## Dor Revi'i on Chullin Daf 102a

###### Dor Revi'i on Chullin 102a:1:1
[Dor Revi'i on Chullin 102a:1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/102a:1:1)

דף ק״ב ע״א גמר׳ כל שאתה מצווה על דמן אתה מצווה על אבריו, והני טמאין נמי וכו׳, הראש יוסף ז״ל העיר כאן דלר״א דאיצטרך קרא לאסור אבמה״ח של טמאים, מנ״ל דאמה״ח נוהג עתה בב״נ, דהא נשנית בשביל דבר שנתחדש בו, דלולי קרא לא הי׳ אבמה״ח בטמאים משום דאאחע״א, ולא מצינן תנא שיאמר דב״נ מותר באבמה״ח עיי״ש והנה לפי סברתו גם לר״י קשה קושי׳ זו דהא התוס׳ ד״ה ור״י הקשו, מה פריך לר״י ל״ל קרא, דלמא ר״י מהכא יליף דאיסור חמור חל, ותירצו דמהכא א״א למילף דהא מוסיף הוה דנוהג גם עתה בב״נ משא״כ גה״נ, ועתה אם נאמר דגם אבמה״ח אינו נוהג עתה בב״נ לא הוה מוסיף רק חמור, ושפיר מצי יליף מהכא על גה״נ דחל על הטמאה, ולא עוד אלא גם לרבנן דס״ל דאינו נוהג אלא בטהורים בלבד, דלמא אתא קרא ללמוד דאאחע״א ולא מקרי נשנית בסיני, משום דנשנית בשביל דבר שנתחדש בו. אבל קושי׳ חדא מתורצת בחברתה דהא דאאחע״א סברא חיצונה היא, דכמו שאמרו בע״ז דף ס״ח ע״ב דשרצים חידוש הוא דבלא״ה בדילי אינשי מיני׳ ולמה אסרה התורה, ה״נ בדבר דבדילי מיני׳ מחמת איסור שאסרה התורה, לא בעי לאסרה עוד הפעם, וכן אמרו בלאוי יתירא, דכל היכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאוי יתירא, וכיון שכן מהיכי תיתי נימא דאבמה״ח אינו נוהג בב״נ ונשנית כדי לחייב על הטמאים שהוא חידוש, אם מצינן למידרש קרא כרבנן דלהתיר אתא בטמאים ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 102a:1:2
[Dor Revi'i on Chullin 102a:1:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/102a:1:2)

שוב נתיישבתי דקושי׳ הראש יוסף ז״ל במחכ״ת בדותא היא. דהנה בסנהדרין שם פריך למה נאמר דנאמרה ולא נשנית, לישראל נאמרה ולא לב״נ, ולא נאמר אדרבה לב״נ נאמרה ולא לישראל, ותירץ הש״ס משום דליכא מידי דלישראל שרי ולב״נ אסור. והנה התוס׳ לעיל דף ל״ג ע״א כתבו דלר״מ דהכא דאין אבמה״ח נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד ולא בחי׳ ועוף, אע״ג דליכא מידי דלישראל שרי ולב״נ אסור הכא בלא״ה אסור לישראל משום דלא נשחטה ואע״ג דליכא כזית בשר באבר (וה״ה דהוול״ל משום במה״ח לר״י דאתא מקרא דבשר בשדה דבלא״ה רק לר״י קאי תירוץ זה ודו״ק) דחצי שיעור אסור מה״ת, ולר״ל דחצי שיעור מותר מה״ת אולי באמת לית לי׳ כללא דמי איכא מידי עיי״ש. ומעתה קושי׳ הראש יוסף לית לי׳ מקום, דאבמה״ח אפילו לא הי׳ נשנית בסיני נמי הוה נאמרה לב״נ ולא לישראל, דהא ליכא להקשות מי איכא מידי דהא אסור לישראל מצד א״ז או במה״ח עכ״פ בחצי שיעור, ואי לר״ל הלא ל״ל מי איכא מידי, וא״כ הכלל דנאמרה ולא נשנית לישראל נאמרה ולא לב״נ ליתא לדידי׳, וזה ברור כשמש. וממילא דנדחו כל דברי הראש יוסף דלקמן בד״ה רישא בישראל וסיפא בב״נ שנתקשה לי׳ כעין זה בבמה״ח מנ״ל דנוהג בב״נ עיי״ש ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 102a:2:1
[Dor Revi'i on Chullin 102a:2:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/102a:2:1)

ע״ש גמר׳, אמר רב אבמה״ח צריך כזית, מ״ט אכילה כתיב בי׳, פרש״י ז״ל אע״ג דתרי קראי כתיבי, חד לאבמה״ח וחד לבמה״ח, לא תימא דאיתרבי אבר אע״ג דאין בו שיעור וכו׳, והעיר הראש יוסף ז״ל דלמה לא כתב רש״י דמשום דאבמה״ח ברי׳ הוה לא נבעי שיעור, וכמו שבאמת הקשו התוס׳ לעיל צ״ו ע״ב ד״ה ור״י, ויותר הי׳ לו להקשות דרש״י טעמא לסתור קאמר, דנהפוך הוא דמשום דחלקן הכתוב לשני לאווין אבמה״ח ובמה״ח, ידעינן דבעינן באבמה״ח כזית ולא מחייבין אכל שהוא מטעם ברי׳, כי על קושי׳ התוס׳ תירצו שם דא״א לחייב באבמה״ח בכ״ש משום ברי׳, דכיון דאינו חייב רק באכלו כולו אפי׳ איכא ד׳ וה׳ זיתים לכן אכילה דכתיב בי׳, ע״כ אכזית אתא עיי״ש, והדבר צריך ביאור דסכ״ס למה באמת לא נאמר כן, דכמו בשרצים אם אכלו כולו אף בכ״ש חייב משום ברי׳, ובדאיכא כמה זיתים חייב אכל כזית מדכתיב בי׳ אכילה, אבל הטעם מבואר דבשרצים אתא אכילה לחייב אכזית בשר ממנו, דדוקא בכולו בעינן גם עצמות וגידין כדי שיהי׳ שמו עליו, דבחסר עצם או גיד תו לאו ברי׳ הוה, אבל באבמה״ח אם נאמר דמצד ברי׳ חייב אפחות מכזית בין הכל, אכילה דכתיב בי׳ למה אתא, ע״כ אכזית בשר דבמקצתו לא מצינן לצרף עצם וגידין, דהא לאו ברי׳ הוא ולכזית בשר לא צריך קרא, דהא חייב משום במה״ח אף דלא תלש אבר רק בשר לחוד, וכל זאת אי איכא קרא לחוד אבשר מה״ח, אבל אי לא הי׳ קרא רק אאבר מה״ח, ודאי הוה אמרינן דחייב אאבר בכ״ש בין הכל, ואכילה דכתיב בי׳ אתא אכזית בשר ממנו.


###### Dor Revi'i on Chullin 102a:2:2
[Dor Revi'i on Chullin 102a:2:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/102a:2:2)

ולפי האמור האי מימרא דרב לאו ד״ה הוא, אלא תלי בפלוגת׳ דר״י ור״ל לקמן, דדוקא לר״י דבמה״ח אתא מקרא דבשר בשדה טרפה, מצינן למימר דאבמה״ח בעי כזית מפני דכתיב בי׳ אכילה, משא״כ לר״ל דבין אבמה״ח ובין בשר מה״ח, אתי׳ מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר, ואיצטרך אכילה דקרא משום במה״ח דבעי כזית, א״כ באבמה״ח חייב אכ״ש משום ברי׳ אפי׳ בלא כזית, כשאר ברי׳ דלא בעי כזית, דניהו דהאי לא תאכל אשניהם קאי, מ״מ לא גרע מאכילה דכתיב בשרץ עצמו, דמחלקינן לומר דעל שרץ שלמה חייב בכ״ש, ולא קאי לשון אכילה אשרץ, אלא אתא לאסור באוכל מקצתו מה דלא כתיב בקרא, מכש״כ הכא דמפורש בקרא גם בשר מה״ח, דשפיר מצינן למימר דלשון אכילה דכתיב משום במה״ח, אבל אאבמה״ח חייב בכ״ש משום ברי׳, ומיושב בזה מה שתמה התויו״ט מובא בראש יוסף על הרמב״ם והרעב״ט ז״ל שכתבו, למ״ד אבמה״ח צריך כזית, דהא ד״ה הוא דלא מצינן מאן דפליג אהאי מימרא דרב. ולפי האמור תלי זה בפלוגתא דר״י ור״ל, ועיין עוד לקמן בסוף פרקן מה שאכתוב בזה, אלא דלרמב״ם דעה אחרת איכא בהאי דינא וכאשר אבאר שם ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 102a:2:3
[Dor Revi'i on Chullin 102a:2:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/102a:2:3)

אחרי כתבי כ״ז ראיתי בראש יוסף לעיל דף צ״ו ע״א בסוף העמוד ד״ה ועוד אפשר לפרש שכתב דמדברי רש״י דהכא משמע דחולק על התוס׳, וס״ל דאבמה״ח לאו ברי׳ מקרי, כי הרבה יש לחלק בין גה״נ לאבמה״ח עיי״ש ולא ידעתי מה הועיל בזה ליישב דברי רש״י דהכא דעדיין קשה דעכ״פ הוה לי׳ לרשי לפרש, דרב אתא לאפוקי דלא תימא דברי׳ הוה כמו גה״נ, אבל באמת ניחא דא״כ מה קאמר רב משום דאכילה כתיב בי׳ בעי כזית, דהא בגיד הנשה נמי כתיב אכילה ולא בעי כזית, וכמו שאמרו חכמים לר״י לעיל דאכילה כתיב כדי לחייבו על כזית בדאיכא בו הרבה כזיתים, מה תאמר דהכא באבמה״ח ליכא למימר כן כמש״כ התוס׳ שם, וכמו שהסברנו לעיל, א״כ מצינן למימר דבאמת ברי׳ הוא, ומ״מ בעינן כזית כמו בגיד הנשה לר״י מדכתיב אכילה, אלא ודאי ס״ל לרש״י דלאו ברי׳ הוא, ולא אתא לאשמעינן דלאו ברי׳, דזה פשיטא לן, ומ״מ הוו״א לחייב בכ״ש, משום דחלקן הכתוב לשני לאווין בשר מה״ח ואבמה״ח, והוו״א דבזה חלוקין דבבשר בעינן כזית ובאבר סגי בכ״ש, לכן קאמר רב דזה ליתא דאיך יתחייב בכ״ש כיון דכתיב בי׳ אכילה, אלא החילוק הוא דבאבר מצרפינן גידין ועצמות משא״כ בבשר, ואי לא דכתיב בי׳ אכילה, הוה מחייבינן אכ״ש ולא מטעם ברי׳, אלא מטעם דחלק הכתוב כמש״כ רש״י ז״ל וכן תראה דדייק רש״י ז״ל לקמן בריש׳ ע״ב בד״ה במיתתה בכזית וז״ל״, בנבלה אכילה כתיב בי׳, וכל אכילה בכזית בר מאבמה״ח דרבי׳ קרא וקפיד אאבר לחודיה״ עכ״ל, ובדיבור שאח״ז ד״ה טמאה בכ״ש חייב, דברי׳ היא עכ״ל, הרי דרש״י ז״ל מדייק לומר דאפי׳ נחייב אבמה״ח בכ״ש, לא מטעם ברי׳ נחייבהו אלא מטעם דרבי׳ קרא דקפיד אאבר בגידין ועצמות כברייתא הוה אמינא לחייב בכ״ש ודו״ק היטב.