## Dor Revi'i on Chullin Daf 4b

###### Dor Revi'i on Chullin 4b:1:1
[Dor Revi'i on Chullin 4b:1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:1:1)

ע״ב רש״י ד״ה מפני שמחליפין בסה״ד וי״א שאף לעצמו שרי וטעות הוא בידם דא״כ מצינן דמים לחמץ בפסח, הנה דברי רש״י ז״ל תמוהין לפום ריהטא וכאשר תמהו עליהם בתוס׳ דהא לכתחלה עכ״פ אסור להחליף וראיתי בשו״ת ק״ז בעל החת״ס זצ״ל או״ח סי׳ קי״ב וביתר ביאור בחדושיו לחולין כאן דכוונת רש״י ז״ל כי הי״א המה שיטת הרמב״ן ז״ל בפ׳ השוכר דהחליפין מותרין משום דאין אלו דמיהן של איסור הנאה וכדברי הירושלמי קדושין על המשנה דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת וא״כ ליכא איסור בהחלפה או במכירה ושפיר קשי׳ לי׳ לרש״י א״כ מצינן דמים לחמץ בפסח דהא שרי לכתחלה למכור אלא דבאמת הרמב״ן ז״ל נשמר מזה כמו שכ׳ החת״ס דטעמא דהא מלתא הוא משום דא״א למכור דאין לו בעלים והמעות שקיבל מתנה או גזל הוה, וכן תראה שמה״ט דחה הרשב״א כאן קושי׳ רש״י על הי״א דא״א למכור דאינו שלו ולא כמו שדחו התוס׳ דברי רש״י בכתבם דאין זה דיוקא דלכתחלה אסור למכור דזה ודאי ליתא דאם עבר אאיסור תורה בהחלפה עצמה אז ממילא אסרו חכמים החליפין כי היכי דלא להנות מאיסורא וכאשר נבאר בס״ד הדבר לפנינו בסוגי׳ דסכין של ע״ז עיי״ש ולכן מצד זה שפיר הקשה רש״י ז״ל דאם החליפין מותרין אפילו מדרבנן ע״כ דלא עבר אאיסורא במעשה ההחלפה וא״כ מצינן דמים לחמץ, אלא דנפרכים דברי רש״י כמש״כ הרשב״א דאין זה מכירה דאינו שלו, אלא דשיטת הי״א שהיא שיטת הרמב״ן ז״ל נפרכת כאשר הארכתי בכמה מקומות עיין בספרי שביבי אש במס׳ פסחים ובגטין עיי״ש ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:2:1
[Dor Revi'i on Chullin 4b:2:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:2:1)

תוס׳ ד״ה מותר מיד, וכו׳ א״נ כפי׳ ר״ת דבבצק מיירי וכו׳ והשתא אתא שפיר וכו׳ ומותר מיד דקאמר היינו כשיעור לישה עיין במהרש״א ובפי׳ דבריו בראש יוסף דדוקא מיד קאמר דמותר דהיינו כל זמן שנמצא בצק בידו אבל לאחר שנמצא פת בידו אסור משום פת עכו״ם דודאי לא החליף פת בבצק להנצל מאיסור פת עכו״ם דמיטרח לא טרח ולחלות שהי׳ לו בצק והחליף בבצק ואפהו זה לא אמרינן דכל מה שנמצא בידו עתה תלינן דכך הי׳ לו והחליף עיי״ש ואני בער ולא אדע דאם לא ידעינן שנשאר לו חמץ או שנתחמץ לו עיסה בפסח מהיכי תיתי ניחוש בפרט אי הברייתא כר״ש אתי׳ דחמץ שעעה״פ אינו אלא קנסא דרבנן בעלמא ולא עוד אלא אפילו אי אתי׳ כר״י דאיכא חשש דאורייתא מ״מ איך קאמר דדוקא מיד מותר אבל כשיש לו פת אסור אפילו אחר לישה ואפי׳ דהא לגבי איסור פת עכו״ם פשיטא דספקא מותר ואמרינן דשמא לא נשאר לו חמץ ולש ואפה אחה״פ כדרך כל הארץ, אבל הא לא קשי׳ דאם נאמר דלא ידעינן אם נשאר לו חמץ איך מביא סייעתא לרבא לפי מה דקאמר בגמ׳ ודאי מחליפין אין הפירוש דודאי מצאו להחליף אלא דודאי מחזירין להחליף אבל הא ודאי לא ברירא לן דודאי מצאו מאן דמחליף להו, אלא דסגי בהא דודאי מחזירין להחליף כיון דאיכא ס״ס שמא לא נשאר להם חמץ ואם נשאר הלא מחזירין להחליף ושמא מצאו מי שהחליף להם אבל כאן בשוחט דאיכא חזקת איסור ודאי מה מהני מה שהחזיר לשחוט כהוגן דשמא לא עלתה בידו, אבל קושי׳ זו ליתא דודאי סגי כאן במה שמהדר לשחוט יפה דאז איכא חזקה אלימתא דאין קלקול יוצא מתח״י מומחה בר דעת ושפיר סמכינן דשחט שפיר ולענין בדיקת סכין באמת מה״ט לא מהני מה שמחזיר אחר סכין יפה דלמא לא עלתה בידו כמש״כ למעלה.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:2:2
[Dor Revi'i on Chullin 4b:2:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:2:2)

אבל התוס׳ שהקשו דהוה פת עכו״ם ע״כ לא סברו דלא ידעינן אם נשאר להם חמץ דאז באמת לא הי׳ מקשין מידי דלגבי איסור פת עכו״ם תלינן להקל דלא נשאר להם ואפו בעצמם אבל הם סברו דמיירי בדידעינן שנשאר להם חמץ או עיסה בודאי והא דתלינן בהחלפה סברו דרוב פעמים מצי מחליף ורובא וחזקה רובא עדיף אפילו מדרבנן להאי מ״ד ולכן קאמרו דע״כ מיירי הכא דאנו רוצים ליקח מה שידעינן שנשאר להם וא״כ בבצק שפיר לוקחין אבל אם נמצא בידם פת ואנו יודעין שנשאר להם פת אין ליקח משום פת עכו״ם, ויש להם קצת ראי׳ דברייתא מיירי שידעינן שנשאר להם חמץ ממה דפריך הש״ס ממאי דר״י היא דלמא ר״ש היא ואי דלא ידעינן שיש להם חמץ שעעה״פ איך מצי אתי׳ כר״ש דהא אז בלא טעמא דמחליפין שרי דשמא לא נשאר להם חמץ והוה ספק דרבנן לקולא אלא דמ״מ ראי׳ גמורה ליכא די״ל דהכי קאמר דלמא ר״ש היא ומיירי בידיעינן שנשאר להם חמץ אבל אי ר״י היא אז מיירי בלא ידעינן ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:3:1
[Dor Revi'i on Chullin 4b:3:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:3:1)

בא״ד ומה שפירש הקונטרס שמרויחין דלדידן מיהא שרי ונראה שמרויחין גם לגבי דידהו למה דס״ד השתא דהוה דאורייתא דבחליפין לא אסור אלא מדרבנן וכו׳ עכ״ל עיין בלב אריה שכתב דגם רש״י ז״ל כתב דמרויחין גם לדידהו והא דדייק לכתוב בהתירא טפי פורתא אע״ג דאיכא הרווחה רבה מדאורייתא לדרבנן דייק לכתוב כן למסקנה דמצי אתי׳ כר״ש ומ״מ איכא הרווחה פורתא גם לר״ש דלא אכל האיסור עצמו אלא חליפיו, ור״ל דהוה תרתי דרבנן, ולכאו׳ יפה כתב בכוונת התוס׳ דנראה דהוקשה להם על רש״י שכתב דאין כאן לדידהו אלא הרוחה פורתא דהשתא דקאמר דאתי׳ כר״י איכא הרוחה טובה, אלא דמה שהמליץ בעד רש״י חלישא טובא דהא השתא לר״י קיימינן אבל במחכ״ת כל מה שכתב ליתא דהא רש״י ז״ל יפה כתב דגם לר״י ליכא אלא הרוחה פורתא דניהו דחליפין אינם אסורין אלא מדרבנן אבל ההחלפה עצמה הוא איסור תורה דנהנה בהחלפה שנתעשר להשיג היתר תמורת איסור וכאשר נדבר מזה לקמן בסוגי׳ דסכין של ע״ז עיי״ש, ואם תדייק בדברי רש״י ז״ל תמצא שכן הוא, דז״ל: ואע״ג דהשתא נמי איסור הוא לגבי׳ דהא מתהני מחמץ שעעה״פ דאי לא דיהיב לי׳ לעכו״ם לא יהיב לי׳ דידי׳ וכו׳ הרי דקאי על מעשה ההחלפה עצמה דהוא איסור תורה ולכן כתב רש״י ז״ל דאין כאן אלא הרוחה פורתא מאיסור אכילה שהוא במלקות לאיסור הנאה שאין לוקין עליו לדעת הרמב״ם ואפילו לדעת התוס׳ דלוקין על הנאה מ״מ איסור אכילה הוא גנאי יותר כמש״כ התוס׳ לקמן ה׳ ע״ב ד״ה השתא.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:3:2
[Dor Revi'i on Chullin 4b:3:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:3:2)

אולם התוס׳ השיגו על רש״י ז״ל שפיר באמרם דמאחר שגזרו חז״ל לאסור החליפין למחליף שוב לא עבר אדאורייתא כלל בהחלפה עצמה דהוה כהחליף איסור הנאה באיסור הנאה והמעיין היטב בדברי התוס׳ יראה ויבין כי לכך כיוונו דז״ל: ונראה שמרויחין נמי לגבי דידהו וכו׳ דבחליפין לא אסור אלא מדרבנן כמו שפירשו בקונטרס בע״ז וכו׳ ויש לדקדק דבתיבת ״דבחליפין״ אות הב׳ יתירה והול״ל ״דחליפין״ וממילא הול״ל ״אינם אסורין״ בלשון רבים ולא ״לא אסור״ בלשון יחיד, ויותר יש לתמוה שהביא ראי׳ מרש״י בע״ז שפירש דאסורין החליפין מדרבנן הלא לא בעי ראי׳ דאסור מדרבנן אלא דלא אסור מה״ת וזה מבואר בגמ׳ עצמה שם דדרש כי חרס היא למיעוטי ערלה וכ״כ הרי דמה״ת אין תופסין דמיהן והתוס׳ לא בקשו יותר אלא להוכיח דאיכא הרוחה רבה בין החמץ לחלופיו ואם גם מדרבנן שרו החליפין אז התימא יותר גדולה על רש״י ז״ל שכתב דאין כאן אלא הרוחה פורתא דאין לומר דכוונת התוס׳ דלא נאסרו החליפין למחליף מה״ת דזה פשיטא כיון דאין תופסין את דמיהן מה לי אחר ומה לי הוא אלא ודאי כיוונו התוס׳ למה שכתבנו דאם החליפין הי׳ מותרין לגמרי למחליף אפי׳ מדרבנן לא קשה מידי על רש״י ז״ל דשפיר כתב דליכא אלא הרוחה פורתא כיון דההחלפה עצמה אית בי׳ איסור דאורייתא ולכן כתבו התוס׳ דבחליפין לא אסור אלא מדרבנן ר״ל מעשה ההחלפה נמי רק מדרבנן והטעם משום דגזרו על החליפין וממילא לא עבר בהחלפה איסור תורה והוה הרוחה גדולה ולא פורתא ולכן הביאו ראי׳ מרש״י ע״ז דהחליסין אסורין לו מדרבנן אבל רש״י ז״ל הי׳ סובר דהאי איסור שאסרו רבנן החליפין לא מבטל איסור של החלפה והוא פלוגת׳ ישנה אם ע״י רבנן נשתנה הדין תורה ויש בזה כמה דעות ואכ״מ להאריך בזה.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:3:3
[Dor Revi'i on Chullin 4b:3:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:3:3)

ובזה תבין גם מה שכתבו התוס׳ אח״כ וז״ל: ונראה שפשוט לרש״י דאסור מדרבנן ממה שכתב כאן דא״כ מצינן דמים לחמץ בפסח ואין זה דיוקא וכו׳ כיון דלכתחלה אסור למכור עכ״ל ומי לא ישתומם על לשונם שכתבו ונראה שפשוט לו לרש״י וכו׳ הלא בפירוש כתב כאן רש״י לדחות הי״א שמביא וכן הי׳ להתוס׳ לכתוב ומה שהוכיח רש״י ז״ל כאן דאסורים החליפים דאל״כ מצינן וכו׳ זה ליתא דהא עכ״פ לכתחלה איכא איסור בהחלפה וכאשר מתמיהים האחרונים ז״ל על האי דברת רש״י ז״ל שאין לו שום הבנה. עיין בראש יוסף שהביא בשם אשל אברהם פירוש דחוק, גם קשה דלפי מה שפירשנו דברי התוס׳ דרצו להוכיח דלרש״י אסורים החליפים עכ״פ מדרבנן למה הביאו ממרחק לחמם מרש״י בע״ז כיון שכתב כאן דע״כ החליפים אסורים מצינן דמים לחמץ בפסח.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:3:4
[Dor Revi'i on Chullin 4b:3:4](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:3:4)

אבל לפי האמור הכל ניחא דהני י״א שמביא רש״י ע״כ לא ניחא להו לומר דמשום הרוחה פורתא בין איסור אכילה לאיסור הנאה מחליפין דכיון דעוברי עבירה הן שאם לא ימצאו להחליף אוכלים גם בעין החמץ אין מסתבר לומר דמחזירין בטירחא אחר הקל הקל כיון דשניהם אסורין מה״ת וא״כ ע״כ לומר דר״ל דלמחליף עצמו שרי דהיינו דלא עשה איסור תורה בהחלפה וממילא ליכא באכילת החליפין אפילו איסור דרבנן לא, דהא בהא תלי׳ דאם מודים דבהחלפה עצמה עברו אאיסור תורה מה הועילו באמרם דשרי באכילה כיון דכבר עבר אדאורייתא בהחלפה ואין כאן רק הרוחה פורתא אלא ודאי דלהי״א גם בהחלפה לא עבר אמידי וכאשר באמת כן הוא שיטת הרמב״ן ז״ל ומקורו מירושלמי קידושין על מתני׳ דמקדש בערלה שכתב בטעמא דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת משום דאין דמיהן והוה גזל או מתנה בידו משום דס״ל לשיטה זו דאין לאיסור הנאה בעלים כלל ומקרי אינו שלו וע״ז הקשה רש״י ז״ל א״כ מצינן דמים לחמץ בפסח, אלא דלפי האמור קושי׳ זו לא ק״מ דטעמא דשרי למכור היא משום דאין זה מכירה דלא מצי מוכר דבר שאינו שלו וא״כ ליכא דמים לחמץ בפסח אלא דרש״י ז״ל לא נחית לטעמא דהא מלתא ולכן הקשה שפיר על האי שיטה, ולכן אין כאן הוכחה דלרש״י החליפין אסורים כלל כי כאן אין כוונת רש״י אלא להוכיח דאיכא איסור תורה בהחלפה אבל מ״מ כתבו התוס׳ מאחר דרש״י ז״ל סובר בפירוש בע״ז שם דהחליפים אסורים עכ״פ מדרבנן להמחליף נראה דהוכחתו הי׳ מהא דכתב כאן לדחות הי״א על גוף ההחלפה דאסורה ה״ה דהחליפין עצמן אסורים וע״ז כתבו דזה ליתא דניהו דיש להוכיח דההחלפה אסורה אבל החליפין אפשר דמותרים, ודו״ק היטב בכל הדברים שכתבתי כי הדברים ברורים בס״ד.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:1
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:1)

גמר׳ לימא מסייע לי׳ הכל שוחטין אפילו כותי ואפי׳ ערל ואפילו ישראל מומר וכו׳ עד סוף הסוגי׳ דמסיק לר׳ ענן בתיובתא.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:2
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:2)

והנה רבו כאן הקושיות והדקדוקים ואסדרם אחת אחת.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:3
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:3)

א׳ האי ערל דקתני מוקי במומר לערלות וקמ״ל לד״א לא הוה מומר לכה״ת כולה ופרש״י ז״ל ושחיט שפיר - הכוונה לאפוקי מדר״מ דס״ל בבכורות דף ל׳ דחשוד לד״א הוה חשוד לכה״ת (ועין לקמן בריש הסוגי׳ דהשוחט בשבת בתוס׳ וראש יוסף שם ובפלתי ודו״ק) וא״כ אינו חשוד לנבלות ושחיט שפיר וגם בדיקת סכין אינו צריך לשיטת רש״י ז״ל ומוכח מכאן דערל אע״פ שהוא חמור מנבלה דאית בי׳ כרת לא משוי לי׳ חשוד לנבלה והטעם או כמש״כ הש״ך יו״ד קי״ט סקי״ב משום דבשני מיני איסורים לא אמרינן חשוד לחמור חשוד לקל או כמש״כ הדגול מרבבה שם משום דהוה בשוא״ת ויש לו שהות עדיין למול ולדעת הרמב״ם אינו חייב כרת עד שימות עיין בפ״ב מהל׳ מילה - אבל אין לפרש דלעולם מומר לערלות חשוד לנבלות דקל מני׳ אבל מ״מ שוחט שפיר משום דלא שביק התירא דהרי הגמ׳ אומר דקמ״ל דלא הוה מומר לכה״ת ולא דחשוד לנבלות לא שביק התירא - ומתוך כך אני תמה אקרא על הגאון בעל הגהות יד שאול שם ביו״ד שהקשה למה לא מוקי בגמ׳ האי מומר בברייתא במומר לדבר חמור מנבלות כגון חמץ בפסח ודלא כרבא ולא כר״ע אלא ודאי דמומר לערלות חשוד אנבלות ודלא כש״ך ולא כדגמ״ר עכת״ד והמה נפלאים ממני דלפ״ז מפרש הא דאמר בגמ׳ במומר לערלות וקמ״ל דלא הוה מומר לכה״ת דהיינו שהוא בר זביחה ולא כפרש״י דשחיט שפיר ופירוש זה ודאי ליתא דפשיטא דמומר לדבר אחד לא נפסול מלשחוט וכמש״כ הפלתי והראש יוסף שציינתי - אלא דקושייתו סובבת על הגמ׳ דקאמר אי מומר לד״א היינו מומר לערלות דלמא מומר לד״א שחמור מנבלה ואז לאו היינו מומר לערלות דאינו חשוד לנבלה והאי מומר לד״א החמור מן נבלה חשוד לנבלות.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:4
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:4](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:4)

ב׳ בגמ׳ לא לעולם אימא לך מומר לאותו דבר לא מ״ט כיון דדש בי׳ כהיתרא דמי׳ לי׳ והקשה הלב אריה וכי לא ידע כבר החילוק בין דבר אחר לאותו דבר דהרי המביא ראי׳ מבריית׳ זו כבר אמר אי מומר לאותו דבר היינו מומר לערלות אלא מומר לאותו דבר אלמא דאיכא טעם דלאותו דבר גרע מלד״א ואיך - שאל כאן מ״ט ועיין בי׳ מש״כ שדרך קרוב לדרכנו.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:5
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:5](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:5)

ג׳ עוד הקשה הגאון הנ״ל דר׳ ענן המוכיח דינו מיהושפט שאכל מטבחי דאחאב, לדעת הרמב״ם דגם במומר לשאר עבירות בעי בדיקת סכין יקשה לדנפשי׳ איך אכל יהושפט מטבחי דאחאב בלי בדיקת סכין דהרי אמר דלא הוה מפלג מני׳ נפשי׳ כלל. עיי״ש שנדחק.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:6
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:6](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:6)

והנה כפי מה שביארנו שיטת הרמב״ם דמיטרח לא טרח לבדוק בדקדוק והבנת הלב על פגימה דקה הנרגשת ואינה אוגרת וחומרא זו דהיינו לפסול השחיטה ע״י פגימה הנרגשת נתהווה בימי אמוראי בתראי, קושי׳ זו לק״מ כמובן, אלא לדעת רש״י ויתר הראשונים דמפרשים מיטרח לא טרח לתקן הסכין הפגום מפני שאוכל נבלות לתיאבון ודאי קשה הא מומר לע״ז ודאי חשוד לנבלות, וכאשר אבאר לפנינו ודלא כב״י דבעי דוקא מיני איסורים שווין. וחשוד לנבלות ודאי בעי בדיקת סכין כמו מומר לנבלות לדעת רש״י דמ״ש וכאשר אבאר וא״כ הקושי׳ איך אכל יהושפט בלי בדיקת סכין בעי יישוב.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:7
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:7](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:7)

ד׳ רש״י ד״ה אלא מומר דקתני לעכו״ם ואיצטריך לאשמעינן משום דאמר מר דחמורה ע״ז שכל הכופר בה כמודה בכה״ת ואפ״ה סמכינן עלי׳ כר׳ ענן עכ״ל וכל הרואה ישתומם הלא מהאי ברייתא נפרך דינו של ר׳ ענן וכדלקמן דקאמר דלא כר״ע משום דאמר מר וכו׳ ואיך כתב רש״י דר״ע אהייא ברייתא קאי ואמר דאע״פ דהוה ככופר בכה״ת מ״מ בר זביחא הוא.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:8
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:8](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:8)

ה׳ הקשו האחרונים דלאחר דאיתותב ר״ע מה נעשה בראייתו מיהושפט שאכל מבי׳ טבחי דאחאב דלא מתרץ הש״ס מידי על זה.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:9
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:9](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:9)

ו׳ הרא״ש ויתר הראשונים פסקו כרבא משום דהאי ברייתא דהכל שוחטין ואפילו מומר ע״כ במומר לאותו דבר מיירי וכרבא דהרי איתותב ר״ע והקשה הלב אריה למה לא סמכו ג״כ על הברייתא דחמצן של עוברי עבירה דקאמר בגמ׳ דאמרי לי׳ רבנן לרבא תניא דמסייע לך.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:10
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:10](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:10)

אבל הט אזנך ושמט פירוש הסוגי׳ לפי שיטת רש״י ורמב״ם ז״ל כל או״א לפי דרכו ויתיישבו לך כל הני קושי׳ דלעיל כמין חומר בעזהי״ת ותחלה נפרש הסוגי׳ לפי שיטת רש״י ז״ל.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:11
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:11](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:11)

הנה דע דלפי הס״ד שבגמ׳ לא ידע הש״ס שום חילוק בין מומר לחשוד דהיינו בין אכל נבלה פ״א שנקרא חשוד ובין אכל הרבה פעמים הנקרא מומר לענין דינו של רבא דבשניהם בעי בדיקת סכין ובשניהם סגי לסמוך עליהם במעשה השחיטה עצמה דלא שבק התירא ואכל איסורא דהרי רק אח״כ חידש סברת דש בי׳ כהתירא דמי׳ לי׳ והא דנקט רבא מומר או דשיגרא דלישנא הוא או דלרבותא נקט דלא תימא דמומר לד״א הוה כמומר לכה״ת ואינו בר זביחה ולכן שפיר מביא ראי׳ להאי דינא דרבא מברייתא דחמצן של עוברי עבירה אע״ג דלא אתחזקו למומרין לאכול חמץ שעעה״פ אלא אתחזקו שאין מבערין מפני הפסדן ואם לא ימצאו להחליף לאחה״פ חשודים לאכול וכאשר ביארנו זאת למעלה דכן מיירי האי ברייתא ועיין לעיל דבזה מיושב כל מה שנתקשו האחרונים בזה. ולכן הראי׳ מהאי ברייתא לדינא של רבא לא קמה במסקנא שזכה לחלק בין חשוד למומר דבמומר א״ל דש בי׳ וכהתירא דמי׳ לי׳.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:12
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:12](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:12)

ואח״כ מביא ראי׳ מברייתא שני׳ דהכל שוחטין ואפי׳ ערל כותי ומומר. ועדיין לא נחית לחלק בין חשוד למומר ומ״מ ממומר לערלות ליכא ראי׳ לרבא משום דמומר לערלות לא מקרי חמור מנבלה או כדעת הש״ך משום דאין האסורים שווין או כדעת הדגול מרבבה משום דהוה בשוא״ת. והוא האמת כי דעת הש״ך נפרך מתוך השקיל וטרי׳ דהכא כאשר תראה ובמומר לערלות אתא לאשמעינן לאפוקי מדר״מ דס״ל דחשוד לד״א הוה חשיד לכה״ת אבל הראי׳ לרבא הוא מאפילו ישראל מומר דקתני אח״כ דאי במומר לד״א ושאינו חמור מנבלות היינו מומר לערלות אלא ודאי במומר לנבלות וה״ה דהוה מצי לאוקמי במומר לחמור מן נבלה כמו חמץ בפסח או חלב ודם שחשוד לנבלות הקל ממנו אלא דכיון דעדיין לא ידע לחלק בין חשוד למומר יותר ניחא לי׳ לאוקמי מומר סתם דקתני היינו במומר לאותו דבר דמיירי בי׳ וע״ז מדחה הש״ס דילמא מומר לאותו דבר לא אלא במומר לע״ז וכדר׳ ענן וניחא לי׳ לשון סתם מומר דשייך על ע״ז כמובן אלא דגם אי נוקי כן הרי נשמע כדרבא דהא ע״ז ודאי חמורה מנבלה והוה חשוד לנבלות לכן מחדש עתה דמ״מ ליכא ראי׳ לרבא דשאני חשוד לאותו דבר ממומר לאותו דבר כיון דדש בי׳ ואיכא למימר דכהתירא דמי׳ לי׳.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:13
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:13](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:13)

וכשתדקדק בדברי רש״י ז״ל הנחמדים מזהב ומפז רב תמצא כדברי דעל הא דקאמר אלא מומר לאותו דבר פרש״י וז״ל: לנבלות לתיאבון ואיצטריך לאשמעינן דאפילו מצוה דחשוד עלה כי מזמנין לי׳ התירא סמכינן עלי׳ עכ״ל הרי דליכא רבותא אחרת בדינו של רבא אלא דאע״ג דחשוד לא שבק היתירא אבל לקמן כאשר דוחה הא דר׳ ענן וקאמר כדר״ע לא אלא כדרבא במומר לאותו דבר פרש״י וז״ל: לשחיטה לתיאבון ואיצטרך לאשמעינן דלא תימא כיון דדש בי׳ כהתירא דמי׳ לי׳ וכו׳ עכ״ל הרי דעתה נתחדש לן דרבא מומר לרבותא נקט משום דדש בי׳ ומ״מ לא שבק התירא וזה ברור ואמת.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:14
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:14](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:14)

ולפי האמור גם בהא דר׳ ענן איכא ס״ד ומסקנא בדס״ד סובר הש״ס דר״ע משמיענו דמומר לע״ז אע״ג דחשוד לנבלות דהרי מחמור לקל הוא מ״מ לא שביק התירא ואכל איסורא וממילא גם בהא דאמר מר חמורה ע״ז וכו׳ נמי מתפרש דהוה חשוד לכה״ת וכמו שלר״מ דמומר לד״א חשוד לכה״ת אבל אינו מומר לכה״ת והוה בר זביחה כשאר ישראל אלא כאשר מסיק דכר׳ ענן לא אלא כדרבא הי׳ מוכרח לחדש דבדר׳ ענן טעמא אחרינא איכא לפסול שחיטתו ומשום דאמר מר חמורה ע״ז וכו׳ והוה ממש כמומר לכה״ת דאינו בר זביחה ולא קשה תו לאוקמי דלא כר״ע ודלא כרבא במומר לדבר חמור מנבלה דכיון דמומר סתם קאמר וצריכין לשלול מומר לא״ד ומומר לע״ז הרי הוא דוחק גדול לאוקמי בהכי.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:15
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:15](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:15)

ולכן קמה הראי׳ לרבא מברייתא זו ולפ״ז דרבא אפי׳ במומר דדש בי׳ קאמר דלא שביק התירא משום דל״ל דכהתירא דמי׳ לי׳ ומשום דאצלו מומר וחשוד חד דינא אית להו וא״כ מכש״כ לחומרא במה שבעי רבא בדיקת סכין משום דמיטרח לא טרח פשיטא דגם חשוד בעי בדיקת סכין דמומר דנקט רבא לרבותא דגם מומר סמכינן עלי׳ דלא שבק התירא אבל להקל בחשוד דלא ליבעי בדיקת סכין במומר מהיכי תיתי.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:16
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:16](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:16)

אלא דהמעיין בפוסקים יראה דלא כן הוא וראש המדברים בזה הוא הרמב״ם ז״ל דמחלק בין מומר לחשוד ופסק דמי שנפסל לעדות ע״י שעבר איזה עבירה שבעבירות שוחט בינו לבין עצמו גם בלי בדיקת סכין והכ״מ כתב שם דמלשונו מוכח דאפילו חשוד לאותו דבר דהיינו שנפסל לעדות ע״י אכילת נבילה נמי לא בעי בדיקת סכין אלא דבב״י סותר את דברי עצמו וכתב דחשוד לאותו דבר צריך בדיקת סכין ובש״ע שלו העתיק דברי הרמב״ם מלה במלה אשר מלשונו משמע דחשוד לא בעי בדיקת סכין אלא דהרמ״א בהגה שדרכו לנטות תמיד אחרי המחמיר כתב דחשוד לאותו דבר חשוב כמומר ובעי בדיקת סכין ושרשו נרשם בב״י וע״ז השיגו הש״ך סק״כ דהרי הב״י בעצמו בכ״מ כתב דחשוד לנבלות נמי לא בעי בדיקת סכין ומה שכ׳ בב״י דבעי, השכיל הש״ך את ידו לפשר הדבר באמרו לחלק בין שוחט בשכר לשוחט בחנם דבשוחט בחינם דינו כמעיד בשל אחרים ואנן פסקינן כרשב״ג בבכורות דחשוד על הדבר מעיד עליו דחזקה אין אדם חוטא ולא לו אבל בשוחט בשכר שיש לו תועלת בדבר ודאי חשוד אינו נאמן ובעי בדיקת סכין וע״ז אתא הפרמ״ג ז״ל ומחי לי׳ אמוחא דמה ענין זה לעדות הלא כאן אמרינן דמטרח לא טרח לתקן הסכין הפגום עיי״ש ולכאורה כוונת הש״ך דאם שוחט בחנם אם ימצא הסכין פגום לא ישחוט לו דלמה לי׳ לעבור על לפני עור חנם בלא דבר, אבל באמת זה ליתא דהשחיטה הוה טרחא גדולה אשר נותנים שכר עליה ואם נמצא מי שעושה שירות זה לחברו חנם מסתמא הוא צריך להחזיק לו טובה או שמצפה ממנו איזה טובה להבא, ואין לך תועלת גדולה לעצמו מזו והרי תראה באיסורי הנאה כשם שאסור למכרן כך אסור ליתנם לנכרי ומשום דנהנה בנתינה זו מפני שהנכרי מחזיק לו טובה וכן שנינו בנדרים דמודר הנאה אסור ללמדו מקרא במקום שנותנים שכר ולכן יפה השיג הפרמ״ג על הש״ך שמדמה הענינים הרחוקים זמ״ז כרחוק מזרח ממערב.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:17
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:17](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:17)

ולא די בזה אלא דע״י חידושו הוצרך הש״ך ז״ל לחדש דמומר אינו מעיד בשל אחרים אשר אין לו טעם וגם סתימת לשון המחבר בסי׳ קי״ט שהוא מתשובת הרשב״א מורה להיפך שהרי כתוב מי שהוא מפורסם בעבירה מעיד בשל אחרים וגם הסברא אומרת כן דגם במומר נאמן דהרי סמכינן על שחיטתו משום דלא שביק התירא ואכל איסורא וא״כ למה ניחוש שמעיד עדות שקר ולעבור על לפני עור במקום שאין לו תועלת לעצמו.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:18
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:18](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:18)

אבל מה אעשה שכל אלו האחרונים וגם הראשונים ז״ל עמהם במחכ״ת לא ירדו לדעת הרמב״ם ז״ל שממנו יצא החילוק הלזה שבין מומר לחשוד לידע טעמו ונימוקו כי הוא מחמיר מצד אחד להצטרך בדיקת סכין לכל מומר אפילו לד״א ולקל מנבלה נמי ומיקל מצד אחר לסמוך על חשוד אפילו לנבלות ולא מצריך בדיקת סכין וע״כ טעמא אחרינא הי׳ לרמב״ם בזה לא משום דמומר דש בי׳ דהרי מומר לדבר הקל אפילו חשוד אינו לנבלות ומ״מ מצריך בדיקת הסכין אבל דע כי מצאתי גם ברא״ש ז״ל שמחלק בין מומר לחשוד מטעם דמומר דש בי׳ וז״ל והלכתא בהא כרבא וכו׳ אבל מומר לד״א מסקינן לקמן לא הוה מומר לכה״ת חוץ ממומר לנסך את היין ולחלל את שבתות ולא בעי בדיקת סכין דדוקא עבריין לאוחו דבר ״דדש בי׳״ הוא דקאמר רבא דבעי בדיקת סכין וכו׳ עכ״ל כוונתו מבוארת דהוא מדחה דעת הרמב״ם בתרתי לא לבד במומר לעבירה אחרת שקיל מנבלה דאינו חשוד כלל לנבלה דלא בעי בדיקת סכין אלא אפילו אם הוא מומר לחמור מנבלות דהוה שפיר חשוד לנבלות נמי לא בעי בדיקת סכין ובזה לא די במה שכתב דמסקינן דמומר לד״א לא הוה מומר לכה״ת אבל חשוד ודאי הוה ואיך מתיר בלא בדיקת סכין לכל מומר חוץ ממחלל שבתות וע״ז כיון דעכ״פ חשוד לנבלות ע״ז הוצרך לחדש דרבא לא מצריך בדיקת סכין גם באותו דבר רק למומר ולא לחשוד ומומר דוקא דדש בי׳ - אבל כל הרואה ישתומם הלא רבא לית לי׳ סברת דש כהתירא דמי׳ לי׳ דאם אית לי׳ איך נסמך על גוף השחיטה שלא יקלקל מחמת שאינו חושש לאיסור נבלה ומ״ש מומר לנבלה מכותי דבעי עומד על גביו או יוצא ונכנס - וכדי שלא להשוות גדול הראשונים כטועה בדבר פשוט ח״ו מסרתי נפשאי לירד לסוף דעת קדשו ומצאתי מקום ליישב דבריו ולומר דגם רבא מודה לסברת דש בי׳ כהתירא דמי׳ אבל דוקא לתיאבון שהוא דש בי׳ אבל שלא לתיאבון שאינו דש לאכלו לא הוה כהתירא ולכן שפיר יש לחלק בין מומר לחשוד לגבי אחרים שאין בו תועלת לעצמו רק לאחרינא במומר דכל שהוא לתיאבון משוה לי׳ כהיתר גם להאכיל לאחרים אינו חושש דהרי במקום צורך כהתירא דמי׳ לי׳ וממילא גם לפני עור ליכא לפי דעתו אבל בחשוד ניהו דלעצמו הי׳ שוחט בסכין פגום אע״ג דיודע דעבד איסורא משום דיצרא תקיף עלי׳ אבל להכשיל את חברו במקום דלא מגיעו לו הנאה למה לי׳ ואין אדם חוטא ולא לו.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:19
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:19](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:19)

ותיתי לי שאחר זמן רב מצאתי בספר יריעות שלמה בבית יד שלו הלכה ה׳ ד״ה ונ״ל סברת הש״ך שרוצה להעמיס סברא זו בדברי הש״ך אבל נעלם מעיניו הבדולחים שמדברי הרא״ש ז״ל מוכח סברא זו אבל הש״ך ז״ל אלו היה כוונתו לכך לא היה שותק מלבאר סברא מחודשת כזו.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:20
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:20](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:20)

ולא עוד אלא שאין ספק אצלי דהרא״ש גופא דלולי שהיה רואה ברמב״ם שמחלק בין מומר לחשוד גם באותו דבר לא היה עולה בדעת קדשו להמציא סברא כזו כדי להקל בחשוד שלא להצריך בדיקת סכין כי סכ״ס קושי הפרמ״ג הנ״ל במקומה עומדת דאין לדמות שוחט לאחרים למעיד לאחרים כי בשוחט לאחרים בין בשכר ובין בחנם איכא הנאה ותועלת להשוחט כמו שביארנו לעיל, וממימרא דרבא דנקט מומר ליכא שום הכרע דעיקר מימרא דרבא לקולא אתא דמותר לסמוך אשחיטת מומר בינו לבין עצמו ומשום דלא שביק התירא ולא אמרינן דש בי׳ כהתירא דמי׳ לי׳ ורק דרך אגב קאמר האי דבודק סכין ונותן לו משום דדינא הכי הוה ואיך נדייק דחשוד לא בעי בדיקת סכין.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:21
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:21](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:21)

ולכאורה הייתי אומר דיש הכרע לזה מכח הקושי׳ דלעיל בריש דברנו דאיך אכל יהושפט מבי׳ טבחי דאחאב בלא בדיקת סכין דעכ״פ מומר לע״ז חשוד לנבלות וע״כ דחשוד לא בעי בדיקת סכין אלא דע״כ זה ליתא דשוחט בשכר הלא גם לדעת הש״ך בעי בדיקת סכין והני ודאי כשוחטים בשכר נדונים כי משרתי אחאב הי׳ ומוכרחים לעשות מלאכתו אבל רש״י ז״ל באמת נשמר מקושי׳ זו במה שכ׳ וז״ל ״אחאב וסייעתו חזינן בהו דעבדו ע״ז היו ובנבלה לא אשכחן דפקרו ואיכא למימר דיצרא דע״ז תקיף עלייהו״ עכ״ל הרי דרש״י ז״ל רצה לתרץ בזה למה לא אצרך בדיקת סכין עכ״פ ותירץ דשאני בזמן אחאב דהוה אז יצרא דע״ז שתקיף עלייהו ולא נעשה חשודים כלל על שאר עבירות ומ״מ הוכיח דאינו כמומר לכה״ת אינו בר זביחה דלגבי האי דינא ודאי אין נפ״מ דאפילו אם מצד יצרו עע״ז מ״מ הרי ככופר בכה״ת למ״ד דכן הוא.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:22
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:22](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:22)

ועתה נבוא לפרש הסוגי׳ עפ״י שיטת הרמב״ם ז״ל דהנה כבר כתבנו למעלה דהרמב״ם מפרש האי מיטרח לא טרח דלא כרש״י אלא שאינו מטריח לבדוק וממאן בפירוש רש״י דמפרש אינו מטריח לתקן הפגימה שמצא משום דטרחא כל דהו כזו ודאי מטריח כדי להנצל מאיסור אכילת נבלה דהרי חזינן דמטריח להחליף החמץ שעעה״פ כאשר הקשה כן באמת הריטב״א על פרש״י ונדחק לחלק בין טרחה לטרחה עיי״ש וא״כ פשיטא דאין לפרש מה שכ׳ הרמב״ם שחזקתו אינו טורח לבדוק כפשוטו שאינו בודק הסכין כלל מפני הטורח, אלא הכוונה שבודק בהעברה בעלמא בלי הבנת הלב באופן שמרגיש פגימה האוגרת אבל לא פגימה שאינה אוגרת אלא נרגשת כי להרגיש פנימה דקה כזו צריך התבוננות הרבה ויישוב הדעת וכמו שכ׳ הרבנו יונה מובא ברא״ש לקמן י״ז דהרבה יראת שמים ויישוב הדעת צריך לבדיקת הסכין ומה״ט אין לנו לחלק במומרין בין לאותו דבר ובין לד״א ואפילו לקל מנבלות שאינו חשוד כלל לנבלות כי האי פגימה דקה הנרגשת ואינה אוגרת אין בה אלא פסול דרבנן שהחמירו בה אמוראי בתראי כאשר ביארנו זאת בארוכה לקמן דף י״ז ובפתיחה בעיקר מיוחד שכן הוא דעת הרא״ה והרמב״ם ז״ל יען כל שהוא מומר לעבירה תהי׳ מה שתהי׳ עכ״פ הוא קל בדעתו ואינו מטריח לבדוק בהבנת הלב ויישוב הדעת לא מפני גודל הטורח שיש במעשה זאת אלא מפני קלות דעתו שאינו חושש על איסור קל דרבנן ושפיר מוכרח הרמב״ם לומר דכל שהוא מומר לאיזה עבירה שיהי׳ בעי בדיקת סכין. אולם בחשוד ע״י שעבר פ״א ואפילו לאותו דבר לא בעי בדיקת הסכין כי שמא עשה תשובה דניהו דפסול לעדות הוה משום דעדות בעי עד כשר בודאי והאי ספק הוה אבל לגבי חשש פגימה דקה הנרגשת ואינה אוגרת שאין בה אלא פסול דרבנן הספק מותר וכן הוא לענין בר זביחה דמחלל שבתות ועע״ז בעי הרמב״ם דוקא מומר ומוחזק בכך אבל בפ״א לא משום דהאי פסול דאינו בר זביחה אינו אלא פסול דרבנן כמש״כ הר״ן ז״ל בחדושיו ומכש״כ לדעת הרמב״ם דאפילו על שחיטת נכרי נבלה כתב שיראה דאינו אלא דרבנן ולכן בפעם אחת דאפשר דעשה תשובה הוה ספק דרבנן ומותר ובזה תמצא מדויק לשון הרמב״ם שכ׳ במומר ״שחזקתו״ אינו מטריח לבדוק הרי דדוקא בדאיכא חזקה שאינו שב משא״כ בחשוד אפילו לנבלה אין חזקתו שאינו מטריח רק ספק וספק שרי׳.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:23
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:23](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:23)

ומה מאוד מיושב בזה מה שכ׳ הרמב״ם בפיה״מ לקמן על המשנה דשוחט בשבת דאם במזיד הרי שחיטתו פסולה שרבים תמהו עליו דהלא בפ״א לא נעשה מומר ולפי האמור אין כאן מקום תימא כלל כי בין מומר לחשוד אין שום חילוק אלא דמומר חזקתו עומד במרדו וחשוד אולי עשה תשובה דהרי בת״ח אמרינן ודאי עשה תשובה ובכל אדם עכ״פ ספק הוה ולכן מי שחילל שבת פ״א ואח״כ שחט בימי החול לא פסלינן שחיטתו כנ״ל אבל שחט בשבת עצמו הרי באותו שעה עכ״פ דין מומר עליו וזה אמת לאמתו של תורה ומה מאד שמח לבי כאשר מצאתי כדברי בס׳ יריעות שלמה סי׳ ב׳ סעי׳ ד׳ ד״ה ועוד נ״ל ברור ז״ל ״ועוד נ״ל ברור אף שהעלתי בפ״א חשוב מומר לדעת הרמב״ם היינו דנקרא מומר אבל לטעם דשב מידיעתו בודאי בעי מועד ורגיל וכו׳ וכי נימא משום דאכל פ״א במזיד יעשה עוד פעם במזיד אדרבה אמרינן אולי עתה לא הי׳ אוכל וכו׳ עכ״ל״ ובזה מיישב סתירת פסקי הרמב״ם באותו ענין עיי״ש ועיין לקמן בחדושנו בסוגי׳ דשוחט בשבת.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:24
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:24](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:24)

ועתה בא ואראך איך כל מה שכתבתי מוכרח ובולט מתוך דבריו הקדושים וסידורו הנפלא של הרמב״ם ז״ל כי ז״ל בפ״ד ה״ד ״ישראל מומר לעבירה מן עבירות שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחלה וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין וכו׳ מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק ואם היה מומר לע״ז או מחלל שבת בפרהסיה וכו׳ הרי זה כעכו״ם ושחיטתו נבלה. הל׳ ט״ו מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן עבירות (כאן כולל גם ע״ז ומחלל שבת) הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם היה מומחה שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור שזו חזקה היא על כל ישראל ואפילו הרשעים שבהם״ עכ״ל הזהב.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:25
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:25](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:25)

וכל המדקדק בדברי קדשו יראה כי חוץ מהא דמדייק לכתוב דמומר חזקתו שאינו מטריח לבדוק, ולא די לו בשמא אינו בודק הרי שכח ליתן טעם שהיתר לשחוט בינו לצין עצמו דהרי גם במומר לנבלות מיירי והי׳ לו ליתן טעם משום דאינו מניח ההיתר וזה חזקה אף על הרשעים שבישראל כמש״כ בהלכה שאח״כ ובהלכה זו שמדבר מפסולי עדות ואפילו על הנבלות ששוחטין גם בלי בדיקת סכין ע״י כשרים, שם כתב האי טעמא דלא שביק היתרא דאין בו צורך וגם אינו מספיק דהרי לפי הבנת הש״ך וגם הרא״ש ז״ל שהזכרתי הטעם בחשוד להתיר משום דבשל אחרים נאמן דאין אדם חוטא ולא לו וא״כ תו לא בעינן הטעם דלא שביק היתרא ומעיקר הטעם דא״א חוטא ולא לו שתק הרמב״ם מכל וכל אתמהה? אבל לפי פירושנו אין כאן לא חסר ולא יתר ולא חילוף רק הכל מדוקדק דבהלכה קמא מדבר מן המומרים שאפילו דבר קל מנבלות צריכין בדיקת סכין ע״י הכשר ואע״פ שאינו חשוד כלל לנבלה ובודאי בודק הסכין ואם ימצאנה פגומה יתקננה דטרחא כל דהו ודאי מטריח שלא יאכל ולא יאכיל נבלות ואפילו מומר לנבלות עושה כן כיון דאפשר בטרחא מועטת לשחוט כראוי׳ ובסכין הראוי׳ מ״מ חזקתו שאינו טורח לבדוק בהבנת הלב ויישוב הדעת כדי למצוא פגימה הנרגשת שאינה אוגרת ומפני שזה אינו אלא חומרא דרבנן אינו חושש עליה וממילא דגם אנו אינם חוששין על זה אלא גבי מומר דחזקתו אינו טורח לבדוק אבל גבי חשוד ופסול לעדות כיון דאין כאן חזקה דשמא שב מאולתו והוה ספק דרבנן ולהקל. ולכן לא היה צריך להזכיר בהלכה שאח״כ טעם למה לא נצריך בדיקת סכין גבי חשוד דממה שכתב לעיל במומר מפני שחזקתו וכו׳ מבואר הטעם מעצמו דבחשוד דליכא חזקה לא בעי בדיקת סכין אבל טעם על מה שסומכין על גוף השחיטה שלא יקלקל ויזהר לשחוט כהוגן ודאי בעי הן במומר והן בחשוד דלגבי פסולי שחיטה דאורייתא גם הספק אסור כודאי ויפה עשה שהמתין בנתינת טעם זה עד הלכה שני׳ כדי להשמיענו דבחשוד נמי בעינן טעם זה דלא שבק היתרא כמו במומר ולאפוקי מדעת הרא״ש דבחשוד לא בעינן טעם זה דשוחט הוה כמעיד בשל אחרים ונאמן מטעם אין אדם חוטא ול״ל - וזה אמת לאמתו בשיטת הרמב״ם ז״ל-.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:26
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:26](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:26)

נמצא פסקן של הדברים להלכה דלפי שיטת רש״י ז״ל דוקא מומר לאותו דבר בעי, בדיקת סכין אבל מומר לשאר מילי אם הוא קיל מנבלות לא אבל במומר לחמור שחשוד לנבלות וכן בנפסל לעדות מחמת שאכל נבלות אין שום טעם להקל שלא יצטרך בדיקת סכין כי התחכמות הרא״ש והש״ך ז״ל אינו כדאי להקל ומה שהקילו הראשונים בזה בלא״ה קשה מאד הלא לא נמצא שום חולק על דברי רבינו יונה שהבאתי לעיל דבדיקת סכין צריך הרבה יראת שמים ויישוב הדעת והרא״ש בעצמו הביא דבריו לקמן - כי לדברי הכל לכתחלה בעינן סכין חד וחלק בלי פגימה הנרגשת כאשר אבאר במקומו - וא״כ איך נאמר דמי שאכל נבלה אפילו פ״א ומכש״כ מי שהוא מומר לאיזה עבירה אחרת יש לו אותו היראה ויישוב הדעת הצריך לבדיקת סכין כדי למצוא פגימה דקה והוא תמיה קיימת על כל הני הראשונים שחלקו על הרמב״ם במומר לשאר עברות אבל בחשוד אפילו לאותו דבר יש להקל ולסמוך על דעת הרמבם ז״ל ומטעמי׳ דשמא עשה תשובה והוא ישראל כשר מפני שהבדיקה ביישוב הדעת היא רק מדרבנן וכדי למצוא פגימה דקה כנ״ל.


###### Dor Revi'i on Chullin 4b:4:27
[Dor Revi'i on Chullin 4b:4:27](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/4b:4:27)

ואחר בירור השיטות בענין זה נסתלקו כל הקושיות שהעמדנו בריש דברנו כמובן זולת הקושי׳ דמה נעשה אנן דלית לן להא דר״ע ומומר לע״ז לאו בר זביחה הוה, בהאי מעשה רב דיהושפט אשר הש״ס לא נחית לתרצה אבל גם זאת לק״מ לפי מה שהבאתי בתוך הדברים לעיל דברי הר״ן וכדמוכח נמי בפסק הרמב״ם דהא דעע״ז ומחלל שבת לאו בר זביחה אינו אלא מדרבנן דע״כ רק מה״ט דוקא במומר פסק הרמב״ם דשחיטתו פסולה אבל בפ״א לא וכאשר ביארנו למעלה וא״כ בזמן יהושפט איכא למימר דעדיין לא פסלו שחיטת מומר לע״ז ורב ענן שהביא ראי׳ מיהושפט הי׳ סובר דכל שמפורש להיתר גם בדברי הנביאים אין כח ביד חכמים לאסרו וכדעת הטו״ז הידועה ודוק היטב.