## Dor Revi'i on Chullin Daf 50b

###### Dor Revi'i on Chullin 50b:1:1
[Dor Revi'i on Chullin 50b:1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/50b:1:1)

ע״ב גמר׳ ודרבי אבינא ודבני מערבא מאי, והקשה המהרש״א ואי דלא כר׳ אבינא, נמי טרפה, דטפח בושט סמוך לכרס אי לא כרס הוא, הרי הוא ושט דנקובתו במשהו, ולהך לישנא דלעיל, דהאי דר׳ אבינא טפח בכרס סמוך לושט קאמר ניחא עכתד״ק, ואינם מובנים לי כלל, דע״כ הכא לא אזיל הסוגי׳ כהך לישנא, דאז ודאי דלא פריך מידי, ודר׳ אבינא מאי, דהוא נמי שייך בדרבה בר ר״ה, דאמר מפרעתא, כמו דר׳ אסי דאמר מן המיצר ולמטה, והוא פלא.


###### Dor Revi'i on Chullin 50b:1:2
[Dor Revi'i on Chullin 50b:1:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/50b:1:2)

וראיתי בחי׳ ק״ז ז״ל שכ׳ דהמהרש״א לשיטתי׳ אזיל דס״ל בבכורות כ׳ ע״ב, דנקה״וו אינו אלא טרפה, אבל אי הוה נבלה איכא בינייהו טובא, לענין אוא״ב וכסה״ד וחלבה וביצתה עכתד״ק, במחכ״ת, טעות פלטתו קולמסו, דלענין חלב וביצה לא נקל בנקה״וו נגד שאר טרפות, דהרי אינו מטמא מחיים, וגם בלא״ה שגה, דפסוקת הושט גם המהרש״א מודה דהוה נבלה כמו פסה״ג, וא״כ הרי נפ״מ אי נדון כושט או ככרס לגבי פסוקה, אבל חוץ מזה גם גוף הדבר ליתא, דגם בלא ר׳ אבינא אין כאן משום נקה״וו דתהי׳ נבלה, דהרי לעיל מקיים האי לישנא, דטפח בושט סמוך לכרס, רק בתורא דמשעיר טפי, והרי מקום שחיטה אמרו שם אינו אלא עד שישעיר, וא״כ בכוב״כ אין במקום הזה משום נבלות דלאו מקום שחיטה הוא, וכמו בתורבץ הושט דנקובתו במשהו מצד נקה״וו, וענין שחיטה לאו מקום שחיטה הוא, וזה ברור, ועפ״י הדברים יש מקום אתי ליישב קושי׳ המהרש״א (דכפי שביארנו אין בתי׳ המהרש״א ולא בחי׳ החת״ס כדי להעלות ארוכה), דהנה תראה לעיל דלשמואל תורבץ דלאו מקום שחיטה טרפתו ברובא, ומעתה לשמואל ה״ה האי מקום שישעיר, אם אינו שייך לכרס הפנימי, נמי בפסוקה ברובא הן אמת דיש לשאול מנ״ל האי טרפות דבשלמא תורבץ הושט הוה בכלל סימנים שנדלדלו ברובן, אבל למטה מנ״ל, אלא די״ל דלמדין למטה מלמעלה, דסכ״ס הרי נפסק הושט מן האברים הפנימים, ואם לשמואל כן הוא, גם לרב קודם דמסקינן לעיל להא דרמי בר יחזקאל, דאמר לא תציתי להני כללא דכייל וכו׳ והוה ס״ד דלרב תורבץ במשהו, משום דהוה מקום שחיטה, א״כ למטה במקום דמשעיר דלאו מקום שחיטה, עכ״פ אין הנקב פוסל בו, רק פסוקה ברובא, והסוגי׳ אזלה הכא אליבא דהאי ס״ד, דכ״מ שאין מקום שחיטה הן בושט והן בגרגרת ברובא טרפה ולא בנקב, ולכן שפיר פריך, ודר׳ אבינא מאי, כיון דלכ״ע האי מקום שישעיר לאו מקום שחיטה, נדון ברובא, אי לאו דהוה כרס הפנימי, שוב ראיתי דממקומו הוא מוכרע, דהאי דר׳ אבינא משמי׳ דרב ע״כ כיהודא אחיו דרמי ב״י ס״ל, דלרב תורבץ הושט מקום שחיטה, וכל שאינו מקום שחיטה ברובא, דאל״כ הא גופא קשה, דלמאי הלכתא נאמרה הללממ״ס, כרס הפנימי שניקב על האי טפח אחרון בושט, דבלא״ה תדון הושט לענין טרפות כמו תורבץ וכקושי׳ המהרש״א, מה תאמר דהאי טפח דמשעיר גם בלי שנתנו בו חכמים שיעור דאינו מקום שחיטה, לא היה בכלל ושט כלל, א״כ לא הקשה המהרש״א מידי דאיך הוה כושט בלא דר׳ אבינא, וזה ברור אמת וצדק, עד שאין התחלה לקושי׳ המהרש״א, שוב ראיתי בלב אריה שכ׳ דהסוגי׳ דהכא אזלה אליבא דשמואל עיי״ש ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 50b:2:1
[Dor Revi'i on Chullin 50b:2:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/50b:2:1)

ע״ש גמר׳ רי״א בגדולה טפח ובקטנה ברובא, א״ר בנימין ב״י אר״א לא גדולה גדולה ממש ולא קטנה קטנה ממש וכו׳, א״ר גניבא אר״א נקדרה כסלע טרפה וכו׳ עכ״ל הגמ׳ ממה דמפרש דברי ר״י, ומדין דנקדרה כסלע, מוכח דהאי דר״י הלכתא הוה, וע״כ דמפרשינן דר״י לפרש דברי חכמים אתא, דהא דקתני שנקרע רוב החיצונה, היינו בקטנה שרובה פחות מטפח, אבל בדאיכא בקרע טפח טרפה גם בלא רובא והוא פלא, דלקמן בדרוסת הזאב נמי ר״ב ב״י אר״א הוא דאמר, דר״י לא בא אלא לפרש דברי חכמים, אלא דבחד לישנא ריא״ר חולק עליו, וס״ל דלחכמים זאב אף בגסה דרס ועיי״ש ברא״ש דבעל סה״ת פסק כהאי לישנא דפליגו ולחומרא, וכאן לא נמצא מאן דלימא דפליגו ולכאור׳ הכא מסתמא פליגו, דבשלמא בדרוסת הזאב י״ל דת״ק נקט זאב משום דדיבר בהווה וכדכתיב זאב יטרוף וכן הקרא דבשר בשדה טרפה סתמא בזאב מיירי לפי פי׳ הרב אבן עזרא, דאמרה תורה לכלב בה״ה הידיעה לכלב שומר הצאן שהציל את הכבש מן הזאב, אבל אין דרך הכלב להציל השור מן הארי, ולכן שפיר מצינן למימר דר״י לפרש אתא אבל כאן דת״ק שנקרע רוב קאמר, שהוא לפי דברי ר״י בקטנה שבקטנות, וזאת לא איצטרך כלל דרובא ככולה, דהרי במתני׳ קתני פסה״ג ופסוקת החוט ולא קתני ברובא משום דמסתמא רובא ככולה וכאן קתני נקרע רוב החיצונה, ושיעור טפח דנחוץ מאד לידע לא קתני, ואי הוה קתני שיעור טפח ממילא הוה ידעינן דקטנה דליכא טפח סגי ברובא, וע״כ דת״ק פליג עם ר״י, ולא מצאתי יישוב על האי תימא רבתא אלא לפי שיטת הרמב״ם דנקרע רוב החיצונה לא קאי כלל על אורך הקרע, אלא על עובי הבשר שנקרע ברוב עוביו, עיין בפ״ט ה״ה, וטעמא של הרמב״ם שכתבו הכ״מ בשם הרשב״א ובשם עצמו לפע״ד אינם ראויין לרמב״ם, אבל לפי האמור הוכיח הרמב״ם שיטתו מכח קושייתנו הנ״ל דע״כ סבר הש״ס דת״ק על שיעור עוביו קאי, והש״ס מוכיח זאת משום דשיעור רובא באורך א״צ לאמרו כמו דלא אמר כן בפסה״ג ובפסיקת החוט, והא דקתני נשתברו רוב צלעותיה, משום דמשונה האי טרפות דכולל אברים הרבה, ועל כן מצינן פלוגתות רבות בשיעוריהן, אבל מה שיש לעיין הוא לכל הני לישנא חוץ מבני מערבא דמפרשי דנקרע רוב החיצונה על הכרס עצמו, דא״א לפרש על רוב עוביו דהכרס הוא עור דק, ועוד זאת יש מן התימא דשמואל לעיל בריש פרקן אמר בשר החופה את רוב הכרס ברובא, כי הוא מפרש המשנה דרוב החיצונה על הכרס עצמו, ואיך נפרש האי ברובו דשמואל, דאי ברוב עביו איזה הוכחה יש לנו לפרש כן, ולומר דלשמואל אין הפי׳ ברוב עובי׳ כמו אם מתני׳ על בשר החופה קאי, א״כ איך פסק הרמב״ם דלא כשמואל, כיון דהסוגי׳ לעיל פריך מיני׳ בין השב שמעתתא, אלא דבלא״ה שיעורא דטפח אליבא דשמואל ליתא דלא נזכר בבשר החופה כלל, ובאמת י״ל דאם כל הכרס קרוי כרס הפנימי ונקובתו במשהו, אז שפיר בשר החופה אותו מיטרף ברוב עוביו ובטפח לארכו, כי קרוב להיות הכרס נראה כמש״כ הפוסקים הנ״ל בטעמא דרמב״ם, אבל להנך דכרס החצונה בכרס עצמו ברובו, לא מסתבר כלל להטריף בבשר החופה כמו בכרס עצמו לכן לשמואל ודאי רק בקריעת רובא ממש קאמר ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 50b:3:1
[Dor Revi'i on Chullin 50b:3:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/50b:3:1)

רש״י ד״ה מאי, וכיון דלא איפסק הלכתא, עבדינן לחומרא וכו׳ ובסירכא דריאה משום דשכיחן בדקינן אחרייהו עכ״ל, מה דבעו רש״י הכא בזה עיין בלב אריה ותיתי לי שכונתי לדבריו, ומה דיש להעיר על שיטת רש״י הוא, דאם סירכות שכיחו ממילא גם נקבים שכיחו, ולמה לא בדקינן גם אחרייהו, דנפיחת הריאה אינה מעיקר הדין. ועיין בשו״ת כתב סופר ז״ל שמיישב את זאת, ע״ד הפלפול, שאין דעתי נוחה הימנו, אבל לפע״ד נראה דעיקר מה שחשו החכמים הוא, דאם לא יבדקו אחר הסירכות, יתרבו המכשולים, כי ימכרו הבשר, ואח״כ מי שבא הריאה לידו, בקל ימצאנה סרוכה אנה ואנה, אבל נקבים אינם ניכרים אלא ע״י נפיחה וזאת לא שכיח שינפחו את הריאה ללא צורך, ולפ״ז מי שמחמיר בנאבדה הריאה הוא שלא מן הדין, ובהפסד מרובה לכ״ע כשרה ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 50b:4:1
[Dor Revi'i on Chullin 50b:4:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/50b:4:1)

תוס׳ ד״ה מחט שנמצא בעובי ביה״כ מצד אחד כשרה, אבל המסס אפילו מצד אחד טרפה כך פרש״י במ״א, ואפילו את״ל שאין סברא שיהי׳ טרפה, הואיל ולא ניקב רק חצי העור וכו׳, עכ״ל ועיין בראש יוסף שבאמת ברש״י בב״מ שם מבואר טעמא לאסור בניקב מצד אחד משום שעורו דק ולא הוה סתימה במה שנשאר, ולא כמש״כ החוס׳ כאן, דמשום שמא הבריח, ועיין בפתיחה עיקר יו״ד דכל שלא ניקב מעל״ע לא נאסר ע״ש סופו, אלא דבלא״ה אני תמה על פרש״י, דאם מצד דעורו דק, א״כ גם בניקב ע״י חולי הדין כן ולמה נקט מחט ולא קאמר סתם ביה״כ שניקב מצד אחד כשרה כדי לדייק ״אבל בהמסס מצד אחד טרפה״, ואולי י״ל דמשום סיפא דנמצא עליו קורט דם, דדין זה שייך דוקא במחט, ולא בנקב בעלמא, ועיין בת״ח שכתב דרישא דהאי ברייתא אפילו בלא קורט דם מטריף, דמיירי בהוציא הבני מעיים מיד ומצא ביה״כ מנוקב, דהא דמקיפין לעיל היינו דוקא לאח״ז, ועיין מש״כ בזה לעיל רש״י ד״ה מקיפין בקנה, אבל דברי ת״ח אין להם שחר במחכ״ת, דהרי כאן מחט תחובה, ולמה לא נאמר דלאח״ש נתחבה מעל״ע, כין דליכא קורט דם, וכי מן השחיטה עד אחר הפשטה וע״י נדנוד הבהמה כרגיל, א״א שנתחב המחט להלאה אתמהה, ודו״ק.