## Em LaMikra, Leviticus

###### Em LaMikra, Leviticus 11:2:1
[Em LaMikra, Leviticus 11:2:1](https://torahapp.org/share/book/Em%20LaMikra/s/Leviticus/r/11:2:1)

**זאת החיה.** זכור אותו האיש לטוב הוא החכם שד"ל שכתב וז"ל — איסורי אכילה אינם לשמירת הבריאות שהרי הגמל הישמעאלים אוכלים אותו והוא להם מאכל טוב — ואני מוסיף שהרי הסוס רופאים מומחים כתבו בימינו אלו שהוא מאכל בריאים ומבריא את הגוף — ובזה היטיב כל אשר דבר ונכנס בדרך האמת שיעור שני פתחים, ולמה לא הלך בטח דרכו עד תכליתה? כי עתה לא היו נגפים רגליו באבן נגף וצור מכשול ותחת שיודה על האמת ויאמר שלדעת נותן התורה יש מינים טהורים מטבעם ומצד עצמם וכן להפך, ראו עתה הביא לנו שני טעמים נבזים ושפלים להבדל המאכלים, הא' הוא להבדל ממנהגי הגוים — ולא ידענו למה נבחרו אלה המינים ונמאסו האחרים אם לא במקרה — ועוד שידענו כי רבים מגויי קדם נשמרים היו מאיזה מיני מאכלות ובפרט הכהנים, אם כן אין כאן הבדל — ועוד שאם יהיו כל העולם מאמינים באל יחיד היינו מותרים לאכול בשר החזיר והשקץ והעכבר, ולא שב אחור ימינו מלהודות בזה בפה מלא וכתב ז"ל שאם היו כל אנשי העולם מאמינים באל יחיד לא היתה ההפרשה הזאת צריכה, והכלל הזה היה לראש פנת יקרת מיסדי הנצרות כשהזידו לבטל תורת המעשים, ואם כן טעמו של החכם שד"ל, הוא טעמם של הנוצרים מבטלי התורה, הכי גם הוא יאבה לקעקע כל הבירה? לא אאמין בזה. — והטעם הב' שכתב כי רבוי המצות והחקים הוא מועיל בכל מקום ובכל זמן לתקון המדות ע"כ, ולולי ידעתי כי יראת אלהים על פניו אמרתי שכהתל באנוש יהתל בו ית' בעשותו כאחד הריקים אשר להם ממשל רב ומכבידים עולם על עבדיהם רק להכביד, ואני רואה שלקח מדרש ר"ח בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל מבלי מלח ותבלין ושם אותו על ראש מהלליו והרי גם במדרש זה נאמרו בו פירושים ואין גם אחד שיסכים לדעת זו שכתב המשתדל ההפוכה כמו רגע, וגם בזה הואיל הלך אחרי צו, ואין ספק שלא מדעתו הסכים לדעת שאול הנוצרי, שכתב שאין תועלת בשמירת התורה **רק להכניע וליסר הגוף במניעת המאכלים** (אגרת לקולוסים II 23.) — ואם רצונו לומר שבהנזר ובהמנע מתאות הגוף ומתאוות החושים יקנה אדם עז וגבורה רוחנית, וטהר ידים יוסיף אומץ עדיין לא שמענו טעם למה נבחרו אלה זולת אלה, ועוד שאלו זוהי כוונת התורה לא היתה מבדלת בין מין טמא למין טהור רק היתה מצווה על ההפרשה והנזירות וההסתפקות בהכרחי הגמור משא"כ לפי מה שנצטווינו, כי הרשות נתונה להרוג בקר ולשחוט צאן ולעשות בכל יום כסעודת שלמה בשעתו, ולישא נשים כל מה שנרצה ובלבד שיהיה בהתר באופן שנוכל להיות נבלים ברשות התורה כמו שכתב רמב"ן על פסוק קדושים תהיו פרושים תהיו, וזה אות אמת שלא לתכלית זה נתכוונה התורה כי אינה מונעת ממנו כלום ואפילו בקשה המותרות ובלבד שיהיה בהתר ולא באיסור וזה מפני שהתורה דרכה בכל דבר להעמיד אזהרותיה על קו הדין הגמור Summun Jus — ובזה תבין קצת דברים הנראים מוזרים בעיני השכל וזהו דעתם ז"ל באומרם כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו וכמה רחוקים הדברים והאמת האלה מהסוברים שתכלית איסורי התורה הם הנזירה והפרישות ! — ואם תרצה לדעת איזה הדרך ילכו אוהבי הפרישות הסתכל בראשוני הנוצרים ותראה כמה רחקו דרכינו מדרכם ! — והטעם האמתי כבר רמזנו עליו שיש בב"ח מינים טהורים מצד עצמם וטמאים מצד עצמם, והתורה חייבה ישראל בלבד להשמר מהטמאים כי המה כהני ה' ומשרתי אלהינו ולהם להנזר מהם לתוספת קדושה כמו שבני אהרן שהם כהני ישראל נשמרים מליטמא מאכליהם ומשתיהם בקדושה יתרה ולא נאריך בראיות כי אם אחת אמרתי לא אכחידנה. פעמים הרבה מצינו שאסרה תורה מאכל או מעשה מכלל החקים שאין השכל מעיד עליהם ובכלם נתנה טעם לאסרם **קדושת ישראל, והפרשתם לשם ה'.** — הא' (דברים יג) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו וגו' וסמיך ליה כי עם קדוש אתה לה' אלהיך בך בחר וגו' וסמיך ליה לא תאכל כל תועבה — והב' (שם יד) כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, וסמיך ליה לא תבשל גדי וגו', ועיין לראב"ע והר"ע ספורנו שהרגישו בצורך הקשר והיחס רק לא קלעו אל מטרת האמת, — והג' (שמיני יא) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונשמרתם בם כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני וגו', ומי ישמע כדברים האלה ויאמין עוד בטעמים אחרים זולת הטעם שכתבנו? — ועוד נאמר (ויקרא ך) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו' ולא תשקצו את נפשותיכם וגו' אשר הבדלתי לכם לטמא והייתם לי קדושים וגו' ואבדיל אתכם וגו' כלומר ההבדלה שהבדלתי אתכם היא סבת ההבדלה אשר אני מצוה אתכם — ומה נעמו בזה דברי הרב נה"ו בפירושו (ויקרא יא) וז"ל נצטוו ישראל להשמר מכמה דברים ומאכלות אסורות הגורמים שקוץ בדם שלא יוכל לקבל כח נשמתו כראוי -- וכן דברי ראב"ע נושאים עליהם חותם האמת שכתב וז"ל ולא תטמאו בהם, ידוע כי הגוף הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל — ובזה נתחתן לחכמי הקבלה כאשר עשה במקומות רבות (ובזה החלו להודות חכמינו האחרונים) וכן מהראיות יורו כדברינו, הוא היות הדבר נמסר לכהני ה' להורות לבני יש' ענין האיסור וההתר כמ"ש להורות ביום הטמא וביום הטהור בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, הרי שכלל עניני איסור אכילה בכלל הטומאות והטהורות נדה וזיבה וטומאת מת וכיוצא שלא נצטוו בכל דקדוקיהן לשמירת בריאות הגוף בלי ספק — ועוד מהראיות הגדולות אצלי אותה שמצינו בספרי הקדמונים מעם ועם, שגם הם צוו על איזה מאכלות והזהירו להשמר מאיזה מהן ונתנו במצותן זו טעם כטעם חכמי האמת, והוא שיש בסגולת קצת מאכלים להועיל לנפש ובאחרים להזיקה, והפלא שבאו דבריהם מדוקדקים דקדוק עצום ע"פי המוסכם אצל המקובלים, והוא שסגולת המאכלים להרע או להיטיב אינו, לא בגוף עצמו — ולא בנשמה השכלית, רק בנפש שהוא הכח המחבר וממצע בין שניהם, וראה בזה דברים יקרים בביאור Jerocle על זמירות פיטאגורא בספר Dupuis origine des Cultes 4.519. ולקורא אומר הלנו אתה אם לצרינו, אם לנו אתה ונאמנו אצליך דברי המקובלים שוב לא תוכל להסתפק בזה ואם לצרינו כיצד תוכל לשער שמצות שוות שווי גמור במצות ה' לישראל, וכמנהגי האומות שזכרנו לא יהיו ג"כ שוים ודומים זה לזה בטעמם ובתכליתם? — וראה פליאה זו נשגבה שבעוד שהחכמים המתיהדים באומתינו ורוח הקראות רוחף עליהם לא יאבו שמוע שאיסורי מאכלות איסורי קדושה ופרישות הם, כדברי התו' והקבלה האלהית פה אחד, לדבר הזה עצמו יודו ויענו אמן המתפלספים באומתינו שקראו דרור מכל מין דת אלהית ויש בזה טעם נכבד ויקר ראוי להעיר עליו, והוא שהראשונים להיות מקבלים עליהם לכל הפחות עול התורה שבכתב ותורת מן השמים, לא ירצו ליחס לנותן התורה דעת שלא יתיישב על לבם לבעבור לא יעמיסו על עצמם דעות לא אמון בם-ובזה באו לכלל טעות לשער דברי נותן התורה ע"פי מדתם ושיעור שכלם באמת איש ואיש --- ולא יאמינו מה שיראו בה, אבל יראו בה מה שיאמינו — על כן אין לסמוך עליהם, לא כן המתפלספים אשר דבר אין להם לא עם תו' מן השמים ולא עם חכמת האמת — להם ראוי לשמוע כי את אשר יראו אחר חקירתם בכוונת נותן התורה יגידו לא יכחדו יהיה מה שיהיה ותפוס כלל זה בידיך גם בענין המאכלות גם בכל דבר כיוצא בו, והנה בענין המאכלות כמקרה זה קרה לנו שבעוד החכמים המתקראים מפקפקים בטעם המקובלים (והוא היוצא מפשטי המקראות ג"כ) מצינו חכם גדול מתפלסף ידבר נכבדות כדברי חכמי האמת כי האמת ילחצנו ואין לפניו משוא פנים והוא החכם מונק בספרו Palestine.166. שמע נא דבריו ועדותי היקרה וז"ל האמנם מצאנו מצות אחרות שלא יבוארו ע"פי הטעם הלזה (היינו שמירת הבריאות) ובהם נבדל משה רבינו משאר מחוקקים — והנה אם לא היה תכליתו רק התמדת הבריאות לא היה נמנע מלהזהיר ג"כ באכילת הצמחים ולהבדיל גם בהם בין טוב לרע ועינינו רואות שלא שם כל מעיניו רק באכילת הב"ח על כן לא ימלט שלתכלית קדושה וטהרה ישקיפו מצותיו אלה וכן ביאר כוונתו הוא בעצמו (בכתובים שזכרנו) — ועוד הוסיף בטוב טעם ודעת-ולדעתי הראיה שהביא מהצמחים ראיה גדולה היא ואין להפוך אותה כקשת רמיה נגדנו לומר ואיך לא מצא טעם להזהיר משום קדושה או טומאה גם במיני הצמחים, כי התשובה גלויה ומפורסמת והיא שמעולם לא שמענו שהקדמונים בין גוים בין יהודים ייחסו טמאה או טהורה כ"א לבעלי חיים אשר נשמה באפם וזה כי לא יאמינו שימצא הבדל רק במעלות העליונות במדרגת הנבראים משא"כ בדומם וצומח כי אין ביניהם הכר והבדל בין טוב לרע — אם לא מעט מזער ובשיעור אינו ראוי להזכיר כמו האזוב ועץ הארז שנבדלו לטובה לטהר על ידם המצורעים וטמאי מתים, וכן כלאי זרעים, וכלאי הכרם, וערלה, מצות מועטות כנגד רובי אזהרות המאכלים המחוייבים והאסורים והמותרים, וכמו שהחיים הגופניים לא יראו החושה אל העין בדומם ובצומח כ"א ברמז וגלוי מועט כן החיים הרוחניים לא יוכרו בהם כ"א בקפיצות ובדלוג ודרך העברה.

**Vayiqra in Context. An English summary by Sina Kahen and Ben Rothstein; Da'at Press, 2024:**
*Speak to the Israelites, saying ‘These are the beasts that you may eat of all the animals that are on the land...*
Rabbi Benamozegh explores the nuances of kosher dietary laws, arguing that their purpose transcends mere health preservation.
He highlights how dietary habits significantly vary across cultures. For instance, Arabs commonly consume camel meat, considering it healthy, while some contemporary doctors of his era advocate the nutritional benefits of horse meat. However, both are forbidden to consume according to the Torah. This cultural diversity in dietary preferences underscores that the kosher laws cannot be solely grounded in health concerns.
Rabbi Benamozegh critically evaluates two suggestions made regarding the reasons for the kosher dietary laws by his contemporary, Shadal.
The first notion that Rabbi Benamozegh critiques is that the prohibition to eat certain foods was partly established to differentiate the Israelites from other nations. Rabbi Benamozegh argues that this reasoning does not account for the selection of specific animals, rendering them arbitrary. Additionally, many ancient cultures, including their priesthoods, had their own dietary restrictions, making this differentiation not particularly unique.
Rabbi Benamozegh critiques an extension of this reasoning, namely that if the entire world accepted the sovereignty of one God, prohibitions against foods like pork, reptiles, and mice would be unnecessary. In this scenario, there would be no nation to distinguish Israelites from, so it would render these dietary distinctions redundant. This line of thought is concerning to Rabbi Benamozegh, as it closely resembles Christian arguments for abolishing Torah law, focusing merely on faith rather than deeds.
The second rationale that Rabbi Benamozegh contests is the notion that an abundance of laws helps with character refinement *(‘tiqqun ha-middot’)*. He challenges this idea, comparing it to a tyrant who orders servants about for no other reason than to order them. He states that this notion is due to a misunderstanding about a *midrash* by Rabbi Ḥananya ben Ạqashya, that God wanted to merit Israel by simply increasing the commandments (which, Rabbi Benamozegh notes, is also what Paul says in *Colossians* II:23, in what Christians call *‘the New Testament’*). Rabbi Benamozegh continues: even if one wants to say that by general restraint through the observance of the commandments one will acquire spiritual resilience, that still does not explain why these specific animals were chosen. And more, if this was the reason then why doesn’t the Torah prohibit any indulgence with this command? After all, one can slaughter as many kosher animals as one wants and eat them all day, every day.
Rabbi Benamozegh states that the Torah adopts a principled approach known as *‘summum jus’* in legal terminology, wherein the rigid application of the law without due and careful consideration about the law’s purpose and overall circumstance can yield detrimental consequences. He notes that Ḥazal reflect this principle by stating that anyone who says *“I have nothing other than Torah”* actually does *not* have Torah (*Yebamot* 109b). In other words, one who rigidly adheres to the dietary laws but lives a hedonistic lifestyle is not achieving the goal of those very commandments. Consequently, those attributing the sole purpose of the commandments to general restraint misunderstand the essence. A notable example is observed in Christian ascetic practices, a path that diverges significantly from the tenets of Judaism. Contrarily, Rabbi Benamozegh argues, the Torah permits enjoyment within certain limits, contradicting the idea that its purpose is to enforce stringent self-denial.
At the heart of Rabbi Benamozegh’s own reasoning for these dietary laws is the concept of inherent purity or impurity in different species of animals. He posits that the Israelites, being priests of God, are commanded to abstain from impure species to attain a higher level of sanctity – just as the priests (*Kohanim*) were commanded. He reinforces this by referencing various Torah verses that connect dietary laws with sanctity and the unique status of the Israelites.
Moreover, Rabbi Benamozegh references Rabbi Naftali Wessely, who suggested that consuming prohibited foods negatively affects the soul. He also references the 11th century Spanish philosopher Rabbi Abraham ibn Ezra, who suggested that the spiritual or ethical qualities of the food consumed will somehow be incorporated into or affect the person who eats it. Rabbi Benamozegh believes that these approaches broadly align with Kabbalistic teachings emphasising the profound impact of food on both the body and the soul’s connection to the physical form. Further reinforcing his argument, Rabbi Benamozegh contends that the extensive details of laws related to prohibited foods, as taught by the priests, do not relate to bodily health.
Rabbi Benamozegh also draws on the historical context, pointing out that many ancient groups had similar dietary laws with reasons akin to those in the Kabbalah. He supports this claim with reference to Charles François Dupuis’ study on the origin of religions, emphasising that the prohibited foods do not harm the body or intellect/soul but rather affect the *‘nefesh’* that connects the two.
Transitioning into a critique of certain philosophers, Rabbi Benamozegh questions their reluctance to accept the sanctity-based reasons for dietary laws. He challenges readers to either embrace the profound understanding presented or question the assumption that Divine commandments are arbitrary, comparing them unfavourably with the laws of other nations. Rabbi Benamozegh observes how the so-called philosophers, who should be willing to accept the truth, are ironically unwilling to attribute to God any opinion which they themselves are unable to understand. He mockingly calls out this reticence to accept the ‘burden’ of an ‘illogical’ belief, resulting in philosophers not believing what they see, and instead seeing only what they believe.
However, a philosopher who accepts the implications of a divine Torah is correctly believed. Thus, Rabbi Benamozegh concludes by introducing us to the 19th century Jewish philosopher and orientalist Salomon Munk, praising him for recognising what he considers as the true aim of these dietary laws. Munk posited that if Moshe’s intentions were confined to health preservation, he would not have limited his directives to *animal* consumption. The absence of such comprehensive guidelines in *plant* consumption suggests that the Torah’s dietary laws aim beyond mere physical well-being. According to Munk, these laws are more likely oriented towards achieving higher levels of sanctity and purity – just as Rabbi Benamozegh argued. Furthermore, Munk’s argument is bolstered by the historical context. He notes that ancient civilisations typically associated purity and impurity only with living beings possessing breath. This distinction was not commonly extended to inanimate objects or plants, barring a few exceptions, such as hyssop and cedar wood, which were used for purification rituals. This historical perspective supports Rabbi Benamozegh’s idea that the Torah’s dietary laws are not primarily about health but about sanctity.


###### Em LaMikra, Leviticus 11:10:1
[Em LaMikra, Leviticus 11:10:1](https://torahapp.org/share/book/Em%20LaMikra/s/Leviticus/r/11:10:1)

**נפש החיה אשר במים.** בתורת כהנים חיה זו חית הים, נפש להביא את **הסירני** יכול תהא מטמא באהל וכו' ת"ל שקץ וגו' והסירני בריה של ים מחציה ולמעלה כדמות אשה ומחציה ולמטה כצורת דג כך היו אומרים קדמוני האומות ואין להאשים רבותינו ז"ל שהאמינו במציאותה אחר שבאותו זמן כמה עוברי ארח בלב ימים היו מעידים עליה וגם החוקרים הטבעים כפליניו (Pline) העלו זכרונה על ספר ונהפוך הוא כי עדות היא זו לכל באי עולם כי היו משתדלים להכיר בטבעיות כפי המושג בדורותם, גם בדברים שלא היו רואים אותם בחוש, רק היו סומכים על החכמה והחוקרים שבזמנם.

**Vayiqra in Context. An English summary by Sina Kahen and Ben Rothstein; Da'at Press, 2024:**
*And all in the seas and in the brooks that have no fins or scales, of all the swarming creatures of the water and of all the living things that are in the water, they are an abomination for you.*
Rabbi Benamozegh explores the laws pertaining to creatures that dwell in water.
He states that the *midrash halakha* work *Sifra* (*Shemini* 3:7) specifically refers to such sea creatures as a ‘siren’, a mythical entity commonly depicted in ancient lore. This mermaid-like ‘siren’ has a dual nature – its upper body resembles a woman while its lower half is akin to a fish. The *Sifra*, in its analysis, considers whether the corpse of a ‘siren’ imparts ritual impurity in a tent *(‘metame b’ohel’)*, much like the corpse of a human being does.
Rabbi Benamozegh clarifies that Ḥazal’s belief in the existence of the ‘siren’ is not something to be dismissed or ridiculed by the modern reader. Their belief was not born out of ignorance or superstition. He argues that it is important to recognise that in the era of Ḥazal, the testimony of sailors and travellers who claimed to have seen such creatures was taken seriously. These accounts were not just mere folklore but were considered credible observations that merited attention and discussion, even being analysed by the Roman natural philosopher, Pliny. According to Rabbi Benamozegh, our Sages, like people of all eras, tried to make sense of the world around them using the knowledge and resources available at their time.


###### Em LaMikra, Leviticus 11:16:1
[Em LaMikra, Leviticus 11:16:1](https://torahapp.org/share/book/Em%20LaMikra/s/Leviticus/r/11:16:1)

**תחמס.** לדעת **בוקסטורף** Lexicon I. 328. הוא העוף הנקרא **רונדיני** והקרוב שהוא **הקוקודרילו** שכן היו קורים אותו בלשון מצרי **תאחומסו** Tachompso עיין Guignaut I. 951. ועיין אבן עזרא.

**Vayiqra in Context. An English summary by Sina Kahen and Ben Rothstein; Da'at Press, 2024:**
*And the ostrich and the night hawk and the seagull and the hawk according to its kind*
Rabbi Benamozegh addresses the identification of the word תחמס in our verse.
He references the 17th century Swiss expert on Ashkenazi Jewry, Johannes Buxtorf, who interprets ‘*taḥmas’* as the rondini or swallow bird. However, Rabbi Benamozegh notes that there is an alternative interpretation that links ‘*taḥmas’* to a crocodile, based on Coptic. This interpretation is supported by reference to 19th century French expert on ancient mythology, Joseph-Daniel Guignaut, in his work *Religions de l’Antiquité,* where he cites Herodotus’ description of ‘*Tachompso*’, the ‘Island of Crocodiles’. Rabbi Benamozegh notes the similarity between that word and the ‘*taḥmas’* in our verse.