## Dor Revi'i on Chullin Daf 75a

###### Dor Revi'i on Chullin 75a:1:1
[Dor Revi'i on Chullin 75a:1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/75a:1:1)

דף ע״ה ע״א גמרא, ב״ש דתנן דגים מאמתי מקבלין טומאה בש״א משיצודו, ובה״א משימיתו, ור״ע אומר משעה שאין יכולין לחיות מאי בינייהו דג מקרטע איכא בינייהו. בעי ר׳ חסדא נולדו בדגים סימני טרפות מהו וכו׳. בפירוש הסוגי׳ פליגו רש״י ותוס׳ ז״ל, ותחלה נבאר פלוגתת ב״ש וב״ה ור״ע המכריע ב״ש ס״ל כיון דדגים באספה בעלמא סגי להו ולא בעו שום הכשר לאכילה, אין החיות מצילן מלקבל טומאת אוכלין וכמו שסובר ריוסה״ג בב״ט חי הניתר בשחיטת אמו דמטמא טומאת אוכלין בעודו בחיותו. וניהו דלגבי טומאת נבלות מציל החיות, היינו משום דכתיב כי ימות, אבל בטומאת אוכלין הכל תלוי אם הוא מוכשר לאכילה ואין החיות מצלת, וב״ה סוברים דגם לענין טומאת אוכלין החיות מצלת וניהו דבשחט בה שנים או רוב שנים בבהמה, מודים דמטמא טומאת אוכלין אע״פ שהוא חי צריך לאמר דכל שעומד למות מחמת מסוכנת, ניהו דלא קרינן בי׳ כי ימות משום דעוד נפשו בו, אבל אינו חי מקרי, דהרי טרפה קרינן בה אינה חיה כבריש פרק אלו טרפות וכן מסוכנת בדף ל״ז לעיל דרצה לאסרו משום קרא דזאת החיה, חיה אכול שאינה חיה לא תיכול, הרי דכל שעומד למות עכ״פ אינו חי מקרי, ורק בטומאת נבלות קפיד קרא אמיתה, אבל בטומאת אוכלין כל שקרוא אינו חי אינו ניצל מטומאת אוכלין, ורק חיות שלמה ומוחלטת מצלת. וכעין שאמר חזקיה לקמן קכ״א ע״ב, דשחט בה שנים ועדיין מפרכסת יצאה מכלל חיה, ולכלל מתה לא באה. והאי חלוקה עושין דוקא בבע״ח שיש בהם איסור אבמה״ח, ודוקא בשחיטה ולא בשאר מיתות, עיין משנה ריש העור והרוטב בטעמא דהא מלתא, דריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות. ובלב ארי׳ דף קכ״א ע״ב רצה לחדש, דבאמת אין זאת אלא טומאה דרבנן דגזרו קבלת טומאה על המפרכסת אע״פ שהיא חיה, והביא ראי׳ לזה ממה שאמרו ב״ה בדגים עד שימותו ממש, ושכן פסק הרמב״ם ז״ל בפ״ב מט״א הלכ׳ ו׳. ואגב שיטפי׳ לא דק שפיר במחכ״ת, דזאת אמת שהרמב״ם פסק כב״ה עד שימותו, אבל פסק ג״כ דנולדו בו סימני טרפות הוה ספק ולהחמיר, כיון דמסיק בתיקו, הרי דע״כ מפרש הרמב״ם ז״ל אבעי דר״ח אליבא דב״ה, ולא בעו ב״ה מיתה ממש כמו שמבואר בלשון הרמב״ם שם, וגם מוכרח דהוא דאורייתא, דאל״כ לא הי׳ פוסק האבעי׳ לחומרא. והאי דג מקרטע ע״כ אינו מפרש כרש״י דאינו יכול לחיות אלא כתוספת וכאשר אבאר, ורש״י דמפרש דג מקרטע דיבש בו כסלע ואינו יכול לחיות, הלא מפרש אבעי׳ דר״ח בנולדו בו סימני טרפות אליבא דר״ע, וע״כ ס״ל לרש״י דהלכתא כר״ע, משום דהוה מכריע בין ב״ש לב״ה.


###### Dor Revi'i on Chullin 75a:1:2
[Dor Revi'i on Chullin 75a:1:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/75a:1:2)

אבל דע דלשיטת רש״י ז״ל דלית הלכתא כב״ה דבעו מיתה ממש בדגים, צ״ל דלב״ה גם בבהמה אין המפרכסת מקבלת טומאת אוכלין, ומשנה דהעור והרוטב נשנית אליבא דר״ע המכריע, ולכן מפרכסת דהיינו מסוכנת מקבלת טומאת אוכלין, ודוקא על ידי שחיטת ישראל בטמאה ונכרי בטהורה, וכאשר מפורש שם בטעמא דהא מלתא, אבל טרפה בעלמא אע״ג דסופה למות לא, דאפילו בנחירה אינה מקבלת טומאת אוכלין, משום דעדיין איכא עליה איסור אבר מן החי, בין לישראל ובין לבן נח, ואין כאן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, ולא מחמת החיות שבה, אבל בדגים כל שהוא מסוכן כמו דג מקרטע, כיון דאין כאן חיות גמורה ומותר לאכלו בלא להמתין עד שימות, מקבל טומאת אוכלין. אבל בנולדו בו סימני טרפה, הוה אבעי׳ דלא אפשטא אי מקרי לגבי דגים אינו חי, כיון דזה יכול לחיות ימים וחדשים, ודלמא דוקא לגבי הני דשייכי בהו תיקון שחיטה מקרי טרפה אינה חיה וכמפרכסת, אבל גבי דגים דוקא מפרכסת ממש, כמו דג מקרטע מקרי אינו חי, אבל טרפה בעלמא לא, ולפ״ז בבן ט׳ חי הניתר בשחיטת אמו, אם נולדו בו סימני טרפה, מקבל טומאת אוכלין, דניהו דבדגים מבעי׳ לי׳ היינו משום דכל שאין במינו שחיטה לא מקרי אינו חי בשביל טרפות אבל בן פקועה יש במינו שחיטה ואין כאן מקום להסתפק דטרפה דינו כמפרכסת שמקבלת טומאת אוכלין. אבל התוספת מפרשים האי דג מקרטע איכא בינייהו דקאי אב״ש ור׳ עקיבא, ומפרשים דג מקרטע שקופץ ומדלג בחוזק, ולב״ש מקבל טומאת אוכלין ולא לר׳ עקיבא. ולדידהו לא פירש הש״ס מתי מקרי אינו יכול לחיות דאמר ר׳ עקיבא, וא״כ קשה מאד לאמר דר׳ חסדא דבעי בנולדו בדגים סימני טרפות דהאבעי׳ תהי׳ אליבא דר״ע, דאי אליבי׳ קמבעי׳ היה לו לבאר תחלה דמשעה שאינו יכול לחיות דאמר ר״ע היכי קאמר, אם לא שנאמר דמסתמא גוסס קאמר ר׳ עקיבא דהוא נוטה למות וניכר לכל, אבל נולדו בו סימני טרפות קמבעי, וכמו שפרשנו לדעת רש״י, ולכן לא השיגו התוס׳ על רש״י במה דמפרש דהאבעי׳ הוא אליבא דר״ע. אבל הרמב״ם ז״ל מיאן בזה וסבירא לי׳ דלר׳ עקיבא דקאמר אינו יכול לחיות בדגים מקבלין טומאה, היינו מסוכנת היינו טרפה דהרי אנו רואים דטרפה גרועה ממסוכנת הן לענין איסור אכילה והן לענין הורג את הנפש, דמסוכנת שרי׳ באכילה וטרפה אסורה והורג את הגוסס חייב והורג את הטרפה פטור כמבואר בסנהדרין ע״ח ע״א, ואיך יסתפק הכא לאמר דלר״ע דס״ל כי דג גוסס מקבל טומאת אוכלין, דג טרפה אינו מקבל ט״א. ולכן מפרש הרמב״ן ז״ל האבעי׳ אליבא דב״ה דהלכתא כוותי׳ דבעינן דוקא מיתה, אבל גוסס ומפרכסת אינם מקבלין טומאת אוכלין, ומכל מקום מסתפק ר״ח בטרפה דגרע מגוסס כנ״ל, אולי מודים ב״ה משום דהרי אין כאן חיות שלמה בכמות כי מחסרא אבר, ושפיר חשוב כמת לענין טומאת אוכלין, כמו דחשוב כמת לענין איסור אכילת טרפה, ולענין רוצח דמקרי גברא קטילא. אלא דמה דקאמר בגמ׳ בצד המקיל דלמא בבהמה דוקא פוסל טרפות דיש במינו שחיטה לא ידעתי לפרש דהא גם באדם דליכא במינו שחיטה טרפה כמת יחשב לענין רוצח והן אמת דאיסור אכילת טרפה לא שייך רק ביש במינו שחיטה אבל שם הטעם משום דבלאו הכי איכא איסור מצד בהמה טמאה ומה ענין זה לכאן. אלא דזאת גם לשיטת רש״י ז״ל דאליבא דר״ע מבעי׳ נמי קשה וצע״ג ודוק.


###### Dor Revi'i on Chullin 75a:1:3
[Dor Revi'i on Chullin 75a:1:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/75a:1:3)

אבל עיין בפתיחה עיקר י״א, שם ביארתי דהאיבעי׳ הוא בחי״ט של ההלכה, ולא בטרפה האמורה בקרא דטרפה האמורה בקרא דהיינו נטתה למות מחמת חסרון אבר פשיטא לי׳ דמקרי אינה יכולה לחיות, וה״ה לב״ה לדעת הרמב״ם דכל שהוא טרפה גמורה, אבל בח״י טרפות של ההלכה, דרק ע״י שנתחדשה ההלכה דפיסול במקצת השחיטה פוסלת נתחדשו הני כללים להחשב כטרפה, על זה קמבעי לענין טו״א בדגים מאי, עיי״ש.


###### Dor Revi'i on Chullin 75a:2:1
[Dor Revi'i on Chullin 75a:2:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/75a:2:1)

עוד שם א״ר אמי השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט׳ חי לדברי המתיר אסור, ולדברי האוסר מותר, רבא אמר לדברי המתיר נמי מותר, ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא. הנה פשיטא לשניהם דבשוחט את הטרפה עכ״פ לא ניתר הולד בשחיטת האם, אלא פליגי אי מהני שחיטת עצמו. ויש לעיין למה לא תהני האי שחיטת טרפה להתיר את הולד, כיון דלכ״ע מהני לטהר מידי נבלה, כדאמר ר״ח לקמן, ולמה לא תתיר באכילה. לא מבעי׳ למ״ד שחיטה שאינה ראוי׳ שמה שחיטה וכדקי״ל לדינא, אלא אפילו למ״ד ששא״ר לא שמה שחיטה, הרי האי ולד עושה השחיטה לשחיטה ראוי׳ כיון דמתירו באכילה. ועיין בפרמ״ג סי׳ י״ד במשבצות סק״ב באמצע הדבור, וז״ל: והנה שוחט טרפה ונמצא עובר, טהור הוא מלטמא כמבואר, ולענין איסור לכאור׳ דיש בו אבמה״ח, שכל העובר בפנים הוא, אמנם יש לעיין בי׳ עכ״ל. לשונו מגומגם קצת, אבל כוונתו מבוארת, דמסתפק משום איזו איסור אסור האי ולד, דטרפה א״א לאמר דהא לאו ירך אמו הוא, וגם איך אפשר דשחיטת עצמו תהני להתיר איסור טרפה שבו, וע״כ דאית בי׳ אבמה״ח בעודו חי, ואם מת בלא שחיטה ממילא דאית בי׳ משום איסור נבלה, אלא דאינו מטמא, והיינו דאמר ר׳ חסדא טהור מלטמא ואם מת אסור באכילה, וע״כ משום נבלה. אלא דהפרמ״ג מסיים דיש לעיין בי׳ אי כן הוא, משום דקשי׳ לי׳ למה יהי׳ בעובר זה איסור אבמה״ח, כיון דשחיטת אמו התיר את איסור אבמה״ח בבהמה עצמה, א״כ גם בולדה ליכא אבמה״ח, דמה דפועלת השחיטה על האם פועלת נמי על הולד, אלא דאם ליכא אבמה״ח מה הוא האיסור שיש בו.


###### Dor Revi'i on Chullin 75a:2:2
[Dor Revi'i on Chullin 75a:2:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/75a:2:2)

ואין לאמר איסור עשה שאינו זבוחה, דהא באמו מהני השחיטה לסלק גם איסור עשה דא״ז, דהא שחיטת טרפה שחיטה מעלי׳ היא, וא״כ ה״ה בולד דליכא איסור זה דאינו זביחה, וממילא דלא ידענה שחיטה בהאי ולד למה, כיון דהוא שחוט ועומד. ופלא על הפרמ״ג ז״ל דמסתפק בדבר המבואר בש״ך סי׳ י״ג סק״ח, שכתב בבן ט׳ חי הנמצא במעי טרפה ששחטה, שטעון שחיטה מן התורה, וכל שאר טרפיות פוסלת בו, כך פשוט בש״ס ופוסקים עכ״ל, הרי דפשיטא לי׳ לש״ך ז״ל דטרפות פוסלת בו, וממילא דבשר מן החי נוהג בו, דהוא ג״כ בכלל לאו דטרפה הוא, וכיון דאית בי׳ משום טרפה ובשמה״ח, א״כ פשיטא דגם אבמה״ח שייך בו, דכל דאית בי׳ משום טרפה אית בי׳ משום נבלה, דהרי טרפה מקצת ותחלת נבלות כמש״כ הרמב״ם ז״ל, ואיך אפשר דתחלת נבלות תפסול ונבלות גמורה לא תפסול. וכל דאית בי׳ נבלות אית בי׳ נמי משום אבמה״ח, דהוא נמי מקצת נבלות דכי ימות מן הבהמה כתוב, ומני׳ ילפינן לאבמה״ח דאיסור אבמה״ח ובמה״ח וטרפה כולא חדא ענינא הוא, כמובן, ולא אהני שחיטת אמו אלא לטהר מטומאת נבלות וטומאת אבמה״ח. אבל איסור אכילה אית בי׳, כמו בשאר בהמה שלא נשחטה. אולם מה שמיאן הפרמ״ג בזה טעמו ונימוקו עמו כמבואר לעיל. דלמה לא תהני שחיטת האם על הולד להתיר איסור אבמה״ח, כמו דמהני על הבהמה גופה, וזו ודאי תימא רבתא שאין עליו תשו׳ לכאור׳. אבל התשובה האמתית על זה הוא, דבאמת שחיטת טרפה וכל שחיטה שאינה ראוי׳ לא מהני רק לטהר מידי טומאת נבלה וטומאת אבמה״ח, אבל לא לסלק איסור אכילת אבמה״ח ולאחר מיתה משום נבלה, כשאר שחיטה שאינה ראוי׳, (ובטרפה אין נפקותא דטרפה ונבלה חד לאו הוא לדעת הרמב״ם ז״ל וכאשר מבואר בפתיחה בעיקר ג׳ באריכות) ואע״ג דדבר זה חדש הוא ונגד דעת התוס׳ והרבה מן הראשונים והאחרונים כולם שנמשכו אחרי דברת התוס׳ שבת ק״ו ע״א אבל בשביל זאת לא נכחד האמת האהובה מכל, ועיין בזה האריכות בעיקר ג׳ בפתיחה, וממילא דאמר ר״מ לחכמים לעיל דף ע״ג ע״א, לא אם טהרה שחיטת טרפה אותה ואת אבר המדולדל בה וכו׳ הכונה דוקא לענין טהרה מטומאת אבמה״ח, אבל איסור אבמה״ח ודאי אית בהאי אבר המדולדל בטרפה, משום דמיתה עושה ניפול, דכיון דשחיטת טרפה גם על עצמה לא מהני להתיר איסור אבמה״ח, מכש״כ דלא פועלת זאת על אבר המדולדל. ועיין עוד לקמן על מימרא דר״ח מה שאכתוב בזה ודוק היטב.


###### Dor Revi'i on Chullin 75a:3:1
[Dor Revi'i on Chullin 75a:3:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/75a:3:1)

תוס׳ בד״ה לדברי המתיר באמצע הדבור כתבו, ואפילו לרבא דאמר ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא איכא למבעי׳ לעיל, דלמא שאני התם דלא יצא לאויר העולם ואסור אפילו לר״מ, וה״נ בין לר״י ובין לר״ל דפליגו בתלש חלב מב״ט חי, מתוקמא הא אבעי׳ לעיל וכו׳ ע״כ. הלב ארי׳ ז״ל נתקשה, הא יציאת חלב לאויר העולם דאין בזה לידה מה הוא לעשותו חלב, ולכן מפרש דכונת התוס׳ דמשום דכל זמן שלא יצא החלב לאויר העולם, יש לו היתר בשחיטה מגזה״כ דכל בבהמה תאכלו, ובזה רצה להשוות שיטת הרא״ש עם שיטת התוס׳, והם דברי הרא״ש שנתקשתי בם לעיל במתניתן עיי״ש. ובמחכ״ת על חנם טרח, דאם נאמר דלעולם חדשים לחוד משווי׳ לי׳ לשור להיות חלבו אסור, למה כתבו התוס׳ דשפיר מבעי׳ לעיל דלא תהני שחיטה בהושיט ידו משום חסרון אוירא, הלא אוירא אינו מועיל רק דלא הוקבע איסור חלב, משום דיש היתר ע״י שחיטה, אבל אי נחרה שפיר נאסר החלב, משום דאיכא חדשים והם לחוד גרמו, אפילו בנמצא מת אח״כ ולא הוה אוירא כלל מחיים, וכמש״כ לעיל במתניתן. וכן לא מתפרש מה שכתבו התוס׳, דהאי אבעי׳ דלעיל מיתוקמא שפיר בין לר״י ובין לר״ל דפליגי בתלש וכו׳, דלר״י דאמר חדשים גרמו היינו לחלב שנתלש ויצא לאויר העולם, וזה ליתא כמש״כ, אלא ודאי דלדעת התוס׳ ליכא בחדשים לחוד איסור חלב כלל, עד שיצא לאויר העולם בעוד הולד בחיים, ולכן בנמצא הולד מת אפילו לא שחט אמו אלא נחרה, החלב של הולד אין בו כרת דחלב, וכאשר הוכחתי כן מגמר׳, ודברי הרא״ש עדין בלתי מובנים. אבל מה שנתקשה הלב ארי׳ ז״ל על הסברא דכיון דאין כאן לידה, והוה האי חלב כבשר הפורש מן הבהמה ולא כפורש מן הולד, מאי מהני האי תלישה ויציאה להקרא חלב, דא ודאי צריכא עיונא רבא כאשר נתפלאתי גם אני בזה כמבואר למעלה.


###### Dor Revi'i on Chullin 75a:4:1
[Dor Revi'i on Chullin 75a:4:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/75a:4:1)

שם בסוף הדבור, ואפילו לר״ל דאמר חדשים ואוירא גרמו, אפשר דבמעי אמו מהני בי׳ שחיטה כי היכי דמהני בי׳ שחיטת אמו ע״כ. כפי מה שכתבנו לעיל בדעת התוס׳, דגם לר״י בעינן אוירא כדי שיחול איסור חלב, ודלא כלב ארי׳ ז״ל, גם לריו״ח בעינן לפרש צד האבעי׳ דלעיל, דמהני שחיטה בהושיט ידו כמו לר״ל, ודלא כמשמע מפשטות לשון התוס׳, דהאי צד האבעי׳ לר״י מובן מאליו, אלא כיון דלר״י הי׳ צריכין לפרש צד האבעי׳ דלא מהני שחיטה בפנים, לכן לא כפלו כאן לאמר דבין לריו״ח ובין לר״ל קמבעי׳ דתהני שחיטה במעי אם כמו שמהני לי׳ שחיטת אמו. אלא דגוף דברי התוס׳ תמוהין, דאדרבה מה דמהני שחיטת האם היא הנותנת דלא תהני שחיטת עצמו, דניהו דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, אבל לא בב״א, ואיך כתבו דמשום דמהני שחיטת האם יש לאמר דמהני נמי שחיטת עצמו. ואני כתבתי לעיל במתניתן דבאמת מהאי טעמא השמיט הרמב״ם ז״ל האי אבעי׳, דבמעי אמו פשיטא דלא מהני שחיטה לשום מ״ד ודו״ק היטב.