## Dor Revi'i on Chullin Daf 93b

###### Dor Revi'i on Chullin 93b:1:1
[Dor Revi'i on Chullin 93b:1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/93b:1:1)

ע״ב תוס׳ מדלא קאבריין אבמה״ח נינהו, מה״ת לא הוה אבמה״ח כיון דמחוברין הן מעט וכו׳ עכ״ל. והנה יש לי מקום עיון גדול בענין זה, דאמת דאבר המדולדל אף דלא מצי הדרא בריא וסופו ליפול וליסרח, אין בו משום אבמה״ח עד שיפול כמש״כ התוס׳, אלא דדבר זה לאו מסברא בעלמא ידעינן אלא מקרא ילפינן, דלקמן דק״ז ע״ב פריך הש״ס, טומאת אוכלין אין, טומאת נבלות לא, היכי דמי אי דמעלין ארוכה אפי׳ טומאת אוכלין נמי לא ליטמא ואי דאין מעלין ארוכה, טומאת נבלות נמי ליטמו, וקמשני לעולם דאין מעלין ארוכה, ושאני טומאת נבלה דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול, תנ״ה האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין בחוט השערה, יכול יטמאו טומאת נבלה, ת״ל כי יפול עד שיפול וכו׳ עכ״ל הסוגי׳ שם, הרי לך דהקרא אתא להוציא מסברא החיצונה, ולומר דהאי חיבור כחוט השערה שסופו ליפול בקרוב, ואין במציאות להעלות ארוכה שמהני להציל מטומאת נבלה.והנה הא לא קשי׳ לי דניהו דלענין טומאת אבמה״ח גלתה התורה דבעינן דוקא עד שיפול, אבל לענין איסור אכילה מנ״ל דלא מקרי אבמה״ח עד שיפול או עד שתמות הבהמה ותהי׳ המיתה עושה ניפול, דילמא שאני טומאה מאיסור, דכבר ביארתי בפתיחה עיקר יו״ד וכן בסוגיא דמסוכנת לעיל דף ל״ז דאיסור וטומאה חד דינא אית להו ודלא כדעת האחרונים דתלו בוקי סריקא ברמב״ם ז״ל, לחלק בנבלה בין טומאת נבלה לאיסור אכילה כי מש״כ הרמב״ם דנקה״וו ופסה״ג נבלה, היינו תחלת נבלות ולא ללקות על בשר התולש ממנה גם משום נבלה עיי״ש באריכות ותרוה צמאונך ודבר זה גם מהכא מוכח דבאבמה״ח דמטמא כנבלה נמי דין טומאה ואיסור שווין בו, דכל שידעינן דאינו מטמא ממילא גם איסור אכילת אבמה״ח ליכא אלא מצות פירוש דרבנן לדעת התוס׳, ואיסור בלי מלקות מריבוי הכתוב לדעת הרמב״ם ז״ל. אבל מה דקשי׳ לי הוא דבשר מה״ח דאתי׳ לדידן דפסקינן כר״י לקמן ק״ב ע״ב, מקרא דבשר בשדה טרפה, למה לא נימא דכל שעומד ליפול כנפול דמי וטרפה הוה כטרפה עצמה דאסורה, אע״פ שעדיין חיה משום דסופו למות, כמו כן האי בשר המדולדל ממנה דהוה ג״כ טרפה במקצת כמש״כ הרמב״ם ז״ל בפ״ד ה״י ממ״א, דהחותך בשר מה״ח הרי אותו הבשר טרפה מה לי כולה מה לי מקצתה עיי״ש, וצ״ל דמש״ה כתיב בשדה ללמד עד שנעשה בשר בשדה וכל שעדיין מעורה אפי׳ בחוט השערה לא מקרי בשר בשדה, כי לפי פי׳ הרמב״ם ז״ל דמש״ה טרפה ובמה״ח חד לאו הוא משום דענינו שוה דהאי טרפה כולה והאי מקצתה, באמת האי בשדה לכאור׳ שפת יתר, אבל אתא לומר דהאי מקצת בעינן ממש בשר בשדה, וכדי שלא תאמר דדרשה יבשתא היא בלי טעם, תסבור לך הענין כי האי לאו דטרפה עם לאו דנבלה מישך שייכו, דמש״ה כתב הרמב״ם שם הי״ז דמצטרפין לכזית דטרפה תחלת נבלות עיי״ש אלא דחלקן הכתוב לשנים משום דטרפה אפשר דלא תבא לידי נבלה ע״י שהשחיטה מבטלת הנבלות, אבל עכ״פ בעינן אפשר לבוא לידי נבלות ע״י מיתה בלא שחיטה. ועיין בפתיחה שם שביארתי מה שכ׳ הפי׳ המשניות לרמב״ם ז״ל על המשנה לעיל ע״ד ע״א דבשליל ב״ט אין טרפות מפסידתו ר״ל טרפות מבטן קודם שנשחטה אמו, והוא לעומת מה שכ׳ שם הרמב״ם דחלבו אסור דלא מהני השחיטה להתיר איסורים שעליו, א״כ גם בטרפה מבטן נאמר דלא מהני השחיטה להתיר הטרפה, דכיון דאיקרי שור לענין חלב וגיד למה לא איקרי שור לענין טרפה, ע״ז כתב דטרפה לא שייך בו והטעם משום דכל שמתה אינה נבלה, תחלת נבלות לא מקרי טרפה, והאי ולד בן ט׳ חי אם ימות במעי אמו לאו נבלה מקרי, אם אח״כ תשחט ותהי׳ מותרת בהדי אמו לכ״ע אפי׳ אליבא דר״מ, א״כ טרפה לא תהי׳ חמור מנבלה, וזה סברא אמיתית בל״ס, וא״כ ה״ה בבשר מה״ח שהוא כטרפה כיון דאפי׳ תפול לא תהי׳ נבלה כדילפינן לקמן קכ״ח ע״ב, א״כ לא שייך בו תחלת נבלות, לכן בעינן נפילה ממש. ואין להקשות באבר המדולדל דסופו ליטמא כשיפול נימא עכ״פ דגם בעודו מעורה במקצת טרפה הוה ולא תהני שחיטה רק לטהר מן הטומאה ולא להתיר באכילה, זה ליתא דכל שבבשר מה״ח ליכא איסור טרפה לאחר שחיטה איך נחלק בין אבר לבשר, דע״כ השחיטה אינה מתרת איסור שהיה עליו כבר ואם בבשר המדולדל ליכא איסור ה״ה באבר המדולדל ובא וראה כמה עמקו מחשבות חז״ל והכל בתבונה ובדעת עליון היהיב חכמה לחכימין, ודו״ק היטב.


###### Dor Revi'i on Chullin 93b:2:1
[Dor Revi'i on Chullin 93b:2:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/93b:2:1)

תוס׳ ד״ה נאמנין עליו ועל החלב בסתם חלב איירי וכו׳ ופליגו, דר״מ סבר דאין נאמנים בגיד הנשה דצריך חטיטה וכו׳, ולר״י נאמנים בגיד משום דלא בעי אלא גמימה ובחלב נמי וכו׳ עכ״ל, ועיין בלב ארי׳ ובח׳ ק״ז בעהחת״ס ז״ל, דשניהם קמתמהו איך סמכינן אנן אטבחים, כיון דפסקינן כר״מ דבעי חטיטה, תו ליכא תנא דקסמך אנאמנות הטבח, דטעמא דר״י משום דלא בעי חטיטה. ולפע״ד נראה דרבי דסתם וחכמים אומרין נאמנים ע״כ בחטיטה כר״מ סובר, ומ״מ לענין נאמנות הניקור קסמך כר״י, דאל״כ איך סתם לקמן כר״מ נגד הני חכמים דהכא דמתני׳, אלא ודאי דרבי הכריע לפסוק כר״מ בחטיטה וכר״י בנאמנות, ואולי הני תרתי לישנא בגמר׳ פליגו בהא, דל״ק דמחני׳, הא דאמר ר״י חזרו לומר נאמנים ארישא הי׳ סובר דנאמנות תלוי בפלוגתא דר״מ ור״י לענין חטיטה, ומעיקרא סבר רבי כר״י ואח״כ חזר בו וסתם כר״מ דצריך שיטול את כולו, ואנן לא משועבדים לפסוק כהכרעת רבי במשנה השני׳ כר״מ, אלא סברנו כר״י ולכן חזרו לומר נאמנים, דהרי איכא תרי מ״ד אליבא דר״י, אי אמר הלכה כסתם משנה עיין ריש פ׳ א״ט. ואידך לישנא סובר דהלכה כסתם משנה, והני תרי סתמא לא סתרן אהדדי, דלענין חטיטה סתם רבי כר״מ ולענין נאמנות כר״י ודו״ק היטב.


###### Dor Revi'i on Chullin 93b:3:1
[Dor Revi'i on Chullin 93b:3:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/93b:3:1)

משנה שולח אדם ירך לנכרי שגה״נ בתוכו מפני שמקומו ניכר. אגב אורחא שמעינן ממשנתינו דגה״נ מותר בהנאה, וכדדייק כן בפסחים כ״ב ע״א, והביא הרא״ש ז״ל כאן פסק הרמב״ם ז״ל דגה״נ מותר בהנאה, אלא דחכמי לוניל נתקשו בפסק זה שהוא נגד הסוגי׳ דפסחים שם דתולה דין זה במ״ד יבגבנ״ט משום כשהותרה נבלה ליתננה לגר או למכרה לנכרי, היא וחלבה וגידה הותר, אבל למ״ד אבגבנ״ט לא הותר גה״נ בכלל נבלה א״כ אסור בהנאה, וכאשר באמת ר״ש אוסר גה״נ אף בהנאה וכיון דרמב״ם ז״ל ס״ל כר׳ אבהו ופוסק אבגבנ״ט, וכדאיפסקי הלכתא לקמן צ״ט ע״ב, איך מזכי שטרי לבי׳ תרי ופוסק גה״נ מותר בהנאה, והרבה דיו נשפכה לתרץ פסקיו בזה ולא אביא כאן רק מה שכתב ק״ז בעהחת״ס זצ״ל בחדושיו מימי חרפו, והוא עפ״י קושי׳ הפ״י בפסחים דנילוף היתר הנאה מטרפה, דהתם הרי כתיב לכלב תשליכון אותו, וגה״נ אפי׳ אין בו טעם הרי ראוי לכלב עכ״פ. ותי׳ הצל״ח דבטרפה דכתיב בשר בלא״ה אין הגיד בכלל, כיון דלית בי׳ טעם, אלא דלר״י לקמן ק״ב דבמה״ח נמי כתיב בהאי קרא, הרי מחלק הקרא לשנים בשר בשדה וגם טרפה ל״ת, הרי דלא קאי בשר אטרפה, שפיר מצינן למילש מטרפה כקושי׳ הפ״י, אלא דלר״ש דאית לי׳ כ״ש למלקות, ע״כ לא בעי קרא מיוחד אבשר מה״ח, וכמש״כ רש״י ז״ל לקמן ק״ב סוף ע״א, דלהכי פלגינהו קרא לאבמה״ח ובמה״ח לחייב אאבר אע״פ שאין בו שיעור בשר, ואבשר אע״פ שאינו אבר, ולר״ש גם בבשר לא בעי שיעור, וא״כ שפיר קאמר לר״ש גה״נ אסור בהנאה, אלא לדידן מותר בהנאה מקרא דטרפה עכתד״ק מימי חרפו. ובמחכ״ת גירסא דינקותא היא, וכל דבריו בזה אינם אלא תמוהין. כאשר אבאר לך חדא: קרא דלכלב תשליכון אותו לכ״ע ע״כ אבשר דכתיב ברישא דקרא קאי, ולא אטרפה דהרי אותו בלשון זכר כתיב ולא מצי קאי רק אבשר, ולא אטרפה שהיא לשון נקבה, ועיין לקמן ק״ב ע״א ברש״י ד״ה ה״ג ואין שחיטתה מטהרתה. ואפי׳ לר״י דבמה״ח נמי בהאי קרא אזהיר, בשר דקרא אתרווייהו קאי ומתפרש ובשר בשדה ובשר מן הטרפה לא תאכלו, וכאשר ביארתי בפתיחה ובהרבה מקומות לעיל, לאו דטרפה לא קאמר אלא לאחר דעבדי כעין בשר, דהיינו ששחטה ולא מחיים ולא לאחר מיתה דמחיים הרי בלא״ה איכא במה״ח דהיינו טרפה, כמש״כ הרמב״ם דהוה בשר טרוף דלכן הוה חד לאו עם הטרפה וחד מלקות, ולאחר מיתה כל טרפה נבלה מקרי דטרפות תחלת נבלות, וכמש״כ הרמב״ם דמצטרפין מה״ט דאין כאן תרי לאווין, וא״כ נהפוך הוא, דלר״י ודאי דקאי ובשר דקרא גם אטרפה והרי תראה מלשון ר׳ יוחנן בעצמו דכן הוא דקאמר ובשר בשדה טרפה ל״ת זה בשר מה״ח ובשר מן הטרפה. ולא קאמר והטרפה ולר״ל דס״ל דבמה״ח וטרפה תרי לאווי נינהו, הי׳ מקום לומר דבשר בשדה קאי אבשר קדשים דיצא חוץ למחיצתו, אי לאו דאותו בלשון זכר מורה ע״כ דקאי ובשר גם אטרפה, ולר״ל נמי רק אלאחר שחיטה דיבר הכתוב, דהוא ס״ל בהמה בחי׳ לאברי׳ ולחתיכת בשר עומדת, עיין לקמן ק״ב ע״ב, וא״כ לא חל לאו דטרפה עד שלא הלך לו לאו דבמה״ח, וכמש״כ רש״י ז״ל לקמן ק״ג ע״א ולכן גם הוא קאמר בשר מן הטרפה הא חדא.


###### Dor Revi'i on Chullin 93b:3:2
[Dor Revi'i on Chullin 93b:3:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/93b:3:2)

שנית מה שכ׳ דלר״ש ע״כ קרא דלא תאכל הנפש עם הבשר רק אאבמה״ח אבל במה״ח לית לי׳ כלל, דאי בשר מה״ח אסור, למה לי לאו דאבמה״ח דהא איכא כ״ש בשר באבר, דבר זה קשה לשמוע, דלא לישתמט תנא לומר דליכא לאו אבשר מה״ח והוכחתו דא״כ לר״ש למה חלקן הכתוב לשנים כקושי׳ רש״י לקמן אינה מכרעת. לא מבעי׳ לר׳ יקיר שבתוס׳ שבועות דבתערובות מודה ר״ש דלא מחייב אכ״ש דליכא סברת אחשבי, דבעינן לאו מיוחד לאבמה״ח כמובן אלא דגם בלא״ה כיון דלקרבן גם לר״ש בעי כזית ורק למלקות סגי בכ״ש, משום דאחשבי׳ ע״י שאכלו במזיד, א״כ פשיטא דאף לדידי׳ לא חל איסור אכ״ש בתחלת ביאתו לעולם, והתולש כ״ש בשר מה״ח, ודאי דלא מחייב על אכילתו, כיון דבשעת תלישה לא חל עליו האיסור. וזה אמת.


###### Dor Revi'i on Chullin 93b:3:3
[Dor Revi'i on Chullin 93b:3:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/93b:3:3)

אבל מה שנראה לפע״ד ביישוב פסק הרמב״ם ז״ל הוא, דלפי דרכו בפיה״מ לקמן במשנה דנוהג בטהורה, דבין לר״י ובין לחכמים קרא, דע״כ לא יאכלו ב״י את גה״נ, לבני יעקב נאמר, אלא דפליגו אי אנן מחזקינן בהאי איסור מטעם שנאסר לבני יעקב, או שנאמר דע״כ נשנית בסיני, דלולי זאת אין אנו מחויבים לקיים מה שנאסר קודם מ״ת עיי״ש, א״כ ליכא מהאי קרא שום קושי׳ אר׳ אבהו דהרי הוא יליף דכ״מ דכתיב אכילה גם הנאה במשמע, או מנבלה או מטרפה כמבואר שם בסוגי, והוא דרשה מייתורא דקרא ולא מצי קאי על האי, ע״כ לא יאכלו ב״י את גיד הנשה, שהוא סיפור המעשה של קודם מ״ת, וא״כ גם ר״א ודאי מודה דבני יעקב לא הוזהרו אלא על אכילת גה״נ, ולא על הנאתו, וממילא אנן דלא אכלינן או כר״י משום דנאסר לב״י, או כרבנן משום דע״כ האי איסורא דבנ״י נשנית בסיני ע״פ, פשיטא דלא ניתוסף איסור הנאה אח״כ, דלא נשניח אלא מה שנאסר לבני יעקב ולא יותר, ור״ש דאוסר גה״נ בהנאה ע״כ דלא סבר בזה כפי׳ הרמב״ם ז״ל, וכסתם גמר׳ דנראה נגד הרמב״ם ז״ל, וכמו שהבאתי לעיל צ״ב ע״א, אלא דהרמב״ם מסתמא מצי חיילי׳ ממקום אחר, עד שלא חש לא להא דר״ש ולא להני שקיל וטרי׳ שבגמ׳ דנראה דלא כוותי׳, וכאשר במקומו הארכתי, והראתי דקרא מסייע לי׳, דהרי מסיים ״עד היום הזה״ ולשון זה ע״כ מורה דאינו ציווי אלא סיפור המעשה שלא אכלו. ועכ״פ האי פסק דגה״נ מותר בהנאה אפי׳ למ״ד אבגבנ״ט לפי שיטתו דלכ״ע הקרא ביעקב נאמר ולא בסיני, שריר וקיים ודו״ק היטב.


###### Dor Revi'i on Chullin 93b:3:4
[Dor Revi'i on Chullin 93b:3:4](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/93b:3:4)

ודע דלדידי בלא״ה קשי׳ לי על הסוגי׳ דפסחים הנ״ל דמקשה מגה״נ ודם דאיך אפשר דהני איסור גיד וחלב ודם יהי׳ א״ה הלא אז כל בהמה מקצתה איסור הנאה יש בה מחיים דגם גה״נ ע״כ מחיים נאסר כמש״כ התוס׳ בריש פרקן ומכש״כ דם וחלב ואיך התירה תורה לחרוש ולדוש בשור דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, אבל בשור לחודא שפיר דמי, ולא תחסום שור בדישו, אבל לדוש בלא חסימה שפיר דמי, והרי נהנה מגה״נ וחלב ודם ואל תשיבנו דמותר מצד זוז״ג, דאפי׳ למ״ד זוז״ג אסור אינו אלא מדרבנן, דזה טעות גדול דפשיטא דמי שמסיק תנורו בעצי הקדש ועצי היתר ביחד, או החורש בשור של הקדש ושל חולין ביחד דמעל מה״ת משום דנהנה מן הקודש, דהרי אישתרשי לי׳ האי שווי׳ של עצי הקדש, או מלאכת השור של הקדש, דמה מהני לי׳ שנהנה גם מן החולין להצילו מידי איסור נהנה מן ההקדש, ורק אחר המעשה אם דנין מה דינו של התנור המוסק או שדה החרוש, בזה ליכא איסור תורה כלל להנות מהם, אפי׳ בלא זוז״ג דאפילו בעצי הקדש או שור הקדש לחוד אין זה אלא גורם הנאה דשרי מה״ת, כמו חליפי איסורי הנאה דאע״פ שההחלפה בעצמה הוא איסור תורה, אבל החליפין מותרין אבל מדרבנן אסורין הן החליפין והן התנור המוסק והשדה החרושה, בדליכא זוז״ג אבל בדאיכא זוז״ג עצי איסור ועצי היתר פלוגתא הוא וכאשר הארכתי בזה בסוגי׳ דשוחט בסכין של ע״א לעיל דף ח׳ עיי״ש, וא״כ פשיטא לי דאם גה״נ וחלב ודם היו איסורי הנאה, דלא הי׳ רשאי לחרוש ולדוש בשור, וא״כ מה פריך הש״ס והרי גה״נ והרי דם ואיצטרך ילפותא מקראי להתירם בהנאה ומכש״כ דקשה לר״ש דס״ל באמת דגה״נ אסור בהנאה, איך נהנין משור בחייו לעבוד עמו או לרכוב עליו, ובעיני צע״ג וד׳ יאיר עיני.


###### Dor Revi'i on Chullin 93b:3:5
[Dor Revi'i on Chullin 93b:3:5](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/93b:3:5)

שוב נתיישבתי דעל ר״ש לא קשה מידי דהוא ע״כ ס״ל דגה״נ לא נאסר מחיים, כיון דדרש כל שבשרו מותר גידו אסור למיעוטו גיד של טמאה, ה״ה דקאי על זמן נמי דכל זמן שבשרו אסור, לא נאסר הגיד, דהוא דרש דירך אכול ולא גידה, וע״כ מירך המוכנת לאכול דיבר הכתוב. ועיין בצל״ח פסחים בסוגי׳ דחזקי׳ ור״א שהביא דעת הירושלמי דלר״ש גם גה״נ של נבלה מותר כטמאה דכל שבשרו אסור גידו מותר. ומה דבעינן קרא להתיר חלב ודם בהנאה אין קושי׳ כ״כ, דלא סמך הקרא ללמוד היתר הנאה מכללא וכעין זה מצינן הרבה פעמים ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 93b:3:6
[Dor Revi'i on Chullin 93b:3:6](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/93b:3:6)

כתב הראש יוסף ז״ל דהא דנקט שולח ולא מוכר דאתא לאשמעינן דרך אגב דגה״נ מותר בהנאה, ובמוכר הלא כתבו התוס׳ לקמן צ״ב ע״ב ד״ה והלכתא, דאין הנכרי נותן יותר בשביל הגיד אלא דבמתנה מתכבד כשהירך שלמה ולא חתוכה עכת״ד, ולא זכיתי לירד לסוף דעת קדשו, הלא תנא דידן יבגבנ״ט ס״ל בכולא פירקן, א״כ בכל גוונא איכא הנאה כשהגיד בתוכו כיון דראוי לאכילה הן במכר והן במתנה הן בשלמה והן בחתוכה, והתוס׳ לקמן אזלו לפי ההלכתא דאבגבנ״ט. גם החילוק שבין מכר למתנה הגם שהביא כן בשם הדרישה לא שמיע לי דאם המקבל מתנה מתכבד יותר בירך שלמה ממילא שווי׳ מתעלה, ומי שלוקחה כדי לכבדה במתנה לאחר יתן יותר עבור הירך שלמה מחתוכה. ובגוף סברת התוס׳ אני בעניי בער אני ולא אבין, איך מקרי כזאת נהנה מן הגיד מה שהירך שלמה ולא ניטל גידה, הלא אם לא היה להירך גה״נ נמי היתה שלמה, כי הלא לא הגיד עושה אותה שלמה, אלא אם הי׳ מוכרח להוציא ממנה הגיד, היתה מתקלקלת ומי שמע מעולם הנאה כזו. ומה דהוכיח הש״ס בפסחים מהאי משנה דגה״נ מותר בהנאה הוא משום דהאי תנא סובר יבגבנ״ט, וא״כ שפיר מוכח מהא דשולח אדם ירך לנכרי שגה״נ מותר, ומה דפריך שם על הילפותא מנבלה הניחא למ״ד יבגבנ״ט אבל למ״ד אבגבנ״ט מא״ל, לא פריך איך מותר לשלוח ירך לנכרי דלמ״ד אבגבנ״ט בלא״ה מותר לשלוח דאינה שוה יותר בשביל הגיד שבתוכה, אלא דהגמ׳ פריך, הכי נאמר דלמ״ד אבגבנ״ט תהי׳ גה״נ באמת אסור בהנאה, אם יש לו בו צורך להשליך לכלבו או לעשות ממנה רצועה וכדומה. ועיין עוד לקמן מה שכתבתי על דברת התוס׳ שם. שוב ראיתי דהראש יוסף ז״ל לקמן בעצמו הרגיש במה שכתבתי.


###### Dor Revi'i on Chullin 93b:3:7
[Dor Revi'i on Chullin 93b:3:7](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/93b:3:7)

בהגהות מהר״צ חיות ציין כאן ירושלמי פ׳ כ״ש והצל״ח שם דמפרש דבריו דמוקי מתני׳ בנבלות ובנבלות דוקא גה״נ מותר בהנאה מטעם דר״ש מי שבשרו אסור גידו מותר. ולא ידעתי איך מתפרש האי מפני שמקומו ניכר והק״ע קמפרש דמותר אפילו במקום שמכריזין, דישראל חברו יכיר שנבלה היא דהרי לא ניטל גידה, והוא פלא דדילמא חתך לי׳ עכו״ם ואח״כ ימכרנה לישראל, ועיין לקמן בד״ה גמר׳ חיתוכא דעכו״ם מה שכתבתי שם גם זולת זאת אין דין זה שייך בפרקן דעוסק בדיני גה״נ. גם לשון בגיד של נבלות דקאמר, אינו מדוקדק, דיותר הוול״ל בגיד דטרפות דהוא יותר שכיח מנבלות. ולכן פירוש זה בירושלמי קשה להולמו ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 93b:4:1
[Dor Revi'i on Chullin 93b:4:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/93b:4:1)

רש״י ד״ה ירך שלמה משמע. אין זה ציון, דבגמ׳ לא קתני תיבת ירך כלל, אלא רש״י ז״ל מוסיף זאת כדי שנבין דיוקא דבעל הגמ׳, והרשב״א ז״ל כתב דלא ידע מי הכריחו לזה, ולמה לא פירש דקמדייק מדתקני ״מפני שמקומו ניכר״ דע״כ בשלמה קמיירי. ותלמידי הרבני מו״ה שמואל קעפטש נ״י השיב ע״ז דלשון ״מפני״ שהוא בהחלט מורה דע״כ ירך שלמה משמע דאי ירך בין שלמה ובין חתוכה, הי׳ לי׳ למיתני ״אם מקומו ניכר״ ולא ״מפני״ ולכן יפה עשה רש״י ז״ל שהי׳ מדקדק נפלא שכתב, דירך שלמה משמע, דרק אז מצי קתני מפני שמקומו ניכר, יפה דיבר, ומ״מ אומר אני דשפיר תפס הרשב״א ז״ל, כי פרש״י ז״ל בזה הפלא ופלא, כי האי ״חתוכה לא״ דקמדייק הש״ס, אין הכונה על חתיכה מן הירך, שליש או רביע, דהרי חתוכה בוי״ו ולא חתיכה ביו״ד קאמר, כי באמת בין כולה למקצתה אין נפקותא כי אותו חלק של הירך דהוא הכף מקום מושב הגיד, אם אינה נפרעת לעומת הגיד, ניכר שפיר כמו בכולה, והא דנקט ירך דודאי כולה, ולא מקצתה משמע, אין בזה דיוק של כלום דהרי ממתנה דיבר התנא, ואין דרך לשלוח אלא ירך כולה, לאו מקצת ממנה, אבל הדיוק הוא דמיירי ע״כ באינה נפרעת במקום הגיד כדרך שפורעין אותה כדי לנקרה, וגם חתוכה כולה קאמר, אלא שנפרעת וממילא אין חתוכה ממועט מירך דכולה ירך, דהאי חתוכה נמי כולה ירך קאמר, אלא שנפרעת, אבל ממיעוט ממה דקתני מפני שמקומו ניכר, ותדע שכן הוא, דאם מלשון ירך, משמע אינו מפורעת כמש״כ רש״י ז״ל, מה זה דקתני במשנה שהגה״נ בתוכה, פשיטא דבירך שלמה שאינה מפורעת, הגה״נ בתוכה, והכי הול״ל שולח אדם ירך לנכרי מפני שמקום גה״נ ניכר אלא ודאי דאיכא ירך שאין גה״נ בתוכו, והיינו כשהיא מפורעת, ומ״מ נקרא ירך וא״כ איך מצי לידוק מירך דמיירי באינה מפורעת, אם לא ממאי דקתני מפני שמקומו ניכר.


###### Dor Revi'i on Chullin 93b:4:2
[Dor Revi'i on Chullin 93b:4:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/93b:4:2)

ומה דקתני לשון ״מפני״ שהוא בהחלטה, ולא לשון ״אם״ הוא, משום דמסתמא אינה מפורעת, דכל שהגה״נ בתוכה למה היה לו לפרעה דיותר מתכבד בה כשהיא שלמה ולא נפרעת, ואל תאמר א״כ מהא דקתני שגה״נ בתוכה למדין דבשלמה מיירי, ולמה לי מפני שמקומו ניכר, הא בורכא דניהו דמסתמא בשלמה מיירי, אבל איך נידוק מני׳ דחתוכה אסור לשלוח וכמו שכתבו לעיל, דלא מצינן למילף דחתיכה וחלק ממנה אסור, אע״ג דמתני׳ כולה ירך קאמר, משום דדיבר התנא בהווה, ולא לדייק מני׳ דבאופן אחר אסור, וה״נ א״א למידק דחתוכה אסור, משום דמסתמא משלימה דיבר, ולכן יפה העיר הרשב״א ז״ל על דברי רש״י, דלאו מירך קדייק אלא משום דטעמא קתני מפני שמקומו ניכר, וזה ברור ואמת בס״ד.


###### Dor Revi'i on Chullin 93b:4:3
[Dor Revi'i on Chullin 93b:4:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/93b:4:3)

ודע דמה שכתבתי דחתיכה מן הירך נמי מותר לשלוח, אפילו אם אינו ניכר אי ניטל גידה או לא, ר״ל שאפשר שניטל אע״פ שאין האי חתיכה מפורעת כי הפריעה מסתמא אינה ניכרת בכל חתיכה וחתיכה, מ״מ מותר לשלוח, הוא אמת וצדק דמה דקתני במתני׳ טעמא דמפני שמקומו ניכר, לא תידוק מני׳, דאם לא ניכר לא לכאן ולא לכאן אסור, דזה ודאי ליתא, דכל שאין ללוקח מן הנכרי איזה הוכחה שהחתיכה מן הירך המנוקרת נחתכה, מהיכי תיתי יאכלנה, והרי תראה דהראב״ד ז״ל מובא בח׳ רשב״א ז״ל וברא״ש ז״ל, מוכיח מהא דחתוכה לא, דיש לסמוך על כל אדם מעלמא שניקר כמו בשחיטה עיי״ש, הרי דמש״ה אסור לשלוח משום דמדינא שרי לסמוך על מה שרואה שהירך חתוכה כדרך שפורעין הטבחים לנקרה, דמסתמא גמר ניקורו ויודע לנקר, אבל כל שאין הוכחה כלל שעסק אדם בניקור האי בשר, פשיטא דאסור ליקח ולאכלו, בלי בקי שיראה אם אין בחתיכה זו חלק מן הגיד. והא דקתני במתני׳ מפני שמקומו ניכר משום דבירך שלמה אין במציאות אלא או שתהי׳ ניכר דלא ניטל גידה, או אם היא מפורעת כדרך שפורעין לנקרה שתהי׳ נראית כמנוקרת, אבל לעולם בחתיכה שאפשר להסתפק אם באה מירך מנוקרת או אינה מנוקרת נמי שרי. ולפ״ז הא דפריך בגמ׳ א״ה שלמה נמי לא לישדר לי׳ דחתיך לי׳ ומזבין לי׳, נמי אין הפירוש דחתיך לי׳ לחתיכות ומזבין חתיכה חתיכה, דאז פשיטא דלא קזבני מני׳ דעכ״פ ספק איכא, אלא דהש״ס קפריך דהנכרי הרוצה למכרו לישראל יפרענה בכיון לרמות את הלוקח שיהי׳ סבר שהוא מנוקרת ומוכנת לו מיד לאכלה. שלא יצטרך להוליכה למנקר שיש בו טורח והוצאה, אמת דא״כ נהפוך הוא דאפי׳ חתוכה לישדר לי׳ דכיון דגוי מצי לחתוך כחתיכה דישראל, ממילא אין לסמוך אלא דהש״ס לא חש להאריך והקשה אפילו שלמה לא או דאפילו חתוכה שרי דחד טעמא אית בשניהם דמשום דמצי מחתיך ומזבין יש לאסור בשניהם, וממילא גם להתיר בשניהם וע״ז קמשני דאפ״ה חיתוכא דעכו״ם שאינו בקי במושב הגיד לא יכוון המקום, ומידע ידיע לכל המכיר את מקום מושב הגיד, דאין זה חתיכת ישראל המנקר, ואם האי לוקח גם בזה אינו בקי, כי גם הוא אינו יודע לכוון מקום מושב הגיד, אז מסתמא לא יקחנה ויאכלנה בלי להראותה למבין ולא צריכין לדוחק שכ׳ הרשב״א ז״ל על דברת הראב״ד הנ״ל, דבס״ד קודם דמתרץ דחיתוכא דנכרי מידע ידיע, באמת הי׳ סובר דמשום קלי הדעת אנו צריכין לחוש שלא לימכור ירך שאינה מנוקרת משום דדייקינן מן המשנה דחתוכה לא, דזה ליתא כמש״כ לעיל דמשנה מש״ה נקט שלמה, משום דאין דרך לשלוח חתוכה. והרי תראה דרש״י ז״ל בשם רבו הוכיח מכאן דניקור הגיד סימן מובהק הוא לשלוח לחברו ע״י נכרי בלי חותם ואם הי׳ מפרש קושי׳ הגמ׳ דחתיך לי׳ ומזבין לי׳, חתך לחתיכות ולא בכוונה לרמות שהיא מנוקרת, אלא דעל ידי שנחתך לחתיכות אין מקום הגיד ניכר, ואתא למיזבן מני׳, וע״ז משני דחיתוכא דעכו״ם מידע ידיע, ר״ל כל שלא ניכר מקום מושב חתך הגיד, על הספק שמא בא חתוכה מירך מנוקרת לא יקחנה, ואם הוא מקלי הדת שמקלו יגיד לו, אין אנו אחראין לו כאשר כן מתפרש לדעת הרשב״א ז״ל, אז ליכא שום הוכחה דניקור הגיד יהי׳ סימן בשולח לחברו ע״י עכו״ם, דהרי התם המחליף מתכווין לפרעה כמו אותו הירך שבידו, ומנין לנו שאין בידו לדמות חיתוכו לחתך דישראל. אלא ודאי דרבו של רש״י ז״ל היה מפרש קושי׳ הגמ׳ דחתוך לי׳ ומזבין לי׳ בכוונה לדמות לחתך דישראל, כדי לרמות ללוקח שהיא מנוקרת, ומ״מ מתרץ דכל שאינו בקי בניקור ולא ידע מושב הגיד אינו יוכל לכווין חתך לחתך, וזה ברור לפע״ד בס״ד.


###### Dor Revi'i on Chullin 93b:4:4
[Dor Revi'i on Chullin 93b:4:4](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/93b:4:4)

ועפ״י הדברים האלו נפלאתי עוד על דברת הרשב״א ז״ל בריש הסוגי׳ שכתב דמה דנקט התנא דינו דחתוכה לא, בשולח לנכרי, ולא נקטו בישראל כתנא דברייתא משום דאתא לאשמעינן, דלא תימא דהאי שילוח לנכרי הוא כלפני דלפני, שלא קפדינן כמבואר בגמ׳ ע״ז דף י״ד ע״א ודף ח׳ ע״א, קמ״ל דהכא קרוב הדבר וכודאי משוינן לי׳, וכהא דתנן בגד שאבד בה כלאים לא ימכרנה לנכרי, שמא יחזיר וימכרנה לישראל עכת״ד, ועיין בהגהות מלא הרועים, דהקשה לפ״ז מה פריך הש״ס דילמא חתיך לי ומזבין לי׳ דהרי זה אינו כודאי עכ״פ, וא״כ תו הוה לפני דלפני. ואני תמה למה לא הקשה דעדיף מני׳, הלא התם בע״ז מסוחרים דיבר שקרוב לודאי שימכרו להעובדים, ומ״מ מותר משום דחשב לפני דלפני, ואיך כתב כאן הרשב״א דבשולח דורון לנכרי חשב יותר כודאי מהתם אתמהה, הלא בשולח דורון לנכרי קמיירי דאין דרכו למכור, ואם אולי ימכרנה, הלא הרבה נוכרים לפניו למכרה, וכן הוא בבגד שאבד בו כלאים דמסתמא סתם קונה בגד יחידי לעצמו קנאו, ולא למכרו לאחרים ומ״מ חשו שמא יחזיר וימכרנה לישראל, ואיך סבר הרשב״א לתרץ זאת במה שכתב דהכא כודאי יחשב, והוא הפלא ופלא.


###### Dor Revi'i on Chullin 93b:4:5
[Dor Revi'i on Chullin 93b:4:5](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/93b:4:5)

אבל מה שנראה לפע״ד ביישוב קושי׳ הרשב״א ז״ל מסוגי׳ דע״ז דלפני דלפני שרי, הוא דלא אמרו חילוק זה בין לפני ללפני דלפני, אלא במקום שהעושה שלא כדין עושה, ועובר עבירה במזיד, ואנו אם מקרבין לו הדבר הרי עוברים אלפני עור, משום מסייע, באופן דרק בתרי עברי דנהרא עוברין אבל בחד עברא לא, כדאמרינן בריש ע״ז, ה״ה בלפני דלפני נמי שרי דכל שהוא עובר עבירה, אין אנו אחראין לו, אלא בחד לפני שלא להושיט כוס יין לנזיר ואבמה״ח לב״נ, אבל לא שלא להושיט לאחר אפילו קרוב הדבר שממנו יגיע לנזיר ולב״נ, דאלפני דלפני לא מקפדינן במקום דאין במעשה שלנו אלא מסייע, ועיקר העבירה על הנזיר והב״נ שעוברים בשאט נפשם, אבל כאן מיירי דישראל הלקחו בהיתר גמור אכלו, כי שרי לי׳ לסמוך על החתך הלזה לומר דניטל גידה, וכן בבגד שאבד בו כלאים, דשרי לישראל ליקח מן הנכרי דאין לו לחוש על חוט של כלאים שאבד בו, וא״כ מי שמכרו לנכרי אם אח״כ יגיע ליד ישראל ויכשל בו, כל הקולר תלוי בצוארו והרי הוא העושה כל האיסור, ר״ל דמבטל איסור לכתחלה, דהרי ע״י שמסר האי בגד והאי ירך מפורעת שנראית כמנוקרת ביד הנכרי, הרי הוא כמבטל איסור לכתחלה, והוא איסור דאורייתא עיין בנוב״ת יו״ד סי׳ מ״ה ועיין היטב מה שכתבנו בזה בפתיחה הכללית.


###### Dor Revi'i on Chullin 93b:4:6
[Dor Revi'i on Chullin 93b:4:6](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/93b:4:6)

והרי הרשב״א ז״ל בעצמו כתוב דבין מכריזין ובין אין מכריזין תקנתא הוה אבל מעיקר הדין אסור למכור ומותר ליקח מהם ובודאי דין דאורייתא קאמר דאסור למכור דהוה כעין שלח לתקלה ודו״ק היטב.