## Dor Revi'i on Chullin Daf 25b

###### Dor Revi'i on Chullin 25b:1:1
[Dor Revi'i on Chullin 25b:1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/25b:1:1)

ע״ב תוס׳ ד״ה מכלל דכלי עצם מקבלי טומאה, מדאורייתא קבעי לאתוי׳ וכו׳, עיין במהר״ם ז״ל שנתקשה, דמנ״ל דר״נ דקאמר, כלי עצם ככלי מתכות דמי, דמדאורייתא קאמר, דילמא מדרבנן, וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו, וכיון דהני דמיה יקרים כמו מתכות, גולמא שלהן נמי מקבלין טומאה, ולפע״ד נראה ליישב, דהנה הא דתנן שם במתני׳ דכלים, דכלי עצם פשוטיה טהורים, ומקבליהן טמאים, אי מדאורייתא קאמר לא קשי׳ לן למה לענין גולמא יש להן דין מתכות, ולענין פשוטיהן יש להם דין כלי עץ, דהאי תלו, אי איתקש לשק, והאי תלו אי דמיה יקרין, אבל אי כל הטומאה בכלי עצם מדרבנן, כיון דלענין גולמא דינם כמתכות, משום דדמיה יקרין, למה לענין פשוטיהן עשאום ככלי עץ, ולא השוו אותם לכל מילי לכלי מתכות, אלא ודאי דטומאה שלהן דאורייתא, ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 25b:2:1
[Dor Revi'i on Chullin 25b:2:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/25b:2:1)

תוס׳ ד״ה ופוסל את המקוה, היינו מקוה חסר, אבל שלם אינו נפסל בשום ענין וכו׳, הנה הלשון פוסל את המקוה לא משמע כן, אלא דהמעיין בב״ב שם בהגהות אשרי, יראה דג׳ לוגין מים שאובים בתחלה, קודם שהי׳ במקוה רוב כשרים, פוסלין את המקוה מה״ת, למ״ד כולו שאוב פסול דאורייתא הוא, (ודבר זה נעלם מעיני הגאון בעל ד״ח ז״ל בהלכ׳ מקוואות שלו), ומעתה לשון המשנה מדוקדק, דפוסל את המקוה שלמה שנמשך לבור אח״כ, והוא פסול דאורייתא, וממילא ליתא גם מה שכ׳ התוס׳ לקמן דבפסול דרבנן מיירי הכא, ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 25b:3:1
[Dor Revi'i on Chullin 25b:3:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/25b:3:1)

תוס׳ ד״ה המתמד ונתן מים במדה וכו׳, וא״ת ומ״ט דרבנן שפטרו שמרים שיש בהם טעם יין, ואע״ג דלא החמיץ, והלא כל איסור שבתורה שלא במינו בנ״ט וכו׳ והקושי׳ חמורה ותירוצם אינו מספיק כמובן, ונתתי אל לבי, ונתגלה לי דבר חדש ליישב קושי׳ זו, והוא עפ״י מה שכ׳ הרמב״ם בפי״א מתרומות הל׳ ה׳ וז״ל ״כדרך שמרקדין את הקמח בחולין, כך נוהג הכהן בתרומה, מרקד לאכול, ומשליך את המורסן וכו׳. בהל׳ י״ב הסובין של חטים חדשות אסורין מפני שראוי למאכל אדם, ושל ישנות מותר, בהל׳ י״ג הנצולות וכו׳ שמרים של תרומה שנתן עליהם מים, הראשון והשני אסור לזרים, והשלישי מותר וכו׳״, עכ״ל, וכל הני הדינים, המה משניות ותוספתות, והנה מי לא יודה, שבתוך הסובין והמורסן יש הרבה חלקי קמח, ואיך יצאו לחולין עד שמשליכין אותם, וע״כ אתה אומר דתרומה הנתנה לכהן לאכילה ולשתיה ולסיכה, כמו שהתחיל שם הרמב״ם בריש הפרק, רק חלק הראוי׳ לכך נתקדשה בקדושת תרומה, ולא הפסולת שעומד להתפרד ממנה, כי לא ציוותה התורה על הכהן לינהוג בתרומה מנהג אחרת מבחולין, ולפ״ז התמד שהוא הפסולת מן היין, ודאי דינו כמו הסובין והמורסן מן החטים, אלא דכיון דדרך להוציא עוד מן השמרים חלקי יין ע״י שנותנים עליהם מים, גם להאי תמד דין תרומה עליו והנה אם בתרומה הדין כן ה״ה בטבל, דלא מצי להיות חמור מן התרומה, וכמש״כ התוס׳ קידושין ל״ח ע״א בסוף ד״ה וה״ה, דכל עצמיות איסור טבל הוא משום דפתיכי בי׳ מתנות כהונה ולא חמור טבל מן התרומה, אמור מעתה אם הישראל מפריש תרומה ומעשרות מן הקמח או מן הפת, וכמש״כ הרמב״ם לעיל מיני׳ בפ״ה הלכ׳ י״ח דשפיר דמי, ודאי הסובין והמורסין שהוציא בטבלו מותרין כמו בתרומה, וא״כ הכא נמי בתמד, לרבנן כל שלא יצא יין אלא טעמא בעלמא הרי נידונים הני שמרים כפסולת של יין שאין בהם איסור טבל, כמו בסובין ומורסין של טבל ושל תרומה, וזה נראה לפע״ד אמת ונכון ליישב קושי׳ החמורה של תוס׳. ודו״ק היטב.