## Drisha, Choshen Mishpat

###### Drisha, Choshen Mishpat 232:1:1
[Drisha, Choshen Mishpat 232:1:1](https://torahapp.org/share/book/Drisha/s/Choshen%20Mishpat/r/232:1:1)

המוכר לחבירו דבר במדה כו' חוזר לעולם כו' בריש פרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ב) איתא לשון הגמרא כדרבא דאמר רבא כל דבר שבמדה ובמנין ובמשקל אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ע"כ וכתב ר"ן שם ז"ל פרש"י ז"ל חוזר המקבל ובטל והכי משמע בפ' הספינה כו' וכתב שם דל"ד לאומר בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך כו' (וכמ"ש בסימן רי"ח בס"ז ע"ש) ומיהו היינו היכא שאי אפשר להשלים כגון במקרקעי אבל היכא דאפשר להשלים כגון שמכר סאה פירות ונמצא חסר משלים וכ"כ הרמב"ם ז"ל ע"כ תוכן דברי הר"ן בקיצור ובשיטתו קיים גם הרא"ש ז"ל לדינא ולא לפירושא דמלתא כי נראה שהיא פי' מ"ש רבא כל דבר שבמדה כו' חוזר ר"ל חוזר האונאה אבל המקח קיים ומיירי בדבר שאפשר להשלים הא א"א להשלים המקח בטל לגמרי וגם מל' רמב"ם פט"ו דמכירה משמע להדיא שהוא פי' תיבת חוזר שהזכיר רבא על האונאה לא על המקח ובדבר שאפשר להשלים הא א"א להשלים המקח נמי חוזר כ"כ רשב"א דחוזר שהזכיר רבא היינו חוזר האונאה ולא המקח אלא שהוא כתב דאפילו בדבר שא"א להשלים נמי המקח קיים אבל רוב הפוסקים חולקים עליו וממה שכתב ר"ן הנ"ל דאפשר להשלים היינו כגון שמכר סאה פירות וא"א היינו כגון קרקעות יש לדקדק נמי דאפילו לית ביה בידו להשלים עתה כל שיכול לקנות ולהשלימו לאחר זמן אפשר להשלים מיקרי ודוקא בבית וטלית וכיוצא בו שא"א להשלים חסרון זה כלל הוא דמיקרי דבר שא"א להשלים וכן נראה להדיא מלשון הרמב"ם שכתב ומחזיר את המעות אפילו לאחר כמה שנים ומדברי רבינו הטור נראה שגם הוא פי' תיבת חוזר על האונאה לא על המקח ומ"ש בתחלה חוזר היינו לישנא דרבא ואח"כ כתב פי' דמלתא דהיינו והמקח קיים ומחזירין כו' אלא שבדין דבר שאפשר להשלים וא"א להשלים לא ביאר רבינו דעתו ומדסתם וכתב ומחזירין הטעות וגם מדלא כתב ומשלימין בו (ואף שהרמב"ם כתב לשון זה ומחזיר הטעות כו' הא כתב תשובתו בצדו כיצד מכר לו ק' אגוזים כו' והיינו דבר שאפשר להשלים) נראה לכאורה דס"ל דלעולם המקח קיים אפילו בדבר שא"א להשלים כגון קרקעות אפ"ה מחזיר האונאה בדמים ודיו וכדעת הרשב"א הנ"ל ודוקא במום דכל הכלי מקולקל ומבוזה והוי חסרון שבכולו כתב בסמוך ס"ד שאין מחשבין פחת המום כו' אבל חסרון מדה או משקל אע"פ שא"א להשלים סוף סוף הנמצא לא נפחת שוויו בשביל החסרון ההוא ומיהו יותר נראה למוקים לרבינו בשיטת רוב המפרשים דס"ל ג"כ חילוק בין דבר שאפשר להשלים לדבר שא"א ומה שקיצר וכתב כאן סמך אמ"ש בסמוך (סעיף ה') תשובת הרא"ש בההוא ביתא דנשתברו כותליו דמינה איכא למידק דאם היה דבר שא"א להשלים היה המקח בטל לגמרי וגם מדברי הראב"ד שהביא בסמוך איכא למידק כך ומ"ש מחזירין הטעות כדי ללמדך דתיבת חוזר שהזכיר רבא אאונאה קאי ודוק:


###### Drisha, Choshen Mishpat 232:3:1
[Drisha, Choshen Mishpat 232:3:1](https://torahapp.org/share/book/Drisha/s/Choshen%20Mishpat/r/232:3:1)

וכתב הראב"ד פעמים שהמקח בטל וחוזר בו כל זמן כו' בפט"ו דמכירה כ"כ אמ"ש הרמב"ם המוכר לחבירו דבר במדה כו' חוזר לעולם כו' כיצד מכר לו ק' אגוזים בדינר ונמצא ק"א או צ"ט נקנה המקח ומחזיר הטעות ואפילו לאחר כמה שנים כתב הוא בהשגה ז"ל א"א אינו מחוור דפעמים שאין המקח נקנה שאם רוצה לחזור עד שלא השלים חוזר כו' (ויש שם בהשגה ט"ס וכמו שהביאו רבינו כך הביאו המ"מ והוא עיקר) ובסוף דבריו סיים ושורש דבר זה בקידושין ע"כ ופירושו כמ"ש המ"מ ז"ל דגבי מקדש אשה במנה זו אמרינן בקידושין דאם לא ידעה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת ואע"פ דמפלגינן התם בין קידושין למקח וממכר היינו כשלא אמר זה אבל אמר זה הוה דינא בממונא כמו באיסורא וכתב המ"מ בסוף דבריו ז"ל ומ"מ אין קידושין דומה למקח וממכר בכה"ג ודברי המחבר ורבו ז"ל עיקר וגם הרמב"ן הודה לדבריהם פ' בית כור כל זמן שאפשר להשלים עכ"ל והב"י הביאו וכתב עליו ז"ל ותמיהני שנראה שהראב"ד אינו חולק על דברי הרמב"ם ורבו אלא שחידש לנו דין א' שלא נזכר בדבריהן ודברי טעם הוא ואפשר שגם הם יודו כו' עכ"ל ב"י וכ"כ בד"מ שם ע"ש ואני בא להוסיף ולומר שגם מדברי רבינו מוכח דס"ל דל"פ שהרי רבינו כתב תחלה כדברי הרמב"ם וגם הביא אח"כ על דברי הרמב"ם דאפילו קנו מידו כו' ואח"כ כתב דברי הראב"ד בלא פלוגתא ומ"ש הראב"ד אדברי הרמב"ם דאינן מחוורין ר"ל שלא הו"ל לסתום ולכתוב נקנה המקח כו' דמשמע בכל ענין וגם ק"ל על המ"מ שכתב שאין למדין מקח וממכר מקידושין והוא עצמו כתב אח"כ שמ"ש הרמב"ם שאם נשתמש במקח אפילו יש בו מום מחלו יצא לו ממ"ש כן במקדש את האשה ובא עליה ונמצאו בה מומין דאמרינן חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו יפה וחייב בכתובתה כמ"ש בפכ"ד דאישות וכך הם דיני מקח וממכר שווים הם לאשה בדינים אלו כדאיתא בפרק המדיר עכ"ל ומיהו י"ל דשאני התם דיליף ממון מממון דכמו דבאשה חייבוהו לאיש ליתן כתובה ואמרינן דידע ומחל ה"נ אמרינן במקח דידע ומחל אבל לומר כמו שאמרו באישות דאינה מקודשת כך נאמר במקח שאינו נקנה בזה יש לחלק בין ממון לאיסור וק"ל:


###### Drisha, Choshen Mishpat 232:7:1
[Drisha, Choshen Mishpat 232:7:1](https://torahapp.org/share/book/Drisha/s/Choshen%20Mishpat/r/232:7:1)

וזה נוטה לצד דבריו כו' דבר שאין לו קצבה כו' אבל המ"מ כתב דלמד הרמב"ם דין זה מדמיון אונאה ומק"ו שהרי המום לעולם חוזר אע"פ שאין האונאה חוזרת אלא לזמן ידוע עכ"ל ובאמת שהרמב"ם סיים בדבריו וכתב שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול לו בו ויפרש אותו כמו המפרש בהונייה ומשמע דר"ל דבאונאה אמרו בפ' הזהב ע"מ שאין לך עלי אונאה ל"מ ומפרש טעמא משום דלא ידע דקא מחיל ותניא שאם אמר חפץ זה אני מוכר לך בר' ויודע אני שאינו שוה אלא ק' ע"מ שאין לך עלי אונאה מהני תנאי ומשמע לרמב"ם דאפילו אמר [הוי] יודע שיש בו אונאה בזה על מנת שאין לך עלי אונאה ל"מ כל זמן שלא הזכיר הסכום וסבירא ליה דהא דקאמר דלא ידע ומחיל פירוש לא ידע כמה היא האונאה ואיך ימחול וקאמר שבו צריך לפרש גם בזה. אבל רבינו סבירא ליה דאין ראיה מהתם דאפשר דהא דאמרינן אונאה לא ידע ומחיל דמיירי דלא א"ל הוי יודע שיש בו אונאה אלא אמר סתם ע"מ שאין לך עלי אונאה וכדפירש"י התם והא דקתני בברייתא אמר חפץ זה אני מוכר לך בר' כו' רבותא קאמר וה"ה אם א"ל סתם הוי יודע שיש בו אונאה (וכמ"ש בדרישה לעיל סי' רכ"ז) ומשום הכי כתב רבינו שעיקר טעמו דהכא והתם הוא ממה שכתב בפי"א דמכירה דאין חיוב חל בדבר שאין לו קצבה ומשם למד למחילה ובזה מיושב דלא תקשה דברי רבינו אהדדי שכאן השיג על הרמב"ם ולעיל בסימן רכ"ז סעיף כ"ו בדין אונאה כתב סתם כמשמעות דעת הרמב"ם אלא לאו ש"מ דאין ראיה מאונאה דהתם לא בעינן אלא שיאמר לו הוי יודע שיש בו אונאה וזה גם הכא בעינן אבל בין הכא ובין התם לא בעינן שידע כמה הוא המום או האונאה ואף שגם רבינו כתב לעיל סכ"ו זה שאני מוכר לך כו' אינו שוה אלא ק' ל"ד קאמר אלא כמ"ש שם וגם אם נפשך לומר דדוקא קאמר רבינו התם שיודיע לו סכום האונאה מ"מ ל"ד להכא דהתם באונאה בקלות טעו אינשי מש"ה אף שא"ל המוכר הוי יודע שיש בו אונאה ע"מ כו' סבר הלוקח לאו משום שבודאי יש בו אונאה אמר כן אלא שאפשר שטעה בעצמו לכן התנה כן ומש"ה קבלו הלוקח שסמך שלא יהיה בו אונאה ועוד סבר אף שיהיה בו אונאה יהיה דבר מועט לא איכפת לו אבל אילו היה יודע שיהיה בו בודאי אונאה או שיהיה בו כ"כ לא היה מקבלו לכן צריך שיאמר לו הוי יודע שאינו שוה אלא מנה והריני מוכרו לך בר' מה שאין כן כאן שמה שא"ל הוי יודע שיש בו מום ודאי כן הוא דאל"כ לא היה א"ל שיש בו מום וגם אין חילוק בין מום קטן לגדול דגם מום קטן פוגם כל המקח מש"ה ס"ל לרבינו דאפילו לא הזכיר לו המום סבר ומחיל וראשון עיקר ועיין מ"ש בסמ"ע בישוב דברי הב"י דכאן פסק הדבר כדברי הרמב"ם ובסימן ס' ור"ז פסק בדבר שאין לו קצבה דלא כוותיה גם דברי ב"י תמוהין הם בזה שהביא תחלה דברי המ"מ וכתב עליהן ז"ל ודברי רבינו נכונים הם דהרמב"ם אזדא לטעמיה כו' ע"ש דאם נכונים הם למה פסק בזה בש"ע כהרמב"ם כיון דבנותן דבר שאינו קצוב לא פסק כוותיה ולכאורה היה נראה להגיה בב"י דצ"ל דדברי רבינו אינם נכונים הם אלא כדברי המ"מ הנ"ל וק"ל:


###### Drisha, Choshen Mishpat 232:8:1
[Drisha, Choshen Mishpat 232:8:1](https://torahapp.org/share/book/Drisha/s/Choshen%20Mishpat/r/232:8:1)

המוכר פרה לחבירו כו' בב"מ דף פ' גרסינן אר"י המוכר פרה לחבירו וא"ל פרה זו נגחנית כו' רבצנית היא והיה בה מום א' וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות ופירשו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם פרק ט"ו דמכירה דלא היה בה אלא המום הא' שאינו ניכר וחשבוהו בין המומין הניכרים שאין בה (והיינו כרישא דדברי רבינו) מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות ופירש הרי"ף והרא"ש דהראה לו מום א' ניכר לעינים שיש בה וא"ל פרה זו יש בה מום זה ומום א' שאינו ניכר אין זה מקח טעות שהרי לא הטעהו ולא א"ל אלא מומין שבה (והיינו כסיפא דדברי רבינו) א"ל רב אחא לרב אשי היו בה כל המומין הללו מאי ור"ל אי רישא דוקא קתני או סיפא דוקא אי רישא דוקא קתני דכשאין בה אלא מום שאינו ניכר הוא דהוי מקח טעות ומטעם הנ"ל הא יש בה כולן לא הוי מקח טעות וסיפא דקתני מום זה כו' לרבותא קתני דאפילו הראהו לו באמצע מום זה דא"ל דמדדקדק זה והראהו לו זה סברתי שאין לו בה אלא זה וכ"ש כשלא הראהו לו א"ד סיפא דוקא קתני דכשהראה לו מום זה הוא דלא הוי מקח טעות גם באידך מום שאינו נגלה שיש בו הא לא הראה לו הנגלה יכול לומר סברתי דגם הנגלה אין בו ורישא קמ"ל רבותא דאפילו לית בה אלא חד מום הוי מקח טעות (וכן פירש הכ"מ איבעיא זו וע"ש) א"ל רב מרדכי אפילו היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות עכ"ל (והיינו כמציעתא דדברי רבינו) אלא שרבינו הוסיף וכתב במציעתא בין כולן בין מקצתן כו' עד דכמו שמחל על הניכר כך מחל על שאינו ניכר ואין זה שם באשר"י ורבינו נמשך בזה אחר ל' הרמב"ם דכתבו ומש"ר בבבא הג' שהרי לא הטעהו שלא הזכיר כו' זהו אינו ברמב"ם אבל האשר"י כתבו ורבינו כתב לשניהן ונראה לכאורה כסותרים זא"ז ובפרישה כתבתי ישובו דלק"מ ע"ש ודוק:


###### Drisha, Choshen Mishpat 232:10:1
[Drisha, Choshen Mishpat 232:10:1](https://torahapp.org/share/book/Drisha/s/Choshen%20Mishpat/r/232:10:1)

והר"ר אפרים כו' וכיון דלא אתני כו' ז"ל מהרו"ך בשארית יוסף שלו ק"ק דלא הוה צריך לה"ט שהרי בטוי"ד סימן פ"א כתב דבהמה שנשחטה ונטרפה מחמת סירכא דהחלב מותר דהוה ס"ס ספק שמא אינה נטרפה רק שאין אנו בקיאין בבדיקה ואת"ל טריפה היא שמה עתה נטרפה וא"כ הואיל והוה ס"ס המע"ה עכ"ל ותמוה בעיני דמה ענין זה אצל זה דהא ע"כ מש"ר בשם הרמב"ן שה"ה נמי שאר טריפות מחמת סירכא מבטל המקח איירי באופן דודאי לא נסרכה משעת לקיחה והלאה כ"א קודם שקנאה כגון שקנאה היום ומיד שחטה שא"א שבזמן מועט כזה נעשה הסירכא דאל"כ תקשה ליה למה מבטל המקח הלא אפילו בניקב בית הכוסות אם לא הוגלד פי המכה על הלוקח להביא ראיה ואי לא המקח קיים וא"כ ליכא ס"ס ועוד דבעינן האי טעמא דהו"ל לאתנויי כדי שאף אם המעות הן עדיין ביד הלוקח מוציאין המעות מידו ול"מ למימר הרי עכ"פ הבהמה אסורה עליו ואדעתא דהכי לא קניתיה ואי משום שהספק נולד ברשותו דלוקח בדבר שהוא ס"ס לא מיקרי ברשותו נולד וכ"ש בזה דודאי הוה קודם וכנ"ל ואפילו לסברתו אין דומין כ"כ זה לזה דשאני התם דבשעה שחלבו הבהמה ועשו הגבינות בחזקת היתר לאכלן מש"ה גם עתה שעדיין לא אכלן עד שנמצא המום בבהמה אמרינן שהמום נעשה אח"כ מכח ס"ס כדי להעמידן על חזקתן משא"כ לאכול גוף הבהמה (הא) היה לה חזקת היתר לאכלה כל זמן שלא נשחטה ונדבקה כראוי וק"ל:


###### Drisha, Choshen Mishpat 232:13:1
[Drisha, Choshen Mishpat 232:13:1](https://torahapp.org/share/book/Drisha/s/Choshen%20Mishpat/r/232:13:1)

ואם הדבר ספק המע"ה ז"ל ב"י דין זה נלמד מדין המוכר פרה לחבירו ושחטה ונמצאת טריפה שנתבאר בסמוך עכ"ל משמע מתוך ל' שס"ל בהאי דינא ג"כ שאם לא יביא הלוקח ראיה אפילו אם המעות עדיין ביד הלוקח צריך ליתנם למוכר ויפסיד הוא ומ"ש הרא"ש המע"ה היינו משום דמסתמא כל כמה דלא יהיב דמי לא יהיב ליה גבינה דומיא דלעיל כמ"ש בסמוך שהרי דימה הדברים להדדי ולעד"נ שאין דעת הרא"ש ורבינו שהעתיק ל' כן דאל"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש וכמו שפירש רבינו דבריו בהדיא לעיל בדיני טריפה גם שם בתשובה סתם וכתב כמש"ר כאן ולא כתב שנלמד מדין טריפה הנ"ל גם חילוק גדול יש ביניהם דשאני טריפה דסתם בהמה אינה רגילה להיות טריפה ולכך כשנמצאת טריפה אמרינן כאן נמצא כאן היה משא"כ בגבינה דסתם גבינות רגילים להיות בהן ריקבון לכן אמרינן בהו המע"ה דהיינו אם עדיין לא נתן המעות אין המוכר יכול להוציא המעות מיד הלוקח אם לא בראיה שנעשה הריקבון לאחר שבא ליד הלוקח וזה דומה למש"ר לעיל ס"ס ר"ל במכירת שכר אי לא טעמיה וכמ"ש שם ודוק:


###### Drisha, Choshen Mishpat 232:15:1
[Drisha, Choshen Mishpat 232:15:1](https://torahapp.org/share/book/Drisha/s/Choshen%20Mishpat/r/232:15:1)

ואינו נראה כן מההוא עובדא כו' האי עובדא איתא בב"מ דף מ"ב [עיין בב"ח שהביא ל' הגמרא] וז"ל הרא"ש משתבע איהו דלא הוה ידע כו' קרוב לודאי הוא דידע (פי' מש"ה לא מקרי טענת ספק) דסתם ספסרי בקי במומי הבהמות וגם מעיין בהו ודמי לסלע שנפלה משנים דאמר פ' אלו מציאות דמצי לאשתבועי כיון דנראה בעיניו טענת ודאי ומשלם בקרא דמי בשר בזול כל זוזי ארבע דנקי ואע"פ דספסרא לא בעל דבר דבקרא הוא כיון שדינו של בקרא עם יתמי והם אין תובעים אותו כי כבר גבו מספסרא ספסרא עומד במקום יתומים לגבות מבקרא כל מה שהוא מחויב מן הדין ליתומים כי ההוא דשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דאמר ר' יוסי שתחזור פרה לבעלים ומשום דלא משלם ליתמי אלא לספסרא וגם אין זו פשיעה כ"כ לענין אי הו"ל שוני או לא הטילו פשרה ביניהם לשלם דמי בשר בזול כך פרש"י ולמאי דפרישנא (וכ"כ התוס') שלא היה יכול לחיות עד יום השוק ניחא דלא הוי פשרה אלא דין כי לא היה שוה יותר כי בשר הנשחטת קודם יום השוק צריך למכור בזול כו' עכ"ל הרי לפנינו דרש"י ותוס' והרא"ש פירשו דהמעשה הוה דהיתומים כבר נפרעו מהספסרא והספסר הוא דקטעין לחזור ולהשתלם מהאפוטרופוס או מהבקרא ומסקינן דהסרסור ישתלם מהבקרא דמי בשר בזול אחר שישבע דלא ידע וע"פ פי' זה תמה רבינו על הרמב"ם שפסק שהסרסור א"צ לפרוע להלוקח וגם המ"מ כ' על דברי הרמב"ם הללו ז"ל וביאור המעשה לדברי הרמב"ם צ"ע עכ"ל. ואין לתרץ ולומר דהרמב"ם מיירי בדלא מסרו הלוקח לבקרא אלא הוא עצמו הניחו בין בהמותיו לשמרן ומש"ה קאמר דנשבע הסרסור ונפטר דהא בזה הלוקח עצמו דין בקרא יש לו והיה צריך לחזור לשלם להסרסור ומש"ה אמרינן אפוכי מטרתא למה לן (עומד כל א' בשלו דז"א דאין צד חיוב על הלוקח דלא הו"ל לעיוני ודוקא בקרא דהוה ש"ש עליו הוה לעיוני תדע דאל"כ גם בבקרא היה לנו לומר דיעמוד הסרסור בשלו כי אמר ליתומים תלכו לאפוטרופסים שהן במקום לוקח וכ"ש אם האפוטרופסים עצמם תובעין להסרסור שיאמר לו כן ועוד דעכ"פ יש נ"מ דעל הסרסור להחזיר להלוקח כל הדמים שקיבל ממנו והלוקח א"צ להחזיר להסרסור אלא דמי בשר בזול כמו שהפסידו דלא היה יכול לחיות עד יום השוק או מטעם רש"י כיון דלא פשע כולי האי וכמו שאתה צריך לומר לשיטת רש"י והרא"ש דהסרסור משלם לאפוטרופסים כל הדמים שקיבל מהן כיון דהוה מקח טעות וכמו אם היה המוכר עצמו בכאן (ומש"ה לא חילק הגמרא לשיטת פירושם) והבקרא אינו חוזר ונותן לו אלא דמי בשר בזול וק"ל. מיהו לפי מ"ש הרא"ש בשם הראב"ד שם לק"מ דשם אהא דכתב הרא"ש ז"ל ספסרא עומד במקום יתומים לגבות מבקרא כל מה שהוא חייב מן הדין ליתומים כי ההיא דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דאר"י דתחזור פרה לבעלים כו' וכנ"ל ע"ז מסיק הרא"ש וכתב ז"ל והראב"ד ז"ל פירש דלא צריכינן לההיא דר"י הכא אלא לפי שהיתומים כל זמן שלא ידעו אין המקח קיים דשמא בעל מום הוא ועומד השור לחזור לבעליו ויחזיר להן הדמים צריכין הן לשמרו עד שיחזירוהו לבעליו נמצא דהיתומים ש"ש על השור בשביל מעותיהן שהן באחריותו והבקרא ש"ש של היתומים ונכנס תחתיהן וכיון שלא שמרו כראוי משלם לספסרא דמי בשר בזול עכ"ל הרי לפנינו דגם הלוקח מיחשב ש"ש להספסרא ומש"ה הרמב"ם דאיירי כאן בדלא נתנו לבקרא יצא חיוב הספסרא בחיוב (הבקרא) [הלוקח] ועומד כל א' בשלו ופטור הספסרא משא"כ כשיש בקרא דאז הבקרא נכנס בחיובו להיות ש"ש במקום הלוקח ונשאר החיוב על הספסרא לשלם להלוקח וחוזר הספסרא ונוטלו מהבקרא וק"ל ומהתימה איך לא ראה לפניו רבינו דברי הרא"ש שהביא דברי הראב"ד הנ"ל שלפי דבריו לק"מ. ועוד היה נלע"ד שהרמב"ם מפרש היא בע"א ולק"מ והוא דס"ל דהא דמסיק שם ואמר הילכך משתבע ספסרא כו' לאו מדברי רמי בר חמא הוא אלא מסקנת התלמוד הוא אחר השקלא וטריא בספיקא דרב"ח ודלא כרב"ח והכי הן הצעת דבריהם דרמי בר חמא לא עלתה על דעתו שישלם בשר בזול אלא סבר שהיתומים ישתלמו או מהאפוטרופוס אי מהבקרא דמי כולו או אין שום אחד מהן יפרע להן כלום בהתנצלות דכל אחד והתלמודא מתמה האיך ס"ד שהבקרא יהיה פטור לגמרי כיון שהוא ש"ש של היתומים וקאמרי דרך שקלא וטריא דאפשר דמיירי דאין להיתומים הפסד דנמצא המוכר ושקלי זוזי מיניה והמוכר הוא דטוען עמהן שיחזרו וישלמו לו כי הן פשעו ושבזה קמסתפק רמי בר חמא מי ישלם למוכר דהא לית ליה טענה עליהן כיון דהוא פשע דכבר ידע אלא ע"כ צ"ל דמיירי דמוכר לא הוה [אלא] סרסור ואם כן א"א לומר שנשתלמו היתומים ממנו דהא הוא לא פשע וע"כ צ"ל דרמי בר חמא נסתפק מי ישלם להיתומים והדרא קושיא לדוכתה איך ס"ד שיהא הבקרא פטור לגמרי כיון שהוא ש"ש ומסיק הילכך כיון דליתא לספיקא דרמי בר חמא אלא האפוטרופוס פטור לגמרי והסרסור אם הוא בנמצא פוטר נפשו בשבועה והבקרא מחויב לשלם להיתומים ומ"מ כיון דיש לו התנצלות קצת להבקרא מש"ה מקילינן גביה וא"צ לשלם להיתומים אלא דמי בשר בזול כן נ"ל הצעת השמועה לדעת הרמב"ם ונתיישב לפירושו מאי דק' לפי' רש"י והתוס' והרא"ש ורבינו הנ"ל דלפירושם הו"ל לכתוב המעשה כאשר היה שמיירי שהיה נמצא המוכר והמוכר היה סרסור והיתומים נפרעו מהסרסור והסרסור חזר ותבע להאפוטרופסים ושנסתפק רמי ב"ח מי ישלם להסרסור ועוד כיון דרב"ח לא נסתפק אם ישבע הסרסור או לא לא הו"ל להסיק ולומר אלא (הילכך) ומשלם הבקרא דמי בשר בזול אבל לפי' הרמב"ם ניחא גם זה דהגמרא מסיק וקאמר כן לאפוקי ממה שהשיבו לו שהיתומים נפרעו מהמוכר ע"ז קאמר דלא איירי בהכי דא"כ מאי קא טעין אלא צ"ל דאין כאן אלא סרסור והוא א"צ לשלם אלא נשבע ונפטר וגם ניחא במאי דסתם וכתב ומשלם בקרא ולא כתב למי משלם גם הכי הול"ל ומשלם לו בקרא מיהו א"צ לשלם אלא בשר בזול ודוק. ועיין בב"י וכ"מ שכתב ג"כ כמעט כפירושי אבל אם כן היתה כוונתו לשונו דחוק הוא למאוד ולא הול"ל בל' ס"ד ושאר דברים דכתב ע"ש. עוד כתב הב"י ישוב לדברי הרמב"ם בשם בעל המרשים אבל דבריו דחוקים מאד וגם הב"י דחה אותו ואשר כתבתי הוא הנכון לע"ד ודוק. ואין להקשות לשיטת הרא"ש ורבינו למה לא כ"ר דין בקרא דחוזר ומשלם להסרסור א"ל משום דלא איירי כאן בדין זה כשמסרו לבקרא אלא הלוקח הניחו בין בהמותיו ומ"מ ק' דלקמן בסימן ר"ץ כתב שם גופא דהאי עובדא וכתב שמשתלמין מן המוכר או מן הרועה כלומר מן המוכר כשהוא בע"ה או מן הרועה כשהמוכר סרסור והול"ל דהסרסור אם חוזר ותובע להרועה צריך לשלם לו התביעה דמי בשר בזול ודוחק לומר דשם בדין יתומים איירי ולא בדין תביעת הסרסור דמ"מ לא הו"ל לרבינו להשתמט מלכתוב האי דינא שם או בשום מקום כיון דחידוש גדול יש בדין הזה וכמו שהוצרך הרא"ש ליתן טעם לפסק דין זה לפי פירושו וצ"ע:


###### Drisha, Choshen Mishpat 232:19:1
[Drisha, Choshen Mishpat 232:19:1](https://torahapp.org/share/book/Drisha/s/Choshen%20Mishpat/r/232:19:1)

וכתב הרמב"ם ז"ל מכאן אתה למד שהלוקח כו' ז"ל הראב"ד שם בהשגות א"א דין אמת הוא אלא שאין מכאן ראיה לפי שהזרע כשאינו ראוי לצמוח דבר ידוע הוא שהוא נרקב בעמידתו בקרקע ואינו בר השבה משא"כ בשאר מקומות והמ"מ כתב ז"ל והמחבר סובר כי הדברים ק"ו ומה פירות לזריעה שאינו מחזיר לו כלום אינו מנכה לו כלל מן הדמים אפילו בדמי עצים כאן שהוא יכול לקבל ממכרו ע"י טורח כ"ש הוא דאינו מנכה לו כלל: ואפילו אם נגנב או נאבד אחר שהודיעו כ' ב"י כו' [עב"ח שהביאו] ולי נראה כפי' קמא דלפי' זה ק' דלא הול"ל מאחר שהודיעו שרוצה להוליכו דהא אזה קאי ועוד מדכתב אחר זה (ואומר) [ואם] לא הודיעו שרוצה להוליכו שם ומתחלה כתב סתם ואם לא הודיעו ש"מ דשם מהודעה אחרת מיירי ועפ"ר שם כתבתי פי' הדברים על נכון:


###### Drisha, Choshen Mishpat 232:20:1
[Drisha, Choshen Mishpat 232:20:1](https://torahapp.org/share/book/Drisha/s/Choshen%20Mishpat/r/232:20:1)

והרמ"ה ז"ל כתב ואם המוכר ידע כו' כתבתי בפרישה דנראה דבהא לא פליג הרמב"ם ומיהו אפשר לומר דהרמ"ה דכתב דהוצאת הליכה על המוכר טעמו דס"ל דפלוגתת ת"ק ורשב"ג מיירי אפי' בידע המוכר בהמום ואפילו בידע ס"ל לת"ק דאינו חייב בהוצאה והרמ"ה פסק כרשב"ג והרמב"ם פסק כת"ק ובזה יתיישב יותר מאי דכ"ר והרמ"ה כתב כו' בל' פלוגתא ומלשון ההשגות ומל' המ"מ משמע דהרמב"ם פסק כרבנן וראב"ד דפליג עליה כרשב"ג ומיהו בש"ע עירב דבריהן וכתב דעל הלוקח לטפל בחזרתו ושאין על המוכר כי אם ההוצאה ואם ידע המוכר במום חייב אף בהוצאה על ההולכה משמע דלא פליגי וצ"ע: