## Dor Revi'i on Chullin Daf 92b

###### Dor Revi'i on Chullin 92b:1:1
[Dor Revi'i on Chullin 92b:1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/92b:1:1)

דף צ״ב ע״ב גמר׳ שאין שוקלין בשר המת במקולין, וכ׳ רש״י ז״ל שני פרושים בשר המת של אדם, ואני שמעתי בשר בהמה שמתה מעצמה. ופי׳ השני מסתבר הן מצד הענין והן מצד הלשון, דלא שמענו מעולם גם בימי הביניים והישנים שאוה״ע הי׳ אוכלים בשר אדם, ובין התועבות שעשו הגויים לא הזכירה התורה תועבה הלזו, ואע״פ דהרמב״ם ז״ל כתב דבשר אדם אינו אלא בלאו הבא מכלל עשה, דזאת החיה אשר תאכלו, לא משום דאינו מתועב כשאר מאכלות האסורות, אדרבה התורה לא הי׳ צריכה להזהיר ע״ז, לא לישראל ולא לב״נ דמוזהרין ועומדים מעליהם, דאדם הנברא בצלם אלקים לא יאכל בשר אדם המת וכמש״כ הרמב״ן ז״ל דהרבה דברים לא הזהירה התורה עליהם כמו שלא ילך האדם ערום וכדומה. וגם בלשון בשר המת לא משמע אדם דאז הוול״ל בשר אדם, וממילא הוה ידעינן דמת קאמר, ומה שלא קאמר בשר המתה ותהי׳ הפירוש בשר מבהמה שמתה, משום דרצה לכלול גם במה״ח, דאין שוקלין במקולין, ולכן קאמר בלשון זכר המת וסובב על הבשר דכל בשר מת הן מבהמה שמתה כולה או מקצתה עד שלא מתה, רק הבשר בשר מת קרי לי׳ ועיין לעיל צ״א ע״א בתוס׳ ד״ה כמ״ד ומה שכתבנו שם ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 92b:2:1
[Dor Revi'i on Chullin 92b:2:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/92b:2:1)

ע״ש גמר׳ ואינו נוהג בעוף, והא קחזינן דאית לי׳, אית לי׳ ולא עגיל, ופי׳ רש״י ז״ל ואינו דומה לכף. ולקמן צ״ו ע״א דקאמר שמואל דלא אסרה התורה אלא שעל הכף שנ׳ על כף הירך, פריך לבסוף והאי כף מבעי לי׳ למיעוטא עוף דלית לי׳ כף, ומשני תרי כף כתיבי, ולכאור׳ תמוה דהרי ממילא נשמע למיעוטי עוף דכיון דאמרה תורה דלא נאסר אלא מה שעל הכף, הרי ממין שיש לו כף דיברה, אבל כוונת הגמ׳ דילמא רק למיעוטא עוף קאתא, ומנ״ל לשמואל לדרוש דלא נאסר אלא מה שעל הכף, וע״ז משני דלמיעוטא עוף נדע מאידך דכתיב כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה, ולכן לעיל מני׳ בסיפור המעשה כתיב ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב, ומסתמא אסרה תורה רק במין שהוא דומי׳ דאדם שיש לו כף, ולא הי׳ צריך לכתוב בציווי, אלא ע״כ לא יאכלו ב״י את גה״נ כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה, ונשאר האי ״אשר על כף הירך״ שבציווי לדרוש לדשמואל. ולפ״ז למיעוטא עוף אין לנו ייתור כי כל הני כף הירך דכתיבי לצרכו איכתבי דכך הי׳ המעשה, אלא דמסתבר דדומי׳ דמעשה נאסר לזכר המאורע דוקא, במין שיש לו כן לאפוקי עוף. ועיין עוד בדיבור הסמוך ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 92b:3:1
[Dor Revi'i on Chullin 92b:3:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/92b:3:1)

ע״ש בעי ר״י אית לי׳ לעוף ועגיל, ואית לי׳ לבהמה ולא עגיל, מהו בתר דידי׳ אזלינן או בתר מיני׳ אזלינן תיקו. והקשו הראשונים למה לא פשטינן מתפילין דדרשינן ידכה יד כהה ואזלינן באיטר יד בתר דידי׳. ויש בזה כמה תירוצים ושיטות היוצאים מהם. ובשם אחרים כתב הרשב״א ז״ל דשאני הכא דיש לספק שניזל בתר מיני׳ מפני שנאסר ע״י מעשה, ומה יעקב ומינו שיש להם כף, אף כל שהוא ומינו יש להם כף עיי״ש, ועיין בח׳ ק״ז בעהחת״ס זצ״ל, שהניח דעה זו בצע״ג דהרי לפ״ז בבהמה ולית לי׳ פשיטא דאינו נוהג ממ״נ דאי כתפילין הרי אזלינן בתר דידי׳, ואי דבעינן דומי׳ דמעשה הרי שם יעקב ומינו אית להו כף והאי בהמה הרי לית לה. ולפע״ד נראה דודאי הא פשיטא דדומי׳ דיעקב בעינן וכאשר ביארנו למעלה דלאו מיותרא קממעט עוף, אלא משום דהמעשה הי׳ שנגע בכף, ולכן קמסתפק אי דומי׳ דיעקב בעינן או דומי׳ דמינו בעינן, וניהו דיש לספק ג״כ אולי דומי׳ דיעקב ומינו בעינן, וממילא הן בעוף ואית לי׳ והן בבהמה ול״ל, לא ינהג, מ״מ האי ספק איפשט מעצמו דלחומרא אזלינן וסגי בחד דמיון, או דידי׳ או דמינו, ועיין בב״ק דף ג׳ ע״א בתוס׳ ד״ה דומי׳ דרגל שאומר ר״ת, דהא דלחומרא מקשינן אינו מצד ספק, אלא מדה הוא בתורה, דבכ״מ דליכא גילוי לכאן או לכאן, רצה התורה שניזל לחומרא, ומכח ודאי עיי״ש. וכן תראה מהא דסברו חכמים דנוהג בשל ימין ובשל שמאל ומפרשינן לעיל דס״ל מאחורי׳ אתא ונשי׳ בתרווייהו וכתבנו לעיל דודאי לית להו שום הוכחה ע״ז אלא כיון דהתורה אסרה את גה״נ ולא גלתה לן אי של ימין אי של שמאל ע״כ דרצתה דלא נאכל תרווייהו, וא״כ ע״כ אנו אומרים דמסתמא נשי׳ בתרווייהו (אח״כ כתבתי לעיל דאפשר הוכיחו חכמים עיי״ש) וא״כ הכא דכוותי׳ כיון דלא גלתה אי בעינן דומי׳ דיעקב ומינו או בחד סגי, מסתמא בחד סגי לאסור, אולם לאידך ספקא אי סגי בדומי׳ דידי׳ או דמינו, כיון דאיכא סברא ללמוד מתפילין דבתר דידי׳, ואיכא סברא דבעינן דומי׳ דמעשה שאירע, האי ספקא במקומו עומד, דאולי יש להכריע מכח הסברא לכאן או לכאן ולכן לא קמבעי להתיר שניהם אלא או זה או זה, ודו״ק היטב כי נכון הוא בס״ד.


###### Dor Revi'i on Chullin 92b:3:2
[Dor Revi'i on Chullin 92b:3:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/92b:3:2)

ודע דהא דאזלינן בתפילין בתר דידי׳ ואיטר מניח בימין של כל אדם, האי הלכה הוא נגד הקבלה, כי עפ״י הסוד האי ידכה יד כהה דאמרה תורה, אינו אלא סימן אבל הטעם הוא מפני ששמאלו נגד הלב, וכמו שאומרין כן ביה״ר הנדפס בכל הסידורים ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 92b:3:3
[Dor Revi'i on Chullin 92b:3:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/92b:3:3)

הפרמ״ג בסי׳ ס״ה הביא הכנה״ג שכתב בשם הבה״ג דגה״נ נוהג בחי׳ דחיה בכלל בהמה, ותמהו עליו דהרי לא נזכר בתורה בהמה רק גה״נ סתם עד שאפי׳ בשל עוף הי׳ נוהג, אי לאו דממעטינן מכף הירך דאין לו כף, ועיין בלב ארי׳ כאן שמתרץ בדרך רחוק ודחוק, ולפע״ד נראה דכיון דדומי׳ דיעקב נאסר הי׳ סברא לומר לכאור׳ דדוקא גה״נ של בהמה ועוף שהוא היותר דומה לאדם, דהרי מקריבין קרבנות רק מבהמה בקר וצאן ועוף, והוא ענין נפש תחת נפש כידוע, והבהמה שהוא ממין תרבותית משווה הקרא לאדם, כדכתיב אדם ובהמה תושיע ד׳, ועיין לעיל דף ה׳ ע״ב, שדרשינן אלו בני אדם שמשימין א״ע כבהמה, ופרש״י דכאי רוח, הרי דהאי בהמה בקרא דוקא בהמה, ולא חיה כי רק הבהמות המה דכאי רוח, והנביא מוכיח את ישראל באמרו ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, לכן הי׳ מקום לומר דדוקא בהמה שיש לה יותר דמיון לאדם אסרה תורה ולא חיה שאינה בת קרבן, מפני שאין לה דמיון לאדם, לכן קאמר הבה״ג דלא אמרינן כן, כיון דבעניני אכילה לסימנים ולשחיטה, חיה בכלל בהמה, לא מסתבר להוציא כאן חיה מכלל בהמה, על סמך סברא קלישתא כנ״ל ליישב דבריו שלא לעשותו כטועה בדבר פשוט ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 92b:4:1
[Dor Revi'i on Chullin 92b:4:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/92b:4:1)

ע״ש גמר׳ ונוהג בשליל, א״ש וחלבו מותר לד״ה, חלבו דמאי וכו׳ ואראר״א מחלוקת בבן ט׳ חי והלך ר״מ לשיטתי׳, ור״י לשיטתי׳ ואלא חלבו דגיד וכו׳, ומסיק דבאמת חלבו דגיד קאמר ומתני׳ מחלבו דשליל לא דיבר, רק הברייתא כולל גם החלב עם הגיד דחד דינא אית להו, ותלוי בפלוגתת ר״מ וחכמים בעסקי שחיטה בפרק בהמה המקשה. והנה יש כאן מבוכה גדולה בין הפוסקים כי הסוגי׳ והמשניות סותרים אהדדי. דהנה הסוגי׳ דכאן מביאה דברי ראאר״א בלי חולק עד שמקשה מני׳ עלי׳ דשמואל. ולעיל ע״ה ע״א קאמר ר׳ יוחנן דתלש חלב מבן ט׳ חי, חלבו כחלב בהמה, וכיון דאיכא איסור חלב במעי אמו, די לולד להיות כאמו, ואיך תתיר השחיטה בולד מה שאינו מתיר באמו. ושנית והוא היותר קשה, דלעיל בבהמה המקשה סותם רבינו הקדוש כר״י דבן ט׳ חי ניתר בשחיטת אמו דשנאו בלשון חכמים, וכאן בגיד הנשה סתם כר״מ דנוהג בשליל, ושנה דאינו נוהג בשליל בלשון יחיד ור׳ יהוד׳ אומר אינו נוהג בשליל, ואם תלוי זה בזה כראאר״א הרי חזר רבנו הקדוש מפרק לפרק, וע״י חומר אלו הקושי׳ נתהוו ד׳ שיטות בהלכה סידרם ופירשם הראש יוסף ז״ל על נכון, ואלו הן א׳) ר׳ אפרים פסק מכח זה כר״מ גם בשחיטה דבן ט׳ חי בעי שחיטה מה״ת ושיטה זו א״א להעמידה כלל דכמה סוגי׳ מורים דהלכה בזה עכ״פ כר״י, דבן ט׳ חי ניתר בשחיטת האדם. ב׳) שיטת רבנו הצרפתיים דפסקינן כר״י הן בשחיטה והן בחלב וגיד דניתרין בבן ט׳ חי ע״י שחיטת האם, ונהי דתולש חלב מבן ט׳ חי חלבו כחלב בהמה, היינו משום דיצא לאויר העולם, והא דרבי סותר את טעמו לסתום לעיל כר״י וכאן כר״מ, הוא משום דבגיד פליג אי אסור משעה שנוצר או בעינן ג״כ חדשים כחלב דכתיב בי׳ שור או דמוצא מכלל שליל באשם דאינו בעמוד והקרב, ובזה פסק רבי כר״מ, דגיד שאני ונאסר משעה שנוצר וכמשמעות הסוגי׳ בריש פירקן. ג׳) שיטת הרי״ף ז״ל כפי הבנת הרשב״א ז״ל, דפסק כר״י בשחיט׳ דבן ט׳ חי ניתר וכן חלבו מותר, אבל גה״נ אסור בשליל כסתם מתני׳ דהכא, וראאר״א דאמר אבריית׳ דר״מ ור״י הלכו לשיטתם רק אחלב קאמר ולא אגיד, דבזה לא הלכו לשיטתם אלא פליגו אי גיד אסור משעה שנוצר או דינו כחלב דבעינן חדשים ואוירא. ד׳) דעת הרמב״ם ז״ל דמדחה הא דראאר״א דהלכו לשיטתם מהלכה, ופסק כשתי סתמות בשחיטה כסתם דלעיל דחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, ולענין גיד פסק כסתם דהכא ונוהג בשליל בריש פ״ח ממ״א, וכן לענין חלב דבן ט׳ חי הנמצא בבהמה שחוטה חלבו אסור וחייבין עליו כרת בפ״ז ה״ג, ובכל שיטה משטות אלו יש קושיות אנה ואנה עיין היטב בביאור הראש יוסף ז״ל.


###### Dor Revi'i on Chullin 92b:4:2
[Dor Revi'i on Chullin 92b:4:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/92b:4:2)

ופסק בעלי השו״ע הוא דבסי׳ ס״ד הביא המחבר דעת רבנו הצרפתים לדעה ראשונה, דבן ט׳ חי גידו וחלבו מותר, ואח״כ הביא בשם י״א דחלבו אסור. ובסי׳ ס״ה הביא ג״כ דעת הי״א דבשלמו לו חדשיו ויצא חי לאויר העולם גה״נ שלו אסור ושם כתב הרמ״א ז״ל דנהגו להחמיר כסברא האחרונה. פסק מוקשה כזה לפי דעתי לא נמצא בכל פסקי השו״ע.


###### Dor Revi'i on Chullin 92b:4:3
[Dor Revi'i on Chullin 92b:4:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/92b:4:3)

חדא דפסק להקל באיסור תורה שיש בו מלקות, כשיטה א׳ של בעלי התוס׳ ודעמם, נגד ג׳ שיטות הלא המה הרי״ף והרמב״ם עיקרי ההוראה, ושיטת רבינו אפרים דמחמיר עוד יותר. אבל שנית קשה והוא העיקר דבגיד שהביא המחבר דעת הי״א לאסור כתב דדוקא בשלמו לו חדשיו ויצא חי לאויר העולם, ושיטה זו חדשה לא נמצא בשום פוסק דלדעת הרי״ף והרמב״ם ז״ל גה״נ אסור משעה שנוצר, ולא בעי לא חדשים ולא אוירא, דהרי לדעת הרי״ף לא קאי ראאר״א אלא אחלב דהלכו בו לשיטתם, אבל בגיד לא תלי הדבר בשחיטה כלל, אלא פליגי סתם אי נוהג בשליל או לא ומשעה שנוצר כסתם סוגי׳ דריש פרקן, ודלא כסוגי׳ דלקמן דף ק׳ ע״ב, דרק בהכי מתיישב שיטתו דפסק בחלב להתיר ובגיד לאסור דוק ותשכח, ומכש״כ לדעת הרמב״ם ז״ל דפסק דלא כראאר״א ואוסר גם בחלב הרי מפורש פוסק בחלב דוקא בבן ט׳ חי, אבל בגיד הנשה פסק סתם נוהג בשליל ואינו מחלק כלל בין ב״ט לב״ח דחלב דוקא דלא איקרי שור עד ששלמו לו חדשיו אבל גיד נאסר מיד. וע״י פסק השו״ע נכשלו השוחטים שאוכלין ומאכילין שליל בלי ניקור הגיד על סמך שיטה יחידית נגד הרי״ף והרמב״ם עמודי ההוראה. ולא די בזה אלא שלפי דעתי שיטת הרמב״ם ז״ל היא השיטה המחוורת להשוות הסוגיות והמשניות בלי דוחק אשר על כן ודאי צריכין לחוש עכ״פ באיסור חלב שבכרת לשיטתו ולא כמו שפסק המחבר כדעה הראשונה, ומכש״כ דלא כרמ״א ז״ל דלא חש להגיה דנוהגין להחמיר בחלב כמו שהגיה בגיד הנשה, דלפע״ד באיסור כרת אין להקל נגד דעת הרמב״ם ז״ל, אפילו הוא יחיד כי פסקיו המה סולת נקיה מנופה בי״ג נפות, ואבאר בזה.


###### Dor Revi'i on Chullin 92b:4:4
[Dor Revi'i on Chullin 92b:4:4](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/92b:4:4)

הנה לפע״ד נראה ברור דהרמב״ם ז״ל הי׳ מקיים הני תרי משניות דנראין כסותרין וגם דברי ראאר״א, ומ״מ אין כאן שום קושי׳ דראאר״א שפיר קאמר דר״מ ור״י דברייתא דפליגו בגיד וחלב של שליל, לשיטתייהו אזלו ועל עסקי שחיטה פליגו ובבן ט׳ חי, אבל בבן ח׳ לד״ה הן גיד והן חלב מותר, דניהו דגיד אסור משעה שנוצר, דליכא שום טעם לומר דבגיד בעינן חדשים, מ״מ השחיטה מתרת דאין לומר דר״מ פליג וסובר דאין השחיטה מתרת כלל, וכקושי׳ הרא״ש ז״ל לעיל, דדי לולד להיות כאמו, דא״כ, איך כולל גיד וחלב בהדדי, לומר בשניהם דנוהג בשליל, דהרי חלב אינו נוהג אלא בבן ט׳ חי, והגיד הרי נוהג משעה שנוצר, אלא ודאי דגם ר״מ מודה בהא לר״י, דכל שהשחיטה פועלת על הולד, גם גידו וחלבו מותר, ולכן שפיר כולל הני שניהם בהדדי, דניהו דבגיד מתחיל האיסור משעה שנוצר, וחלב רק מב״ט מ״מ אין נפקותא בזה, דהא עד שנעשה ב״ט השחיטה מתרת, ורק בב״ט נאסרו שניהם, משום דטעון שחיטה ואי דנפ״מ בתולש מן הולד שבמעי אמו, דבחלב עד ב״ט מותר, ובגיד אסור, ממציאות רחוק כזו אשר בו פליגו ר״י ור״ל לעיל בפ׳ בהה״מ לא דברו התנאים, והאי נוהג ואינו נוהג בשנמצא במעי בהמה לאחר שחיטה קאמרו, אבל אם נאמר דר״מ פליג אגוף הדין דאין השחיטה מתרת אסורים שכבר חלו, א״כ האי נוהג בשליל בגיד הוא בשליל אפי׳ ב״ח ופחות מזה, וחלבו אסור אינו אלא בב״ט ואיך כוללם יחד, ולכן שפיר קאמר ראאר״א דדוקא בבן ט׳ חי פליגו, ועל עסקי השחיטה, אמנם התנא דמשנתנו דלא דיבר מחלב רק מגיד ולא הזכיר ר״מ, אלא סתם ונוהג בשליל, הוא תנא אחר דחולק באמת על האי סברת ר״י ור״מ דהשחיטה מתרת איסורי׳, וס״ל דגה״נ כיון דחל מחיים תו לא פקע ע״י השחיטה, ורבי סתם כוותי׳ ומביא דברי ר״י החולק בזה בדברי יחיד, ואנן כיון דפסקינן בזה כסתם מתני׳ גם בחלב בן ט׳ חי הדין כן. והא דאמרינן לקמן ק״ג ע״א בנטרפה עם יציאת רובא דאיסור חלב ואמה״ח וטרפה בהדדי קאתי דמוכח דאיסור חלב אינו חל עד הלידה, י״ל כיון דאם הולד הי׳ מת קודם יציאתו, הוה החלב מותר מכח כל בבהמה תאכלו אפי׳ לר״מ, א״כ לענין איסור חל על איסור לא איקבע איסורי׳ עד שיצא לאויר עולם. הן אמת דיש לדון אם בבן ט׳ חי החלב אסור בעוד במעי אמו, איך מהני המיתה קודם הלידה להתיר האי חלב שהי׳ אסור קודם שמת, אלא דחקירה זו איכא גם בשחיטה עצמה לר״מ, דבן ט׳ חי טעון שחיטה בפ״ע, וא״כ אם בשעת שחיטה הי׳ בן ט׳ חי מה מהני מה שמת אחר השחיטה קודם קריעת הבטן. ועיין בזה בחדושי בפ׳ בהמה המקשה שם. ועכ״פ שיטת הרמב״ם ז״ל היא לפי ביאורנו היותר מחוורת, וצריך לחוש עליה עכ״פ להחמיר באיסור כרת דחלב. ובגיד הלא דעת הרי״ף והרמב״ם שווין ואוסרים אותו משעה שנוצר, ולא בבן ט׳ חי דוקא, לכן יש להזהיר להשוחטים שחלילה לאכול אחורים של שליל בלי ניקור הגיד. וכבר עוררתי ע״ז את הגה״ק בעל ייטב לב מסיגעט זצ״ל כמבואר בתשובותיו אבני צדק סי׳ כ״ב, והוא רצה להצדיק הדין, אבל לפע״ד אין זה כדאי להקל באיסור תורה שיש בו מלקות ודו״ק היטב.


###### Dor Revi'i on Chullin 92b:5:1
[Dor Revi'i on Chullin 92b:5:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/92b:5:1)

תוס׳ ד״ה אילימא חלבו דשליל וא״ת ומ״ש דבגיד פליגו ובחלב מודו. עיין בלב ארי׳ ז״ל, שרצה להמציא דלמ״ד אבגבנ״ט, אין גה״נ בכלל כל בבהמה תאכלו, כמו שאינו בכלל נבלה כדאמר בפסחים, וק״ז וצ״ל בחדושיו כיון ג״כ לסברא זו לחזק שיטת הרי״ף, וכתב דעפ״י סברת הר״ן ז״ל, דדמו אינו בכלל כל בבהמה תאכלו מפני שיכולין לקיים הקרא באוכלין ממש, לא מוקמי קרא בדם אע״ג דקרא קראו אוכל כל דם לא תאכלו, וא״כ ק״ו לגה״נ למ״ד אבגבנ״ט עיי״ש בדבריו הק׳.


###### Dor Revi'i on Chullin 92b:5:2
[Dor Revi'i on Chullin 92b:5:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/92b:5:2)

ואני אומר דעל כזה וכיוצא בזה נאמנו דברי ק״ז זצ״ל שהבאתי בהקדמה, החדודין רובם שקר והדחוקים רובם אמת, ואף כאן אע״פ שדברי הר״ן ז״ל נראין דחוקים מאד אמיתים הם וסברת הני גאוני בתראי, ללמוד מהם במרווח וק״ו על גה״נ שאינו בנ״ט שקר הוא. כי לעולם כלל זה תקח בידך דלא דרשו חז״ל בפרט דרשות דחוקות רק לחיזוק הסברא הישרה או לקיים דבר המקובל בישראל בלי חולק, אבל חלילה לחדש דבר נגד הסברא עפ״י דרשות כאלו, ולכן אין ללמוד גה״נ של שליל לאסור, לא מסוגי׳ דפסחים ולא מדברי הר״ן בדם, אף דנראה כק״ו, דבפסחים שפיר קאמרו דא״א להתיר גה״נ בהנאה מכח קרא דנבלה נגד הכלל שבידינו דכל לא תאכלו א״ה במשמע, רק למ״ד יש בגידין בנותן טעם, וע״כ בכלל בשר הוא אבל למ״ד אבגבנ״ט דילמא באמת צריך להוציא הגיד, וגם בזה להלכתא לא ס״ל כן, אלא דגה״נ מותר בהנאה אע״פ שאין בו טעם. ועיין בזה במקומו לקמן. וכן בדם הסברא נותנת דחילוק גדול איכא בין גיד וחלב לדם, דגיד וחלב דבר מסוים ומופרש לעצמו הוא, ואין לבהמה אחת ד׳ גידין ושתי חלב הכליות וכיון דהשחיטה משוה לולד כירך אמו וכחד מאבריה, איך נאמר דיש לבהמה זו כפל בגיד וחלב, משא״כ דם שאינו מסוים ודם אברים אסור עכ״פ בלאו, ולכן לא מסתבר שבשביל שנותר הולד בשחיטת האם שיותר הדם שבתוכו יותר מדם שאר אברים שאסור, ולחזק סברא האמיתית הלזו, המציא הר״ן ז״ל דרשה דחוקה כמות שהיא. והרי תראה דלעיל דף ע״ד ע״ב פליגו ר״ל ור״י בזה, ולר״ל למאן דמתיר בחלבו מתיר נמי בדמו, ומסיק לומר שאין בו כרת ר״ל בדם הכנוס בלב, אבל בלאו כשאר דם התמצית אית בי׳ לכ״ע, והרי לך הסברא לפניך וכל שאין לפניו כלל זה, יחדש חידודין אין מספר והכל הבל. והנה כפי הנראה הלב ארי׳ ז״ל נשמר מזה דמש״ה הביא דברי הרא״ש דדי לולד להיות כאמו, וע״כ מגזה״כ התיר חלב וגיד, וסובר הלב ארי׳ כיון דבלא״ה האי שריותא גזה״כ בלי טעם, ממילא די לומר דחלב בכלל תאכלו ולא גיד דאין לך בו אלא חידושי׳. אבל באמת לא הועיל בזה כלום דאנן הכי קאמרינן מגזה״כ שהשחיטה עשאו לולד כאחד מאבריה, אע״פ שקודם שחיטה נידון כבהמה לענין חלב וגיד בתלש מב״ט חי, אבל לחלק בין חלב וגיד בזה הי׳ גזה״כ חדש שאנו עושין על סמך דרשה דחוקה, וזאת לא אמרינן. ובגוף הענין של הכא, בלא״ה נראה דבשליל אפי׳ ב״ט ומכש״כ בן ח׳ ופחות מזה שפיר יש בגידו טעם דניהו דנתקשה ונעשה גיד אבל הוא רך ורטוב, ולא גרע מעצמות הרכין שיש בהם טעם לאכלו וזה ברור ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 92b:6:1
[Dor Revi'i on Chullin 92b:6:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/92b:6:1)

בא״ד משום דלא מקרי חלב דאינו בעמוד והקרב וכו׳, עיין בראש יוסף ז״ל שמתוך דבריו יוצא דמפרש דחלבו מותר אפילו בבן ט׳ חי הנמצא בבהמה, ואפי׳ אי ת״ק ר״מ הוא, דמצריך שחיטה לולד זה, ומש״ה קשי׳ להו לתוס׳ מ״ש גיד מחלב, ולא מצי לתרץ דשאני חלב דלא מקרי שור דהרי האי בן ט׳ חי לר״מ שפיר איקרי שור, וקמתמה הראש יוסף על הת״ח דמתרץ קושי׳ התוס׳ כנ״ל אבל התוס׳ תירצו דאימעט מהקרבה, ולכן גם באכילה מותר, ולכן קשי׳ לי׳ לראש יוסף מ״ש מחלב בעל מום. ואני אוסיף ומ״ש מיוצא דופן דמלידה פסול להקרבה, וכי עלה ע״ד להתיר חלבו. אבל כל דבריו בזה אינם אלא דברי תימה דאם ת״ק דמתני׳ ר״מ הוא אז ודאי משליל דידי׳ קמיירי דהיינו ב״ח הניתר בשחיטת אמו, ולא בבן ט׳ חי דלא נקרא אצלו שליל, ורק ר״י דקאמר אינו נוהג בשליל אפי׳ בבן ט׳ חי קאמר, דלדידי׳ עדיין שליל קרי לי׳ משום דניתר בשחיטת אמו, ואפ״ה שפיר קאמר שמואל דחלבו מותר לד״ה, כל או״א בשליל דידי׳ לר״מ בב״ח ולר״י בב״ט. ולא עוד אלא דלפי האי ס״ד מאן לימא לן דהאי ת״ק ר״מ הוא דכיון דלא פליגו כאן בעסקי שחיטה מצי להיות תנא אחר דס״ל בשחיטה כר״י, אבל פליג עלי׳ בגיד וס״ל דנוהג משעה שנוצר. ומה שלא תירצו התוס׳ כת״ח, משום דבעינן חלב שור וכמש״כ בעצמם כן בריש פרקן. ותירוצם דילפינן מאשם, אינו מובן, דהרי לעיל דף ע״ה ע״א בעצמם כתבו הא דיכול אינו בעונש ואזהרה, לאו מהכא יליף, אלא מכל בבהמה תאכלו ועיין שם בלב אריה ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 92b:6:2
[Dor Revi'i on Chullin 92b:6:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/92b:6:2)

ומה שנראה מתוך דברי הראש יוסף דלר״מ כל שהי׳ חי בשעת שחיטת האם אע״פ שמת אח״כ קודם קריעת הבטן נבלה הוה, גם זה ליתא כי כל שנמצא מת אע״פ שבשעת שחיטה אפשר דהי׳ חי גם לר״מ מהני שחיטת האם לטהרו. ועיין בזה לעיל בפ׳ בהמה המקשה מה שכתבנו בזה ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 92b:7:1
[Dor Revi'i on Chullin 92b:7:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/92b:7:1)

תוס׳ ד״ה גוממו עם השופי פי׳ בקו׳ חלב הגבוה וגיד הנראה על השופי גוממו ומשליכו מפני מר״ע וכו׳, ולפי״ז לא פליגו וכו׳, עיין בלב ארי׳ ז״ל, ולפע״ד נראה עוד להוסיף על דבריו דשמנו של גיד הוא מסתמא למעלה ולמטה, והגיד מכוסה בשומן, ומשום מראית העין שכתב רש״י ז״ל אינו גומם אלא מה שלמעלה מן הגיד, אבל לא שלמטה ממנו ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 92b:8:1
[Dor Revi'i on Chullin 92b:8:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/92b:8:1)

תוס׳ ד״ה עולא אמר וכו׳, אלא קסבר רב דהא דפליגו תנאי ביש בגבנ״ט בקנוקנות הוא דפליגו וכו׳ עכ״ל, ועיין במהרש״א ז״ל ואני בער ולא אדע, אם אבגבנ״ט אקנוקנות קאמר האי תנא דלקמן דף צ״ט ע״ב, למה יאסרו הקנוקנות ולא הגיד, דכפי הנראה הא דקאמר רב דלא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו מצד הדוחק אומר כן, משום דהגיד אין בו טעם, אבל למ״ד דגם בקנוקנות ליכא טעמא, למה יפרש הקרא דקאי אקנוקנות אם לא שנאמר דלדידי׳ אף אקנוקנות קאמר דבכלל גיד המה, ורק רב דס״ל יבגבנ״ט קאמר דקנוקנות דוקא, אלא דלפ״ז למה לא נפרש דברי עולא דקאמר עץ הוא והתורה חייבה עליו, דמודה להא דרב דגם הקנוקנות בכלל גיד אלא דס״ל דאפי׳ למ״ד יבגבנ״ט ובקנוקנות כרב, מ״מ גם הגיד שהוא עץ בעלמא אסור רחמנא, ומנ״ל לאביי דלעולא גיד ולא קנוקנות וצ״ע כעת ודו״ק.