## Dor Revi'i on Chullin Daf 141a

###### Dor Revi'i on Chullin 141a:1:1
[Dor Revi'i on Chullin 141a:1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/141a:1:1)

דף קמ״א ע״א שלחה וחזרה אפילו ב״פ וה׳ פעמים חייב, שנ׳ שלח תשלח את האם עכ״ל המשנה, וכצורתה תנן נמי בב״מ דף ל׳ לענין השבת אבדה. והאי מדרבנן דאמר לי׳ לרבא ואימא שלח חדא זימנא תשלח תרי זמנא, הי׳ סובר דד׳ וה׳ דנקט היא דווקא ולא יותר, לכן פריך דמנ״ל לרבות מיתורא דתשלח יותר מתרי זימנא, דאי ידע דהאי ד׳ וה׳ לאו דוקא ואפילו מאה פעמים נמי מה פריך דילמא באמת לא מצינן לרבות מיתורא רק עוד הפעם, אבל מ״מ נדע מזה דה״ה מאה פעמים דמ״ש, כיון דלא יצא בפ״א וצריך עוד הפעם לשלח מה לי פעמים ומה לי מאה פעמים, אלא דלפ״ז הי׳ די לתרץ לו דהאי ד׳ וה׳, לאו דווקא דה״ה מאה ולעולם מריבוי דתשלח אנו דורשין. אבל זה ליתא דאם מריבוי דתשלח אז אין לדרוש אלא עוד פ״א, וא״כ לא הי׳ התנא נקט ד׳ וה׳ דאי אדרשה קסמיך ליכא לריבוי רק פ״א דהיינו תרי זימנא, ואי דממילא נדע דה״ה יותר ויותר אז הי׳ לו לתנא לנקוט אפילו מאה, אבל לא ד׳ וה׳ שאין זה הפלגה נגד תרתי, ולכן הוצרך להוציאן מטעות דלא מריבוי דתשלח מרבה חדא ואידך מסברה, אלא שלח לחוד הרבה משמע ונקט התנא ד׳ וה׳ לרמז על הריבוי דדי בזה לידע גם על מאה. ופלא אני רואה כי הרמב״ם ז״ל כאן הביא המשנה כצורתה מלה במלה ולא שת ליבו על האי פירושא דרבא דבגמ׳ דמשלח לחוד קמרבינן ואפי׳ מאה פעמים, ובהלכות גזלה ואבדה פי״א הי״ד שינה מלשון שהוא ממש כמו כאן עפ״י תיקונו של רבא וז״ל: ״החזירה וברחה אפי׳ ק׳ פעמים חייב להחזיר שנאמר השב תשיבם השב אפי׳ ק׳ פעמים וכו׳״ עכ״ל והלא דבר הוא. ומה שנראה לפע״ד בזה הוא. דהנה ממה דצריכין קרא דשלח אפילו מאה פעמים יש ראי׳ נפלאה לדינא דחו״י שהבאתי לעיל, דס״ל דאיכא מצוה מוחלטת לשלח האם אף אם לא ירצה כלל לטפל בהאי קן צפור דאם כדעת החולקין דאם אין רצונו ליקח מאומה אין כאן מצוה כלל, והמניעה טוב יותר מן העשיי׳, א״כ קרא דצריך לשלח מאה פעמים, דהיינו שלא ליקח האם מעל הבנים אחר שחזרה עליהם למה לי דהרי ק״ו הוא מפ״א דאם בפ״א אמרה תורה לא תקח האם בעודה על הבנים משום שלא לעשות פירוד בין הדבקים על כרחה של האם, ורק אם תשלחה ואינה חוזרת אז תקח לך הבנים אם תרצה, מכש״כ אם אנו רואים דהיא דבוקה כל כך בבניה שחוזרת תמיד מיד קודם שהספיק ליקח בניה מן הקן, דודאי אסור ללקחה מעל הבנים על כרחה. ואין זה דומה כלל לכל הני דמונה התם בב״מ דהשב תשב הוכיח תוכיח עזב תעזב דבכל הני איכא מצוה מוחלטת להשיב ולהוכיח והוו״א דסגי לי׳ בפעם אחת או ב׳ פעמים אבל לא הטריח התורה אותו כל כך שלא יפטור מהשב ולהוכיח עד אין מספר, אבל כאן דאיכא לאו דלא תקח מהיכי תיתי נתיר לו ליקח האם המרחפת על בניה וחוזרת עליהם מאה פעמים ליקח אותה על כרחה, דכל מה שחוזרת יותר אכזריות איכא בלקיחתה על כרחה. אלא ודאי דאיכא גם כאן מצוה החלטית לשלח האם ואז הוה דומי׳ דהשבת אבדה ותוכחה.


###### Dor Revi'i on Chullin 141a:1:2
[Dor Revi'i on Chullin 141a:1:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/141a:1:2)

אלא דאני רואה מבוכה רבתא בכל הענין הלזה כאשר אבאר הנה חוץ מהאי פלפולא דשו״ת חו״י עם האחרונים שאחריו, אם איכא מצוה מוחלטת בשה״ק או לא, איכא עוד פלוגתא בין האחרונים בבבא שאח״ז דקתני, אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב, שנ׳ שלח תשלח את האם. וכתב החכ״צ ז״ל בתשו׳ פ״ו דחייב לשלח, ואם לא שלח עבר אמצות עשה דשלח תשלח, (והוא גורס כן במשנה ״חייב לשלח״ ובמשניות הגירסא כן, אבל במשנה שבגמ׳ לא קתני רק ״חייב״) אבל אל״ת דלא תקח לא עבר, כיון דלא נטל הבנים עיי״ש, ולפי״ז לאו דוקא במשלח את הבנים אלא ה״ה במניחם במקומן, ובאמת בלא״ה לא אדע איך יוכל לשלח הבנים הלא במפריחין ליכא מצוה כלל כדקתני במתני׳ דלעיל, ובאפרוחים שאינם מפריחין איך ישלחם, ומכש״כ בביצים שלא שייך שילוח, אלא דכל שאינו נוטל הבנים האפרוחים או הביצים, ליכא לאו, דלא תקח האם על הבנים כתיב, דהיינו עם הבנים, אבל עשה דשלח תשלח את האם איכא, אבל צווחו על דברי החכ״צ ז״ל שנעלם ממנו פרש״י עה״ת שמפרש, ל״ת האם על הבנים בעודה על הבנים, ואלקיחת האם בלחוד נמי עבר אלאו, ועיין במנ״ח שהוכיח כן מגמ׳ דידן דהרי נדחק למצוא מציאות דעבר אעשה ולא אלאו, ולא מצא רק כדאמר מר בר״א בשנטלה ע״מ לשלחה דלאו ליכא ועשה איכא, ולפי דברי החכ״צ, הלא בפשיטות הוול״ל דכל שנוטל רק האם ליכא לאו רק עשה. והנה אני רואה כי גם החו״י הי׳ מפרש על הבנים עם הבנים כחכ״צ, דאם כרש״י דעל האם לחוד אזהיר שלא ליקח מעל הבנים, איך מצי לפרש שהעשה דשלח תשלח היא עשה מוחלטת, דאיך ישלח והתורה אמרה לא תקח האם מעל הבנים, וא״א לשלח בלי לעבור אלאו דלא תקח, אבל הקרא לא מתיישב בשום אופן הכי, דאיפכא הוול״ל תחלה המצוה המוחלטת דשלח תשלח את האם, ואח״כ הלאו דל״ת האם מעל הבנים להחזיק בה לאכלה, ועכ״פ אם הקדים הלאו דלא תקח הוו״ל לפרש לא תקח האם מעל הבנים להחזיק, כי סתם לא תקח אינו במשמע להחזיק בה דוקא, כי עיקר אכזריות של האי מעשה הלקיחה הוא משום שמסלק אותה מן ילדיה שמרחפת עליהן לשמרן, וכאשר כתב הרמב״ם בהלכ׳ ז׳ וז״ל: ״לא אסרה התורה אלא לצוד אותה והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהן שלא ילקחו, שנ׳ והאם רובצת על האפרוחים״ וכו׳ עכ״ל, וא״כ טרם שנדע ההיתר דשלח תשלח לצורך לקיחת הבנים, ודאי היינו מפרשים לא תקח האם מעל הבנים כלל, אלא ע״כ דהחו״י ג״כ הי׳ מפרש דל״ת האם על הבנים עם הבנים, וליכא לאו רק בלקיחת שניהם, ואם מדוקדק העשה אחרי הלאו לומר, אבל שלח תשלח את האם והבנים תקח לך אם תרצה, ואז השילוח הוא החלטי ולא תנאי שאם תרצה ליקח הבנים אז תשלח האם, אלא שלח תשלח לחלוטין ואם תרצה תקח לך הבנים. ומעתה אני אומר כי בדבר הזה אם פירוש על הבנים הוא עם הבנים או מעל הבנים היא היא הפלוגתא שבין ר״י וחכמים במשנה שאח״ז, דר״י אומר הנוטל אם על הבנים לוקה ואינו משלח, ומפרש בגמ׳ דסובר שלח מעיקרא משמע והיינו דמפרש דעל הבנים הוא עם הבנים, ולכן כל שעבר על זה ולקח האם על הבנים גם שניהם עבר אלאו זה ותו ליכא שום מצוה כדי לתקן את הלאו, דמה דכתיב אח״כ שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך מעיקרא משמע, דהיינו עשה מוחלטת לשלח האם, ואם ירצה יוכל ליקח את הבנים ואין לפרש דהכל רשות שאם תרצה תוכל לשלח את האם וליקח את הבנים, דא״כ גם להיפך שפיר דמי ליקח את האם ולשלח או להניח את הבנים דגם אז לא עבר אלאו דלא לקח האם עם הבנים, לכן ע״כ הפי׳ דשלח תשלח למ״ע אתא, ואם לקח האם והניח הבנים או שלחם עבר אהאי עשה, אבל החכמים דפליגו אר״י ואומרים משלח ואינו לוקה, ודנו אותו ללאו הניתק לעשה כדקתני במתני׳, מפרשים הלאו דל״ת האם על הבנים כפרש״י מעל הבנים, והלאו מוחלט בלקיחת האם לחוד עובר, לכן מוטב שלא יגע בקן זה כלל, והעשה דשלח תשלח לא באה אלא לתקן הלאו אם נטל האם מעל הבנים, וכמו והשיב את הגזלה דבאה העשה לתקן הלאו דלא תגזול, כן מתפרש גם כאן הקרא דשלח תשלח אם עברת ולקחת, אבל ודאי מוטב שלא ליקח כלל האם מעל הבנים, כמו בכל לאו הניתק לעשה דלא נימא דאיכא רשות לגזול כדי לקיים והשיב, או להותיר מבשר הקדשים כדי לקיים מצות שריפת נותר, וכן הדין נותן לפי הטעם המוסכם ברמב״ם ואבע״ז ויתר מפרשי טעמי המצוות, כי מצד שלא נתאכזר בלקיחת האם מעל הבנים שהוא צער גדול לה, וא״כ המניעה היא המצוה ועליה קבעה התורה השכר למען ייטב לך והארכת ימים, אבל שילוח האם מעל הבנים ולקיחת הבנים הוא תיקון הלאו שעבר בלקיחה, ואין על זה האי שכר כי די בתיקון שלא ילקה, אולם לר׳ יהודה דשלח מעיקרא משמע איכא מצוה החלטה בלקיחת האם מעל הבנים לשלחה, ועפ״י טעם הזוהר שהבאתי לעיל, ואליבי׳ אזלה האי עובדא דסוף פרקן, במי שעלה לבירא להביא גוזלות ושלח את האם היכן אריכות ימיו של זה, כי אליבא דחכמים לא על האי תיקון הלאו אע״פ שהיא עשה, נאמר האי שכר. ותדע מלשון המשנה גופא דכן הוא, דהרי קתני בה ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר וכו׳ ואי על שילוח האם קאי הלא הי׳ מוכרח לשלוח שלא ילקה, ואפילו שלא בהתראה הרי הוא רשע ונפסל לעדות ולשבועה, ומה הוה לי׳ למיעבד אלא ודאי או דקאי אליבא דר״י, והוה מצי ליקח האם לטהרת מצורע או אפי׳ לאכילת רשות בלא הבנים, ולא עבר אלא אעשה כי אליבי׳ דוקא בלקיחת שניהם איכא לאו דלא תיקח וכדעת החכ״צ הנ״ל, או דלרבנן על המניעה מכל וכל קאי והווה מצי לשלוח האם וליקח הגוזלות, והוא נמנע מזה והפסיד כאיסר שווי׳ הגוזלות.


###### Dor Revi'i on Chullin 141a:1:3
[Dor Revi'i on Chullin 141a:1:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/141a:1:3)

ועתה אראך איך פסקי הרמב״ם ז״ל מכוונים לכל מה שכתבנו דהנה בריש הל״ש בשמונה המצוות כתב ״שלא ליקח האם על הבנים, לשלח האם אם לקחה עם הבנים״, הרי דלא הזכיר שיהי׳ שה״ק מצוה מוחלטת, וגם לא מצוה תנאית דהיינו אם ירצה ליקח הבנים וכמו שחיטה אם ירצה לאכול אלא שהיא מצוה המתקנת עוותו אם לקחה, וכן מבואר בפסקיו בפי״ג שכתב הלוקח אם על הבנים (והיינו מעל הבנים) ושחטה לוקה על שחיטת האם שנ׳ וכו׳ (דהיינו משום דע״י שחיטה ביטל המ״ע בידים וזאת אפילו למ״ד בטלו ולא בטלו) וכן אם מתה קודם שישלחנה לוקה (והיינו כמ״ד קיימו ולא קיימו דפסק כוותי׳) ״ואם שלחה אחר שלקחה פטור״, פטור אבל אסור כמו דאסור להותיר ע״מ שישרוף הנותר וזה ברור בדבריו, והוסיף בהלכה ב׳, וכן כל מצות ל״ת שניתק לעשה וכו׳, הרי דקרי לי׳ מצות ל״ת מה שלקח האם וקרי לי׳ ניתוק לעשה מה ששלחה אחר שלקחה, אבל ממ״ע בלא לאו שעבר תחלה אין זכר למו, ואדרבה כתב בהלכ׳ ג׳ ״בא אחר וחטף האם מידו או שברחה מידו שלא מדעתו לוקה שנ׳ שלח תשלח עד שישלח מעצמו, והרי לא קיים העשה שבה״ עכ״ל, הרי דמפרש האי תשלח המיותר בקרא, שאם לא קיים בעצמו העשה המתקנת עוותו לוקה אע״פ שנתקיים העשה ממילא, וזה נגד הגמ׳ שמפרשת האי תשלח בלקוחה ע״מ לשלחה דליכא לאו אלא עשה, וחייב על העשה אפילו אצריך לי׳ לטהרת מצורע שהיא עשה חמורה, הרי שלך לפניך דלדעת הרמב״ם זה ליתא, דאיך ניחא דרשאי, לעבור על לאו דלא תקח ע״מ לקיים העשה המתקנת הלאו, כמו דלא נימא דמותר לגזול או להותיר כדי לקיים והשיב, או באש תשרופו, אלא העשה בא כאן שאם עבר ולקח לתקן את הלאו שעבר. הרי דפסק כחכמים דליכא כאן עשה בלי לאו, אבל איכא עשה המתקנת את הלאו, ובהלכה י״ט הביא דין של המשנה האחרונה וז״ל ״אסור ליטול אם על בנים אפילו לטהר בהן את המצורע שהוא מצוה, ואם לקח חייב לשלח, ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל״ת ועשה וכו׳״ עכ״ל, הנה לא הזכיר כלל דינא דלקח ע״מ לשלחו דליכא רק עשה, ומ״מ עשה דמצורע החמורה לא דחה עשה דשה״ק, משום דכתיב תשלח יתירא כסוגי׳ דידן, רק המשנה כצורתה דאפי׳ לטהר מצורע אין ליקח, ואם לקח לוקה, ואע״ג דהרמב״ם אית לי׳ קיימו ולא קיימו, מ״מ הלא מפרש דמצי לתקן הלאו כ״ז שהאם חי בידו, וא״כ לעולם איכא לאו ועשה העומדת לתקן, ולכן נתן טעם לדבר משום דאין עשה דוחה ל״ת ועשה, והכ״מ תמה עליו וכתב דלרבנן דס״ל משלח ואינו לוקה קודם שלקח, אין כאן אלא ל״ת ולא עשה, והרי הכ״מ השיג דלדעת הרמב״ם שפסק כחכמים קודם שלקח אין כאן שום עשה אלא ל״ת דלא תקח, אבל לא ידעתי מה בעי מן הרמב״ם, הלא על הגמ׳ תמיהתו, איך אמרו בגמ׳ דאיכא ל״ת ועשה והוא אליבא דרבנן כדמוכח מתוך הסוגי׳, אבל באמת אין כאן קושי׳ דניהו דאין אלא ל״ת דלא תקח, אבל אם נתיר לו ליקח לטהרת המצורע יעבור על הל״ת וגם יבטל העשה המוטלת עליו אחר הלקיחה לתקן הלאו, וזה קרי ל״ת ועשה, אבל, עכ״פ שמעינן מזה דלדעת הרמב״ם ליכא שום מציאות עשה בלא לאו לחכמים, ומדחה כל השקיל וטרי׳ שבגמ׳ מהלכ׳ דלאו סמכא הוא, ומצאתי בח׳ ק״ז זצ״ל שכ׳ על הא דאמרו בגמר׳ שנטלה ע״ד לשלח דלאו ליכא וכו׳, אין להשתבש וללמוד מלשון זה דמותר לכתחילה לעבור על הלאו לקיים העשה, ומותר להותיר ע״מ לשרוף הנותר, ולקנות חמץ בפסח ע״מ לבערו וכו׳ איך קאמר שנטלו בידו לשלחו דלהרמב״ם צריך ליטלו בגפו או ברגלו ולשלחו, ולרש״י נהי דסגי במקיש על הקן שתפרח, מ״מ אם משלחו בידו שפיר דמי ואז אחר שהיתה בידו לשלחה נודע לו שהוא צריך לטהרת מצורע, ומסיים וזה אמת ברור ונכון ואל תשתבש, והנה לא ידעתי מה תיקן בכל דבריו, דאם אמת דלדעת חכמים אין כאן עשה הקודמת ללאו, אלא דהאי שילוח הוא תיקן הלאו שעבר, וכמו שריפת נותר, אז א״א ליטול האם מן הבנים בלי לעבור אלאו דלא תקח, דמי התיר לו השילוח כי השילוח בעצמו הוא ע״כ ע״י עבירת הלאו נעשה, ואיך נאמר דלא עבר אלאו ע״י ששלחה מעל הבנים שהוא ג״כ לקיחה מעל הבנים, אלא דהוה כעובר אלאו ומקיים התיקון בב״א, ואולי גרע דהוה מצוה הבא בעבירה וליכא תיקון כלל, ועכ״פ פשיטא דהרמב״ם ז״ל סובר דהאי דברי מר בר״א לאו דסמכא הוא, וכן למ״ד קיימו ולא קיימו לפי דעת הרמב״ם איכא תיקון הלאו כ״ז שמשלחו, אשר על כן לא פסק הרמב״ם כהאי תירוצא שבגמ׳ דקרא דתשלח אתא לחייב בשילוח בדאיכא עשה לחוד נגד עשה דמצורע, וקרא דתשלח אתא לדעת הרמב״ם על חטף אחר מידו או ברחה מידו דלא תיקן בזה הלאו, וק״ז ז״ל בעצמו הרגיש לעיל מני׳ בזה, בד״ה לדבר מצוה מנין ת״ל תשלח, שכ׳ דאי הוה רבא סובר דצריך לאחזה בגפיה או רגליה ולשלחה בידיו, אשר זאת נפקא לרמב״ם מתשלח לא הי׳ צריך לשנוי׳ כל הני שנוי דחיקא, בנטלה ע״מ לשלחה וגם כל שינוי דש״ס דלעשות שלום בין איש לאשתו וכו׳ עכ״ל. הרי לך ברור ואמת דהרמב״ם הי׳ מדחה כל השקיל וטרי׳ הלזו מהלכה, וגם הרי״ף ז״ל לא הביאה. ולכן תמה אקרא על יתר הראשונים, החינוך והטור ואחריהם הבית יוסף בשו״ע כולם, מסידור דבריהם נשמע דאיכא בשה״ק מצוה החלטית, שזה אינו אלא לדעת ר״י דסובר שלח מעיקרא משמע, ונמשכו כולם אחר פשטות הסוגי׳ שלפנינו וגם אחר האי אגדה דסוף פירקן ויתר לשונות שבגמ׳, דמשמע דאיכא מצוה בשילוח הקן עכ״פ כמו שחיטה במי שרוצה לאכול, כן במי שרוצה ליקח הבנים שמותר לכתחילה ומצוה עליו ליקח האם ולשלחה תחלה ואח״כ יקח הבנים וכל זה אינו אלא לר״י ולא לחכמים, וזה הפלא ופלא, והב״י בכ״מ שלו בעצמו הרגיש דלדעת הרמב״ם ליכא עשה כ״ז שלא לקח, ומ״מ לא שת ליבו בפסקי שו״ע שלו על האי ענין גדול וקבע הלכה נגד דעת הרי״ף והרמב״ם ז״ל, וגם המשנה עצמה מסייע לרמב״ם, דהרי בכל הני דינים קתני במשנתינו הטעם משום שנ׳ שלח תשלח, ובמשנה אחרונה דלא יטול האדם אם על הבנים אפי׳ לטהר את המצורע לא מסיים משום שנ׳ שלח תשלח, הרי דלא צריך להאי דינא דרשה דתשלח שאמרו בגמ׳ שלפנינו. ועתה נשוב למה שהתחלנו דהרמב״ם ז״ל גם בהאי דינא דשלחה וחזרה אפי׳ ד׳ וה׳ פעמים לא שת לבו לתקן המשנה עפ״י תירוצו של רבא דאפי׳ מאה פעמים ומשלח לחודא, כי לפי ביאורנו לדעת חכמים דאין כאן מצות שילוח אלא תיקן הלאו שעבר וטוב מזה ומזה שלא יטול, לא האם ולא הבנים, א״כ באמת צ״ל שום ילפותא שלא יטול האם אחר שחזרה על בניה פשיטא דהלאו במקומו עומד, וזאת שאין כאן מצוה אלא תיקון מתשלח נשמע דצריך דוקא בידיו לשלחו, ואם לא אז נלקה על הלקיחה, והמשנה באמת בין לר״י ובין לחכמים נשנית, ולחכמים באמת בלא שלח נדע דאין לעבור על הלאו כשחזרה, ולכן הרמב״ם שפסק כחכמים לא חש להאריך בהאי פירושא דרבא דעיקרו צריך רק לר״י ולא לחכמים, דלדידהו לא קשה אימא תשלח תרי זימנא ותו לא, אלא להיפך קשה מה קמ״ל פשיטא דאם חזרה איכא הלאו דלא תקח כמקודם, ומק״ו כמו שכתבנו בריש דברינו ולכן הי׳ די לרמב״ם לשנות הדין כמו שהוא במשנה מבלי להוסיף עליו מאומה, משא״כ שם בב״מ לענין מצות השבת אבידה דהיא מצוה החלטית שם מבאר כתירוצו של רבא ודו״ק היטב בכל הדברים שכתבתי כי הן קילורין לעינים ואמיתים להלכה בס״ד.


###### Dor Revi'i on Chullin 141a:2:1
[Dor Revi'i on Chullin 141a:2:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/141a:2:1)

גמר׳ ותו לר״י דאמר שלח מעיקרא משמע אפילו עשה נמי ליכא לפי מה שביארנו למעלה לר״י דשלח מעיקרא משמע, הרי הוא מצוה החלטית ליקח את האם מעל הבנים ולשלחה, וכאשר קתני במתני׳ אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב, ובמשנה שבמשניות קתני חייב לשלח, והנה שתי הגירסות אמיתיות דלחכמים דר״י דאמרו משלח ואינו לוקה למ״ד קיימו ולא קיימו, וכפרש״י תוך כ״ד אם לקח האם ולא שלחה מיד חייב מלקות וחייב לשלח, ולר״י דס״ל שלח מעיקרא משמע חייב לשלח אצל אינו לוקה וכדעת החכ״צ ז״ל, דהרי לא לקחה עם הבנים, וא״כ מאי קאמר, ותו לר״י אפילו עשה אין כאן, אבל ניחא בשנאמר דהא דקאמר דתשלח אתא להיכא דעבר ושקלי׳ לאם דאלאו עבר׳, היינו לחכמים, אבל לר״י מיירי דשקל גם שניהם האם עם הבנים, ואז לר״י לוקה ואינו משלח, אלא דלר״י לא צריכין לאוקמא תשלח בלקח שניהם אלא דתשלח אתא שאפילו לטהרת מצורע לא יקח האם לחודה, דאין בה אלא עשה דעבר על שלח, וכחכ״צ וכתירוץ של מר בר״א דאמר כגון שנטלה ע״מ לשלחה דהוא לחכמים, נכלל גם לר״י דלא צריכין לדידי׳ כלל לומר דנטלה אלא דמעיקרא אין כאן אלא עבירת עשה אם נוטל האם בלא הבנים. אבל רש״י ז״ל לא פירש כן ונדחק טובא הן בקושי׳ הגמ׳ לפרש דלר״י בנטל האם לחוד ג״כ לוקה ואינו משלח, ואם לקחה ע״מ לשלחה גם לר״י לא עבר אלאו, וממילא גם לא על העשה. ומי כחכם ויבין את זאת, ואמת דלישנא דגמ׳ דחוק לפי פירושינו אבל מ״מ האמת כן הוא ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 141a:3:1
[Dor Revi'i on Chullin 141a:3:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/141a:3:1)

תוס׳ ד״ה לא צריכא דעבר ושקלי׳ מכאן קשה לפי׳ ריב״א וכו׳, קושי׳ התוס׳ קשה להולמה, דהקשה לדעת הריב״א דהלאו לעולם נדחה ולא נשאר רק עשה, לעולם צריכין קרא דתשלח להורות דכאן ילקה אם עבר ולקחה לטהרת מצורע, והוא פלאי דסכ״ס אין זה יותר מעשה דתשלח ואיך נלקה אעשה אפילו כתיבא כמה פעמים, וצ״ע ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 141a:4:1
[Dor Revi'i on Chullin 141a:4:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/141a:4:1)

משנה הנוטל אם על בנים רי״א לוקה ואינו משלח בתוספתא הגירסא נוטל האם מעל הבנים, ולפי ביאורינו למעלה גירסא זו משובשת דלר״י אינו לוקה אלא בנוטל שניהם.