## Dor Revi'i on Chullin Daf 121b

###### Dor Revi'i on Chullin 121b:1:1
[Dor Revi'i on Chullin 121b:1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/121b:1:1)

ע״ב גמר׳ אמר חזקי׳ הואיל ויכול לגוררה ולהעמיד על פחות מכזית, עיין בלב ארי׳ ז״ל דזהו דבר הנמנע קצת שיאכלנה כולה ועדיין תהי׳ מפרכסת. ואני תמה על לשונו שכתב שהוא נמנע קצת, הלא כבר ביארנו לעיל דף ל״ב ע״ב ובשאר מקומות דניטל הלב לחוד מתה גמורה הוה כמו הותז הראש, ואיך יעלה על הדעת לאכול כל בשרה עד שלא תשאר אפילו כזית בשר והיא עדיין חי׳ ומפרכסת. ולכן נראה לפע״ד דכוונת חזקי׳ הוא לומר דלא שייך כאן סופה לטמא טומאה חמורה כמו בנבלת עוף טהור, דהאי כאשר הוא עתה מצי לטמא טומאה חמורה ע״י אכילה, אבל בהמה מפרכסת דהחיות מציל מן הטומאה, אע״פ שסופה למות ואז תטמא אין זה מקרי סופה לטמא טומאה חמורה, וכאשר לסברא זו כיוונו בתוס׳ ד״ה ולהעמידה, ולחזק סברא זו קאמר הואיל ויוכל לגררה וכו׳, ור״ל דאלו הי׳ במציאות לגררה חתיכות חתיכות לא היתה באה לידי טומאת נבלות כלל, וניהו דאינו במציאות מ״מ מהני דעתה בעודה בחיותה לא מקרי סופה לטמא טומאה חמורה. ומפני שסברא זו דחוקה יפה עשה הרמב״ם ז״ל דדחאה מהלכה ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 121b:2:1
[Dor Revi'i on Chullin 121b:2:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/121b:2:1)

ע״ש גמר׳ ומי אמר חזקי׳ הכי, והא איתמר וכו׳, חזקי׳ אמר אינה לאברים מתה היא וכו׳ יצאה מכלל חיה ולכלל מתה לא באה עכ״ל הגמ׳. והנה הת״ח קמתמה דלחזקי׳ למה לי מחשבה כלל כיון דהוה אוכל גמור לב״נ, והלב ארי׳ מוסיף בתימה דמ״ש בנכרי דטמאה לא, כיון דאין בה איסור אבמה״ח. והוא נדחק מאד עיי״ש. ואני מוסיף בתימא דמ״ש שחיטה דהא נפסקו או נעקרו הסימנים נמי הדין כן. אולם לפע״ד נראה ברור דהא דס״ל לחזקי׳ דשחט בה שנים יצאה מכלל חיה דוקא בשחיטה הוגנת הדין כן אבל שהה ודרס ומכ״ש נחר או עקר הסימנים אינה אלא כטרפה בעלמא, ולאו דוקא אליבא דר״י קאמר כן לקמן בגמ׳ אלא חזקי׳ נמי מודה לזה, דעיקר טעמא דחזקי׳ הוא מדשרי לן לאכול אחר השחיטה מיד קודם שתצא נפשה (וכאשר ביארנו בפתיחה דהיתר זה לר״ע מוכח מקרא עיי״ש) מזה דן דשחיטה הוגנת משוה לה כאינה חיה עכ״פ, לכן אין בה משום אבמה״ח והתנא במשנתינו אשמעינן דה״ה בטמאה כששחט ישראל או בטהורה כששחט נכרי דיש בו צד שחיטה או מצד השוחט או מצד הנשחט, משווי׳ לי׳ אוכלא לטמא טו״א וממילא ה״ה שלא לחייב אאבר מה״ח ור׳ אסי מבאר לן דבעינן נמי מחשבה להאכילה כדי שתחשב אוכל לגבי טו״א, וממילא גם שלא תהא בה משום אבמה״ח. או נאמר דלה לא בעינן מחשבה כלל, דהמעשה שחותך ממנה אבר לאכלו חשובה יותר ממחשבה, אבל כל זאת רק במעשה שחיטה הוגנת ובישראל בטמאה ובנכרי בטהורה, אבל בשחסר אחת מהני תנאים אין בו אלא מעשה טרפות בעלמא, אע״ג דנפסקו שני הסימנים, וכחי׳ תחשב הן לגבי טו״א והן לגבי איסור אבמה״ח.


###### Dor Revi'i on Chullin 121b:2:2
[Dor Revi'i on Chullin 121b:2:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/121b:2:2)

אבל מה דקשה על דעת חזקי׳ הוא, דכיון דגם לדידי׳ רק בשחיטה הוגנת הדין כן, ומכח גזה״כ דהתירה התורה לאכול מיד בעודה מפרכסת, מנ״ל דהדין כן גם לגבי טו״א והעמדה והערכה ולגבי הרבעה דלכל מילי חשיבא כאינה חיה, דלמא רק לגבי איסור אבמה״ח התירה התורה, ואי כדי שלא תהי׳ גזה״כ ילפינן משם דלכל מילי יצאה מכלל חיה, סכ״ס גזה״כ הוא דדוקא בשחיטה הוגנת יצאה מכלל חיה אבל בנחירה או עקירה לא אע״ג דבטבע הענין אין שום נפקותא בזה אי שחט או נחר ועקר, ועיין עוד לקמן אליבא דר׳ יוחנן בזה ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 121b:3:1
[Dor Revi'i on Chullin 121b:3:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/121b:3:1)

ע״ש ר״י אמר ישנה לאברים, לאו מתה היא. פי׳ אלא כחי׳ לכל דבריה לענין אבמה״ח וכן לענין הרבעה ולענין העמדה והערכה, אלא לענין טו״א בלבד הוה כמתה וכן שלא תציל הבלועין בתוכה באוהל המת כדלקמן. ועיין בלב ארי׳ דקמתמה למה לא תציל החיות גם מטו״א, ומ״ש מדגים ובן פקועה דאין טעונים שחיטה, ומ״מ החיות מצלת מט״א וכמש״כ התוס׳ לעיל פ״א ע״ב ד״ה הואיל, ולכן יצא לחדש בדבר החדש דהאי דמקבל טומאת אוכלין בעודה מפרכסת באמת רק מדרבנן הוא, הואיל ונראית כשחוטה, ומש״ה בנחרה אינה מקבלת טו״א דאוקמי אדאורייתא דהחיות מציל, ומסולק בזה מה שעמד בו הראב״ד ז״ל פ״ג מטו״א, אבל לחזקי׳ דס״ל דמפרכסת אינה כחיה באמת מקבל טו״א מה״ת עכד״ק עיי״ש. ואני תמה דלפי דבריו לחזקי׳ באמת אין חילוק בין שחיטה לנחירה, ובין טמאה ונכרי לטהורה וישראל וזה ודאי ליתא כמו שביארנו, והוא ז״ל לשיטתי׳ אזיל שכתב למעלה דגם לחזקי׳ אסורה מפרכסת לב״נ באיסור בעלמא כמו אבמה״ח של עוף לרמב״ם. וכל זה דוחק אחר דוחק ואחרי כל הדחוקים עדיין לא יתיישב למה נכרי בטמאה לא מהני מחשבת עצמו לאכלה להיות משווי׳ אוכלא. הא חדא שנית קשה לי על דבריו דמשמע דלא קשי׳ לי׳ על ישראל בטהורה כלום ולכן ניחא לי׳ דמדרבנן החמירו בישראל בטמאה ולנכרי בטהורה דנראה כשחיטה כשרה דמקבל טו״א מה״ת, ובאמת לפי קושייתו זה ליתא דגם בשחיטת כשרה בעודה מפרכסת תקשה מ״ש מדגים ובן פקועה דהחיות מציל מטו״א. וזה הי׳ מקום ליישב לדעת התוס׳ לעיל פ״ד ע״א ד״ה בעינן העמדה והערכה דסברו, דבשחיטה כשרה באמת אינה כחיה לא לענין הרבעה ולא לענין העמדה והערכה דבהא דהתירה התורה לאכול בחותך כזית ממנה בעודה מפרכסת, גלתה לן דהשחיטה הכשרה משווי׳ לה כמתה לגמרי וממילא לכל מילי, אבל מה יענה לדעת הרמב״ם ז״ל דס״ל דגם בשחיטה כשרה הוה כחיה לכל דבריה כמבואר מתוך פסקיו בפ״א מהל׳ א״ב ובפ״א מאבה״ט עיי״ש. וא״כ טו״א למה תטמא מה״ת ולא נאמר דהחיות מצלת ואי משום דאין בה משום אבמה״ח, הלא גזה״כ הוא לענין זה לבד הא לשאר מילי הוה כחי׳. ולכן נראה לפע״ד דבין לחזקי׳ ובין לר״י, הא דמפרכסת הן בטהורה והן בטמאה בשחיטה כשרה ע״י ישראל דמטמא טומאת אוכלין מה״ת הוא, ואע״ג דלשאר מילי הוה כחי׳, מ״מ המעשה והמחשבה משווי׳ לי׳ אוכלא, ואין לדמות זאת לדגים ולבן פקועה, דלא נעשה מעשה להשוותו אוכל, ובפרט לדעת הרמב״ם ז״ל דבן פקועה שהפריס עג״ק בעי שחיטה מה״ת כאשר ביארתי במקומו, דליכא מזה שום ראי׳ ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 121b:4:1
[Dor Revi'i on Chullin 121b:4:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/121b:4:1)

תוס׳ ד״ה הואיל ויוכל לגררה ולהעמידה פחות מכזית, פ״ה וכו׳ ולא הי׳ צריך לפרש כן אלא אפילו חתיכות גדולות ובלבד שלא יהי׳ אברים, דבמה״ח לא מטמא וכו׳ עכ״ל. ולפע״ד נראה דבדקדוק גדול פי׳ רש״י ז״ל דוקא חתיכות קטנות דהא לחזקי׳ קיימינן כאן דס״ל דיצאה מכלל חיה, וא״כ אין כאן לא אבמה״ח ולא במה״ח אלא נבלה, ורק בבשר מה״ח אמרינן דאינו מטמא דגם אבמה״ח לולי קרא דכי ימות מן הבהמה דמני׳ דרשינן לקמן קכ״ח ע״ב דאבמה״ח מטמא כנבלה לא הוה ידעינן דאית בי׳ טומאה, אבל במפרכסת לחזקי׳ דיצאה מכלל חיה אלא דעדיין לא באת לכלל מתה כל מה דפורש ממנה ודאי גם בלא קרא כנבלה תחשב, דהא גם היא עומדת למות מיד.


###### Dor Revi'i on Chullin 121b:4:2
[Dor Revi'i on Chullin 121b:4:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/121b:4:2)

ועיין בח׳ ק״ז בעהחת״ס זצ״ל שכ׳ לפי דעת הרמב״ם דנקה״וו נבלה מחיים אלא שאינו מטמא מחיים, ומכש״כ שחט בה שנים וכו׳ לפ״ז בנכרי בטהורה ומפרכסת ואכל כזית ממנה יש בו איסור אבמה״ח ואיסור נבלה עכ״ל. ואם כדבריו כן הי׳, אז אפילו לר׳ יוחנן נמי הדין נותן דבשר מן המפרכסת כזו שכבר אית עליה איסור אכילת נבלה אלא שהחיות מציל מן הטומאה אם חתך ממנה כזית בשר קרי בי׳ כל אשר יגע בנבלתם תטמא, דהרי על האי בשר שם נבלה הוה ואין בו חיות כדי שתציל מן הטומאה, ואין זה דומה לשאר בשר מה״ח שאין בו טומאה, דהרי אין עליו שם נבלה, משא״כ על בשר זה שלוקין עליו משום נבלה. אבל דע דק״ז זצ״ל נמשך בזה אחרי מפרשי הרמב״ם אשר ביארתי בפתיחה ובסוגי׳ דמסוכנת לעיל דף ל״ז ע״א, שבמחכ״ת לא נחתו לדעת הרמב״ם כי הרמב״ם בפירוש כתב דגם לגבי איסור אכילת נבלה בעינן דוקא מתה גמורה, וכאשר מוכח כן מסוגי׳ דמסוכנת עיין בלב ארי׳ שם, אלא דדעת הרמב״ם דטרפה ונבלה חד לאו הוא וכאשר כתב פ״ד ממ״א, דמצטרפין מה״ט משום דטרפה תחלת נבלה ולא חלקן הכתוב לשנים אלא משום דאם שחט את הטרפה ולא בא הנבלות לידי גמר, מ״מ לוקין גם על הטרפה לחוד שהיא תחלת נבלות, אמור מעתה בנקה״וו ופסה״ג דתו לא מצי שחט שחיטה המטהרת מידי נבלה, הרי מיד קרי נבלה ע״ש סופה, דכל דבר שסופו להיות כן בלי ספק, לכ״ע אמרינן אגמלל״מ, ואי דגם בנקה״וו בנק״ה הלא יוכל לגררה חתיכות חתיכות כמו שאמר חזקי׳ כאן עד שלא תבא לידי נבלות לעולם, הלא הרמב״ם ז״ל דחה זאת מהלכה כמו שהבאתי לעיל, וס״ל דמקרי סופה לטמא טומאה חמורה, ולא בעי הכשר, וכמש״כ למעלה דזה דבר שא״א שתחיה כל כך, אולם אם חתך כזית ממנה האי כזית ודאי יצא מן הכלל של הבהמה, דהרי האי כזית הוא בשר מה״ח ולא נבלה, אבל טרפה הוה אלא דבמה״ח וטרפה חד לאו הוא וכר״י לעיל ק״ב ע״ב, וכמו שפסק הרמב״ם ז״ל, אבל בחתך אבר ממנה הרי זה טרפה וגם אבמה״ח, שהם תרי לאוי דלא סתרו אהדדו, אבל אבמה״ח ונבלה המה תרתי דסתרו וא״א לעבור על חד אבר בשני לאווין אלו, דנבלה הוא בשר מן המת, ואבר מה״ח הוא מן החי דוקא. וכל זאת לר״י דס״ל דמפרכסת לאחר שחיטת הסימני׳ עדיין היא כחי לכל דבר, אבל לחזקי׳ דמשווי׳ לה לאחר שחיטת הסימנים לאינה חי׳, ליכא בבהמה שנשחטה בפיסול, לא משום נבלה וגם לא משום טרפה, דבנבלה כתיב כי ימות וזאת גם לאיסור אכילת נבלה כן הוא, וגם טרפה אינה דטרפה לא מקרי אלא בעשה בה מעשה שסופה למות אחר זמן, אבל האי שחיטת שני סימנים עושה אותה אינה חי מיד, דהרי לדידי׳ יצאה מכלל חיה, ואין בה אלא איסור שאינה זבוחה עד שתמות לגמרי, דאז תהי׳ נבלה גמורה הן לענין אכילה והן לענין טומאה, וא״כ כל החותך כזית בשר מבהמה שנפסלה, לא הי׳ בה לאו רק איסור עשה דא״ז, וזאת מן התימא לומר כן, אבל אם נאמר דלחזקי׳ כל שיצאה מכלל חיה גם בלי שום קרא בשר הפורש ממנה נבלה ולא בשר מה״ח כמש״כ למעלה ניחא טובא, ולכן יפה כתב רש״י ז״ל דדוקא גררו לחתיכות קטנות בפחות מכזית ודו״ק היטב כי הדברים אמיתים וקילורין לענים בס״ד.


###### Dor Revi'i on Chullin 121b:5:1
[Dor Revi'i on Chullin 121b:5:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/121b:5:1)

גמר׳ רי״א האלל וכו׳, אר״ה והוא שכנסו, ופרש״י ז״ל דע״י שכנסו גלי דעתי׳ דלא בטליה מעיקרא, אבל נתכנס מאליו, כגון שכנסוהו תינוקות וכו׳ עכ״ל, הנה ה״ה אם כנסו גדול בכוונה אם אינו המפשט בעצמו שאין כאן גילוי דעת דלא בטליה, לא מהני להחשב בשר לטמא טומאת נבלות, כאשר מסביר לן רש״י ז״ל דמחשבה שאח״כ מהני דוקא לשווי׳ אוכלא לקבל טו״א, אבל לא לשווי׳ בשר ולהיות מטמא כנבלה, ולכן צ״ל דמה שכתב רש״י אבל נתכנס מאליו ע״י תינוקות אורחא דמלתא נקט אבל ה״ה כנסו אחר שלא הפשיט, וממילא דוקא בפלטתו סכין אבל בפלטתו חיה לא מהני תו הכנוס לשווי׳ בשר, דכאן לא שייך גילוי מלתא למפרע, אלא דלפי מה דמסיק דר״י אליבא דר׳ ישמעאל אמר למלתי׳, דס״ל דעור לא מבטל, א״כ בפלטתו חיה בלאו כינוס מטמא כנבלה ורק בפלטתו סכין בעינן כינוס משום דבטלו מדעת, וא״כ לכ״ע דהעור בעצמו בלא מחשבה מבטל הני חצאי זיתי בשר, אין לדין דר׳ יהוד׳ שום מקום, אבל הרמב״ם בפ״א מאבה״ט פסק כר״ע מ״מ פסק הא דר״י וכדמפרש ר״ה והוא שכנסו, וכתב דבין פלטתו חיה ובין פלטתו סכין מהני הכינוס לשווי׳ נמי בשר, ולדידי׳ כל שמתכנס ע״י גדול ומדעת אפילו אינו המפשיט מהני׳ וכבר השיגו הראב״ד ז״ל, ועיין בכ״מ ובלב ארי׳ מה שכתבו בזה. והעיקר דהרמב״ם ז״ל מפרש דהגמר׳ במסקנא דקאמר ור״ה דאמר כר״ע על כל השני מימרות קאי, ואע״ג דר״ע סובר דהעור מבטלן, מהני הכינוס לשווי׳ בשר לטמא טומאת נבלות, ואם נתכנס בלא מחשבה מאליו אפילו טו״א אינו מיטמא וכדאמר לעיל, והסוגי׳ מתפרש בדוחק, אבל גם לפרש״י ז״ל הסוגי׳ אין לו פירוש מרווח, וכאשר נדחקו התוס׳ בקושייתם כאשר תראה ודו״ק היטב.