## Eretz Chemdah, Eulogies

###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:1
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:1](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:1)

(שמואל ב א) **ויקונן** דוד על שאול ויהונתן ויאמר ללמד בני יהודה קשת, הלא היא כתובה על ספר הישר, איך נפלו גבורים וגו' ואבדו כלי מלחמה, ועמד בזה הגאון בע"א, ונראה לבאר בג' דרכים, דהנה איתא בירושלמי פ"ב דתענית אר"ל כתיב ואד יעלה מן הארץ עלה שבר מלמטה (דאד לשון שבר הוא כדכתיב כי קרוב יום אידם) גשמים ירדו והשקו כל פני האדמה וכו' ע"ש, ובפשוט י"ל דידוע שבזמן בהמ"ק היתה השפע יורדת לישראל מחסד אל כל היום וכל העו"ג היו מקבלין ומפרנסין מתמצית שלהם לא כן עתה מעת שחרב בהמ"ק השפע יורדת להם ואנחנו מתפרנסין מעט מתמצית שלהם ודבר זה בא מחמת שעונותינו מקלקלין הצינורות שלא ירד השפע בדרך הישר כ"א בדרך עקלתון וכמאמר הנביא (ירמיה ב) כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים, וזהו דומה למלך אשר היה לו מעין גדול ונמשך הצינורות להשקות גגותיו ופרדסיו, הלך טפש אחד וסתם את הצינורות והמיסם היו הולכים ומתגברים ויורדים למקומות אחרים אשר הם תחת ממשלת אדון אשר הוא שונא גדול למלך, הרי טפש זה רעתו כפולה, שלא די שמנע את הטוב מאת המלך להשקות את גנותיו, אף זאת הרבה לפשוע בנתנו השפע לאויבי המלך ובשביל כך הוא אומר ואד יעלה מן הארץ אם ישראל יהיה לב נשבר ונדכה לחזור בתשובה אז והשקה המים יוחזר השפע למקומה, וכענין זה אמרו בספ"ק דר"ה (דכ"ה) כל שנה שרשה בתחלה מתעשרת בסופה, ובירושלמי בזה"ל מדוה ברישא ואתרית טבא בסיפיה ע"ש, והיינו אם ישראל עומדים בלב נשבר ונדכה ומתפללים בלב נשבר ונדכה בר"ה אז יזכו לאחרית טוב בסופה, ול"נ לפרש הך קרא דואד יעלה מן הארץ בדרך אחר, דהנה עמדו מראשונים לדבר הרבה מענין הקשת שאמר הקב"ה לנח את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ולא יהיה עוד המבול לשחת כל בשר, דקשה א) וכי הקב"ה לאות הוא צריך, ב) למה בחר בקשת דוקא, ג) שהלא לפי דרך הטבע בהגיע אורו של השמש נגד דבר לח נתהוה כמראה הקשת כאשר הבחינה בתוך המים, ומפשטיה דקרא משמע שקודם לכן לא היה כלל בעולם קשת אשר החוש מכחיש, ד) ממ"נ אם יעמדו דור אחרון ויהיו רעים וחטאים לה' ממש כדור המבול למה יוותר להם ה' וכי משוא פנים יש בדבר, ואם מצד מדת חסדו לוותר קשה אמאי לא וויתר גם לדור ההוא והאריך מאד בזה בעל העקדה ותוכן דבריו הוא כך, שזה מדרך הטבע האנושי שאם האדם יראה לעינים שהקב"ה מעניש את הרשעים בודאי חיל ורעדה יאחזון ובפרט אם אנו רואים שאפי' בהצדיק עברה מה"ד פשיטא דפשיטא שנפל פחד ה' על כל העולם בזכרם אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר, וכמאמרו של ישעיה הנביא (ישעיה נז) הצדיק אבד ואין איש שם על לב, שהוא תמיה גדולה בדבר שהוא חוץ לטבע הנה ראה חכמתו יתברך להיות צופה ומביט עד סוף כל הדורות, שבעונש גדול הנורא הזה אשר הביא הקב"ה המבול על כל העולם באותו זמן, בודאי לא יצוייר כלל עד עולם שיהיו קמים דור אחרון שיהיו משחיתים כל בשר את דרכם דרך כלל, כי בודאי ישימו על לבס מעונש הכללית אשר כבר היו לעולם בדור המבול, ואם יעמדו איזה רשעים בעולם לא יהיה דרך כלל אלא איזה מדינה או איזה אקלים עכ"פ לא יתחייב לעולם השחתת כל העולם ושפיר הבטיח הקב"ה באמרו ולא יהיה עוד המבול לשחת כל בשר, אחר שגם כל בשר לא ישחיתו את דרכם לעולם, והענין של אות הקשת הוא הוראה עצומה על זה, כי כן דרך הקשת כשהחמה זורחת בצד אחת ובצד הפני עננים הם על השמים, נגד לחותן של העננים יתחייב כנגדו כמראה הקשת אבל לא יהיה הקשת אם השמים כולו מכוסה בעננים או אם לא יהיה שום ענן כלל, כ"א שבמקצת המקומות יש עננים, וזה סימן מובהק שהקב"ה שולח עונש על קצת העולם, וכמאמר הכתוב על חלקה אחת אמטיר ועל חלקה אחת לא אמטיר, ומ"ש בגמ' כתובות ע"ז כששאלו לריב"ל נראה קשת בימיך, א"ל אין, א"ל א"כ אין אתה בר לואי, משמע בזמן שהצדק בעולם אין קשת בעולם, וכן הוה בימי רשב"י, י"ל דזכותם הגין שירד השפע על כל העולם לא היה שום חלק חסר מגשמי ברכה, וכיון שהיו עננים על כל העולם לא נראה קשת בימיהם יע"ש שהאריך בזה, הרי שבזכות הצדיק נידון כל העולם כולו, ואמרתי שזה פירוש הפסוק (קהלת ה) ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו דהנה איתא במס' אבות ואל תתאוה לשלחנם ששלחנך גדול משלחנם, ופי' במדרש שמואל ע"ד שאמרו שיצאה בת קול שכל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש, הרי דבזכותו של ר' חנינא היה כל העולם כלו ניזון ולמדרגה זו לא יגיע הגדול שבגדולים שבכל העשירים שבעולם, שיוכל להעריך שלחן לפני כל באי העולם שזה מן הנמנע וז"א אתה הצדיק אל תתאוה לשלחנם כי מה בצע כסף וזהב שלהם שיזונו ויפרנסו אנשים רבים על שלחנם הלא אתה הצדיק אף שאין לך כלום מ"מ גדול שלחנך משלהם, שהרי על שלחנך אוכלים כל העולם והן הן דברי קהלת ברבות הטובה אם אתה צדיק ועושה טוב וישר וכפי' רש"י שם רבו אוכליה רבו אוכלים בזכותך ומה כשרון לבעליה הן הן בעלי הכיס הזנים ומפרנסים בני ביתם המרובים מ"מ הוא אינו מפרנס אנשים כ"א ראות עיניו מה שרואה יושבים לפניו אבל הצדיק זן ומפרנס אף לאותן אנשים שאינו רואה אותם כלל. והנה איתא במס' שבת (דף פט) אמר ריב"ל בשעה שנתן הקב"ה התורה לישראל בא השטן לפני הקב"ה וא"ל התורה היכן היא א"ל נתתיה לארץ, הלך אצל הארץ וכו' עד שא"ל הקב"ה נתתיה לבן עמרם, והאריך מאד בזה הע"א במאמר (תצ"ב) דהרי קשה טובא למה לא גילה לו מיד שנתן לבן עמרם, והעלה הוא ז"ל דבאמת היה כונת הקב"ה תכף במה שאמר נתתיה לארץ היינו למשה רבינו ע"ה שהיה עניו מאד וכאשר העיד עליו הכתוב והאיש משה ענו מאד, וחז"ל דרשו שאין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כעפר שנאמר והארץ לעולם עומדת, ופרש"י למי שמשים עצמו כארץ וז"א הקב"ה נתתיה לארץ זה מרע"ה ע"ש שהאריך בזה, הרי שקרא הקב"ה למשה ארץ ע"ש גודל הענוה שלו, וכבר הזכרנו דברי העקדה שבזכות הצדיק לא נראה קשת כי בזכותו מתפשט הענן על כל העולם ומוריד גשם כנ"ל, וז"ש ואד יעלה שהוא הענן יעלה בזכות הצדיק והיינו מן הארץ הצדיק שנקרא ארץ ואז והשקה את כל פני האדמה שלא יהיה שום מקום פנוי שלא יגין שם הצדיק כו' וז"ש דהמע"ה ויקונן דוד על שאול ויאמר ללמד בני יהודה קשת שהוא מראה שלא יהיה עוד כל העולם כולו חייב מצד ראותם עונש הכללי כנ"ל ובהיות כן אם אנו רואים שמת צדיק ובפרט שאול המלך ע"ה כמו שאמרו בן שנה שאול במלכו שהיה נקי מכל חטא כבן שנה ה"ז דומה ממש לחורבן כל העולם שהרי כל העולם כולו עומד על יסוד אחד וצדיק שמו, ואמרו בריש מס' ברכות (דף ו) כי כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, א"כ מן מראה קשת הזה המה יראו וילמדו לעורר במיתת הצדיק איך נפלו הגבורים ואבדה כלי המלחמה:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:2
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:2](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:2)

**או** יאמר ע"ד שפירשתי המסורה ג"פ זכרון, זכרון תרועה, אין זכרון לראשונים, אין זכרון לחכם עם הכסיל, בהקדם מה שראיתי לפרש דברי המשורר (עז) אם קפץ באף רחמיו סלה דהנה מקשים אמאי כתיב וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם להיפוך ותירצו שאצל יעקב לא היה רוצה לומר אף אחר שמטתו שלמה רק באברהם שיצא ממנו ישמעאל ומיצחק שיצא עשו שייך בהו לשון חרון אף וידוע דמדת יעקב אמת כאמור תתן אמת ליעקב, וז"א אם קפץ לשון סגירה כאמור לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון אם קפץ נסגר בא"ף זכות של אברהם ויצחק האמור בהו א"ף מ"מ רחמיו סלה, רחם עבור יעקב שמדתו רחמים לעולם קיים, והנה בזהר ובתקונים הביאו רמז על תקיעה שברים תרועה קש"ת הק"ף תקיעה שי"ן שברים תי"ו הרועה, תקיעה נגד אברהם פשוטות, שברים נגד יצחק, תרועה נגד יעקב יעש"ה והן הן דברי המסורה, זכרון תרועה שנסמוך הזכרון אל התרועה שהוא נגד יעקב כאמור וזכרתי את בריתי יעקב הרי סמיך הזכירה ליעקב ודילג אברהם ויצחק וקשה אמאי לא אסמוך הזכרון לראשונים, והקשה אמאי אין זכרון סמיך לראשונים לאברהם ויצחק שקדמו ליעקב, לזה משני אין זכרון לחכם עם הכסיל הואיל ולאברהם ויצחק היה להם לכ"א גם כסיל דהיינו ישמעאל ועשו מש"ה אין להם הזכרון כמו ליעקב. והנה מבואר בזהר שראוי לכוון להתקיעות דהעיקר לעורר רחמים ע"י תקיעות כמבואר בזהר באורך. והנה כל זמן שיש לנו צדיקים הם שיודעים לרצות וגדולים מעשה הצדיקים שמהפכים מה"ד לרחמים לא כן עתה שנפלו הגבורים אנו אין להפך מה"ד לרחמים אלא ע"י השופר לכן עת ללמד בני יהודה קש"ת כוונת התקיעות הלא היא כתובה בספר הישר ופרש"י אברהם יצחק ויעקב לכוון שעם התקיעות יתעוררו האבות כנאמר בזהר:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:3
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:3](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:3)

**ומקודם** שנבאר באופן שלישי נדבר דבר קטן בגמ' אשר יאמר כי הוא זה, במס' ב"ק ספ"ק וכבוד עשו לו במותו מלמד שהושיבו לו ישיבה על קברו פליגי בה ר' נתן וחכמים, חד אמר שלשה וחד אמר שבעה, ת"ר וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה מלמד שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף דברי ר' יהודה, א"ל ר' נחמיה והלא גם לאחאב עשו כן אלא שהניחו ס"ת על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה, וכ' רש"י דל"ג זה חזקיהו מלך יהודה שהרי קרא כתיב בחזקיה, או דהש"ס מסיק לה וכו' ע"ש. ואני אומר לפרש דשפיר הוצרך ר"י להקדים דקרא בחזקיה נאמר, דהנה לכאורה יש לדקדק אמאי פליג ר"י אדר"נ וחכמים שהכבוד שעשו לו שהעמידו ישיבה על קברו, אמנם ניחא עפמ"ש התוס' דר"י דייק מתיבת לו שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף דל"ו גימטריא הכי היה, אך עדיין יל"ד בזה דהנה הקשה מהרש"א בחדושי אגדות דהאיך העמידו ישיבה על קברו והא אסור ללמוד בתוך ד' אמות של מת משום לועג לרש ותירץ דכל מה שעושין בשביל כבוד המת לבד לא שייך בו לומר לועג לרש ע"ש. ובאמת הוא בעיא בגמ' דסנהדרין (דמ"ו) אי הספידא יקרא דחייא או יקרא דשכבי הוא ע"ש א"כ עדיין קשה מנ"ל לר"י למדרש דיצאו לפניו ל"ו אלף חלוצי כתף, ודלמא הכבוד היה רק שהעמידו ישיבה על קברו, ואי דקשה תיבת לו למה לי, י"ל דקרא ה"ק וכבוד עשו לו בשביל המת ואין כאן לועג לרש והותר להעמיד ישיבה על קברו משום לועג לרש, רק ז"א שהתוס' הקשה שם בסנהדרין מאי קא מבעי' לן אי הספידא יקרא דחיי כו' תיפוק ליה מהאי קרא דכתיב ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים ודרשו על שאול שלא נספד כהלכה העניש אותם, ואי אמרת הספדא יקרא דחיי מפני מה העניש אותם הרי כל ישראל היו יכולין למחול על כבודם ותירצו התוס' דגבי מלך ודאי לא קמיבעיא דהספד שלו ודאי לא הוי אלא יקרא דשכבי וכו' יע"ש, א"כ דייק ר"י שפיר מתיבת לו דמיותר דאמר לו דבעי להורות דההספד נעשה לכבודו ואין כאן לועג לרש. ז"א דכבר מוכח משאול דבמלך כל הספדו הוא יקרא דשכבי אע"כ דלא בעי לתורות אלא שיצאו לפניו ל"ו אלף חלוצי כתף, ולפ"ז מיושב היטב דאמר ר"י זה חזקיה וכו' משום דרוצה לדייק כמדרשו, וקשה דלמא אתי להורות דליקרא דשכבי העמידו ישיבה על קברו לכן הקדים זה חזקיה מלך יהודה וגבי מלך כבר שמענו משאול דהוא יקרא דשכבי אע"כ מוכח דלא אתי להורות אלא דיצאו לפניו ל"ו אלף חלוצי כתף:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:4
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:4](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:4)

**רבותי** לא לדרשא קאתינא על האי שופרא דבלע ודאי קא בכינא, הי חסיד והי עניו, ראוי עליו לקוננה, הוא מחו' הרב הגאון הגדול תפארת ישראל המפורסם בדורו אשר בנה בצדק ביתו בנין עדי עד והדפיס ספר נפלא על התורה הנקרא בנין אריאל מוהר"ר שאול ז"ל בחיר ד' קדוש מרחם ובא ממקום קדוש בן הגאון מוהר"ר אריה ליב ז"ל שהיה ג"כ אב"ד דק"ק אמשטרדם, בן הגאון הגדול מוהר"ר שאול ז"ל בן הגאון אור ישראל מוהר"ר העשיל ז"ל ומצד אמו היה בן בתו של מחו' הגאון מאור הגולה חכם צבי ז"ל אשר נתגדל כל ימיו בתורה ובחסידות והרביץ תורה בבהמ"ד הגדול דשם. וכל חכמי הדור היו מריצים אליו שו"ת ושאל כענין והשיב כהלכה אשרי הדור שהיה שרוי בתוכו, ועתה ווי להדור והספינה שאבדו קברניטא שעמד לנס עמים ודרש והתקין תקנות גדולות גדר גדר ועמד בפרץ, ומשל למרגלית שנאבדה אבד חסיד מן הארץ והנה הימים באים שאנו צריכים לפרקליטים גדולים מי יעמוד לנו בפרץ, והנה אין אומרים בפני המת דברים של מת אזכיר דבר אחד מה שראיתי בספרו ובזה יתפרש עוד אופן באר"ש בהקינה שקונן דהמע"ה על שאול כאמור, ונבוא ג"כ לבאר גמ' דב"מ כי נח נפשית דרבב"ח נפקו אביי ורבא לעסוקי בו, לא הוו ידעי דוכתיה, כד הוי חזיה הני צפרי דמטללי וקיימי אמרי ש"מ התם הוא ספדוהו תלתא יומי יצאה בת קול ואמרה כל הפורש יהא בנידוי ספדוהו שבעה יומי יצאה בת קול ואמרה לכו לבתיכם לשלום, ויל"ד האיך הבינו מהני צפרי דהתם הוא, ועוד שאמרה הבת קול כל הפורש יהא בנידוי משמע בנידוי הידוע מכבר. ותו יש לבאר דברי הנביא (ישעיה נ"ז) הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק יבוא שלום ינוחו על משכבותם, ומקודם נבוא לבאר שני פסוקים בפרשיות שלפנינו, הא' בפרשת וילך כתיב והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו, ויל"ד על הלשון וענתה דלשון עונה שייך על שאלה ומה שאלה יש כאן, וגם דרשו מיניה במסכת חגיגה (דף ד) רעות רבות וצרות כגון זיבורא ועקרבא, שמואל אמר זה המלוה לעני בשעת דחקו, ועוד פסוק א' בפ' נצבים והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לומר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה' את שמו מתחת השמים. ויל"ד למה קאמר את האלה לשון יחיד הלא צ"ח קללות נאמר בענין זה, ותו יל"ד מה לשון בשמעו הלא עינים לו לראות את דברי האלה שכתובים בתורה, וביותר קשה איך יתברך בלבבו ע"י הקללות לומר שלום יהיה לי אדרבא חיל ורעדה יאחזמו בשמעו דברי האלה, ותו יל"ד מאי כי אז יעשן אף ה' וגם מה דסיים ומחה ה' את שמו ולא פירש במה ימחה את שמו דהנה איתא במדרש מכה אשר לא כתובה זו מיתת הצדיקים, ויל"ד באמת אמאי לא כתובה קללה זו בתורה, ותירץ הגאון ז"ל בספרו בנין אריאל כך, דהנה בסדר הזה פ' נצבים כתיב ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך וגו' ואתה תשוב ושמעת וגו', ואיתא במדרש משום שכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה עושה רושם, מש"ה מיד שיצאו הקללות מפי עליון על תנאי באם לא ישמעו, אבל אם ישמעו מ"מ עושה רושם שיתהפכו הקללות על עו"ג ומשום הכי קרא אומר דאם תשוב אעפ"י שאין הקללות חוזרות ריקם שכבר יצאו מפי עליון נתונים נתונים יהיו על שונאיך. ואי' בב"ר פ' לך לך שאמר הקב"ה לאברהם אנכי מגן לך ממך אני מעמיד מגינים לעולם אבל לא מן נח, ויל"ד הרי יש צדיקים או"ה ועיין רש"י פ' שלח היש בה עץ אם יש בה אדם כשר המגין עליהם, ופי' ביפ"ת דה"ק ממך אני מעמיד מגינים הן הן צדיקים הנתפשים בעון הדור אבל לא יעשה כן לעו"ג ע"ש ולפ"ז שפיר דרשו חז"ל מכה אשר לא כתובה זו מיתת הצדיקים ומש"ה לא אמרה התורה בפי' דבר זה דא"כ אם ישמעו כל ישראל את כל התורה בהכרח שיתהפך גם קללה זו לעו"ג ואין הקב"ה רוצה בתקנתם ודפח"ח ע"ש. והנה מהרמ"א פי' כך האי קרא הצדיק אבד דבהך מפני הרעה נאסף הצדיק י"ל ב' פירושים הא' דהקב"ה רוצה להביא רעה על העולם מחמת עונות הדור רק שהצדיק מגין עליהם מש"ה מסלק הקב"ה מקודם את הצדיק שלא יגן עליהם ואח"כ יביא את הרעה ח"ו או שהקדוש ב"ה מסלק את הצדיק מקודם שלא יהא מצער א"ע כי יראה צרות הדור שנעשה בימיו, ופירושו דקרא מפני הרעה קודם שיבוא הרעה נאסף הצדיק, ועוד יש טעם אחר דאם מדה"ד מקטרג כי גברה רעה על הדור בשביל עונותיהם הקב"ה מסלק את הצדיק ובמיתתו נתכפר להדור, וזה דברי הזוהר בפ' פנחס א"ר אבא יוסי בני אימא לך מה דהוי לי עם בוצינא קדישא וכו' אמינא ליה מאי האי דבכל שעתא דחייבו סגיאין בעלמא זכאין דבהון לקאין עליהון דהכי תנינן בחובת דדרי קדישיא וצדיקיא די בהון יתפסו אמאי אי בגין דלא יהוי מאן דיגין על עלמא לא יהיו מתין ולא יתכסון בחובייהו דהא חדוא לצדיקיא באבודה דילהון דכתיב באבוד רשעים רנה. א"ל ודאי בחובי דדרא מתפסין צדיקיא וכו' במרעין ומכתשין איתכפרו כל חובין דדרין מנ"ל מכל שייפא גופא בשעתא דכל שייפין בעקאו ומרעין סגיאין שריא עלייהו שייפא חדא איצטריך לאלקאה בגין דיתכסון כולהו ומני דרועא אלקי ואפקי מיניה דמא דליביה כדין הוא אסוותא לכל שייפין דגופא אוף הכי בני עלמא שייפא דא עם דא בשעתא דקוב"ה בעי למיהב אסותא בעלמא אלקאי לצדיקיא דבהון ובגינה יהיב אסוותא לכולה מנ"ל דכתיב והוא מחולל מפשעינו ובחבורתו נרפא לנו ובחבורתו אקזותא דדמא כמאן דאקיז דרועא ובהאי חבורה נרפא לנו עכ"ל ע"ש. ולפ"ז יהיה הפירוש מפני הרעה נאסף הצדיק שהיה רוצה הקב"ה להביא רעה על הדור מש"ה נאסף הצדיק כדי שיתכפר עון הדור ולא יביא עליהם הרעה והיינו מפני הרעה שלא יבוא עליהם נאסף הצדיק. וראיתי בספר שמ"י דמפרש בזה הפסוק הנאמר בפ' נח ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם דה"ק את דמכם לנפשותיכם אם יהיה צריך הדור לעשות רפואה אדרוש וממי אדרוש זאת הוא אומר ומיד כל חיה אדרשנו שהוא הצדיק הנקרא חי שנאמר איש חי רב פעלים. וכ"ת איך יהיה מהני מיתת הצדיק לכפר על כל העולם לזאת אומר הכתוב ומיד האדם כלומר ליקח ראיה מן האדם שיש לו כמה מיחושים בנופו מקיזין לו על היד וכל הגוף מתרפא כנאמר בזוהר הנ"ל, ומסיים הכתוב אולם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם שהוא הצדיק, כלומר שאח"כ אדרוש את דם הנקי של הצדיק אשר נשפך בחנם עבור עונות אותו האיש אשר כי לא במותו יקח אל לבו וישוב, הרי יש שני טעמים במיתת הצדיק או שיתכפר על הדור ולא יבוא הרעה או שבאמת יבוא הרעה והקב"ה מסלק הצדיק מקודם שלא יראה בצרת הדור או שלא יגין עליהם כנ"ל. והנה אם רואים אנחנו שכמה צדיקים מתים ע"כ כוונת הקב"ה להביא באמת את הרעה על הדור דאי משום כפרת הדור היה די במיתת צדיק אחד שהיה כדאי לכפר על כל הדור, וזה פי' הפסוק הצדיק אבד אם צדיק אחד אבד אין איש שם על לב, שאומר אחר שמת תצדיק נתכפר להדור אח"כ ואנשי חסד נאספים אנו רואים שמתו עוד כמה צדיקים ע"כ משום דאינו מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק דלא הבינו את הפשט ופירושו, והיו סוברים כדי שלא יבוא אח"כ הרעה ובאמת הפירוש שאח"כ תבא הרעה ח"ו ומש"ה הצדיקים מתים מקודם. והנה אף אם נימא דמיתת הצדיק מכפר על הדור הוא דומה לקרבן והסברא נותנת דאינו מכפר על הדור רק אם עושה תשובה. וראיתי בשל"ה שהביא דברי המדרש ארחב"א בא' בניסן מתו בני אהרן, ולמה מזכיר מיתתן ביום הכפורים לומר לך מה יוה"כ מכפר אף מיתת הצדיקים מכפר, ומנין שיום הכפורים מכפר, שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם וגו', ותוכן דבריו דה"ק משום שיוה"כ מכפר דוקא בתשובה כך מיתת הצדיקים אינו מכפר אלא אם עשו תשובה כאשר מבואר לעיל בדרוש הספד שני, וכבר הזכרתי לעיל דברי הגאון ז"ל דמש"ה מיתת הצדיקים אינה כחובה כדי שלא תחול קללה להיפיך על ע"ג כשקיימו ישראל את התורה, וזה ניחא לטעם השני דבמיתת הצדיקים מכפר על הדור מש"ה לא חפץ הקב"ה ליתן מזור ותרופה זאת לע"ג משא"כ לטעם הראשון שהעדר הצדיקים הוא לרעת הדור כדי שיבוא אח"כ הרעה נסתר טעם הנ"ל, ואדרבא היה לו לומר גם קללה זו בפירוש כדי שתחול להפוך על הע"ג והיה מקודם סר צלם מעליהם, וזה פירוש הפסוק שרשע זה והיה בשמעו את דברי האלה הזאת היינו אותו האלה היחידית במיתת הצדיקים אשר למראה עיניו לא יראה מכה זו בתורה אחר היותה אינה כתובה בפירוש רק שמוע ישמע מחבריו בע"פ, שמכה אשר לא כתובה היא מיתת הצדיקים ויאמר בלבו על מה באמת עשה ה' ככה להעלים מכה זו מתורה, וצ"ל כדי שלא יתהפך על ע"ג כנ"ל, וקשה הא באמת מיתת הצדיקים הוא רעה להדור שיביא עליהם אח"כ הרעה, וצ"ל דמיתת הצדיקים הוא טובה להדור כדי שלא תבוא הרעה כלל א"כ יתברך בלבבו דהיינו מיתת הצדיק שהוא הנגד הקזה בדרעא שהוא כנגד הלב לומר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך, ורעה לא תאונה אלי כי כבר נתכפרתי במיתת הצדיק ועוד יהיה לי ריוח למען ספות הרוה הצמאה, ופירש"י הרוה הוא החטא השוגג והצמאה הוא המזיד, וחז"ל דרשו בהאי קרא (ב"מ דף ל"ג) דהגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם לעמי פשעם זו ת"ח ששגגות נעשו להם כזדונות, ולבית יעקב זה ע"ה שזדונות נעשו להם כשגגות וז"ש למען ספות הרוה את הצמאה דבשביל כך שמת הצדיק ולא יוכיח את הדור ונהיה כשוגג ולא כמזיד, ויהיה מוסיף חטא על פשע לז"א דאע"ג שהצדיק מכפר על הדור מ"מ לא יאבה ה' סלוח לו מאחר דאינו עושה תשובה, ומיתת הצדיק אינו מכפר אלא עם תשובה כאמור, ואז רבצה בו כל האלה הכתובת בספר הזה, ולא יהיה לו כפרה במכה אשר לא כתובה שזו מיתת הצדיקים רק אדרבא רבצה בו אלות הכתובה. והן הן הדברים הנראה להעמיד בכוונת הנביא (ישעיה א') על מה תכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וכל לבב דוי הקב"ה קובל על מה תוכו על אותו דבר שהם לוקים במכה הגדולה שנאמר בה הפלא ופלא זו מיתת הצדיקים בכדי שיתנו לב לשוב ויאמרו אם בארזים נפלה שלהבת וכו' עוד הם יוסיפו סרה ואומרים שלום יהיה לי כי צרת הצדיק או מיתתו תכפר עלינו ואומרים כל ראש לחלי דהיינו ראש שבטי ישראל שהוא הצדיק, וכל לבב דוי שקאי ג"כ על מיתת הצדיקים כמבואר בדברי הזוהר הנ"ל. והנה כתבתי לעיל בדרוש הספד שני דמש"ה דרשו חז"ל דמכה אשר לא כתובה קאי על מיתת הצדיקים דאיתא במדרש קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בהמ"ק ומצ"ח קללות דאלו בחורבן בהמ"ק כתיב ותרד פלאים ובצ"ח קללות כתיב והפלא ה' את מכותך, ולגבי מיתת הצדיקים כתיב הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וכו', ואמרינן במס' חולין (דף ע"ה) דתרי תמיהות מדכר דכירי, ובמס' גיטין (דף נ') דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ משום שכחה א"כ קאמר שפיר מכה אשר לא כתובה, קשה באמת אמאי אינה כתובה מכה זו בתורה אלא ע"כ דזה מיתת הצדיקים דיש במכה זו שתי פליאות, ותרי תמיהות מדכר דכירי ולא צריך לכתוב דבל"ז אינן שוכחין ע"ש בדרושי, וזה כוונת הפסוק והיה כי תמצאן אותו, כוונתו על הצדיק. רעות רבות של כל הדור אשר בסבתם ימות הצדיק. וצרות, ואח"כ יבאו ג"כ צרות בעולם ותקשה הא מיתת הצדיק כבר היה מכפר, וצ"ל כפי' הראשון דמש"ה מת הצדיק בכדי שלא יגין עוד על הדור או שלא יראה ברעה, וקשה א"כ אמאי מכה זו אינה כתובה בתורה ואי משום דלא תחול על ע"ג קשה הלא אדרבה לקללה יחשב להם, ע"ז הוא אומר וענתה תירוץ לקושיא זו השירה הזאת לפניו לעד כלומר התורה היא כתובה לפניו כי לא תשכח מפי זרעו בכדי שלא תשכח משא"כ מיתת הצדיקים בלא"ה אינה שכוחה דהוי בי' תרי תמיהות ושייך שפיר הלשון וענתה דברי מענה על תמיה האמורה על העדר, למה קללה זו דמיתת הצדיקים אינה מפורשת בתורה, ובזה נבוא לבאר דברי המשורר (ק"ב) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו, ה' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבוא, והנה בדרך משל בארתי פסוק זה כך, משל למלך אדיר ולו מדינות רבות יושב בין גדולי רומי על כסאו ולו באיי הים מדינה א' רחוקה מאד ממנו, ויפקד המלך פקידים על מדינה זו, והנה היו מרי נפש משום איש לא ירך לבבם וחכמים גדולים וסופרים, והושיב המלך סופרי המדינה והרבה להם עבדים רבים, בלכתם ילכו וישוטטו יום יום בקרית חוצות ויראו וישמעו כל מעשה בני המדינה ומקטן ועד גדול יבואו ויגידו אלה הדברים והמעשים כל סופרי המדינה. למען יכתבו על הספר כל מעשה איש ואיש כרצונו ועברו זמנים רבים באין דורש ושואל ויהי היום בא פקודת המלך איך שהמלך ישלח שר צבאו ליום המוגבל והוא יהיה במקום המלך, או שהמלך בעצמו יבוא ליום ההוא בכדי לחפש בנרות באותן ספרים ולראות איך בני המדינה מתנהגים, ובתוך הפקודה כתוב לומר כל איש ואיש אשר יש בו דעת לשאול דבר מה מאת המלך יהיה מוכן ליום ההוא לבוא ולהתחנן אל המלך מפיו או מפי כתבו, והנה נמצאים בבני המדינה ארבעה כתות כת א' שלמה בדרכיהם אף לא פעלו עולה מימיהם, ובטוחים שלא ימצא שום דבר זר נכתב על הספרים עליהם וגם אין להם שום דבר לשאול מאת המלך, אחר היותם בחזקת הבריאות ועשירות, אין להם שום מחסור, כת השני גם הם שלמים בדרכיהם ובטוחים שלא ימצא עליהם עול אבל הם צריכים לרחמי המלך לשאול הימנו דבר הנוגעים בגופם שצריכים לרפואה מרופאי המלך שיבואו עמו, או דבר שבממון שמחוסרין פרנסה, או שנעשה להם איזה גזל בשדותם ובבתיהם, וצריכים לשאול עבור עצמם או עבור נשיהם ובניהם שיושבים במאסר, כת השלישי חסרים מעשה היודעים בעצמם, ומכירים בחסרונם שבודאי ימצא כתוב על הספרים דרכיהם אשר הם לא טובים וגזל וחמס בכפיהם, ואת דתי המלך לא היו עושים, ואדרבא נתכוונו לעשות להיפוך מדתי המלך תמיד, אבל אינם צריכים לשאול כלום מהמלך, שיש להם בתים מלאים כל טוב, כת רביעי הוא, חסרים מעשה ויודעים שמרדו במלך ודתו וגם יש להם הרבה לשאול מאת המלך, בודאי אותה כת האחרונה שזכרנו לראשונה יסעו לבקש רחמים מאת המלך ולפייסו, ותהי מעט נחמתם שיוכלו לשחד אוחו שר צבא שישלח המלך אמנם אם הם רואים שהמלך הוא בעצמו בא אשר אין לפניו מקח שחד חיל ורעדה יאחזון, ואין להם רק ליפול על פניהם לפני רגלי המלך ובבכיה ובתחנונים יבואו אולי ימלא רחמים עליהם, והנמשל ממילא מובן, המלך הוא ממ"ה הקב"ה אשר לו השמים ושמי השמים וכל צבא מעלה רבוא רבבות ולמעלה מהן הוא יושב בקדושתו ונעלם מעין כל חי, עד שאפי' מלאכי מעלה הגדולים העליונים אומרים איה מקום כבודו, ולו מדינה רחוקה עולם השפל הזה, והגם שזכינו להיות קרובים אליו כי מי כעמך ישראל אשר לו אלהים קרובים אליו, והוא חפץ חסד והשרה שכינתו בתוכנו בזמן המקדש, ועונותינו גרמו שקרוב נתרחק ואמר אלכה ואשובה אל מקומי הראשון וכדברי המשורר למה ה' תעמוד ברחוק, והנה האדם החי על פני האדמה חננו ה' בדעה בבינה ובהשכל ונתן לו משפט הבחירה לילך באיזה דרך שירצה, רק הפנקס פתוח והיד כותבת, בכל לילה נשמתו של אדם היא העולה למעלה וכותבת מעשה איש ופקודתו, ועלילות מצעדי גבר. והנה כל השנה כולה איש הישר בעיניו יעשה אין דורש ואין שואל, והאדם חושב כי לית דין ולית דיין ח"ו כמאמר שהמע"ה האומר כי אין האיש בביתו ליום הכסא כי יבוא ופי' מהרמ"א האיש זה הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה שיצה"ר אומר אין איש בביתו כלומר שאין הקב"ה משגיח בבני אדם, רק ליום הכסא שהוא ר"ה אז יבוא, והנה מר"ח אלול הוא עת פקידה וקול השופר הולך וחזק במחנה כי בעוד שלשים יום יבוא מלך הכבוד לבקר פנקסו של אדם ולעשות דין ומשפט, וכל מי שיש לו דבר לבקש יהיה עת וזמן באותן הימים שהם ימי רצון, והנה כת הראשונה ממש אינה בנמצא כי מי אומר זך לקחי כנאמר כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וגם מי הוא זה אשר אין צריך דבר לשאול מאת המלך, רק דבר השכיח בינינו בעו"ה היא כת האחרונה שהרבה יש לנו לשאול עבור חיים ורפואות הן על עצמו והן על אשתו ובניו ופרנסה וכבוד המדומה, ובפרט בחיי הנצחיי אשר זהו עיקר כוונתנו בבקשתנו זכרנו לחיים כתבנו לחיים שקאי על חיי הנצחיי ואנו אומרים למענך אלהים חיים הכוונה שגם חיי העוה"ז שאנו מבקשים כוונתנו בכדי שנוכל לעבוד את ה' וזהו למענך אלהים שנוכל לעבוד אלהים חיים אנו מבקשים, וחסרי מעשה, הי תורה והי מצות דמגני עלן, וכמה עבירות חמורות שאדם דש בעקביו, רבית אונאה כבישת שכר שכיר גזל מדות ומשקלות, שקשה עונשים שלהם מעריות, חלול שבתות ויו"ט חמדה נטירה נקימה גאוה כעס, ג"כ הכי הוו, לה"ר השקול נגד ג' ראשי עבירות רכילות ליצנות שיחת חולין לרבא עובר בעשה, ואיה אפוא שאפי' בבה"כ, ובזוהר מחמיר מאד ע"ז ווי דעביד פרודא למעלה וכו' יע"ש, ומאכלות אסורות בלי בדיקה, הרהורי עבירה וחטאת נעורים, שבועת שוא ושקר שנאת חנם נגישה השגת גבול, מעתה נביט אל המצות שלנו, מזוזה ציצית ותפילין, מי ומי המהדר לראות אם כשרים הם. ברכות ותפלה, ברכת הנהנין לפניו, בפרט לאחריו, ששוכחים ואמרו כל האוכל בלי ברכה כאלו גוזל להקב"ה וכמה הרהורים אשר לנו בשעת התפלה, ואמרתי שז"פ בוש אני מחטאי, ומוכלם אני מעוני, וכה"א בושנו במעשינו ונכלמנו בעונינו שעל העונות ודאי נכלמנו מאד, אלא גם על מצות שלנו בושנו במעשינו, כי אינם שלמים כראוי וכנכון. ומ"ז הגאון ז"ל פי' בקרא אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא קאי על המעשים טובים אשר הצדיק עושה ולשון חטא הוא לשון חסרון, כנאמר בבת שבע שאמרה לדהמע"ה והייתי אני ובני שלמה חטאים, ופרש"י חסרים מן המלוכה וז"א אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ובאותו עשיה לא יחטא לא יחסר דבר שאין כוונתו טובה שנתערב תוך המחשבה איזה גאות ח"ו, וז"פ ג"כ בוש אני מחטאי, מה שאני מחסר במעשים טובים שלי הולך לבה"כ ומתפלל בלי כוונה, אם יש חוצפה גדולה מזו, הלא בעמדו לפני איזה שר וחשוב, כמה מהפחד ומורא שיש לו, ואם היה יודע שהשר יודע מחשבתו, כמה היה מזדכך גם המחשבה, והנה בעמדנו לפני המלך הגדול ב"ה שצופה ומביט אל תעלומות מחשבותינו, איך לא נבוש ולא נכלם להתפלל בלי לב, עושה צדקה מתיהר בזה, ואפשר מבייש אותו, ואומר גם אני מוכלם מעוני מעונות ממש. ואמרתי שז"פ פסוק בישעיה (נז) קרא בגרון אל תחשך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, דהנה איתא במס' יומא (דל"ו) עונות אלו הזדונות, פשעים אלו המרדים, הרי מזיד הגדול הוא פשע, והוכיח הנביא ואמר פקח עיניך וראה ההפרש בין עשיית דבר טוב שהוא המצוה לעושה רעה שהוא עברה, שבעשיית עבירה אתה עושה בכוונה עד שאתה מגיע למזיד הגדול מכולן, משא"כ אם אתה הולך לבה"כ או לבהמ"ד להתפלל או ללמוד, אם אתה עושה בכוונה, מי הוא שמתפלל בכוונה כראוי, או ללמוד תורה לשמה, או שאר מצות שיעשה לשמה, וז"ש והגד לעמי פשעם שהעבירות עושים כ"כ בכוונה עד שנעשה פשע שהוא המזיד הגדול, אבל לבית יעקב אם אתה הולך לבה"כ או לבהמ"ד חטאתם הוא בתואר חטא השוגג שעושה בלי כוונה, או שפי' חטאתם הוא לשון חסרון כאמור שתראה כמה מחסרון יש בעשיית הטוב, ונחזור לעניננו שאנחנו בעו"ה מכת הרביעי שיש לנו הרבה לבקש עלינו ועל נשינו וטפינו ועל כלל ישראל, וגם מעשים אין בנו חטא ורשע כולנו, ודאי היה ראוי לשמוע בקול שופר הראשון מיד בר"ח אלול, להיות כל איש שורר בביתו ולהרבות בתפלה ובתחנונים ערב ובוקר, ות"ת כנגד כולם בשעורים תמידים כסדרם, וא"ת שנוכל לפעול ע"י שוחד הלא אלהים יחקר זאת, ולפניו עוברים כל באי עולם כבני מרון אשר אין לפניו מקח שוחד, וכבר עברו שני חלקי חדש ובעו"ה אין איש שם על לב, וז"ש תפלה הרי אנו מכת זו שצריכין אנו להכין עצמנו להתפלל הרבה דברים לפניו, וגם תפלה זו היא לעני, ר"ל לדור עני ודור יתום, שאין לנו לא תורה ולא מעשים טובים, וגם צדיקי וחסידי עולם נלקחו מאתנו, והיה ראוי לנו עכ"פ בחדש הזה, להכין ולהקדים עצמנו, לדורון ותפלה למקום ב"ה, ולמלחמה נגד היצה"ר, והנה לשון עטף הוא לשון איחור כנאמר העטופים ללבן, וז"ש כי יעטוף וגם באלה שלשים יום אחרנו, ואפשר דתיבת כי בגמ' שלשים, וקאי אהני שלשים, שאמרנו ג"כ ומעתה מה נעשה ליום פקידה, כי גם לא יועיל שום שוחד, כי אנחנו עומדים לפני ה', כי קרוב יום ה' מהר לבוא בשבוע הבע"ל, ואנו אין לנו אלא שפוך שיחו, ובבכי ובתחנונים יבואו או יאמר דרך פשוט ויתבאר ג"כ דברי המשורר (קמא) שיתה ה' שמרה לפי נצרה על דל שפתי שפסוק זה משולל הבנה. מיכה הנביא אמר במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום, ונראה עפ"י האמור בזהר בלק וז"ל ר"א פתח תפלה לעני כי יעטוף תלת אינון דכתיב בהו תפלה, תפלה למשה, תפלה לדוד, תפלה לעני, מאן חשוב מכולהו תפלה לעני צלותא דא קדים לצלותא דמשה ולצלותא דדוד וקדים לכל שאר צלותהון דעלמא מ"ט בגין עני תבר לבא וכתיב קרוב ה' לנשברי לב וקב"ה אצית ושמע למילוליה וכיון דצלי צלותא פתח כל כוי דרקיע וכל שאר צלותהון דעלמא דסלקן לעילא דחי לעילא האי מסכונא תבר לבא דכתיב תפלה לעני כי יעטוף כי יתעטף מבעי ליה מאי כי יעטוף, אלא איהו עביד עיטופין לכולהו צלותהון דעלמא ולא עאלין עד דעאיל צלותא דידיה דסליק קמיה קוב"ה כיון דחמא דוד דין פפש לבושא דמלכותא ולבש שק ויתיב אארעא ואמר תפלה לדוד הטה ה' אזנו בגין כי עני ואביון אני, א"ל הקב"ה אנת מלכא ושלטאה על מלכין תקיפין ואיתעביד גרמך עני, ואתמר אי עביד בר נש נפשיה תדיר עניא ושויא רעותא דיליה תדירא כמסכנא צלותא סלקית וחברית באינון צלותהון ע"ש, וז"פ במה אקדם ה' כלומר מה אעשה כי אקדם תפלתי לה' קודם כל התפלות אם אכף לאלהי מרום אם אכניע א"ע כעני, ואמרינן במס' סוטה (דף ה) ר"ה ור"ח חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא ומסתברא כמ"ד אני את דכא וכו' ואולי ז"א אכף לאלהי מרום אם אני עניו כ"כ ואדמה לעני ואביון אז כאלו אני אכף לאלהי מרום ושוכן עלי, וז"פ שיתה ה' שמרה לפי שמירה לשון המתנה, כדכתיב ואביו שמר את הדבר לפי לתפלתי ונצרה על דל שפתי עם תפלה העני הנקרא דל, יעטוף תפלתי בהדי תפלתו כנאמר, וז"פ דברי המשורר אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, יודעי לשון שבר כנאמר ויודע אנשי סוכות אומר אשרי העם יודעי משברים את לבבם ע"י תרועה אז זוכה באור פניך יהלכון משא"כ המתגאה אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים להיות במחיצה אחת, וז"ש תפלה אם אתה רוצה להתפלל לעני עשה את עצמך דומה לעני אעפ"י שאתה עשיר וכעובדא דדוד מלכא משיחא, וכ"ת מה יתרון לתפלת העני אומר כי יעטוף הוא מאחד לכל התפלות, או כי יעטוף שאיהו עביד עיטופין לשארי תפלות וגם בזה שממעט עצמו ולפני ה' הוא קרוב לפני ה' שהוא שוכן עליו, וכ"כ למה מפני שהוא תבר לבא וישפוך שיחו במר נפשו כאמור בזהר. ואמר עוד ה' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבוא יש לפרש דהנה יש לנו להתפלל בר"ה ויוה"כ על שני דברים א' לחיי עוה"ז ופרנסה וכל צרכי האדם אבל לא זה העיקר וראוי ונכון יותר להתפלל עבור כבוד ה' שישיב שכינתו מגו גלותא וכאשר הארכנו מזה בדרוש לימי הסליחות, ורש"י פי' דמש"ה אמר משרע"ה האזינו השמים ותשמע הארץ וישעיה הנביא להיפך משום דלקרוב שייך לשון האזנה ולדבר רחוק לשון שמיעה לז"א ה' שמעה מרחוק תפלתי מה שאני מתפלל לצורך עצמי אבל ושועתי אליך מה שאני מתפלל אליך הנוגע לכבודך תבוא מיד, ואמר עוד אל תסתר פניך ממני ביום צר לי מהר ענני דרך מ"ש בזהר כי תבואו למלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם אשר יצרור אתכם מבעי ליה אלא צר דא ס"ם וחילו דצורר אתכם תדירא, וכ"ה בזהר ויהי היום ויבואו בני אלהים על ה' היום דא ר"ה וכי על ה' באו אלא על אילן דקיימא על יקרא דה' וכו' ע"ש שהאריך הזהר ותמצית דבריו דבר"ה שולח להקב"ה לס"ם להביא עדות ובעוד שהוא עוסק בזה ישראל נוטלים שופר בידם וקב"ה איתרצי להון טרם ישוב בעדותיו יע"ש, וז"א אל תסתר פניך ממני ביום ר"ה צר לי שעומד צר הידוע עלי הטה אלי אזנך ביום ההוא כי אקרא מהר ענני טרם ישוב עם עדים שלו, או דקאי על יו"כ דאז גם הס"ם משבח לישראל כדאי' במדרש שאומר יש לך עם אחד וכו' וז"א ביום באותו יום שצר לי שגם הצר נהפך לאוהב ודובר טוב עלי אז מהר ענני טרם יפנה יום ההוא דלית ליה רשות לאסטנו בהאי יומא, ואמר עוד כי כלו בעשן ימי, ע"ד מ"ש הזהר פ' ויחי דמימיו של אדם עושה מלבוש להנשמה והיינו אותן הימים שעסק בתורה ומצות אבל הימים שעשה בהם עבירות דוחפין אוהו לבר עד דהדר בתיובתא אז תב האי יומא לאתריה וכו' והזכרתי זהר הזה בדרוש לשובבי"ם, והנה דרך עשן היוצא מהר כלה יכלה מן העולם ואינו חוזר למקום שיצא משם, וז"ש כי כלו בעשן ימי דהיינו הימים שלי קיימא לבר ואינם חוזרים כמו העשן, וסיים עוד ואמר וייבש לבי ולא נתתי לב לשוב בתשובה הכל מחמת סיבות הפרנסה אשר אדם בהול על ממונו, ששוכחין האמת בשביל הבלי הזמן, וז"ש שסיבה זו היא מאכול לחמי מחמת רדיפת הפרנסה אשר בנפשו יביא לחמו והארכתי עוד בזה ואין כאן מקומו:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:5
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:5](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:5)

**אבל** לעניננו יתבאר פסוק ראשון בענין אחר דאיתא במס' שבת (דף קה ע"ב) מפני מה בניו של אדם מתים כשהם קטנים כדי שיבכה על אדם כשר ופריך ערבונא שקיל כדי שיבכה אלא אימא מפני שלא בכה על אדם כשר, ויל"ד הא הקב"ה משלם הכל מדה כנגד מדה, ומה מדה כנגד מדה כאן, אמנם כבר כתבתי בדרוש שובבי"ם, כי הא דאיתא במסכת נדה (דף כז) דבעון הידוע בניו של אדם מתים כשהם קטנים, וראיתי בס' מגיד מישרים לב"י פ' ויחי ז"ל ויחי יוסף וכל אחיו וב"י פרו וישרצו הכא רמיזא רמזא דצדיקים מולידים במיתתם יותר מבחייהם, דכד מסתלק צדיק מעלמא כמה נפשין דאזלין ערטילאין בעלמא ולית להו נייחא אזיל לגביה וכד מספידין עליו נפשין מתעטפים בהאי מילין וסלקא לדרגא עילאי לגינתא דעדן ואף הני נפשין דאזלין ערומין ושם אתגזר עלי' דוכתי' וגופא לנחית בהון, ועל דא וימת יוסף ואח"כ וב"י פרו וישרצו ע"י הספידות הצדיק עכ"ל, הרי דאם אדם בוכה על אדם כשר הוא מעלה לנשמות ערטילאין והוא תיקון לחטא הנ"ל, אשר בסיבתו איתא נפשין ערטילאין כנודע, ובדרוש הנ"ל מבואר הכל באר היטב ואיתא במדרש ויהי ער רע בעיני ה' משום הוז"ל דאפי' שם הוי"ה ב"ה נתמלא עליו עברה ומש"ה כתיב רע בעיני ה' ע"ש, ובזה מתפרש שפיר סיומא דקרא פ' נצבים דרשע זה האומר בשרירות לבי אלך ולא יתן על לב לשוב במיתת הצדיק אז יעשן אף ה' ר"ל אף מדת הרחמים שהוא הוי"ה ב"ה נתמלא עליו עברה כנ"ל, דאם היה חוזר בחשובה ושם אל לבו במיתת הצדיק היה מתקן עון הידוע, משא"כ הוא לא די שלא תיקן אף הוסיף חטא על פשעו אז נתעורר קנאת ה' לשלם לו כגמול ידו על עון הזה שבידו, ונענש במיתת בנים קטנים. ומצינו בפ' יבום ס"פ תצא, ולא ימחה שמו מישראל, וזה הרשע שלא שם אל לבו לתקן חטאיו במיתת הצדיק, אז יעשן אף ה' ורבצה בו כל האלה ומחה ה' את שמו מתחת השמים שלא יהיו לו בנים ג"כ ע"י מיתת בניו, ובזה א"ש גמ' דשבת דמפני שלא בכה על אדם כשר ולא תיקן עון הידוע מתו בניו קטנים בעון זה, הרי דע"י התעוררות ההספד נעשה תיקון גדול, וכ"ה בזהר פ' אחרי תניא א"ר יוסי בהאי יומא דכיפוריא אתקן פרשתא דאתכפרא על ישראל בגלותא בגין דסדרא דיומא דאהכי אסדר ובגין דמותן דבני אהרן מכפר על ישראל מכאן אולפנא דכל האי בר נש דיסורין דמארי' אתין עלה כפרה דחובין אינון וכל מאן דמצער על יסוריהן דצדיקים מעבירו חובא דלהון מעלמא ועל דא ביומא דכיפוריא קורין אחרי מות שני בני אהרן בנין דישתמעון בני אנשא ויצטערון על אובדייהו דצדיקיא וכל המצטער על אובדיהון דצדיקיא ואחית דמעין עלוי לא ימותו בניו בחייהו והקב"ה מכריז עלי' וסר עונך וחטאתך תכופר עכ"ל. הרי מעלה הגדולה מה שמגיע אם מתעוררין בהספידות הצדיק, והנה איתא בתקונים דצדיק נקרא עני, ואפי' צדיקו של עולם, וכבר מבואר בס' המגיד דע"י ההספד כמה נפשין מתעטפין בהדין נשמת צדיק, וגם מבואר לעיל דרשת חז"ל דבשביל עון הידוע אינו זוכה לראות פני השכינה, וז"ש תפלה הראוי להתפלל לעני אם הצדיק נתפס בעון הדור כי יעטוף כי יעשה עטופין להני נשמתין ערטילאין אשר בזה יתקן עון הנ"ל ולפני ה' שיזכה לראות פני ה' ישפוך שיחו שע"י התעוררות ההספד הזה יתוקן עונו ויזכה לפני ה' לראותו. והנה אי' במס' נדה (דף כב) שם כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם ע"ש, וז"ש ויקונן דוד על שאול ויאמר שע"י ההספד זה הוא ללמד זכות לבני יהודה לבנים קטנים של יהודה שלא ימותו כבני יהודה בשביל עון החמור הזה אשר ראוי להביא מבול לעולם זולת הקשת שהוא אות הברית אבל עתה שמת הצדיק ואזלי כ"ע והספידו והתעוררו בתשובה ובבכי יבואו יתוקן עון זה ויתקיימו בני יהודה הקטנים, ע"כ בואו ונשב על הארץ ונבכה על אדם גדול הדור וכשר כזה, ונכוון לתקן ע"י דמעות הללו עון החמור וכו', ואמרתי שזה פי' הפסוק סוף פ' כי תצא ס"פ עגלה ערופה, ואתה תבער דם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה', רצונו שאתה תראה לבער ממך מעשה היצר הגורם לשפוך דם הנקי מקרבך שהוא הצדיק אשר על לא חמס בכפו יהיה נתפס בעונך, והנה איתא בתיקוני הזהר תיקון ד' בראשית כתיב פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה, פתחו לי ודאי אימן תרי עפעפי עינא דאינון פתחין וסגרין ועלייהו אתמר והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה אינון תרין כרובין עינא פורשי כנפים עפעפי עינא אימן בזמן דאינון מסתכלין באורח מישר הא נחש בהון ופניהם איש אל אחיו, ובזמנא דלאו אינון מסתכלין באורח מישר הא נחש עקלתון תמן עליהון אתמר כי המות יפריד וגו' תלת גוונא עינא אילין תלת אבהן דאיתמר בהו עכ"ל, הרי דאם ישראל עושין רצונו של מקום עיני ה' אל יראיו מסתכלין בדרך הישר ואם לאו בדרך עקלתון, והיא הנותנת כח לסט"א (ומשל למלך בו"ד אם הוא חפץ חסד הוא רואה את האדם בראיה ישרה, לא כן אם רואה אותו בראיה עקומה, כי אז ידוע שיצא הקצף מאת המלך) וז"ש לא ישפך דם הנקי בקרבך כי תעשה הישר בעיני ה', שע"י מעשיך הטובים יהיו עיני ה' ישרים כנאמר בתיקונים הנ"ל, וז"פ הגמ' דב"מ (דף פו) דנפקי אביי ורבא לאסוקי ביה ברבה בר נחמני לא הוו ידעי דוכתא אי מיתתו היה לכפר על הדור או שלא יראה הרעה שיהיה אח"כ, והנה אמרינן בגמ' ב"ב דרובן בגזל ומיעוטן בעריות וכולן בלה"ר וגו', ועיין בעוללות אפרים מאמר המדרש מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות הסמוכות לציפורי שקאי על לה"ר שעשה מעשה פטיט כצפור הזה, וכפרש"י בחומש פ' מצורע ובשביל שהוא עשה מעשה פטיט יביא צפרים וז"ש כיון דחזי צפורים הני בעלי לה"ר שחוזרין בתשובה והיינו ע"י ששמו אל לבם כי ימינו כצל עובר, וזה דמטללי שעושין העוה"ז כמין צל כמו צל עובר וקיימו דבשביל זה יש להם קיום ושארית בארץ, אמרו ש"מ התם הוא דבשביל כך מת הצדיק כדי לכפר על הדור ויקחו מוסר ממנו וספדוהו תלתא יומא, ואפשר שקאי אהני שלשה ימים ר"ה ויוה"כ, ויצאה ב"ק כל הפורש יהא בנידוי דלא סגי בזה, ור"ל בודאי של עון הידוע ספדוהו עוד שבעה יומי תשלום כל עשרת ימי התשובה וחזרו מדרכם, אז יצא ב"ק לכו לבתיכם לשלום, והיינו עפמ"ש הרמב"ם בהל' תשובה כ"ד דברים מעכבת התשובה, ואחד מהם הוא מחלוקת, ופי' בשל"ה שז"פ הפסוק חלק לבם עתה יאשמו, משום דאיתא במדרש אין ועתה אלא תשובה, וז"פ הפסוק בזמן שחלק לבם ואין להם שלום עתה, אעפ"י שרוצים לעשות תשובה יאשמו אין מועיל להם, וז"ש הב"ק שבודאי הצדיק היה מכפר במיתתו רק באופן שיעשו תשובה כמו בקרבן, ותשובה לא מהני רק בזמן שהשלום בעולם, מש"ה הזהיר לכו לבתיכם לשלום, ודרך צחות י"ל דבעו"ה המחלוקת גורם אריכות הגלות ובשביל שנאת חנם חרב בהמ"ק שני, והנה בבתים וברחובות לא נשמע כי אם קנאת איש מרעהו והשגת גבול ומריבות עד שבא לידי הכאות, ובפירוש איתא בש"ע ח"מ (סי' תכ) שח' מקדמונים הוא על ההכאה וצריך התרה מב"ד לצרפו למנין, ועיין בדברי הסמ"ע שם, רק יש מקום אחד וזמן אחד שיצה"ר עושה שלום בעולם והוא בבה"כ בשעת התפלה כאשר ידבר איש אל רעהו, וז"ש הב"ק לכו לבתיכם לשלום ולא בבה"כ, וכבר הארכתי בזה בדרוש לתפלה. ובזה י"ל ירושלמי בתענית וישפכו מים לפני ה', וכי מים שפכו אלא ששפכו לבם כמים אר"י לבש שמואל חלוקן של ישראל, ואמר לפני קוב"ה כלום אתה דן את האדם אלא על שלא אמר חטאתי, ואלו אומרים חטאנו יע"ש, ולכאורה לא יובן הלשון שלבש חלוקן של ישראל, אבל עם האמור א"ש, שהרי אם אין שלום לא מהני תשובה. והנה המשורר (קיח) אמר ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי, וי"ל עפמ"ש העקדה לבאר ג"כ דבריו (תהלים קכ) רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום אני שלום וכי אדבר המה למלחמה דישנו שני מיני שונאים לאדם, הא' שמראה לו בפרהסיא השנאה ואינו מדבר עמו, וזה שונא האמור בכ"מ שלא דבר שלשה ימים מחמת איבה, אבל ישנו שונא גרוע מזה שבפניו מראה לו פנים שוחקות ואהבה, ושלא בפניו יורה חציו שמדבר עליו לה"ר ויורד עד לחייו, וז"א דהע"ה רבת טוב שכנה לה נפשי עם שונא שלום עם שונא זה שאינו חפץ כלל בשלום, מן אותן הגרועים המראים אהבה ובקרבם ישימו אורבים ואני לשלום כי אדבר והמה למלחמה שלא בפני, וזה ששאל המשורר מאת הקב"ה ה' לי שתהיה אצלי לשמרני בעוזרי מן אותן אנשים המראים לו אהבת שהם עוזרי, כי בשונאי גמור אין אני צריך שמירה שמעצמי אני שומר ממנו, כי ואני אראה בחושי בשונאי בפרהסיא, וצא ולמד שזהו ממש עבירה השנואה אצלו ית' מכל עבירות שבתורה שהרי מבואר בדברי הנביא ירמיה (ה) שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו העל אלה לא אפקד בם נאם ה' אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי, ולא מצינו בשום עברה שדבר ה' קשה כמו בעברה זו שבאמת גונב דעת עליון ודעת חברו, וז"ש המשנה באבות שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, כלומר איש רעהו הנראה כריע היה בלעו חיים, וז"ש טרם החזירם שמואל הנביא בתשובה מקודם לבש חלוקן של ישראל חלקת לשונם שלא יהיה חלוקת לבבות אצלם וכפיהם כן לבבם וישליכו מדה הגרועה הזו ולשון לבש הוא חלק הטוב כאמור בדרושים הקודמים ואח"כ שפיר אהני להו תשובה, וז"ש הב"ק לכו לבתיכם לשלום דבשוק בפרהסיא היו בשלום זה עם זה רק בבואם לביתם היו מורגלים כ"א לדבר או לעשות סרה על חבירו לז"א לכו לבתיכם לשלום שאף שתהיה בביתך תהיה אוהב ובשלום לכל אדם או שהלשון בית הוא הלב הפנימית שבאדם שיהיה השלום צפון בלבך ולא בפה בלבד, ובדרוש מיוחד ללה"ר הארכתי בזה, וגם י"ל לפמ"ש בפירוש הקינה של דהע"ה דע"י התעוררות הספדו של הצדיק מתקנים עון הידוע ואין בניו ש"א מתים כשהם קטנים, ועיין בב"ר פ' ויצא, אסף אלהים את חרפתי שכ"ז שאין לאשה בנים הסרחון עליה וכו' יש לה בן היא תולה בבנה וכו' הביא רש"י בחומש יע"ש, הרי דאם אין להאשה בנים כל סרחון הבית עליה רמיא ואין לה שלום בית כלל אלו היה בן תולה היא בבנה ויש לה שלום, וז"ש הב"ק אחר כי ספדוהו כדין שבעה ותיקנו עון הידוע ולא ימותו בניו ש"א קטנים רק חיה יחיו א"כ בזה לכו לבתיכם לשלום שע"י הבנים יהיה ג"כ שלום בית כדאמרן. וכדי לסיים בדברי תנחומין נבוא ליישב במדרש לי גלעד לי מנשה אם יבוא אדם ויאמר שאין אני מחיה מתים יבא אליהו מתושבי גלעד ויעיד שהחיה בנה של צרפית, ואם יבוא אדם ויאמר שאין אני מקבל תשובה יבוא מנשה ויעיד וכו',ו יל"ד איך שייכי הני תרי בהדדי, ונראה עפ"י הא דאמרינן במס' סנהדרין ר"פ חלק (דף צא) אראב"י בדבר זה זייפתי ספרי כותים האומרים אין תה"מ מן התורה וכו' הרי הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההיא בעה"ז עונה בה לתה"מ, ופריך הגמ' אמאי לא יליף מהכרת תכרת כפול, ומשני דברה תורה כלב"א, ור"י ור"ע ילפי מהכרח תכרת חד לתה"מ והך עונה בה דרשי מיניה דוקא בזמן שעונה בה אבל אם עשה תשובה מכפר ע"ש, הרי אם אומרים ד"ת כלשון ב"א וליכא כ"א דרוש דעונה בה יש למדרש על תה"מ או דקאי להורות דוקא בזמן שעונה בה אבל תשובה מהני, וז"ש המדרש אם יבוא אדם ויאמר לך דברה תורה כלב"א אבל אין אני מחיה מתים דלא דרשינן מהכרת תכרת לתחה"מ יבוא אליהו ויעיד, רק השתא איכא למימר דעונה בה קאי על תה"מ ולא נשמע בזמן שעונה בה דתשובה מהני גם על העבירה החמורה ע"ג לז"א יבוא מנשה ויעיד ע"ז שאני מקבל תשובה גם על ע"ג, וביותר אמרתי עפ"י מה שבארתי דברי ישעיה (נט) ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה' דהנה איתא שלהי מס' יומא, שובה ישראל עד ה' אלהיך אפילו כפרת בעיקר וכן אמרו דורשי רשומות תשב אנוש עד דכא תיבת דכא ר"ת "דם "כפירה "אשת איש אף באלו מהני תשובה, והיינו אם עד ועד בכלל הוא דאיכא למידרש הך עד דהושע, והך עד בתהלים (עז) ועיין בש"ע ח"מ (סי' מ"ג סכ"ז) הנשבע לפרוע לחבירו עד הפסח צריך לפרוע קודם שיגיע פסח דבלשון בני אדם עד ולא עד בכלל, וז"א ולשבי פשע ביעקב אף על ע"ג כמבואר מקודם שם וכ"ת מאן יאמר דמהני תשובה על ע"ג וצ"ל דדרשינן לה מעד ה' אלהיך וקשה הא בלשון בני אדם עד ולא עד בכלל לז"א נאם ה' זהו לשון ה' ולא לשון בני אדם, ובלשון התורה עד ועד בכלל, וז"ש אם יבוא אדם ויאמר שאין אני מחיה מתים יבוא אליהו ויעיד, ולפ"ז נדרש הכרת תכרת לתחיית המתים, וקשה דלמא דברה תורה כלשון ב"א, לז"א אם יבוא אדם ויאמר שאין אני מקבל תשובה על ע"ג יבוא מנשה ויעיד שאני מקבל, וקשה הא כתיב עד דכא וכן עד ה' אלהיך, ובלשון ב"א עד ולא עד בכלל וצ"ל דלא דברה תורה כלשון ב"א א"כ שפיר גם הך קרא הכרת תכרת מידרש לתה"מ: ועוד בו שלישית ליישב עפ"י הגמ' דמס' קדושין (דף לט ע"ב) ר' יעקב אמר אין לך כל מצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה, בכיבוד אב ואם כתיב למען ייטב לך, בשילוח הקן למען ייטב לך והארכת ימים הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות וכו' ובחזירתו נפל ומת היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה, אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך, ופריך ודלמא לאו הכי הוה ומשני ר"י מעשה חזי ופריך ודלמא מהרהר בעבירה הוה, ומשני מחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה, ופריך ודלמא מהרהר בע"ג הוה יעש"ה בסוגיא, והבאתי בחבורי על מס' קדושין מה שהקשה מהרש"ק מסוגיא זו על דברי הרא"ש פ"ק דר"ה דאמרינן שס ה' ה' אני ה' קודם שיחטא אני ה' לאחר שיחטא, והקשה הרא"ש קודם שיחטא מה צורך לרחמים, ותירץ אעפ"י שחושב לעשות עבירה אהני ליה מדת הרחמים וכ"ת הא מחשבה רעה אין הקב"ה מצרף מ"מ נפקא מיניה לענין מחשבת ע"ג דמצרף גם מחשבה למעשה, והני מילי היכא דגמיר ועשה מעשה אזי מצטרף גם המחשבה לו אבל אם חישב לעבוד ולא עביד מהני ליה מדת הרחמים אני ה' קודם שיחטא שלא להענישו על המחשבה יע"ש, ולפ"ז קשה טובא מאי פריך ודלמא מהרהר בע"ג הוה הרי עכ"פ לא גמר במעשה כיון שמת מיד ובמחשבה לבד בלי מעשה אינו נענש גם במחשבת ע"ג לדברי הרא"ש שזכרנו יע"ש, ובחיבורי כתבתי ישוב נכון בזה, והנה מהרש"א כתב בחידושי אגדות דהא דאמרינן גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה היינו משום דבעבירה ליכא כ"א מעשה, אבל מחשבה רעה אינה מצטרפת ובתשובה איכא תרתי למעליותא מחשבה טובה ומעשה והן דוחים למעשה של העבירה אע"ג דחמורה היא, והנה מה"ט היה ראוי גבי עכו"ם שלא תהיה מהני תשובה מאחר דגבי ע"ג גם מחשבה רעה מצטרף למעשה, אולם יש לומר מאחר דעכ"פ מועיל תשובה לדחות המעשה של ע"ג לא נשאר כי אם מחשבת ע"ג לבד בלי מעשה ושוב אהני ליה מדת הרחמים של ה' על מחשבת ע"ג בלי מעשה ונמחל לגמרי, והשתא יאמר כך, דהאומרים אין תחית המתים מן התורה קשיא לדידהו היכן אריכות ימיו של זה, והיה צ"ל דמהרהר בע"ג הוה, ותקשה הא מחשבה בלי גמר מעשה גם בע"ג מהני לה מדת הרחמים של שם הוי"ה ב"ה הראשון וצ"ל דלא כדעת הרא"ש הנ"ל או די"ג מדות מתחיל באמת משם הוי"ה השני א"כ שוב לא מהני נמי תשובה בע"ג כאמור, ולכן צירף הני תרתי להדדי אם יאמר אדם שאין תה"מ מן התורה וגם שאין אני מקבל תשובה לע"ג יבא אליהו ומנשה ויעידו שאני מחיה מתים, וקאי למען ייטב לך לתחה"מ ואצ"ל מהרהר בעכו"ם היה, והשתא י"ל שפיר דמונין י"ג מדות משם הראשון קודם שיחטא דמהני לגבי ע"ג במחשבה בלי מעשה ושוב אני מקבל בתשובה גם בע"ג כמו שהעיד מנשה שקבלתיו בתשובה:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:6
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:6](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:6)

הספד ד' מספר חות יאיר 
**דרוש** הספד על פטירת שלשה גאוני הדור שהלכו לעולמם שנה זו זאח"ז, הא' כי נח נפשיה דרב האי גאון מפורסם ש"ב מו"ה גרשון שהיה אב"ד דק' נ"ש והמדינה בימי הפור נהפך לאבל, ואחר סמוך הרב הגאון המפורסם מו"ה ארי' ליב האב"ד דק' הנובר והמדינה בן הגאון הגדול שבדורו בעל פ"י ז"ל, ואחריו הרב הגאון המפורסם מו"ה מאיר ברבי שהיה אב"ד דק' פ"ב.


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:7
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:7](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:7)

**בפסוק** (ירמיה ח) על מה אנחנו יושבים פה האספו ונבוא אל ערי המבצר ונדמה שם כי ה"א הדימנו וישקנו מי ראש כי חטאנו לה', קוה לשלום ואין טוב לעת מרפא והנה בעתה, ונבוא מקודם לפרש הני קראי דרך פשט דהנה רש"י ז"ל פ' שלח כתב בפסוק החזק הוא הרפה, סימן מסר להם אם בפרזים הם יושבים חזקים הם וסומכים על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבים חלשים הם ע"ש, ואמרינן במס' מגילה (דף כא) ר' יוחנן אמר אין ישיבה אלא לשון עכבה שנאמר ותשבו בקדש ימים רבים, והנה עיקר מלחמתם של ישראל בכלי זיין שלהם שהוא הקול קול יעקב וכברכתו של אותו צדיק יצחק שבירך את יעקב בזה, וכפירש"י פ' חקת בקרא פן בחרב אצא לקראתך אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם וכו' יע"ש, והן הן דברי המשורר (קמח) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם שע"י רוממות אל שבגרונו של אדם חרב בידו להמית את הקליפות והיינו דכתיב פיפיות לשון רבים דקאי על התורה והתפלה וכמ"ש בע"א, הרי דזה כלי מלחמתנו בתורה ובתפלה וכל זמן שצדיקי וגדולי הדור קיימים הן הן לנו לאנשי מלחמה למיגח קרבא דאורייתא, ולמיקם צלותא ברעותא דלבא ויש לסמוך על גבורתם, ויכולים לישב, בערי הפרזות, לא כן עתה כי נפלו הגבורים אנשי הצבא גדולי הדור צדיקי עולם, עד מתי על מה אנחנו יושבים פה ומתעכבים הלא, בכל יום הטומאה הולכת וגוברת בעו"ה ויצר לבו של אדם רק רע כל היום ומלבד שיש לנו לדאוג מאויב הפנימי זה יצרו של אדם המתגבר יום יום אלא שנוסף על שונאינו אויב החיצון הן הן המינים ואפיקורסים המתרבים ומבזים מאד בכבוד התורה ולומדיה מעתה נבוא עיר המבצר לעשות לנו משמרת למשמרת, סייגים וגדרים וערים בצורות שלנו בה"כ ובהמ"ד וכמאמרם סוכה (נב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד, ובגמ' ברכות (דף ה' ע"א) ארשב"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר מאי תקנתא יעסוק בתורה וכו' ואם לאו יזכיר לו יום המיתה שנאמר רגזו ואל תחטאו וגו' ודומו סלה ופרש"י דבמיתה דומיה סלה ע"ש, ולכאורה יל"ד אמאי לא נזכיר מיד יום המות כדי שילך לו היצה"ר מיד ומה לנו להכנס מקודם בספיקות אם ע"י זכירת האחרית ודאי ילך לו אלא נראה דגם בזכירת יום המיתה לבד לא סגי כמאמר המשורר (עג) ואחריהם בפיהם ירצו סלה ודרשו רז"ל במס' שבת (לא) לא די לרשעים שאינם חרדים מיום המיתה אלא שלבם בריא להם כאולם וכו' שנאמר ואחריהם בפיהם ירצו סלה, ומש"ה מקודם יעסוק בתורה ואח"כ מהני לו להתעורר מזכירת האחרית ג"כ ויש לקרב אל השכל דיצה"ר משיאו להאדם כי אין חשבון בשאול ומה בכך אם יבוא יומו סוף כל אדם למות וחטוף ואכול ושתה, אבל בלימוד התורה ימציא לו ראיות חזקות ובריאות כי על כל הנעלם יביא אלהים במשפט והדר אהני לו זכירת האחרית, ומש"ה קאמר אם פגע בך מנוול זה להסית אותך מדרך החיים לומר לך כי אין חשבון בשאול לית דין ולית דיין משכהו לבהמ"ד ואז תבינו מתה"ק במופת וראיה כי הבל יפצה פיהו, וז"ש הנביא נבוא ערי המבצר בבהמ"ד ונדמה שם ליצה"ר ע"י זכירת האחרית שהוא דומה סלה, ואמר עוד עפמ"ש במדרש איכה שאמר הקב"ה מה דרכו של אבל לעשות יושב ודומם וכו' וכן הוא הדין שהאבל צריך להיות יושב ושותק, כך אנחנו על אבל הגדול הזה נדמה, כי ה' הדימנו, בעון הדור מתו צדיקים גדולים הללו כי חטאנו לה' החטא גרם זאת, ויאמר עפ"י הא דאי' במס' ב"ק (דף כג ע"ב) נחש ארע בין שיניו עומד ע"ש, וראיתי פירוש בזה דבתיבת נח"ש אות האמצעי חי"ת ולפניו ולאחריו ש"נ כמו כן שט"ן אות האמצעי טי"ת ואות שלפניו ולאחריו, ג"כ ש"נ וכשתצרף אות האמצעי של נחש עם אות האמצעי של שטן יהיו ח"ט, וזה דארס שהוא ח"ט ומד בין שיניו של נח"ש שט"ן בין ב' ש"ן הללו וז"ש וישקנו מי ראש שהוא ארס גדול ומה הוא הארס כי חטאנו לה' כמאמרם לא הערוד ממית הלא החטא ממית, ואמר עוד קוה לשלום ע"י הת"ת דמרבים שלום בעולם ואין טוב זה הצדיק שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, וכיון דנסתלק טוב מאתנו איך ובמה יהיה תקות השלום, ולעת שהגיע עכשיו זמן והעת שבני ישראל צריכין למרפא שישלח דברו וירפא שבר בת עמו בצוק עתים הללו הוי על הוי שבר על שבר ומקיים מ"ש שמואל (ב א) ויקונן דוד על שאול ויאמר ללמד בני יהודה קשת, והוא כמ"ש דבזמן שיש לנו גבורי חיל הגדולים והצדיקים בהם בטחנו ואין אנו צריכים חיזוק ללמד קשת והיינו בזמן שהקול קול יעקב אז אין הידים ידי עשו צריכין להיות, לא כן עתה בהעדר גבורי הדור, והביא הע"א משל נחמד בזה עכ"פ כעת הוא אשר אנחנו צריכים למרפא והנה בעתה בהלה אחר בהלה ונוסף על יגוננו מיתת צדיקים הללו, ומקודם נתרץ מדרש, קשה סילוקן של צדיקים לפני מי שאמר והיה העולם יותר מצ"ח קללות וחורבן בהמ"ק דאלו בקללות נאמר והפלא ה' את מכותך וגו' ובחורבן בהמ"ק נאמר ותרד פלאים וגו' ואילו גבי מיתת צדיקים נאמר הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא עכ"ל, ויש לדקדק למה קאמר הלשון קשה סילוקן ולא קאמר מיתתן, ב' יל"ד למה אומר לפני מי שוה"ע ולא קאמר סתם לפני הקב"ה, ג' שסותר לגמ' דר"ה (דף יח ע"ב) דאמר שם ללמדך ששקולה מיתת הצדיקים כשרפת בית אלהינו משמע אבל לא יותר, וגם בגמ' יל"ד למה שקול מיתת הצדיקים כשרפת בית אלהינו, ותו איתא במדרש מכה אשר לא כתובה זו היא מיתת הצדיקים, ויל"ד באמת אמאי לא נכתבה בפרשה גם מכה זו, וכבר הרימותי את ידי לפרשו בטוב טעם ודעת במאמרים שלפנינו, ותו דברי המשורר בתהלים (לד) רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה', ופסוק זה צריך ביאור דאם הקב"ה מציל את הצדיק הרעות אינם מגיעים אליו כלל והל"ל מרבות צרות יצילם ה', ותו במ"ר נצבים בשעה ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה לפייסן וא"ל יסורין הללו אדרבא מקיימין אתכם, ויל"ד אמאי קאמר מאה חסר שתים הל"ל צ"ח ותו למה הוריקו פניהם בקללות הללו שבמשנה תורה ולא בקללות הראשונות שבהר חורב, ותו יל"ד במאי פייסן מרע"ה אדרבא יסורים הללו מקיימין אתכם איך יקיימו אותם היסורים, והע"א פי' משום דחזינן בקללות דחורב היו מ"ט ובערבות מואב הוכפלו צ"ח מכוון במספר הכפל מ"ט, ולהורות נתן ה' דכל איש ישראל מחוייב לתקן את חבירו והוא ערב עבור חבירו, הרי דעל כ"א אזהרה ותוכחה וקללה כפולה א' בשביל עצמו וא' בשביל חבירו ומש"ה באו במכוון מספר צ"ח הכפל של מ"ט, וז"ש כיון ששמעו מאה חסר שתים היה קשה למה דוקא במספר זה וצ"ל ערב עבור חבירו אמרו מי יוכל לעמוד באלו לא די לקבולי אחריות דנפשיה אחריות דאחריני לא ניחא לאינש לקיבולי, ופייסן משה אדרבא יסורים הללו מקיימין אתכם דע"י יראת יסורים הללו יהיה כ"א מוכיח את חבירו ויהיה לכ"א תועלת רב שיוכיחו חבירו ויחזירהו למוטב אלה הם דבריו, והנה אמרינן במס' שבת (דף קיט) אר"י א"ר לא חרבה ירושלים אלא שביזו בה ת"ח שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי ה' ותעל חמתו והשחית עד לאין מרפא, מאי עד לאין מרפא אר"י א"ר כל המבזה ת"ח אין תרופה למכתו יע"ש, והיינו כדאמרן דע"י התוכחה ינצל ממכות והאלות האלה שחבירו יוכיחו ועיקר התוכחה נאה לתלמיד חכם והם ביזו תלמידי חכמים למען לא יוכלו להוכיח ואף אם יוכיחו לא היו דבריהם נשמעים, ובהיות ע"י שמבזים ת"ח אין תרופה למכתם, וראוי לכתוב מה שראיתי להגאון מוהר"ר אליעזר אשכנזי בספרו מעשה ה' פי' על הני קראי פ' חקת וידבר העם באלהים ובמשה וגו' וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל, ויבוא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך, התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה וגו' ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף וגו' ויעש משה נחש נחשת, ויל"ד א' הלא ה' שלח בהם נחשים שרפים והם לא שאלו ממרע"ה רק ויסר מעלינו אה הנחש ולמה לא אמרו את הנחש השרוף, ב' קשה כי הקב"ה אמר למשה עשה לך שרף והשמיט הנחש, ג' אח"כ בא מרע"ה ועשה לו נחש הנחשת וזה נגד מצות הקב"ה, ההוא א"ל עשה לך שרף והוא עשה לו נחש, אך הענין דהקב"ה ראה שחטאו בכפלים נגדו ית' ונגד משה הלקה בכפלים בנחש דאית בהו סכנה בעצמם נוסף לזה שרפים בשביל כבודו של משה ובאו העם אל משה והתודו את עונם חטאנו בה' ובך וידעו כי מרע"ה ודאי יהיה נוח לרצות וימחול חלקו ויסיר ה' מהם את השרף לכן לא שאלו ממנו כי אם התפלל אל ה' וימחול חלקו ויסיר גם הנחש, והקב"ה השיב למשה רבינו ע"ה החלק שלי מחול עשה לך שרף למענך שחטאו לך עשה שרף ושים על הנס וגו' אבל מרע"ה אמר אדרבא חלקי מחול ויעש את הנחש לכבוד המקום ית' יעש"ה, ואולי משום דאמרינן בפסיקתא דהקב"ה הקפיד יותר על כבוד הצדיק מעל כבודו כדאשכחן בירבעם (מלכים א יג) שעמד ומקריב לע"ג ולא יבשה ידו, וכיון ששלח ידו בצדיק יבשה ידו הה"ד ותיבש ידו יע"ש, ומש"ה בא עונש החמור השרף בשביל כבודו של מרע"ה וה"ט שהקפיד הקב"ה יותר בכבודו של מרע"ה וא"ל עשה לך שרף למענך, וזהו פירוש כל המבזה ת"ח אין תרופה למכתו דאין הקב"ה מוותר כבודו של צדיק, והנה ראיתי כתוב משם האר"י ז"ל דיש בתוכחה תרע"ו אותיות וכנגדן נזכר כ"ו פעמים שם הוי"ה ב"ה העולה כ"ו וכ"ו פעמים כ"ו עולה תרע"א והם ממתקים את הקללות, והטעם לצ"ח קללות כנגד מלקות דלמטה שהם ארבעים ומלקות של מעלה ששים כדאי' אחוי' למט"ט שיתין פולסין דנורא דהוא מלקוח של מעלה ואתו רבנן ובצרי חדא ממלקות של מטה ויתמעט ג"כ חדא ממלקות של מעלה והו"ל יחד,צ"ח דהיינו נ"ח מלקוח דלמעלה ול"ט מלקות דלמטה, ואמרינן במס' מכות (דף כב) הני בבלאי טפשאי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבא דבתורה כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי להו חדא יע"ש, ולפ"ז המבזה ת"ח ואומר מאי אהני לי רבנן אינו ראוי לקבל מה שהקילו חז"ל ובצרי למלקות חדא והרי מגיע לו מאה קללות כנגד ארבעים מלקות שלימות דלמטה וששים דלמעלה, ואותן שתים לא הומתקו בשם הקדוש ב"ה א"כ אין תרופה למכתו וז"ש רבות רעו"ת צדיק, הרצון שגדול ורב הוא מכל רעו"ת בגימ' תרע"ו שהם אותיות שבקללות צדיק מיתת הצדיק כי מכולם מכל הקללות יצילם ה' שמות הקדושים של הוי"ה ב"ה משא"כ מיתת הצדיק היא מכה אשר לא כתובה ולא הומתקה והיא הקשה שבכל הקללות ומש"ה היא חמורה מכל צ"ח קללות שהומתקו, וידוע משחז"ל במס' מנחות (דף כ"ט ע"ב) כשראה מרעה"ש לר"ע ששוקלין בשרו במקולין א"ל זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני, ופי' מ"ז הגאון והמובהק בת"ח דהנה איתא במדרש מתחלה עלה במחשבתו לברוא את העולם במדה"ד ואחר שראה שאין העולם מתקיים שיתף מדה"ד עם מדה"ר והיינו דאם היה בורא עולם כפי המחשבה לא היה אפשר למיקם שהיא הפגם קשה מאד משא"כ אחר שצירף מדה"ר ברא את העולם באמירה וע"י האמירה הומתק הרחמים, וז"ש ברוך שאמר והיה העולם שברא את העולם באמירה, דלולא זאת לא היה יכול למיקם עלמא אך מ"מ נשארה מחשבה הראשונה של הקב"ה אצל הצדיקים דסביביו נשערה מאד, ומדה"ד מדקדקת אחריהם, וז"ש הקב"ה למרע"ה שתוק כך עלה במחשבה לפני שנשמות הצדיקים נדונים הם על שם המחשבה הראשונה עפ"י מדה"ד וע"ש ודפח"ח, ויעויין בדרוש יוה"כ למ"ז הגאון בס' כתנות אור שמפרש משנה דסוף יומא דאר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים דמ"י הוא בינה דהוא רחמים גמורים בלי שום תערובות יע"ש וכן הוא בתקונים, וז"ש קשה סלוקן של צדיקים שע"י מיתת הצדיק מסלק החרון אף מכל העולם וקשה כל כך למה וצדיק מה פעל לז"א שהוא צדיק בבחינה לפני מ"י קודם שבא הרחמים לשתפה שאמר באמירה והיה העולם רק לפי המחשבה וסביביו נשערה מאד ומה"ט לא נכתב כלל מכה זו של מיתת הצדיקים שלא יומתקו ע"י שמות הקדושים הנ"ל, וז"ש בשעה ששמעו מאה קללות חסר שתים והיינו נגד מיתת הצדיקים שלא בא בפירוש הוריקו פניהם באמרם אם יוקחו ממנו הצדיקים מה התא עלינו ומרע"ה מפייסן אדרבא יסורין הללו מקיימין אתכם שיתעוררו ע"י מיתת הצדיק ויאמרו אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר ויחזרו בתשובה ושב ורפא לו ואולי גם זה בכלל הפסוק שהתחלנו שאמר ונדמה שם כי ה' הדימנו והיינו שנשתוק שם הוי"ה ב"ה על קללה זו של תעדר הצדיק ומש"ה היא באה שלא הומתקה כאמור. ובזה נבוא לבאר מה שאמור בפסוק שהתחלנו, קוה לשלום ואין טוב, ומקודם נבאר דברי המשורר תהלים (יב) הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם, שוא ידברו איש את רעהו שפת חלקות וגו', דהנה ישנו הרבה טעמים במיתת הצדיק ורמ"א כתב פי' הפסוק הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספו באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק הא' אם הקב"ה חפץ להביא רעה על הדור מפני עונותיהם מסלק מקודם הצדיק בכדי שלא יראה ברעה אשר ימצא את עמו ויצטער והפירוש מפני הרעה היינו טרם יבואו ימי הרעה או שיהא סר צלם מעליהם המגן שלהם, והב' שהוא לכפר על עון הדור, והפירוש מפני הרעה כדי שלא תבוא הרעה נאסף הצדיק, ומאן מוכח אם אנו רואים כמה צדיקים מתים ע"כ הטעם שחפץ ה' להביא הרעה מש"ה מסלק הצדיקים מקודם דאם הטעם לכפרת הדור די באחד מהם (וכאמור במדרש דאמר הקב"ה למשה דהמשכן עומד למשכון על עונותיהם של ישראל א"ל תינה בזמן המקדש בזמן שאין בהמ"ק קיים מה תהא עליהם א"ל הקב"ה למשה אני נוטל צדיק מביניהם) וז"ש הצדיק אבד צדיק אחד ואין איש שם על לב, מש"ה אח"כ אנשי חסד נאספו מתים הרבה צדיקים והייני באין מבין כי מפני הרעה נאסף מת הצדיק לכן אח"כ מתו עוד כמה צדיקים ולהורות נתן בלבם שחפץ ה' לשלוח את הרעה אם לא יחזרו בתשובה יע"ש ודפח"ח. וראיתי לפרש בזה דברי המשורר כי יראה חכמים ימותו יחד כסיל ובער יאבדו, הרצון אם אתה רואה חכמים רבים ימותו אז מוכח שהטעם שהרעה עתידה לבוא ויחד כסיל ובער ג"כ יאבדו, וראיתי לש"ב הגאון הקדוש בספר של"ה כתב לפרש הפסוק בתורה חלילה לך להמית צדיק עם רשע יהיה כצדיק כרשע וגו', ויל"ד למה נכתב כ"ף הדמיון אצל הצדיק וגם אצל הרשע, כצדיק, כרשע, והעלה הוא ז"ל דיש ב' טעמים במיתת הצדיק האחד שילמדו הדור מזה אם בארזים נפלה שלהבת וכו', ומהר ימהרנו למזור בתשובה ושב ורפא לו, וטעם השני כמאמרם על שמואל הקטן ראוי היה שתשרה עליו השכינה אלא שאין הדור ראוי לכך, והיינו כשאין הדור זכאי גם הצדיק לומד קצת מדרכיהם הרעים ומש"ה מסלק הקב"ה את הצדיק בכדי שלא ילמוד מדרכיהם הרעים הרי לשני הטעמים הללו או שהקב"ה חפץ חסד שהרשע יחזור בתשובה עפ"י מיתת הצדיק וישוב בתשובת ויהא ג"כ צדיק או שירא שהצדיק ילמד מעשה הרשע ולשתי סיבות הללו אין מן הראוי להמית צדיק עם הרשע דדי באחת מהנה, וז"א חלילה לך להמית צדיק עם רשע כי הלא לטעמיך והיה כצדיק כלומר הרשע ג"כ יהיה כצדיק שיחזור בתשובה וראוי שימות הצדיק והרשע ישאר קיים ויחזור בתשובה או שאתה ירא כרשע ותהפך הצדיק אז די במיתת הרשע ושוב לא ילמוד הצדיק מהרשע והצדיק באמונתו יחיה א"כ איך שיהיה הפי' אין מן הראוי להמית שניהם הצדיק והרשע יע"ש והוספתי קצת נופך משלי, והנת הע"א ב' בקרא דחלק לבם עתה יאשמו הפי' עפ"י מ"ש במדרש ועתה ישראל מה ה' אלהיך וגו' אין עתה אלא תשובה וכו' והרמב"ם כתב כ"ד דברים מעכבין את התשובה וא' מהן בעלי מחלוקת וז"פ חבור עצבים אפרים הנח לו כשיש להם אחדות אעפ"י שעובדים ע"ג כאנוש הנח להם אבל חלק לבם עתה יאשמו אם אין להם אחדות מיד עתה אעפ"י שבאים לעשות תשובה יאשמו שאין מקבלים מהם תשובה ולדעת הרמב"ם בכ"ד דברים המעכבים מהשמים מונעים מהם דרכי התשובה, ואחר הדברים האלה, הנה יש ג' טעמים למיתת הצדיקים, א' שלא ילמדו הצדיקים מדרכי הרשעים, ב' שיתעוררו הרשעים בתשובה ויתקנו מעשיהם, ג' שחפץ ה' לשלוח הרעה ח"ו על הדור וכנ"ל, וזה פירוש דברי המשורר הושיעה ה' כי גמר חסיד ומת ואבד חסיד מן הארץ דא"ל הטעם פן ילמד הצדיק מן הרשע לעשות כמעשהו דהרי מקרא מלא נאמר ורגלי חסידיו ישמור, וראיתי פי' כיון דהחסיד עושה לפמה"ד דעל שם זה נקרא חסיד הקב"ה ג"כ עושה עמו לפמה"ד ומשמרו מעצת היצה"ר, ואי הטעם שילמדו הרשעים וישובו, גם ז"א שהרי פסו אמונים מב"א שוא ידברו איש את רעהו שפת חלקות וכיון שחלק לבם עתה יאשמו לא יוכלו לשוב, וע"כ כי הרעה עתידה לבוא כטעם הנ"ל א"כ הושיעה ה', וזה שכתוב קוה לשלום ואין טוב ובהעדר השלום א"כ לעת מרפא שתשובה מביאה רפואה לעולם כמאמרם יומא (פו) והנה בעתה, ועוד יש לנו כמה באורים:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:8
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:8](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:8)

**(תשלום הדרשה הדפסנו בפ' עקב)** 
(ישעיה נ) **הצדיק** אבד ואין איש שם על לב באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק ינוחו בשלום על משכבותם הולך נכוחו, בכדי ליישב פסוק זה נקדים ליישב הא דאמרינן במס' ר"ה (די"ח ע"ב) דאמר שם דשקולה מיתת הצדיקים כשרפת בית אלהינו וכו', ואמרתי בנותן טעם לשבת איך הקשו שני דברים הללו זה לזה, ואומר כי שניהם בסוג אחד ממש המה עפמ"ש מהרמ"א לפרש קרא דישעיה (א) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה דהנה ישראל שגלו מירושלים בדין גלו וכדאיתא במס' נדרים (דפ"א) דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שבא הקב"ה ופירש על עזבם את תורתי, וכן איתא במנחות (דף נג ע"ב) ששאל א"א ע"ה להקב"ה למה הגלית את בני לבין עו"ג א"ל בניך חטאו וגלו וכו' הרי שבדין גלו ישראל מעל אדמתן אבל ציון וירושלים ובהמ"ק לא חטאו כלום ונראה חורבן גוף בהמ"ק שנשרף על לא חמס בכפה כי עצים ואבנים מה חטאו, רק לשכך חמתו שלא יוכלו ישראל ח"ו כי נתחייבו כליה שפך חמתו על עצים ואבנים של בהמ"ק ונחרב ונשרף ובהיות כן כשיבוא זמן לחזור ולפדות ישראל מגלות ולבנות בהמ"ק, ישראל צריכים חסד וצדקה מאתו ית' לרחם עליהם אבל ציון א"צ צדקה כ"א במשפט ודין נותן שתפדה, כי מעיקרא בחנם נחרבה, וז"ש ציון במשפט תפדה זכה בדין גמור שתפדה אחרי כי לא הוטמאה ולא חטאה כלל, אבל ושביה שהם ישראל בצדקה ישובו ולא בדין יע"ש, הנה גם פטירת צדיק הוא לכאורה בחנם כי צדיק מה פעל רע שימות, ואמרינן אין מיתה בלא חטא, רק כ' הזהר פ' פנחס וז"ל בשעתא דיתפסון צדיקיא במרעין או במכתשין בגין לכסרא על עלמא כדין יתכפרון כל חובא דרא מנ"ל מכל שייפא גופא בשעתא דכל שייפא בעקו ומרעי סגייא שיידא עלייהו שייפא חדא איצטריך לאלקאי בגין דיתכון כולהי זימנין דרועא אלקי ואפיקי' מיניה דמא כדין הא אסוותא לכל שייפא גופא אף הכא כולהי בני עלמא שייפין דא עם דא בשעתא דבעי הקב"ה לאסוותא למלמא אלקא לחד צדיקייא בגווייהו בגיניה יהיב אסוותא מנ"ל דכתיב והוא מחולל מפשעינו מדוכא בעונינו ובחבורתו נרפא לנו וגו' ואי אתקף בה מרעין על כל שייפין כדין איצטריך על תרין דרעא לאקזאה אף הכא אי אסגין חובין יקירין על עלמא כדין כל זכאין אלקין למיהב אסוותא על כל דרא, אבל כל כמה דלא אסגי כ"כ חד זכאי אלקי ואינוך בשלמא וכו' יע"ש. הרי דבאמת עפ"י דין ומשפט גם להצדיק אין לו משפט מות כ"א טובי' חטא וזיגוד מנגיד לבעבור חטאינו שלא יותפס הדור ח"ו הקב"ה משכך חמה עם הצדיק הרי מיתת הצדיק דומה ממש לשרפת ב"א כמו דבית אלהינו לא חטא ולא היה לו משפט שרפה וחורבן כלל וכלל רק בשביל כלל ישראל שלא ישלוט בהם מדת הדין לכלותם כן ממש מיתת הצדיק אעפ"י שהוא לא חטא, כדי להגין על הדור שלא יותפסו במדת הדין הוא מת הרי מה מאד צדקו דברי חז"ל במתק לשונם דשקולה מיתת הצדיקים ממש כשרפת בית אלהינו טעם אחד לשניהם, והנה ראיתי טעם נחמד למה אמרה תורה ליתן מחצית השקל וגם באמת למה כתבה התורה לשון מחצית ולא נאמר חצי השקל, אך הטעם אחר שהצדיק במעשיו מגין על הדור כמו שמצינו בפנחס שנאמר ויעמוד בין החיים והמתים, והנה מחצית יש בתיבה זו ח"י מ"ת ובאמצע עומד צדיק להורות שהצדיק עומד באמצע להבדיל שלא יגישו המות אל החי. והנה יש עוד צדק א' המפסקת בין החיים והמתים והוא צדק לפניו יהלך מצות הצדקה שמצלת מן המות, ושייך ג"כ הצדק שבאמצע מפרדת המות מן החי וז"א הצדיק אבד ואין איש שם על לב שמעלת הלב שעומד באמצע ונותנת חיים לכל הגוף כן הצדיק הנותן חיים לכל הדור הוא העומד באמצע בין ח"י ומת כדאמרן ובהעדרו אין איש שם כי ניטל הלב ופן יגישו חלילה חי ומת יחד וכ"ת דמש"ה אינם משימים על לב באמרם יש לנו צדק אחר המפריד בין החי ומת והיא הצדקה לז"א הלא גם אנשי חסד נאספו ופסקו בעלי צדקה מעתה מאין יבא עזרנו ולהגן בעדנו, אולם זה האיש הקופץ את ידו מליתן צדקה רשע מה הוא אומר מה איכפת לי בחברי כל איש צריך לראות לעצמו הלא כחי ועוצם ידי עשו לו החיל הזה שאני מייגע עצמי בפרנסה אף חברי יטריח כמוני ויפרנס א"ע ואם אין לו מזל מה לי ולו וכי שותפו אני אלה הם דברי הצר הצורר עצת היצה"ר אך בהיות כן אין ראוי שיהיה לו רפואה עם מיתת הצדיקים אחר שלדעתו אין לו שום שייכות עם הצדיק איך בחבורתו ירפא לו דהיינו אם כל שייפין דא עם דא כולא חדא כדברי הזהר שייך לאלקאה לדרעא חדא וכולא גופא יתרפא, משא"כ זה הרשע האומר לענין צדקה שאין לו שייכות להצדיק, איך יתרפא הוא במיתת הצדיק, וז"ש ואנשי חסד נאספו באמרו מה איכפת לי בחברי ואין כל ישראל כגוף אחד ע"ז אומר באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק הלא זהו קושיא גדולה צדיק מה פעל רק מפני רעת הדור יאסף והוא זה ממש באין מבין, וצ"ל כדברי הזהר דכל ישראל כגוף אחד ונתרפא הדור בחבורתו א"כ איך אתה אומר מה לי ולו ואתה מונע מן החסד, וז"ש כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר נפשו צוה המקום כי תשא יטול ראש ב"י שהוא הצדיק אז עצה טובה קמ"ל מהר ועשה צדקה למען תראה כי כל ישראל אחים ובני אב אחד אנחנו ואז תוכל להתכפר במימת הצדיק, וגם זה בכלל מאמרם שבת (קיח) כל המבזה ת"ח אין תרופה למכתו, כי אחר שהוא מבזה ת"ח איך יתרפא בחברותו אמר שאין לו שייכות עמדו וגם זהו בכלל הפסוק נצבים והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי וגו' לא יאבה ה' סלוח לו, והיינו דכתיב והיה מעשה הצדקה שלום ופי' מהרמ"א דע"י הצדקה עושה שלום בין הקב"ה עם העני, שכל היום עני זה קורא תגר להקב"ה למה נגרע וכשאתה מפייסו עם הצדקה נעשה שלום ע"ש, ואיתא במדרש מכה אשר לא כתובה זו מיתת הצדיקים, וז"ש והיה בשמעו את דברי האלה אשר לא כתונה רק מפי השמועה היא והתברך בלבבו לאמר שלום שהוא הצדקה יהיה לי לעצמי, אבל להדור לעשות שלום בין המקום ב"ה ובין העני יחדל א"ע ולא יתן צדקה אז לא יאבה ה' סלוח לו ג"כ במיתת הצדיק מאחר דאין לו התחברות עם הצדיק איך יתכפר במיתתו כאמור, ובזה יש לכוון הפסוק בפ' ראה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך וגו' ורעה עינך באחיך האביון וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא ומדקדק האלגזי על הלשון והיה שמשמע שמכבר יש בו חטא אחר וכבר כתבתי בזה פי' נחמד לעיל ולדרכנו י"ל דה"ק דאם יהיה רעה עינך באחיך האביון ולא תתן צדקה לפי שהוציא עצמו מן הכלל להיות כל ישראל כאחד והיה בך חטא אותו חטא שיש לך מכבר בך יהיה ואתה לבד תשא לקבל עונש החטא ההוא ולא תתכפר במיתת הצדיק הואיל ואין אתה מתחבר אליו בנתינת הצדקה כאמור, ובזה יש לבאר קרא דישעיה למשפט והנה משפת לצדקה והנה צעקה דה"ק למשפט כי יבוא ה' למשפט עם הדור והנה משפת רוצים שמיתה הצדיק תהיה מכפרת על הדור כאלו הם נספח יחד זה בזה ויש להם דביקות אבל לצדקה אם בא לקבל ממך צדקה צעקה גוער בו ואומר מה לי ולו ומה שייכות יש לך עמדי:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:9
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:9](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:9)

**והנה** אמרינן במסכת ברכות (דף ג) אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת לכן מה שמצאתי נדפס באיזה ספר משמו נימא הכא ושלא להיות כטירחא דכדי, אמר שכבר דבריו אמורה וחקוקה בספר אמרתי ליישב עפ"י דבריו קושיא אחת שהקשיתי לחכמי לב. והוא במס' פסחים (ד"ה ע"ב) אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת וכו' ש"מ הבערה לחלק יצאת ופירש"י מדקרי לה אב מלאכה, ותוס' פי' דאם ליכא בשבת רק לאו הותרה לגמרי ביו"ט ע"ש וקשה לי מהך דמס' שבת (דק"ו) דמייתי שם הש"ס פלוגתא דר"י ור"ש דלר"ש מקלקל בהבערה חייב ולר"י פטור ונפקא ליה לר"ש מדאסר לן רחמנא הבערת בת כהן. והקשו שם בתוס' מנ"ל לר"ש חילוק מלאכות דמיתורא דלא תבערו לא מוכח מידי דאיצטריך להורות דמקלקל בהבערה חייב וגם דרשא דר"י מאחת מהנה לית ליה לר"ש וע"ש. הרי להדיא דלמאן דדריש דמקלקל בהבערה חייב לא אייתר כלל לא תבערו א"כ מנ"ל לרבא למידק דר"ע ס"ל הבערה לחלק יצאת ודלמא באמת ס"ל לר"ע דהבערה אב מלאכה היא רק דקרא לא תבערו מוקי ליה על מקלקל בהבערה דחייב וחילוק מלאכות יליף ממאחת מהנה או מדשמואל כדמתרצי התוס' לר"ש שם ולא הו"ל לרבא לדייק מיניה דר"ע כי אם דלית ליה לר"ע הבערה ללאו יצאת אבל דדריש לחלק לא מוכח מידי די"ל דדריש לה אמקלקל בהבערה דמחייב. ותו מקשים על פירש"י שם הבערה לחלק יצאת דלא תימא אם עושה ד' או ה' מלאכות שאינו חייב אלא אחת, ובמס' יבמות (דף ה) פירש"י לחלק יצאת דלא תימא שלא יהא חייב עד שיעשה כל הל"ט מלאכות. וקשה אמאי לא פרש"י בפסחים ג"כ הכי, ונראה דאיתא במס' שבת (דף צו ע"ב), ת"ר מקושש זה צלפחד וכה"א ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד, דברי ר"ע, א"ל ריב"ב עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק ואלא הא גמר ג"ש וכו' וכתב רש"י בד"ה ואלא הא גמר גז"ש וא"כ לא כסתו התורה דה"ל כמפורש ע"כ רצוני ליישב דלא הקשה מה פריך על ריב"ב דהא ר"ע דריש גז"ש, דהרי י"ל דאע"ג דנפקא מג"ש דהיה צלפחד מ"מ כיון דלא פירשה התורה בהדיא קרי ליה ריב"ב שהתורה מכסה מש"ה פירש"י דג"ש הוי כמפורש, ול"נ לפרש פירכת הש"ס באופן אחר דהנה לכאורה יל"ד למה קאמר ריב"ב לר"ע דאתה מוציא לעז על אותו צדיק והלא י"ל דר"ע סובר דמקושש לש"ש נתכוון שהיו אומרים ישראל שנגזר עליהם שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אינם מחוייבים במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים כדאיתא במדרש והביאו התוס' במס' ב"ב (דף קי"ט ע"ב), וכיון דנתכוון לש"ש מה לעז יש בדבר. אמנם כתב רש"י ז"ל בחומש פ' שלח בפסוק ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו וגו' בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחיללה עכ"ל וזה דלא כדעת המדרש הנ"ל, ובספרי על מס' פסחים כתבתי האמור משמיה דרב האי גאון בעל שאגת אריה ז"ל דהא דדייק רש"י מלשון במדבר דבגנותן של ישראל הכתוב מדבר י"ל באופן אחר והוא עפ"מ שהקשו התוס' במס' פסחים, (דף מו ע"ב) לרבה דאמר הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה ותירצו כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן בו הואיל, א"כ לפ"מ דאיתא במס' זבחים פרק כל התדיר דמילה הוי תדיר. קשה אמאי נהרג מקושש שהיה תולש עצים והא חזי למילה כדתנן ר"א אומר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות כלי ברזל בשבת ונימא הואיל. רק ז"א שהרי במדבר לא מלו א"ע כלל, א"כ י"ל דמש"ה איכפל קרא ודייק ויהיו בני ישראל במדבר דזה גרם שנהרג המקושש הואיל ולא מלו א"ע במדבר, אפס לר"ע דאמר כלל גדול כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת ואסור לכרות עצים לצורך מילה בשבת אדחי פי' זה וצ"ל כפירש"י דאתי להורות עם תיבת במדבר בגנותן של ישראל הכתוב מדבר דהיה שבת שניה א"כ ליתא לדברי המדרש הנ"ל שהיה כוונתו לש"ש שהיה אחר מעשה מרגלים. וזה שדייק ריב"ב עקיבא לשיטתך דסברית כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת א"כ לית לך דמקושש לש"ש נתכוון א"כ אתה עתיד ליתן את הדין לשיטתך. אך עדיין יש לומר דר"ע סובר דמקושש לש"ש נתכוון. והא דדייק קרא במדבר הרי דריש לה ר"ע על הגז"ש דהא גופיה קמ"ל דתיתי בג"ש במדבר במדבר שהיה צלפחד והשתא פריך שפיר על ריב"ב ואלא הא גמר ג"ש, וכיון דגמר גז"ש בלא"ה איצטריך תיבת במדבר ושוב י"ל דמקושש לש"ש נתכוון ואין כאן לעז על אותו צדיק, ועיין במס' ב"ב (דף קיט ע"א) בתוס' ד"ה שנאמר וכו', וז"ל ואם תאמר למה היה מסתפק היה לו לדונו בחנק דכל מיתה האמורה בתורה סתם חנק, וי"ל דמסברא היה לו שנדון בסקילה כעובד ע"ג דבכל דוכתא אמר דדומה שבת לע"ג דהיינו מחלל שבת בפרהסיא לעובד ע"ג וצריך לומר דסבר כרבנן ולא כר"י דאי כר"י דאמר באלו הן הנשרפין (דף עח) עד שיודיעהו באיזה מיתה הוא נהרג וכו' ע"ש. וראיתי נדפס בספר אחד בשם מחו' הגאון מו"ה לעמיל סג"ל ז"ל הנ"ל בדברי התוס' הנ"ל מה שסיימו וצ"ל דאתי כרבנן ולא כר"י, דהנה לכאורה יש לדקדק לפי תירוץ התוספות דחילול שבת חמור כע"ג. קשה אם נאמר כדברי המדרש דמקושש לש"ש נתכוין למה עשה עבירה גדולה כזו, היה לו לעשות עבירה אחרת ממיתת ב"ד ויהרג עליה והיה העולם יראים יותר ולמה עבר עבירה דחמורה כע"ג וי"ל דמהרש"א הקשה בחד"א איך נאמר דמקושש לש"ש נתכוין כדי שממנו יראו אחרים שחייבין במצות הלא קיי"ל אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך, וי"ל משום דקיי"ל מלאכה שא"צ לגופה בשבת פטור א"כ עפ"י הדין לא היה מגיע מיתה כלל להמקושש אחר שלא היה כוונתו בשביל שום מלאכה רק כדי להורות את העם א"כ הו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה. רק שהכוונה נעדרה מאת ישראל מש"ה הרגו אותו. וזה לא שייך כ"א בשבת מש"ה הוכרח לעבור עבירה זו דחילול שבת אבל שאר עבירות לא היה יכול לעבור דבאמת אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך, רק עבירה זו דחילול שבת לא היה חטא ע"י כלל דהו"ל משאצ"ל. רק עדיין קשה אליבא דר"י דס"ל משאצ"ל חייב מאי איכא למימר למה עשה עבירה חמורה כזו. מש"ה כתבו התוס' דבלא"ה לא אתיא כר"י דהרי ר"י ס"ל עד שיתרה בו באיזה מיתה ודפח"ח. ובזה מיושב קושיתי הראשונה. דהנה רש"י כתב שם במס' שבת דר"ש דסבר מקלקל בהבערה חייב היינו טעמא משום דאיהו גופיה ס"ל משאצ"ל פטור א"כ אין לך מבעיר שיתחייב מאחר דהוא מקלקל דתיקונו הו"ל משאצ"ל ע"ש. ולפ"ז יל"ד מה הקשו תוס' שם מנ"ל לר"ש חילוק מלאכות אחר דאיצטריך לא תבערו על מקלקל בהבערה דחייב, דז"א שהרי בלא"ה מוכח זה אם דרשינן מאלה הדברים אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני כדאיתא שם (דף ע) א"כ אי מקלקל בהבערה פטור בצרי ליה מלאכה אחת מל"ט מלאכות דהיינו הבערה שהיא בכלל הל"ט מלאכות מאחר דכל מבעיר מקלקל הוא וכן קשה על הגמ' למה הוצרך למילף מדאסר רחמנא הבערת בת כהן דמקלקל בהבערה חייב. ואמאי לא נילף מאלה הדברים כנ"ל. וצ"ל דמאלה הדברים לא מוכח זה די"ל דמקלקל בהבערה פטור כמו שאר מקלקלים רק דמלאכה שאצ"ל חייב. והנה לר"ע דס"ל מקושש זה צלפחד ע"כ דסובר דמקושש לש"ש נתכוון כדאמרן, וקשה למה עשה עבירה חמורה כזו וצ"ל כתירוץ הגאון הנ"ל דמשום דגבי שבת לא היה חוטא דהו"ל משאצ"ל א"כ מוכח ממקושש דמשאצ"ל פטור, ממילא מוכח דמקלקל בהבערה חייב מאלה הדברים כנ"ל, ואייתר ליה לא תבערו דא"ל ללאו יצאה מדקרי ליה ר"ע אב מלאכה כפירש"י או כפי' התוס' מדמחייבינן לה ביו"ט, אע"כ דס"ל הבערה לחלק יצאת. והנה לא לדרשא קאתינא ובעו"ה צרה אל אחותה.נגשה הנה הראשונות ישמיענה כי ביום שמחת תורה בנתינה נהפך לאבל ויגונה כי בו ביום נח נפשיה דרב נהורא לאומתיה מדברנא מחו' הגאון הגדול מוהר"ר אשר לעמיל נשיא הלוים שהיה ראב"ד ק"ק גלוגא ואח"כ אב"ד ר"מ דק"ק א"ש יותר מעשרים שנה, זקן שקנה חכמה ובינה מילא מקום אבותיו והי' נין ונכד להגאון בעל ב"ח וחתן הגאון בעל נזר הקודש קדש לשעתו הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה והיה דרשן גדול ומוכיח, שבחו מי מנה ומגו דזכי לנפשיה זכה לאחריני. כי הניח בנו אחריו ממלא את מקומו במעשיו ובמקומו. ע"כ נאמר בו שכיבה נר ישראל ונאבד קברניטה דספינה. והיה מהראוי להספידו מיד ונתעכב מן השמים שלא הייתי בביתי כי הלכתי למדכן חברייא בגלילא: ובשובי הנה איכפל יגוני יגון ואנחה השוברת לבו של אדם מן השמועה הקרובה לבוא הנה. מפטירת הרב המובהק צדיק נשוא פנים ואיש תבונה, דין רפיש ממעונות אריות והררי נמרים שכל בית אבותיו ואחיו גדולי ארץ וצדיקים יסודי עולם הוא המאור הגדול המופלג בתו"י מו"ה אליעזר באנדע שהיה יושב על כסאו הוראתו בקדושה בק"ק בומסלא והגליל אשר נודע שמו שם האחד המיוחד בהדרו אליעזר כי אלהי אביו בעזרו, קדוש מרחם וירא ה' מנעוריו. והנה אמרתי להמתין על יום הזה שהוא אבילות ישנה יום מהומה יום מבוכה יום מר כלענה, כי ניטל בזה היום רבן של כל ישראל אדון כל הנביאים מבחר האנושי מרע"ה הוא היה רועה הנאמן לבית ישראל ומסר נפשו עליהם והיה לנו עמוד הגדול לסמוך. ואף הוא בעונותינו נלכד משיח ה' כנאמר ויתעבר ה' בי למענכם:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:10
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:10](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:10)

**בדרך** פשוט י"ל עפ"י הא דאיתא במס' מנחות (דף מא) דעל עשה מענשים בעידן ריתחא דוקא, והנה חטא של מרע"ה היה מה שעבר על צווי ה' שאמר ודברתם אל הסלע והוא הכה אותו א"כ עבר על עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה. ולא היה מגיע לו עונש ע"ז כ"א בעידנא דריתחא ובזה פירשתי דברי המשורר (ק"ו) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם. כלומר שישראל הקציפו להקב"ה והיה בעידנא דריתחא וירע גם למשה דהיה זמן לענוש על מ"ע. וזה שסיים בעבורם כי לולי שהם הכעיסו להקב"ה לא הרע למשה. וז"ש ויתעבר ה' כשהיה מלא עברה בעידנא דריתחא אז בי פגע ג"כ מדה"ד אבל עיקר הריתחא הי' למענכם שאתם הכעסתם להקב"ה. ובזה יש לבאר ג"כ מה שנאמר בפ' ואתחנן וה' התאנף בי על דבריכם והוא על הדרך שכתבנו ויאמר עוד בסיומו דהאי קרא האמור שם. כי אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלהיכם ועשיתם לכם פסל תמונת כל דקשה מה חיבור יש לצווי זה דהשמרו לכם אל האמור מקודם אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן. דהנה הגאון מהר"ם שי"ף כ' בדרושים שלו דמשה רבינו ע"ה חטא באמרו שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים אחד נגד הקב"ה שאמר לשון נוציא ותלה הגדולה בעצמו אף שיש לפרש דקאי על הקב"ה דמרע"ה נתנבא בזה שהיה השכינה מדברת מתוך גרונו מ"מ דאם קאי על הקב"ה לא היה לו לומר נוציא לשון רבים. ועוד חטא נגד ישראל שקרא המורים. והנה כתב רש"י בפ' בראשית נעשה אדם בצלמנו דמש"ה אמר לשון רבים להורות מדת ענותנותו ע"ש, וז"ש מאחר שאנכי מת בארץ הזאת ואינני עובר את הירדן ותהיו סבורים שעונשי הוא מחמת שאמרתי בלשונו יתברך נוציא לשון רבים, ותקשה לכם אם אין דרכו לדבר בלשון רבים למה נאמר נעשה אדם ותטעו לומר חלילה דשתי רשויות יש לכן עמד משה להזהיר להם השמרו לכם פן תשכחו וגו' ועשיתם לכם פסל תמונת כל. רק דבאמת דרכו לדבר בלשון רבים משום ענותנותו ועונשי רק עבור מה שקראתי אתכם המורים. וז"ש שם בתחלת הסדר אתה החלות להראות את עבדך וגו' אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך רק אתה לבדך בראת כל העולם ואין שני עמך. וקשה א"כ למה כתבת בתורתך נעשה אדם וצ"ל משום מדת הענוה א"כ גם אנכי לא חטאתי באמרי משמך נוציא לשון רבים ולא אהני לי תפלתי עדיין ויתעבר ה' בי למענכם בשביל שקראתי אתכם המורים כטעם השני, או יאמר עפמ"ש הגאון בעל גדולי תרומה לפרש הגמ' דמגילה (דף לא) כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו משום דכן דרך המלך והשר להתפאר א"ע בגדולתו ועשרו לפני מלך אחר או שר אחר, אבל אין זה מן הדרך שמלך ושר יתפאר א"ע ברוב גדלו ורוב עשרו לפני איזה עבד ושפל, וז"ש (שמואל ב' ז) ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים ויאמר דוד אל מיכל לפני ה' אשר בחר בי וגו' ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה. הרצון בהיות אני שפל בעיני כ"כ עד שחשוב בעיני הכבוד שאני מתכבד בפני האמהות, וכן מצינו בהמן שנאמר בו ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד אח כל היהודים. הענין שישראל הם שפלים בעיני האומות כ"כ כמאמר המשורר תשימנו מדון לשכנינו ואויבינו ילעגו למו. שפסוק הזה הוא קשה הבנה דהל"ל ואויבינו ילעגו לנו. רק הפירוש הוא כך דמנהג העולם כשרואה איש נכבד וגדול מאד עושה מריבה עם איזה שפל הערך הוא לשחוק בעיני הבריות כי ישחקו עליו ויאמרו לו מה לך איש נכבד וגדול להיות לך שום עסק עם איש שפל כזה. וז"ש תשימנו מדון לשכנינו השכנים שלנו או"ה יעשו עמנו מדון ואויבינו הרחוקים ילעגו למו עם שכנינו שעושים מריבה עם אומה שפלה כמונו. וזה שהיה בעיני המן לשלוח יד במרדכי לבדו לבוז משום שהגידו לו עם מרדכי שהוא יהודי ואין זה כבודו אף שינצח היהודים. לכן חשב המן בלבו שיהיה לו קצת חשיבות בדבר הזה ולא לקלון ויבקש המן להשמיד את כל היהודים, ואם ינצח את כל האומה הכללית יהי' לו קצת לתפארת. הרי עכ"פ עינינו הרואות שעיקר החשיבות מה שאדם מראה הוא שייך דוקא בפני אנשי ערכו או גדולים ממנו. אבל לא להפחותים ממנו. והנה עינינו הרואות כי הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו והוא המלך הכבוד יהיה מראה יקר תפארת גדולתו אל שוכני עפר רמה ותולעה. בודאי אין זה כי אם מחמת גודל טובתו וענותנותו. וזה שאמר רבי יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה. שהקב"ה הראה לנו גדולתו. שם באותו מקום עצמו אתה מוצא ענותנותו, כי זולת מדת הענוה מה שייכות למלך הכבוד להגיד גדולתו לבשר ודם וכו' ע"ש ודפח"ח ש"י. וז"ש מרע"ה שביקש אעברה נא כי אין בי חטא משפט מות על הלשון נוציא שאמרתי בשמך לשון רבים, כי כן דרכך מצד הענוה כדכתיב נעשה אדם, וכדאמרן, וראיה לזה שהרי אתה החילת להראות את עבדך את גדלך וכי כן דרך האדון להראות הגדולה לפני עבדו. וע"כ משום מדת ענותנותך. ואין בי אשמה ג"כ מה שאמרתי נוציא לשון רבים. ונ"ל עוד בזה דהנה ראיתי במפרשי התורה שני טעמים שנגלה הקב"ה למשה רבינו ע"ה על הסנה. טעם א' שרמז לו שיחיה מאה ועשרים שנה כמנין הסנה. ועוד טעם אחר שהראה לו מדת ענוה שלו, ולא השרה שכינתו על אילנות יפות והגבוהות רק על אילן שפל כסנה. וז"ש אתה החלות להראות את עבדיך את גדלך. דהיינו מצד הענוה הראית לי את גדלך כאמור א"כ י"ל דהיינו טעמא ג"כ שנגלית ג"כ על הסנה ואין צריך לומר שרמז לו שיחיה מאה ועשרים שנה ויוכל לחיות עוד יותר אם כן אעברה נא:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:11
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:11](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:11)

**תם הספד חמישי מספר חות יאיר**


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:12
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:12](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:12)

**איתא** במס' מ"ק (דף ט' ע"ב) ר"י בן עכנאי ור"י בן גרים תנו פרשת נדרים בי רשב"י איפטור מיניה למחר הדור לאיפטורי מיניה אמר להו הא איפטורינון מנאי באורתא א"ל למדתנו רבינו תלמיד שנטל רשות מרבו ולן באותה העיר צריך לחזור וליטול רשות וכו' עכ"ל. ויל"ד אמאי דייק דתני דוקא בפרשת נדרים וכן למה דייק דלמדו דוקא גבי רשב"י, ונראה לי לתרץ דוקא לרשב"י לשיטתו ומדתני להו בפרשת נדרים הוי שפיר הך דנטלו רשות למחר שנית, ומקודם נבוא לתרץ רש"י במס' פסחים (דף עא) דאיתא התם אמר עולא שלמים ששחטן מעי"ט אינו יוצא בה לא משום שמחה ולא משום חגיגה. משום שמחה אינו יוצא בעינן זביחה בשעת שמחה וליכא משום חגיגה אינו יוצא דהוה דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. לימא מסייע ליה והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון או אינו אלא לילי יו"ט הראשון ת"ל אך חלק מאי לאו משום דאין לו במה לשמוח דבעינן זביחה בשעת שמחה. לא כדקתני טעמא מה ראית לרבות לילי יו"ט האחרון ולהוציא לילי יו"ט הראשון. מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו. מיתיבי ההלל והשמחה שמונה ואי איתא לדעולא שבעה הוי, כגון שחל יום ראשון להיות בשבת דבשבת אינו רשאי לשחוט ובע"ש נמי אין רשאי לשחוט משום דבעינן זביחה בשעת שמחה, אמר רב פפא מכבדו בכסות נקיה ויין ישן, רש"י בד"ה והיית אך שמח לרבות לולי יום טוב האחרון אבל יום אינו חייב בשמחה וכבר צווחי קמאי על רש"י ז"ל דסותר למ"ש רש"י במס' סוכה (דף מח ע"א) מנה"מ דיו"ט האחרון חייב בשמחה דכתיב והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון. וכתב רש"י וכיון דאיתרבי לילי יו"ט האחרון שהוא טפל ק"ו היום שהוא עיקר שהוא חייב בשמחה. ונ"ל דהנה דין זה דתלמיד שלן צריך לחזור וליטול רשות מפקינן מדכתיב במלכים (א ח') ביום השמיני שלח את העם, וכתיב ביום כ"ג שלח את העם אלא לתלמיד שנטל רשות ולן צריך לחזור וליטול רשות, והקשה מהרש"א בחד"א אמאי נטלו כלל רשות משלמה המלך שנית כיון דהא דנטלו רשות ביום ח' ע"כ לילך למחר נטלו רשות דבו ביום א"א לילך כיון דהוא יו"ט, ובאמת דאם נטלו רשות לילך למחר א"צ לחזור וליטול ולמה נטלו כלל רשות שנית, וא"ל דנטלו רשות ביום השמיני לילך בו בתוך התהום ואח"כ נמלכו ולנו בתוך העיר ולהכי נטלו רשות שנית הא ההלל והשמחה שמונה ואיך היו יכולים לצאת מהעיר ולבטל השמחה ועיין בדברי הט"ז וש"ך יו"ד (סי' רמ"ב סט"ז) ונ"ל לתרץ בדרך פשוט ב' תירוצים, דלעולם י"ל דנטלו רשות ביום השמיני לילך בתוך התחום, ואי דמבטלין השמחה י"ל דדוקא אי אמרינן אין שמחה אלא בבשר ושלמים אינן נאכלין אלא בירושלים א"כ לא יוכלו לצאת מירושלים בשמיני כדי שלא לבטל השמחה אלא אי אמרינן כר"פ דמכבדו בכסות נקיה וביין ישן שפיר יוכלו לצאת מירושלים בשמיני כיון דיכולים לשמוח ביין ישן אפי' חוץ לירושלים. ועוד י"ל דאי אמרינן כסברת רש"י דשמחה אינו נוהג אלא בלילה ולא ביום שפיר יוכלו לצאת ביום, א"כ מתורץ שפיר סתירת רש"י די"ל דהיה קשה לרש"י קושית מהרש"א הנ"ל אמאי נטלו רשות ביום כ"ג כיון דכבר נטלו רשות בשמיני לילך ביום כ"ג כיון דבשמיני א"א לילך כיון דחייבים בשמחה, וא"ל דקיימו השמחה ביין ישן כיון דהמקשן פריך מאי לאו משום דאין לו במה לשמוח ע"כ ס"ל דאין שמחה אלא בבשר והאיך יוכלו לצאת בשמיני. אלא ע"כ דשמחה אינו נוהג אלא בלילה ושפיר היה יכולים לצאת ביום ושפיר נטלו רשות שנית ביום כ"ג משלמה המלך, כיון דהא דנטלו רשות בשמיני לילך תיכף בו ביום נטלו רשות ולהכי נטלו רשות שנית למחר ביום כ"ג משום דתלמוד שנטל רשות מרבו ולן באותה העיר צריך לחוזר וליטול רשות. אבל במס' סוכה קאי אליבא דמסקנא דמתרץ ר"פ דמשמחו בכסות נקיה וביין ישן א"כ בלא"ה לא קשה קושית מהרש"א למה נטלו רשות שנית כיון די"ל דמה דנטלו בשמיני רשות דעתם היה לילך בו ביום ואי דחייבי' בשמחה י"ל דשמחה זו דיין ישן היו יכולים לעשות אפי' חוץ לירושלים. וא"כ שפיר י"ל אפי' ביום השמיני חייבין בשמחה וזה ברור. והנה יש לנו הוכחה אליבא דרשב"י דשמחה דשמונה אינו נוהג ביום. דהנה איתא במס' ר"ה (דף ד') כיון שעבר עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר ר"ש אומר שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחלה. וכן היה רשב"י אומר רגלים פעמים ג' פעמים ד'פעמים ה' כיצד נדר לפני הפסח ג'. לפני עצרת ה'. לפני החג ד', מאי טעמא דר"ש אין צריך לומר בחג הסוכות שבו דבר הכתוב למה נאמר בזה אחרון. והקשת הרשב"א אכתי מנ"ל כסדרן ואי מדכתיב חג הסוכות הא צריך דהוי אמינא דאינו עובר בבל תאחר עד שיעבור גם שמיני עצרת דכתיב בפרשה דסיים בה והיית אך שמח דמרבינן גם שמיני עצרת וא"כ אם מקריב אותו בשמיני עצרת אינו עובר בבל תאחר כיון דיכול להקריב אותו משום שלמי שמחה. לכך כתיב חג הסוכות בסוף דתיכף שעבר סוכות עובר בב"ת ולא מועיל מה שיקריבם בש"ע א"כ קשה לרשב"י קושיא הנ"ל מנ"ל שיהיה דוקא כסדרן אע"כ מוכח דשמחת שמיני אינו רק בלילה ואינו נוהג ביום ולא מרבינן מקרא דוהיית אך שמח אלא לילה א"כ שפיר מוכח דבעינן כסדרן מדכתיב חג הסוכות. וא"ל דאיצטריך חג הסוכות לאשמועינן דעובר בב"ת תיכף שיעבור סוכות דה"א דאינו עובר בב"ת עד שיעבור גם שמיני עצרת דזה אינו דמאי נפקא מיניה איכא אם נימא דאינו עובר בב"ת עד שיעבור ש"ע ואי דיקריב קרבנו בש"ע ז"א דמתי יקריב כיון דלילה לאו זמן הקרבה הוא וביום אינו חייב בשמחה ולא יכול להקריבם משום שלמי שמחה ונדרים ונדבות אינם קרבים ביו"ט לר"ש ולמה לי בחג הסוכות, אלא ע"כ דאתי להורות דבעינן כסדרן א"כ מוכח לרשב"י דשמחה אינו ביום בשמיני אלא בלילה א"כ יש לומר דוקא רשב"י לשיטתו אמר דין זה דתלמיד שלן באותה העיר צריך לחזור וליטול רשות משום דלדידיה מוכח דיום השמיני אינו חייב בשמחה לא קשה קושית מהרש"א שהזכרנו די"ל דהא דנטלו רשות בשמיני היה לילך תיכף בו ביום ובתוך התחום ואי דשמחה שמונה י"ל דלא חייב בשמחה בח' רק בלילה ולא ביום, אך לכאורה י"ל דלא מוכח מרשב"י דשמחה דשמיני אינו נוהג ביום ואי קשה מנ"ל דבעינן כסדרן כיון דבעינן קרא דחג הסוכות דעובר תיכף אחר חג הסוכות, י"ל דיליף דבעינן כסדרן מהא דאיתא במס' ר"ה (דף ו' ע"ב) אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון דעברו עליהם שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר בבל תאחר וכתבו התוס' מדכתיב כל הבכור אשר יולד מלמד דהבכור נאכל כל שנתו כלומר דכתיב בי' תאכלנו שנה בשנה. ושאר קדשים דרוש מדכתיב התם כל ופריך בשלמא רגלים בלא שנה משכחת לה אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה הניחא למאן דאית ליה כסדרן אלא למאן דלית ליה כסדרן היכי משכחת לה. משכחת לה כדר' שמעיה דאמר עצרת פעמים ה' פעמים ו' פעמים ז'. ומאן תנא דפליג עליה דר' שמעיה אחרים היא דאמרי אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים. א"כ י"ל דרשב"י ס"ל כאחרים וקשה ליה כיון דקרא שנה בשנה מורה דבשנה בלא רגלים עובר בבל תאחר היכי משכחת לה אע"כ דבעינן כסדרן ומשכחת שפיר שנה בלא רגלים, אך לשיטת רש"י ז"א דרש"י בד"ה הניחא למ"ד דבעי כסדרן כתב וסבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ופי' דליכא למימר דס"ל בכל מילי כמ"ד דבעינן כסדרן כיון דרשב"י ס"ל פעמים חמשה והאיך משכחת חמשה רגלים כיון דבשנה עובר א"כ מוכח דרשב"י לא ס"ל הך לימוד דשנה בשנה דבשנה בלא רגלים עובר בבל תאחר. וא"כ מנ"ל כסדרן אע"כ מוכח דיום אינו חייב בשמחה ומוכח שפיר דבעינן כסדרן מקרא דחג הסוכות כדכתבנו. וזה שדייק, שתנו בפרשת נדרים בי רשב"י. ולמדן ג"כ דין זה במ"ש רגלים פעמים ג' פעמים ד' וכו' כיצד נדר לפני הפסח ג' וכו'. ומוכח מזה דלית ליה דעובר בשנה בלא רגלים, ומוכח דס"ל דשמחה דשמיני אינו נוהג ביום אלא בלילה מכח קושיא הנ"ל א"כ מיניה מוכח שפיר דין זה דהלכו בשמיני מאחר דלא הי' עליהם חיוב שמחה ביום השמיני כ"א בלילה ושפיר הלכו ביום. ועוד האריך בזה בשלשה אופנים נחמדים והגונים ואין כאן מקומו:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:13
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:13](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:13)

**איתא** במשנה ברכות (דף כח ע"ב) ת"ר כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו אמרו ליה רבינו למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחיי עוה"ב א"ל הזהרו בכבוד חבריכם וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים וכו'. וכבר כתבתי לבאר איך מישך שייך הני תרתי בהדדי ויאמר עוד ע"ד שראיתי בתיקוני זוהר תיקון י"ח וז"ל אר"ש זכאה חולקנא דעילאין ותתאין אינן באסמיכתא לסייע לן הא איהו דאוקמוהו מארי דמתניתין דבר נש דאשתדל בפולחנא דמאריה דכל בריין דעלמא בסייעתא דיליה כמה דאוקמוהו כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, ואפילו שרפים ואופנים וחיות לא איתבראי אלא לסייעתי' וכד בר נש אפיק הבלים ודבורים בצלותא כמה עופין פתחין גדפייהו ופומייהו לקבלא להון הה"ד כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר, ונטיל קוב"ה אלין מלין ובנה בהון עלמין דאיתמר בהון כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה ורזא דמלה ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה אל תקרא עמי אלא עמי בשותפות וכו' יעש"ה, הרי דע"י התפלה בכוונה נעשה מחר ושותף להקב"ה ואין לך כבוד גדול מזה וז"ש ר"א הזהרו בכבוד חבריכם שיהיה הוא יתב' חברכם ובמה כשאתם עומדים ומתפללים וכו' והן הן דברי המשורר (קכ"א) אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, דהיינו הרים וקאי על הדין ואין לי כ"א לשאול עזרי מעם ה' מהמתפלל בכוונה שההוא נקרא עם ה' שותף עושה שמים וארץ דבורא ג"כ בתפלתו שמים וארץ כאמור, ובימי התשובה אמרתי שזה פי' המשורר (כ"ב) הושיעני מפי אריה ומקרני רמים עניתני, דהיינו ששואל הושיעני מפי מחמת זכות תפלות היוצאים מפי וכ"ת שהם בלא כוונה לז"א ארי"ה ר"ת אלול ר"ה יום כפור, הושענא רבא, דבאותן הימים תפלתי רצויה שהיא במחשבה טובה ואי' בתיקונים שעם אותן תפלות בכוונה בר"ה ויו"כ עולות בהדייהו תפלות שאר ימות השנה וזה שכתוב מפי היוצא מפי אריה בזמנים הללו הושיעני מסיים ומקרני רמים שהוא השופר הנקרא קרן תענני, ואולי י"ל בזה ג"כ כוונת הפסוק ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום ע"ד שאמרו ברכות (דף ח) אמרו ליה לר' יוחנן איכא סבי בבבל תמה וכו' כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנשתא אמר היינו דאהני להו וז"א ואתם הדבקים בה' אם אתם עושים כן דביקות עם הקב"ה דהיינו ע"י התפלה שנעשה שותף עמו לנטוע שמים וארץ כאמור אז חיים כלכם היום אף בח"ל דזהו מתן שכר בצדם של המתפללים בכוונה. ואמרתי עוד שז"פ המשורר (יג) הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם והיינו ע"ד פי' מ"ז הגאון אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, פירושו דיחטא לשון חסרון כמ"ש והייתי אני ובני שלמה חטאים, ופירש"י חסרים מן המלוכה, ה"ה הכא פירושו דאין צדיק שלא יחסיר אחת ממצות ה', וכדאמרינן ריש מס' זבחים אין לך אדם מישראל שאינו חייב עשה ובמס' מנחות (דף סא) איתא דעל עשה אין מענישין אלא בעידנא דריתחא יע"ש ועיין במס' ברכות (דף ו' ע"ב) אר"י בשעה שהקב"ה בא לבהכ"נ ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה, ופי' מהרש"א דאי"ש ר"ת אמ"ן יה"א שמי"ה רבא, הואיל ואין מנין עשרה לומר קדיש אין עונה איש"ר יע"ש, וז"ש הושיעה ה' כי גמר חסיד, וכ"ת כיון דאין מיתה בלא חטא מה טעם יש במיתת החסיד, וכ"ת דמ"מ נחסר לו אחת ממצות עשה הא אין מענישין עליו אלא בעידן ריתחא לז"א כי פסו אמונים מבני אדם שאפסו מבני אדם לומר אמן דליכא עשרה בי כנישתא ובשביל זה הקב"ה מיד כועס ואחרי שהוא כועס הו"ל עידנא דריתחא ומעניש על עשה ומשום הכי גמר חסיד. ובדרוש הספד הארכתי בזה:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:14
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:14](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:14)

**אמר המו"ל כאשר כל הספר חות יאיר בא בספר ארץ חמדה הזה ואין חסר רק איזה גרגרים לכן נדפיסם עתה המאמרים האלה ובזה יהיה נשלם כל ספר חות יאיר:** 
*אמר המעתיק אחר מאדמ"ו הגאון מאור הגינה בעל אור חדש נ"י נתן לי רשות להעתיק מכתביו הקדושים המאמרים שבאגדות שבש"ס אשר פירש האור לפני הדורשין ואח"ז לסדר יתר חדושיו בשמעתין על סדר הש"ס וכעת אני עומד בהעתק מילי דאגדה במסכת ע"ז וראיתי כתוב פירוש מספיק מה שהעלה אדמ"ו הגאון נר"ו ברום שכלו הישר והזך על דברי מהרש"א שעמדו בו גדולים ראשונים ואחרוני' ואין פותר אותו אמרתי להעתיקו פה כי מי יודע אם אזכה להגיע בסידור המערכה על הש"ס לדבר זה שגדלו מאד פארותיו ויהא חבור גדול מאד ע"כ העתקתי כאן על פי רשות מכבוד אדמ"ו נר"ו אשר יאמר כי הוא זה בדף יב ע"א ישב לו קוץ בפני ע"ג לא ישחה ויטלנה מפני שנראה כמשתחוה וכו' ואם אינו נראה מותר כו' וצריכא וכו' יע"ש בגמ' וז"ל מהרש"א נראה דלא ניחא לתלמודא למימר לא זו אף זו קתני וכו' ואין להקשות התירא דאינו נראה במעיין למה לי די"ל דתני איידי דלעיל וכו' ובהכי ניחא נמי משום התירא דא"כ איצטריך למתני מעיין ולא סגי בהא דתני פרצופות ודוק עכ"ל ורבים ראו כן תמהו על מהרש"א צדיק מה פעל בדבריו האחרונים אכתי קשה למה ליה למיתני מעיין כלל כיון דהתירא דאינו נראה דידי' מוכח מהנהו דרישא, ואיסורא מפרצופות, ונ"ל עפמ"ש בתוס' בד"ה והאר"י אמר רב וכו' דכוונת הש"ס למוקמי הברייתא אליבא דרב ג"כ. והנה לכאורה יש לדקדק אמאי לא קתני התירא בא"נ בפרצופות כמו דקתני גבי מעיין איידי דרישא ה"נ ה"ל למיתני דרך איידי גם בפרצופות וצ"ל דגבי פרצופות א"א למיתני כלל ואם אינו נראה דהרי לעולם נראה כמנשק מאחר שהוא נותן עליו פיו ממש, ומצאתי ראיתי להדיא הכי בס' פלפלא חריפתא מהתוי"ט שהביא בשם השלטי גבורים הכי ע"ש, ולפ"ז מוכרח דפירושו דאינו נראה הוא בכה"ג דלא מתחזי כמשתחוה או כמנשק דזה א"א לצייר בפרצופות ויתפרש הברייתא גם אליבא דרב משא"כ אם נפרש הפירוש אינו נראה דלא מתחזי כלל שאין שום אדם רואהו ומתניתא דלא כרב רק כאינך תנאי, הוה הדרא קושיא לדוכתה אמאי לא קתני גם בפרצופות היתרא דאינו נראה דבכה"ג נמי משכחת לה בפרצופות היכא דעומד במקום שאין איש רואה, ולפ"ז הן הן דברי המרש"א שכתב בצחות לשונו ובהא ניחא (ר"ל במה שכתבתי דהתירא דאינו נראה במעיין לא איצטריך רק משום איידי ניחא ג"כ) ואיצטריך למיתני מעיין דאי לא הוה קתני מעיין כל עיקר רק הוה סמוך למילף איסורא דידיה מפרצופות לא הוה ידענא התירא דאינו נראה אי לא נראה כעובד, רק הוה אמינא דהא דקתני ואם אינו נראה פירושו דלא מתחזי כלל דלא כרב אבל השתא דתני היתרא דמעיין משום איידי דרישא קשיא לן אמאי לא קתני גם בפרצופות האי התירא איידי דרישא ומוכרח לומר דפירוש אינו נראה היינו דאינו נראה כמשתחוה דאתיא הברייתא גם כהאי תנא דסובר כרב וא"ש דמשום התירא דאינו נראה בכה"ג דלא מתחזי כמשתחוה איצטריך למתני מעיין ופשוט הוא לפע"ד ע"כ מצאתי בדברי אדמ"ו הגאון נר"ו ומי שמוח בקדקדו יודה לדבריו שכוון האמת כפי' מהרש"א ז"ל:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:15
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:15](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:15)

**הדברים האלה באו בספר חות יאיר בדף ע"ד וכל המאמר ההוא הדפסנו בפרשת בראשית והשמטנו שם את סוף המאמר ולמען אהבת השלמות נדפיס אותו כאן).** 
**ויש** לפרש עוד ע"פ האמור במס' ר"ה (דף יז) ורב חסד מטה כלפי חסד וכו' דבי ר"י תני מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק יעש"ה, ומקשים המפרשים א"כ למה נענש אדה"ר על עבירה ראשונה הא כך המדה שמעביר ראשון ראשון ותי' משום דאדה"ר מין היה וכפר בעיקר אמטו להכי נענש על צווי ראשונה ע"ש, ואני אמרתי ליתן טעם לשבח מדוע ישתנה דין ע"ג משארי עבירות לענין עבירה ראשונה. ונ"ל דהא לכאורה קשה תהוי עבירה ראשונה כמו שניה אצל האדם שהרי לכל העבירות קדמה המחשבה, ותהיה המחשבה נחשב לעון הראשון והמעשה לשני (דעבירות עושים בודאי בכונה שלמה בעוה"ר) רק ז"א דהרי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה וה"ל המעשה ראשונה ושפיר מעבירה, אך בע"ג גם מחשבה שלה מצרפה למעשה כדכתיב למען תפוש את בני ישראל בלבם, וכדאיתא במסכת קדושין (דף מ) א"כ המעשה של ע"ג ה"ל עבירה שניה מאחר שכבר קדמה להמעשה המחשבה ושפיר נענש אדה"ר על עבירה ראשונה שהיה בה כפירת העיקר וקדמה המחשבה לעשות את המעשה אחר כך כעבירה שניה, ובזה הסברתי היטב דברי הרא"ש ז"ל שפי' בהא דאמרי' שם (דף ד) אני ה' קודם שיחטא דקשה קודם שיחטא א"צ לרחמים, ותי' הוא ז"ל דקאי על המחשבה קודם שיחטא בפועל ואי דמחשבה רעה אינו מצרף למעשה מ"מ קאי על ע"ג דמצטרפת למעשה והיינו דוקא אי גמר ועשה המעשה אז נענש גם על המחשבה משא"כ אי חישב ולא עשה מעשה אינו נענש ע"ש, וצריך טעם לדבר, אבל לדברינו א"ש דבחישב ולא עשה מעשה ה"ל עבירה ראשונה אע"ג דמחשבת ע"ג נמי נושא מ"מ הו"ל עבירה ראשונה וקמ"ל אף דע"ג חמירא מ"מ גם בה מעביר ראשון אבל אי גמר להמעשה אז עון עצמו אינו נמחק היינו המחשבה וה"ל המעשה עבירה שניה, ובזה מיושב היטב קושית מהרש"ק על הרא"ש מהך דמס' קדושין (דף ה) דפריך ודלמא מהרהר בע"ג הוה דמאי קושיא הרי לא עשה מעשה וגם על המחשבה לא נענש יע"ש, ולדברינו א"ש דיש לומר שכבר קדמו מעשה מקמי הכי דה"ל מחשבה זו עבירה ראשונה, וז"פ ולך ה' החסד שמעביר ראשון ראשון וכ"ת למה לא העביר גבי אדה"ר עבירה ראשונה לזה מתרץ דאימתי עושה חסד זה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו על המעשה לבד אבל על עבירה חמורה כמו ע"ג דמשלם גם על המחשבה בזה אינו עושה חסד זה להעביר ראשון כדאמרן מלתא בטעמא:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:16
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:16](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:16)

**או** יאמר לדברי הרא"ש הנ"ל דה"ק אחת דבר אלהים שתים זו שמענו, דהיינו ה' ה' וקאי א' קודם שיחטא, וקשה קודם שיחטא אינו צריך למדה"ד ומתרץ מ"מ לך ה' החסד לגבי מחשבה בעבירה חמורה כשאתה משלם גם על המחשבה כמעשהו כמו על המעשה והוא ע"ג דמוותר על המחשבה בלי גמר מעשה כדברי הרא"ש לזכרון:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:17
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:17](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:17)

**המאמר הבא הוא בחות יאיר בדף קיא וכל הענין הנדפס בדרוש לשבת תשובה** 
**ואגב** דאיירינן לעיל בסוגיא דשבת וב"ק ראוי להעלות ג"כ מה שחידש בנו של הגאון המחבר נ"י בבחרותו ה"ה הרב החריף המופלג מו"ה אלכסנדר זיסקינד נ"י מבראד, אשר יאמר כי הוא זה לשונו:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:18
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:18](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:18)

**גם** אני הצעיר עמדתי על באור דברי התוספות דשבת (דף קז ע"א) שהעלו דר"ש ע"כ יליף חילוק מלאכות מדשמואל דיליף לה ממחלליה מות יומת אא"ע למזיד תנהו ענין לשוגג, והקשה בס' משנת ר"ע מסוגיא דב"ק (דף עא) דמסיק הש"ס אמרי חברותה כולה משמיה דר"י בטובח ע"י אחר ומסיק דר"ש ס"ל כר"י הסנדלר וקשיא לדידיה פרכת הש"ס שם יכול אפי' שוגג מאי אמרת דכתיב מחלליה מות יומת במזיד אמרתי לך ולא בשוגג הרי ר"ש גופיה דריש להאי קרא דמחלליה לשוגג, וכבר תירץ בזה אאמ"ו הגאון הגדול נר"ו, ואמרתי גם אנכי ליישב קושיא זו דהא לכאורה יל"ד מנ"ל להתוס' דר"ש יליף לה חילוק מלאכות מדשמואל לפמ"ש התוספות במס' שבת (דף ע ע"א) בד"ה על כולן אינו חייב אלא אחת דמש"ה א"א ללמוד מבחריש ובקציר דה"ל ב"כ הבאים כאחד ואין מלמדין א"כ מאי קושיא אליבא דר"ש מנ"ל חילוק מלאכות ודלמא איהו ס"ל ב"כ הבאים כאחד מלמדין ויליף חילוק מלאכות מבחריש ובקציר תשבות וביותר לפי מ"ש התוס' שם אח"כ אף אי דרשינן לבחריש ובקציר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת עומר שהיא מצוה נלמוד ג"כ מיניה חילוק מלאכות א"כ יאמר לפי מה דאיתא במנחות (דף עב ע"א) דראב"ש לשיטת ר"ע רבו של אביו אמרה וכו' ודריש נמי בחריש ובקציר למעוטי קצירת עומר א"כ ודאי דגם ר"ש הכי ס"ל אך י"ל דע"כ מוכרח דר"ש ס"ל ב"כ הבא"כ אין מלמדין שהרי מסקינן במס' קדושין (דף מג ע"א) דמש"ה לא ילפינן ממעילה דיש שליח לדבר עבירה משום דהוי מעילה ושליחות ביד לב"ה או מעילה וטביחה ומכירה לב"ש ב"כ הבא"כ ואין מלמדין ופריך למ"ד מלמדין מא"ל ומשני דיליף משחיטת חוץ ודריש הוא ההוא למעוטי שליחות לד"ע בכל התורה עש"ה בסוגיא, ועיין במס' זבחים (דף עח ע"ב) דמסיק שם בגמרא דר"ש דמרבה מאיש איש שנים שהעלו לא דריש הוא ההוא א"כ קשיא לר"ש תיתי ממעילה דבכ"מ יש שלד"ע, וצ"ל דהוי ב"כ הבא"כ ואמ"ל, הרי בהחלט מוכח דר"ש ס"ל ב"כ הבא"כ אין מלמדין ולא מצי יליף מבחריש ובקציר, ומקשין התוספות שפיר מל"ל חילוק מלאכות לר"ש, אפס עדיין יש לשאול ודלמא לעולם אימא לך דר"ש ס"ל ב"כ הבא"כ מלמדין רק מש"ה לא ילפינן ממעילה דיש שליח לדבר עבירה דסובר כב"ה והוי מעילה ושליחות יד וטביחה ומכירה ג' כתובים הבא"כ ואין מלמדין לכ"ע, רק גם זאת י"ל דהנה הטעם מאן דס"ל ב"כ הבא"כ מלמדין וג' כתובים הבא"כ אין מלמדין ע"כ הכי הוה דבשביל יתור דרש א' י"ל מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא משא"כ בג' כתובים דאיכא ב' יתורים בקרא לא שייך לומר טרח וכתב לה קרא וכ"כ מהרש"ל בסוגיא דמ"ע שהז"ג דגבי ב' כתובים צ"ל שני יתורים ע"ש ויעוין במס' ב"ק (דף עז ע"ב) דאתמר המוכר טרפה לדברי ר"ש ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור ר"י אמר חייב אע"ג דליתא בטביחה איתא במכירה ר"ל אמר פטור כיון דליתא בטביחה ליתא במכירה דהוקש מכירה לטביחה יע"ש, א"כ לרבא דמשני א"ק וטבחו או מכרו מקיש טביחה למכירה ליכא למימר דה"ל ג' כתובים לר"ש ז"א דמ"מ אין כאן ב' יתורים דהרי במעילה ג"ש דחטא חטא אינו מיותר מידי כפרש"י בקדושין (דף מב ע"ב) דאצטריך לה במס' מעילה לכמה דרשות וגם היקש דטביחה ומכירה אינו מיותר דאצטריך למעוטי טריפה אליביה דר"ש גופיה כסברת ר"ל הנ"ל וכיון דליכא ב' יתורים רק חדא דשליחות יד שוב ע"כ צ"ל בהחלט דר"ש ס"ל ב"כ הבא"כ אין מלמדין ומקשין התוספות שפיר מנ"ל לר"ש חילוק מלאכות, אמנם כ"ז אליבא דר"ל משא"כ לר"י דאמר אע"ג דליתא בטביחה איתא במכירה ושפיר איכא ב' יתורים לר"י בשיטת ר"ש, בשליחות יד וטו"מ א"כ שוב יש לומר טעמא דר"ש בחילוק מלאכות דיליף לה מבחריש ובקציר דסובר ב"כ מלמדין ומ"מ ליכא למילף ממעילה דיש שלד"ע דה"ל ג' כתובים הבאים כא' וב' מהם מיותרים, וכיון דסוגיא דב"ק אזדא לר"י דמוקי בטובח ע"י אחר מוקי לה שפיר ר"ש כריה"ס ולק"מ קושית משנת ר"ע הנ"ל, ור"ל מוקי לה דכי פליגי חכמים אשארא כמו דמשני ג"כ למ"ד מעשה שבת דרבנן, ובזה מתורץ מה שי"ל מנ"ל לר"י אליבא דר"ש דלא מקשינן מכירה לטביחה לענין טריפה מנ"ל זאת ודלמא אין היקש למחצה, ולדברי א"ש דר"י לשטתיה היה קשה לו קושיא הנ"ל וצ"ל דר"ש ס"ל ב"כ הבא"כ מלמדין ובמעילה ושליחות יד וטו"מ הוי ג' כתובים הבא"כ וב' יתורים כנ"ל א"כ ע"כ אינו מקיש טביחה למכירה דאל"כ ליכא ב' יתורים דאצטריך היקש דמכירה לטביחה לטריפה אע"כ דר"ש לא מקיש כלל לענין זה מכירה לטביחה ורק טביחה למכירה הוא דמקיש לה ודו"ק:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:19
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:19](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:19)

**ואלה** דברי חתן הגאון הגדול המחבר נר"ו ה"ה כבוד הרב הגאון החריף מוהר"ר יצחק נר"ו מסלאנימא אב"ד ור"מ במדינת ליטא בק"ק אמסטיבווא והסביבה יצ"ו וכבר נדפס משמו חדושים נחמדים בפתיחת אור חדש חלק שני וז"ל, הנה הר"ן ז"ל דייק מדברי הרי'"ף פ"ק דקדושין (דף ז ע"ב) במה שכתב שם דכל תיקו דקדושין צריכין גט דה"ל ספיקא דאורייתא מכלל דס"ל להרי"ף דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא, והרב בעל כפות תמרים כתב דיש לערער בזה על הר"ן דמה הוכחה יש מדברי הרי"ף דלמא הרי"ף ס"ל כסברת הרמב"ם ז"ל דבכל ספיקא אפי' בחתיכה ספק חלב ספק שומן שרי מן התורה לאכילה וחכמים אסרוה וכן ספק מקודשת מותרת מה"ת בלא גט אלא דחכמים אסרוה והצריכוה גט לחומרא מדרבנן והיינו שכתב הרי"ף בלשונו דכל תיקו דקדושין צריכא גט דהוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא עבדינן כלומר דהיינו מדרבנן עבדינן ספיקא דאורייתא לחומרא כמו שסובר הרמב"ם בכל האיסורין ועכ"פ דעת תורה ודעת נוטה של הרי"ף בהא דספיקא דאורייתא לא נודע לנו, ואמרתי לפשוט דע"כ דעת הרי"ף הוא שלא כדעת הרמב"ם רק דכל ספק דאורייתא מה"ת לחומרא דעיין בסוגיא דב"ק (דף עא) בפיסקא גנב וטבח ביום הכפורים אמאי נהי דקטלא ליכא מלקות מיהא איכא יע"ש באריכות, והרי"ף ז"ל מוקי למתני' דגנב וטבח ביוה"כ בטובח ע"י אחר והקשה המהרש"א והת"ח וכל המפרשים דמתני' ע"כ לא איירי בטובח ע"י אחר דאל"כ מ"ש יה"כ משבת רק הברייתא דטבח בשבת מוקמי' לה ע"י אחר ולא מתני' ע"ש, רק דהרא"ש ז"ל מסיים בטעמא דא"ה בשבת פטור משום שחיטה שא"ר דמשמע להרא"ש לפ"מ דמוקמי הברייתא בטובח ע"י אחר גם מתני' מתרצי בהכי והא דקתני בי"כ דוקא היינו משום די"כ שמיעה ראויה היא משום דמעשה יוה"כ מותר אף לריה"ס ומעשה שבת אסור ע"ש, ורבים ראו כן תמהו דמה טעם יש לחלק בין מעשה שבת ליה"כ ומהרש"ל ביש"ש כתב דק"ו היא מה י"כ עצמו דאסור באכילה וכו', וראיתי להגאון בעל אליהו רבה בחידושיו על ב"ק שכ' דטעמא של הרא"ש הוא דקשה למ"ד דמעשה שבת מדאורייתא הוא ל"ל ולא לכתוב רק כי קודש אלא דהתורה מרמז בזה דהוא קודש דהיינו מעשה שבת ולא מעשה יו"כ קודש. ולכאורה יל"ד מנ"ל להרי"ף והרא"ש להמציא דרש זה ואי מכח יתורא דהוא קשה באמת מנ"ל למעט מהוא יו"כ ולחלק בין יוה"כ לשבת אשר שוים הן בכל ענין וטפי ה"ל למדרש דהיא קודש ואין מעשיה קודש, וכדי לתרץ כ"ז נ"ל דאיתא בילקוט כי תשא כל העושה בו מלאכה יומת ולא בו ובחבירו פי' אם עשה מלאכה בין השמשות שבין שבת ליום כפור לא תימא דחייב ממ"נ או משום שבת או משום יו"כ קמ"ל קרא דפטור ע"ש, והקשה הרב בעל אור יקרות ע"ז ל"ל קרא ע"ז הא ממילא נדע שהעושה מלאכה בה"ש הנ"ל שהוא פטור שהרי מיתת ב"ד שהוא סקילה משום שבת ודאי אין לחייבו דדלמא יוה"כ זה בה"ש וגם מלקות ליכא לחייבו מכח ממ"נ גם זה אינו דדלמא בה"ש זה היה שבת וקי"ל דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו וא"ל דממעט מעונש כרת דה"א שיתחייב עונש כרת ממ"נ גם ז"א דקמי שמיא גליא אי הוא בר כרת או לאו ול"ל קרא ע"ז ע"ש שהאריך המחבר בענין זה ואדוני מ"ו חותני מאור הגולה הגאון נר"ו בספרו א"ח ח"ב במס' פסחים ד"ה הביא קושיא זו ותרצו בכמה פנים ע"ש, והנה אנכי אשתומם על המראה דלע"ד אין כאן אפי' התחלת קושיא דהא איכא נפקותא רבה לענין דינא והוא לענין קרבן דה"א אם עשה מלאכה בבה"ש שבין שבת ליה"כ יביא חטאת ממ"נ שהרי עשה מלאכה ביום שזדונו כרת וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת וקמ"ל קרא לפטור מכרת וממיתה א"כ ג"כ פטור מקרבן, רק אחר העיון אמרתי שז"א דאיתא במס' כריתות (דף יט) במתני' חלב ונותר לפניו ואכל אחד מהן ואינו יודע איזה מהם אכל, אשתו נדה ואחותה עמה בבית שגג באחת מהן דאינו יודע באיזה מהן שגג, שבת ויה"כ ועשה מלאכה בה"ש, רבי אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר, א"ר יוסי לא נחלקו על העושה מלאכה בה"ש שהוא פטור שאני אומר מקצת מלאכה עשה היום ומקצת למחר על מה נחלקו על העושה מלאכה בתוך היום ואינו יודע אם בשבת אם ביו"כ וכו' שר"א מחייב ור"י פוטר ע"ש בגמרא ותניא אר"א ממ"נ חלב אכל חייב וכו' בשבת עשה מלאכה חייב ביוה"כ ע"מ חייב א"ל ר"י הה"א אשר חטא בה עד שיודע במה חטא ור"א האי בה מע"ל מבעיא ליה פרט למתעסק ע"ש, וראיתי להקרבן אהרן על התו"כ לפרש על הא דקר"י לא נחלקו על העושה מלאכה בה"ש שהוא פטור היינו דאיתא במדרש ילקוט כל העושה בו מלאכה בו ולא בו ובחבירו א"כ מפורש הטעם דפטור מקרבן מחמת הדרש דבו ולא בו ובחבירו, רק דעדיין הקושיא לרבי יהושע דאית ליה דאף אם עושה בתוך היום וא"י אם בשבת אם ביו"כ דפטור היינו מקרא דאשר חטא בה עד שיודע במה חטא א"כ מהאי קרא ידעינן בפשיטות ג"כ דהעושה מלאכה בה"ש שבין שבת ליום הכפורים פטור כיון דבה"ש ג"כ ספק כולו מן היום ספק מן הלילה א"כ לא נודע ג"כ עכ"פ אם בשבת אם ביום הכפורים א"כ ממילא פטור מן הקרבן מחמת דרש דאשר חטא בה א"כ קרא דבו ל"ל בשלמא לר"א דסובר דבה אתי לפרש למתעסק אצטריך בו ולא בו ובחבירו לפטור בעושה מלאכה בה"ש שבין שבת ליוה"כ אלא לר"י הדרא קושית האור יקרות לדוכתה. ונ"ל לתרץ דאצטריך קרא דבו לגלות דפטור דאיכא נפקותא גדולה כגון דעשה מלאכת אפיה או בישול או שחיטה וכדומה לזה בה"ש שבין שבת ליוה"כ, וגבי שבת גלי קרא קודש מה היא קידש אף מעשיה קודש דמעשה שבת אסורין באכילה. וכתב הוא להורות דדוקא שבת אבל מלאכת יה"כ מותר א"כ כשעושה אפיה או בישול או שחיטה וכדומה לזה בה"ש שבין שבת ליו"כ אסור התבשיל מספקא דאולי בה"ש כולה מן היום ועיין בשבת (דף לז ע"ב) ת"ר בה"ש ספק מן היום ספק מן הלילה ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה וא"כ אם כולו מן היום התבשיל אסור שנתבשל בשבת ומעשה שבת אסור באכילה וה"א לאסור מספיקא התבשיל דספיקא דאורייתא לחומרה מדאורייתא קמ"ל קרא כל העושה בו מלאכה בו ולא בו ובחבירו דפטור ממיתה ומכרת ולהורות דהמעשה שנעשה בה"ש מותר ודייק קרא בו דעשיה יהיה בו דוקא ולא בו ובחבירו דהתם כיון דפטור ממיתה ומכרת גם המעשה מותר ובפרט דהאי קרא דקודש סמוך למחלליה מות יומת וע"ש רש"י ד"ה מיתה בעיון ועיין בפני יהושע שרוצה לחלק מחמת ה"ט בין שבת ליום הכפורים אך שאין דבריו מוכרחים כ"כ א"כ לדברינו ה"ט דמ"ד מעשה שבת דאורייתא דדייק קדש מה קדש אסור באכילה ומהוא דאתי לחלק דדוקא מ"ש אסור אבל מעשה יו"כ מותר ולא דריש דהוא קאי על קדש להורות דהוא קדש ואין מעשיו קודש דסובר האי תנא דריה"ס סובר כר"י דילפי' מאשר חטא בה עד שיודע במה חטא שצריך לידע באיזה יום חטא ובה"ש ג"כ ספק דכולה מן היום או מן הלילה וע"כ צ"ל דאצטריך קרא משום דהוא דכתיב גבי קודש לא קאי על קודש רק להורות על מע"ש שאינו אוסר לך במלת קודש ע"ז א"א לך הוא דוקא שבת אבל יו"כ לא וא"כ אצטריך שפיר בו ולא בו ובחבירו דאם עשה מעשה אפי' בה"ש שבין יו"כ לשבת דה"א לאסור מחמת ספק דאולי עשה כולו בשבת לכך גלי קרא דפטור ממיתה ומכרת ולכך המעשה מותר וה"ט דלמ"ד דמע"ש דאורייתא דאליביה סובר ריה"ס כר"י, ולמ"ד מע"ש דרבנן סובר דריה"ס סובר כר"א דדריש מאשר חטא בה פרט למתעסק ואצטריך בו ולא בו ובחבירו לענין עשה מלאכת בה"ש שבין יו"כ לשבת דפטור מקרבן וא"כ תו ליכא למידק דקודש הוא דכתיב דקאי הוא לחלק בין שבת ליום הכפורים דבשבת מעשיה אסור וביו"כ מותר דמה"ת נחלק בין שבת ליו"כ כיון דבו אצטריך למעט בעושה מלאכה בה"ש שבין שבת ליה"כ דפטור מקרבן אף דבעושה מלאכה בתוך היום וא"י אי בשבת או ביוה"כ עשה חייב לר"א דדריש אשר חטא בה פרט למתעסק אעפ"כ בעושה מלאכה בה"ש שבין שבת ליוה"כ פטור לכך סברא יותר לדרוש דהוא קאי על קודש דהוא קדש ואין מעשיה קודש וא"כ ה"ט דהרי"ף והרא"ש דמפרש דלפ"מ שמסיק הש"ס בטובח ע"י אמר ה"ה דמתני' מיירי ג"כ בטובח ע"י אחר ואתי' מתני' ככ"ע ואפ"ה גנב וטבח בשבת פטור אף ע"י אחר משום דשבת שחיטה שא"ר היא ולא שמה שחיטה ומשום הכי הוי שחיטה שא"ר משום דמע"ש אסורין כריה"ס, ומעשה יוה"כ מותרין לכן ביוה"כ בטובח ע"י אחר חייב על הטביחה כיון דחיוב מיתה ליכא בטובח ע"י אחר ושחיטה ראויה הוי דמותר באכילה המעשה שנעשה ביו"כ דלמ"ד מעשה שבת אסור מדאורייתא הוכרחנו לומר דסובר כר"י דדריש מאשר חטא בה עד שיודע במה חטא וליכא נ"מ בהא דגלי קרא כל העושה בו מלאכה בו ולא בו ובחבירו דלענין קרבן נמי ליכא נ"מ דנדע מאשר חטא בה אע"כ להורות אתי לענין מעשה יו"כ דמותר ולענין מע"ש דאסור והיינו מן דרש דהוא כנ"ל. ואתיא דעת הרי"ף והרא"ש על נכון:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:20
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:20](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:20)

**רק** דכ"ז אי דעת הרי"ף בהא דספיקא דאורייתא כהנך פוסקים דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא שפיר איכא למימר דמוכח לר"י דא"ל דרש מאשר חטא בה עד שיודע במה חטא ומיותר קרא דכל העושה בו דמלת בו אתי להורות בו ולא בו ובחבירו דליכא נ"מ גם לענין קרבן כנ"ל רק דע"כ נ"מ אם עשה אפיה ובישול בה"ש שבין שבת ליוה"כ דה"א לאסור מספיקא והיינו משום ספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא אבל אי נימא דדעת הרי"ף כהרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא מן התורה ליכא נ"מ לענין דלא לאסור מספק כיון דספיקא דאורייתא לקולא מדאורייתא וליכא למטעי כלל למימר דיהיה אסור מספיקא וקבעי קרא דבי ל"ל אע"כ דהרי"ף סובר כהראב"ד והרשב"א:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:21
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:21](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:21)

**אלה** דברי חתן הגאון הגדול המחבר נר"ו ה"ה הרב המאה"ג החריף והבקי כבוד מוהר"ר יצחק סג"ל נר"ו פרענקיל אב"ד דק"ק ליכטען שטאדט וכעת הוא אב"ד דק"ק פלאם וז"ל:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:22
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:22](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:22)

**מאחר** שנדרשתי מאת כבוד אדמו"ח הגאון הגדול המפורסם נר"ו אחר שדעתו להדפיס דרוש אחד מה שדרש לשבת תשובה בסוגיא דב"ק (דף עא) בתוך ספרו חות יאיר אשר מדפיס כעת בפראג במילי דאגדה ומוסר מפרקי דר"א הגדול ומאחר שנמצא אצלו מגיסי הרבנים הה"ג נר"ם בסוגיא ההיא מה שחידשו ג"כ באותה סוגיא דלתרוצי הוא דעבידי ויקבע בדפוס ע"כ ראוי שגם אנכי אשים את עיוני בסוגיא זו ואני את פי הגאון אדמו"ח אשמור ואף שטרידנא וקאימנא במס' אחרת עיינתי יום ויומים ואציע דברי מה שהעלה ה' במצודתי לפום רהיטא בענין זה ואם יעלו דברי לרצון לפני הדר גאונו וזכרונו לטובה והטוב בעיניו יעשה, הנה הרי"ף ז"ל הביא אוקימתא חדשה מה שלא נזכר בגמ' רק דמשנתנו מיירי בטובח ע"י אחר ומשום איסור שחיטת שבת נגעו בה דה"ל ששא"ר והקשו עליו הראשונים וגם מהרש"ל ז"ל א"כ מ"ט מחייב תנא דידן בטובח ביו"כ דאי מעשה שבת אסור מסתמא גם יו"כ דהוא בכרת אסור ורצו הפוסקים לחלק בין מעשה שבת למעשה יו"כ, וראיתי בס' משנת ר"ע שהביא משום מ"ו הרב הגאון הגדול מוהר"ר מאיר ברבי ז"ל שהיה אב"ד ק"ק פ"ב להוכיח נגד דעת מהרש"ל דע"כ מוכח מסוגיא דשמעתין דאע"ג דמעשה שבת אסור אבל מעשה יו"כ מותר ויש חילוק ביניהם דאל"כ קשה ל"ל לר' זביד למתלי קושיתו משום דמוקי למתני' כר"מ אמאי לא פריך בפשיטות איך מוקמית לה דר"ש סובר כר"י הסנדלר דמעשה שבת אסור ומה"ט פטרו חכמים דהיינו ר"ש קשה איך קתני במתני' ר"ש פוטר בשני אלו מכלל דבטבח ביום הכפורים מודה דחייב ואמאי הא שחיטתו אסורה משום מעשה יו"כ אלא ע"כ דיש חילוק בין מעשה שבת למעשה יו"כ וסיים דזו ראיה שאין עליה תשובה. ואנכי תלמידו לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דאטו טעמא מאי אנו צריכין למוקי הברייתא בטובח ע"י אחר וחכמים היינו ר"ש וס"ל כר"י הסנדלר היינו משום דמוקמינן מתני' כר"מ ומת ומשלם לית ליה וע"ז קשה למה מחייב ר"מ בברייתא בטובח בשבת ומש"ה צ"ל דברייתא מיירי על ידי אחר וחכמים היינו ר"ש וכר"י הסנדלר אבל אי לא מוקי למתני' כר"מ רק מיירי בשלא התרה בו וכמ"ש התוס' ד"ה בטובח ע"י אחר לא היה צ"ל דמיירי הברייתא בטובח ע"י אחר כלל רק דמיירי בטובח בעצמו ור"מ ס"ל דמת ומשלם וחכמים פליגי וס"ל דאינו מת ומשלם הרי כל עיקר הפרכא של רב זביד לא בא אלא מחמת דמוקי למתני' כר"מ ומסיבה זו צ"ל דחכמים היינו ר"ש וכדאמרן, הרי צריך וצריך ר"ז להתחיל עיקר מי מצי למוקי למתני' כר"מ ומזה נתעורר כל האוקימתא (והנה אדמו"ח היפך בזכותו דר"מ וכתב לי שעיקר הוכחת הגאון הוא דקשה מה לו לר"ז להקשות על צד הדוחק דמוקי למתני' כר"מ ולא כר"ש והא מדפליג בשני דברים מכלל דמודה בקמייתא ומאי קושי' מי לא מצינן למימר דגם ר"ש בהא כר"מ ס"ל דלוקה ומשלם ומש"ה שפיר מודה ר"ש בקמייתא וזה כוונת התוספות בד"ה מכלל דבכולה מתני' מודה, ק"ק מאי דיוק הוא זה כוונתם למ"ש ותמיה לי על מהרש"א ז"ל שהעלה כונה אחרת בדבריהם ואח"ז מצאתי שגם הרב פני יהושע כתב כוונת התוס' כדברי והרי יכול להקשות קושיא עצומה איך מודה ר"ש בטובח בי"כ מאחר דר"ש סובר כריה"ס ומע"ש אסור א"כ גם מעשה י"כ ליתסר אע"כ דיש לחלק בין מעשה י"כ למע"ש ודפח"ח) אמנם בכל זאת יש לי לפרש הפשט בגמרא להסיר תמית התוס' דבאמת הכי קא קשיא ליה לרב זביד ומי מצי לאוקמי למתני' כר"מ ולא כר"ש דקשה אמאי לא מוקמית למתני' כר"ש דמשום שחיטה שא"ר פטור בטבח בשבת וס"ל כריה"ס דמעשה שבת אסור וכאשר העלה באמת הרי"ף וע"כ מש"ה נאדו חברותא כולא מאוקימתא זו משום דקשיא להו א"כ טבח בי"כ נמי אסור דאין לחלק בין מעשה יו"כ למע"ש קשה א"כ איך משני עכשיו דמתני' כר"מ וברייתא בטובח ע"י אחר וחכמים היינו ר"ש וס"ל כריה"ס א"כ קשה הא קתני ר"ש פוטר בשני אלו מכלל דמודה בקמייתא גם בטובת בי"כ ואמאי הא לר"ש הוי ששא"ר דאסור מכח מעשה יו"כ כיון דע"כ לית ליה לחלק בין שבת לי"כ ומשני לעולם אימא לך דמעשה שבת ויו"כ שוין ואין לחלק ביניהם ור"ש אינו מודה באמת בטבח ביו"כ רק מודה בטבח ומכר לרפואה הרי דבמסקנא דמע"ש ויו"כ שוין, אמנם כן מה שנ"ל לכאורה ליישב דעת הרי"ף שמסיק דמשנתנו מיירי בטובח ע"י אחר ובע"כ צריך לחלק בין מע"ש לי"כ ובש"ס דילן לא מסיק הכי י"ל דהש"ס לשיטתיה דחברותא אמרי הכי משמי' דר' יוחנן דאזיל לשטתו מצי למוקמי הברייתא בטובח ע"י אחר וחכמים היינו ר"ש, אבל הרי"ף אליבא דדינא הוכרח להביא אוקימתא אחרת. ובזה יש מקום ליישב ג"כ קושית התוס' במסכת מ"ק (דף ג') דפליגי שם ר"י ור"א בחורש בשביעית חד אמר לוקה וח"א אינו לוקה וקאמר שם בש"ס לימא בדר' אבין א"ר אילעא קמיפלגי דאר"א אר"א כ"מ שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה אין דנין בכלל ופרט, ומסיק דכ"ע לית להו הך דר' אילעא וכ' התוס' דהמ"ל דכ"ע אית להו לדר"א יעש"ה, ונראה דהנה ראיתי כתובה על הספר משנת ר"ע הנ"ל קושיא עצומה לאוקימתא דסוגיא זו דר"ש ס"ל כריה"ס והרי אמרו בברייתא יכול אפילו בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי לך ולא בשוגג, והשתא קשה לפמ"ש התוס' במסכת שבת (דף ק"ו ע"א) דר"ש סובר מקלקל בהבערה חייב ויליף לה מלא תבערו א"כ לא מוכח חלוק מלאכות מזה וגם מקרא דאחת מהנה דדריש ר' יוסי מיניה חילוק מלאכות לית ליה לר"ש, וע"כ ר"ש יליף ח"מ מדשמואל שם (דף ע) דקאמר מנ"ל אמר שמואל מחלליה מות יומת אא"ע למזיד שכבר נאמר כל העושה בו מלאכה יומת תנהו ענין לשוגג יע"ש והשתא קשה אליבא דר"ש דסובר כריה"ס דמע"ש אסור שוגג נמי וליכא למימר דכתיב מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ז"א דהרי ר"ש באמת מוקי לה אשוגג כדשמואל יע"ש, ונ"ל שהרי התם במסכת שבת פריך ותיפוק ליה חילוק מלאכות מהיכא דנ"ל לר"נ דתניא לפי שנאמר ויקהל משה אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות יכול אם עשאם כולם בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת א' ת"ל בחריש ובקציר תשבות ועדיין אני אומר על החרישה ועל הקצירה חייב שתים וכו' והקשה רש"י ואמאי לא נימא דחרישה וקצירה ה"ל כדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו' הואיל והכלל בל"ת והפרט בעשה והתוס' השיגו עליהם דדוקא לענין כלל ופרט לבד הוא דאמרי' הכי במסכת מ"ק ע"ש. מעתה י"ל מאחר דחברותא כולה משמי' דר"י הוא דמוקי לה בטובח ע"י אחר ומש"ה צ"ל חכמים היינו ר"ש וס"ל כריה"ס י"ל דר"ש הוא דאמר לה במ"ק אינו לוקה דלית ליה הא דר' אבין וממילא אע"פ שהכלל והפרט אינם שוין רק זה בעשה וזת בל"ת מ"מ דיינינן ליה בכלל ופרט וה"ה בדבר שיצא מן הכלל ומוכח חילוק מלאכות אליבא דר"ש מבחריש ובקציר וכדאי' במס' מנחות (דף ע"ב) דר"א בר"ש בשיטת ר"ע רבו של אביו אמרה הרי דר"ש דריש בחריש ובקציר על שבת ומוכח לדידי' חילוק מלאכות מהכא, רק כ"ז ניחא אי לית ליה דר' אבין ומיושב קושית התוס' דמ"ק דלא מצי למימר דכ"ע אית להו דר"א דא"כ הוי הדק"ל אליבא דר"י דמוקי לדר"ש כריה"ס מנ"ל חילוק מלאכות לר"ש מש"ה צ"ל דכ"ע לית להו לדר"א, וגם שיטת רש"י במס' שבת בדבר שיצא מן הכלל שוה דינו לכלל ופרט מכח קושיא זו אבל אליבא דר' אבין ודסברי כוותי' דליכא למגמר כלל מבחריש ובקציר הואיל והכלל בל"ת והפרט בעשה ממילא ליכא למימר דר"ש סובר כריה"ס דתקשה חלוק מלאכות מנ"ל וצ"ל דברייתא מיירי בטובח בעצמו ופלוגתא דר"מ וחכמים אי מת ומשלם או לאו ומשנתנו איירי בטובח ע"י אחר וכריה"ס ובהא ס"ל לריה"ס כר"ש דששא"ר ל"ש שחיטה בכה"ג וכמ"ש המפרשים והאריך עוד בענין זה:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:23
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:23](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:23)

**אלה** דברי חתן הגאון הגדול המחבר נר"ו ה"ה כבוד הרב המאה"ג החריף ובקי מוהר"ר משה הלוי אב"ד דק"ק ליבנא בן הרב הגאון המפורסם האב"ד ור"מ דק"ק אייזענשטאט מוהר"ר מיכל הלוי בהגאון הגדול המנוח מוהר"ר לעמיל הלוי זצ"ל שהיה ג"כ אב"ד ור"מ שמה וראב"ד כק"ק גלוגא, וחתן הרב הגדול החריף המנוח מוהר"ר משה מגלוגא בהגאון הגדול המפורסם בדורו מוהר"ר הילמן ז"ל שהיה אב"ד ור"מ דק"ק מי יע"א אשר יאמר כי הוא זה לשונו:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:24
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:24](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:24)

**הנה** כתב הרי"ף עלה דמתני' וז"ל הא אין לוקה ומשלם אמרי משמיה דר"י בטובח על ידי אחר וכו' עכ"ל וכ"כ הרא"ש ופי' דבריו דאפ"ה בשבת פטור דשחיטה שאינה ראויה היא כר"י הסנדלר ע"כ, וכונתו דאף לריה"ס דמעשה שבת אסור מ"מ מעשה יו"כ מותר דקרא דקודש הוא קאי רק אשבת והנה הרבו המפרשים לתמוה על הרי"ף, היש"ש והת"ח והמהרש"א בחידושיו, ראשון דהסוגיא דשמעתין אינה מוכחת כן דמשמע דהברייתא מוקמי בטובח ע"י אחר אבל מתני' אתיא כר"מ דס"ל לוקה ומשלם ומיירי בטובח ע"י עצמו, ב' דא"כ מה מקשה רב כהנא לרב זביד ומי מצית לאוקמי וכו' דהא באמת אתי מתני' כר"ש ומיירי בטובח עי"א ועוד הקשו האיך מצינו לומר טעמא דמתני' דפטור בשבת משום שחיטה שא"ר דהא ת"ק דמתני' ס"ל דחייב בטריפה ובחשב"ע אלמא דשחישה שא"ר ש"ש, ונ"ל דברי הרי"ף והרא"ש דהנה מוח"ז הגאון הגדול בדורו בעל פ"מ ז"ל כתב דמלשון הגמ' דאמר בר מינה דההיא דאוקמא רבי יוחנן בטובח ע"י אחר מזה יש ראיה לדברי הרא"ש דרצה לאוקמי מתני' בטובח עי"א עכ"ל הזהב, ולכאורה היה נראה לומר בפשיטות דהרי"ף והרא"ש לשיטתייהו דהביאו פרק הגוזל בתרא מימרא דר"פ ורבה בכתובות דלר"מ אית ליה מת ומשלם בקנס וקשה לדידיה קושית תוס' מתני' במאי מוקי אע"כ דמוקי בטובח ע"י אחר וכסגנון הזה כ' הרב בעל פ"י ז"ל אולם עדיין יש להקשות דהא באמת הא דהוכרח רבה לחדש דר"מ ס"ל גבי קנס מת ומשלם שם בכתובות מכח הברייתא דטובח בשבת דמיירי בטובח ע"י עצמו ור"מ אית ליה מת ומשלם גבי קנס וק' ממ"נ אי נימא דרבה מוקי מתני בטובח על ידי אחר אמאי לא ניחא ליה לאוקמי הברייתא בהכי ומנ"ל לומר דלר"מ אית ליה מת ומשלם גבי קנס ואי נימא דס"ל מע"ש דרבנן, ודוחק ליה לומר דרבנן פליגי אשארא ולא אטבח בשבת א"כ עדיין קשה קושית תוס' רבה מתני' במאי מוקי לה דליכא למימר כריה"ס ובטובח ע"י אחר דעדיין מה"ת שח"ר היא ואמאי פטור בשבת:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:25
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:25](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:25)

**ונראה** לבאר בזה הסגנון דבודאי אי מוקמיה הברייתא בטובח ע"י אחר ליתא להאוקימתא דהרי"ף הנ"ל וליכא לאוקמי מתני' בטובח עי"א וזה יהיה כונת הגמ' דאמר בר מינה דההוא דאוקמא ר' יוחנן וכו' היינו באשר שהברייתא צריכת לאוקמי בטובח עי"א דמת ומשלם בודאי לית ליה לר"מ אף בקנס ולכך צריכין אנו לאוקמי המתני' כר"מ דס"ל לוקה ומשלם אבל אי הוי נוכל לאוקמי הברייתא בטובח ע"י עצמו כמו לרבה דאמרי' דר"מ אית ליה מת ומשלם גבי קנס א"ש אוקימתא דמתני' בטובח ע"י אחר כשיטת הרי"ף והרא"ש הנ"ל (וכהערותינו הנ"ל דמתני' מיירי בין במזיד ובין בשוגג ובבא דרישא איירי בטובח ע"י אחר ובבא דסיפא ע"י עצמו) ויבואר בזה על מה שהקשינו לעיל על שיטת הרי"ף, ונתחיל לבאר במאי דמפלגי רב אחא ורבינא דבממ"נ למ"ד מע"ש דאורייתא קרא דהוא במאי מוקי לה ואי מוקי לשום דרשא או אפשר להתיר מעשה יו"כ הדרא קושיא לדוכתה למ"ד מע"ש דרבנן מנ"ל, גם נבאר קושית העולם שהביא כבר מו"ח הגאון מופת הדור בעהמ"ח נר"ו לעיל דלר"ש מנ"ל למילף חילוק מלאכות מקרא דמחלליה דהא אצטריך לאורויי דבמזיד אמרתי לך וכו', דהנה איתא בגמרא דחולין (דף קט"ו) אמר רב אשי מנין לבב"ח שהוא אסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך ה"ה בב"ח ופרש"י ה"ה בב"ת עולמית בכל ענינים בין שבא בעבירה בין שלא בא בעבירה כגון ע"י קטן או עכו"ם מאחר שתעבתי לך אסור עכ"ל, ויש להבין דברי רש"י דמנ"ל דאף שלא נעשה בעבירה אסור משום תועבה וצ"ל מהא דפריך הגמרא שם כלאי זרעים ליתסר וקמשני מדאסר רחמנא כ"כ מכלל דכלאי זרעים שרי וכה"ג בכלאים אמרי' מדא"ר לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ואי נימא דלא מקרי תועבה היכא שנעשה בהיתר י"ל הא דא"ר כ"כ היינו אפילו שנעשה בהיתר ע"י קטן או עכו"ם וכה"ג הא דאסר כלאים לגבוה אף שנעשה בהיתר ולעולם כלאי זרעים וכלאי בהמה שנעשה בו תועבה אסורין להדיוט אע"כ דס"ל לרב אשי דאף שנעשה בהיתר מיקרי תועבה, ולכאורה עדיין קשה באמת מנ"ל לרב אשי הא סברא דאף שנעשה בהיתר מיקרי תועבה, ונראה לומר דהיה לרש"י הוכחה מסוגיתנו, דאף דבר שנעשה בהיתר מקרי תועבה עפמ"ש תוס' ד"ה מה קודש וכו' ועיין במהר"ם שי"ף בחידושיו לכתובות שהקשה דהיכי קאמר יכול אפילו בשוגג דהא כבר מוכח דלא ליכתוב לא קודש ולא לכם כקושית התוס' ולפי סברא הנ"ל דדבר שנעשה בהיתר מקרי תועבה מתורץ קושית מהר"ם שיף הנ"ל דהא קושית התוס' בפשיטות לק"מ דלא לכתוב לא קודש ולא לכם דמלא תאכל כל תועבה הוה אסרינן אפי' נעשה בהיתר ע"י קטן או עו"ג והא דמתרצי התוס' דה"א אפילו שוגג היינו לפי האמת דכתיב קרא דמחלליה עדיפא מתרצי דאצטריך להתיר אפי' שוגג ובודאי בלא קרא דמחלליה הוי אמרינן דאתי להתיר בנעשה בהיתר:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:26
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:26](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:26)

**רק** דזה ליתא דהא עיקר קושית התוספות רק לחזקיה דס"ל לא תאכל משמע רק איסור אכילה אבל לר' אבהו דס"ל דלא תאכל איסור הנאה בפשיטות לק"מ דאצטריך להיתר הנאה, והא חזינן דרב אשי שם בחולין להדיא ס"ל כר"א וא"כ לא מוכח מידי. אכן עדיין יש לומר דהיה לר"א הוכחה אחרת מסוגיתנו. דהנה יש להקשות בין לר"א בין לחזקיה כיון דאיסור אכילה ידעינן מקרא דל"ת כל תועבה רק דהוה אסרינן אפי' בהנאה או אפי' בשוגג וא"כ אצטריך קרא לגמרי להיתר הנאה או שוגג והא אמרינן בגמ' דיבמות (דף עח) דאי עבר להיתרא לא כתב רחמנא, ואיך ס"ד הכא אי עבר ובישל או שחט בשבת דיהיה מותר בהנאה או אף באכילה בשוגג אבל אי נימא כסברת רב אשי הנ"ל דדבר הנעשה בהיתר מקרי תועבה א"כ י"ל דאצטריך קרא להתיר היכא שנעשה בהיתר ע"י קטן או עכו"ם ולא מיירי באי עבר, אולם עדיין י"ל דלא מוכח מידי ואי משום קושיתנו הנ"ל דאיך כתב קרא דאי להתירא יש לדחות ולומר דכיון דהשתא דגלי לן קרא דמותר בשוגג או בהנאה במזיד היינו דגלי לן דמעשה שבת ליתא בכלל תועבה כ"א בב"ח שהיא תועבה גופא כדמסיק בחולין שם וא"כ ממילא לא הוי דאי להתירא דהא פשטא דקרא אתי לאורויי איסור אכילה במזיד וכן איתא שם ביבמות להדיא דהא דאמרינן דאי להיתרא לא כתב קרא היינו פשטא דקרא יע"ש. אלא דעדיין קשה למ"ד מע"ש דרבנן דדרשינן היא קודש ואין מעשיה קודש ועיקר קרא אתי להיתירא קשה שפיר דהא הוי דאי להתירא אע"כ מוכח היטב דדבר הנעשה בהיתר הוי נמי בכלל תועבה וכנ"ל: (ובזה מבואר מה דיש לדקדק שם בחולין דמקשה אלא מעתה מע"ש ליתסרי דלמא באמת ס"ל לרב אשי כריה"ס ולפ"ד מבואר דע"כ ס"ל מע"ש דרבנן דאל"כ מנ"ל שדבר הנעשה בהיתר מקרי תועבה) ולפ"ז י"ל דבזה פליגי רב אחא ורבינא דמ"ד מע"ש מה"ת ס"ל דע"כ היא קודש קאי רק למעט יו"כ דאי מע"ש דרבנן איך כתב דאי להתירא דלא ס"ל הך סברא לומר דדבר הנעשה בהיתר מיקרי תועבה ומ"ד מעשה שבת דרבנן ס"ל הך סברא דדבר הנעשה בהיתר מקרי תועבה וא"כ בודאי מסתברא דהיא קודש קאי להתיר שבת דלא נחלק בין יו"כ לשבת, רק דעדיין יש להקשות קושיתנו הנ"ל גם למ"ד מעשה שבת דרבנן דהא דכ' קרא דאי להתירא משום דאיכא נ"מ לדינא לענין תשלומין כגון בטובח בשבת ע"י אחר דאי אמרינן דמעשה שבת אסור הוי שחיטה שאינה ראויה ולא שמה שחיטה ואשמועינן קרא דמותר והוי שחיטה ראויה וחייב בתשלומין אלא דכ"ז אליבא דר"ש דס"ל ששחיטה שאינ' ראויה לא שמה שחיט', ונראה דגם לר"מ דס"ל דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה משכחת לה דנ"מ לענין דינא אפי' לענין תשלומין ואדרבה י"ל בזה הוכחה להיפוך דע"כ מוכח דל"ש תועבה היכי שנעשה בהיתר דהנה במהרי"ט ובתשובת ידי אליהו הקשו לרבא דס"ל בתמורה (דף ה) כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ השוחט בשבת לתסרי ונימא שחיטתו לא מהני ותירצו דה"מ דאמרי' דלא מהני בגוונא דמכח זה לא נעשית עבירה כלל למפרע כגון בקדש אחת מנשים הפסולות אבל כגון הכא בשוחט בשבת אע"ג דנימא דלא מהני השחיטה להתיר העבירה כבר נעשית ואין בידו להחזיר בהא לא אמרינן דלא מהני עכ"ד. והנה לכאורה עדיין יש להקשות לפי מאי דאיתא בפסחים (דף עג) דפריך הגמ' למ"ד מקלקל בחבורה פטור ממתני' דהשוחט בשבת בחוץ לע"א דמחייב ג' חטאות מאי תיקן ומסיק תיקן להוציאו מידי אבר מן החי לבן נח, ומו"ח הגאון נר"ו הקשה לפמ"ש הר"מ בפי' המשנה בחולין (דף יד) דהשוחט בשבת דחייב משום נטילת נשמה מיד ששחט ב' הסימנים ועיקר הטעם דשוחט לא מקרי מקלקל כי הקלקול והתיקון באו כאחד, והר"מ פריך שמפרכסת אסור לבן נח וא"כ לבן נח הקלקול בא מיד והתיקון אינו בא עד שימות וא"כ קשה להר"מ לשיטתו שפסק כמ"ד מקלקל פטור ופ' כמתני' דשוחט בשבת בחוץ חייב מאי תיקן דלדידיה א"ל כתי' הגמרא דהקלקול בא מיד, ותי' דהר"מ לשיטתו אזיל דפסק תקרובת ע"ג אינו מטמאה באוהל וא"כ תיקן מידי טומאת נבלה עכ"ד, ולפ"ז לשיטת הר"מ עדיין קשה השוחט בשבת לתסרי דנימא כ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני והוי שחיטתו שחיטת נבילה והוי שפיר בידו להחזיר דאי אמרינן דהוא נבילה א"כ הוי מלאכת קלקול דלא תיקן מידי ולא נעשית עבירה כלל דמקלקל פטור, וראיתי בס' אחד הביא קושית מהרי"ט הנ"ל דמעשה שבת ליתסרי מטעם אי עביד לא מהני, ותירוץ בפשיטות דהא כתיב היא קודש ואין מעשיה קודש, ודברי טעות הן דהא י"ל דקאי הך קרא דהיא קודש רק על מבשל בשבת וכדומה שגם בס' שער המלך ראיתי כזה, ואולם אי נימא דל"ש תועבה היכא שנעשה בהיתר וקשה קושיתנו איך כתב קרא דאי להתירא ע"כ י"ל דקרא אתי לאשמועינן דנ"מ לדינא לענין תשלומין והיינו אף לר"מ דס"ל ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מ"מ ה"א דבשחט בשבת שחיטתו שחיטת נבילה ובשוחט ונתנבלה כ"ע מודו דפטור מתשלומין וקמ"ל קרא דאין מעשיה קודש ושחיטתו כשרה וחייב בתשלומין וא"כ הרי מוכח להדיא דל"ש תועבה היכי שנעשית בהיתר דאל"כ קושית מהרי"ט הנ"ל במקומה עומדת ואי דתקשי עדיין למ"ד מקלקל בחבורה חייב וליתא לקושית מהרי"ט הנ"ל מאי נ"מ איכא לענין תשלומין בהא דגלי לן הכתוב דמעשה שבת מותר אי אמרי' בשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ז"א דמאן מרא דשמעתא דס"ל מקלקל בחבורה חייב ר"ש היא ולשיטתיה ס"ל ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ואיכא נ"מ שפיר בהא דהתיר הכתוב מעשה שבת דהוי שחיטה ראויה וחייב בתשלומין וכנ"ל:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:27
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:27](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:27)

**אכן** נראה דעדיין תקשה לר"מ דס"ל ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה איך אשמועינן דאי להתירא ואי דנ"מ לענין תשלומין קשה עכ"פ כיון דמשמעותא דקרא דקאמר אין מעשיה קודש משמע דאשמועינן דמותר באכילה ולענין תשלומין לא תליא בהיתר אכילה וה"ל לאשמועינן רק דלא הוי שחיטתו נבלה ואין זה במשמעותי' דאין מעשיה קודש דהא אי הוי נבלה בודאי ל"ש לאוקמי קודש וא"כ למאי דקיי"ל כר"מ דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה שפיר י"ל כדברינו הנ"ל דטעמא דמ"ד מע"ש דאורייתא דס"ל דליכא למימר מעשה שבת דרבנן דהוי דאי להתירא ומ"ד מע"ש דרבנן ס"ל דאתי לאורויי היכא שנעשה בהיתר דהוי בכלל תועבה:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:28
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:28](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:28)

**היוצא** מזה דעכ"פ לר"ש דס"ל ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה לדידיה ודאי כ"ע מודו דראוי לאוקמי קרא דהיא קודש להתיר מעשה שבת דמה"ת נחלק בין יו"כ כנ"ל ואי משום דהוי דאי להתירא הא לשיטתיה איכא נ"מ שפיר בהא דמתיר הכתוב באכילה דהוי ש"ר, וא"כ לר"ש בודאי י"ל דמה שנעשה בהיתר לא הוי בכלל תועבה דדוקא למ"ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מוכח למ"ד מע"ש דרבנן דמה שנעשה בהיתר הוי ג"כ בכלל תועבה משא"כ לר"ש וא"כ לשיטתיה קושית המהר"ם שי"ף הנ"ל במקומה עומדת דל"ל קרא דמחלליה דהא כבר מוכח להתיר שוגג דלא לכתוב לא קודש ולא לכם וממילא ע"כ קרא דהיא קודש אתי להתיר מזיד באכילה ולכך ר"ש לשיטתיה א"ש דמוקי קרא דמחלליה לחילוק מלאכות כנ"ל ומיושב קושית העולם (ולמ"ד מעשה שבת מה"ת לריה"ס דדרש מקרא דמחלליה באמת ע"כ צ"ל כר' אבהו מכח קושית תוס' דל"ל קודש ולכם כנ"ל):


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:29
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:29](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:29)

**ובזה** נבוא לבאר דברי הרי"ף דקאי אליבא דהלכתא דפסק כרבה ורבה י"ל דס"ל דלא ניחא ליה לאוקמי הברייתא בטובח ע"י אחר משום דחכמים היינו ר"ש ולדידיה ע"כ מעשה שבת דרבנן ומ"ט דחכמים דפטרו בשבת אבל המתניתין שפיר י"ל דאתיא כר"מ דס"ל דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וי"ל שפיר מע"ש מה"ת ולפ"ז באמת י"ל למאי דפסקינן כרבא דהלכתא כוותיה חוץ מיע"ל קג"ם דכל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני וגם פסקינן דמקלקל פטור א"כ השוחט בשבת שחיטתו נבילה ומודה ר"מ בזה דפטור מד' וה' משא"כ ביו"כ דממעטינן מהיא קודש בודאי לא מסתברא לחלק במע"ש בין מבשל לשחיטה כיון דמסתמא אמרי' אין מעשיה קודש וכמו דס"ל ע"כ לבעל הספר הנ"ל דמתרץ הכי קושית מהרי"ט הנ"ל ובטבח לעו"ג דפטור היינו נמי בעובדה בתחלת זביחה והוי שחיטה שאינה ראויה דמודה בה ר"מ דפטור משום דלאו דמרא קשחיט משא"כ הברייתא דע"כ בגמר זביחה מיירי שעובדה דאל"כ מ"ט דר"מ דחייב ולכך הוצרך לומר דחכמים היינו ר"ש וגם משום שא"ר, וע"כ ס"ל דמע"ש דרבנן כנ"ל, ולכך ע"כ מיירי בטובח בעצמו ור"מ ס"ל מת ומשלם והא דמחייב בשבת י"ל דר"מ ס"ל מקלקל בחבורה חייב ושמה שחיטה אבל מתני' ס"ל רק בהא כר"מ דששא"ר ש"ש ומבואר נמי הא דאמר ומי מצית לאוקמי כר"מ וכו' דקאי על הא דקאמר בר מינה וכו' דמשמע דנוכל לאוקמי מתני' בטובח על ידי אחר כמו שהקדמנו וכריה"ס וא"כ מתני' ע"כ אתיא כר"מ דס"ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דלר"ש חייב אף בשבת דה"ל ש"ר דס"ל ע"כ מע"ש דרבנן כנ"ל ואמאי קתני ר"ש פוטר בשני אלו דמשמע דחולק על הנך תרי בבא ומודו באינך ומבואר נמי ממילא קושית תוס' דהקשו שם מה דיוק הוא זה דוק ותמצא הכל על מכונו:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:30
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:30](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:30)

**אלה** דברי חתן הגאון הגדול המחבר נר"ו ה"ה החריף המופלא מוהר"ר דוד בהרב המאה"ג המפורסם החריף הגדול מוהר"ר צבי הירש בהגאון הגדול חסיד ומקובל פאר הגולה כבוד מוהר"ר פנחס נשיא הלוי הורוויץ אב"ד ור"מ דק"ק פפד"מ יע"א בעל חיבור הנפלא ספר הפלאה:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:31
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:31](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:31)

**בב"ק** (דף עא ע"א) שם בתוס' ד"ה אלא למ"ד דרבנן וכו' וא"ת והא משמע לקמן דאפי' בדרבנן פטרינן שחיטה שאינה ראויה וכו' ונראה לענ"ד לתרץ קושייתם בטוב טעם ודעת ונקדים לתרץ מה שתמה מהרש"א ז"ל בשמעתין על שיטת הרי"ף והרא"ש שכתבו דמתני' דידן מיירי בטובח ע"י אחר ורישא דמתני' ג"כ ר"ש היא דס"ל שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ולהכי בטובח בשבת פטור וסוגיא דשמעתין לא משמע הכי דל"ל לתלמודא לאוקמי מתני' דידן כיחידאה דהיינו כר"מ דוקא דס"ל דלוקה ומשלם יותר ה"ל לשנויי מתני' אליבא דכ"ע רק דמיירי בטובח ע"י אחר, ותו צוותי עליו רבים ככרוכיא דמנ"ל להרי"ף והרא"ש ז"ל דמעשה יוה"כ מותר דהא בכל המלאכות שבת ויום כפור שוין הן ולמה לא ניחא להו כשינויא דהש"ס דקאי גם לפי המסקנא דברייתא דפליגי בה ר"מ וחכמים מיידי בטובח ע"י אחר, ונראה ליישב והוא דהנה המשנה למלך כתב בהל' גנבה פ"ג דכשצוה המשלח להשליח לשחוט בשבת פטור המשלח מתשלומי ד' וה' ע"ש, וכונהו משום דנהי דרבתה התורה דבטביחה ומכירה יש שליח לדבר עבירה היינו רק מצד איסור טו"מ אבל כיון שמעורב בו עוד איסור אחר ממילא אמרי' דאין שליח לדבר עבירה מצד איסור שבת ובטל השליחות לגמרי וה"ל כאלו לא צוהו לשחוט כלל, וכמ"ש התוס' בב"מ (דף עב) בד"ה דאמר לישראל וכו', דהיכא דאין שליח לדבר עבירה אזי בטלו הקדושין היכא שצוהו לקדש לו בעבירה ע"ש וכן פסק הרמב"ם בהל' מעילה דנהי דבמעילה קי"ל דיש שליח לדבר עבירה מ"מ אם אכל השליח בשר עולה פטור המשלח משום שמעורב בו איסור אחר ע"ש. אבל הטור פסק בח"מ (סי' שנ) דאף כשצוהו לשחוט לו בשבת אמרינן דיש שליח לדבר עבירה ולעולם חייב המשלח בתשלומין והיינו משום דס"ל לפטור דלפי מה דקיי"ל כרב ששת דס"ל לעיל (דף סח ע"א) דלא בעינן בטביחה ומכירה אהני מעשיו א"כ ה"נ נהי דהשליחות בטל מצד איסור שבת מ"מ כיון דלא בעינן שיועילו מעשיו והוא צוה לו לשחוט בשבילו בשבת אזי לעולם חייב בשבת המשלח אע"פ שהשליחות באמת בטלה וכ"כ כבוד אא"ז הגאון החסיד מופת הדור מוהר"ר פינחס סג"ל אב"ד דק"ק פ"פ דמיין בספרו ספר הפלאה ע"ש, והנה ע"ד המ"ל הנ"ל לכאורה קשה דלדידיה איך יתכן הבריית' דמוקי לה הש"ס הכא דמיירי בטובח ע"י אחר דעכ"פ יתבטל השליחות מצד איסור שבת, וראיתי בס' אליהו רבה שכתב די"ל דבאמת הא דפריך הש"ס וכי זה חוטא וזה מתחייב היינו מצד איסור שבת אבל נראה די"ל דלק"מ דודאי לדידן דקיי"ל דחייבי מלקות שוגגין חייבין שפיר איכא לאוקמי מתני' דידן דמש"ה ביוה"כ חייב דמיירי בשוגג וכמ"ש התוס' בד"ה בטובח ע"י אחר וכו' והא דמשני הש"ס דמיירי הברייתא בטובח על ידי אחר היינו די"ל דהיינו אמוראי דס"ל חייבי מלקות שוגגים פטורים והוצרכו לשנויי תי' זה היינו משום דס"ל כהני אמוראי דפליגי לקמן (דף עב ע"א) על רב אשי וס"ל דכי קא מחייב אהאי פורתא וא"כ מיד בתחלת השחיטה נתחייב המשלח בתשלומין בעוד שהשליחות קיים והאיסור שבת אינו בא רק עד סוף גמר השחיטה וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות בריש חולין דבתחלת שחיטה הוא מקלקל דפטור ע"ש, וממילא דמתורץ נמי בזה מה שהקשו התוס' בכתובות (דף לג) ד"ה כי קא פטרי רבנן וכו' דלמה קתני כלל הך דינא דגנב וטבח בשבת דהא לר"מ שחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה וכ"ש במעשה שבת ע"ש, ולפ"ד הללו א"ש דשפיר קמ"ל אליבא דר"מ דלא נימא כיון דטבח בשבת יתבטל השליחות לגמרי ואשמעינן דחוב התשלומין בא מיד בתחלת השחיטה ולאפוקי דלא נימא כיון דכתיב בקרא וטבחו משמע דכולא בעינן וכדס"ל לרב אשי לקמן. ולפ"ז י"ל דהא דלא ניחא ליה לתלמודא לאוקמי מתני' דידן ג"כ דמיירי בטובח ע"י אחר היינו משום דאם נימא דגם רישא דמתני' ר"ש היא דס"ל בעלמא דמקלקל בחבורה חייב א"כ לדידיה הקשה ממ"נ דאמאי יתחייב בטבח בשבת דעכ"פ יתבטל השליחות מצד איסור שבת וכנ"ל וכ"ז לא שייך רק אם נימא דהני אמוראי דמוקי הברייתא דמיירי בטובח ע"י אחר ס"ל כרב ששת דאמר לעיל שם דהמוכר לפני יאוש פטור דומיא דטביחה דבעינן אהני מעשיו דוקא משא"כ לדידן דקי"ל דלא בעינן אהני מעשיו א"כ שפיר אי אפשר לאוקמי הברייתא דמיירי בטובח ע"י אחר משום דלדידן דקיי"ל דמעשה שבת דרבנן וע"כ צ"ל כמסקנת הש"ס דכי קא פטרי רבנן אשארא וקשה קושית התוס' בכתובות שם דמאי קמ"ל לר"מ בגנב וטבח בשבת וא"ל כנ"ל דקמ"ל דאף היכא שצוהו לשחוט לו בשבת חייב המשלח דז"א דכיון דלא בעינן אהני מעשיו ממילא אע"פ שיתבטל השליחות אפ"ה חייב לעולם המשלח בתשלומין רק דמתני' דידן שפיר איכא לאוקמי דמיירי בטובח ע"י אחר והאריך עוד בענין זה:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:32
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:32](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:32)

**(המאמר הזה הוא בספר חות יאיר בדף קלה וכל הדרוש נדפס בפרשת ברכה ונשמטו הדברים האלה)**


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:33
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:33](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:33)

**אך** בדרוש אמרתי דבמס' שבועות רהיטת הסוגיא אזדא אליבא דר"י דאיהו סובר מקרא נדרש לפני פניו וקשיא לדידיה מת"ת דכתיב למען ירבו וצ"ל דהוא ס"ל דקרא סותר סברת אטו גברי ב"ח מש"ה שפיר הקשו התוס' בשבועות נימא אפכא:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:34
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:34](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:34)

**ובזה** אמרתי בפתיחה לדרושי בק"ק פראג בבית הכנסת אנ"ש ש"ק פ' תזריע תקמב"ל ליישב לשון הש"ס יבמות (דף עב ע"ב) ואיתיביה ר"א לר"י וכו' לבתר דנפיק א"ל ראיתם לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה ע"ש. ויש להבין אמאי קלסו כ"כ בדרוש זה, ונראה דהעולם מתרצים קו' התוס' דיהיו נשים שורפות קדשים בי"ט דידחה עשה דש"ק לאו די"ט, דמאחר דקדשים אין נשרפים אלא ביום וה"ל הך עשה נמי מ"ע שהזמ"ג ונשים פטורות ואזדא לה בנשים גם העשה דשרפת קדשים, רק הא ניחא אי גם ש"ק שלא בזמנם אינם נשרפים אלא ביום כדעת ר"א אבל לר"י דשלא בזמנו גם בלילה לא הוי מ"ע שהזמן גרמא וכמ"ש תוס' בקדושין (דף כט) גבי מילה דכיון דמיום ח' והלאה אין לה הפסק לא הוי ז"ג עש"ה בתוס', והנה מהרא"ם הקשה איך יליף מאיש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמרו שלא לציית אותם לחלל שבת, וע"כ מה דכתיב לבסוף העיקר והרי אמרינן הקדים משה שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת מכלל דקרא קמא העיקר. אולם איכא למדרש דלא יחלל שבת בשביל אביו ואמו מדכתיב אני ה' כלכם חייבים בכבודי עש"ה וזה ודאי אי לא דרשינן מסמיכות רק מאני ה' שוב אין לחלק כלל בין לאו לבד או עשה ול"ת שהרי אם מקרא מלא כלכם חייבים בכבודי מכלל דאפילו על שום עבירה לא יעבור בשביל כ"א ואחד, והשתא יובן די"ל ר"א היה לו הוכחה דנותר שצא בזמנו נמי אינו נשרף אלא ביום מכח קושית התוס' דישרפו נשים קדשים ביום טוב וקשה ודלמא כתירוץ התוס' דהיכא דאיכא עשה ול"ת הלאו אלים ואינה דוחה גם הלאו גרידא, וצ"ל דא"א לומר כן דלפ"ז הדרא ק"ל תיראו ל"ל הסמיכות דא"א גברי ב"ח ואי להורות דנשים לא יחללו שבת ז"א כיון דהלאו אלים (בשלמא ר"י לשיטתו דס"ל קרא סותר סברת אטו גברא כאמור) וקשה איך מצי למידרש מסמיכות כלל שהרי חזינן במשה שהקדים שבת להורות נתן דמ"מ אינו דוחה שבת מכלל דקרא קמא עיקר, וזה אמר ראיתם לבן פדת שישב ודרש כמשה מפי הגבורה שבאמת באמירת הקב"ה למרע"ה הקדים מלאכת המשכן ושפיר י"ל קרא אחרון עיקר והארכתי בזה עוד:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:35
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:35](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:35)

**גם** בדרוש האור תורה שהצגנו פה השמיטו הפועלים גרגיר אחד בסיום אות ח' טרם יתחיל אות ט' יע"ש בדף קלב עמוד ג' אשר שם ידובר מדברי הרא"ש סוף ערבי פסחים דאורחא דקרא לומר על חסר א' מנין ממולא בהגיעו למנין עשיריות, ושם מקומן של דברים אלו וכן צריך להיות:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:36
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:36](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:36)

**(בספר ארץ חמדה הזה נדפס הדרוש בפרשת וישלח)**


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:37
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:37](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:37)

**אמנם** כן בדברי הרא"ש הנ"ל מ"ש דבסכום עשיריות אינו מקפיד אם חסר א' כמ"ש ארבעים יכנו הקשת לי חתני הרב המופלג בתורה וביראה החריף והשנון הנגיד והקצין כבוד מוהר"ר זלמן במוהרי"ל ז"ל מק"ק קלעצק במדינת ליטא נין ונכד למאור עינינו רמ"א ז"ל ולהגאון ד"ז הרש"ך ז"ל ולהגאון בית הלל ולהגאון מו"ה מאיר ז"ל שהיה אב"ד דק"ק בריסק דליטא בן השר הגדול מו"ה שאול וואל נכד הגאון מהר"ם פאדווי, שהרי בגמ' דסוף מכות איתא להדיא דה"ט דסופגים רק ל"ט דאי הוי כתיב ארבעים במספר הוה לקי ארבעים השתא דכתיב במספר מספר הסוכן ארבעים יעו"ש, ועכ"פ יש ליישב בזה בהא דאמרינן בסנהדרין (דף ג ע"ב) דגם ר"י סבר דבסנהדרי קטנה אין ב"ד שקול רק בסנהדרי גדולה לא בעי יקשה באמת מנ"ל לר"י לחלק בזה ואי משום דלא כתיב כ"א שבעים בסנהדרי גדולה דאתך מוקי ר"י לדרשת בדומין לך מ"מ נימא דבמנין עשירי לא קפיד קרא וסגי בס"ט, וגם בסנהדרי גדולה לא יהיה ב"ד שקול ומנ"ל לחלק, רק י"ל הואיל ובאמת גם במלקות קאמר ר"י שם סוף מכות דלוקה ארבעים הרי דס"ל לר"י דגם במנין עשירית בעי קרא כדכתיב:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:38
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:38](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:38)

**ומדי** דברי בו אזכיר מה ששמעתי מחתני הרב הנגיד הנ"ל כשהיה אצלי על החתונה זה חמש שנים ליישב קושיא אחת חמורה במס' חולין (דף כד) דפריך יכול שיהיו כהנים פסולים בשנים והלא דין הוא ומה לוים שאין מומין פוסלין בהם שנים פוסלים כהנים שמומין פוסלין בהם אינו דין ששנים פוסלים בהם, ת"ל אשר ללוים, ללוים ולא לכהנים ע"ש, ומקשים העולם לפי מה דאיתא שם ע"ב ת"ר איש מזרעך לדורותם מכאן אמר ר"א קטן פסול לעבודה ואפילו תם ומאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות ע"ש א"כ קשה ל"ל קרא למעט כהנים מפסול שנים הא בלא"ה מוכח זה דא"א גם בכהנים שנים פוסלים כמו בלוים א"כ לא יוכלו להתחיל ולעבוד עבודה עד כ"ה ושלשים כמו הלוים שאינם כשרים רק מבן כ"ה עד חמשים א"כ קשה איש למעוטי קטן בכהנים ל"ל ת"ל דאפילו בן י"ג עדיין אינו ראוי לעבודה עד שיהיה בן כ"ה ולא אצטריך כהנים למעט מפסול שנים:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:39
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:39](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:39)

**ונראה** דלק"מ דהרי מבואר בש"ס נדה (דף מו) וכן הוא להלכה בש"ע ח"מ (סי' לה) דקטן פסול לעדות עד שיהיה בן י"ג ויביא שתי שערות וכתב המחבר הגיע לעשרים ולא הביא ב' שערות ונולד בו סימן מסימני סריס הרי הוא גדול ואם לא נולד לו לא יעיד עד רוב שנותיו שהם ל"ו שנה ע"ש א"כ עדיין אצטריך אשר ללוים למעוטי כהנים מפסול שנים, דבלא"ה לעולם אימא לך דכהנים פסולים בשנים כמו לוים ומ"מ אצטריך איש למעוטי כהן קטן בכה"ג שלא הביא ב' שערות ולא נולד בו ג"כ מסימני סריס קמ"ל דצריך להמתין עד שנת ל"ו שלענין פסול שנים כבר הוכשר בשנת שלשים רק בשביל איסור קטנות צריך להמתין עד רוב שנותיו שהוא ל"ו, ובזה ניחא מאי דסיים ומאימתי כשר לעבודה עד שיביא ב' שערות והלא בשאר מקומות בש"ס שנזכר למעט קטן לא מפורש הוא דפסול עד שיביא ב' שערות ומ"ש הכא דמפרש לה, אבל לדברינו א"ש שבא ליישב הקושיא הנ"ל והאריך עוד חתני בזה הענין:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:40
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:40](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:40)

**אבל** בבוא עם הספר ביום הראות הקונטרוס לכבוד תלמידי הרב החריף המופלג מו"ה בצלאל רנשבורג נר"ו כאשר בקשתיו שישים את עין עיונו על הדברים טרם יחוקו בדפוס הוסיף נופך מספרו שיחת חולין אשר הוא עודנה בכתובים אצלו וז"ל הרב החריף הנ"ל. מה שמקשים העולם דל"ל קרא למעט כהנים מפסול שנים תיפוק ליה מדכתיב איש למעט קטן, ואס"ד דנפסלים בשנים עד כ"ה איך שייך לכתוב איש למעט קטן הא אפילו כשיצא מכלל קטנות ונעשה גדול עדיין הוא פסול עד כ"ה, ונלע"ד דלכאורה לק"מ דהמיעוט למעט כהנים מפסול שנים עיקרו קאי דלא יהיו נפסלין למעלה מחמשים שנה, וזה פשוט מאד וא"צ לפנים:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:41
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:41](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:41)

**אך** הא קשיא דלפי זה קשה מה שמקשין העולם עוד ל"ל קרא למעט כהנים דלא ליפסליה למעלה מחמשים שנה הא אהרן הכהן היה יותר מחמשים שנה ועבד (דאין לומר כהן הגדול שאני ז"א דא"כ כי בעי למעבד ק"ו כהנים מלוים נימא כה"ג יוכיח דפסול במום ולא בשנים, דבל"ז י"ל עיקר המעוט אתי להורות דלא ליפסלו בפחות מכ"ה ולמ"ד שנים אבל לפמ"ש לדחות אידך קושיא יהיה עיקרו דהמיעוט אל מעלה מחמשים שנה, וא"כ חד מהנך תרי קושיות העולם ממ"נ קשיא וע"ד זה שפיר הוי קושיא עצומה:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:42
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:42](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:42)

**והנלע"ד** בישוב קושיא הראשונה דשפיר צריך למעטינהו דלא לפסלו בפחות מכ"ה דס"ד קרא דאיש ממעט קטן שעבד דעבודתו פסולה אף דיעבד אבל כשיצא מכלל קטנות עדיין ס"ד דלכתחלה לא יעבוד עד שיהיה בן כ"ה קמ"ל קרא דלכתחלה כשר כשנעשה גדול, וא"כ הכל מיושב על נכון ודוק, עכ"ל תלמידי הותיק הנ"ל:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:43
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:43](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:43)

**בזה תם ונשלם כל ספר חות יאיר:**


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:44
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:44](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:44)

**מכאן עד סוף הספר הכל מכתיבת יד"ק של הגאון מלבי"ם זצ"ל:** 
**רשימה להספד**


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:45
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:45](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:45)

**האבל** והצער וההספד יהיה על ארבעה דרכים, (א) אבל איש על רעהו אשר גוע כי ימס לבו בקרבו על אבדן רעהו אשר בדמותו כצלמו, (ב) יגדל האבל על אדם גדול אף כי האיש העומד בגרם המעלות לשם ולתהלה, (ג) יגדל אבל בן על אביו כי עצמו ובשרו הנהו, (ד) יגדל האבל על אבדן מטיבו שגם אם יסע לארץ רחוקה יתעצב, לא על רעהו אבל על עצמו, — אף כי בן על אביו הנודע לתפארת, והרבה להטיב עמו ועודהו צריך לטובתו, יגדל האבל מצד כל האופנים האלה. הן על זה אמר רוח אפינו (א) כי קרוב לנו עצמנו ובשרנו כאלו הוא רוח אפינו (ב) משיח ה' ואדם גדול (ג) על אבדן עצמו נלכד בשחיתותם (ד) אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים ויש חסרון גם לנו, על זה אמר איכה יועם זהב, יקר מצד עצמו והוא כולל האבל על הנאבד:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:46
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:46](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:46)

**עוד נמצא בכי"ק רשימה להספד בלשון ובסגנון אחר:** 
**האבל** וההספד ירבה ויפרוץ ע"פ ארבע בחינות, (א) האבל אשר יתאבלו עת ימות מת לאחד משכניהם או מכיריהם, הנה האבל הזה בגדרו האמתי לא בשם אבל יקרא, כי אינו רק רגשות הנפש בצרת רעהו כי נכמרו נחומיו ברעה אשר מצאה לשכנו או מיודעו, (ב) האבל אשר יתאבלו במות אדם גדול העומד לנס אל בני דורו נזר תפארת אל חברת מין האנושי, האבל הזה יחדר במעמקי כל לב מרגיש ותכסהו פלצות, אליו יתעורר כל איש משכיל יקר המאושר ההוא אשר הלך למנוחה ומעלתו, ואיך בהעדרו אבד כל מין האנושי אשר הוא כאחד מהם, אוצר יקר וכלי חמדה, ובזה יתמרמר מאין הפוגות, (ג) אבל כבד אשר יתאבל הבן במות אביו, האח בגוע אחיו, אבל אם על אבדן בנה יחידה, אלה האסורים בעבותות הטבע בעבותות האהבה ימאנו להתנחם עת המות הפריד בינותם (ד) האבל אשר יתאבל אדם על מות מטיבו, אם יאבד ממנו איש המטריפו ומכלכלו ובמותו יאבד כל משען לחם וכל משען מים, הוא העולה על כלנה, השלשה מיני אבל הראשונים ישכחס הזמן מרוב התנחומים, אבל הא ישכחם הזמן מרוב התנחומים, אבל האבל הזה לא ישכח לנצח, כי לפני לחמו אנחתו תבא, לאמר איה בית נדיב. שלשה מיני אבל הראשונים אין להם מציאות רק במות המת, והאחרון הכביד, כי גם אם יתרחק מטיבו ממנו אל ארץ אחרת, אף אם יפנה ממנו אל ארץ חמדה אשר שם ייטב לו בכל זאת יתאבל ויצעק מרה, יען אין מחזיק בידו אף כי אם מת ואבד נצחו ותוחלתו:


###### Eretz Chemdah, Eulogies 2:47
[Eretz Chemdah, Eulogies 2:47](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Eulogies/r/2:47)

**ואיך** יגדל עתה ההספד אשר בו נקבצו באו כל אלה אופני האבל ארבעתן יחד, בן אשר יקשור מספד מר על מות אביו נותן לחמו ומימיו וכל חית ידו והוא גם הוא אחד מגדולי דורו ונשיא אחיו, אשר במותו אבד אב, גם מחזיק בידו, ותפארת דורו גם יחד, כן האבל הגדול והכבד הזה אשר החריד לבבך בת ישורון, היום הזה אבל כבד הוא לישורון, אבל כבד הוא לך בת יהודה, אל תתני פוגת לך אל תדום בת עינך, ראיתיך היום בת יהודה כאשה צועקת מרה מתאבלת על מות, כהמונים המונים נושאי נהי וקינה, כי נפלה עטרת ראשם על אבדן חכמת הדור וצבי תפארתו, כיתומים ההוגים ומצפצפים כיונים, על הלקח אלוף נעורים, כעניים מרודים מתפלשים באפר בעת נאספו אנשי חסד ואפס עצור ועזוב, כן ציין ירמיה בנושאי קינה על מות המלך האחרון המסולא לישראל בצדק וכשרון יאשיהו שמו, אומר **רוח אפינו**, ר"ל שנתקשר אליו בעבותות האהבה בעבותות הטבע כמו שיתקשר האדם עם רוחו אשר בלעדו לא יחיה רגע, **משיח ה'** מציין גדולת המלך בעצמו, כי שמן משחת אלהיו עליו, ונזר השלמות על ראשו, נלכד בשחיתותם בשחיתות רשת המות, **אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים**, מציין איך הוא היה לנו משען ומשענה, אשר חשבנו רק בצלו רק תחת ממשלתו נחיה בגוים, ונרים ראש גם אנחנו: