## Dor Revi'i on Chullin Daf 40a

###### Dor Revi'i on Chullin 40a:1:1
[Dor Revi'i on Chullin 40a:1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/40a:1:1)

דף מ׳ ע״א גמר׳ אר״ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע״ז וכו׳ ופרש״י ז״ל דלא מבעי הגביה והרביצה דקנאה בהגבהה ונעשית שלו וכו׳, והתוס׳ הקשו ע״ז, דהא גזלן אינו קונה רק כדי להתחייב באונסין, אבל לא להיות שלו כדי לאסרו וכמו דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים, שניהם אינם יכולים לקדישו, וכן מוכח נמי מדפריך לקמן לר״נ ממנסך, והא שם הגביה כדאמרינן בגיטין שם דמכי אגבי׳ קניה, עכת״ד תוס׳.


###### Dor Revi'i on Chullin 40a:1:2
[Dor Revi'i on Chullin 40a:1:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/40a:1:2)

והנה לפע״ד דבר זה תלי׳ בפלוגתא, דבב״ק דף י״א ע״א מסקינן דאין שמין לגנב ולגזלן, אבל לשואל שמין, וכתבו שם התוס׳ בשם הירושלמי, דדרשינן חיים שנים ישלם ולא מתים, וכן בגזלה והשיב את הגזלה אשר גזל כעין שגזל, וכתבו שם וז״ל ״והיינו טעמא, דגנב וגזלן קנו מיד, כשהוציאו מרשות בעלים, אבל מזיק לא נתחייב אלא כמו שהזיק וכו׳״ עכ״ל, והוצרכו להאי טעמא משום דאנן אפילו אין כאן שינוי לקנות, מחייבין לגנב ולגזלן לשלם ממון, ולא להחזיר את החפץ ולשלם הפחת, וכמש״כ התוס׳ שם דף ע״א ע״ב ד״ה א״ה, ובתוס׳ דף ס״ח ע״א ד״ה מה טביחה, דבסי׳ אחד או אפילו בשני סימנים שחוטים, אין כאן שינוי לקנות בכך, ומ״מ אין שמין המתה לגנב ולגזלן אלא היא שלו, ומשלם בהמה מעליה, לכן כתבו כאן טעמא של דבר זה, והוא משום דבאמת מיד בהגבהה קנה הגנב והגזלן את החפץ, להתחייב בתשלומין, אלא כל זמן שהחפץ בידו בלי פחת, חייבו התורה להחזירו לבעליו תחת תשלומי ממון, והאי מצות והשיב מעכב הקנין שאינו יכול להקדישו ולמכרו, דהוא כמו שיעבוד שכתב בקרא, אבל אם נפסד הגזלה, ואפילו במקצת שאין בו שינוי לקנות, כיון שאינה ראוי׳ להשיב, דהבעלים אינם חייבים לקבלה, במעמד הנפסד, שוב הקנין של הגזלן הוה קנין גמור למפרע משעת הגבהה, אבל השואל משיכה שלו אינו כדי לקנות, אלא כדי לקבל על עצמו אחריות כל היזק והפסד ואפילו באונס, ולכן שמין לשואל, ואפילו נשתנה החפץ בשינוי הראוי׳ לקנות, ומה״ט נמי הגזלן משלם השוויה של הגזלה, כשעת הגזלה בין להקל ובין להחמיר, והשואל משלם כשעת ההיזק בין להקל ובין להחמיר, והארכתי בענין זה בס׳ שביבי אש שנדפס ע״י תלמידי בשנת תרס״ג, ובתוך הדברים כתבתי שם ליישב בזה ע״נ קושי׳ התוס׳ גיטין נ״ג ע״ב ד״ה גזלן הוא, דבגמ׳ שם פריך אחזקי׳ מהא דגזל חמץ ועעה״פ דמצי אומר לו הרי שלך לפנך, ואי היזק שא״נ שמי׳ היזק האי גזלן הוא, וממונא מעלי׳ בעי לשלומי, והקשו בתוס׳, איך מדמה היזק דממילא למזיק בידים, דכל שאין כאן שנוי לקנות למה ישלם הגזלן יותר מן השומר, ותירצו בדוחק דלחזקי׳ דהיזק שא״נ שמי׳ היזק אין לך שינוי גדול מזה עיי״ש. וכתבתי אני שהתוס׳ שכחו דברי עצמם שבב״ק הנ״ל, שהרי כאן כתבו בשם הירושלמי וכפי הסברתם, דכל שנפסד ונקלה שווי׳, ע״י הפסד הניכר לעין אינה בת השבה, דהתורה אמרה והשיב רק חיים ולא מתים, ואע״פ שאין בזה שינוי לקנות, וממילא דקני למפרע וחייב ממון על קנין של שעת הגזלה, ומדויק מאד לישנא דגמר׳ שם ״האי גזלן הוא וממונא מעלי׳ בעי לשלומי״, ר״ל ממון טוב ולא רע, לכן אין הנגזל מחויב לקבל ממנו החפץ שניכר בו הפסדו, כי לא להקל אמרו תורה, והשיב את הגזלה, אלא להחמיר שלא מצי להחזיק בגזלה ולשלם ממון, אם החפץ עדיין בקומתו ובצביונו עומד, אבל אם הפסדו ניכר, אומרים הבעלים אתה נתכוונת לקנות החפץ בשעת שגזלת ונתחייבת אז לשלמו בממון, ואין אני מחויב לקבל ממך החפץ שניכר בו הפסדו, משום שהחמירה התורה עליך להשיב את הגזלה עצמה אם היא ראוי׳ להשיב, והאי אינו ראוי׳ להשיב.


###### Dor Revi'i on Chullin 40a:1:3
[Dor Revi'i on Chullin 40a:1:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/40a:1:3)

ומה מאד נבין בזה מה דאמרו בב״ק ע״א ע״ב, כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרי׳ קטבח עיי״ש בהגהות מהרש״ש שכ׳ דמכאן מוכח דאיסורי הנאה מקרי אינו שלו, והוא פלא, דהרי אנן פסקינן דאומרים בא״ה הרי שלך לפניך, וע״כ משום דאית בעלים לא״ה, ולפי האמור, כוונת הש״ס כך הוא, דכיון דשחט בה פורתא שוב אינו בתורת השבה, וקנאו למפרע וממילא אסרה בהנאה, וכיון דלענין א״ה חשב כשלו גם לענין תשלומי ד׳ וה׳, אנו אומרים לאו דמרי׳ קטבח, אבל בטביחה דעלמא ניהו דמתחלת השחיטה אין בתורת השבה, אבל התורה עשאו כברשותו לענין ד׳ וה׳, דהרי א״א להתחייב בענין אחר, וכמו בחמץ דאע״פ שאסרה התורה בהנאה ואינו ברשותו, מ״מ אמרה תורה שלך אי אתה רואה, דעשאו הכתוב לענין זה כברשותו, אבל בטביחה לע״ז כיון דע״י האי טביחה פורתא אנו אומרין דשלו קטבח, כדי שיאסור בהנאה, איך נחייבו על הגמר ד׳ וה׳ שהוא תרתי דסתרו, כנלפע״ד נכון.


###### Dor Revi'i on Chullin 40a:1:4
[Dor Revi'i on Chullin 40a:1:4](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/40a:1:4)

ועכ״פ מכל הא דאמרן יצא שיטת רש״י ז״ל כאור נוגה, דגם כאן בהגביה והרביצה כיון דנעשה גזלן עליה קנאה לגמרי, אם לא שמעכב מצות השבה, אבל כיון דשחט בה פורתא שוב אינה בתורת השבה ממילא חל איסור ע״ז עליה וקנינו ואיסורו באין כאחת.


###### Dor Revi'i on Chullin 40a:1:5
[Dor Revi'i on Chullin 40a:1:5](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/40a:1:5)

אמנם שיטת הרמב״ם אינו כן, וכוותי׳ איפסק הלכתא בחו״מ סי׳ שנ״ד ושס״ב, והוא דהא דאין שמין לגנב ולגזלן הוא תקנתא דרבנן, ואם ירצו הבעלים ליטול הכלי השבור וישלם להם הפחת שומעין להם, וכן מבואר ברמב״ם בפ״ב מהל׳ גזלה שכתב בטעמא דהא מלתא שאם רוצים הבעלים בשברים הדין עמהם, משום דמפני תקנת הבעלים אמרו אין שמין ואם הם אינם רוצים בתקנתא זו שומעין להם, וכן הבין הדבר הב״י סס״י שנ״ד עיי״ש, ולדעת התוס׳ דמה״ת אין כלי שבור בתורת השבה, ניהו דאפשר ג״כ לומר, דתלי בדעת הבעלים דאינם מחויבים לקבל השברים, אבל אם ירצו לקבלם עדיין מצות השבה על הגזלן, אבל אז לא הי׳ מחויב לשלם הפחת, אלא אם הוא הזיקו או בגרמתו, אבל לא בשנאנס ונשבר, כי הוא לא קיבל חיוב שמירה על הגזלה, וביאור שיטות אלו תמצא באריכות בס׳ שביבי אש, ואכ״מ להאריך בזה ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 40a:2:1
[Dor Revi'i on Chullin 40a:2:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/40a:2:1)

רש״י ד״ה היתה בהמת חבירו, לא מבעי שלו דמיתסרי וכו׳, מיהו כי עבד מעשה בגופייהו מיתסרי, כדאמרינן בפ׳ ר״ש אע״פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה, חפר בה בורות שיחין ומערות והשתחוה להן אסרן, וה״נ וכו׳, עכ״ל ולי יש תימא, קרקע עולם דנאסר ע״י מעשה בגוף הקרקע מנ״ל, והש״ס שם על הא דעולא דאמר, המשתחוה לבהמת חבירו, בעשה בה מעשה אסרה, קאמר דיליף זאת מכלי אחז, וכמו שהביא רש״י ז״ל כאן, ועל הא דחפר בה בשו״מ דמצי אוסר, לא פריך מנ״ל, וחתני הרב משעבעש נ״י עוררני שהריטב״א נ״ב ע״ב שם, עמד ע״ז וכתב, דמהלכה לממ״ס ידעינן דעשה בה מעשה בקרקע עולם נאסרה, ואם קבלה היא נקבל, אבל כעין זה הי׳ להש״ס לפרש עכ״פ, ועוד אני תמה, דשם דף נ״א ע״ב, מוקי לקרא דאבד תאבדון את בל המקומות, באם אין ענין למקומות דלא מצי אוסר, תנו ענין לכלים שנשתמשו בהן לע״ז, ואמאי לא מוקי במקומות ממש, כפשוטו של המקרא, ובחפר בה בשו״מ, עוד יש לי לתמוה על הא דאמר שם אמר ראב״ה, כגון שניסך לה יין בין קרניה, שנאסרה הבהמה בזה כמו הא דעולא, וא״כ ה״ה בקרקע עולם, אם ניסך יין על ההר וכיוצא בזה, שנאסר הקרקע, דחד דינא אית לי׳ לקרקע עולם עם בע״ח וכמש״כ רש״י כאן, וכדמשמע בע״ז מתוך הסוגי׳ וכן מבואר ברמב״ם ריש פ״ח מע״ז, שכ׳ דכל שאין בו תפיסת יד אדם, כמו קרקע עולם ונהרות ואילנות ובעלי חיים, אע״פ שנאבדו הרי אלו מותרין בהנאה עכ״ל, הרי דכולל קרקע עולם עם בע״ח בהדדי, וא״כ כל שניסך וקיטר על ההר נאסר ההר, כמו הבהמה בניסך לה יין בין קרניה, וא״כ האי דרשה שאין ההרים אלהיהם אין לו מציאות, דהרי מסתמא כל העובד את ההר מקריב עליו קרבנות, הן אמת דהרמב״ם ז״ל השמיט האי אוקימתא, דניסך לה יין בין קרניה, ולא הביא רק שחט בה סימן לעכו״ם, והוא מימרא דר״ה דהכא, אבל מימרא דעולא דמיירי בנעבד, וקאמר עשה בה מעשה, ע״כ לאו מעשה שחיטה קאמר, דהרי הנעבד עצמו אין דרך לשחטו אלא להקריב לה קרבנות, ועל זה לא הביא הרמב״ם שום משל איך תהי׳ בהמה הנעבדת נאסרה, מזה נראה דסובר הרמב״ם דבעינן דוקא מעשה הניכר בגופה, ולכן לא מצא בבהמה הנעבדת שתאסר ע״י עבודה, וכן בקרקע עולם כתב דחפר בה בשו״מ לשם ע״ז משמע דדוקא במעשה הניכר בקרקע נאסרה, אבל ניסן וקיטר עליה לא נאסרה, אבל מ״מ מה דלא מוקי קרא דכל המקומות בחפר בה בשו״מ, ודאי קשה טובא, וכעת צע״ג.


###### Dor Revi'i on Chullin 40a:2:2
[Dor Revi'i on Chullin 40a:2:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/40a:2:2)

ודע דבהא דחפר בה בשו״מ, הוסיף רש״י ז״ל כאן, והשתחוה להן, והרמב״ם ז״ל כתב, שחפר לשם ע״ז, משמע דבהא סגי, ולפע״ד תלוי הדבר בחופר אם ישראל או נכרי, דבזה פליגו ר״י ור״ע בע״ז דף נ״א ע״ב ולר״ע דהלכתא כוותי׳, ע״ז של עכו״ם נאסרה משעשאה ושל ישראל עד שתיעבד, וא״כ י״ל דרש״י ורמב״ם לא פליגו ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 40a:3:1
[Dor Revi'i on Chullin 40a:3:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/40a:3:1)

בא״ד, האי סימן אחד לאו דוקא, דה״ה לחצי סימן וכו׳ עכ״ל, והאי חצי סימן אפילו דקנה כדמוכח מגמ׳ דלקמן, דמוקי דוקא בחצי קנה פגום, ואי לאו דפגום נאסר מיד בתחילת חתיכת העור והקנה, אלא דביו״ד ססי׳ ב׳, פליגו בזה הטו״ז והנקה״כ ז״ל, שהטו״ז סובר דעכ״פ מקצת הושט בעינן, כדי להקרא עליו שם שחיטה, אבל במקצת הקנה אין שם שחיטה נופל עליו, ולא על חנם נקט ר״ה כיון ששחט בה דמשמע שחיטה דוקא, והנקה״כ דחה דבריו מתוך הסוגי׳ שלפנינו עיי״ש, ופלא שנעלם מעיני שניהם, דכבר פליגו בזה רש״י ותוס׳ בב״ק ע״א ע״ב דבגמ׳ שם אמר, כיון דשחט בה פורתא אסרה, ופרש״י ז״ל דס״ד דישנה לשחיטה מתוע״ס, ומתחלתה נאסרה, והתו׳ השיגו עליו, וכתבו דאפילו למ״ד אין לשחיטה אלא לבסוף נאסרה בפורתא שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה, וא״כ ממילא נשמע דלדעת התוס׳ אפילו מקצת קנה עכ״פ מעשה מקרי, ולרש״י בעינן דוקא מקצת שחיטה.


###### Dor Revi'i on Chullin 40a:3:2
[Dor Revi'i on Chullin 40a:3:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/40a:3:2)

והנה מה שהשיגו התוס׳ מהא דעולא דאמר עשה בה מעשה אסרה, לאו השגה היא, דהרי עולא מנעבד מיירי, ושם כגון ניסך לה יין בין קרניה ודאי מעשה עבודה יחשב, כי ניסך הוא אחת מארבע עבודות, אבל ר״ה דמתקרובות מיירי ושחיטה עבודה היא, אבל מקצת קנה דלאו שם שחיטה עליו, ואין כאן עבודה, מהיכי תיתי דתאסר בזה, ותיתי לי שקיימתי מדנפשאי מה שחידשו הגאונים החוו״ד וק״ז בעהחת״ס ז״ל, דעכ״פ מתחלת חיתוך הקנה מוקצה לע״ז הוה, וע״י מעשה גם מוקצה נאסר להדיוט כמו תקרובות, וכמו בנעבד דע״י מעשה נאסרת הבהמה אף להדיוט, עיין בח׳ החת״ס באריכות, אלא דדבר זה נפרך, ממה דמתרץ הש״ס באומר בגמר זביחה הוא עבדה, ופרש״י באומר אינו רוצה לעבוד אלא כשיגמור הזביחה, עכ״ל ופי׳ זה מוכרח, דאין לומר דבשהגיע לגמר זביחה הי׳ עבדה, דא״א לצמצם זאת, אם לא במדידה בדקדוק וצמצום גדול, ולכן ע״כ באומר בתחלת השחיטה שרוצה לעבוד בגמר זביחה, ואם כדברי הגאונים הנ״ל, מה הואיל הש״ס בתי׳ זה, והלא מצד מוקצה תאסר מיד בתחלת השחיטה, דבלא״ה הקשה הלב ארי׳, דלמה לא תאסר כמו בשוחט ע״מ לזרוק לע״ז, ותי׳ דבעינן כעין פנים שיהי׳ המעשה מעשה עבודה, כמו שחיטה או זריקה, אבל בחצי מתיר אין מפגלין, וה״ה בע״ז אין אוסרין בחצי מעשה שחיטה, וכל זה תינח אי מצד תקרובות בעינן למיסר, אבל מצד מוקצה אמאי לא תאסר, אלא ודאי דגם למוקצה בעינן מעשה שמורה על המוקצה כמו גזיזה, כמבואר ברמב״ם בפ״ד ה״ד מהלכ׳ איסורי מזבח, אבל תחלת השחיטה אין מעשה זו שייך למוקצה ולדעת הראב״ד שם, שיש לו נוסחא אחרת בגמ׳ ולא בעי מעשה להקצות, הלא נצמח מזה דיש לבטל הקצאתו בשחוזר בו עיי״ש, וא״כ בלא״ה א״א לומר דמטעם מוקצה קאתינן עלה, הא עדיין הוא ראוי לבוא לפנים, אם יחזור מהקצאתו בסוף השחיטה, ולכן עדיין התמיה במקומה עומדת, איך במקצת קנה תהי׳ אסורה מאחר שאין על מקצת הקנה שם שחיטה.


###### Dor Revi'i on Chullin 40a:3:3
[Dor Revi'i on Chullin 40a:3:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/40a:3:3)

ועוד אני מדקדק מלישנא דר״ה, דאמר כיון ששחט בה סימן אחד, ולא אמר אם שחט, דרוצה לומר דעכ״פ בעינן שיגמור השחיטה, אלא דלמפרע אסורה מתחלת השחיטה, אבל בשפסק במקצת הסימן מלשחוט יותר, אין כאן תקרובות, כי לכאור׳ כן מוכרח משיטת רש״י בב״ק שכ׳ דשחט בה פורתא אסרה, מטעם דישנה לשחיטה מתוע״ס, והרי כל שלא נגמר השחיטה גם להאי מ״ד ליכא כאן שחיטה, ובזה ניחא נמי דנקט ר״ה סי׳ אחד, משום דלא נחות לפלוגתא דר״י ור״ל, אי ישנה לשחיטה מתוע״ס ומלתא דפסיקא נקט דבסי׳ אחד מסיק הש״ס לעיל כ״ט ע״ב דלכ״ע פסול בש״ח, אף כשיגמור השחיטה בפנים וא״כ בע״ז נמי כן דנאסר בסי׳ אחד, כשיגמור אח״כ, ולר״י אה״נ דגם על מיעוט הושט שם שחיטה עלה אם גמרה אח״כ, ונאסר למפרע, אבל אחר כל הטורח א״א להעמיד דעה זו מפני חומר הקושי׳ של הנקה״כ, דהוכיח מתוך הסוגי׳ דגם מקצת קנה די לאסרה לע״ז אלא דנגד שיטת התוס׳, והנקה״כ עומד הקושי׳ העצומה, הא לעשות תקרובות בעי אחת מן העובדות, ולא סתם מעשה, ועל חצי קנה לא נופל שם שחיטה.


###### Dor Revi'i on Chullin 40a:3:4
[Dor Revi'i on Chullin 40a:3:4](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/40a:3:4)

אבל אחר עיון רב האיר ד׳ את עיני למצוא דעת קדושים, והוא כאשר אבאר בזה, דהא דאנו אומרים דאחצי קנה אין כאן, לא שם שחיטה כשרה ולא שם שחיטה פסולה, הוא ע״י ההלכה, כי יש לנו שתי הלכות שנראות כסותרות, חדא, דכל פיסול במקצת השחיטה נבלה, כקבלת ר׳ ישבב משום ר״י וחדא, דפסוקת הגרגרת ברובא, אבל עד חציו כשר ואיך יתקיימו שני הלכות אלו, דמכח הלכה הראשונה אנו פוסלים בנקה״וו את השחיטה, וכאשר ביארנו לדעת הרמב״ם, דשם שחיטה פסולה גם על מקצת הושט, וא״כ ה״ה בגרגרת דמ״ש, ואיך יוכשר השחיטה בחצי גרגרת פגום, אלא כיון דאיכא הלכה דפסה״ג ברובא, ע״כ לומר דכל שאין בו מעשה טרפות, לאו שם התחלת השחיטה עליו, אע״ג דמצטרף לרוב ואינו דומה לחתיכת העור דלא שייך לשחיטה כלל, וכאשר אבאר בפתיחה עיקר יו״ד ובריש א״ט, בפירוש אתא ההלכה דמקצת ושט ורוב קנה פוסל את השחיטה, וכל זאת במקום דבעינן דיני שחיטה, אבל בשוחט לע״ז, הכי יאמר האומר דזובח לאלהים יחרם, דוקא בזובח עפ״י הלכות שחיטה, אבל הנוחר לע״ז לא עבד מידי, הלא הוכחנו מגמ׳ דלעיל דף י״ז ע״א, דגם על הנחירה נופל שם שחיטה וזביחה, כדכתיב הצאן ובקר ישחט להם, והוא נחירה לדעת ר״ע דאישתרי במדבר, ובנחירה, כי היכי דמקצת הושט מקרי תחלת נחירה, ה״ה מקצת הקנה דמה ענין התחלת השחיטה למעשה טרפות, כי רק לדידן מכח ההלכה אין בתחלת שחיטת הקנה משום פסול שחיטה, אבל לולי האי הלכה, כיון דשייך להשלמת השחיטה, למה לי מעשה טרפות דוקא, ובפרט לפי מה שביארנו בפתיחה ובשאר מקומות, דלדעת הרמב״ם לא דנינן על פי האי הלכה דח״י טרפיות, לשום דבר מדיני התורה, רק לענין שחיטה וטרפות בע״ח, וא״כ לענין שוחט לע״ז, ודאי דאין שום נפקותא בין מקצת הושט למקצת הקנה, ואם על המקצת שם זביחה לע״ז עליו, כך לי ושט כמו קנה ולפ״ז יש לקיים שיטת רש״י ז״ל שכ׳ דמכח ישנה לשחיטה מתוע״ס קאתינן עלה, דאע״ג דמודה רש״י דגם במקצת הקנה קאמר, כיון דשחט בה פורתא, מ״מ למ״ד דעל מקצת הסימן אין שם שחיטה, ה״ה דאין עליו שם נחירה, כי הן בשחיטה והן בנחירה בעינן שתהי׳ כדי שתצא נפשה מהר תוך מעל״ע כמו שביארנו זאת במקומו, וממילא גם זאת אמת, דכל שלא גמר אין כאן משום תקרובות, ומיושב הרשב״א שהביא מין, בין שאר פסולים וכתב דכל שהתחיל ולא גמר, אין כאן משום תקרובות עכו״ם, דודאי עבודה לע״ז בעינן, וכל שלא גמר הזביחה או הנחירה, אין שם עבודה עליו, אלא כיון דאנן כר״י ס״ל דישנה לשחיטה מתוע״ס, וה״ה בנחירה כן נאסרה הבהמה מתחלת הזביחה, ואפילו במקצת הקנה כנ״ל, והדברים קילורין לעינים ואמיתים לאמיתו של תורה בס״ד.


###### Dor Revi'i on Chullin 40a:3:5
[Dor Revi'i on Chullin 40a:3:5](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/40a:3:5)

אבל דע דלפי האמור דוקא בלא גמר כלל והניח והלך לו, אצל גמר השחיטה אפילו שלא בכוונה לע״ז, או אפילו גמר אחר השחיטה בלא מחשבת עכו״ם, מ״מ חייב המתחיל, והנשחט הוה תקרובות עכו״ם, וכמו בשחוטי חוץ, בהתחיל בחוץ וגמרו בפנים, למ״ד ישנה לשחיטה מתוע״ס, ועיין בשו״ת מהרי״א ז״ל יו״ד סי׳ ל׳ מה שפלפל בזה עם בעל יריעות שלמה ומה שנלפע״ד כתבתי ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 40a:4:1
[Dor Revi'i on Chullin 40a:4:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/40a:4:1)

תוס׳ ד״ה כי הא דאמר עולא, לא מייתי סייעתא מעולא וכו׳, דאי סי׳ אחד בעי הוו״ל לפרושי עכ״ל, דעת קדשם לא זכיתי להבין, והא עולא בנעבד מיירי, וממילא האי מעשה דקאמר ע״כ לאו מעשה שחיטה הוא, דאין דרך לשחוט את הנעבד עצמו, ולכן לא מצא הש״ס שם בע״ז מעשה אחרת, אלא דניסך לה יין בין קרניה, דמעשה בגופה דהוה עכ״פ מום, אין זה עבודה, אלא ביטול ע״ז, דכל שפחסה וקטעה בטלה, כמבואר שם דף נ״ג, ולכן שפיר קאמר דמעשה דעולא ע״כ לגבי לאסור את של חבירו, מעשה כל דהו יחשב, כיון דאינו ניכר בגופה, ולכן גם ר״ה לאו דוקא סי׳ אחד דהוא מעשה רבה קאמר, אלא מקצת קנה דאין בו מעשה טרפות, והוא מום עובר נמי סגי, לאסור של חבירו כן הי׳ נלפע״ד, אבל עיין ברשי׳ לקמן ד״ה ועולא, דמשמע נמי דמפרש כתוס׳, וכן מפורש נמי בתוס׳ לקמן מ״א ע״א ד״ה ת״ש, דעולא מעשה שחיטה קאמר, ולדידי צע״ג דאיך שייך בנעבד שחיטה, שאין דרך עבודתה בכך, ומי שלבו רחב יותר, יישב את זאת ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 40a:5:1
[Dor Revi'i on Chullin 40a:5:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/40a:5:1)

ד״ה חייב שלש חטאות, באה״ד וי״ל דאם זרק הורצה וכו׳ ואע״ג דאוא״ב בחוץ פטור משום מחוסר זמן, שבת לא חשוב מחוסר זמן דאין זה אלא משום דאין עשה דקרבן יחיד דוחה ל״ת דשבת עכ״ל, הא דצריכא להקדים האי תירוץ דאם זרק הורצה, משום דבלא״ה לא גרע שבת מנעילת דלתות ההיכל, דאמרו ביומא ס״ב ע״ב, דשחט בחוץ קודם פתיחות דלתות ההיכל פטור, דאינו ראוי לבוא לפנים, ואם התם דבידו לפתחו מקרי אינו ראוי לבוא לפנים מכש״כ כשאיסור שבת מעכב, דמקרי אינו ראו׳ לבוא לפנים אבל לאחר שהקדים דאם זרק הורצה, אלא דקשי׳ מאוא״ב שג״כ אם זרק הורצה, ומ״מ חשוב מחוסר זמן, ע״ז כתבו החילוק שבין אוא״ב לשבת, אלא דעל חילוק זה יש להשיב הרבה, דבסברתם זו פליגו ב״ש וב״ה במשנה כריתות דף ז׳ במפלת לאור שמונים ואחד, והקשו ב״ה לב״ש, מ״ש ממפלת בשבת שאתם מודים שמביאה שתי קרבנות, אע״פ שלא יצאה לשעה הראוי׳ להבאת קרבן, והשיבו ב״ש שאני לילה דאינו ראוי׳ לא לקרבן יחיד ולא לקרבן ציבור, משא״כ שבת דראוי׳ לקרבן ציבור, והיינו סברת התוס׳ דהכא, דלילה בעצם אינו ראוי׳ להבאת קרבן, אבל שבת רק איסור מלאכה מעכב, דהרי קרבן ציבור נקרב משום דדוחה את השבת, ומאחר דב״ה לא נחתו לחלק בהכי, איך תפסו התוס׳ כב״ש דאינה משנה במקום ב״ה, וכמדומה לי שמצאתי אח״כ בטורי אבן שנתעורר בזה, ובתשובה אחת הארכתי ואכ״מ ודו״ק.