## Dor Revi'i on Chullin Daf 80b

###### Dor Revi'i on Chullin 80b:1:1
[Dor Revi'i on Chullin 80b:1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/80b:1:1)

ע״ב גמר׳ שחיטת קדשים נמי ששא״ר היא, דכל כמה דלא זריק דם לא משתרי בשר באכילה וכו׳, הנה צריך באור דמשום דבעינן זריקה להוציא מידי מעילה, נימא דהשחיטה אינה ראוי׳, וכמו דאמר בגמר׳ דכי נחר וזרק לא משתרי, וכי שחט משתרי ואיך קרי להאי ששא״ר, אבל מה שנראה לפע״ד בסברת ר׳ אושעי׳ היא עפ״י מה דאמרו בביצה כ״א ע״א בטעמא דנדרים ונדבות דאין קרבין ביו״ט דאע״ג דאיכא בהם חלק לכהנים ולבעלים, המה משלחן גבוה קזכו אבל השחיטה היא כולה לצורך גבוה, ואינו דומה לבהמה חצי׳ של נכרי וחצי׳ של ישראל וגם לא למסוכנת דמותר לשחטה ביו״ט, אם יש שהות לאכול אפילו רק כזית אחד, דבהני מצי אמר דשוחט בשביל חלק זה, אבל בקדשים הכל לגבוה, ואח״כ הגבוה מְוַותר מחלקו לצורך הכהן והבעלים וכמש״כ רש״י ותוס׳ שם, דהוא כעבד הנוטל פרס מרבו. ולקמן קאמר רבא דבעולה ודאי ששא״ר לאכילה מקרי, דלית לי׳ דאכילת מזבח כאכילת הדיוט דמי, וא״כ ר׳ אושעי׳ סובר דה״ה בשלמים דהכל לגבוה אין כאן צורך הדיוט כלל, ורק ע״י הזריקה והקטרה נפרס חלק ממנו להדיוט, לכן שחיטת קדשים אפילו של שלמים ששא״ר מקרי, ורבא דמחלק לקמן בין שלמים לעולה לית לי׳ האי סברא וסובר דמ״מ כיון דלהתיר בשר באכילה בעינן השחיטה ג״כ, דאילו נחר וזרק לא אישתרי, שחיטה הראוי׳ לאכילה מקרי ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 80b:2:1
[Dor Revi'i on Chullin 80b:2:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/80b:2:1)

תוס׳ ד״ה קדשים ששא״ר היא, וא״ת הא בפרק כסה״ד מפרש טעמא דר״ש דיליף מטבוח טבח והכן, ופריך ולילף משחוטי חוץ ומשני דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים, וא״כ הכא דבקדשים נילוף קדשים מקדשים ע״כ, ועיין במלא הרועים בהגהותיו על הש״ס שכתב וז״ל ״משמע מדבריהם דבדבר שאינו נוהג אלא בקדשים ילפינן מש״ח דששא״ר שמה שחיטה, ועיין בדבריהם בב״ק ע״ו ע״ב שכתבו שם, דאפילו בש״ח גופה היכי דאית בי׳ פסול אחר ששא״ר לא שמה שחיטה״ עכ״ל. ובמחכ״ת גברא רבה קחזינא אבל הקושי׳ בדותא היא, כי אדרבה הני תרתי דברי התוס׳ מתאימים יחד, כי שם דחאו התוס׳ האי דעה שרצה לאמר דבש״ח עצמה חייב אפילו איכא ששא״ר מצד אחר, משום דמן הדין דחייבה תורה ש״ח, אין ללמוד ששא״ר שמה שחיטה, דהרי כל עיקר שנעשה ש״ח ששא״ר היא ע״י שאסרה תורה ש״ח, ואיך נאחז החבל בתרי ראשין, דאם נאמר דלא נאסר ש״ח, אז תהי׳ שחיטה ראוי׳, ודומה זאת למה שכתבו התוס׳ פסחים כ״ו ע״ב ד״ה עלה עליה זכר דעלה עליה זכר פסולה, אע״ג דעתה לא ניחא לי׳, כיון דאם היתה כשרה הוה ניחא לי׳. ולכן מן הדין דש״ח א״א למילף ששא״ר ש״ש ולכן שפיר כתבו התם דגם בש״ח עצמה אי איכא פסול אחרינא והוה ששא״ר מצד אחר, אין כאן שחיטה ופטור, אבל כאן נתקשו דנילוף תיבת שחיטה דכתוב באוא״ב, מתיבת שחיטה דש״ח בגז״ש, וכמו דיליף ר״מ באמת שחיטה דכתיב בעלמא מש״ח, וזאת הילפותא אינה מן הדין דש״ח אלא גז״ש שחיטה שחיט, ושפיר הקשו גם לר״ש אי לא תשחטו דאוא״ב בקדשים כתיב, נילוף גם לר״ש שחיטה דכתיב בקדשים משחיטה דכתיב בש״ח, ונימא דבקדשים ששא״ר שמה שחיטה, ואי הוה האי ילפותא קיימת אז ודאי גם בש״ח היה הדין כך דאפילו איכא ששא״ר מצד אחר מ״מ שמה שחיטה, אבל מאחר דהתוס׳ מתרצים דאוא״ב עיקרו בחולין ואין ללמוד גז״ש מש״ח, תו ליכא ילפותא שחיטה שחיטה ולא נשאר רק הדין דמש״ח ומדין מש״ח אין ללמוד כנ״ל. ומאן דרצה ללמוד שם מדין ש״ח, נראה דסובר כרש״י כאן דמחלק בין איסור למלקות כאשר נבאר בדבור הסמוך, וש״ח דחייב כרת כ׳ רש״י ז״ל, דגזירת הכתוב הוא, ולפי דעת רש״י ודאי דנוכל ללמוד מדין ש״ח, דבשחוטי חוץ גם ששא״ר שמה שחיטה, דהרי חייבה התורה כרת ומלקות עליה ואי דש״ח עצמה ששא״ר לא שמה שחיטה אלא דאסור משום דאם נאסר תהי׳ שחיטה ראוי׳ כנ״ל, א״כ כרת ומלקות מה עבידת׳ גבי׳, אלא ודאי דבש״ח לא איכפת לן בשחיטה ראוי׳, ושפיר מצינן למילף דה״ה אם הוא ששא״ר מצד אחר.


###### Dor Revi'i on Chullin 80b:2:2
[Dor Revi'i on Chullin 80b:2:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/80b:2:2)

אבל מה דקשי׳ לי הוא דאם נאמר דכל שחיטת קדשים ששא״ר הוא למה לא נילוף ש״ח מושחט את בן הבקר, ונחייב בש״ח גם בששא״ר מצד אחר, ויש לאמר דאין דנין שחיטה דעבירה משחיטה דהתירא אבל באוא״ב אם הראשון קדשים, איך קאמר ר׳ אושעי׳ דמיקטל קטלי׳, דהאי שחיטת קדשים מעלי׳ הוא ונקרא שחיטה כדכתיב ושחט את בן הבקר, ואיך נאמר דלגבי אוא״ב לא מקרי שחיטת הראשון שחיטה ועיין בדבור הסמוך ודוק.


###### Dor Revi'i on Chullin 80b:3:1
[Dor Revi'i on Chullin 80b:3:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/80b:3:1)

תוס׳ ד״ה שחיטה שאינה ראויה פירוש הקונטרס לא מבעי׳ וכו׳ ואינו נראה, דכיון דאסר הכתוב אוא״ב בקדשים, מוי״ו מוסיף על ענין ראשון, הרי גזה״כ דלילקי אע״ג דלאו שחיטה ראוי׳ היא דהוה מחוסר זמן כיון דליכא פסול אחרינא, כמו ש״ח דחייב אפילו לר״ש אע״ג דלשאר מילי חשובי ששא״ר, עכ״ל. כבר כתבנו בדבור הקדום דרש״י ז״ל סובר דלגבי איסור י״ל דהוה כמו בעלה עליה זכר, דכל עצמיות דאינה ראויה נצמח מכח מה שאסרה התורה ש״ח או אוא״ב, אבל לגבי מלקות כיון דמאחר שאסרה תורה ונעשה ששא״ר הרי אין שחיטה, ואיך ילקה לכן ס״ל לרש״י דבש״ח דמפורש כרת ומלקות הרי הוא גזה״כ, אבל באוא״ב דלא מפורש מלקות בהאי לאו שוב אמרינן דבקדשים אינו לוקה, כיון דהוא מחוסר זמן ופסול ואין כאן שחיטה ראוי׳. ובזה מדוייק היטב מה דמפרש רש״י ז״ל דקושית הש״ס למה פסול הוא מכח שחיטת הראשון דמיקטל קטלי׳, הרי השני ראוי לבא לפנים, וכתב מהרש״א ז״ל, דה״ה מכח השני הוה מצי להקשות אמאי פסול, וזה ליתא דמכח השני לא מצי מקשה, דהרי התורה פסלו מקרא דוי״ו מוסיף על ענין ראשון, וכקושית התוס׳ אבל מצד הראשון שפיר קמקשה דקרא מוקמין בראשון חולין ושני קדשים, אבל אם הראשון קודש גם איסורא ליכא. אלא דאם נאמר דשחיטת קדשים גם בלא אוא״ב ששא״ר מקרי, ומ״מ אסרה התורה אוא״ב בקדשים שוב אין לאמר דהוה כעלה עליה זכר, וע״כ דגזה״כ הוא דלגבי אוא״ב גם שחיטת קדשים שחיטה ראוי׳ מקרי, וא״כ מה לי ראשון ומה לי שני, וגם למה לא ילקה, דכי היכי דלגבי איסורא בעינן האי גזה״כ, א״כ ה״ה דלוקה מגזה״כ זו. ובש״ח נמי גם בלאו איסור כרת דש״ח מקרי השחיטה א״ר דהרי לא נזרק הדם, והוה קדשים פסולים ואסורים באכילה, ועיין בקידושין נ״ז ע״ב ברש״י ז״ל ד״ה מה שלי בשלך אסור, דש״ח כיון דלא נזרק הדם מי יתירם, אלא דהתוס׳ שם חולקים על רש״י ז״ל בזה וכתבו דהוה כמו קדשים שמתו שיצאו מידי מעילה, וה״ה כאן השחיטה מתיר באכילה. ועיי״ש במהרש״א מהר״ם לובלין ובהגהות הרש״ש, ולפענ״ד נראה דודאי גם התוס׳ מודים דש״ח אסורים באכילה, אלא דס״ל דכמו דילפינן מה שלי בשלך אסור לגבוה, כך שלך בשלי אסור להדיוט ועתה ילפינן להיפך, מה שלך בשלי אסור להדיוט כך שלי בשלך אסור לבדיוט, ומעתה כיון דאין בש״ח איסור אחר רק מכח ש״ח לדעת התוס׳, שפיר כתבו הכא והתם בב״ק, דאי איכא פסול אחר בש״ח פטור דמדין ש״ח עצמו אין ללמוד, דבש״ח לא הקפידה תורה על שחיטה ראויה, משום דהוא כמו בעלה עליה זכר, ומ״מ השיגו על רש״י ז״ל דמחלק בין איסור למלקות, דסכ״ס כיון דאמרה תורה ל״ת ועבר אמימרא דרחמנא למה לא ילקה ודוק.


###### Dor Revi'i on Chullin 80b:4:1
[Dor Revi'i on Chullin 80b:4:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/80b:4:1)

תוס׳ ד״ה הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה, פי׳ בקונטרס וכו׳, משמע שרוצה לפרש כמו שאר ניתק לעשה שבש״ס, ותימא וכו׳, ומיהו מצינו לאו הניתק לעשה כהג״וו ביומא ל״ו ע״ב דאמר ר״י בלאו דנבלה קמפלגו וכו׳, עכ״ל. הנה לפי מה שבארנו לעיל דף י״ז ע״א, גם שם ביומא לאו מצד לאו הניתק לעשה קאתינן עלה, אלא דהאי לאו דנבלה מנחירה ופסולי שחיטה דיבר, שנתחדשו כשנכנסו לארץ ונצטוו על הזביחה גם בחולין, וקאמר ר׳ ירמי׳ דפליגי אי האי לאו לאו מעליא הוא ללקות עליו, משום דנצמח מן העשה דוזבחת דלולא העשה דוזבחת לא היה נחירה או פסולי שחיטה נבלה כלל, דהרי גם במדבר נצטוו על הנבלה מכללא דטרפה, ואעפ״כ אכלו הנחירה, אלא דר״ע סובר דסכ״ס כיון דאיתסר עתה בלאו דלא תאכלו כל נבלה, לוקין עליה, וריסה״ג סבר דלא חמור האי לאו שנצמח מן העשה כשאר לאו ללקות עליו. אלא דלפי פירוש זה גם כאן נוכל לפרש כנ״ל דהנה האי לאו דמחוסר זמן לא מפורש בהדי׳, אלא דבכלל ולנדר לא ירצה דכתיב גבי מומין דרשינן, דכל שפסול להקרבה עובר בחמשה שמות, כברש״י כאן מגמרא חמורה דף ו׳. אמור מעתה הא דאוא״ב דפסול להקרבה משום מחוסר זמן לא נודע אלא מקרא דמביום השמיני והלאה ירצה, דקאי נמי אשלמטה דהיינו על אוא״ב, עיין בחדושי ק״ז החת״ס ז״ל, ואחר שזכינו שפסול מכח עשה דירצה, שוב אמרינן דהאי ולנדר לא ירצה קאי נמי אפסול זה דאוא״ב דפסול מטעם עשה, וא״כ לא מסתבר ללקות על לאו זה, דכל עצמיות הלאו נצמח מעשה דירצה ופירוש הכתוב נתקו לעשה, דא״א דהלאו קאי אמחוסר זמן עד שלא נדע מהאי עשה דירצה, ולכן ליכא מלקות ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin 80b:5:1
[Dor Revi'i on Chullin 80b:5:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/80b:5:1)

בא״ד ונראה לפרש הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו לעשה מלאו דלא ירצה, ולא הוה בכלל שאר פסולים וכו׳, וליכא למימר דאתא קרא דירצה דיש בו גם עשה על הלאו, דכל היכי דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן לי׳ בלאוי יתירי, ואית לן לאוקמי בשאר פסולים וכו׳. הנה מש״כ דכל היכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאוי יתירי, לא מצאנו זאת אלא שלא להרבות בלאוין, אבל לא במקום דליכא רק עשה אלא דהתוס׳ רוצים להשמר מזה במה שכתבו, דאית לן לאוקמי האי לאו דלא ירצה אשאר פסולים, ור״ל דבכהג״וו דאין לן הכרח לאוקמי הלאו להוסיף על העשה גם בזה אמרינן דדרשינן לי׳ ולא מוקמינן לי׳ להוסיף לאו על העשה. אלא דסכ״ס הלשון הכתוב נתקו לעשה קשה להולמו. והתוס׳ כתבו דדומה להאי דמצורע פסחים ס״ז ע״א שאמרו הכתוב נתקו לעשה וכן להא דחולץ ליבמתו דהוי בלא יבנה. דהכתוב הוציאו מכרת דאשת אח וכן להאי דאמרינן הבערה ללאו יצאה, ובאמת אין הדמיון עולה יפה, דבכל הני הוה בכלל, והוציאם הכתוב מכלל, אבל כאן הרי מעיקרא לא היה בכלל לא ירצה, איך שייך לאמר דנתקו מלאו שלא הי׳ בכלל מעולם, דכל זמן דליכא עשה אין כאן פסול מחוסר זמן, ואי איכא עשה לא מוקמינן הלאו דלא ירצה הנאמר בשאר פסולים גם למחוסר זמן, ואין כאן ניתק לעשה כלל כמובן. אלא דחוץ מזאת גוף הסברא דלא מוקמינן בלאוי יתירי ליתא כאן דהא הלאו דלא ירצה כולל חמשה שמות ועובר על השחיטה לחוד וכן על הזריקה והקטרה ומשום עשה דמיום השמיני והלאה ירצה ודאי דלא היה עובר רק על ההקרבה אבל על השחיטה לחוד דאינה עבודה וכשרה בזר לא היה עובר.


###### Dor Revi'i on Chullin 80b:6:1
[Dor Revi'i on Chullin 80b:6:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/r/80b:6:1)

בא״ד והשתא ניחא סוגי׳ דפרת חטאת וכו׳ אבל לפי׳ הקונטרס קשה כי היכי דלא ירצה הוה ניתק לעשה, ה״נ לא תעשון וא״כ מאי פריך עכ״ל. ולא זכיתי להבין איך לפי פירושם ניחא האי סוגי׳, דניהו דגלגל לגבי שילה כמחוסר זמן דמי, אבל מ״מ אי לאו קרא דלא תעשון וכו׳, לא הוה ידעינן מאיסור הקרבת חובת יחיד בבמת צבור, וא״כ אין זה דומה למחוסר זמן דעלמא, דכבר ידעינן מקרא דמיום השמיני והלאה ירצה דאסור להקרבה באיסור עשה, ואיך ילקה משום לא תעשון דקאי אמחוסר זמן בגלגל ושילה, גם במחוסר זמן דאוא״ב או של תוך שבעת ימים דהמה נאסרים כבר בעשה, ואין להוסיף עליה לאו לדעת התוס׳. וכן קשה על פירושו של הר״ר שמואל מווארדן, דמכח תרי לאווין פריך איך אתא חד עשה ומנתק לתרי לאווין, דאיך נחשב זאת לתרי לאווין דהא כל אחד ואחד צריך אדידי׳ דלא ירצה על בעלי מומין, וקרא דלא תעשון אגלגל קודם שילה, וא״כ ניהו דיש להכניס מחוסר זמן בזה וגם בזה, אבל לעשות מזה תרי לאווין כמו בלא יחליפנו ולא ימיר אותו איך אפשר לאמר, והרי התוס׳ לעיל הקשו דאפילו חד מלקות לא נלקה משום דהוה לאו שבכללות ואיך נוסיף ע״י כללות שני לאווין אמחוסר זמן וצ״ע ודו״ק.