## Dor Revi'i on Chullin Daf 54b

###### Dor Revi'i on Chullin 54b:1:1
[Dor Revi'i on Chullin 54b:1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/54b:1:1)

ע״ב גמר׳ גופא א״ר מתנא בוקי דאטמא דשף מדוכתי׳ טרפה ורבא אמר כשרה, ואי איפסיק ניבי׳ טרפה, והלכתא אפסיק ניבי׳ נמי כשרה, עד דמתעכלא אתעכול, עכ״ל הגמ׳. ועיין ברשב״א ז״ל שהביא גירסת הגאונים והרי״ף ז״ל דר׳ מתנא גופא אמר והנ״מ וכו׳ ולכן קשי׳ לי׳ איך פסקינן הא דר׳ מתנא, כיון דר״י ור״ל פליגו בי׳, ור״י לית לי׳ דר׳ מתנא, לכן מקיים הרשב״א הגירסא שלפנינו דר׳ מתנא מטריף גם בלא פיסוק או עיכול ניבי׳, וע״ז פליג ר״י דאמר א״ט דוקא, דאתא למיעוטי משום דלא דמי׳ לניטולי, אבל אנן דרק באיעכול ניבי׳ מטרפינן, שפיר מרבינן בזה הכלל דהאי ודאי דמי׳ לניטול או לפסוקי עיי״ש. ואני תמה דהרשב״א ז״ל מדויל ידי׳ קמשתלים, דלעיל הבאתי דברי קדשו, דס״ל דר״י ור״ל פליגו אדרכיש משום דלא דמי׳ לדמתני׳ דלקתה סוג חדש הוא, וא״כ הכא נמי כיון דאיפסק ניבי׳ כשר, רק איעכלו טרפה, הרי אין זה בכלל פסוקי או נטולה, ואי דמ״מ פסקינן כן ודלא כר״י ור״ל וכמו שכתב דמ״מ פסקינן כרכיש אע״פ שאינו דומה, גם כאן הכי הוול״ל, אלא דבזה י״ל דרק נפסקו אמרינן דכשר אבל נטלו לגמרי ודאי טרפה, וא״כ איעכלו היינו נטלו, וכן משמע ממה דכ׳ הר״ן ז״ל דבניטל הירך לא בעינן איעכל ניבי׳ דכי מכשרינן בדאיפסק משום דהדרא בריא וכו׳, משמע דה״ה בניטלו הניבים דלא הדרא בריא ור״ל הרגל לה ישוב למקומו, והא דנקט איעכול, משום דדיבר בהווה דלא שכיח כלל שניטלו הניבין במקום דשף הבוקי מדוכתי׳, אלא דלפ״ז יותר קשה על עיקר סברת הרשב״א דכי היכי דבאיעכל ניבי׳ דמי׳ לניטולי דהיינו ניטל הרגל ממקומו משום דתו לא ישוב למקומו, ע״כ לר׳ מתנא גם בלא איעכול ניבי׳ ס״ל דלא הדרא בריא לשוב למקומו, וא״כ למה אינו דומה לניטולי, לכן דבריו צ״ע.


###### Dor Revi'i on Chullin 54b:1:2
[Dor Revi'i on Chullin 54b:1:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/54b:1:2)

ובגוף קושי׳ הרשב״א ז״ל׳ הנה הוא ממש כמו ברכיש שכתב הוא בעצמו דאע״ג דלא דמי׳ להני דמתני׳ מ״מ פסקינן כוותי׳ וכן הקשו על הרמב״ם ז״ל, דפסק כעולא דח׳ מיני טרפות נאמרו למשה מסיני׳ ומ״מ פסק כרכיש, ואיך מזכי שטרא לבי׳ תרי, ועל כל אלו הקושי׳ נלפע״ד ברור דלאו מעיקר הדין פסקינן כן, אלא מכח מנהגא דטבחי דנהגו להטריף, דהרי הרשב״א כתב דמש״ה פסקינן כרכיש, מדאמרינן לקמן אר״נ שאולתינהו לכולהו טרופאי דמערבא, ואמרי לי הלכתא כרכיש ב״פ, והני טרופאי דמערבא לאו חכמי מערבא היו שבכחם הכריעו ההלכה, דרש״י ז״ל מפרש מורי הוראות של הטרפות, הרי שהיו ממונים רק להורות על הטרפות לבד, ולא חכמים סמוכים בכל מקצועי התורה, והן הנה טבחים שבמערבא שבזמנם היו בקיאים בטרפות וראה זה מה שכ׳ הרמב״ם בפ״י הי״ד וז״ל ״כל טבח שהוא יודע הטרפות האלו (וקאי על כל ע׳ טרפות שמנה שם) והרי הוא בחזקת כשרות, מותר לו לשחוט ולבדוק לעצמו ומוכר לאחרים וכו׳״ עכ״ל, וחידוש בעיני שכל הפוסקים העלימו עיניהם מדין זה שלא הביאו דהשוחט צריך להיות בקי בכל הטרפיות, דאין לומר דדוקא בטבח המוכר לאחרים הוצרך להיות בקי בכולן אבל אם הם שנים, אחד שוחט ואחד קצב, בטל הדין הזה, דלא ידעתי מ״ש, ובאמת עמדתי משתומם מנין יצא לרמב״ם דין זה, והנושאי כליו שתקו מלציין המקור, אבל לפע״ד ברור דממה דקרי לי׳ כאן טרופאי דמערבא שהן הנה הטבחים שבמערבא, דלא מסתבר לי׳ שהיו ממונים חכמים מיוחדים על טרפיות לבד, הרי דהעוסקים בטבחות צריכין להיות בקיאים בכל הטרפיות, אע״פ דאין צריך לבדוק אחריהם, אבל שלא יעלימו עיניהם מהם, אם יראו אותם, מחמת שאינם בקיאים בהם ובשמותם, והם לא מכח הכרעתם אמרו דהלכתא כרכיש, אלא דכך נהגו מאז להטריף לקתה בכולי׳, וכן תראה לקמן דף נ״ז ע״א, דפריך סתירה מרב אדרב לגבי שמוטת ירך בעוף, ואמר לי׳, ברי נהרא נהרא ופשטי, ופרש״י אין מנהג המקומות דומות וכו׳, וכן שם ע״ב אר״י בר אידי, אילמלי הוה ר״י באתרא דאורו בה חבורתא להתירא, לא פירכם עיי״ש בפרש״י, והא לכאור׳ פלא, הלא אין חכמה ואין תבונה נגד ד׳, ואיך הי׳ שותק במקום שיש חילול השם להתיר את הטרפה, וניחא משום דגם הוא רק לחומרא ומצד מנהגא פסק לאסור, ובזה מיושב מה שהקשה הרשב״א ז״ל, דהרי ר״י ס״ל א״ט דוקא, ודלא כר׳ מתנא, ואיך סובר דשחוטת ירך בעוף טרפה, וניחא משום דלא מעיקר הדין היו מטריף אלא דבמקומו היו נוהגין להטריף, ולא רצה לבטל מנהגם, וכן הרמב״ם פסק כדרכיש משום דטרפאי דמערבא נהגו לאסור לקתה בכולי׳, כי רכיש ב״פ נמי משמי׳ דרב אמר למילתי׳ והוא מאמוראי בתראי ושמע דרב הי׳ אוסר, וקרוב הדבר לומר, דרב הי׳ אוסר לקתה בכולי׳, כמו דאסר שמוטת ירך בעוף, ושם אמר בעצמו דמצד מנהג המקום עשה כן, ולכן נתפשט האיסור בשמו, ובכן הוקבעו הני הלכות מצד מנהג המטרפין, כנלפע״ד נכון ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 54b:2:1
[Dor Revi'i on Chullin 54b:2:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/54b:2:1)

ע״ש גמר׳ א״ל שב בני שב, אין בעלי אומנויות רשאין לעמוד מפני ת״ח, בין לפרש״י ובין לפי׳ התוס׳ לשון הש״ס דחוק אבל יותר מחוור פי׳ הר״ן ז״ל שכ׳ העוסקין במלאכת עצמן אינם רשאין לעמוד, דאם מקצתן עומדים ומקצתן אינם עומדים איכא זילותא לת״ח, ואני אוסיף על דבריו, ואם אפילו כולם יעמדו מתוך שאחד עומד הרי הוא מכריח את חבריו לעשות כמוהו נגד רצונם, מה שאינם היו מחויבים לעשות, והוא כפייה חברותי (געזעללשאפֿטליכערצוואנג) שאינו מן הדין, ומזה יש ללמוד לכיוצא בזה, אבל הרמב״ם ובעלי שו״ע, לא פסקו כדעת הר״ן דו״ק ותשכח.


###### Dor Revi'i on Chullin 54b:2:2
[Dor Revi'i on Chullin 54b:2:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/54b:2:2)

ודע דגוף האי עובדא, לא ידענא מה בעי הכא ומקומה הי׳ בקידושין ששם מדבר מענין קימה והידור, ואי משום דרצה לספר דבר נפחא ביקש להמציא דינרא קורדנאי לשער בו טריפתא, הוא גופא אין לנו בו צורך, דהש״ס אינו מביא סיפור מעשיות בעלמא, אם לא שיש ללמוד מהם דבר מה, איזה הלכה או מדה טובה, אבל נתיישב לי במה שכ׳ ק״ז ז״ל בחידושיו, דגם בר נפחא הי׳ עוסק במצוה, במה דמחזיר אחר האי מטבע כדי לשער בי׳ טריפתא, ומ״מ א״ל שב בני שב, עיי״ש ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 54b:3:1
[Dor Revi'i on Chullin 54b:3:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/54b:3:1)

רש״י ד״ה אין בעלי אומנות העוסקים במלאכת אחרים וכו׳ וצריך להזהר ולתת עיניו וכו׳ והכי תני׳ בתוספתא וכו׳ עכ״ל, רש״י ז״ל האריך, כדי לתרץ מה דקשה לכאור׳, דהרי רק בשעת מלאכתן אמרו, אבל בשולחני שאינו עוסק במלאכתו אלא כשיש לפניו מוכרים או לוקחים, והאי בר נפחא לא רצה ליקח ממנו אלא לראות האי דינרא דקורדנאי למדדו, ולא עוד אלא דמסתמא קם ר׳ חנה פתוראה, בעוד שהיה בתוך ד׳ אמות טרם שהגיע לשולחנו, וא״כ צריך לומר דהיה אז עוסק בקונים או מוכרים שלפני׳, וזאת הוו״ל להש״ס למימר ולא לסתום, ולכן הוצרך רש״י ז״ל לפרש, דבעלי חנויות אין דינם כבעלי אומנויות, דרק בשעת שעוסקין במלאכתם אינם רשאין לעמוד, אבל בעלי חנויות, כל זמן שיושבים בחנות, מקרי עוסקים במלאכתם, ואין לו להסיח דעתו מסחורתו, אלא לשאול להעוברים מה הם מבקשים וכדומה, דכן משמע מן התוספתא שהביא רש״י ז״ל, דאין רשאי לעסוק במלאכה אחרת כל עיקר, אפילו בעת שפנוי, שהרי נתן טעם לפי שאין עיניו על החנות, הרי דבעינן שיהיו עיניו ולבו תמיד על החנות, וזה ברור בכוונת רש״י ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 54b:4:1
[Dor Revi'i on Chullin 54b:4:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/54b:4:1)

תוס׳ ד״ה אין בעלי אומנויות וכו׳, כדאמרינן בקידושין מה קימה שאין בה חיסרון כיס וכו׳, ועיין במהרמ״ל דכך צריך לגרוס, ובגמ׳ שם פריך ע״ז, והלא נוקב מרגליות שיש בו חסרון כיס, וע״ז קאמר להיפך, מה הידור דאין בו ביטול מלאכה, אף קימה דאין בו מלאכה, ואח״כ מקשינן להיפך מה קימה דאין בו חסרון כיס עיי״ש, וא״כ התוס׳ הוו״ל לאתויי׳ הא דמה הידור אין בו ביטול מלאכה, דבלא זה הרי איכא בקימה חסרון כיס, וכגון נוקב מרגליות, וגם כאן ע״כ מצד ביטול מלאכה, אע״פ שאין בה חסרון כיס של פרוטה, קאתינן עלה, והטעם מבואר דאם יצטרך לעמוד, הרי בפני כל עובר שהוא ת״ח צריך לעמוד ואם רבים הם, יתבטל ממלאכתו בחסרון כיס הרבה, ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 54b:5:1
[Dor Revi'i on Chullin 54b:5:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/54b:5:1)

ד״ה כסלע כיתר מכסלע, פ״ה דקאי אפלוגתא דשדרה וגלגולת וכו׳ וקשה לפירושם דמלתא דפשיטא הוא, דסלע הוה כיתר מכסלע, דלא קתני בהו עד עכ״ל, וכ׳ המהרמ״ש ז״ל דרש״י נשמר מקושי׳ זו דמפרש על סלע, דקאתא לאשמעינן, דסלע מצומצם קאמר דטרפה, אלא דלקמן בדף הסמוך ד״ה התם לחומרא כתב, אבל כסלע וכאיסור דר״נ וכו׳ עיי״ש, ופלא והפלא מאחר דזכה המהרמ״ש לראות דרש״י מפרש בכסלע לאשמעינן דמשערין בצמצום להחמיר, איך לא הבין דגם בכאיסר לרש״י אין כאן רבותא אחרת, דפשיטא דשיעורא דשערו חז״ל אטרפה שערו בכאיסר, אלא דהתנא דמתני׳ אכשרה קמהדר, וקאמר דעד כאיסר כשר משום דכאיסר טרפה, ור״נ קאמר דהאי כאיסר אפילו מצומצם טרפה כמו יותר מכאיסר, ואין זה עניין לעד ועד בכלל שבמקומות אחרים, כמו לעיל דף מ״ו ע״א וכן בפ׳ תפלת השחר דעד ד׳ שעות. ועיין עוד לקמן בריש דף הסמוך מה שאכתוב בזה ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 54b:6:1
[Dor Revi'i on Chullin 54b:6:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/54b:6:1)

בא״ד, כמה תחסר ויהי׳ בה אונאה וכו׳ עיין במהרמ״ל שכ׳ דלקולא ולחומרא לא שייך רק באו״ה או בטומאה וטהרה, אבל לא בממון, דקולא לאחד הוה חומרא לשני, ואי קשי׳ לך דהא גם בממון אמרינן דבספק אזלינן לקולא לנתבע ולחומרא לתובע, דהמוציא מחבירו עליו הראי׳ היינו דוקא בספק במציאות, או אפילו בספקא דפלוגתא, דמכח ספק אין מוציאין ממון, אבל בעיקר קביעות שיעור אונאה, שאין עדיין שום נידון לפנינו, לא שייך קולא וחומרא כמובן ודו״ק.