## Eretz Chemdah, Bereshit

###### Eretz Chemdah, Bereshit 56:1
[Eretz Chemdah, Bereshit 56:1](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Bereshit/r/56:1)

(מיכה ה') **הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כ"א עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך**. ודרשו במס' סוכה (דף מ"ט) אר"א עשות משפט זה גמילות חסדים. והצנע לכת זה הוצאת המת והכנסת כלה. והלא דברים ק"ו ומה דברים שאין דרכן לעשותם בצנעה אמרה תורה והצנע לכת דברים שדרכן לעשותן בצנעה על אחת כמה וכמה. ונראה לפרש ע"פ מה דאיתא במדרש והנה טוב מאד זה המות. ומפרשינן הטעם משום דאמרינן במסכת עירובין (די"ג) שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים נוח לאדם שלא נברא משנברא וכו' נמנו ורבו נוח לאדם שלא נברא משום הכי יקר המותה וטובה הוא לבני אדם. ומהרש"א בח"א במס' מכות פי' הלשון נמנו ורבו פי, שמנו מנין המצות ורבו הלאוין שהן שס"ה שמגיע עליהם עונש על העשין שהן רק רמ"ח אשר האדם מקבל עליהם שכר. ונפיש פסידא מאגרא מש"ה גמרו דנוח לאדם שלא נברא אחר שקרוב יותר להפסד משכר. וכ' בעל נ"ב דמ"מ לפ"מ דאמרינן במס' קדושין (דף מ') דמחשבה טובה מה שהאדם חושב לעשות המצוה הקב"ה מצרף למעשה אבל מחשבה רעה אינו מצרף א"כ יש גבי קיום מ"ע שני פעמים רמ"ח פעם א' על המעשה ופ"א על המחשבה, משא"כ בל"ת הן רק פ"א שס"ה על המעשה א"כ נפיש השכר על ההפסד ע"ש. ובזה יש לפרש קרא סוף סדר בראשית וירא ה' כי רבה רעת האדם, כלומר שראה שהרעות מצד העבירות מרובים על השכר, וכ"ת דע"י מחשבות הטובות דהמצות הטובות מרובים על הרעה, גם ז"א שראה ג"כ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, שגם בעשות אחת ממצות ה' מעורב במחשבתו מחשבה זרה כמו מחשבת פיגול שהוא הגאוה או שארי פניות, א"כ ההפסד מרובה על השכר מש"ה וינחם ה' כי עשה את האדם שטוב לו שלא נברא כנ"ל. וכ"כ מ"ז הגאון ז"ל על הפסוק אין צדיק בארן אשר יעשה טוב ולא יחטא, דפירושו דבעשיית הטוב נחסר המחשבה טובה, ומצינו דחטא הוא לשון חסרון. וז"ש ולא יחטא פלא יהיה חסרון בכוונת המצות ע"ש. וז"ש הגיד לך אדם מה טוב למה נאמר גבי המות והנה טוב מאד. וכ"ת דהעונש מרובה על השכר ז"א דהרי השכר מרובה על ידי המחשבה לעשות המצוה, לז"א ומה ה' דורש ממך וגו' והצנע לכת עם אלהיך שעיקר עשיית המצוה בלי שום מחשבת הגאוה אשר מציאותו קשה מאד לבני אדם. מש"ה אקרי המות טוב דנוח לאדם שלא נברא, או יאמר עפמ"ש לפרש הפסוק (בתהלים יו"ד) בגאות רשע ידלק עני יתפשו במזמות זו חשבו עפ"מ דאיתא במס' סוטה (דף י"ד) אחר ה' תלכו וכי אפשר להלך אחר הקב"ה אלא הלך אחר מדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'. וכן הביא בשל"ה מה שמקשה בספר לבנת הספיר על הא דאמרינן במס' ר"ה (דף י"ז) שהראה הקב"ה למשה י"ג מדות כל זמן שישראל יעשו לפני כסדר הזה אני אמחול להם עונותיהם, וברית כרותה שאינה חוזרת ריקם. ולמה אנן צווחין י"ג מדות פעמים רבות ולא משגח בנו. ותירץ דהפי, כל זמן שישראל עושין לפני הוא שישראל עושין בפעולה אותן י"ג מדות. מה הוא רחום וחנון ורב חסד וכו'. אבל באמירת י"ג מדות לבד לא מהני ע"ש, הרי מצינו שצריך האדם לילך בדרכיו יתברך ולהתהלך עם ה', רק מצינו בדרך א' אסור להתדמות אליו והוא מדת הגאוה שנאמר ה' מלך גאות לבש כי לו לבד נאה הגדולה. אבל בשר ודם הוי כמשתמש בשרביטו של מלך. והנה מצינו דצדקה נקרא שלום כענין שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. ופירש מהרמ"א משום דעני קורא תגר להקב"ה, על שהורע כחו יותר משאר בני אדם. וע"י הצדקה הניתן לו נתפייס העני ועושה שלום בין הקב"ה ובין העני, מש"ה נאמר והיה מעשה הצדקה שלום ע"ש. וז"ש בגאות רשע ידלק עני לבו בוער כאש בקרבו על הרשע שמונע מליתן לו צדקה ואינו חפץ לילך בדרכו של השי"ת, וכ"ת שאי אפשר להלך בדרכיו, א"כ למה אתה אוחז במדת הגאוה ורשע באסור לו להשתמש בשרביטו של מלך כהתירא דמיא לי'. ובמותר לו להיות רחום וחנון כאלו נאסר לו. וז"ש בגאות רשע על ידי הגאוה של הרשע ידלק העני שהוא כועס ותופשו במזמות ז"ו בגימ, י"ג למה אינו אוחז בי"ג מדות של רחמים. וזה שאנו אומרים בוידוי את אשר הקלת החמרתי ואת אשר החמרת הקלתי. דקשה מה עבירה יש אם החמיר על עצמו. ולפי האמור פירושו את אשר הקלת ללכת במדותיו יתברך מה הוא רחום וכו' החמרתי על עצמי ואמרתי איני כדאי לדמות אל העליון ואשר החמרתי במדת הגאוה הקלתי על עצמי וז"פ הפסוקים בפ'' האזינו ויאמר אסתירה פני מהם ע"ד שאמרו במס' (סוטה ד"ה) כל המתגאה אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במחיצה אחת וכו' כי דור תהפוכות המה שמהפכים הסדר שבמדת הגאוה אוחזים ומדת רחמנות הרחיקו. ואמרינן במס' ב"ב (ד"י) שאל טורניסרופוס את ר"ע אם אלהיכם אוהב את העניים למה אינו מפרנסן. משל למלך שכעס על עבדו וכו' א"ל אמשול לך משל למלך שכעס על בנו וכו' ע"ש. נמצא אם אנו נקראים בנים למקום מותר ליתן צדקה לעניים משא"כ אם אנו נקראים עבדים אסור ליתן צדקה לעניים. וזה שסיים בנים לא אמון בם לא היה להם אומנות הבנים רק כעבדים ומרחיקין מן הצדקה כנ"ל. ועיין במס' שבת (דפ"ז) ויגד משה דברים הקשים כגידים ע"ש. וז"ש הגיד לך אדם אם דבר לך דברים קשים כגידין נגד כבודך תקבל באהבה ולא תהיה נוח לכעוס והעבר על מדותיך, וכי תאמר בלבבך והלא מה ה', הלא אותן המדות שה, עשה שואל ממך שאתה תעשה ג"כ כאמור אחר ה' תלכו. לזה אומר שאינו מבקש כ"א עשות משפט ואהבת חסד בזה תלך בדרכיו. אבל במדת הגאוה אסור לך ללכת בדרכיו. וראיה שגם באלה המדות שצויתי לך ללכת בדרכיו אני מתנה והצנע לכת עם אלהיך אבל לא לפני הבריות. ויאמר עוד ע"פ האמור (בירמיה ח') כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו ועשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה כי באלה חפצתי נאם ה'. ופי' מהרמ"א דאמרינן במס' נדה (דף ל') דמביאין הטיפה לפני הקב"ה והקב"ה גוזר אם יהיה חכם או גבור או עשיר, ואלו צדיק ורשע לא קאמר דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וז"ש אל יתהלל בחכמה וגבורה ועושר כי הלא באלה חפצתי נאם ה' שבאלה אתה מוכרח ומוטבע על פי מימרא דרחמנא שגזר עליך להיות קודם הבריאה. כ"א בזאת יתהלל השכל וידוע אותי ביראת שמים שבזה אתה הוא הבעל בחירה. והוסיף בע"א שבאותן שלשה דברים חכמה וגבורה ועושר ג"כ יוכל להתהלל בהם אם משתמש בהם לצורך גבוה דהיינו בגבורה להעמיד משפט על תלה ולהציל העשוק מיד עושקו. ובעושר לעשות צדקה וגמילות חסד. וכ"כ בחכמה ללמד עם אחרים ואין לך גמילות חסד יותר מזה ע"ש. וז"ש גם כאן ומה ה' דורש ממך כ"א עשות משפט ע"י הגבורה שבא לך מצד גזרתו. ואהבת חסד לצדקה ולימוד תורה ע"י החכמה והעושר ובכל זאת והצנע לכת עם אלהיך. ויש לפרש עוד שאמר ומה ה' דורש ממך וגו' וכי תאמר בלבבך והלא ראינו צדיק ורע לו רשע וטוב לו, לזה אמר והקדים הגיד לך אדם מה טוב אם יש יכולת ביד אדם להגיד לך מה הוא טוב לאדם או רע לו הלא עינינו הרואות לפעמים מן הרעות שבא על האדם נעשה לו ממנו לבסיף טובה גדולה וכן להיפוך וכמאמר החכם יש עושר שמור לבעליו לרעתו, א"כ על ה' תשליך יהבך: **ובזה יש לבאר ב"ר א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לברוא את העולם נמלך במלאכי השרת, הללו אמרו לא יברא והללו אמרו יברא הה"ד חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. חסד אמר יברא שהוא ג"ח אמת אמר אל יברא שכולו שקרים, צדק אמר יברא שעושה צדקה, שלום אמר אל יברא שהוא כולו קטטה, מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ, אמרו מה"ש רבש"ע אתה מבזה טכסיס שלך וצוה הקב"ה להעלות הה"ד אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף** ע"כ. ובדרך פשוט יאמר עפ"מ שכתבנו דאיתא עוד במדרש כשבא הקב"ה לברוא את האדם אמרו מה"ש לפני הקב"ה הלא האדם הזה עתיד לחטוא א"ל הקב"ה בראתי לו תשובה וכו'. א"כ סדר טענותם היה דחסד אמר יברא הואיל וכולו חסד ויעסקו במצות והשיב אמת כולו שקר. דהמחשבה הוא שלא לש"ש, ואחר שנעדר המחשבה טובה שוב הלאוין רבו עלייהו ומבטלן ונוח להם שלא יבראו כאמור הואיל וההפסד מרובה על השכר. וע"ז השיב צדק יברא. מאי אמרת שהלאוין מרובין על העשין ויבאו לידי עבירות הלא יוכלו לשוב בתשובה, וכ"ת דלפי מדת הדין לא מהני תשובה. לז"א דכולו צדק וגדולה צדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים כפירש"י בקרא דהשקיפה ממעון קדשך דכל, השקפה לרעה חוץ מזו דגדול כח מתנות עניים שמהפכת וכו'. וז"ש צדק משמים נשקף להורות דאפילו הנשקף לטובה הוא לגבי צדק, והשיב שלום כולו קטטה וזה אחת מכ"ד דברים המעכבים את התשובה כמ"ש הרמב"ם ולא יוכלו גם לשוב בתשובה. והנה רש"י פי' בסדר ויחי ועשית עמדי חסד ואמת זה החסד שעושים עם המתים זו חסד של אמת שאינו מקוה לתשלום גמול. וז"ש השליך הקב"ה אמת לארץ שראה יראה שיש חסד של אמת בלי כונה אחרת, והיינו מה שגומלים ח"ק המתעסקים בקבורת מ"מ לארץ, ואולי ז"פ הפסוק שזכרנו לעיל הגיד לך אדם מה טוב יש במות שאמרו טוב מאד זה המות. ותירץ ומה ה' דורש ממך וגו' והצנע לכת שלא תהיה שום מחשבה זרה בעשית המצוה, וזו שייך בקבורת מת מצוה ומש"ה טוב מאד זה המות להיות מצותה בלי שום תקות שכר כלל. ומה שיל"ד למה השליך ארצה אמת ולא שלום שהיה ג"כ מתנגד להבריאה יאמר דרך מ"ש בפי' גמ' דיומא (דף ט') לא חרבה ירושלים אלא בשביל שנאת חנם דיל"ד למה נקט ש"ח והלא השנאה יותר אם יש לה דבר מה אשר לבעבורה באה השנאה. רק יתבאר ע"פ המשנה דאבות פ"ד כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטל אהבה ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם, ככה יקרה לגבי שנאה התלויה בדבר בטל דבר בטלה השנאה אבל שאינה תלויה בדבר כ"א שנאת חנם אינה בטלה אמטו להני חמירי לה ש"ח כ"כ דאינה בטלה. והנה הגרם לבא לידי שנאת חנם. אמרתי שבא מכח רכילות שקר שאם זה מקבל הרכילות על חבירו ואינו אומר ומגלה אזנו לומר לו מדוע ככה דברת או עשית לי רק טומן בלבו זהו שנאת חנם שסובר שחברו דבר עליו והוא לא כן. וז"פ מ"ש המשורר (תהלים י"ב) אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו דהיינו שהדובר לה"ר ורכילות מתחכם כי יעמדו דבריו לקיום ואמרו בלבם ללשוננו נגביר נעשה גבורה למען תתקיים נעשה לו למודים והוא שפתינו אתנו כשבא עם הרכילות מיד הוא מתנה שפתינו מה שאנחנו מדברים אתנו יהיה כמוס ולא יודע. ובזה מי אדון לנו מאחר שלא יגיד לחבירו את אשר קבל עליו לה"ר ורכילות לא יבוא לידי התנצלות ויקום לעד לה"ר שלו. וז"ש שלום אל יברא דכולו קטטה רק מה בכך אם יתקוטט עם חבירו יתומך השלום אח"כ ביניהם, לכך לא בא שלום לקטרג נגד חסד כ"א אחרי שמעו קטרוג של אמת אז קטרג שלום באמרו דכולו קטטה ע"י רכילות שקר דזהו לא יבא לידי שלום, ולאשר קטרוג של שלום היה ע"פ הקטרוג של אמת מקודם לכן השליך אמת ארצה:


###### Eretz Chemdah, Bereshit 56:2
[Eretz Chemdah, Bereshit 56:2](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Bereshit/r/56:2)

**או יאמר** ע"ד שאמרו במס' עירובין (דפ"ה ע"ב) כדדריש רבא בר מרי ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרוהו. אימתי ישב עולם לפני אלהים בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו. דהרי ידוע, שבתחלה עלה במחשבתו ית' לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים ושתף מדת הרחמים למדת הדין ומש"ה נאמר אח"כ ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וכפירש"י. ומבואר לעיל מ"ש רש"י בפסוק השקיפה ממעון קדשך דכל השקפה לרעה לבד מזה דגדול כח מתנות עניים שמהפך מדה"ד למדה"ר. וז"ש רבא אימתי ישב עולם לפני אלהים שהוא מה"ד הרי אין העולם מתקיים במדת הדין רק בזמן שינצרו חסד ואמת דאז מהפך גם מה"ד לרחמים ושפיר יש קיום לעולם. (ואגב דאיירינן בהאי קרא אכתוב מה שאמרתי פ"א בתוכחה לח"ק דרך הלציי ליישב המדרש אמר דהמע"ה לפני הקב"ה יהיה העולם כולו עניים או כולם עשירים והשיב לו הקב"ה חסד ואמת מן ינצרוהו מי ישמר אלה ע"ש. וקשה תינח דבזה לא יוכלו להיות כולם עניים דמי יגמול חסד אבל עדיין קשה יהיו כולם עשירים וגמילות חסד שייך בין לעניים בין לעשירים, רק דרש"י פי' בפרשת ויחי ועשית עמדי חסד ואמת זו ג"ח שעושים עם המתים שאינם מקוים לתשלום גמול עוד ע"ש. א"כ י"ל דה"ק אם יהיו כולם עשירים חסד ואמת כלומר חסד שהוא של אמת מן ינצרוהו שהרי אין העשירים הולכים לקבורת מת מצוה רק משום כבוד הם בהחבורה אבל אינם מתעסקים ואינם הולכים לא לבקור חולים ולא למת). ועיין במס' ב"ב (דף י') שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע אם אלהיכם אוהב עניים למה אינו מפרנסן א"ל אמשול לך משל למלך שכעס על עבדו. א"ל אמשול לך משל למלך שכעס על בנו וכו'. ואנחנו נקראים בנים למקום, הרי אם בשם בנים אנחנו מצוה ליתן צדקה משא"כ אם בתואר עבדים אנחנו. וז"פ הפסוק (ישעיה א') בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. הרצון שאני קראתים בנים ומצוה שיתנו צדקה זה לזה והם פשעו נתנו הפשיעה בי למה אני אין מפרנסן העניים כטענת הרשע טורנוסרופוס. ויעוין במס' ע"ז (דף ג' ע"ב) תורה דכתיב בה אמת אין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין ע"ש. הרי לפי שורת האמת מעמיד רק על הדין שאין לעולם קיום ע"פ הדין לבד כאמור מש"ה בא אמת וקטרג דכולו שקר ולא יהיה קיום לעולם ע"פ מדתו של אמת דכולו דין וע"ז בא צדק ולימד זכות דכולו צדקה ויהפך מה"ד לרחמים ע"י צדקה ובא שלום וקטרג ואמר שהם כולו קטטה שאינם נוהגים בגדר האחוה שנקראו בנים למקום שיהיה מצוה ליתן צדקה זה לזה כמשפס הבנים כ"א כולו קטטה כמו עבדים ולא יתנו צדקה כי יהיה להם לחטאת. וכמ"ש הרמ"ל לפרש קרא דמשלי צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת, הרצון לנו גוי קדוש ישראל הצדקה מרוממנו כי אנחנו נקראים בנים למקום והוה כמלך שכועס על בנו אבל לאומים עו"ג שנקראו עבדים למקום הצדקה שלהם הוא חטאת שאסור להם ליתן צדקה כמלך שכועס על עבדו וכו' ודפח"ח יע"ש. ובזה י"ל גמרא דיומא (דק"ב) דרמי קראי אהדדי דכתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר ומשני בזמן שישראל עושים רצונו של מקום אין עושים להם מנין וכו' ויל"ד על הלשון עושים רצונו הל"ל עושים צווי המקום ב"ה. חך י"ל ע"פ האמור במס' אבות פ"ב עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. דהנה כן דרכו של אדם חפצו ורצונו לעשות רק מצות ה' ולעסוק בתורתו. והשאור שבעסה מעכב מלהוציא מחשבתו אל הפועל הוא השטן הוא היצה"ר וכ"כ הקב"ה כולו חפץ חסד להטיב עמנו רק עונינו מעכב כאמור בעונינו נתמוגגה הרי הוא ג"כ הגרם שלא נשלם מחשבתו יה' להטיב לנו מחמת רוע מעללינו. וז"ש עשה רצונו של המקום ב"ה בפועל ממש במעשה כרצונך כמו שמחשבתך תמיד בכדי שגם הוא יתברך יעשה בפועל רצונו הטוב כרצונך לקבל הטובה מאתו ית'. וז"ש בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מה רצונו רק חפץ חסד כך ישראל גומלים חסד זה עם זה אז יש להם תואר אחים שהם בשלום שנקראו בנים למקום אין עושין להם מנין שהמנין גורם הפירוד כמבואר בעקדה ובעקרים. וזה שסיים והיה במקום אשר יאמר לא עמי יאמר בני אל מי שנקראו בנים למקום ע"י הג"ח והצדקה שהם עושים זה עם זה וא"ש. ובזה בארתי פסוק בפ' שופטים צדק צדק תרדוף למען תחיה דהנה איתא במס' סנהדרין (דף ל"ט) שאל האי מינא את ר"א אלהיכם כהן דכתיב ויקחו לי תרומה כי קבר לי' למשה במאי טבל וכ"ת במיא הא כתיב מי מדד בשענו מים, א"ל בנורא והקשו בתוס' אמאי לא שאלו איך טימא הקב"ה למשה ותירץ דאנחנו נקראים בנים למקום ומותר לטמא לבנו עיי"ש. והנה ידוע דכל המפתחות נמסרו ביד השליח חוץ מג' ובתוכם מפתח של תחית המתים. והקב"ה בעצמו מחיה מתים וכ"ת איך יטמא (כקושית התוס' ב"מ (דף קי"ד ע"ב) על אליהו) וצ"ל ג"כ משום דנקראים בנים למקום וכ"כ בס' פרשת דרכים באריכות ותינח אם ישראל מחזיקים עצמם לבני ועושים צדקות זה עם זה. וז"ש צדק צדק תרדוף ליתן צדקה ותחזיקו עצמכם לבנים למקום ומותר ליתן צדקה זה לזה כאמור למען תחיה לתחה"מ עי"ז שיהיה מותר להקב"ה לטמא לנו הואיל ונקראים בנים למקום. ובזה א"ש גמ' דסוטה (ד"ה) כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו כופר בעיקר שאם אינו רוצה ליתן צדקה ע"כ הוא אומר שאסור ליתן צדקה כדין עבד שכעס עליו אדונו א"כ חיה לא יחיה גם לתחה"מ וכופר בעיקר אחד משלש עשרה עקרים שהוא תחית המתים. וז"פ (תהלים י"ז) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך דאם אתן צדקה אזכה בהקיצו שוכני עפר לחיות ע"י תמונתך דרשאי לטמא לבנו כאמור וז"פ (שם מ"א) אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' לתחה"מ והוא ע"י הצדקה:


###### Eretz Chemdah, Bereshit 56:3
[Eretz Chemdah, Bereshit 56:3](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Bereshit/r/56:3)

**ועוד** יאמר בענין זה על הלשון שהתחיל המדרש בשעה שבא לברוא את האדם דהרי סגי באמרו כשבא לברוא. ונ"ל ע"ד מה דאי' סנהדרין (דל"ז) מפני מה נברא האדם ערב שבת בין השמשות כדי שיכנס למצוה מיד. ושי' הע"א דה"ק ע"ד שאמר ר"א לתלמידיו שוב יום אחד לפני מיתתך אמרו לי' מי ידע אינש כמה חיי, א"ל כ"ש שבכל יום יהיה בתשובה ע"כ. והנה כי כן דרכו של יצר הרע לדחות את האדם מן התשובה ומן למוד התורה ועבודתו ואומר לו כשתפנה ומדחה מדחי אל דחי מש"ה נברא האדם ע"ש ביהש"מ דהעוה"ב נקרא שבת יום שכולו שבת. ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת. ע"כ נברא ע"ש סמוך לביה"ש שישים האדם מיד אל לבו כי היום ע"ש סמוך לחשכה ומחר יבוא כדבר המלך מלכו של עולם ליתן דין וחשבון ודברי טעם הם. וז"פ הגמ' דשבת (דף ל"ד) ובמס' גיטין (דף ו') שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר. והוא כמ"ש רמ"א בפי' הפסוק (מלכים ב א') ויצו את שלמה בנו לאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ דהפי' שצוה את שלמה לאמר לעצמו כשיבוא יצה"ר להחטיאו אנכי הולד בדרך כל הארץ כמאמרם יזכיר לו יום המיתה ע"ש, וזה ג"כ ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו אל נפשו ידבר כי שם ביתו בית אנושי שהיום הוא אצלו ע"ש עם חשכה ולמחר יבוא על שכרו ליתן דין וחשבון ע"כ יתקן **עשרתם** מה שחטא בעון קרי ונפרדו היודי"ן משם הוי"ה ב"ה כמש"ל משם התבואות שור, **ערבתם** כל ישראל ערבים זה לזה. ע"כ העיקר הדליקו את הנר של תורה ותן שמן להנר בעוד שהנר דולק. אז מהני הוספת השמן. אבל אם יכבה הנר אם אתה מביא כל השמן שבעולם לא יודלק עוד. ואומר לשון הדליקו ללמד גם לאחרים כמו שהקדים ערבתם שכל ישראל ערבים זל"ז ובמוסר הארכתי בזה. ומשו"ה אחר שידע הקב"ה כי המלאכים יקטרגו שלא יברא את האדם כי יהיה עלול לחטוא לכן המתין על אותה שעה ע"ש סמוך לחשכה והראה להם דבזה יקיימו בני אדם להיות יום אחרית נגד פניהם תמיד לשוב יום אחד לפני מיתתם וגדולה כחה של תשובה שקדמת להבריאה. ובזה יהיה קיום למין אנושי לברוא אותו. ומש"ה דייק בשעה ממש באותה שעה שבא לברוא את האדם נמלך במלאכים. דהיינו בשעה שקודם לחשכה של שבת: