## Dor Revi'i on Chullin, General Preface

###### Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:1
[Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:1](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/s/General%20Preface/r/1:1)

דיני מאכלות אסורות המה מקצוע גדול בציווי התורה, ובריש פ׳ תזריע מובא ברש״י דרשה דר׳ שמלאי, דלמה הקדימה התורה דיני מאכלות אסורות בפ׳ שמיני ואח״כ נדה ועריות בפ׳ תזריע ואחרי ואמר דכשם שיצירת בהמה חיה ועוף קודם ליצירת אדם, כן תורתן קדמה לתורת האדם, והאי דרשה צריכה ביאור, דודאי יש לבקש טעם על הקדמת דיני מאכלות לדיני עריות, דכפי הנראה מן העונשים המה החמורות, אבל מה שתירץ אינו מובן, דהרי הכל תורת אדם ולא תורת בהמה חיה ועוף, ומה ענין יצירה לכאן.


###### Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:2
[Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:2](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/s/General%20Preface/r/1:2)

ואמרתי לפרש עפ״י מה ששמעתי מפי אאמו״רה״ג זצ״ל בשם רבו הגאון מה״ו שלמה קוועטש ז״ל על הקרא דארורה האדמה בעבורך, שפרש״י ז״ל דהאדמה שינתה ממה שנצטווה להוציא עץ פרי עושה פרי, שיהי׳ טעם עץ ופריה שווין, והיא הוציאה רק עץ עושה פרי, וכשנתקלל האדם על חטאו, נתקללה היא עמו, ופירש הגאון הנ״ל, דחטא האדם נצמח מחטא האדמה, לכן לא קבלה ענשה אלא ע״י שחטא האדם, כי יצירת האדם מן האדמה לבסוף הבריאה אחר שנבראו כל הנבראים, הי׳ כדי שיוחלש האדמה ע״י שהוציאה כל צמח השדה וחייתו ארץ, למען יהי׳ קל לאדם לגבור על נפש החומרי ולשמור את דרך עץ החיים, ובכל זאת ראינו כי האדם לא יכול לכבוש יצרו ונפל ברשת התאוה, ועתה אולי אם האדמה היתה משמרת ציווי השי״ת להוציא עץ ופרי בטעם שוה ונחלשה יותר, היה בכח האדם הנברא מאדמה חלושה בתכלית החולשה, לעמוד בנסיון לבלתי לאכול מעץ הדעת, לכן אחר חטא האדם נתגלה קלונה של האדמה, ונתקללה עם האדם על ששינתה ולא הוציאה עץ פרי עושה פרי, עכת״ד הגאון ז״ל והוא פרפראות נאה ודפח״ח, והוספתי אני לפרש בזה הקרא שם, דויחבא האדם ואשתו בתוך עץ הגן, ר״ל שתלו חטאם בעץ הגן שאין טעם העץ שוה לפריו, ובזה מצאו התנצלות על שלא יכלו לעמוד ביצרם.


###### Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:3
[Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:3](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/s/General%20Preface/r/1:3)

והנה כשם שבתחלת יצירת האדם השגיח יוצר הכל י״ת על חומר האדמה שממנה לוקח, שיהי׳ חלוש ומזוכך, ולא יעכב יותר מדי מלהתגבר האדם על תאותיו, כן השגיח על תולדותיו לצוות לו על מזונו שהוא המחליף את חומרו כידוע שיהיה מזוקק, כי הניזון ממאכלות האסורות אפילו אינם מקלקלים את טבעו ומדותיו כ״כ, אבל בתולדותיו יוצאי ירכו עושים רושם הניכר, כי אצל התינוק הנוצר, מזונות האב והאם, המה מכריעים את כשרונותיו הרוחניים לטוב או לרע, כי כוחות מזון של האבות מתעבים ומתגשמים בולד הנוצר, ועוד זאת כי לגדור בעד העריות והנדה, מוכשר רק מי שניזון ממאכלות טהורות וכשרות, כי רק אז יש בידו להכניע את יצרו בענין האישות כידוע, ולכן מתנאי גדר הערוה הוא גדר המזון המחיה ומחליף את חומרו, ויש לרמז זאת בקרא דשה״ש ״שררך אגן הסהר, אל יחסר המזג, בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים״ (פ׳ ז׳ פסוק ג׳) שרר ובטן שם מתקבץ מזונו, ואם ישמור את נפשו מלהתגעל במאכלות המתועבות, ואל יחסר המזג, אז יהי׳ בקל סוגה בשושנים, שדרשו חז״ל על פתחי נדה, שאם אמרה לו אשתו, כשושנה אדומה ראיתי מיד הוא פורש. כח המעצור הלזה אין לו רק מי שמשמר השרר והבטן שלא יכנסו לתוכם מזונות המגשמים את האדם ביותר, ולזה כיוון ר׳ שמלאי בדרשתו, דלמה קדמה תורת בהמה חיה ועוף דהיינו דיני מאכלות לדיני ערוה. ואומר כשם שיצירתן קדמה ליצירת אדם והוא טעם להכחיש ולזכך החומר אשר ממנו נברא האדם, כן תורתן קדמה כי גם הוא מן הצורך לזכך את חומרו כדי לגדרו בעריות ולהוליד כדמותו וכצלמו, זרע קודש מוכשר לקבל טהרת הקודש, ומה״ט נמי כתיב קדושה, הן בטרפה ונבלה והן בב״ח, כמו דכתיב בעריות קדושים תהיו, כי קדושת האומה תלוי׳ במזונה תחלה, ועל ידה, בגדר ערוה, ולכן מצאו חז״ל לגדור ולהחמיר בהני תרתי אסורי המאכל ואסורי אישות יותר מבשאר מקצועות שבתורה עד שנעשה הלכות מאכלות אסורות להלכתא גבירתא בשרשים וענפים וענפי ענפים, ועי״ז נתהווה מבוכה גדולה ונטשטשו הגבולים, עד שקשה לידע מה הוא המפורש בקרא ומה הוא שדרשו והוסיפו, ומה הוא גזרה וחומרא, והלא יש בזה נפקותא רבתא לידע את כל זאת, למי שרוצה להורות כהלכה ולא לאבד ממונם של ישראל חנם, וכאשר תראה בעיקרים הקודמים, עיקר עבודתי בחיבורי זה, לעמוד על שרשי הדברים ולהגבילם כל או״א לפי מה שהוא, עד מתי הוא לאו שיש בו מלקות, ועד מתי הוא איסור תורה בלא מלקות, ומתי התחיל הדרבנן והחומרא, ובכל ביקורי היה לי הרמב״ם עמוד ההוראה, למורה דרך ולמאיר עיני, ועפ״י דרכי זאת אפרש פסקיו גם בשאר פרקים הבאים בכל המסכתא עד כלה, ואציג כאן רק איזה כללים הנחוצים לידע כדי להבין דרכי חז״ל במסכתא זו, ואסדר דברי עפ״י אתיות א״ב וזה החלי בעזהי״ת.


###### Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:4
[Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:4](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/s/General%20Preface/r/1:4)

**אות א**
הלכה רווחת בישראל דאכילה שאסרה תורה הוא דוקא כשנהנה ממנה, דחיך אוכל יטעם, אבל אכל שלא כד״א או שנפגם המאכל, או כרכו בסיב עד שגרונו אינו נהנה מאכילתו, או שאוכל אכילה גסה שאינו תאוב לאכול עוד, או שאוכל פחות מכזית מכדא״פ, בכל אלו אינו לוקה וחוץ מחצי שיעור גם איסור תורה ליכא, ואפילו ח״ש דאסור לר״י מקרא דכל חלב רק דברי סופרים קרי לי׳ הרמב״ם, וקיל משאר איסורי תורה שאין בהם מלקות, דלענין אחע״א אמרינן דגם על איסור עשה לא חל איסור אחר, אבל אח״ש נו״ט חל איסור שבועה, עיין שבועות כ״ג ע״ב, דכל דאתא מרבוי׳ הכתובים כעין אסמכתא יחשב ולא כאיסור ודאי של תורה, ורק להחמיר אמרינן דאסור מה״ת, ולא להקל ועוד נדבר מענין זה לפנינו, אבל עתה נחקור בטעמא דהא מלתא דכל שאינו נהנה באכילתו לא אסרה תורה, שהוא נגד הסבר׳ החיצונה, דכל כותבי טעמי המצוות שוין דיש במזון זה של האיסורים לגוף ונפש איזה הפסד וגרעון, הכי נאמר דאם כרך החלב בסיב או עירב בו דבר מר, שוב אין בו מן ההפסד, ואינו מוליד בו הני תכונות רעות שעלול להוליד במי שניזון ממנו, הכי נבלה סרוחה שאינה לגר, אינו מזיק לגוף ונפש כמו נבלה שנתנבלה בשחיטה וראוי׳ למאכל אדם, הוא דבר שקשה לקבלו, ולומר דחז״ל קרא קדרשו דאכילה כתיב בהו, ולשון אכילה מורה על דרך אכילתו, אבל שלכפ״א לאו אכילה מקרי, גם זאת א״א לקבלו, דהרי בכ״מ אמרינן דיבר הכתוב בהווה, ולא למעט אתא את שאינו הווה, וכמו בטרפה אע״פ דדיבר מטריפת חית יער, אמרינן מה לי וכו׳ וכן מקרה לילה, לא נמעט מקרה יום, משום דהסברא נותנת דאין לחלק בין הנושאים, וא״כ אם אין הסברא נותנת לחלק בין אוכל כדרכו או משנה באכילתו, ודאי אין מקום למעט שלא כדרכו מדכתיב אכילה, דהרי דיבר הכתוב בהווה, יותר קשה לי על הא דפסקינן קטן או״נ אין בי״ד מצווין להפרישו, ולמה הלא אותו הפסד טבעיי שגורם אכילות נבלות בגופו של אדם, פשיטא דגורם גם בגוף הקטן ועוד יותר מבגדול כמובן, וכי בשביל דאינו בר עונשין מחמת חולשת דעתו לא נפרישהו מן ההפסד, הלא לא תעמוד על דם רעך כתיב וכמו שאנו מצווין לשמרו ולהסיר ממנו כל נזק וכל מחלה, למה נראה בחיבוק ידים איך האי קטן מטמטם את לבו במאכלות אסורות, ואמרו בגמרא סנהדרין נ״ה ע״ב בקטנה דמזידה היא, תקלה נמי איכא והא דלא נענשה משום דרחמנא חס עלה.


###### Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:5
[Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:5](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/s/General%20Preface/r/1:5)

אבל דע דכבר חקר השב שמעתתא ז״ל למה החמירו בספק סכנתא ואפילו רוב וחזקה לא מהני, ובספק איסור הקילו דלא נאסר מה״ת כלל, וסמכו גם מדרבנן על רוב וחזקה, וניחא לי׳ באמרו, דבאיסור כל שהתירה התורה, אפי׳ אי איתרמי דאכל איסורא הרי הוא אנוס ברשות התורה, ולית לן בה, משא״כ במים מגולים אם מ״מ שתה הנחש מהם יוזק וימית, לכן אין לסמוך על רוב וחזקה, עיי״ש, ובער אני ולא אדע, הכי יאמר דאין בטבע המאכלות האסורות שום גרעון והפסד אלא משום דהתורה אסרתן, דאז נשאל למה אסרתן התורה, וכיון דע״כ לומר דיש טעם לאיסורן, הדרה הקושי׳ לדוכתי׳ דמה״ט היינו מחויבים לחוש להאי היזק טבעיי שיש בהם כמו שאנו חוששין בסכנתא להפסד טבעיי שבו, ולכן אין לנו מנוס אחר אלא לומר, דהאי הפסד וגרעון הנמשך לגוף ונפש ממאכל איסור אינו כמו ארס הממית מיד, אלא דאם האדם רגיל ליזון בהם לאט לאט מולידים בגופו הני תכונות ומדות רעות, אבל בדרך מקרה אין בהם הפסד הניכר, אלא כיון דהתורה הצריכה לאסרן, ממילא עבר אמימרא דרחמנא בכל כזית וכזית ואפליו רק פ״א שאכל חייב על אכילתו, ולכן בספק ומכ״ש בדאיכא חזקה ורוב ואין כאן מקום לחוש שיתמיד באכילת איסור, לא אסרה התורה ומה״ט נמי אמרינן דדוקא דרך אכילתו אסרה התורה דכל שלכד״א הוא רק דרך מקרה מתרמי דיאכל בכהג״וו, וכן אין אנו מצווין מה״ט לפרוש את הקטן, דכיון דאסור להאכילו בידים, א״א שיאכל הקטן דבר איסור רק דרך הזדמנות ובזה אין כאן היזק טבעי.


###### Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:6
[Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:6](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/s/General%20Preface/r/1:6)

ודבר זה יוצא מפורש מתוך הסוגי׳ דעכברא בשיכרא ע״ז דף ס״ח ע״ב דאמרינן שם שרצים המאוסים דאסרה תורה חידוש הוא דמאיסו ובדילי אינשי מני׳, ופרש״י ז״ל ובלאו אזהרה בדילי אינשי מני׳ ולמה לי׳ דאזהר רחמנא עלי׳, לכן לאסור נותן טעם לפגם אתא דשרי בשאר איסורין, והתוס׳ הקשו על פי׳ זה, דמ״מ לא הוה ידעינן דהאוכלו בלאו, ולכן פירשו דחידוש הוא, דמן הדין הי׳ להתירן ככל נטלפ״ג דעלמא דשרי, עיי״ש, ובחידושי ק״ז בעהחת״ס ז״ל על ע״ז יפה כתב, דפרש״י ז״ל מוכרח מלשון הגמ׳ דקאמר משום דבדילי אינשי מני׳, שהוא שפת יתר לפי׳ התוס׳, ועוד דמשנה שלמה שנינו במכות כ״ג ע״ב, ר״ש ברבי אומר, רק חזק לבלתי אכול את הדם, ומה אם דם שנפשו של אדם קצה בהם וכו׳ וע״ז אר״ח בן עקשי׳ רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות ופרש״י ז״ל שלא היה צריך לצוות על אזהרות, על שקצים ונבלות שאין לך אדם שאינו קץ בהם, עיי״ש, ולדעת התוספת הלא איצטרך לצוות כדי לידע שיש לאו באכילתן, אלא דהחת״ס נדחק ליישב דעת התוס׳ דהתנא קאי על ריבוי הלאווין בדם ובשרצים עיי״ש. ואני תמה דאם חדא לאו איצטרך כדי ללקות עליו גם היתרים הן בדם והן בשרצים נדרשו למה הן באין, דוק ותשכח, אלא דבמחכ״ת אגב שיטפי׳ כתב בשם התוס׳ דאיצטרך להזהיר בהם כדי ללקות עליהם, וכל המעיין בתוס׳ יראה שלא הזכירו מלקות, אלא כתבו דאיצטרך ללאו ואין כוונתם כדי ללקות עליו, דזאת לא ניתן להאמר, דמלקות בא על דעבר אמימרא דרחמנא, אבל מימרא דרחמנא לא באה כדי ללקות, ואם אין צורך בלאו רק כדי ללקות לשתוק קרא מני׳, ולא ילקה אדם מישראל חנם, אלא כוונת התוס׳ דמ״מ איצטרך לכתוב לידע שיש לאו באכילתן שאם יזדמן לפעמים שירצה לאכול לרפואה במקום דליכא סכנה, או מחמת רעבון וכדומה, כדי שידע שזאת אסרה התורה וימשוך ידו ממנו זאת היתה קושי׳ התוס׳ על רש״י, אבל דעת רש״י וכן דעת האי משנה דמכות שהביא החת״ס ז״ל הוא, דבשביל שיזדמן לעתים רחוקים שיאכל דבר איסור לא היתה התורה אסרו אם לא כמו שאמר רחב״ע דרצה הקב״ה לזכות וליתן שכר טוב להמונע מהם אף דבלא״ה הי׳ נמנע, ומש״כ ק״ז ז״ל שם דלרש״י קשה איך רוצה ללמוד דגם נטלפ״ג אסור, דהרי משום דרצה הקב״ה לזכות את ישראל נכתבו, תמהני דה״ה דקשה לפי׳ התוס׳ איך נוסיף חידוש על חידוש, הלא כלל גדול בידנו דאין לך בו אלא חידושו, וכן פסקינן בססי׳ ק״ד והוא מרשב״א ז״ל דאע״ג דשרצים מאוסים בעצמם אסורים, אבל תערובות שלהן מותר, אבל בין לפרש״י ובין לפי׳ התוס׳ צ״ל דהסוגי׳ רק בהוו״א רצה לומר דטעמא דרב משום דבדילי אינשי מיני׳, אבל רבא מסיק שם דרב או כר״מ ס״ל דנטל״פ בכה״ת אסור או דס״ל עכברא בשיכרא אשבוחי משביח, עיי״ש הרי דלא חש למה דרצה לומר בתחלה דשאני שרצים דחידוש הוא, אבל בגוף הסברא דס״ל לרש״י דרק הרגילות גורם הנזק קמה הראי׳ ממשנה דמכות וגם נצבה, והתוס׳ דפליגו ע״ז וסברו דגם אכילת איסור פ״א גורמת הפסד ניכר בגוף ונפש כמו בסכנתא, היא פלאי מכח המשנה הנ״ל, ומכח כל הני קושיות שהקשינו לעיל.


###### Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:7
[Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:7](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/s/General%20Preface/r/1:7)

ועפ״י דברנו אלו תמצא שרש״י ותוספות במכילתן דף ה׳ ע״ב פליגו שם לשיטתן הלזו, דהתוס׳ שם ד״ה צדיקים עצמן לא כ״ש, חידשו מכח כמה ראיות שהביאו דדוקא במידי דבר אכילה אמרו דאין הקב״ה מביא תקלה לצדיקים, משום דגנאי הוא להם שאכלו דבר איסור, ומסתמא כוונתם משום דהאי אכילה עושה רושם בגוף האדם לגנאי, ולכן נכנסו שם בדחוקים לחלק עוד בין מאכל למאכל, אם הוא איסור בעצם או תלוי בזמן, וכל זאת משום דאזלו לשיטתם דהכא, דאפילו אוכל פ״א דבר איסור עושה רושם הניכר בגופו והוה גנאי, אבל רש״י שם בד״ה היכי מסתייע מלתא למיכל כתב וז״ל: ״האיך יגרום שום שטן לפני הצדיקים ע״י שוגג שום דבר עון״ עכ״ל, וכן כופל רש״י הדברים בדף הסמוך דשום דבר עון לא מסתייע שיכשל בה הצדיק וקושי׳ התוס׳ מכל הני עובדות אין להם התחלה כלל לפי פירש״י, עיין בחדושנו שם ותרוה צמאונך, ורש״י בזה לשיטתי׳ דהכא אזיל דאכילת איסור לעתים רחוקים אין בו משום גנאי, ומה שמשמרו הוא כדי שלא יעבור אמימרא דרחמנא אפי׳ בשוגג דבר הצריך כפרה, אבל אין חילוק בין דבר מאכל או שאר עבירה ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:8
[Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:8](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/s/General%20Preface/r/1:8)

ובזה אמרתי דבר המתקבל בפירוש דברי ר״ש בפ׳ גה״נ דפוטר אוכל גה״נ של טומאה מכלום, דמצד טומאה הלא אבגבנ״ט, ומשום גיד נמי ליכא, דדוקא מי שבשרה מותר אסרה התורה הגיד שלה, אבל לא מי שבשרה אסור, ולפי הצעתנו דלמעלה יש טעם לשבח בדבר הזה, דר״ש דדורש טעמא דקרא סובר, דהא דאסר׳ התורה אכילת גה״נ, אע״פ שעץ בעלמא הוא ואין בו טעם לחיך משום דמ״מ יאכל הגיד עם הבשר כדרכו דמי פתי יסיר הגיד מפני שאין בו טעם, דאינו כעץ ממש דאינו ראוי לכוס, וכיון דדרך ב״א לאכלו עם הבשר שפיר אסרו כדי שלא יאכל אותו תמיד, כי הא דלא אסור בשאר איסורים אם אין בו הנאת אכילה הוא, משום דבלא״ה בדילי מני׳ לאכול בכהג״וו, אבל בגה״נ דדרכו לאכלו עם הבשר אין כאן חידוש שאסרו, אמנם כל זאת בטהורה, אבל בטמאה דבשרו בלא״ה אינו נאכל, למה יאסר הגיד, דאם יקרה דינקר הגיד ממנה תו לא יאכל אותו משום דאין בו טעם, דעץ הוא, וניהו דבאוכל גה״נ של טהורה בפ״ע ודאי דעובר דכיון דאסרה התורה לא נאמר דדוקא בתוך הבשר אסרה ולא בפ״ע, אבל בגיד של טמאה שפיר דרשינן כר״ש כנ״ל ומטעם הנ״ל ודו״ק.


###### Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:9
[Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:9](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/s/General%20Preface/r/1:9)

עפ״י האמור למעלה דגרעון והפסד האיסורים ניכר רק במי שרגיל בהם, יש למצוא טעם הגון לעדל״ת אשר נתקשו בזה הרבה, הלא הל״ת חמורה מן העשה שעובר בל״ת לוקה והמבטל מ״ע בלא כלום, ולמה ידחה העשה את הל״ת, אבל לפי הקדמתנו הנ״ל ניחא טובא, דחומרות הל״ת אינה אלא בשרגיל בה, והא דלוקה בעבר אף פ״א הוא משום דעבר אמימרא דרחמנא, אולם קיום מצוות עשה אפילו פ״א הוא תיקון גדול דהרי הרבה מצוות שנוהגין רק פעם בשנה, כמו מצה לולב ושופר, ולכן שפיר דוחה העשה את הל״ת, דדל המימרא דרחמנא, אז לא יזיק לו עבירת הלאו פ״א ותועלת המצוה הרי איכא.


###### Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:10
[Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:10](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/s/General%20Preface/r/1:10)

אבל מה שיש מן התימא הוא מהא שכתב הר״ן ז״ל בפרק לולב הגזול וכן הרשב״א והראב״ד ז״ל, דכדי להנצל שלא לעבור על מצות ל״ת, מחויב האדם ליתן את כל אשר לו, והוקבע האי דין להלכה באו״ח סי׳ תרנ״ז בהגה, והוא פלא לפי הצעתנו דהרי בשביל פ״א שיעבור לא יגיע אליו האי נזק טבעיי שנמשך אחר עבירת הלאו זה כשרגיל בו, ולא נשאר רק המימרא דרחמנא, ולמה לא נאמר דלא אמרה תורה דלא תאכל אלא מרצונו ולא כשכופין אותו וממילא לא יצטרך ליתן כל ממונו כדי להפטר מן האונס, ויש לראות אם האנס רוצה לכופו, או לעבור על ל״ת או לבטל מ״ע, או שיתן לו כל ממונו, מה יעשה הלא בשביל קיום מ״ע אין צריך לפזר רק שליש בממונו, יבטל המצוה הלא עשה דוחה ל״ת, ומוטב לעבור על ל״ת כדי שיקיים המצוה, וגם בלא״ה יש לתמוה הרבה על האי הלכה דמחויב ליתן את כל אשר לו, כדי להנצל מעבירת ל״ת, שהוא נגד ברייתא מפורשת ברכות ס״א ופסחים כ״ה דתנא ר״א אומר, אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמ׳ בכל נפשך אלא אם יש אדם שגופו חביב עליו יותר מממונו נאמר בכל נפשך ויש שממונו חביב עליו יותר מגופו נאמר בכל מאדך, עכ״ל, הרי דדוקא גבי ע״ז צריכין למסור נפשנו ומאדנו, ואם כדעת הר״ן ז״ל דבכל לאו דעלמא צריך ליתן כל ממונו, בע״ז ל״ל קרא כלל, ולא עוד דהרי חזינן דבהרבה בנ״א חביב עליהם ממונם יותר מגופן, וכפי חז״ל בצדיקים כן הוא, דיעקב אבינו נכנס בסכנה כדי להציל פכים קטנים ששכח, וכיון דנפשו פשיטא דאין חייב למסור בשביל שאר לאווין חוץ מע״ז ג״ע ושפ״ד למה יהי׳ מחויב למסור כל ממונו שחביב אצלו כגופו או עוד יותר מגופו, והוא תימה רבתא על האי הלכה, שוב נזכרתי דלא על הר״ן ודעמי׳ תלונותי, אלא דהלכה זו דאין לעבור על הלאו בשביל הצלת ממונו, היא הלכה רווחת בישראל, עיי׳ עירובין דף מ״ה ע״א אר״י א״ר וכן תני׳ בברייתא, כותים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיין ואין מחללין את השבת וכו׳ בד״א שבאו על עסקי ממון וכו׳ ובשבת פ׳ כל כתבי מבואר, דבנפלה דליקה בשבת אסור לכבותה ולא להציל שום דבר מחפציו לרה״ר, אלא דהרמ״א ז״ל באו״ח סוף סימן של״ד כתב בשם האחרונים דכל זאת בזמניהם, דלא היה סכנת נפשות אם לא יכבה הדליקה אבל עכשיו שאנו דרים בין האומות, דיש בזה סכנות נפשות לעמוד בחיבוק ידים בפני הדליקה, מותר ומצוה לכבות עיי״ש, היוצא לנו מזה שאם נזכה ב״ב לשוב לארץ אבותינו, מוזהרים אנו שלא לכבות הדליקה שנפלה בעיר, אלא לראות בחיבוק ידים שתהי׳ כל העיר לשריפת אש, ואעפ״י שעני חשוב כמת והתורה אמרה וחי בהם, לא נתיר איסור כיבוי בשביל הצלת ביתו והונו ובשביל הצלת כל העיר, והוא תימא רבתא בעיני, וסותר למה דאמרה תורה בכל מאדך דוקא בע״ז, הרי דהשוה הכתוב נפשו למאודו, דכל מקום שאינו ביהרג ועל יעבור, ה״ה דאינו מצווה למסור כל הונו, עד שיהי׳ מושלך החוצה, ולא עוד שידוע דדבר זה פוגע גם בנפשות ועניות מעביר גם על דעת קונו כמו שאמרו חז״ל.


###### Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:11
[Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:11](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/s/General%20Preface/r/1:11)

אבל חוץ מכל זה, גם מצד אחר יש לי תימא רבתא על האי דינא דאסור לכבות את הדליקה בשבת, דהנה הרמב״ם בפ״ה מיסה״ת ה״ד כתב וז״ל: ״ואעפ״כ אם עבר באונס אין מלקין ואין ממיתין אותו שאין מלקין וממיתין אלא לעובר מרצונו ובעדים והתראה שנ׳ וכו׳ ומפי השמועה למדו ״ההוא״ ולא אנוס ולא מוטעה ומה אם בעכו״ם שהוא חמורה מן הכל העובר אותה באונס אינו חייב כרת ואינו צריך לומר מיתת בית דין ק״ו לשאר מצוות האמורות בתורה וכו׳, ובעריות כתיב ולנערה לא תעשו דבר וכו׳״ עכ״ל, והנה הרמב״ם לא חש להא דכתב הרמ״ך מובא בכ״מ שם לחלק בין כרת למיתת בי״ד, ופלא על הכ״מ ז״ל דבמחכ״ת לא ירד לדעת הרמב״ם בזה דהרמב״ם ודאי מודה דלא מטעם דלא קיבל אלהות פטור דאל״כ ק״ו שלו פריכא דשאני ע״ז דכל שאנוס בדבר לא עבד כלום שהרי לא קיבל אלהותו ולא עוד אלא דלמה לי׳ לרמב״ם להביא דרשה דההוא למיעוטא אנוס, אם נאמר דכל שלא קיבל אלהותו פטור, אלא ודאי דכל שעע״ז בעדים והתראה חייב על המעשה אפילו לא קיבל אלהות בלב דדברים שבלב לא הוו דברים, ולכן אין לפטרו אלא מטעם אונס, דאנן רצון בעינן כדי לחייב, וכל שהוא אנוס אע״פ שהיה חייב למסור נפשו, לא עבר בזה רק על עשה דונקדשתי, אבל הלאו דע״ז לא עבר, ולכן יליף מזה גם לרוצח דכל שאנוס במעשיו לא נהרג עליו, ומה שיש בזה מן התימא ממה שפסק הרמב״ם בהלכ׳ ע״ז פ״ג ה״ו דהעובד מאהבה או מיראה דפטור וכרבא בסנהדרין ס״א ע״ב, הארכתי בזה במ״א, ואכ״מ.


###### Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:12
[Dor Revi'i on Chullin, General Preface 1:12](https://torahapp.org/share/book/Dor%20Revi%27i%20on%20Chullin/s/General%20Preface/r/1:12)

אבל היוצא מפורש מתוך דברי הרמב״ם דכל שעובר נגד רצונו רק מחמת אונס פטור, וא״כ פשיטא לי דה״ה מחמת אונס ממון הדין כן דמ״ש, הלא אין כאן רצון לעבור ואי דמחויב ליתן כל ממונו כדי שלא יעבור, הלא נפשו נמי מחויב ליתן, אלא בכל זאת אם עבר ולא מסר נפשו פטור משום דרצון בעינן וליכא, א״כ ה״ה מי שאינו יכול לעמוד על עצמו למסור כל הונו, נמי לאו ברצון עובד אלא מחמת אונסא דממונו ולמה יהי׳ חייב, ושו״ת ריב״ש ז״ל סי שפ״ז מובא במל״מ שם, האריך הרבה להוכיח דאונס ממון לאו אונס מקרי, ולא מצאתי בכל ראיותיו הכרע אלא ממה שהביא האי ברייתא דעירובין הנ״ל, ולא ידעתי איך יפרש הוא ז״ל האי דרמב״ם שכ׳, דכל שאין כאן רצון אינו חייב בע״ז וה״ה ברוצח, ובהני כיון דמחויב למסור נפשו ולא יעבור, מה לי אם עבר מחמת אונס נפשות ומה לי מחמת אונס ממון, ופלא ראיתי עוד כי בדין דעדים שאמרו אנוסין היינו בכתובות דף י״ח ע״ב מחלק שם הש״ס בין אמרו אנוסין מחמת ממון לבין מחמת נפשות, והרמב״ם בפ״ג מהלכ׳ עדות כתב סתם דאם אין חתימתם יצאה ממקום אחר נאמנין לומר אנוסים או מוטעים היינו, ואינו מחלק בין מחמת נפשות למחמת ממון, אלא שהגמי״י ציין תשובות לרמב״ם אשר שם מחלק בזה אבל מ״מ הדבר לפלא בעיני שבחבורו יד החזקה השמיטו, כללא של דבר ענין זה צע״ג כדי לבררו, ואני לא באתי אלא לעורר כי הדבר קשה לאמרו שמחויב האדם להשאר הוא וביתו בערום ובחוסר כל ולא יציל את אשר לו בעבירת לאו, ועיין בהתוס׳ כתובות ל״ג ע״ב ד״ה אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא, שהקשו והא כשהוציאו את ר״ע אמר וכו׳ משמע דבכל נפשך מיירי אפילו היו מייסרין את האדם ביסורין קשין וכש״כ לנגודי, עכ״ל ובהגהות מהר״י יעב״ץ כתב ע״ז, דסריקת בשרו הכאה שיש לו קצבה היא, שהרי הוציאו להריגה, אבל נגודי שאמר רב הוא הכאה שאין לו קצבה. וזה דבר שא״א לעמוד בו עיי״ש. וא״כ עניות תמידית כל ימיו שהוא יסורין שאין לו קצבה הוא קשה הרבה יותר מנטילת נשמה, ולכן אני אומר שהאי מלתא לאו דרך כלל נאמר, דאונס ממון לאו אונס הוא, דודאי מי שהוא איש בריא ואולם מלאכתו בידו לפרנס את עצמו ואת ב״ב, אם יקחוהו כל ממונו אין בזה אלא צער הפסד ממון, אבל אינו דומה לפק״נ אבל איש חלוש או חולה וכל בסיס פרנסתו הוא הונו ורכושו שמתפרנס על ידו, ואם יקחוהו ממונו הרי נפש הוא חובל כי אין לאל ידו להתפרנס הוא וב״ב אלא מן הצדקה, ולהשליך את עצמו על הבריות, בכגון דא הרי מן הדין חביב עליו ממונו כגופו ויותר מגופו כי טוב לו המות, מחיי צער של עניות, ואע״פ שחילוק זה לא נזכר בפוסקים, מ״מ דרכיה דרכי נועם כתיב ודו״ק.