## Dor Revi'i on Chullin Daf 82a

###### Dor Revi'i on Chullin 82a:1:1
[Dor Revi'i on Chullin 82a:1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/82a:1:1)

דף פ״ב ע״א משנה שנים שלקחו פרה ובנה וכו׳ ובגמר׳ א״ר יוסף לענין דינא תנן תנא אם קדם השני הרי זה זריז ונשכר, זריז דלא עביד איסורא ונשכר דקאכל בשרא, עכ״ל הסוגי׳, ופרש״י ז״ל לענין דינא תנן הא דקתני מתניתן מי שלקח ראשון ושחט ראשון לא לענין או״ה שאם רצה השני לשחוט ראשון והראשון ימתין עד למחר מותר, אבל דין הוא וכו׳ ע״כ. הכונה בזה דלא תימא דלענין או״ה תנן דזה שלקח ראשון רשאי לשחוט ואין צריך לחוש שמא שחט השני תחלה, משום דלשני אין לו רשות לשחוט בידעו שקדמו הראשון בלקיחה, אבל אם קדם השני ושחט זכה אע״פ שעשה שלא כהוגן, דלא היה רשאי לשחוט בלי נטילת רשות מן הראשון, דשמא שחט הראשון ויעבור על איסור אוא״ב, דזה אינו דשניהם שווין לכל או״א הרשות נתונה לשחוט, אם הוא זריז ומשער בעצמו שמקדים את חברו, ויוכל להודיעו ששחט טרם שישחוט חברו, ואם אינו יכול להזדרז גם הראשון אינו רשאי לשחוט, מפני שגם לשני רשות לשחוט ושמא שחט ובכל רגע אפשר שיקבל הודעה מחברו ששחט, למען לא ישחוט הוא, וא״כ משום או״ה אין לראשון עדיפות על השני כלום, אבל לענין דינא תנן דהיינו כשאין לאחד מהם זריזות שיסמוך על עצמו לשחוט ולהודיע לחברו, ובאים לבי״ד לשאול מה דינם, דינא הוא דהראשון לו דין קדימה אע״פ שהשני צריך יותר, ומשום דעל מנת כן לקח השני שלא יהי׳ לו כח יותר מבעה״ב, ובעה״ב לא היה רשאי לשחוט קודם הלוקח הראשון, שעמ״כ מכרו שהלוקח ישחוט היום. כך מתפרשת האי מימרא דר׳ יוסף. אלא דיש לראות איך יתקיימו שני דינים אלו, דהיינו קודם שבאו לבי״ד יש לכל או״א רשות לשחוט מצד דינא דחברי׳, אם בטח בזריזותי׳, וא״כ לאו מכח בעה״ב קאתא לתבוע שישחוט הוא ראשון, ואיך נדחהו משום דלא לקח רק על מנת שלא ישחוט תחלה. וגם הא דבעה״ב אין רשות להקדים ולשחוט צריך באור, כיון דהיה בידו למכרו לשני והשני יש לו רשות להיות זריז ולשחוט תחלה, למה יגרע כחו מכח הלוקח ממנו.


###### Dor Revi'i on Chullin 82a:1:2
[Dor Revi'i on Chullin 82a:1:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/82a:1:2)

אבל דע דכך היא הצעתן של הדברים. המוכר פרה ובנה לשני בני אדם בשאר ימות השנה, דאין כאן הוכחה שרוצים הלוקחים לשחוט היום, והדבר בספק מוטל אם היום או ליומא אחרינא לקחו לשחוט אין לבעה״ב להודיע ללוקח השני אמה מכרתי לשחוט, דהוה ס״ס, ספק שמא לא ישחוט הראשון ואת״ל ישחט שמא לא ישחוט השני היום. אבל הוא בעצמו אינו רשאי לשחוט היום, שמא שחט הלוקח ובחד ספיקא ודאי אסור מה״ת, אפילו לרמב״ם דסד״א לקולא, הכא דאיכא להתברר בקל ודאי אסור, וכיון דמצד חשש איסור אין לבעה״ב לשחוט אפילו אם הוא זריז ויודע להקדים לפני הלוקח ולהודיעו למען לא ישחוט, מצד דין חברו אינו רשאי ויוכל הלוקח לתבוע ממנו הבשר או לתבוע מעותיו משום דאם בשעת המקח היה בדעתו לשחוט היה מחויב להודיעו דשמא לקח ע״מ לשחוט היום. וכיון דלא הודיעו אז הוה כאלו התנה עמו ע״מ שלא ישחוט בעה״ב היום. אבל למכור לשני היה רשאי דכיון דבשביל המכירה לשני לא נאסר לראשון לשחוט ואין על הבעה״ב להודיע משום ס״ס כנ״ל למה לא יהי׳ רשאי למכור. ולכן גם אחר שנתודע לשני לקיחת הראשון אם הוא זריז אין לו לחוש על חברו אם ידע בטח שיש לו שהות להודיעו שלא ישחוט, כי לא מכח בעה״ב הוא שוחט ולכן אין לשני לחוש על פסידא דראשון, ואין לראשון שום תרעומות על שהקדים לשחוט. אבל אם הוא בעצמו אינו סומך על זריזותי׳ וחושש שמא שחט הראשון או שמא לא יהי׳ לו שהות להודיעו עד שישחוט, ולכן בא לבי״ד וטען דהוא קודם מצד שצריך לו יותר, הנה אם הי׳ שני אחין שירשו מאביהם פרה ובנה ונתחלקו בין שניהם ודאי היתה טענתו טענה, והיה שורת הדין מכח שודא דדיינא דכיון דהוא צריך יותר ישחוט הוא תחלה, אבל בשני לוקחין דאיכא ראשון ושני בזמן אומרים לו איך באת לידי מדה זו לתבוע את חברך שימתין עד למחר, רק ע״י שלקחת בנה של האם שהיתה כבר לקוחה ביד הראשון, וכיון דקודם לקיחה שלך בעה״ב לא היה רשאי לשחוט קודם הלוקח הראשון, אין לך על ידי הלקוחה מבעה״ב רשות יותר מבעה״ב עצמו.


###### Dor Revi'i on Chullin 82a:1:3
[Dor Revi'i on Chullin 82a:1:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/82a:1:3)

אבל אי קשי׳ הא קשי׳ דלמה לא נימא דבעה״ב מחויב להודיע גם בשאר ימות השנה אמה מכרתי לשחוט דניהו דהוה ס״ס כנ״ל מ״מ לכתחלה גם בס״ס אין להכניס עצמו במקום שבקל יוכל לברר ועיין ביו״ד סימן ט״ז ובפרמ״ג שם בשפ״ד סק״ז ח׳ ט׳. אבל יפה אמר בזה בני ה״ב החתן כמר בנימין שיחי׳ דלפי הרמב״ם והרמב״ן והחינוך ז״ל דס״ל דרשינן טעמא דאיסורא דאו״ב הוא שלא נתאכזר לשחוט אם על בנים ביום אחד, א״כ כל עצמיות האיסור אינו אלא בידע השני מן הראשון שלקחו לשחיטה ואז אסור לו לשחוט מספק דשמא שחט חברו או ירצה לשחוט היום, והוה שחיטתו אכזריות מספק, אבל בלא דעת אין כאן איסור כלל ואינו דומה לשאר עבירה שעבר שלא מדעת והוא מלתא דמסתבר וכעין זה אמרתי גבי איסור סוטה, ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 82a:2:1
[Dor Revi'i on Chullin 82a:2:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/82a:2:1)

עוד שם ואם קדם השני הרי זה זריז ונשכר זריז דלא עביד איסורא ונשכר דקאכל בשרא עכ״ל מכאן מדקדק הבה״ג מובא ברא״ש ז״ל דאם לא היה זריז ועביד איסורא, לא קאכיל בשרא. ולאו מה״ת קאמר דהרי כתבו התוס׳ לעיל בריש פרקן דמצד ל״ת כל תועבה א״א לאסור אוא״ב משום דאסרה תורה מחוסר זמן לגבוה, מכלל דלהדיוט שרי, אבל מצד קנסא אסרו לי׳ לבו ביום. ויש דעות שגם לאחרים אסור לבו ביום כמו גבי מעשה שבת כדי שלא יהנו מאיסורא, והנה אם נאמר כמו שכתבתי לעיל, דשלא מדעת ליכא איסורא כלל, א״כ המעשה בעצמו לאו איסורא הוא ואם אחרים דלא ידעו שנשחט כבר האם, הי׳ שוחטין את הבן לא נעשה איסור כלל, ולא מקרי מכשול שוב גם אם הוא שחט לגבי אחרים לא מקרי נהנה מאיסורא, דלגבי׳ דלא ידע הוה כנשחט שלא מדעת, ואינו דומה למעשה שבת כמובן.


###### Dor Revi'i on Chullin 82a:2:2
[Dor Revi'i on Chullin 82a:2:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/82a:2:2)

וראיתי בפרמ״ג ז״ל שמביא כאן קושי׳ אחת דנימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ותירץ דאיסור התלוי בזמן לא שייך לאמר אעל״מ וכמו בשוחט בשבת עיי״ש. ולדעתי ברור כשמש דזה לא מקרי תלוי בזמן, דבכל זמן אסור לשחוט אוא״ב ביום אחד, וכמו במחוסר זמן של שבעת ימים יהי׳ תחת אמו, דלא מקרי איסור התלוי בזמן. הן אמת שגם התוס׳ בסוגי׳ דמצות עשה שהז״ג נחתו לסברת הפרמ״ג, באשר חשבו מילה וכן שריפת קדשים שהוא ביום ולא בלילה, וכן הקרבת קרבנות למ״ע שהז״ג, אבל האמת עד לעצמה, דאין זה זמן גרמא אלא הזמן מגבילו וסיבה אחרת מביאו, וזמן גרמא לא הוה אלא מה שהזמן מביא כמו שבת ויו״ט ושביעית ויובל וכדומה, ובסוגי׳ שם הארכתי בזה. ועיין בסוגי׳ דהשוחט בשבת שכתבתי דבשחיטה בלא״ה לא שייך כלל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. עיי״ש.


###### Dor Revi'i on Chullin 82a:3:1
[Dor Revi'i on Chullin 82a:3:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/82a:3:1)

עוד שם גמר׳ אמאי אוא״ב אמר רחמנא ולא בנו ואותו. הא דפשיטא לי׳ להמקשן דאוא״ב ולא בנו ואותו לכאור׳ קשה דהא א״א להוציא שני שמות כאחד ולמה לא נאמר דה״ה איפכא בלי דרשה דתשחטו דלקמן, וי״ל דמדקדק כן מדלא כתיב אם על בנו כמו בשלוח הקן דכתיב אם על הבנים לכן סבר דדוקא כסדר הזה אוא״ב ולא בנו ואותו אלא דלפי״ז באמת צריך ליתן טעם למה לא כתוב אותו על בנו ולא יצטרך לתשחטו, אבל י״ל משום דאז הוה משמע דהאיסור הוא שחיטת שניהם ואם שנים שוחטין, זה אחד וזה אחד יהי׳ כמו בהוצאת שבת בזה עוקר וזה מניח דשניהם פטורין, וניהו דזה נלמד מלשון רבים דלא תשחטו דחייב השני בשחיטת הראשון, דאינו אלא מתנאי האיסור ולא שייך לאיסור, מ״מ אותו על בנו אינו משמע שיהי׳ אחד התנאי והשני האיסור, רק שניהם יחד הוא האיסור, לכן לא מצי לכתוב אותו על בנו ודו״ק היטב ועיין בדבור שאח״ז.


###### Dor Revi'i on Chullin 82a:4:1
[Dor Revi'i on Chullin 82a:4:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/82a:4:1)

עוד שם בגמרא כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שנים, הא כיצד אחד שוחט את הפרה, ואחד שוחט את אמה, ואחד שוחט את בנה, שנים האחרונים חייבין. התב״ש מקשה ודלמא קרא בשנים שוחטין בב״א, דשניהם חייבין אחד משום אוא״ב וא׳ משום בנו ואותו, וניהו דא״א לצמצם מ״מ למ״ד ישנה לשחיטה מתועד״ס שפיר חייבין, ותירץ דרצה לאוקמי אליבא דכ״ע, אף למ״ד אין לשחיטה אלא לבסוף. וע״ז קמתמה הפרמ״ג דא״כ לדידן דקי״ל ישנה לשחיטה מתוע״ד מנ״ל דבנו ואותו חייב, וכתב ע״ז הלב ארי׳ דשגגה יצאה מלפניו, דהתב״ש לא קאמר דאי קרא להכי אתי לא נשמע דינא דבנו ואותו, ואדרבה דברי התב״ש ברורין להיפך דאחד חייב משום בנו ואותו, וקשיתו רק למה לגמרא לאוקמי בג׳ בהמות הלא גם בב׳ אפשר למצוא אוא״ב ובנו ואותו, בשחטו שניהם בב״א עיי״ש. ואני אומר דהפרמ״ג שפיר הקשה, דהא דידעינן דשנים ששחטו בזא״ז שהשני חייב, משום דהראשון רק התנאי, והשני הוא האיסור, הוא מדכתיב לא תשחטו ברבים כדאמר בסמוך, אלא דילפינן נמי דגם בנו ואותו חייב מדלא כתיב לא ישחטו אבל כל זאת אם ליכא מציאות לאוקמי בשנים שוחטין בב״א ונחייב שניהם, אבל אי מצינן לאוקמי בשנים בב״א ולחייב שניהם מנ״ל, דהאחד התנאי והשני האיסור דלמא שניהם איסור, ואתא קרא דבב״א שניהם חייבין כמו בשבת בזה אינו יכול וזה אינו יכול דשניהם חייבין וא״כ ליכא הוכחה דגם אבנו ואותו חייב, דהא אם שניהם האיסור, א״כ שניהם שחטו אוא״ב ר״ל שניהם בצירוף כמו בשבת, וממילא דלא מתחייב השני בששחט אחר את האם והוא אחריו את בנה, דהא שניהם המה האיסור. ותלמידי הרב הדיין מו״ה אברהם משה נ״י השיב לי דבשלמא מאן דשחט האם שפיר חייב דכל שבזה אחר זה גם בב״א חייב, אבל מאן דשחט את הבן למה יתחייב, דהא אלו שחט הוא בעצמו אח״כ את אמה היה פטור, וכל שאינו בזא״ז אפילו בב״א אינו. (לדעתי לא שייך כל שאינו בזה אחר זה אפי׳ בבת אחת אינו רק במקום ששניהם מתנגדים כמו קידש ב׳ אחיות בב״א כיון דזא״ז אין קידושי הראשונה מניחים את השניים לחול א״כ בב״א כ״א אינה מניחה את האחרת מלהתקדש והוה כמו אין ברירה וכן במעשר ותודה המובאים שם בקידושין נ״א. ועל כאן א״א למימר כן כמובן, ועיין ריטב״א שם. הגהה מחתני הרב משעבעש נ״י) ואם כי יפה אמר מ״מ הקושי׳ עדיין עומדת דמנ״ל דחייב השני בזא״ז דלמא שניהם בעינן ע״י שחיטת אחד והא דלא תשחטו אתא לחייב שניהם כששחטו בב״א כמו שנים שעשו מלאכה. ואין לי תירוץ אחר רק בשנאמר דאז הוה למכתב אותו על בנו כיון דשניהם שייכים לאיסור ומדכתיב אוא״ב ידעינן דהראשון התנאי והשני האיסור ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 82a:5:1
[Dor Revi'i on Chullin 82a:5:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/82a:5:1)

תוס׳ בד״ה והתנן נמצא ההורג, וא״ת איך מדקדק מכאן דלא מתסרא מחיים דלמא היינו טעמא דאדעתא דהכי שימצא ההורג לא אקדשוה, כי האי דתנן בכריתות וכו׳ תמה אני על תמיהתם דמה ענין זה למפריש אשם ודאי ונודע לו שלא חטא דהרי התם איכא הקדש טעות, דסבר היה שחטא ולכן הפריש קרבן, וכיון דנודע לו שטעה מעיקרא נתבטל ההקדש למפרע, אבל בעגלה ערופה שנמצא ההורג, אין כאן טעות דהרי על לא נודע מי הכהו חייבה התורה להביא עגלה ערופה, ואיזו טעות איכא בנמצא ההורג, וע״כ דהא דתצא ותרעה בעדר היינו משום דלא חלה קדושה מחיים, והא דאמרו שם בכריתות בטעמא דאשם תלוי דבנודע שלא חטא ירעה עד שיסתאב משום דלבו נקפו וגמר ומקדישו, ולא קאמר משום דעל הספק באה ואין כאן טעות, משום דבאמת גם בנולד סיבה אשר על ידה אין צורך להקריבו, הוה לן למימר דהקדישו רק על תנאי שיצטרך להקריבו כאשר אמרו בב״ק דף קי״א ע״ב, בחטאת שמתה בעליה, דאי לאו דהללמ״ס שד׳ חטאות מתות הול״ל דאדעתא דהכי לא אקדשה עיי״ש בגמרא ותוס׳, וא״כ הכא באשם תלוי דליכא הלכה, למה לא נאמר דאדעתא דהכי לא אקדשי׳ לכן קאמר משום דלבו נקפו גמיר ומקדיש. ובמ״א הארכתי הרבה בכלל זה דבאמת קשה בכל הקרבנות שהוממו אחר הקדשן או נתערבו וכדומה למה ירעו עד שיסתאבו ולא נאמר אדעתא שלא יבואו לידי הקרבה לא אקדשי׳ דמה שכתבו התוס׳ כאן בעגלה ערופה דלא מסקו אדעתייהו שימצא ההורג לא סגי לזה כדמוכח בבב״ק, דאפילו אדבר הרחוק כמו בנפלה לפני מוכה שחין, הוה אמרינן דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה, ועיי״ש בתוס׳ דכל שתלוי בדעת עצמה אמרינן אנן סהדי דלא נכנסה בשום ספיקא אפילו הוא רחוק בתכלית הריחוק, ואע״ג דלא התנה אנן סהדי דהוה כאלו התנה והסברא אלימתא דכל שתלוי בדעת עצמו, למה יכניס עצמו בספק כלל, והדבר צע״ג ובמ״א הארכתי בזה בתכלית הבאור בכמה מקומות בש״ס כמו בנדרים דאמרינן אין פותחין בנולד אדרבה הול״ל דבנולד אין צריך התרה כלל, דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר והא דלא התנה משום דלא אסיק אדעתי׳ להתנות ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 82a:6:1
[Dor Revi'i on Chullin 82a:6:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/82a:6:1)

ד״ה עגלה ערופה אינה משנה, הקשה הר״ר משה מבונדיש אמאי לא קאמר דשוחט היינו עורף וכו׳, ולפע״ד נראה ליישב קושי׳ זו בשנאמר דהא התם ביומא אית לן קרא בשעיר המשתלח דפסול משום מחוסר זמן, וע״כ דבלא קרא לא היה נפסל משום לאו דאוא״ב משום דהוה אמרינן עדל״ת, וכן כתב נמי ק״ז בעהחת״ס ז״ל בריש פרקן, ומעתה כאן בעגלה ערופה דלית לן קרא דפסול משום מחוסר זמן הרי עשה דעריפה דוחה ל״ת דאוא״ב. וניהו דאם ערף תחלה העגלה ערופה ואח״כ שחט אמו חייב, מ״מ כבר כתבתי לעיל במתניתן, דמתניתן סתמא קתני בין ראשון ובין שני ושוחט לע״ז שאני עיי״ש ודו״ק היטב.