## Dor Revi'i on Chullin Daf 69a

###### Dor Revi'i on Chullin 69a:1:1
[Dor Revi'i on Chullin 69a:1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/69a:1:1)

דף ס״ט ע״א גמרא ותבעי לך ק״ק בירושלים פרש״י כגון שהוציא את ידו בירושלים והחזירו, ותבעי למ״ד יש לידה לאברים וכו׳, עיין מהרש״א והר״ם ורא״י ז״ל, שהאריכו בפירוש דברי רש״י ז״ל, ואחרי דברי כולם קשה, איך אפשר למבעי למ״ד יש לידה, דהא כתבו התוס׳ דהאי ודאי פשיטא לי׳ דאם נולד כולו או רובו או ראשו, דטעון שחיטת עצמו, וא״כ למ״ד יש לידה לאברים הרי הוא לגבי האי אבר כמו רובו או ראשו לגבי כל הולד, וכל דהוה כילוד לא בעינן קרא דובשר בשדה לאסרו, וכמש״כ למעלה, ומה בין נולד כלו לנולד מקצתו, משא״כ למ״ד אין לידה יש מקום למבעי, כיון דרק מכח דהוה בשר בשדה עד שחזרה מהני לשיטת רש״י נאסר, אולי בעזרה או בירושלים לא מקרי בשדה, מגו דהוה מחיצה לגבי שחיטה, הוה נמי מחיצ׳ לגבי אבר היוצא. ואולי כונת הקושי׳ באמת כך הוא, דכמו דלמ״ד יש לידה ליכא למבעי דמ״ש אבר חבר, ומ״ש כלו ה״ה למ״ד אין לידה נמי לא תבעי, דלגבי מחיצת אבר שהוא אמו לעולם מקרי בשדה אפילו בעזרה, דלא מצינו מגו כעין זה רק בחילוק בכמות, אבל לא בחילוק באיכות כמו כאן.


###### Dor Revi'i on Chullin 69a:2:1
[Dor Revi'i on Chullin 69a:2:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/69a:2:1)

רש״י ד״ה אין לו תקנה, וסימניו אינם סימנים דהא פלגי כשחוטין דמו, וא״נ ה״ל סימן אחד, ובהמה צריכה ב׳ סימנים עכ״ל. ולקמן דף ע״ה ע״ב כתב, דמצד שהיי׳ נגעו בה, דאין לך שהיי׳ גדולה מזו. ולפענ״ד דשני טעמים אלו תלויים באבעי׳ דלקמן דף ע״ד ע״א, דהושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט׳ חי, דאפילו לרבנן מהני השחיטה, דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, או נימא דרק ביצא לאויר העולם איכא שחיטה בבהמה, אע״ג דד׳ סימנים אכשר בה, דאם נאמר דד׳ סימנים אכשר בה היינו דוקא ביצא לאויר העולם א״כ הא דשחיטת אמו מהני, היינו משום דעדיין אין לו סימני עצמו, והוה כאבר מאבריה, וכיון שנשחטה הוו״ל האי ולד כבשרא בדיקולא, ואין לו סימנים כלל, ולכן האי ולד שנולד מבן פקועה שנשחטה אמו ג״כ חציו שחוט, ואין לו סימנים לשחיטה רק חצי סימנים או סימן אחד, ואנן להתיר חציו השני בעינן שני סימנים כי כל כזית וכזית בעי שחיטת ב׳ סימנים להתירו, וזה אין לו כמש״כ רש״י ז״ל כאן. אבל אם נאמר כצד השני של האבעי׳ דשם, דבן ט׳ חי יש לו שחיטה גם במעי אמו מצד דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, א״כ ע״כ לאמר הא דשחיטת אמו מהני לולד שיש לו סימני עצמו לשחיטה, משום דבשחיטת אמו נחשבים סימני הולד כאילו נשחטו, וא״כ בולד של בן פקועה א״א לאמר כמש״כ רש״י כאן, דאין לו סימנים, דהרי יש ויש דהא עוד במעי אמו היו לו סימנים אלא דנחשבים כשחוטין וא״כ למה לא נתיר עתה להוסיף על חצי השחיטה חציו השני להשלים שחיטתן, לכן צריכין אנו לטעמא דשהיי׳ וזה ברור ואמת. אלא דלפי״ז פרש״י דלקמן דמצד שהיי׳ נגעו בה שכתב כן אליבא דר׳ משרשיא תמוה, דכיון דלדעת רש״י הא דר׳ משרשיא ליתא לדרבא דאמר ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, א״כ ע״כ צריך לאמר דכיון דשחיטת האם מהני לולד אין לולד סימנים לשחיטה כלל במעי אמו, והוה כאחד מאבריה, דכן מוכח מהאבעי׳ דהושיט ידו למעי בהמה, דקאמר התם לרבנן לאו דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא לא קמבעי לי׳, דאין לשחוט במעי אמו, הרי דהש״ס סבר לסברא פשוטה דשחיטת אמו מהני, משום דאין לולד סימני עצמו, ואיך כתב רש״י אליבא דר׳ משרשיא דל״ל ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, דסימני הבן פקועה נחשבים כשחוטים, ומצד שהיי׳ נגעו בה, אשר זה דוקא למ״ד ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, אבל מה שכתב כאן דסימניו אינם סימנים ניחא, דכל שניתר בשחיטת אמו ע״כ משום דאין לו סימנים וכבשרא בדקולא ואבר מאבריה יחשב, ומש״כ אח״כ דהא פליגי כשחוטין דמי, אין כונתו על הסימנים, אלא על כל הגוף דכיון דכשחוט דמי, לכן גם אחר הלידה אין לו סימנים דנחשבים כבשר שחוט, אבל לא כסימנים שחוטים ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 69a:3:1
[Dor Revi'i on Chullin 69a:3:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/69a:3:1)

תוס׳ ד״ה תלתא לא אמרינן, תימא מאי קמבעי׳ ל׳, והא זוז״ג שרי עכ״ל. עיין באחרונים ז״ל מה שתמהו על דברי התוס׳ אלו, הא בחד גופא לא שייך זוז״ג, שנית הקשו למה לא העמידו קושייתם לעיל דקאמר או דלמא מבלבל זרעי׳, הא הוה זוז״ג, ונדחקו מאד ליישב ונלפענ״ד דחדא קושי׳ מתורצת בחברתה, דלעיל באמת להכי לא הקשו, כמו שכתבו האחרונים דבחד גופא לא שייך זוז״ג אבל כאן הקשו על סברת הש״ס דתלתא אסורין לא אמרינן, וגרעו יותר מתרי איסורין הא נהפוך הוא, דהא זוז״ג שרי, והכי נמי אמרינן איסורין מבטלין זא״ז כבזבחים ע״ד דאמר ר״ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זא״ז ואכלן פטור, ואיך יגרע משום דיש כאן כמה כוחות מעורבין. והא דהביאו מזוז״ג כלל ולא מהאי דאיסורין מבטלין זה את זה הוא, כי היכי דלא נאמר דניהו דבעינן מבטלין זא״ז אבל בכחות וגורמין גרע טפי ואין מבטלין, על כן הביאה ראי׳ דזה ליתא דהא חזינן דזה וזה גורם שרי כנלפענ״ד.


###### Dor Revi'i on Chullin 69a:3:2
[Dor Revi'i on Chullin 69a:3:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/69a:3:2)

להשלמת הענין הנני חוזר כאן בסוף הסוגי׳, לפלוגתת הראשונים והאחרונים ז״ל בענין איסור יוצא, אם הוא איסור מחמת עצמו מקרא דובשר בשדה, או הוא אסור רק משום דאין שחיטה מועלת לו משום דאין כאן סימנים, כיון דהותר העובר בשחיטת אמו אשר דברנו מזה לעיל בארוכה.


###### Dor Revi'i on Chullin 69a:3:3
[Dor Revi'i on Chullin 69a:3:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/69a:3:3)

והנה לדעת רש״י ז״ל דלקמן דהא דר׳ משרשיא ליתא לדרבא דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, כתבו שם התוס׳ ז״ל דלפי״ז כל הסוגי׳ דהכא עד דמסיק בתיקו במהו לגמוע את חלבו תהי׳ שלא כהלכתא, דלדעת רש״י ז״ל למאן דאית לי׳ ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, גם לאבר היוצא יש תיקון בשחיטת העובר, וזה דוחק גדול לומר, דמה דמסיק בתיקו יהי׳ שלא כהלכתא. וכתבתי אני למעלה דהרמב״ם שלא הביא הא דר׳ משרשיא נמי אית לי׳ כרש״י ועל כן הוכרח לאמר דאבר היוצא שאני דאסור מכח טרפה דקרא דובשר בשדה, ולכן אין לו תיקון בשחיטה ואבעית הגמרא דמהו לגמוע את חלבו ומה דמסיק בתיקו, אזלא אליבא דהלכתא, ורק הא דר׳ משרשיא נדחה מהלכה, דשם ליכא איסור יוצא, ולכן מהני שחיטה אחר שחיטה, דאין חילוק בין שחיטה כשרה לשחיטה טרפה וגם בכהג״וו דצריך לסימני האם לולדה שנולד מבהמה מעלי׳ אמרינן נמי ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא.


###### Dor Revi'i on Chullin 69a:3:4
[Dor Revi'i on Chullin 69a:3:4](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/69a:3:4)

ועתה אני רואה כי מאן דאית לי׳ כרש״י, דאין חילוק בין שחיטה לשחיטה, וכיון דאני צריך לה לענין הולד אמרינן שפיר שיש להאם סימנים דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, ע״כ צ״ל דגם באבר היוצא הדין כן, דלית בי׳ איסור בפני עצמו משום ובשר בשדה, ויהני לאבר שחיטת עצמו משום ד׳ סימנים וכו׳. דהנה טעמא דרש״י ז״ל הוא דלהא דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא לית לן קרא יתירא, אלא דאמרינן דהאי קרא דכל בבהמה תאכלו היתרא הוא דרבי בי׳ רחמנא, ולא יוכל לצמוח מזה שום חומרא ואיסור, וא״כ ניהו דניתר הולד בשחיטת אמו לא יזיק אם אנו צריכים לשחיטת עצמו, כגון בשליל של בהמה טרפה, כי התורה אמרה הולד יכול להיות ניתר גם בשחיטת אמו. וכן הוא לשון רש״י ז״ל לקמן ע״ה ע״א ד״ה ד׳ סימנים אכשר. ומני׳ נצמח דע״י האי היתרא דרבי רחמנא א״א שיצא שום חומרא ואיסור, ולכן קאמר דף ע״ד ע״א דמושיט ידו למעי בהמה, אי לא בעינן אויר לשחיטה דמצי שחט את העובר בפנים, וכן אמרינן נמי דאף אחר שנשחטה אמו אע״פ דסימנים של הולד כשחוטין, אי בא אבהמה דעלמא והוליד מצי שחיט אותו ולד, והכל מטעם דחומרא לא מצי למיפק מהאי קולא דכל בבהמה תאכלו, וכי היכי דאם לא היה אמרה תורה כל בבהמה תאכלו אין כאן מקום להסחפק בולד של בן פקועה הבא על בהמה מעליתא, דיש לולד שחיטה ה״ה עתה. אמור מעתה האי אבר היוצא אי לאו דכתיב היתרא דכל בבהמה תאכלו, לא היינו יכולים לאסרו מצד בשר בשדה. דהא דמחיצת עובר אמו הוא הוא מצד דניתר בשחיטת אמו כל זמן שהוא בתוכה וכמש״כ רש״י בריש פירקן, וע״כ שייך בי׳ יצא חוץ למחיצה והיינו בשר בשדה. אלא אחרי דרבתה לן התורה מכל בבהמה דעובר כ״ז שהוא בבהמה ניתר בשחיטת אמו איך יעשה עי״ז רחם מחיצה ונצמח האיסור דיוצא חוץ למחיצה כיון דאנן אמרינן דמכח קולא זו א״א שיצא שום חומרא, גם דרשה זו דבשר בשדה, לא מצינן לדרשה, ובפרט דיש לן לאוקמי קרא על במה״ח כריו״ח לקמן ק״ב ע״ב, ועל בשר קדשים שיצאו חוץ למחיצתן כי איך אפשר לעשות מכח היתרא דכל בבהמה מחיצה חדשה לאסור על ידה. וגם חוץ מזה קשה לאמר דדרשה דובשר בשדה תהא נבנית על דרשה אחרת דכל בבהמה תאכלו, כי לפי דעתי לא נמצא כזה בכל הש״ס [ועיי׳ מש״כ לעיל בדברי רש״י בריש פרקין בזה] ולכן אנו מוכרחים לאמר דלדעת הרמב״ם באמת לא נבנית דרשה דובשר בשדה אדרשה דכל בבהמה תאכלו, אלא דרחם אמו מחיצה טבעית הוה, וכל היוצא שלא כדרך לידה [כאשר בארנו לעיל דיציאת זו כיון דהחזיר לאו דרך לידה יחשב] בזה מיירי קרא, ובהחזיר אף שלא נשחטה אמו, או בלא החזיר ונשחטה אמו, דלא אתא לכלל לידה, מקרי יצא לחוץ למחיצתו הטבעית, ואפילו בלא קרא דכל בבהמה הוה אסרינן לי׳.


###### Dor Revi'i on Chullin 69a:3:5
[Dor Revi'i on Chullin 69a:3:5](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/69a:3:5)

ולפי״ז יש נ״מ בין החזיר ללא החזיר. עיין בתב״ש סימן י״ד שהביא בשם הלבוש דמקום חתך אסור משום שראה פני השדה, והוה בכלל בשר בשדה, והקשה עליו, חדא דא״כ בלא הוציא כלל לחוץ עד מקום שרואה פני השדה נמי יאסר, אותו מקום הרואה פני השדה, ובקדשים מצינו שאינו כן דבפתח העזרה אע״ג דראה פני חוץ לא מיתסר משום יוצא, ועוד הקשה למה מהני חזרה כיון דנאסר משום ובשר בשדה, ועיין פרמ״ג שציינתי לעיל. ולפי הנ״ל י״ל דהחילוק בין החזיר ללא החזיר דבלא החזיר איכא כאן תחלת לידה, וגם האי מקום חתך הי׳ עומד לצאת, כי בא עד שפת הרחם, אמרינן דהוה כאלו יצא, אבל בהחזיר הרי חזינן שהאי יציאה לא היתה תחלת לידה כלל, אלא דהולד שדרכו להתנודד במעי אמו אנה ואנה וכמה פעמים בכח הוציא עי״כ ידו לחוץ, ומעתה זה שיצא נאסר דזה אין דרכו הטבעית כלל שע״י התנועה הפנימית יצא לחוץ ומקרי יצא חוץ למחיצתו הטבעית, אבל עד שפת הרחם שערו חז״ל דלפעמים דרכו להתדחק, ואין כאן יציאה לחוץ כלל, ומלבוש ומנאי תסתיים שמטתא דרמב״ם ז״ל, וממילא יפה פסק הרמב״ם דמקום חתך נאסר בלא החזיר, ובהחזיר מותר. גם נמצא לפי״ז דאין להתיר מקום חתך בשחיטת עצמו ודלא כמש״כ לעיל דהא איסורא דמקום חתך הוא משום ובשר בשדה.


###### Dor Revi'i on Chullin 69a:3:6
[Dor Revi'i on Chullin 69a:3:6](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/69a:3:6)

וייש להביא קצת סיוע להאי סברא שכתבתי בדעת הרמב״ם מהא דבעי ר״ח הוציא עובר את ידו בעזרה, והנה לפי צד האבעי׳ דעזרה הוה מחיצה נמי לאבר היוצא, א״כ אם שחט בהמת קדשים בפתח העזרה וידה חוץ לעזרה הי׳ נאסר האבר מצד יוצא, הרי דסבר לבעל האבעי׳, דאיסור יוצא אינו תלוי כלל בהיתר שחיטה של האם על הולד, וניהו דבגמרא מדחה באמת האבעי׳ מצד דמחיצת עובר אמו הוא, היינו דאנן מחיצה טבעית בעינן לגבי אבר היוצא כנלפע״ד לפי חומר הנושא ועכ״פ בהא סלקינן דלדעת הרמב״ם ודאי אף בלא שחיטת האם איכא איסור יוצא בהחזיר, ולא כמש״כ הב״י ונדחק בלשון הרמב״ם דוחק אחר דוחק ודו״ק היטב.


###### Dor Revi'i on Chullin 69a:4:1
[Dor Revi'i on Chullin 69a:4:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/69a:4:1)

גמרא שם חותך מעובר וכו׳ מנ״ל וכל בהמה מפרסת פרסה וכו׳ הנה פסוק זה בפרשת ראה כתיב אולם בויקרא כתיב כל מפרסת פרסה וכו׳ בבהמה אותה תאכלו, ורש״י ז״ל שם הביא דרש זה על בבהמה דכתיב שם וכתב תיבה זו יתירה היא לדרשה להתיר את השליל הנמצא בבהמה, ואח״כ כתב על אותה ולא בבהמה טמאה ולעבור עליו בלאו ועשה, והוא פלא דלא דרשינן האי דויקרא כלל להתיר שליל, וק״ז בעחת״ס בחדושיו ציין ת״כ דדרש כן, אבל באמת זה ליתא דגם הת״כ מביא קרא דראה, ועיין בקרבן אהרן. ולפע״ד דוקא קרא דראה דרש דמיותר לגמרי, דשם מונה והולך שור שה כבשים וכו׳ ואח״כ כתב וכל בהמה וכו׳ ומאי בעי בזה כיון דכבר פרט כולן ולכן דרש דלהתיר שליל אתי, וכל הקרא לדרשה פרסה ופרסות כבסוגין, אבל קרא דויקרא אינו מיותר לדרשה. אבל רש״י דסבר דהת״כ מהאי בהמה דרש, א״כ למה לא סיים למלתא לדרוש גם מאותה, כשהיא שלמה כמו שדרש הכא. ודע דלדעתי בלא״ה לא מצי דרש הקרא בפ׳ שמיני על היתר שליל ב״ט חי, דהנה האי קרא במדבר נאמר, ובמדבר שעדיין לא נצטוו כלל על השחיטה והיו נוחרין או אוכלין כשאר עכו״ם, כמש״כ הרמב״ם בפ״ד מה״ש, וממילא דאז במיתה תלי׳ מלתא ואיך נתיר ב״ט חי שמפריס ע״ג קרקע ע״י נחירת אמו, שהיא גופה אינה נתרת ע״י הנחירה עד שתמות, וא״ת שגם הולד אינו ניתר רק אם מת אח״כ זה ליתא, דהלא מיתה ע״י נחירה בעינן דדי לולד להיות כאמו ולכן לא אדע איך מצינן למידרש היתר שליל ב״ט חי מקרא דפ׳ ויקרא [עיין מש״כ בזה לקמן דף ע״ב ע״א על המשנה].


###### Dor Revi'i on Chullin 69a:4:2
[Dor Revi'i on Chullin 69a:4:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/69a:4:2)

ובזה נתחזק לי מש״כ לעיל ברש״י דריש פרקן. דהנה גם בשר בשדה טרפה דנאמר במדבר קשה, איך מצי קאי על אבר היוצא לאסרו ועדיין לא הי׳ נוהג כלל היתר שחיטה לולד ע״י האם, שדין זה נתחדש במשנה תורה אחר שנצטוו על הזביחה, ולכן ע״כ דקרא על שאר היוצאין קאי. כמש״כ רש״י ז״ל, ואנן עתה מאחר שזכינו לדין דכשנכנסו לארץ נתחדש להם היתר שחיטת אם לולד ממילא נאסר האבר היוצא, וזה אמת וצדק.


###### Dor Revi'i on Chullin 69a:4:3
[Dor Revi'i on Chullin 69a:4:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/69a:4:3)

ועיין בעיקר ב׳ שם ביארתי דבאמת דרשינן גם האי קרא דת״כ אהיתר שליל אבל לא ב״ט חי אלא ב״ט מת וכר״מ דהרי במדבר נאמר דעדיין לא נצטוו על השחיטה, וב״ט מת גם הנחירה היתה מתרת, ובפ׳ ראה כאשר נתחדש מצות שחיטת חולין ועמה היתר מפרכסת, שוב נתחדשה גם היתר שליל בב״ט חי דלא הותר עד עתה ולכן כתיב כאן בהמה בבהמה.


###### Dor Revi'i on Chullin 69a:4:4
[Dor Revi'i on Chullin 69a:4:4](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/69a:4:4)

״ואותה״ דכתיב הכא והכא נמי י״ל דמהך דת״כ ילפינן דחותך מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה, דשלמה ולא חסרה, והאי דפ׳ ראה אתא על שחיטת טרפה דלא מהני לולד ואע״ג דששא״ר שמה שחיטה, מ״מ לא מהני להתיר הולד מטעם שביארנו דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא לקמן, והוא משום דששא״ר עכ״פ אינה מתרת מיד אלא שמיתה שאחר השחיט׳ אינה נעשית נבילה לטמא ממילא האי ב״ט חי שלא ניתר במיתת האם שוב לא ניתר, ולכן י״ל דהאי קרא דאותה אתא להכי דאם הוא שלימה לא טרפה עד שנאכלת היא עצמה, אז ניתר הולד עמה, אבל לא כשהיא חסרה, ואשמעינן דהאי שחיטה אינה מתרת מיד ולכן שליל במעי טרפה לא ניתר, ועיין מה שכתבתי בזה לקמן פ״ה ע״ב ולעיל נ״ה ע״א ודו״ק.