## Drisha, Even HaEzer

###### Drisha, Even HaEzer 93:1:1
[Drisha, Even HaEzer 93:1:1](https://torahapp.org/share/book/Drisha/s/Even%20HaEzer/r/93:1:1)

אבל (מעכב מליתן לה חייב במזונותיה כתב הריב"ש דוקא גרושה אית לה מזונות אבל חלוצה אין לה אפילו לא נתן לה כתובה ד"מ כ"פ):


###### Drisha, Even HaEzer 93:2:1
[Drisha, Even HaEzer 93:2:1](https://torahapp.org/share/book/Drisha/s/Even%20HaEzer/r/93:2:1)

יעשו כמנהגא כתב בית יוסף בשם הריטב"א מי שנשא אשה ממקום אחר אדעתא דתדור עמו במקומו הולכים אחר מנהג מקומו. וכתב המרדכי דאין ראיה ממה שכמה פעמים סלקו יתומים האלמנות דשמא מרצונם נעשה ועוד אטו כולי נשי דינא גמירי דידעי דלא מצי לסלקינהו ד"מ כ"פ):


###### Drisha, Even HaEzer 93:3:1
[Drisha, Even HaEzer 93:3:1](https://torahapp.org/share/book/Drisha/s/Even%20HaEzer/r/93:3:1)

ודוקא אחרי מותו הפסידה כו' אבל בחייו ניזונת כו' ל"ד מחלה כתובתה נקט אלא ה"ה מכרה לו דאין לה מזונות דוקא לאחר מותו וכמ"ש לפני זה ז"ל מכרה או משכנה כתובתה כו' עד בין בחיי בעלה בין אחרי מות בעלה הפסידה מזונותיה אבל בחיי בעלה עכ"פ יש לה מזונות מטעם הנ"ל דמזונותיה תחת מעשה ידיה. והא דנקט רבינו מוחלת כתובתה בבבא בפני עצמו משום דבמוחלת יש דיעות דאיכא מ"ד דיש לה מזונות אף אחרי מותו משום שנאמר משלם רעה תחת טובה לא ימוש רעה מתוך ביתו וע"ל סימן ק"ה שהארכתי עוד מזה:


###### Drisha, Even HaEzer 93:4:1
[Drisha, Even HaEzer 93:4:1](https://torahapp.org/share/book/Drisha/s/Even%20HaEzer/r/93:4:1)

וכתב הרמב"ם שהיא נשבעת שבועת היסת ונוטלת תימה שהריטב"א כתב בשם הרמב"ם דצריך לישבע שבועת המשנה בנק"ח וכתב שהרמב"ם אזיל לטעמו שס"ל דאפילו מי שיש בידו משכון וטען עליו בכדי דמיו חשוב נשבע ונוטל כמ"ש בספרו וכ"כ הרי"ף ז"ל עכ"ל והב"י הביא דברי כולם ולא כתב יישוב לזה ולא הקשה ג"כ דבריהם בשם הרמב"ם אהדדי ובאמת שכדברי הריטב"א כתב הרמב"ם בספרו פי"ג מהלכות מלוה ופי"ג מהלכות טוען וכ"כ רבינו בשם הרמב"ם בח"מ ר"ס קל"ג ולפ"ז קשה גם רבינו אהדדי שכאן כתב בשם הרמב"ם דסגי בהיסת ושם כתב בשמו דצריך שבועה בנק"ח מיהו בזה י"ל דלא כתב שם אלא באומר חפץ זה שלך הוא אבל חייב אתה לי ואני אתפסנו בידי עד שתשלם לי דכיון דלא בא לידו מתחלה בתורת משכון מ"ה צריך שבועה בנק"ח וכמו שחלקתי שם בזה מכח קושיות אחרות ע"ש אבל קושיא ראשונה במקומה עומדת שהרי הרמב"ם כתב בהדיא פי"ג ממלוה ופ"א מטוען שנשבעה בנק"ח אף במשכון ולמה כתב רבינו והר"ן בשמו כאן שסגי לה בהיסת ונ"ל לחלק במה שחילק הר"ן פרק כל הנשבעים וכתב דהגאונים שהצריכו לישבע בנק"ח אף שהוחזק ויכול לטעון עליו לקוח הוא בידי היינו דוקא כשבא לגבות חובו מהמשכון אבל כשהוא מוחזק במשכון ושותק והלוה בא להוציא משכנו מידו א"צ לישבע אלא היסת דאין זה נשבע ונוטל ודי לנו בזה במה שחדשו לנו הגאונים בדין בלא ראייה והבו דלא לוסיף עלה כו' ע"ש והביא ב"י דבריו בח"מ סימן פ"ט ע"ש וא"כ ה"נ איירי דיתומים באים להוציא הקרקע או המטלטלים מתחת ידה ומ"ה נפטרה בהיסת ומש"ש נשבעה היסת "ונוטלת ל"ד אלא כלומר תחזיק במה שבידה אבל ב"י פסק שם דבכל ענין צריכה שבועה בנק"ח ע"ש ולפי דבריו צ"ע וצ"ל דס"ל כמ"ש המ"מ והר"ן והביאם ב"י ז"ל כיון שהנכסים בחזקתה הרי היתומים כבאים להוציא וכאילו אמר לחבירו מנה לי בידך והלה כופר בכל כו' ע"ש ור"ל שהאלמנה זו שיעבודה בנכסים עדיף הם ממשכון דבמשכון ס"ל להרמב"ם דצריך לישבע בנק"ח ובזה בהיסת סגי וה"ט דמיחשב כשלה:


###### Drisha, Even HaEzer 93:5:1
[Drisha, Even HaEzer 93:5:1](https://torahapp.org/share/book/Drisha/s/Even%20HaEzer/r/93:5:1)

ואם א"ל יהא מקום פלוני במזונותיה ושתקה אין לה אלא אותו מקום לבד ק"ק מ"ש מהא דכתב רבינו בח"מ סימן רנ"ג ז"ל שכיב מרע שאמר תנו ר' זוז לפלוני בחובו ולא אמר כראוי לו לא יטול שניהן אלא א' מהן וידו על העליונה אם מאתיים יותר נוטל מאתים ואם חובו יותר נוטל חובו וכ"כ רבינו לקמן בא"ע סי' ק"ט וי"ל דשאני התם דמסתמא אין ב"ח מוחל חובו ואף אם שתק אמרינן דלא חש לדבריו להשיבו וסמך אשטרו או אעדיו משא"כ הכא במזונות דאין למזונות דבר קצוב דיכול להיות שדעתה היה לתבוע למחר הכתובה ולא יהיה לה מזונות ומש"ה שתק ומש"ה הוה שתיקתה הודאה וק"ל:


###### Drisha, Even HaEzer 93:6:1
[Drisha, Even HaEzer 93:6:1](https://torahapp.org/share/book/Drisha/s/Even%20HaEzer/r/93:6:1)

מתנת בריא אבל אם נתן מתנה ש"מ עפ"ר ובח"מ סי' רנ"ב כתב שם ט"א והוא שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים למזון האשה והבנות וכתובה והמקבל מתנה אינו קונה עד לאחר מיתה נמצא שקדמו הם למקבל עכ"ל שם בפרישה כתבתי טעם לזה והוא שמתנת ש"מ שתלה בדעת הנותן אומדן דעת הוא שלא היה דעתו להקנותו לו כי אם לאחר מותו וכל זמן שיש בו רוח חיים מקוה ועומד שיבריא וישאר המתנה בידו מה שאין כן מזון האשה והבנות שאינה תולה בדעתו כי אם בתקנת חכמים וחכמים תקנוהו לו עם מיתתו. וגם ברמב"ם פ"ח דהלכות זכייה כתב כלשון רבינו בסימן רנ"ב דהיינו טעמא משום דחיוב מזונות חל קודם חלות המתנה וכתב שם המ"מ דנפקא להרמב"ם ממ"ש בגמרא השתא ירושה דאורייתא כו' וכ"כ בית יוסף לקמן בסימן רנ"ב שמשם למדו רבינו והביא גם כן לשון הרמב"ם והמ"מ וצ"ל דהוא הוא דכיון דניזון האלמנה מירושה דאורייתא ע"כ צ"ל דה"ט משום דחיוב מזונות חל קודם הירושה וגם ירושה אינו כ"א לאחר מיתה ומה"ט נזונת מן מתנת ש"מ וק"ל והשתא א"ש דל"ת היאך למדו מכאן דאלמנה גובה חיוב מזונותיה ממתנת שכ"מ אפי' לא ישאר למקבל מתנה כלום ובירושה דאורייתא אמרינן לעיל בסימן זה דניזונין יחד הבן או הבת עם האלמנה וצ"ל דלא למדו שם אלא שחיוב המזונות חל קודם והא דנזונת בן או בת עמהן ה"ט משום דלא רצו לעקור ירושה דאורייתא לגמרי מה שאין כן במקבל מתנת שכ"מ וק"ל:


###### Drisha, Even HaEzer 93:7:1
[Drisha, Even HaEzer 93:7:1](https://torahapp.org/share/book/Drisha/s/Even%20HaEzer/r/93:7:1)

דאפי' אם ניזונת ממקרקעי כו' ז"ל ה"ה וב"י הביאו שכתב בפי"ח מהלכות אישות אדברי הראב"ד ולי נראה דאף דעת רבינו (ר"ל הרמב"ם) כן הוא שאפילו ניזונת מן הקרקע ניזונת בשוה דאל"כ היה לו לומר ניזונת מן המטלטלין בשוה ומן הקרקע לפי קדימתה ולפ"ז ראוי להיות בספרו כמו שאין דין קדימה במטלטלין ורצה רבינו לומר שכשם שלא אמרו חכמים קדימה במטלטלין לפי שיש ללוה למוכרן ולהפקיע מידי שיעבוד המלוה כך לא אמרו קדימה במזונות לפי שאם רצה הבעל למכור נכסיו תפסה לדידה לחוד ואי מיירי דלא תפסה א"כ אין שום אחד מהן ניזונת ממטלטלים אבל השתא דכתיבנא דהגאונים תקנו לגבות ממטלטלים א"ש דקאי אמאי שתקנו הגאונים שמטלטלים משועבדים למזונות אם כן לא קדמה ותפסה. ניזונות מהן בשוה ומסיק והראב"ד חולק וס"ל דאפילו בקרקע ניזונות בשוה ומסיק והכי איתא בירושלמי רצה לומר כדברי הראב"ד דשם נתבאר דבמזונות כולן שוות והירושלמי ע"כ אקרקעות קאי דמטלטלים לא נשתעבדו למזונות אלא בימי הגאונים וזהו שלא כמ"ש הב"י ומ"ש ה"ה דדברי הרמב"ם הם מבוארים בירושלמי והיינו משום דה"ה לשיטתו אזיל דס"ל דגם הרמב"ם איירי בקרקעות (ולא בא למעט שדברי הראב"ד אינן כירושלמי אלא ר"ל שמ"ש הרמב"ם שאין קדימה כ"כ ג"כ בירושלמי) אבל אם נפרש דברי רבינו שהבין דברי הרמב"ם כפשוטו ע"כ צ"ל מ"ש והכי איתא בירושלמי אדברי הראב"ד קאי והעיקר נ"ל כפירוש זה האחרון דאילו לפי' קמא קשה דה"ל להסמיך להא דכתבו הרמב"ם לדינא הנ"ל דאם קדמו ומכרו ומשכנו היורשים דאין מוציאין וע"ק לישנא והראב"ד כתב דמשמע לשון פלוגתא בדינא ולא בטעמיה אבל באמת אפי' לפי' ה"ה לק"מ ששם במיימוני נסמך האי דינא דניזונות בשום לדינא דאם קדמו ומכרו דאין מוציאין מיד הלקוחות גם מ"ש שם במיימוני לפי שאין קדימה במזונות א"ש טפי אקרקעות מבמטלטלים שהרי במטלטלים אין קדימה בשום חוב ולמה קאמר במזונות בשלמא אקרקע א"ש דקאמר דוקא במזונות אין קדימה הא בשאר חוב יש קדימה בגביית קרקעות ולפירוש האחרון תיבת לפיכך אינו עולה יפה גם לפי מאי דפרישית דהא הרמב"ם כתבו כמה דינים לפני זה מגביית מטלטלים ודו"ק. שוב עיינתי בירושלמי ומצאתי כתוב בו בר"פ מי שהיה נשוי שכ' שם המשנה דר"פ דתנן שם מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת הראשונה קודמת לשנייה ע"ז כתב ז"ל מתנית' לענין כתובה אבל לענין מזונות שתיהן שוות עכ"ל. והרי מבואר כך כמ"ש דהירושלמי ודאי ג"כ אקרקעות קאי שהרי קאי אהמשנה ולדינא דגמרא וכ"ש לזמן התנאים וחכמי המשנה לא היו גובין ממטלטלים לפיכך פירוש האחרון שכתבתי הוא עיקר ודוק ולא כבית יוסף שכתב דמ"ש רבי' והכי איתא בירושלמי קאי אהרמב"ם הנ"ל ומייתי ראיה מהמ"מ דראייתו אינו ראיה וכמ"ש:


###### Drisha, Even HaEzer 93:7:2
[Drisha, Even HaEzer 93:7:2](https://torahapp.org/share/book/Drisha/s/Even%20HaEzer/r/93:7:2)

כיון שיש לה לישבע לבסוף כו' ז"ל האשר"י וצריך לתת טעם מ"ש למזוני דלא משביעין לה משום דסופה עתידה לישבע על כתובתה אע"ג דשמא לא תבא לעולם לידי גיבוי כתובה ובשאר דוכתי לא אמרינן הכי שהרי אפוטרופסים והשותפים והאריסים הנשבעין בלא טענה אי בעי משביע אהדדי כל יומא ולא אמרינן ימתין עד לבסוף ואז ישבע על הכל ונראה דהיינו טעמא גבי אשה כי ידעי שעתידין להשביעה על מזונותיה בימי מיגר אלמנותה שהיא יושבת לכבודו ה"ל קטטה מעיקרא בהדי בעלה ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אבל בנדון זה שרגלים לדבר וראוי לחשדה לפי שתפסה ממון היתומים והיה ראוי להשביעה מיד אלא שלא מצינו שבועה כיוצא בזו אשר"י בשם הרמ"מ:


###### Drisha, Even HaEzer 93:8:1
[Drisha, Even HaEzer 93:8:1](https://torahapp.org/share/book/Drisha/s/Even%20HaEzer/r/93:8:1)

וא"א הרא"ש ז"ל כתב יראה כו' כבר כתבתי בפרישה שאין זה לשון פלוגתא והוי כאילו כתב וכתב א"א הרא"ש ז"ל כו' ואין להקשות מנ"ל להרא"ש שהרמב"ם פסק כתלמידי ר"י דלמא פסק אפילו כר"י בר בון וע"כ לא קאמר ר"י בר בון דחוי לא אמרינן לה אלא שאם תפסה פחות מכדי כתובתה מטעם שיש לה לישבע לבסוף אבל אם תפסה יותר מכדי כתובתה צריכה להראות ואין לומר דאפילו אם תפסה הרבה אין צריך להראות לפי סברת הרמב"ם מטעם שכתב האשר"י דלא ידעינן כמה תחיה כו'. ז"א דטעם זה מספיק דאין מוציאין מידה וממילא אין צריך לישבע שלא מצינו שבועה כיוצא בזו אבל דלמא לעולם ס"ל שצריכה להראות דדלמא לא תחיה הרבה ולא תחלה ואז לא תשבע לבסוף. ור"י בר בון דקאמר "כיון שיש לה לישבע לבסוף אפי' חוי לא א"ל לשון "כיון משמע שתבא לידי שבועה בודאי משא"כ כאן שתפסה הרבה וקרוב לודאי שלא תבא לידי שבועה. די"ל שמ"ש הרמב"ם אלא שכותבין עליה ב"ד מה שתפסה כו' איירי בין שתפסה הרבה בין שתפסה מעט שלעולם צריכה להראות וזהו דוקא כתלמידי ר"י וגם ר"ש והרמ"מ אפשר לומר שסבירא ליה ג"כ שצריכה להראות בין אם תפסה הרבה או מעט. ואין לומר דלשון פלוגתא הוא משום דהרא"ש והרמ"מ כולם קאי לפי דברי ר"י בר בון וכמו שכתב הרא"ש בהדיא שריב"א קאי לפי דבריו ומשמע שסבירא להו דהלכה כר"י בר בון וחוי מה שבידך לא אמרינן לה ומש"ה כתב רבינו וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' בלשון פלוגתא לאשמעינן שהרמב"ם פסק כתלמידי ר"י שחוי מה שבידך אמרינן לה אבל אי אפשר לומר כן דמנ"ל דהם קאי דוקא לפי דברי ר"י בר בון די"ל דהם קאי אפי' לדברי תלמידי ר"י שהרא"ש לא כתב אלא שריב"א דקדק מלשון ר"י בר בון שיש חילוק בין אם תפסה הרבה לתפסה מעט ומכ"ש י"ל שתלמידי ר"י סבירא להו זה החילוק לפי דברי ריב"א אבל הם קאי אליבא דכולי עלמא וכן משמע באשיר"י ועוד דאם הר"ש והרמב"ם סוברים כר"י בר בון א"כ גם הרמב"ם סבר כן שהרי שלשתן לדעת אחת נתכוונו שאין מוציאין מידה אפי' תפסה הרבה ואין צריך לישבע וא"כ היאך כתב שהרמב"ם פסק כתלמידי ר"י ואין לומר דדוקא בענין זה שצריכה להראות פסק כוותיה וא"כ דלמא ג"כ הר"ש והרמ"מ סבירא להו שלענין שצריכה להראות נמי הלכה כוותיה. וב"י כתב וז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב מתוך דברי הרמב"ם יראה כו' ומשמע לרבינו וכו' עד וזהו שסיים רבינו בדברי הרא"ש וכתב אבל לעולם אין משביעים אותה עד שתשבע יותר עכ"ל והנה לכאורה יראה דמ"ש דשאני הכא שאינה באה לתבוע "כתובתה תיבת כתובתה היא ט"ס וצ"ל מזונות דא"כ לא רישא סיפא וכן מוכח מדסיים ב"י וכתב ז"ל וזהו שסיים רבינו וכתב אבל לעולם אין משביעין אותה עד שתתבע יותר ור"ל הרי שלפנינו שדעת רבינו בהבאת דברי הרא"ש כדי לפלוגי אמהר"ם שהצריך להשביעה והוא סבר שאין להשביעה כ"א כשחזרה לתבוע יותר מזונות אבל על עיקר דבריו ופתרונו נפלאתי דמאחר דמהר"ם ג"כ סבירא ליה דלא משביעין אותה מתחלה כ"א אחר שתחזור לתבוע מזונות וכשתחזור לתבוע הכל מודיס שמשביעין אותה א"כ במאי פליג הרא"ש אמהר"מ וקצת נראה לומר שט"ס יש בדבריו שמ"ש שבא לחלוק על דברי הרמ"מ צ"ל על דברי ריב"א ויהיה איך שיהיה אין דבריו נכונים דמה צריך לדקדק בדברי הרמב"ם שאינה צריכה לישבע מדכתב שהלכה כתלמידי ר"י שאמרינן לה חוי מה שבידך דמשמע אבל אין משביעין אותה הא כתב הרמב"ם בהדיא אפי' תפסה ככר זהב אין מוציאין מידה וה"ה שאין משביעין אותה שזה תלוי בזה כמ"ש לעיל: