## Dor Revi'i on Chullin Daf 32b

###### Dor Revi'i on Chullin 32b:1:1
[Dor Revi'i on Chullin 32b:1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/32b:1:1)

ע״ב גמר׳ ומשנה לא זזה ממקומה ופרש״י ז״ל וז״ל: ״ומשנה דא״ט אחר שנישנת בביהמ״ד לא זזה ממקומה וכו׳ אע״פ שחזר בו ר״ע וכו׳ ואע״פ שזו קודמת לזו, אין סדר למשנה ואע״ג דבחדא מס׳ יש סדר, הנ״מ בסתם ואח״כ מחלוקת וכו׳ אבל במילי אחרנייתא לא קפדינן אסידרא״ עכ״ל, כל דברי רש״י אלו אינם אלא דברי תימא, דמה הועיל רש״י בדוחק העצום הלזה, דגם בחדא מס׳ מצינן למימר דאין סדר למשנה, דע״כ קשי׳ לי׳ לרש״י על רבי מסדר המשניות, איך סידר המשנה דא״ט כצורתה אחר ששנה בפ״ק דהודה לו ר״ע לר׳ ישבב, ומה מתרץ ע״ז דרבי סידר האי משנה דהכא, לאחר פרק דא״ט, הרי סכ״ס רבי דהי׳ כמה דורות אחר ר״ע, כבר ידע דהדר בי׳ ר״ע לגבי ר׳ ישבב, ולמה סידר משנה דא״ט דלא כהלכתא, ודלא כפי חזרת ר״ע, אבל האמת הוא דהאי ״והודה לו ר״ע״ ניתוסף כאן על המשנה אחרי שקבלו החכמים האחרונים באיזה זמן אחר ר״ע ואולי אחר רבי, שר״ע חזר והודה לר׳ ישבב, וכאשר הראיתיך גם האי ברייתא דרבי דוזבחת כאשר צויתיך, לעיל כ״ח ע״א, נמי נשנית כר״ע קודם חזרה, וכן הרבה משניות במס׳ זו לפני האי משנה ולאחריה, כי מי שסובר דבחדא מושב כאשר פלפלו ר״ע ור׳ ישבב בביה״מ, עמד ר״ע והודה לו, טועה טעות גמור, כי אליבא דר״ע נסדרו כל המשניות, וכיון דכל אלו נסדרו כשיטתו קודם חזרה, ע״כ דלא ידעו או לא קבלו האי שמועה, דהדר בי׳ ר״ע ממה ששנה כל ימי חייו משניות רבות ע״פ שיטתו, ועיין שבועות דף ד׳ ע״א, רש״י ד״ה ומשנה לא זזה ממקומה וז״ל״. ומשנה ראשונה אע״פ שחזר מסתימתה, מאחר שפשטה ברוב התלמידים, לא הי׳ יכולת בדורות שאחר רבי, לשכחה מפיהם ולבטלה מביה״מ, והניחו את שתיהן וכו׳״ עכ״ל, הרי דשם פירש״י דמה שהי׳ מקובל בפי התלמידים לא הי׳ בכחם להשכיחם ע״י חזרה, והיינו דלא רצו בקל לקבל החזרה ולא האמינו לשמועות החזרה, ועיין בהגהות מהרש״ש שם, שכ׳ דמדברי רש״י אלו מוכרח, דבימי רבי ודורות שלאחריו, עדיין לא נכתבו המשניות עיי״ש, ויהי׳ איך שיהי׳ האי והודה לו ר״ע, זמן רב אחרי רבי ניתוסף על המשנה אחרי שנתקבל השמועה, דחזר ר״ע להודות לקבלת ר׳ ישבב משמי׳ דר׳ יהושע, ולכן דברי רש״י ז״ל כאן תמוהין עד להפליא ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 32b:2:1
[Dor Revi'i on Chullin 32b:2:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/32b:2:1)

ע״ש גמר׳ גופא, ארשב״ל שחט הקנה וכו׳ א״ר לא אמר ר״ל אלא בריאה, הואיל וחיי הריאה תלוי׳ בקנה, אבל בבני מעיים לא, עכ״ל הגמ׳, וכ׳ הראש יוסף וז״ל: ״משמע ב״מ הן הדקין התלויין בושט, ומשום דיש טרפות לח״ח, אבל כל מה שתלוי בקנה כגון הלב והכבד וכדומה, כולהו כמבד״ד, ולאו דוקא ריאה, ואף שפשוט הוא לכאור׳, אבל הר״ן בח׳ כ׳ ואינו מחוור דא״כ הרי הבהמה מתה ואיך יתירנה שחיטת הושט, וכו׳ עכ״ל. מה שכתב דאיך יתירנה שחיטת הושט והלא כבר מתה, לכאור׳ דר״ל, איך ניתר לב וכבד בסי׳ אחד, כיון דכבר אין בהם חיות וכו׳, והנה גם בריאה תקשה זאת, אלא הכא אגמרי׳ רחמנא למשה, דבעינן ב׳ סי׳ לכל הבהמה, ואה״נ דלר״ל, אם שחט הקנה והוציא את הריאה מהבהמה קודם שחיטת הושט, דמותר דדי בסי׳ אחד כיון שיצא כל החיות, כמו עוף דזוטר חיותי׳ די בסי׳ אחד, אלא דקשי׳ לי׳ לר״ן, אי איתי׳ דלב כבד נמי ניתר בסי׳ אחד דכמדב״ד, א״כ ודאי דמתה כל הבהמה בסי׳ אחד, דעיקר חיות דבע״ח תלוי בלב, ועיין בשו״ת חכ״צ ומה שסיים שכן כ׳ רש״י ז״ל, הוא מ״ש על הא דאמר ראב״י, ש״מ מדר״ל וכו׳, משום ריאה, ואמאי לא פי׳ על ב״מ ממש וכששחט גם הושט, אלא ש״מ דקים להו לחז״ל, דוקא ריאה היא דחיותה תלוי בקנה לחוד, ולא ינק משאר אברים ולא בשאר ב״מ וכו׳, עכ״ל הראש יוסף ז״ל. העתקתי כל אריכות לשונו כדי להראותך שכמעט כל דיבור ודיבור, הוא שגיאה רבתא בפ״ע במחכ״ת הנשגבה ושכלי עומד ומשתומם איך לגאון אדיר כמותו יקרה כאלה.


###### Dor Revi'i on Chullin 32b:2:2
[Dor Revi'i on Chullin 32b:2:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/32b:2:2)

הנה דברי חי׳ הר״ן ז״ל שהביא, תיתי לי כי כוונתי להם מדנפשאי וברכתי ברוך שכוונתי לדעת קדשו של גדול הראשונים, והבאתי ראי׳ מפורשת מרמב״ם פט״ו ממעה״ק, דניטל הלב הוה כניטל הראש שאין בה שוב שום חיות, עיין ב״י שפסק שם כר״ש, דהקדיש דבר שמתה בה פשטה קדושה בכולה וכתב כגון הקדיש לבה או ראשה, הרי הקדים עוד לב לראש, וכאשר ידועה כן בין הרופאים שאומרים, אחר געהירנשלאג אפשר עוד לחיות זמן מה, אבל ההערצשלאג ממית על אתר, ובזה נדחו דברי הרשב״א שכתב, דבשחיטת שני סימנים לכ״ע כל האברים הפנימים דמי, ומכש״כ פשוטותי׳ דראש יוסף, דלר״ל אחר שחיטת הקנה גם הלב והכבד כמדמב״ד, דההיפך מזה הוא הפשיטות וכביעא בכותחא, דהאי כמדמב״ד, ע״כ לאו דוקא כי חיבור הריאה לגוף הבהמה אינו תלוי דוקא בקנה, דהרי חיבור הקנה והושט בכל האורך הוא חיבור הכרחי, דלדעת ר״ח בתוס׳ ריש פא״ט מפרש סימנים שנדלדלו ברובן על פסיקת האי חיבור באורך, והקנה מתפשט לשלשה, חדא לריאה וחדא ללבא וחדא לכבדא, ממילא תמצא חיבור עצום בין הני שלשה אברים ראשים והמה הולכים ומתחברים גם למטה מזה, עד לכרכשתא ע״י חיבורים שונים, ולא נמצא גבור בארץ, אשר יוכל להוציא הריאה מתוך הגוף אחר שחיטת הקנה, מרוב החיבורים העצומים שעדיין מחבר הריאה לשאר אברים ואל הגוף, אבל כוונת בעל המאמר דריאה אחר שחיטת הקנה כמדמב״ד, היינו בתור ריאה, כי פעולתה ותעודתה היא, לרחף על הלב ע״י נשימתה, שהיא ספוגיי ומתמלאית רוח ע״י הנשימה, ומתרוקנת ע״י הוצאות הרוח, וכל שנפסק הקנה כלי הנשימה, בטלה פעולתה, והרי היא כשאר בשר הבהמה, שאין נקב פוסל בו, דכיון דבלא״ה לא מנשבת תו ואינה מרחפת על הלב, מה איכפת לן אם ניקבה או לא ומה שאמר ראב״י לקמן, דלר״ל אין מזמנים לנכרי על ב״מ ומשום ריאה כמש״כ רש״י, אשר לפי האמור אינו מובן, עיין בזה לקמן מה שכתבתי ליישב.


###### Dor Revi'i on Chullin 32b:2:3
[Dor Revi'i on Chullin 32b:2:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/32b:2:3)

אבל מה שכ׳ הראש יוסף אם תלש הריאה לאחר שחיטת הקנה, שהיא מותרת באכילה, וממילא דגם לדידן הדין כן בקנה עצמו, לפי דעת הרשב״א וכל הפוסקים אחריו, דהקנה עצמו לכ״ע כמדמב״ד, דבר זה הוא מבהיל את הרעיון, דבזה התיר הראש יוסף אבמה״ח דאורייתא דאסור הן לב״נ והן לישראל בלאו שיש בו מלקות, דאפילו נניח לפרש האי דריאה כמדמב״ד כפשוטו, סכ״ס לא עדיף מאבר המדולדל התלוי בחוט השערה, דבעי שחיטה, ומהני לי׳ השחיטה דאע״פ דאין בו שום חיות ועומד ליפול, אבל כ״ז שמחובר בחוט השערה אין בו משום אבמה״ח, וכדדרשינן לקמן ע״ד ע״א, כי יפול עד שיפול, וניתרין בשחיטה עיין לקמן ל״ג ע״ב בתוס׳ ד״ה מדלא קבריין, שכתבו דמה״ת לא הוי אבמה״ח, כיון שמחוברין הן מעט, מותרין בשחיטה כאברים המדולדלים, ואין בהם אלא מצות פירוש בלבד עכ״ל, ואיך עלה על דעת הראש יוסף דלא ליבעי הריאה שחיטת שני סימנים, ושלא תהני עליה שחיטת סימן השני, דמ״ש משאר אברים המדולדלים, וכי הי׳ סובר דבאמת אין לריאה שום חיבור, אחר פסיקת הקנה, ומונחת בדיקולא ממש אתמהה?


###### Dor Revi'i on Chullin 32b:2:4
[Dor Revi'i on Chullin 32b:2:4](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/32b:2:4)

ולא אכחד תחת לשוני, כי גם ק״ז בעהחת״ס ז״ל נפל בהאי שגיאה רבתא, שכתב בתשו׳ י״ח ליו״ד דהא דאית בב״מ. משום אבמה״ח בב״נ, היינו דוקא בשנשחטו הסימנים כולם, אבל במעורין עדיין במיעוט בתרא, הוו״ל רק כאברים המדולדלים, שאין בהם אלא מצות פירוש מדרבנן, וכבר תפסו עליו הבאים אחריו, בנו הכת״ס ותלמידו המהר״ם שיק ז״ל, דהרי בב״נ במיתה תלי׳ מלתא, ומיתה הרי עושה ניפול, (ונדבר מזה עוד לפנינו) אבל לפלא בעיני כי כולם לא הרגישו דלהיפך יש יותר תימא, דמה שכ׳ החת״ס דאם נשחטו כל הסימנים, אז אין להם דין אברים המדולדלים, אלא כמפורשים ממש, זו קשה מכולם, וכאשר ביארנו למעלה, וכל הרוצה לעמוד על הדבר ילך לביהמ״ט, וינסה להוציא מתוך חלל הבהמה אחרי הפשטה ופתיחת גופה, איזה מן הב״מ שירצה, אם יהי׳ בכחו להוציא דבר מה בלי חתיכה בסכין אנה ואנה, ודבר זה אין צריך לפנים, ובכל זאת נעלם מעיני הגאונים הראש יוסף והחת״ס, וגם מעיני המשיגים, שלא הרגישו בשגיאה גדולה כזו, ולכן ישתקע הדבר ולא יאמר, דבשחיטת הקנה לבד יותר דבר מה מן הבהמה, ואפילו הקנה לחוד, לא לדידן ולא לר״ל, כי לעולם לכה״פ כאבר המדולדל יחשב כדי ליבעי שחיטה, ואם תקשה לך א״כ ליתסרו הריאה לר״ל מדרבנן כשאר אברים המדולדלים, ומכש״כ לרמב״ם דאיכא איסור תורה באברים המדולדלים, ובגמ׳ משמע דגם לר״ל מותרין לישראל דהרי לא אמר ראב״י אלא דאין מזמנין לנכרי, אבל לישראל שרי גם הריאה, ולדעת הראש יוסף והחת״ס לא קשה קשי׳ זו דלדידהו הכי פירושו דאין מזמנים לנכרי על ב״מ, כשנשחטו כל הסימנים דאז לישראל שרו, דשחיטה אין עושה ניפול, ולנכרי אסורים משום דמיתה עושה ניפול, אבל בנשחט רק רוב הקנה אז הריאה וכל התלוי בקנה הלב והכבד והטחול, גם לישראל אסורים, משום דניהו דשחיטת הושט מהני עליהם כשאר אברים המדולדלים אבל אסורים משום מצות פירוש, כשאר אברים המדולדלים, אבל מי יכניס דינים תמוהין כאלו בדעת ר״ל גדול האמוראים, אבל צ״ל דכל דרך שחיטה, לא אסרו חכמים משום מצות פירוש, ולדעת הרמב״ם לא הכניסוהו את זאת בכלל הדרשה דבשר בשדה טרפה שדרשו על אברים המדולדלים, דמעשה השחיטה לא מצי עושה מעשה טרפות ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 32b:3:1
[Dor Revi'i on Chullin 32b:3:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/32b:3:1)

ע״ש גמר׳ מתקיף לה ר״ז לרבא, מאחר שנולדו בה סימני טרפה התרת, מה לי בריאה, מה לי בב״מ, והדר בי׳ ר״ז עכ״ל הגמ׳, ופליגו בפירוש האי והדר בי׳ ר״ז, רש״י ותוס׳, דלרש״י הדר בי׳ מקושיתו, משום דמודה דיש טרפות לח״ח, וטעמא דר״ל כדרבא, דדוקא בריאה קאמר משום דכמבד״ד, וראב״י אמר דילמא לא הדר בי׳, וס״ל דטעמא דר״ל משום דאין טרפות לח״ח, אבל מה דקמבעי לי׳ לר״ז ניקבו ב״מ בין סימן לסימן, אליבא דרבא קמבעי, דס״ל יש טרפות לח״ח, וכתבו התוס׳ דנראה, דלרש״י לא ניחא לי׳ שיחלוק ר״ז אדר״ל, וכן הביא הטור דעה זו, דהלכתא כר״ל, דלית מאן דפליג אדינו בריאה עכ״פ, אלא פליגו בשאר בני מעיים מה דינו, וזה תלוי בטעמו בריאה, אי משום דכמדמב״ד או משום דא״ט לח״ח, אבל דעת התוס׳ אינו כן, אלא דר״ז פליג אדר״ל משום דס״ל יש טרפות לח״ח, ופליג נמי אדרבא דאמר בטעמא דר״ל משום דכמבד״ד, אלא טעמא משום א״ט לח״ח, לכן פריך, אם התרת בריאה, תתיר נמי בב״מ ולכן כר״ז פסקינן לחומרא, דיש טרפות לחצי חיות ולא כר״ל, והרא״ש ז״ל מוסיף דר״ל גופא אמר תרתי מילי דסתרו, ולא ידעינן הי דאחרונייתא ועבדינן לחומרא.


###### Dor Revi'i on Chullin 32b:3:2
[Dor Revi'i on Chullin 32b:3:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/32b:3:2)

והנה הן שיטת התוס׳ והן שיטת רש״י לפי הבנת התוס׳, קשה מאד לקבלם, דכבר כתבנו למעלה בשם הגהות המהרש״ש, דקמתמה דהוו״ל להש״ס לסיים, דהדר בי׳ ר״ל, שנית קשה דאם יש מקום לומר בטעמא דר״ל כר״ז, ומשום דאין טרפות לח״ח, ואז לא יסתרו שני מאמריו, מהיכי תיתי לא נאמר כן כדי להשוות שני הלכותיו, ולעומת זה קשה גם להיפך, דאם טעמו דר״ל משום דא״ט לח״ח, למה נקט דינו בניקבה הריאה, ולא קאמר סתם נקבו בני מעיים וכר״ז, או סתם נטרפה הבהמה, בין סימן לסימן.


###### Dor Revi'i on Chullin 32b:3:3
[Dor Revi'i on Chullin 32b:3:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/32b:3:3)

אבל לפי ביאורנו שלמעלה גם בלא האי אידך דר״ל, מהא דמחלק בין מקום חתך לשלא במקום חתך, שמעינן דס״ל דלא בעינן אף לכתחלה רק רוב הסימן לשחיטה, וע״כ משום דאחר שנשחט רובו הוה כמדמב״ד, אבל פלוגתא דרבא ור״ז לפי הצעתנו הכי מתפרש, דהנה יש להעיר, כי הש״ס לא מבאר לן אי הא דיש טרפות לח״ח או א״ט לח״ח, מלתא דתלי׳ בסברא היא, או הלכה היא שקבלו, זה להקל וזה להחמיר, כי כפי הנראה מדאורייתא קאמר, דיש טרפות לח״ח למ״ד דס״ל כן, ולא מגזרת חכמים, אולם לפע״ד נראה ברור דגם האי דינא תלוי בהסבר וטעמא של האי הלכה שקיבל ר׳ ישבב משום ר״י, דכל פיסול אפילו שמקצת הסי׳ פוסל את השחיטה, דאם כר״ל דאמר דההלכה אתא רק אמקום חתך, ומשום דמב״ת כחותך בידה או ברגלה, ולכן לא מצטרף האי מיעוט בפיסול למיעוט בהכשר, להיות רוב בשחיטה, אז אין לנו שום טעם לומר, דה״ה אם באמצע השחיטה אירע טרפות אחרת בב״מ, דנמי אסורה הבהמה, דהרי הסברא החיצונה נותנת דכל שכבר נעשה בה מעשה טרפות ע״י סימן אחד השחוט, שוב לא מיטרפי, ושאני מקצת לפיסול בושט אחר שחיטת הקנה, דהרי אין כאן שחיטה כולה אלא פתיכי בה נחירה אבל לר״י דלא מחלק בין מקום חתך לשלא במקום חתך, ומטעם דבעי לכתחלה שני סימנים שלמים לשחיטה, והרי גם במקום חחך איכא רובא בשחיטה, בצירוף המיעוט בתרא, ומ״מ אתא ההלכה ואמרה, דמקצת נחירה פוסלת גם אחר שחיטת סימן אחד, ה״ה דמעשה טרפות יאסר אחר שחיטת סי׳ אחד, דאי אין טרפות לח״ח, כמו כן אין נחירה לחצי שחיטה, ולפ״ז ר״ז יפה פריך לר״ל, אם התרת בריאה, הרי יש לך לפרש ההלכה מטעם דבכל מקצת פיסול בשחיטה אין כאן רוב, ממילא תתיר בב״מ ג״כ, דאין לך טעם לומר י״ט לח״ח, ורבא דאמר, לא אמר ר״ל אלא בריאה, ר״ל דאין להוכיח מר״ל דאית לי׳ א״ט לח״ח, אבל ודאי מודה דמצי סבר א״ט לח״ח, אבל אנן דפסקינן כר״י דכאן קודם חזרה וכו׳ וממילא דלא כר״ל, בהא דריאה וקנה אחר שחיטת הרוב כמדמבד״ד, ומפרשינן טעמא דהאי הלכה דמקצח פיסול אפילו באמצע השחיטה פוסלת, מטעם נחירה, ה״ה דטרפות באמצע השחיטה אוסרת דיש טרפות לח״ח, והבן הדברים שהם קילורין לעינים ואמיתים למביני דבר.