## Dor Revi'i on Chullin Daf 70a

###### Dor Revi'i on Chullin 70a:1:1
[Dor Revi'i on Chullin 70a:1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/70a:1:1)

דף ע׳ ע״א גמר׳, תנן המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, מאי לאו מחתך ומניח ואי אמרת למפרע קדוש יקבר מבעי׳ לי׳, הנה פירוש קושית הגמר׳ זו צריכה רבה והתוס׳ הקשו איך ניחא למ״ד מכאן ולהבא קדוש, דסכ״ס גם ביצא מחותך קדוש כבכור בעל מום, דהא גם במחותך חשוב לידה כבנדה דיצא מחותך אמו טמאה לידה, וכבמתניתן דהכא דנפטרה מן הבכורה. ולכאור׳ ראיות אלו אינן מכריעות, דהא לעיל דף ס״ח ע״ב ד״ה הוציא כתבו התוס׳ דאף דאמו טמאה לידה אינו מוכרח דיצא מחותך הוה כילוד. ושפיר קמבעי לעיל אי הוה כילוד וממשנתינו דפטורה מן הבכורה ודאי דאין ראי׳, דהרי אף לר״ה דמפרש מחתך ומשליך נמי פטורה מן הבכורה אף דלא קדוש הרי דפטר רחם מקרי אף דלא נתקדש שום אבר, אבל כונת התוס׳ הוא דלעיל רק לפרש האבעי׳ כתבו כן, אבל מאחר דלא נפשטה ופסקינן לחומרא כצד האבעי׳ דהא נפיק לי׳ רובא, הרי דלא מחלקינן בכך, וכמו דאמו טמאה לידה, כך חשבינן הולד כילוד. ומה דפטורה מן הבכורה גם לר״ה, אף דמחתך ומשליך דמצי להשליך כל האברים אינו מטעם דלא הוה כילוד אלא דר״ה לשיטתי׳ כל שלא קדוש שליש קמא אע״ג דאח״כ נולד כדרכו שוב לא קדוש, דהרי ביצא שליש דרך דופן ושני שלשים דרך רחם דודאי פטר רחם ולידה מקרי, מ״מ כיון דשליש קמא לא קדוש שוב לא מצו חייל קדושת בכור כלל, וא״כ כיון דבשליש הראשון שחתך והשליך לכלבים לא מצו חייל הקדושה, משום דלתנייהו, שוב כשיצא האבר המשלים לרוב אע״פ דודאי שם לידה עליו, אבל הקדושה תו לא חיילא, לכן גם את זה מצי משליך עד כולו. אבל לרבה דמכאן ולהבא קדוש ולא בעי דוקא שליש ראשון, ודאי אין חילוק וכל דמקרי ילוד הרי הוא קדוש, ושפיר הביאו ראי׳ מהא דפטורה מן הבכורה דקדיש נמי. ותרצו דודאי לרבה מפרשינן מחתך ומניח עד רובא ולא עד בכלל, ולפ״ז אין במשנה שתי חלוקות רישא וסיפא, אלא חד דינא דמחתך אבר אבר עד שיצא רובו, אבל האי אבר המשלים לרוב תו אינו משליך אלא יקבר, ואין חילוק בין מחתך ומשליך למחתך ומניח, דמכי יצא רובו ואילך טעון קבורה, ועד הרוב אף דהאברים לפנינו אחר שיצא כל הולד מצי להשליך כיון דנחתכו לפני חלות הקדושה ולא אמרינן שתתפשט הקדושה בכולו. כן הוא שיטת התוס׳ ורש״י כמש״כ התוס׳. והסברא דחוקה מאד דמ״ש משליש קמא דרך דופן, דמתפשטת הקדושה בכולו אם יצאו ב׳ שלישים דרך רחם אח״כ, דגם האי שליש קמא דדרך דופן קדוש, ומ״ש הני אברים דנחתכו דלא תתפשט הקדושה עלייהו כמו דנתקדשו שאר האברים אחר הרוב.


###### Dor Revi'i on Chullin 70a:1:2
[Dor Revi'i on Chullin 70a:1:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/70a:1:2)

ועפר אני תחת כפות רגלי רש״י ותוס׳ במטותא מנייהו להרשנו לאמר פירוש מרווח בגמרא, ולא נצטרך לאמר דלרבה מחתך ומניח עד רובו מצי משליך אותו שליש קמא, אשר דבר זה בלתי מתקבל דאיך נאמר דחלק מן הבכור הקדוש אינו קדוש, ובפרט דלדעת התוס׳ והרא״ש דהלכתא כרבה.


###### Dor Revi'i on Chullin 70a:1:3
[Dor Revi'i on Chullin 70a:1:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/70a:1:3)

אבל אבל דע דלפי הצעתינו דלמעלה מתפרש הסוגי׳ כמין חומר בלי שום דוחק. דהנה הא דפשיטא לי׳ למקשן ליפרך אר״ה, מאי לאו מחתך ומניח ויצא רובו דקתני, היינו רובו בבת אחת ולא במחותך, אשר מכח זה נדחקו בתוס׳ לאמר דלרבה נמי במחותך והניח מצי משליך עד הרוב, כל זאת המשמעות אינו אלא לר״ה ולא לרבה. ודבר זה למדתי ממתק לשונו של הרמב״ם זל ומפסקיו דהוא ז״ל פסק כר״ה ודלא כתוס׳ ורא״ש דפסקו כרבה, וכתב בפ״ד מבכורות הי״ד וז״ל ״המבכרת המקשה לילד חותך אבר ומשליך לכלבים, והבא אחריו בכור וכו׳״, עיי״ש הנה שינה רבנו מלשון המשנה דקתני מחתך אבר אבר וכו׳, והוא ז״ל השמיט ולא כתב רק פ״א אבר, וקאמר דהבא אחריו בכור, ודלא כרש״י ז״ל דכתב דפטורה מן הבכורה, דמתניתין גם ארישא קאי, דלגבי פטור מן הבכורה אין נ״מ בין שיצא ראשון אבר אבר ובין שיצא רוב כאחת, דהא שני לאו פטר רחם הוא. ולא ראיתי שום אחד מן נושאי כליו ושאר הבאים אחריהם, לפרש דבר זה המבהיל את הרעיון דודאי גם הרמב״ם מודה בפטור בכורה אינו תלוי בקדושה, דשם בהלכ׳ אחרת פסק כאידך דר״ה, דביצא שליש ראשון דרך דופן ושני שלישים דרך רחם דאינו קדוש, ומ״מ לא עלה על דעתו לכתוב בהבא אחריו בכור, הרי אע״ג דלא קדוש הראשון נפטרה מן הבכורה, דמ״מ לידה הוה ונפטר רחמה. ובאמת דהרמב״ן ז״ל בהלכות בכורות שלו דחה שיטת הרמב״ם בזה מכח קושי׳ כעין זאת, מהמפלת חררת דם ושליא דפוטרים הבא אחריהם, ומחתך לא גרע מהם לפטור עיי״ש.


###### Dor Revi'i on Chullin 70a:1:4
[Dor Revi'i on Chullin 70a:1:4](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/70a:1:4)

ואני אפרש בס״ד עומק מחשבות הרמב״ם ז״ל, דהנה לפום רהיטא ופשטות לשון המשנה דקתני, מחתך אבר אבר ומשליך, משמע דתחלה מחתך אבר אבר ואח״כ משליך, לכן פשיטא ליה להמקשן להקשות מאי לאו מחתך ומניח, ואח״כ אחר חיתוך כל האברים משליכם לכלבים. אולם יש מקום לפרש מתני׳ הכי מחתך אבר אבר עד רובו ולא עד בכלל ומשליך לכלבים יצא רובו ר״ל האי אבר המשלים לרוב עובר תו לא ישליך לכלבים דהרי עתה נתקדש. אלא דזאת א״א לומר אליבא דר״ה דמאי טעמא מחתך תחלה הלא הוא ס״ל למפרע קדוש ואיך מטיל מום ומשליך קדשים לכלב, ועל כרחך לומר דאגמל״מ לא אמרי׳ אליתנייהו, ולא חל קדושה למפרע אדבר דליתא בעולם, וא״כ כיון דלא קדוש מיעוט קמא למפרע, תו אידך לא מצי קדוש, כמו ביצא שליש דרך דופן דלא חל הקדושה אאידך, מה תאמר שאני בשליש דרך דופן דלא מקרי לידה, אבל הכא ניהו דקדושה לא חל הדבר דליתא, אבל לידה מקרי, זה אינו דהא הרי״ף והרמב״ם פסקו לעיל כריו״ח דאין לידה לאיברים, הרי דעל אבר לא נקרא שם לידה, אלא ביצא רובו אמרינן אגמל״מ דהכל לידה מאבר ראשון עד רובו, וכיון דעל אבר דליתא בעולם לא שייך אגמל״מ, ה״ה להיות קרוא לידה למפרע לא אמרינן על אבר דליתא וא״כ הוה ממש כיוצא דופן ולא בא לכלל לידה לעולם, ולכן על כרחנו לאמר דיכול להשליך גם מרוב ואילך ועד לבסוף, וממילא נמי דהבא אחריו בכור כמו בכולו יוצא דופן. והאי אם יצא רובו דמתניתין, הוא דין בפני עצמו, דהיינו בלא מחתך ומשליך, דכיון דלא מצינן למימר דקאי אמחתך ומשליך, ממילא דוחק לומר דקאי על חצי חלוקה על מחתך בלא משליך, ולכן מוכרח לתקן מתניתין לר״ה הכי, מחתך אבר אבר ומשליך ר״ל מחתך אבר ומשליכו ואח״כ מחתך אבר שני ומשליכו, ואז מצי מחתך ולהשליך עד כולו. יצא רובו היינו מחתך ומניח דהוה כמי שיצא רובו בב״א, ויקבר הכל דאגמל״מ דהוה לידה וקדוש הכל. והרמב״ם ז״ל תיקן לשון המשנה בפסקיו כפי מה דנתקנה בגמ׳ אליבא דר״ה, וכתב מחתך אבר ומשליך וכו׳ לאמר דכל אבר שמחתך משליכו מיד. אולם לרבה דס״ל מכאן ולהבא קדוש הלא פרשנו למעלה דלאו מטעם דל״ל אגמל״מ אדבר המסתלק וכר״ל ורבא דפסקינן כוותייהו, אלא אדרבא הוא ס״ל כריו״ח ואביי, דגם אדבר דליתא בעולם שייך אגמל״מ אלא דס״ל דהקדושה של בכור אינה מתחלת בהכרח מתחלת הלידה אלא מצי מתחלת גם באמצע לידה, כמו ביוצא דופן דמתקדש בשני שלישים אחרונים אע״ג דבתחלה ביציאת שליש קמא ליכא לידה, ולכן ס״ל דמצי מחתך ומשליך, ואפי׳ אם יולד אח״כ כולו, האי מעוט קמא לא יתקדש למפרע, דאע״ג דגם אדבר דליתא בעולם שייך אגמל״מ אבל לא אדבר שאינו מוכרח לאמר דהתחיל הקדושה מאז, וא״כ לדידי׳ מתפרשת המשנה שפיר דחדא קתני, מחתך אבר אבר עד רובו, ולא עד בכלל ומשליך לכלבים, אבל יצא רובו אחר שכבר השליך המעוט, תו לא משליך דבהאי אבר ודאי אמרינן אם יולד השאר אגמל״מ דקדוש דהאי אבר ע״כ צריך שיכול קדושת בכור לחול, ואם ישליכו ויולד אח״כ כלו ונאמר אגמל״מ דקדוש היה נמצא דהשליך בכור לכלבים, וא״כ מתניתין חדא קתני וליכא כאן רישא וסיפא, ושפיר פטורה מן הבכורה גם במשליך עד רובו. ולרבה גם בעובר על איסור השלכה ומשליך כלו אבר אבר נמי פטורה מן הבכורה, דהא קדוש למפרע גם בליתנייהו ורק מיעוט קמא אינו קדוש כנ״ל. ואולי גם רש״י ז״ל לא קאמר דפטורה מן הבכורה אלא לפי פשטות המשנה דמתפרשת יותר כרבה, דמחתך עד רובו ומתניתן חדא קתני, דהא כתב בין יצא אבר אבר ובין יצא רובא בב״א וכו׳, אבל לא הזכיר דהשליך ג״כ, אלא דא״א להעמיס כן בדעת רש״י כיון דמפרש יצא רובו כאחת וחתכו עכ״ל, וזה דלא כרבה לפי באורנו.


###### Dor Revi'i on Chullin 70a:1:5
[Dor Revi'i on Chullin 70a:1:5](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/70a:1:5)

והנך רואה כי בריש הסוגי׳ כתבתי בדרך אפשר אולי סובר רבא כריו״ח ואביי, דאמרינן אגמל״מ בדבר דליתא בעולם, ועתה לפי באורנו מוכרחים לאמר דרבה סובר כן כנ״ל ודו״ק היטב, ותלי״ת כי זכיתי לבאר הסוגי׳ המוקשה הלזו ע״פ דעת הרמב״ם ז״ל בלי שום דוחק ומה שרש״י ותוספות ז״ל לא נחתו לזה הוא משום דבעיקר הפלוגתא אגמל״מ דרכו דרך אחר עיין לעיל דף ל״ו באריכות ובפרט שרש״י ז״ל פסק לעיל כרב דיש לידה לאברים וא״כ א״א לפרש דברישא הבא אחריו בכור כרמב״ם ונפל כל הבנין כמבואר למעיין בדברינו היטב.


###### Dor Revi'i on Chullin 70a:1:6
[Dor Revi'i on Chullin 70a:1:6](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/70a:1:6)

אחרי כתבי כל זאת ראיתי ברי״ט אלגזי ז״ל בהלכות בכורות להרמב״ן ז״ל פ״ג אות ל״ג שהאריך בבאור סוגי׳ זו הסתומה, והוא ז״ל וכן בעל דמשק אליעזר שהביא שם ס״ל דהאי פלוגתא דר״ה ורבה, תלוי׳ בפלוגתא דאביי ורבא דפסחים או דריו״ח ור״ל בחולץ למעוברת ור״ה כריו״ח ואביי ורבה כר״ל ורבא, ועי״ז נטבעו בהון ספיקות ונסתבכו בקושיות וסתירות ומה אומר ומה אדבר, הלא האמת עד לעצמה וחיך אוכל יטעם להבחין ולשפוט אם צדקתי בדברי או לא. אולם ראיתי שם שהקשה הרי״ט אלגזי על הרמב״ם, דפסק בהקדיש לעולה קודם יציאת רובא דלא קדוש בבכורה, וסותר את עצמו בפ״ו מהלכות ערכין הלכ׳ ט׳ דהאומר הרי זה הקדש מעכשיו ולאחר ל׳ יום אם הקדישו בתוך ל׳ למזבח אינו מוקדש, והקשה הוא ז״ל עליו ניהו אי חזרה הוה ניחא דאין חזרה להקדש, ובזה אינו דומה להאי דהאומר בקידושין אבל אי תנאה הוה, הרי הקדושה מתלי תלי וקאי עד שיתקיים התנאי, ולמה לא חל קדושת עולה הקדומה. ועיי״ש מה שנדחק בזה. ולא הבנתי למה לא מקשה על גוף הדין, דהרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר לי׳ יום ובא אחר וקדשה בתוך ל׳ בקידושין דף ס׳ דבין לרב ובין לשמואל, אי תנאה הוה פקעו קדושי שני ע״י שגמרו קדושי ראשון, ואמאי לא נימא דקדושי שני פסקו את הראשונים שלא יבואו לידי גמר כמו הכא בקדושת עולה דמפסקת לקדושת בכור, דהרי קידושין הם קדושות הגוף כמבואר בנדרים בסוגי׳ דבר פדא. אבל דע כי ענין זה בארתי בארוכה בפסחים בסוגי׳ דלמפרע גובה, ותוכן דברי שם הוא עפ״י דברי הר״ן ז״ל בנדרים ריש נערה המאורסה דמתרץ קושית הרשב״א ומחלק בין קידושין ע״מ שאין עליה נדרים, דמהני אם הלכה אצל חכם והתירו, ובין ששאל על ההקם דלא מהני להעמיד הפרה הראשונה דאידך על מקומה, וכתב הר״ן דהאי הפרה דחד קלישתא היא בעצם דאנן תרי מפירין בעינן לכן לא מצי האי חצי הפרה להמתין על הגילוי למפרע מה שמתיר החכם ההקם דשני. משא״כ מעשה הקידושין דהוא מעשה שלמה אלא דמצד תנאו מתלי תלוי, בזה שפיר אמרינן דמצי להמתין עד שיתגלה למפרע דאין עליה נדרים והסברא קילורין לעינים וראוי למי שאמרה, וע״פ תורת אמת זו של הר״ן יישבתי כמה חומרות בש״ס, וכן חומרא זו מיושבת דשאני בכור, דמיעוט בכור שיצא הוא בעצם קלישתא, דאנן יוצא רובו בעינן, וניהו דאם יצא אח״כ רובו, אמרינן אגמל״מ דהתחיל הקדושה מיד. אמנם אם בנתיים הקדישה לעולה, אין בכח האי קדושה קלישתא לדחותה ולהמתין עד שתתגלה למפרע אחר יציאת הרוב, וחלפה והלכה לה מחמת קדושת עולה, אבל קידושין דמעכשיו הלא הם מעשה שלמה, אלא דמכח התנאי דעד ל׳ יום צריכין להמתין עד שיתברר התנאי, וכל שבאה העת הרי נתגלה דאז נתקדשה מכל וכל, ממילא פקעו קדושי שני, וכן בהקדיש מעכשיו ועד ל׳ יום הדין כן ויפה פסק הרמב״ם דלא חל קדושת עולה והדבר ברור ואמת בלי ספק.


###### Dor Revi'i on Chullin 70a:2:1
[Dor Revi'i on Chullin 70a:2:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/70a:2:1)

רש״י ד״ה אי נימא רובו ממש ובב״א קמיירי ע״כ דאע״ג דשנינן לעיל מחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו שינוי׳ בעלמא שני אגב דוחקי׳, ומתניתין במשמעותה קיימה עכ״ל, ודברי רש״י ז״ל אלו נפלאים ממנו דסכ״ס הלא לר״ה ע״כ דחקינן לפרש מתניתן כן, דנעשה כאלו יצא רובו, וא״כ לדידי׳ מאי ראי׳ איכא ממתניתן לדינא של רבא, ולמה לא פירש רש״י ז״ל בפשיטות דהגמרא אזלא אליבא דרבה דהלכתא כוותי׳, כמש״כ הרא״ש ז״ל דלסברת ר״י ותוס׳ מסתבר לפסוק כרבה, ולדידי׳ מתפרש יצא רובו יקבר כפשוטו יצא בב״א יקבר גם מה שבפנים כמש״כ התוס׳. אלא דכבר כתבתי דדברי התוס׳ פלאים ולא זכיתי להבינם, דכיון דהם בעצמם כתבו דלרבה במחתך ומניח לא מצי משליך רק עד רובו, ולא עד בכלל, א״כ ע״כ האי יצא רובו על מחתך אבר אבר דלעיל קאי, דרק עד רובו משליך, אבל יצא רובו תו לא משליך, וליכא כאן שום דוחק במתניתן, ולא איירי מתניתן כלל ביצא רובו בב״א, ורק לר״ה דמצי משליך אבר אבר עד כולו, אז מוכרחים אנו לפרש יצא רובו בב״א, ולדחוק במחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו הוה כיצא בב״א, ומזה נמי תראה איך יפה עשה הרמב״ם שפסק כר״ה, דהרי סתם גמרא דהכא רוצה לפשוט אבעי׳ דרבא ממתניתן אליבא דר״ה. אלא דעומד נגדנו קושית רש״י ז״ל, דהא לר״ה מוקי מתניתן במחתך ומניח דנעשה כיצא בב״א, ואיך קאמר פשיטא, אבל כד תדייק שפיר, תראה כי רק לפי פירוש רש״י ותוס׳ ז״ל קשה קושי׳ זו, ולא לפי דעת הרמב״ם ז״ל, דבשלמא לרש״י ותוס׳ איכא רבותא בהא דמחתך ומניח דהוה כרובא בב״א, לאפוקי מדרבה דס״ל מחתך ומניח מותר להשליך עד רובו, אף אחר שיצא רובו או כולו, אבל לפי פירושנו בדעת הרמב״ם, דגם לרבה לא עלה על הדעת לאמר דמצי משליך המעוט קמא אחר יציאת הרוב אם החתיכות לפנינו, רק מפרש מתניתין דעד שיצא רובו משליך, ומשם ואילך לא, וממילא אם לא השליך שוב אינו משליך, א״כ לר״ה דמפרש דמשליך עד כולו, וסיפא דקאמר דמחתך ומניח היה כיצא רובו בב״א שניהם פשיטא, דבזה ליכא פלוגתא כלל ויצא מחותך או מסורס אמו טמאה. לידה תנן, לכן ע״כ צ״ל דאיכא איזו רבותא בדין זה, לגבי מעוט אבר שבפנים שמשלים את הרוב, או יצא רוב עובר במעוט אבר. וכ״כ התוס׳ לעיל ע״ח ע״ב ד״ה הוציא ידו וחתכה, דהאבעי׳ לענין הנשאר בפנים, אבל מה שיצא פשיטא דקדוש, דיצא מחותך הרי הוא כילוד כמתניתן דנדה דאמו טמאה לידה. אלא דיש להקשות דלמא הא קמ״ל דמחתך ומניח הוה כיצא רובו בב״א לענין חלק שבפנים, וכמו שפסקו הראשונים ז״ל האבעי׳ דלעיל לחומרא, דיצא מחותך נאסר מה שבפנים ולא בעינן רובא בב״א ואולי י״ל בזה דאה״נ אלא דאז היה נפשט האבעי׳ דלעיל ממתניתן דהכא, והש״ס רוצה לדחות דאפשר לפרש דלא תפשוט לא אבעי׳ דלעיל, ולא אבעי׳ דהכא, אלא דאתא לאשמעינן רוב עובר במעוט אבר. ועיין ברי״ט אלגזי שם בזה. ודו״ק היטב.