## Dor Revi'i on Chullin Daf 12a

###### Dor Revi'i on Chullin 12a:1:1
[Dor Revi'i on Chullin 12a:1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/12a:1:1)

דף י״ב ע״א גמרא, מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק, או שאמר לשלוחו, צא ושחוט, והלך ומצא שחוט, חזקתו שחוט, עכ״ל הברייתא, וכתבו התוס׳ וכן הר״ן ז״ל בחדושיו דברישא איכא למימר דבעליה שחטוה, ובסיפא קמ״ל, אפילו אמר לשלוחו, והשליח הלך ומצאה שחוטה, דהשתא שלא ברשות בעלים נשחטה, אפ״ה חזקתו שחוטה.


###### Dor Revi'i on Chullin 12a:1:2
[Dor Revi'i on Chullin 12a:1:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/12a:1:2)

והנה הרמב״ם ז״ל בפ״ד הלכ׳ זו פס׳ דינים אלו בזה״ל: ״הרי שראינו ישראל מרחוק ששחט, והלך לו, ולא ידענו אם אינו יודע הרי זו מותרת, וכן האומר לשלוחו צא ושחוט לי, ומצא הבהמה שחוטה, ואינו יודע אם שלוחו שחטה או אחר, הרי זו מותרת, שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם״ עכ״ל, והכ״מ שם, על דין השני, דוכן האומר לשלוחו, ציין האי דבעי מיני׳ ר״ד מר״נ, האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט, והא דלא ציין הברייתא דין דאו שאומר לשלוחו, משום דהאי דין מתפרש כמש״כ התוס׳, במצא השליח שנשחט ע״י אחר, והרמב״ם מיירי שהבעלים מצאו שחוט, ולפ״ז גם רישא, הרי שראינו מרחוק וכו׳ לאו דינא דברייתא הוא, דמצא תרנגולת שחוטה בשוק, אלא, דין היוצא מתוך השקיל וטרי׳ על מימרא דר״נ לעיל מני׳, דראה אחד ששחט וכו׳ דקאמר עליה, אי דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר, לימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, ופסק הרמב״ם כקושי׳ זו, וכמציאות שאמר ר״נ בראה אחר ששחט, אבל הני תרתי דינים שבברייתא השמיט הרמב״ם, והוא משום דפסק בהל׳ ח׳ שם כר״י דבמצא בשוק אסור, וכן באשפה שבבית ודוקא בבית מותר וכדפסק בהלכה שאח״ז באבד לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית מותר, והאי ברייתא הלא מיירי דמצא בשוק, אבל מה שיש לתמוה הוא, דלמה הביא הרמב״ם כלל האי דין דאומר לשלוחו דאיכא תרתי לטיבותא דאפשר דהשליח שהוא מוחזק אצלו שחטה, והוא נלמד בק״ו מדין הראשון בראה אחד מרחוק ששחט וכו׳ וכאשר נתקשו התוס׳ על הברייתא, והוכרחו מכח קושי׳ זו לפרש דהשליח מצא ששחט אחר, ולא הבעלים מצאו שחוט, דזה נלמד מרישא בק״ו כנ״ל.


###### Dor Revi'i on Chullin 12a:1:3
[Dor Revi'i on Chullin 12a:1:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/12a:1:3)

ומה שנלפע״ד הוא, דאיכא רבותא כאן דאע״פ דהאי ששחט עבד איסורא, ששחט בהמת חבירו שלא ברשות בעלים, דהרי מזיק הוא וכדאמרינן בסוגי׳ דסכין של ע״ז, ומ״מ סמכינן גם בזה ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין, כי זאת לא נשמע מרישא, דראה אחד ששחט מרחוק, דמצי מיירי בבהמת עצמו, וכן לא מהא דאבד לו גדי ותרנגול דשחטן בתורת מציאה, והרמב״ם אזיל לשיטתו בזה דס״ל דכל מומר לאיזה עבירה שיהי׳ צריך בדיקת סכין משום דחזקתו אינו מטריח לבדוק בדיקה כראוי׳ ואפילו אינו מומר רק פ״א כל שבשעת שחיטה עובר עבירה דינו בזה כמומר וכאשר ביארתי לעיל בסוגי׳ שם מלתא בטעמא, וא״כ ה״נ דשחט שלא ברשות בעלים הוה לן למימר, דבעי עכ״פ בדיקת סכין, אבל מ״מ מותרת משום דספק הוה דשמא שחט השליח, ובספק הלא פסק הרמב״ם דשרי דדוקא במי שחזקתו אינו טורח לבדוק פוסל, וכאשר ביארתי שם, ולכן מי שראה שאחד שוחט בהמתו שלא ברשותו באמת אסור ואפילו הוא מומחה משום דעבריין הוא וצריך בדיקת סכין, כנלפע״ד.


###### Dor Revi'i on Chullin 12a:1:4
[Dor Revi'i on Chullin 12a:1:4](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/12a:1:4)

והנה עיינתי בתוספתא בפ״ב ומצאתיה משונה ממה שהביאה כאן בגמ׳ כי ז״ל ״המוצא תרנגולת שחוטה בשוק וכן מי שנתן תרנגולת לאחד מן השוק לשחוט ואינו יודע מה טיבו, הולכין אחר הרוב׳ עכ״ל, הרי התוספתא מיירי דמצאו הבעלים שחוטה אלא דהשליח לא הי׳ מוחזק אצלם למומחה, ויש בזה רבותא רבתא נגד הרישא דמצא תרנגולת שחוטה בשוק, כי כאן הבעלים עבדו שלא כדין, דהרי אסור לכתחלה ליתן למי שאינו יודע אם מומחה אם לאו, ולדעת הבעל העיטור אפילו בדיעבד אסור כמבואר שיטתו לעיל בסוגי׳ ואם האי שליח מומחה, הי׳ לו לידע גם דין זה דעכ״פ לכתחלה אין ליתן לשחוט למי שאינו מוחזק אצלו למומחה, ומ״מ אמרינן בי׳ רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, וחידוש שהפוסקים לא הביאו דין זה, ויש ליישב ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 12a:1:5
[Dor Revi'i on Chullin 12a:1:5](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/12a:1:5)

כבר הבאתי לעיל בדה״ק דהרמב״ם לא פסק כהאי ברייתא בתרנגולת מצא שחוטה בשוק, מפני שדבר זה תלוי בפלוגתא דר״י ור״ח בנו של ריוסה״ג דלקמן, אם עשוי׳ להטיל נבלתו באשפה שבבית ושם פסק כר״י לחומרא וממילא דה״ה בשוק דאסור, דחד דינא אית להו לתרווייהו, וכמ״ש התוס׳ ד״ה כי פליגו, דממה דקאמר בב״מ דף כ״ד גבי גדי דר״ח, שמצא שחוט בין טבריה לציפורי מוכח כן, אלא דתמוהו האחרונים על הרמב״ם דשבק הסוגי׳ דשם, דהתירו את הגדי לר״ח כר״ה בנו של ריה״ג שהוא מעשה רב, ופסק כר״י לחומרא.


###### Dor Revi'i on Chullin 12a:1:6
[Dor Revi'i on Chullin 12a:1:6](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/12a:1:6)

ונוראות נפלאתי על הפלתי שכ׳ ליישב זאת על שני אופנים, או דהכא איכא תרי מיעוטי, מיעוט אינם מומחין ומיעוט שמטילין נבלתם בשוק ובאשפה שבבית, משא״כ התם דמיירי ברוב טבחי ישראל דודאי מומחין ומוחזקין הן, או דהכא בבע״ב מיירי דאין דרכם לטפל בנבלה, אלא להשליכה, אבל התם בטבחים דאין דרכם כלל להשליך נבלתם רק מוכרים לנכרים, עכתד״ק ותמה אני איך מתיישב הסוגי׳ שם לפי דבריו שאמרו שם שהתירוה כר״ח בנו של ריוה״ג, והרי לפי חילוק הפלתי גם ר״י בר פלוגתי׳ מודה התם, שנית הלא כאן אמר דפליגו אי אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית ולפי דברי הפלתי, ר״י מטעם תרי מיעוטי אוסר ואפילו אינו עשוי להטיל, ועוד זאת לא ידעתי איך אפשר לחלק בין הכא להתם כיון דבין הכא ובין התם מיירי במצא שחוט ומי יודע אם טבח שחטו או בעה״ב, ומה תאמר דגדי אין דרך בעה״ב שישחוט אלא טבח הרי הרמב״ם גם בגדי וגם בשוק פסק כר״י להחמיר וע״כ גם הוא ברוב טבחי ישראל מיירי, דאל״כ בלא״ה אסור, גם חילוקו דברוב טבחי ישראל לא צריכין לרוב מצויין אצל שחיטה מומחין מפני שהם מומחין מוחזקים, לא הבנתי, הרי סכ״ס איכא מיעוט טבחי עכו״ם גם מה שכ׳ לחלק בין טבחים לבע״ב דבר תימא הוא, וכי בע״ב אינם חוששין על איבוד אוכלין ואיבוד ממונם, ומשליכים מה שנפסל בשחיטה באשפה, אתמהה, ועיין לקמן צ״ד ע״א דשמעי׳ דשמואל פייסי׳ לנכרי בתרנגולת טרפה, ומה שעשוי להטיל לכלבים באשפה או בשוק הוא מה שמתה מאליה, ואנו חוששין במצא באשפה או בשוק, אע״ג דנראה שחוט בסימנים לנתנבלה בשחיטה תחת ידו, ועיין לקמן בפ׳ אוא״ב וכיסוי הדם, על הא דקתני במשנה, שחט ונתנבלה בידו, מה שכתבתי שם, וכן מורה לשון הרמב״ם כאן, שכ׳ שמא נתנבל לפיכך הושלך דהאי ״לפיכך״ מורה שעומד להשלכה דאשפה מפני שנתנבל, ונפסלה בשחיטה ע״י סכין פגום או שהיי׳ וכדומה, אין זה סיבה כדי להשליך לכלבים, וכן מורה לשון הגמ׳ דמנבלה ממש שעומדת לכלבים ולא לאכילת אדם מיירי, דאל״כ איך קאמר דפליגו אם אדם עשוי להטיל נבלתו הלא האי נפסלה בשחיטה אין דרך כלל להטיל לאשפה אלא לקיים בה מה שאמרה תורה לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי, וכיון דע״כ החשש שמא נתנבלה ממש בשעת שחיטה תחת ידו, ודאי דאין חילוק בין טבח לבעה״ב, דשניהם מוזהרים שלא להאכיל נבלה ממש לשום אדם, וכאשר ביארתי זאת בארוכה בפתיחה, דמה שאמרה תורה לכלב תשליכון אותו בטרפה, והיינו טרפה הנטתה למות, מכש״כ במתה ממש דאינה ראוי׳ אלא לכלב, והקרא דלגר ולנכרי דכתיב בנבלה היינו בנתנבלה בשחיטה ע״י פסולי שחיטה, שהיה ראוי׳ גם לישראל במדבר לדעת ר״ע, עיי״ש, ולכן כל דברי הפלתי בזה אין להם קיום כלל.


###### Dor Revi'i on Chullin 12a:1:7
[Dor Revi'i on Chullin 12a:1:7](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/12a:1:7)

ומה שפסק הרמב״ם ז״ל לחומרא כר״י ודחה האי סוגי׳ דבב״מ במעשה רב, וכן האי תוספתא שמובא כאן דמצא תרנגולת שחוטה בשוק כשרה, נלפע״ד פשוט, דהרי דבר זה תלוי במנהג בני אדם בזמן ובמקום, אי דרכם להשליך נבלתם בשוק או לא, וכיון דחזינו דבזמנם ובמקומם של הני תנאים היה חילוקי דעות בזה, הרי דקשה לעמוד על הדבר, ומכש״כ דאין לקבוע הלכתא בזה לדורות להקל, ולכן שפיר עבד הרמב״ם דפסק להחמיר, וזה ברור בעיני ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 12a:2:1
[Dor Revi'i on Chullin 12a:2:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/12a:2:1)

ע״ש גמר׳, אידך שמא שהה ושמא דרס, ראיתי מדקדקים, ולמה לא חייש נמי לחלדה וכמו שאמר לעיל בריש מכילתן גבי חשו״ק ושמא יחלידו, ונלפע״ד, דעל חלדה ליכא למיחש רק בחשו״ק, דעלולים לקלקל בידים מפני חסרון דעתם, אבל בר דעת ששוחט מהיכי תיתי יחליד הסכין תחת הסימן ולחתכו ממטה למעלה, ואחד מתלמידי עוררני על דברי התוס׳ לקמן ל׳ ע״א ד״ה או שהחליד הסכין תחת השני ופסקו, שכתבו דנקט אורחא דמלתא, דכששחט סימן הראשון בהבאה, כשחוזר ובא לעשות הולכה, תחב ראש הסכין בין סימן לסימן עכ״ל, והשבתי לו, אדרבה מדבריהם ראי׳ דחלדה אצל בר דעת הוא דבר זר, ולכן צריכין למצוא מציאות איך יתרמי חלדה בלי כוונה, וכתבו דכשחוזר עם הסכין לשחוט סימן השני אפשר שתחוב הסכין בין סימן לסימן אבל גם זאת הוא רחוק המציאות כמובן אלא דאפשר שאירע כך על צד הרחוק משא״כ לשחוט בכיוון בחלדה תחת הסימנים, אין שום בר דעת עושה כן, ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 12a:3:1
[Dor Revi'i on Chullin 12a:3:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/12a:3:1)

ע״ש גמר׳ צא ותרום מאי, א״ל אין חזקתו תרום, הנה הרמב״ם ז״ל פ״ד מתרומות פסק כן שאין חזקתו תרום, מפני שאין אומרין באיסורין חזקה שליח עושה שליחותו עיי״ש, והמל״מ רצה להוכיח דהרמב״ם פסק כר״נ, אמנם יפה השיג עליו הנוב״ק א״ע סי׳ ב׳ דהרמב״ם ע״כ כר״ש ס״ל, דאל״כ למה פסק בתרומה דאין חזקתו תרום, דלשיטתו תרומה בזה״ז דרבנן, ואי משום דעיקרו מה״ת, וכמש״כ התוס׳ עירובין ל״ב ד״ה תאנים, דדין אחד יש לו עם דאורייתא לענין זה, ע״כ הרמב״ם ל״ל האי סברא, דהרי עירובי תחומין לדידי׳, די״ב מיל דאורייתא נמי עיקרו מה״ת, ומ״מ פסק דחזקה שליח עושה שליחותו, אלא ודאי דהרמב״ם סובר בזה כשיטת הר״י שבתוס׳ עירובין דבמקום דאין כאן מכשול למשלח, גם ר״ש מודה דאין חזקה שליח עושה שליחותו, וממילא דהלכה כר״ש נגד ר״נ, כיון דליכא שום הוכחה לפסוק כר״נ, אלא דלפ״ז נשארה קושי׳ התוס׳ שם בעירובין במקומה על הרמב״ם, דאיזה ראי׳ איכא לר״ש מלקט כלכלה של תאנים, דהא מעשר פירות דרבנן ומודה ר״נ דחזקה שליח עושה שליחותו, ואי דהרמב״ם לשיטתי׳ דמעשר פירות דאורייתא, הלא בזה״ז בלא״ה הכל דרבנן לדידי׳ כנ״ל, ומה שתי׳ הנו״ב דהרמב״ם סובר, דסוגי׳ דהתם סובבת והולכת אליבא דמ״ד תרומה בזה״ז דאורייתא, דהרי פליגי בזה תנאים, לא ניחא לי, חדא דסכ״ס מה ראיה הביא ר״ש מברייתא זו דילמא אתי׳ כמ״ד דרבנן, וגם ר״נ למה לי׳ להדורי ולאוקמה כר״ח חוזאה, ולא מתרץ בפשיטות דאתי׳ כמ״ד תרומה בזה״ז דרבנן, ואי דכולם סברו בפשיטות דתרומה בזה״ז דאורייתא עד שלא ניחא להו לאוקמי כאותו מ״ד דרבנן, איך מדחה הרמב״ם סוגי׳ ערוכה זו, ופוסק דתרומה בזה״ז דרבנן.


###### Dor Revi'i on Chullin 12a:3:2
[Dor Revi'i on Chullin 12a:3:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/12a:3:2)

ולכן נלפע״ד ליישב קושי׳ התוס׳ הנ״ל לפי דרכו של הרמב״ם, והתוס׳ לשיטתם מוכרחים לתרץ ולחלק בין עיקרו דרבנן לעיקרו מה״ת.


###### Dor Revi'i on Chullin 12a:3:3
[Dor Revi'i on Chullin 12a:3:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/12a:3:3)

דהנה רש״י עירובין דף הנ״ל ד״ה מת״י, כתב וז״ל ״אבל שליח דקביל עליה מחבירו, איכא למימר, דמייאש ולא עביד, דסבר ההוא לא סמך עליה״ עכ״ל למדנו מדברי רש״י ז״ל, דסברת ר״נ דלית ליה שליח עושה שליחותו הוא, מפני שהשליח ידמה בנפשיה שבחנם טרחתי, כי המשלח יסתפק אם השליח עשה שליחותו, ולא יסמוך עליו, ולכן בדרבנן דספקו מותר, ודאי יעשה השליח שליחותו, דהרי הבעלים בטח יסמכו עליו אפילו מכח ספק, ואם יקשה לך א״כ לר״נ למה לי בדרבנן חזקה שליח עושה שליחותו תפ״ל דספק דרבנן שרי, עיין במל״מ בפ״ד מבכורות שהקשה כן ותי׳ שני תירוצים א׳ בעירובין לא שרי ספקו אלא בהונח ואח״כ נולד ספק, אבל ספק הונח להחמיר, ב׳ דנפ״מ דלכתחלה אין להכניס א״ע בספק עירוב, אבל משום חזקה שרי לשלוח עירובו ביד אחר עיי״ש, והנה לפי הסבר׳ של רש״י ז״ל נופל תי׳ הראשון בבירא, דכל עצמיות החזקה שליח עושה שליחותו נבנה על הסברא, דיעשה משום דהמשלח יסמוך עליו, וא״כ אם ספק הונח אסור אדרבה לא יעשה השליח שליחותי׳ משום דיחשוב שהבעלים לא יסמכו עליו, ולכן צריכין לומר כפשוטו דבדרבנן סמכינן להקל אחזקה שליח עושה שליחותו ולא בדאורייתא, אבל אם ספק הונח מותר יש לקיים סברת רש״י דמש״ה הכ׳ מותר ליתן לו לכתחלה עירוב בידו, דחזקה איכא דודאי יעשה, כי יודע דבכוב״כ הבעלים יסמכו עליו.


###### Dor Revi'i on Chullin 12a:3:4
[Dor Revi'i on Chullin 12a:3:4](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/12a:3:4)

והנה עיין עירובין דף ע״ו סוף פ׳ הדר דרש״י ותוס׳ פליגו בספק הונח, דרש״י ז״ל סובר דמותר ותוס׳ פליגו עליו, ועיין ברמב״ם פ״ז מעירובין ובה״ה שם, דהרמב״ם סובר בזה כרש״י דספק הונח ג״כ שרי, וכן הובא שיטת הרמב״ם בזה באו״ח מג״א סי׳ שצ״ד, וא״כ לפי דעת רש״י ורמב״ם ז״ל דספק הונח שרי לא קשה קושי׳ התוס׳ ד״ה תאנים, דשפיר הביא ר״ש ראי׳ משם דחזקה שליח עושה שליחותו, דניהו דבתרומה דרבנן מיירי, אבל הלא ספק עישור בטבל דרבנן נמי אסור, דאפילו דמאי אסור בזה״ז וא״כ איכא הסברא דלא יסמוך המשלח, ומ״מ שרי, הרי דחזקה שליח עושה שליחותו אפילו בדבר דלא יסמוך המשלח וממילא ה״ה בדאורייתא, אבל התוס׳ דס״ל ספק הונח אסור, מוכרחים לחלק בין עיקר מה״ת לאין לו עיקר מה״ת - והוא כפתור ופרח בס״ד.


###### Dor Revi'i on Chullin 12a:3:5
[Dor Revi'i on Chullin 12a:3:5](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/12a:3:5)

ולפ״ז יש נפקותא לדינא בין רמב״ם ותוס׳ אפילו לפי מה דפסקו כר״ש, דגם בדאורייתא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו, דאם פסקינן כר״ש צריכין אנו לחלק בין שיבוא המשלח לידי מכשול או לא כמש״כ התוס׳ דבאין מכשול למשלח גם ר״ש מודה דאין חזקה, אולם לדעת התוס׳ אפשר דבאין לו עיקר מה״ת, סמכינן אחזקה זו אפילו במקום דאין כאן מכשול, דמהא דאין חזקתו תרום אין ראי׳ דהרי הוא עיקר מה״ת, אבל לרש״י ורמב״ם דאין חילוק בין עיקר מה״ת לאין עיקר, שפיר מוכח דלא אמרינן כלל חזקה שליח עושה שליחותו אפילו באיסור דרבנן במקום דליכא מכשול, כנ״ל.


###### Dor Revi'i on Chullin 12a:3:6
[Dor Revi'i on Chullin 12a:3:6](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/12a:3:6)

ובאמת צריך ליתן טעם למה לא סמך באד״ר אחזקה, צ״ל דאין זה חזקה כלל, דאדרבה איכא חזקה שלא נעשה מעשה והוה רק ספק השקול ולא מהני נגד חזקת איסור אפילו באד״ר, וכדעת הרבה פוסקים דספק נגד חזקת איסור גם בדרבנן אסור, אבל התוס׳ סברו דלעולם חזקת שליח עושה שליחותו חזקה הוה, אלא דגרועה היא ולא אזלינן בתרה בדליכא מכשול לא בדאורייתא ולא בדרבנן שעיקרו מה״ת, אבל מדרבנן שעיקרו מדרבנן, או לחומרא כמו לאסור בכל הנשים שבעולם, שפיר חזקה מיקרי.


###### Dor Revi'i on Chullin 12a:3:7
[Dor Revi'i on Chullin 12a:3:7](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/12a:3:7)

ולפי האמור יש מקום אתי, לקיים פסק של רמ״א ז״ל בא״ע סי׳ ל״ה סעי׳ י״א שהביא בשם יש חולקין, דבצא וקדש לי אשה פלונית דמותר בקרובותיה, משום דהשכא ליכא למיקנסי׳ ותמהו עליו, דמה שכתבו התוס׳ בנזיר ובגיטין דרק מטעם קנס אסור בכל הנשים, היינו משום דמן הדין יש לילך בתר רובא אבל באמר אשה פלונית, מדינא יש לאסור מצד חזקה שליח עושה שליחותו, ולפי הנ״ל י״ל דודאי לשיטת התוס׳, דחזקה זו מהני להקל באד״ר דאין לו עיקר מה״ת נגד חזקת איסור, ה״ה ומכש״כ דמהני להחמיר באיסור תורה, ולפיכך דוקא בדאיכא רובא כתבו התוס׳ דמטעם קנס אסור, אבל לדעת הרמב״ם דאפילו באיסור דרבנן גרידא שאין לו עיקר מה״ת, לא מהני האי חזקה, כדי להתיר, ה״ה דלא מהני להחמיר אפילו באיסור תורה ומשום דלית כאן חזקה כלל, והוה כספק השקול נגד חזקת היתר, דשרי גם בדאורייתא, ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 12a:4:1
[Dor Revi'i on Chullin 12a:4:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/12a:4:1)

ע״ש גמר׳ אבל בתרומה דילמא אינש אחרינא שמע ותרם, הוה לי׳ תורם שלא מדעת וכו׳, הנה הא דמצא תרום כתבו הראש יוסף כאן וכן המל״מ בפ״ד מבכורות דיש לפרשו על שני פנים, או שידע הבע״ב מידת כריו ונתן הטובות הנאה לשלוחו, ואז מצא תרום הכוונה שמצא חסר ממידת הכרי כדי תרומה ומעשרות, או דלא ידע מידת כריו ומצא תרום בצד הכרי צבור קטן כשיעור תרומה ומעשר בפ״ע, והנה לדידי קשה על שניהם, על אופן הראשון קשה לי, איך קאמר דמצא תרום, מחמת שחסר לו ממידת הכרי כשיעור תו״מ, ורק משום תורם שלא מדעת קאתא עלה הלא יותר קרוב, דאם לא תרם השליח שנגנב האי חסרון, דבכוב״כ האי תורם שלא מדעת דמחזיק טה״נ לעצמו והלך לו עם התו״מ, גנב הוא - ועל אופן השני יש לתמוה, הלא הבעה״ב שמצא מופרש יוכל לקרוא שם תרומה ופשיטא דבמקום דיוכל לברר הדבר, דאין לסמוך על חזקה זו דהוא רק מטעם סברא, דדרך השליח לעשות שליחותי׳, ויש ליישב בדוחק ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 12a:5:1
[Dor Revi'i on Chullin 12a:5:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/12a:5:1)

ע״ש גמר׳ א״ל לכי תיכל עלי׳ כורא דמלחא - עיין לקמן קי״ב ע״א מה שכתבתי שם.