## Eliyah Rabbah on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 132

###### Eliyah Rabbah on Shulchan Arukh, Orach Chayim 132:1
[Eliyah Rabbah on Shulchan Arukh, Orach Chayim 132:1](https://torahapp.org/share/book/Eliyah%20Rabbah%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/132:1)

[א] **קדושת וכו'.** כתב בלבוש מה שתיקנו יענך ביום צרה קודם סדר קדושה מפני שניתקן הקדושה על ידי צרה, ור' דוד אבודרהם כתב מה שתיקנו בסוף התפילה כדאיתא במדרש תהלים כשאדם מתפלל אומרים לו תתענה צלותך ולכך אומרו דוד לאחר שמונה עשרה מזמורים כי אשרי האיש ולמה רגשו חדא הוא, עד כאן. כתב הכלבו סימן י"ג שאומרים אותו בלחש חוץ מפסוק ראשון לפי שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה ופסוק ראשון שגור ביותר. כתב ר' דוד אבודרהם אתה קדוש יושב לשון ממתין ומתקן לתפילתם של ישראל קודם המלאכים או שממתין הקב"ה עד שתתפלל כניסה אחרונה שבישראל ומקבל תפילתם ביחד. כתב ר' דוד אבודרהם המון עם האומרים קדיש לעלם ולעלמי עלמיא טעות הוא, אלא צריכים לומר קדיש בעלם ולעלמיא, כלומר בעולם המלאכים שהוא מובדל ומופרד מהם, ואם תאמר הואיל והוא מופרש כל כך כל שכן שלא ישים עיניו במעשה האדם אמר ה' צבאות מליא כל ארעא וכו'. ואם תאמר למה תיקנו בקדושה זה ה' ימלוך שאמר משה, ובקדושה מעומד אומרים ימלוך ה' לעולם ועד שאמר דוד. ויש לומר לפי שמתרגמינן זה הסדר ואין תרגום לכתובין, והרא"ש כתב שקבלה בידו שעל תרגום פסוק ה' ימלוך לעולם יצאה בת קול ואמרה ליונתן בן עוזיאל מי הוא שמגלה סתרי לבני אדם, מפני שיש בו קץ, עד כאן, והכלבו כתב אומר ה' ימלוך כדי לתרגמו של אונקלוס שהוא גדול מעקילוס. כתב הלבוש הא דלא נוהגין לומר קדושה בשבת ויום טוב שחרית מפני שבלשון בקשה אמרה, דבריו דחוקים גם הא אמרה במנחה בלשון שאומרים בכל יום. אלא נראה לי עיקר הטעם כמו שכתב במטה משה זה לשונו, מצאתי כתב שתיקנו בסוף משום עמי הארצים המאחרים לבוא לתפילה שלא יפסידו שמיעת הקדושה ותיקנו להם כיון כמו תפילה קטנה בתפילה אשרי ואחר כך קדושה וזכרון ציון ותלמוד תורה, ולכן יש בסדר קדושה זה שמונה עשרה אזכרות כנגד שמונה עשרה ברכות, על כן אין אומרים אותה בשבת ויום טוב שחרית מפני שכולם באים לבית הכנסת קודם קדושה, ומה שנהגו לאומרה במנחה לפי שהיו דורשים קודם מנחה ורגילות היה לדבר בסוף הדרשה בפסוקי גאולה וקדושה, וגם עמי הארצים באין לשמוע הדרשה, עד כאן. וכן ראיתי באבודרהם ולכך הוא בלשון תרגום שיבינו עמי הארצים, ולפי זה נראה המאחרין צריכין לכוין לקדושה זו אף שעוסקים בענין אחר. כתב מגן אברהם אם בא לבית הכנסת בשעה שאומרים סדר קדושה יאמר עמהם אף קודם תפילתו, והוא הדין דיכול לאומרה קודם שיאמר השני פסוקים דהיינו ובא לציון וגו' ואני זאת וגו' ואחר כך יאמר השני פסוקים, ומכל שכן שיכול לומר אשרי ולמנצח וכו' אחר כך, ועיין ריש סימן רצ"ב. כשאומר ברוך הוא אלהינו שבראנו וכו' יאמר בכוונה ובשמחת הלב, יפסיק בין דורשיך ה' ובין ה' חפץ. כתב באבודרהם בהלכות תשעה באב דאין אומרים בבית אבל ואני זאת בריתי שאבל אסור בדברי תורה:


###### Eliyah Rabbah on Shulchan Arukh, Orach Chayim 132:2
[Eliyah Rabbah on Shulchan Arukh, Orach Chayim 132:2](https://torahapp.org/share/book/Eliyah%20Rabbah%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/132:2)

[ב] **היחיד אומרה וכו'.** ורמז למה שכתב בית יוסף בסימן נ"ט בשם הזוהר דלשון תרגום אין לאומרה ברבים ונתן סימן שנים מקרא ואחד תרגום, וכתב הפרישה רצה לומר בלשון הקודש שהוא מקרא יאמר דוקא שנים ולא דוקא שנים למעלה אלא רצה לומר ברבים ולפחות בעשרה אבל בתרגום יאמר יחיד. אלא צריך עיון דאנן לא קיימא לן כזוהר דהא אמרינן אפילו הלשון הקודש ביחיד, ואם כן מדהא ליתא הא נמי ליתא עד כאן לשונו. ואולי דמשום הכי כתב הלבוש טעם אחר ומבואר בדבריו דבקדושה ביוצר לא מהני שנים אלא עשרה בעינן לזוהר, וכן משמע בבית יוסף סימן נ"ט שהסכים דברי רשב"א דבעינן עשרה לדברי זוהר עיין שם, ולאפוקי מעולת תמיד שכתב דלזוהר אומרים שנים ויותר. ועיין סימן נ"ט דכתב בלבוש דבזוהר ראיתי דתרגום בלחש, וליתא אלא בבית יוסף מדהוא ביחיד יאמרנה בלחש, ובאבודרהם מצאתי מה שנהגו לומר זה הסדר בלחש בעבור פסוק ה' ימלוך לעולם ועד שאמר משה והיה ראוי לאומרו ראשון קודם קדוש ושמו אחרון כדרך סדר הקדושות שמלכות בסוף, ותדע שכן הוא שהפסוקים הראשונים אומר שליח ציבור בקול רם עם תרגומים ופסוק ה' ימלוך ותרגומו אומר בלחש:


###### Eliyah Rabbah on Shulchan Arukh, Orach Chayim 132:3
[Eliyah Rabbah on Shulchan Arukh, Orach Chayim 132:3](https://torahapp.org/share/book/Eliyah%20Rabbah%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/132:3)

[ג] **עלינו וכו'.** כתב מטה משה קיבלנו שיש לאומרה משתחוה באימה ויראה ברתת וזיעה בשיפוי ראש, כי כל צבא השמים שומעים והקב"ה עומד עם פמליא של מעלה וכולן עונין ואומרים אשרי שככה לו וכו', עד כאן. כתב הכלבו סימן י"ז עלינו בגימטריא ומעומד, ושמעתי שיהושע תיקן בשעה שכבש יריחו וחתם בו שם קטנותו הוש"ע למפרע ע' עלינו ש' שלא שם ו' ואנו כורעים ה' הוא אלהינו, ואין אומר ככתוב בתורתיך לפי שכל מלה מדברת בנסתר והמקרא בנוכח, והאומר בתורתו יפה כיוון, עד כאן, ובספר פסח מעובין כתב דעיקר לאמר ככתוב בתורה. עוד כתב נוסח דשגור בפי כל אדם לאדון הכל הלמ"ד בפת"ח, ובעל אות אמת כתב הלמ"ד בשב"א כדי שלא יהיה נשמע כאומר לא אדון כמו שחששו בזכרינו לחיים. וכתב מטה משה אנו נוהגין לומר ואנחנו כורעים ולא ואנו שהוא לשון אנינות, ויאמר ומושב יקרו, כי יקר"ו יה קדוש רם ונשא. והאומרו בענין אחר טועה אין עוד בלא ו' וכן אפס בלא ו' דאילו היה אומר ואין ואפס הוי משמע כאילו עושה שתי רשויות שהיה אחד שהיה שמו אין או אפס. יש להפסיק בין אמת בין מלכינו, כשאומר כי לך תכרע אין כורעים, עד כאן. כתב מהר"י לורי"א טוב מאוד ליזהר לומר אחר עלינו והיה ה' למלך על כל הארץ וגו', והנה מתחיל באות ו' ומסיים באות ד' המעשר והוא סוד, עד כאן. יש מי שכתב לומר עלינו גם אחר מנחה ואין לנו אלא מנהגינו מאבות עולם:


###### Eliyah Rabbah on Shulchan Arukh, Orach Chayim 132:4
[Eliyah Rabbah on Shulchan Arukh, Orach Chayim 132:4](https://torahapp.org/share/book/Eliyah%20Rabbah%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/132:4)

[ד] **קדיש וכו'.** ומי שספק אם מת אביו או אמו יכול לומר קדיש אם אין יתום בעיר, וכן הדין כשמסופק ביארצייט, מטה משה, וע"ל סימן. כתב הלבוש אף שאין אומר קדיש אלא אחד עשרה חודשים מיום הקבורה כדי שלא להחזיק לאביו שפשע שנידון שתים עשרה חודש, מכל מקום שאר אבילות נוהג על כלות שתים עשרה חודש וכו'. כתב מלבושי יום טוב ואם נתעברה השנה נראה לי דגם אין להתאבל אלא שתים עשרה חודש כדאמרינן פרק הרואה אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שתים עשרה חודש, ואף על גב דמפרשי שם גבי הכרזת אבידה לא משמע הכי, מכל מקום מדנקט בלישניה שתים עשרה חודש ולא נקט שנה שמע מינה דלענין שכחה דמת בחודשים תלי, עד כאן. וכן כתב הט"ז ביו"ד ריש סימן שצ"א דאפילו קצת אבילות אין לנהוג. נשאלתי באבל תוך שלושים על אביו ואמו שיש לו נישואין בענין המבואר ביו"ד סימן שצ"ה אם מותר לגלח, והשבתי להיתר ואף על גב דאסור לגלח ברגל מכל מקום חתן שאני דכתיב ביפיו תחזנה עיניך והוי אבילות בפרהסיא, והבאתי ראיה באריכות מיו"ד סימן שמ"ב עיין שם. כתב בספר חסידים סימן תת"ו אשה שמת לה מת מותר לבעלה לשמש עמה קודם שנודע לה, עד כאן. וכתב בתשובת שער אפרים סימן צ"ז דאבל תוך שבעה מותר לצאת מפתח ביתו לקדש הלבנה אם הזמן מצוה עוברת, עד כאן. ומזה יש להביא ראיה דאבל על אב ואם שאי אפשר לו לאסוף אליו מנין שיכול לצאת לבית הכנסת לומר קדיש, גם ראיה מדכתב תשובת עבודת הגרשוני סימן ס"ב דאונן יאר צייט ילך לבית הכנסת לומר קדיש כל שכן בזה, אך מדכתב במנהגים ולבוש אם הבן קטן והולך לבית הכנסת כל שבעה לומר קדיש וכו', משמע דגדול אינו הולך אפילו לומר קדיש וגם ממה שאכתוב בס"ק [ז'] דאם הגדול אומר קדיש בביתו דינו כקטן מוכח דגדול אינו הולך אפילו כו', ועוד דשלא לצאת מפתח ביתו דינא דש"ס הוא, ועיין ביו"ד סימן שצ"ג סעיף ג' וצריך עיון. כתב הט"ז ביו"ד סוף סימן שמ"א אם יש לאונן בן לימול מלין אותו בבית הכנסת קודם עלינו כמו בשאר פעמים, ואם אפשר לקוברו קודם שיצאו מבית הכנסת בשחרית יש לקוברו קודם, אבל אם אי אפשר יברך הסנדק להכניסו בברית, עד כאן. ובתשובת רש"ל סימן ע' משמע דאונן נכנס לבית הכנסת כשמלין אותו, ואפשר דגם הט"ז מודה לזה, דדוקא להכניסו לא יאמר כיון שפטור ממצוות ובזה אומר שחייב, אבל ליכנס הא קיימא לן בסוף סימן שמ"א דאונן מותר לצאת מפתח ביתו. נשאלתי בשמע שמועה רחוקה בבית הכנסת כשתפילין בראשו ובתוך פסוקי דזמרה, והוריתי שיחלוץ מנעליו וישאר בבית הכנסת להתפלל עם הציבור, וראיה הבאתי מדרישה ליו"ד סימן ת"ב, גם נראה דאפשר שגם לא יחלוץ מנעליו רק להשים הכובע לפני עינים וראיה מיו"ד סימן ת'. אבל תוך שבעה בערב שבת קצת נוהגין לקולא אחר חצות וליתא אלא נוהג אבילות עד שתחשך, כמו שכתב סימן תקמ"ח סעיף י'. וכן בסימן תר"ו בערב יום כיפור והוא הדין בערב יום טוב. אבל מותר בימי אבלו אפילו ביום ראשון כדמשמע ביו"ד סימן שע"ח. חולה שמת לו מת ולא יכול לנהוג שבעה ושלושים והבריא בתוך שלושים ישלים שבעה ושלושים, כמו בשמע שמועה קרובה ברגל, כן כתב תשובת נחלת שבעה סימן ע"ג. כתב רמ"א סימן שצ"ג אם האבל מוהל או בעל ברית לאחר שלושה מתפלל בביתו, וכשמביאו התינוק הולך לבית הכנסת, אבל תוך שלושה לא יצא אלא אם כן אין מוהל אחר בעיר, עד כאן. וראיתי באגודה סוף מועד קטן, ולעולם ילך יחף לבית הכנסת, עד כאן. מיהו נראה דוקא ליצא לבית הכנסת כדי לקיים המצוה דהאב חייב למול את בנו ובעמידה זו הוי כאילו הוא עצמו מל כמו בעמידת הקרבנות, ועוד כדי שיאמר ברכת להכניסו בברית, אבל כל שאר דבר אבילות נוהג בו כמו מוהל ושאר בעלי ברית, ולאפוקי ממורה אחד שטעה והורה דאין נוהג האבל שום אבילות אותו יום משום דיום טוב דידיה הוא, דליתא דהא בסימן תצ"ג סעיף ב' אמרינן דגם למוהל ושאר בעלי ברית הוא יום טוב שלהם, ועוד דדוקא לענין ספירה שהוא ממנהגא אמרינן הכי, אבל לענין זה דאסור מצד הדין ודאי אבילות נוהג לכולם, ועיין בסימן תקנ"א ס"ק ט"ז בשבוע שחל תשעה באב, ועוד דהא כתב הרוקח שאין עושין שמחה ומשתה ביום המילה כשאב אבל, אף דהש"ך סימן שצ"ד כתב כמדומה שאין נוהגין כן, מכל מקום הבו דלא להוסיף עלה, וכן פסק אדוני אבי הרב נר"ו ושאר גדולים למעשה, וכן משמע להדיא בתשובת מהר"מ מינץ סימן מ"ג. כתב בתשובת רש"ל סימן ע"א שאין לקרות בתורה בשבת לאבל שמל בנו אף במקום שרגילין לקרות לאבי הנימול, עד כאן. כתב בתשובת נחלת שבעה סימן י"ז יולדת שאירע לה אבל וביום שבת כשתלך לבית הכנסת הוא תוך שבעה אין עושין הולי קרייש, אבל לובשת בגדי שבת ונשים מוליכות אותה לבית הכנסת והיא יושבת על מקומה, וחוזרין ומוליכין אותה לביתה, ושבעה ימים תשב יום ראשון שאחר השבת שיוצאת מבית הכנסת ומנין השלושים מתחלת מיום הקבורה, עד כאן, וסוף דבריו תמוהין שם. גם נראה לדבריו דאפילו מתחיל שלושים מיום ראשון כיון דמצות שלושים אין נוהגת בה, ודמי לקטן שהגדיל תוך שלושים לדעת מהר"מ ביו"ד סימן שצ"ו, ושאני רגל שנוהג בו דברים שבצינעה אף דגם ביולדת נוהג היינו דבלאו הכי אסורה, ולא דמי כלל לגילוח בחול המועד שהביא שם, דהרבה מותרין בגילוח בחול המועד כגון מנודה ויוצא מבית האסורין וכדומה. אך נראה לי בעיקר דין זה דאפילו שבעה אין צריך לנהוג מיום ראשון כי יש הרבה דברים שנוהגת יולדת איסור כגון משא ומתן מלאכה ועניני שמחה ואפילו ברחיצה אסורה כשאינה צריכה כדאיתא ביו"ד סימן שפ"א, ועוד דלא דמי לרגל דהתם כתיב ושמחת כמו שכתבו בתוס' מועד קטן אלא דמי לשבת שעולה, והצעתי זה לפני גדולים והורו כן במעשה:


###### Eliyah Rabbah on Shulchan Arukh, Orach Chayim 132:5
[Eliyah Rabbah on Shulchan Arukh, Orach Chayim 132:5](https://torahapp.org/share/book/Eliyah%20Rabbah%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/132:5)

[ה] **אם חיסר אחת וכו'.** וזה לשון מלבושי יום טוב ודבר תימא הוא דזה לא נאמר אלא על כהן גדול הנכנס ביום כיפור לפני ולפנים דביה כתיב ולא ימות, וקושיא זו כתובה בבית יוסף ולא השגיח בה, ואף על גב דכתב אם תמצא לומר דאף בקטורת דהיכל מחייב מיתה לרווחה דמילתא כתב כן, ולמדתי לה נמי אפילו אם תמצא לומר כן אבל לפי האמת אין לומר כן, אבל נראה לי דמפני טורח ציבור נגעו בה עד כאן לשונו. אבל בבאר שבע דף מ"ו תמה והשיג על רש"י דפירש פרק קמא דכריתות דקאי על יום כיפור ומשום ביאה ריקנית, הא תניא פרק הוציאו לו אם לא נתן מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה ופריך ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית, ומשני דקא מעייל נמי קטורת שלימה דלא מחייב אביאה ריקנית חייב דקא מקטיר קטורת חסירה. ונראה לעניות דעתי דסבירא ליה לרש"י דסוגיא זו קאי לשינויה דכסה את הענן חד למצוה וחד לעכב, אבל לשינויה דמורה על עלה מעלה עשן, אם כן יש לומר דלא ימות אתא להורות לעכב, ואם הוא מעכב אם כן אם חיסר מעלה עשן או אחת מסממנים הוי ביאה ריקנית ומחייב מיתה משום ביאה ריקנית ודו"ק. ומה שתמה באר שבע עוד מירושלמי דקאמר ועובר משום הכנסה יתירה משמע דבלבד שיחייב מיתה משום קטורת חסירה חייב אף משום הכנסה יתירה דהיינו ביאה ריקנית, עד כאן, עיין שם. לעניות דעתי משמע מסמ"ג לאוין ש"ג דפירוש הירושלמי דלא חייב אלא משום הכנסה יתירה שהוא ביאה ריקנית. הארכתי בזה לתרץ דברי רבינו הגדול רש"י זכרונו לברכה, ומכל מקום דעת הרמב"ם זכרונו לברכה סוף הלכות יום כיפור כפשטא דש"ס דחייב מיתה משום קטורת חסירה וזה דעת הלבוש. עוד ראיתי להזכיר מה שכתב הכלבו סימן ל"ח זה לשונו, אחת מכל סממנים אפילו יין ואפילו בורית כרשינה חייב מיתה אף משום הכנסה יתירה. ופירוש אם הכניסה להיכל דביאה ריקנית היה ובביאה שלא לצורך כתיב מיתה דכתיב ואל יבוא בכל עת אל הקודש זה היכל מבית לפרוכת זה לפני ולפנים ולא ימות הא אם יבוא ימות בבואו אל וגו' שלא לצורך עד כאן לשונו. ותימא רבתא בעיני במנחות דף כ"ז איכא פלוגתא אפילו בלפני ולפנים אבל בהיכל לכולי עלמא אינו חייב מיתה בביאה ריקנית אלא בלאו עיין שם, וכן פסק הרמב"ם פרק ב' מהלכות ביאת המקדש, וסמ"ג סימן ש"ג. ועוד קשה דבש"ס משמע דאין חייב מיתה אלא בחיסר מעלה עשן ואחד עשר סמניה, אבל חיסר יין ובורית כרשינה ומלח סדומית אינה חייב מיתה לעולם, ואפילו חיסר מעלה עשן כתב בית יוסף דאינה חייב מיתה. ובאמת תימא עליו מש"ס יומא הנזכר לעיל ורמב"ם סוף הלכות יום כיפור דאיתא להדיא דאם חיסר מעלה עשן חייב מיתה, וכבר תמה והרגיש בזה ספר באר שבע שם. ובתשובת שער אפרים סימן ט"ז האריך לתרץ דבית יוסף מיירי שנתן עשב אחר במקום מעלה עשן, והש"ס מיירי שאין נותן עשב כלל שמעלה עשן לכך חייב מיתה, עד כאן. ולא נהירא דהא כתב בית יוסף בסוף ד"ה ובניסחאות [כתב] וכו' להקשות למה אנו אומרים בכל יום אין כאלהינו זה לשונו, כבר הוכחתי לעיל דדוקא במחסר אחת מאחד עשר סמנים הוא דחייב מיתה ודבר קל הוא ליזהר שלא יחסר אחת מהם בקריאותו, עד כאן. הא כשמחסר בקריאה לא מזכיר שום עשב אחר, ומשמע דקאי נמי על מעלה עשן דהא לא פרט אלא אחד עשר סמנים וכמו שכתב באמת לעיל דאפילו במעלה עשן אינו חייב מיתה. עוד ראיתי בזו שגגה גדולה בספר עולת תמיד שכתב נמי בשם אבודרהם דאינו חייב מיתה בחיסר מעלה עשן ולא ראה באבודרהם גופיה שכתב בהדיא בדף מ"ז להיפך דחייב מיתה כדברי ש"ס הנזכר לעיל, אלא ראה דברי בית יוסף שכתב ועליך לדעת טעם למה שנינו אחד עשר סממנים וכתבו אבודרהם גם יש לדעת וכו', והשיב עולת תמיד שמה שכתב בית יוסף וכתבו אבודרהם קאי לאחריו על גם יש לך לדעת וכו', וטעה טעות גמור דקאי לפניו, והיינו דכתב וכתבו אבודרהם ודו"ק. ומה שכתב גם יש לך לדעת וכו' לשון בית יוסף עצמו, והיינו שכתב בית יוסף סוף ד"ה ובנוסחאות וכו' ואני הוכחתי לעיל וכו'. כתב הכלבו יש מפרשים מי רגלים מעיין אחד הוא ששמו רגלים, ואי אפשר לומר שמי רגלים ממש חלילה שלא עלה על לב אדם לשרות בהן סמני הקטורת עד כאן לשונו. ובבאר שבע האריך והטיח מאוד נגדו דמה העדר כבוד יש מכח השם מי רגלים שיש למים אלו, גם תמה מירושלמי דקאמר והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין וכו' מפני הכבוד, אלמא דמי רגלים ממש קאמר, אבל אם לא מפני הכבוד לא היה מניחין משום ריח רע שהרי חלבנה ריח רע ומנויה עם סמני הקטורת, עד כאן. כתב אבודרהם ואם תאמר מנא ליה שאין מכניסין מי רגלים הרי קירבו ופירשו קרב, ותירץ ר"ש דמי רגלים אינן באים אלא לתיקון בעלמא, וכיון דאפשר לתקן בלעדם סברא הוא שאין להכניסם, לאפוקי קירבו ופירשו הוא קרבן גופיה מגזירת הכתוב, ובזה ניחא נמי הא דחלבנה שהוא נמי ריחה רע משום שהוא מגוף הקטורת, ואם כן יש לומר שזה דעת יש אומרים דמעיין פירוש שמו רגלים והיה ריחן רע וכיון שאינו אלא לתיקון מנעוה כנזכר לעיל ודו"ק. כתב באר שבע למה דוקא חיסר אלא הוא הדין יתיר מסממניה חייב מיתה, עד כאן. ובקשתי לי חבר ולא מצאתיו, גם לכאורה קשיא למה הוצרך למיתני ואם נתן בה דבש פסולה, ודוחק לומר דקא משמע לן אף שמעלה ריח, ועוד מאי פסולה דקא נקט לכלול בחיוב מיתה, תנא בברייתא שס"ח מנה היה. וכתב בספר יריאים סימן של"ד שמעתי דאסמכוה אקרא דכתיב שלחיך פרדס רימונים שלחיך בגימטריא הכי הוי, ומדרש לא ראיתי, עד כאן. כתב הפרישה הקלופה שלושה רמז לשלושה אבות שהם העץ והחוזק של ישראל, ובלקיחתינו הקליפה מן העץ יתיבש העץ רמז שנראה שלא יגרום שיתמו זכות אבות. והקושט שנים עשר מנה, רמז לחכמים שינהגו בקושט ובאמונה עם ישראל שהם שתים עשרה שבטים. בורית כרשינה תשעה, רמז לתורה נביאים כתובים, ושית סדרי משנה, שהם מתכבסין עוונותיהן של ישראל כמו בורית. כתב ר' דוד אבודרהם בורית עשב שמכבסים בו ונקרא אפלא, כרשינה קוראין בערבי אלאשנ"ן, והוא עשב שמכבס הבגד כמו בורית או יותר, תשעה קבין משניהם, עד כאן. וזה דלא כפירוש רש"י שכרשינה הוא עשב שעושין ממנו בורית, ורצה לומר בורית דהיינו דף העשוי מכרשינה, או שכרשינה שם מקום, עד כאן. ושאר דברים שאין בהם חידוש הנחתי למעיין בראשונים ואחרונים, ועיין בתשובת רדב"ז סימן ל"ה. כתב פסקי תוס' בזמן המגפה חס ושלום יש לומר פיטום הקטורת, גם קודם תפילת מנחה אחר פרשת התמיד קודם אשרי ובלילה אחר תפילת ערבית. עוד כתב אותם שאין אומרים פיטום הקטורת אלא בשבת ויום טוב יש להם ליזהר מלאומרו בעל פה כי אם מתוך הכתב, אבל אותם שאומרים אפילו בחול אין צריכים ליזהר. עוד כתב המדקדקים יש להם למנוע מלומר אין כאלהינו בחול ואף בהושענה רבה:


###### Eliyah Rabbah on Shulchan Arukh, Orach Chayim 132:6
[Eliyah Rabbah on Shulchan Arukh, Orach Chayim 132:6](https://torahapp.org/share/book/Eliyah%20Rabbah%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/132:6)

[ו] **וכשיוצא מבית הכנסת וכו'.** נוהגים לומר אדון עולם אחר הקדיש, והטעם כתב מטה משה כיון שמתחילין בו אז אחר שמסיימין ומתחילין וחוזרין שלא יקטרג השטן כמו בשמחת תורה ומתחילין בראשית מהאי טעמא, ואחר כך ישב מעט ויאמר פסוק אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך, וכן עשה רש"ל וכשקם לצאת היה משתחוה פני היכל ואומר כי כל העמים ילכו וגו', וביציאותו מבית הכנסת היה חוזר ומשתחוה בפתח בית הכנסת והיה אומר ה' נחני בצדקותיך למען שוררי הישר לפני דרכיך. עוד כתב ובצאתו אל יחזור אחוריו מיד לשכינה אלא כמו שנפטר מלפני המלך בשר ודם או רבו שיש לו לילך כנגד אחוריו ופניו עד שירחיק ממנו על כן לא יצא ואחוריו להיכל אלא יצדד וכן בירידתו מן התיבה (עבודת הקודש). ענין השירים עיין בטור ומפרשי הטור וכלבו סימן ט"ו ובתשובת מנחם עזריה סימן כ"ה:


###### Eliyah Rabbah on Shulchan Arukh, Orach Chayim 132:7
[Eliyah Rabbah on Shulchan Arukh, Orach Chayim 132:7](https://torahapp.org/share/book/Eliyah%20Rabbah%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/132:7)

[ז] **[לבוש] אחר תחנון אומרים חצי קדיש ואשרי.** שכל האומר תהילה לדוד שלוש פעמים מובטח שבן עולם הבא. כתב ר' דוד אבודרהם נגד שלוש פעמים שבת קול יוצאת ואומרת אוי שהחרבתי ביתי אומרים אשרי יושבי ביתך, ועוד דאשרי הוא נגד הוי כדאיתא במדרש עשרים אשרי יש בתהילים נגד עשרים הוי שיש בישעיה, ואף על פי שתמצא שיש עשרים ואחד לא מנה אלא עשרים שהם ראש פסוקים ולא האחד שאינו ראש פסוק והן כמספר הוי, ועיין לעיל סימן נ"א ס"ק י"ד. עוד כתב לפי שאי אפשר שלא יכוין דעתו באחת משלשתן האומרו בכוונה ודאי שלו רוח נשברה. כתב מגן אברהם כשמכריזין דבר שיש להכריז קודם שהתחיל החזן אשרי ולא בין אשרי ולמנצח וכל שכן בשעה שאומרים אשרי שתתבטל כוונתם, עמודי שש, עד כאן. ועיינתי שם בסוף בספר ולא כתב שיכריזו קודם אשרי אלא בסוף אחר גמר התפילה. וזה לשון הרמב"ם פרק ט' להלכות תפילה אומר החזן תהילה והוא עומד והציבור יושבים וקוראים עמו ואחר כך ובא לציון וכו' והם עונין קדוש, עד כאן. מזה יש ראיה למנהגינו שאומרים אשרי עם החזן ולא שיאמרו פסוק אחר פסוק, ובלבוש ריש סימן רפ"ו משמע נמי שאין אומרים בקול רם רק פסוק אשרי לבד משום דענתה לו בת קול משום ראשי תיבות שבו, וכן משמע בכלבו שאביא בסמוך עיין שם ובתשובה הארכתי:


###### Eliyah Rabbah on Shulchan Arukh, Orach Chayim 132:8
[Eliyah Rabbah on Shulchan Arukh, Orach Chayim 132:8](https://torahapp.org/share/book/Eliyah%20Rabbah%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Orach%20Chayim/r/132:8)

[ח] **[לבוש] מובטח לו וכו'.** משום דאית ביה אלפא ביתא, פירוש שמשבח להקב"ה בכל מיני מוצאי הדיבור ואית ביה פותח את ידיך, ולא משום מצוה זו לבדו זוכה, אלא אם מצוה זו יתירה על מחצה זכויות מכרעת, והשמיעונה בזה שהיא כשאר מצוה (ר' דוד אבודרהם). והא דלא תיקנו אשרי נמי בתפילת ערבית שאין זמן תפילה בלילה, עיין לעיל סימן ק"ח ס"ק ד', וכלבו כתב שאין אומרה בערבית משום שהוא רשות, ומהרש"א כתב משום שאין אומרים קדושה בערבית ואשרי שייך לקדושה עיין שם: