## Eretz Chemdah, Ha'Azinu

###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:1
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:1](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:1)

דרוש לשבת תשובה 
**מספר כתונת פסים** 
**הושע** (יד) שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון כו'. איכא למידק בהני קראי כפל הלשון שובה ישראל ושובו, ועוד כי כשלת בעונך קרי ליה מכשול דהיינו שוגג וקרי ליה עון דהיינו מזיד, וכן מקשה בגמרא, ועוד קחו עמכם דברים הני דברים מאי נינהו, גם כל תשא עון מאי ניהו הל"ל תשא עון, ויבואר הענין בהקדם מ"ש כל ספרי היראה, דענין התשובה שמועלת הוא דוקא עם הוידוי ואינה מועלת בלא וידוי וכן אין וידוי מועיל בלא תשובה, וצריך לתן טעם לזה למה הוא כן, ונ"ל עפ"י מ"ש חכמי המוסר שדין מזיק יש לו לפי שפוגם ומזיק במדות עליונות כנודע, ואיתא בגמרא דשור תם משלם חצי נזק ופלגא נזקא קנסא הוא ושור המועד משלם נזק שלם דהוא ממונא. וזהו לפי דעתי מ"ש האלשיך דשני שגגות נחשבות למזיד אחד, והיינו טעמא משום דכתבו המפרשים דשוגג ה"ל כמו שור תם משלם חצי נזק א"כ שני שגגות ה"ל תרי פלגא נזקא וה"ל כמו שור המועד שמשלם נזק שלם, וקיי"ל בגמרא דמידה בקנס פטור, א"כ ענין הוידוי הוי כמו מודה בקנס ולכך פטור כדאי' בספר עשרה מאמרות, אכן אין הוידוי מכפר אלא על השוגג לפי דרכנו שנקרא שור תם ומשלם חצי נזק וה"ל קנסא ולכך פטור, אבל על חלק המזיד אינו מכפר, דאדרבא קיי"ל גבי ממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, וגבי עון יש בו ב' חלקים, חלק השוגג שהוא צד תמות, וחלק המזיד שהוא מועד, לר"י דס"ל בגמרא צד תמות במקומה עומדת, א"כ לפי זה אין הוידוי מכפר רק על צד תמות דהיינו חלק השוגג, וצד מועד נשאר עליו, לכך הטילו על האדם התשובה עם הוידוי, דתשובה קיי"ל עושה ג"כ מחצה והא והא גרמו לאדם ליפטור מעונו, וז"ש הנביא כאן שובה ישראל כו', כי כשלת בעונך, ר"ל משום דה"ל מכשול ועון דהיינו שוגג ומזיד בענין אחד לר"י דצד תמות במקומה עומדת, לכך אני אומר לך קחו עמכם דברים, ר"ל וידוי דברים, ושובו אל ה', ר"ל הוידוי עם התשובה יחד, דוידוי מכפר על צד תמות דהוא פלגא נזקא קנסא, ותשובה מכפרת מחצה הב' חלק מועד הנשאר, אמרו אליו כל תשא עון, ר"ל דעכשיו אתה יכול לומר כל העון תשא דהיינו חלק השוגג והמזיד ולא נשאר חייב כלום:


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:2
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:2](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:2)

**ובזה** נבין כוונה הכתובים בפרשת האזינו (דברים ל"ב א) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול וגו' שחת לו לא בניו מומם הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, ויבואר לדרכנו ע"פ מה דאיתא ג' תירוצים על רומיא דקראי כתיב פוקד עון אבות על בנים וכתיב לא יומתו אבות על בנים וגו' תירוץ האחד מ"ש בחזקוני כאן בב"ד של מעלה פוקד וכאן בב"ד של מטה לא יומתו, תירוץ הב' מה דאיתא בגמרא כאן כשאוחזים מעשה אבותיהם פוקד וכאן כשאין אוחזים לא יומתו, תירץ הגאון מ"ש האר"י ז"ל כאן בשוגג לא יומתו כאן במזיד פוקד, דעון הוא מזיד, וצריך ליתן טעם על שלשה חלוקים הללו מ"ש בין שוגג למזיד או בין ב"ד של מעלה לבין ב"ד של מטה וביותר יש לתמוה על חילוק הגמרא בין אוחזין לאין אוחזין ומה צריך להיות דוקא אוחז מעשה אבותיו לחטוא באותה עבירה עצמה שחטא בה אביו מה לי אותה עבירה או עבירה אחרת, ונ"ל דהענין הוא כך לפי דאעיקרא דמילתא יש לתמוה למה באמת פוקד, טוביא חטא וזיגוד מינגד, אלא צריך לומר דכבר נודע מ"ש המפרשים כשאדם חוטא נקרא בעל חוב להקב"ה וקי"ל דכופין את הבנים לפרוע חוב אביהם זה הענין דפוקד, אך דבאמת קי"ל מצוה על הבנים לפרוע חוב אביהם ולא כופין והטעם כתבו הפוסקים שהחיוב הוא מטעם כבוד כי היכא דלא ליקרי לאביהם לוה רשע ומצות כבוד הוא מצוה דמתן שכרה בצדה ואין ב"ד של מטה מוזהרין לכוף עליה. ובספר נחלת יעקב איתא דב"ד של מטה אין מוזהרין עליה אבל ב"ד של מעלה מוזהרין עליה א"כ זה הענין החילוק שכתב החזקוני דב"ד של מטה לא יומתו שב"ד של מטה לא יוכלו לכוף על מצות כבוד דמתן שכרה בצדה אבל ב"ד של מעלה פוקד:


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:3
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:3](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:3)

**ובזה** יובן כונת הפסוקים סוף פרשת ויחי, ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו, ויאמר אליהם יוסף אל תיראו כו' התחת אלהים אני כו', דלכאורה הדבר תמוה דאטו אם אינו תחת אלהים לא יכול להשיב גמולם בראשם ולהנקם מהם, ולדרכנו יבואר דכבר נודע מ"ש המפרשים דיוסף נמכר בשביה בחטא אביו, לפי שנשא ב' אחיות, ואיתא בח"מ אם טרף בע"ח של אביהם חלקו של אחד דחוזר הבן וגובה מאחיו חלקו, לזה נאמר כאן ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו, ר"ל דבשביל חוב אבינו נמכר לעבד וירצה להוציא מאתנו כדין אם טרף בע"ח מאחד מהאחים דחוזר וגובה כו', ויאמר אליהם יוסף התחת אלהים אני, ר"ל בשלמא שאלהים פרע ממני חוב אני הוא דב"ד של מעלה כופין את הבנים לפרוע מטעם כבוד, ואף שמתן שכרה בצדה, אפילו הכי ב"ד של מעלה מוזהרין, אמנם אני שאיני מב"ד של מעלה ואיני תחת אלהים איך אפשר להוציא מכם, שהרי אין בית דין שלמטה מוזהרים על מצות כבוד, והא דפסקינן בח"מ דגובה מכ"א חלקו היינו כשירשו מאביהם קרקעות דחייבים לשלם מירושת אביו ולא מטעם מצוה. והנה האר"י ז"ל ס"ל נמי כתירוץ החזקוני דבב"ד של מעלה פוקד, אלא דק"ל הא לפי דעת העשרה מאמרות כל חטאינו שאנו חייבים אינו אלא מתורת קנס כמ"ש לעיל, דלכך מועיל וידוי מטעם מודה בקנס, וכ' המרדכי דהא דכופין הבנים לפרוע אינו אלא בממונא אבל לא בקנסא אם כן אף בב"ד של מעלה דכופין אינו אלא גבי ממונא ולא בקנסא, לכך מתרץ כאן במזיד דה"ל מועד ומשלם נזק שלם וממונא הוא לכך פוקד בבית דין של מעלה דכופין כדלעיל, כאן בשוגג דה"ל שור תם דמשלם חצי נזק וקנסא הוא ולא קנסינן לבריה אפי', בב"ד של מעלה לכך לא יומתו כו', אלא דעוד קשה איך יתכן לומר גבי אדם דה"ל תם וחצי נזק הוא דמשלם, הא קיי"ל אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד, וצ"ל משום דאיתא בגמרא אין אדם עובר עברה אא"כ נכנס בו רוח שטות, וטעמא דאדם מועד לעולם לפי שהוא בר דעת והוי ליה לעיין שלא להזיק, וזהו דוקא כשמזיק לאדם איזה ממון, משא"כ כשמזיק בחטאו אז כבר נכנס בו רוח שטות וה"ל כבהמה ושייך לא פליגי ביה בין שוגג למזיד, היינו בין תם למועד. ועפ"ז תבין כוונת הפסוקים הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, ר"ל דרכיו של האדם היינו שוגג (כמ"ש האלשיך ע"פ ובדרך חטאים לא עמד) ור"ל שאף על שוגג עושה משפט, אמנם שחת לו ר"ל לעצמו, לא בניו מומם, ר"ל שעל הבנים אינו פוקד השוגג משום דה"ל פלגא נזקא קנסא ולדידיה קנסינן לבריה לא קנסינן ושמא תאמר האיך שייך לאפלוגי גבי אדם בין מזיד לשוגג, הא קיי"ל אדם מועד לעולם, לז"א דור עקש ופתלחל, ר"ל בשלמא בדברים שמזיק אדם לחבירו שפיר איכא למימר אדם מועד לעולם משום שהוא בר דעת, משא"כ כשחטא ופוגם להקב"ה, הרי הוא עם נבל ולא חכם, ר"ל דאם הוא עם נבל שהוא בעל עבירה, ע"כ ולא חכם הוא שנכנס בו רוח שטות ודומה לבהמה, ושפיר איכא לאפלוגי בין מזיד לשוגג. אמנם בזרע ברך מפ' כוונת האר"י בענין אחר, כי הבנים של אדם הויין עדיות לגביה לאשתלומי מנייהו ניזק, לכך מזיד דהוי מועד ומשתלם מן העליה פוקד, אבל שוגג שה"ל תם ומשתלם מגופו דוקא ולא מן העליה לכך לא יומתו כו' ע"כ. אמנם הגמרא דילן אינו חולק החילוקים הנ"ל וס"ל ג"כ דיש לחלק בין ב"ד של מעלה ובין ב"ד של מטה ובין שוגג למזיד, אכן לא משכחת בע"א דפוקד אלא כשתחלק נמי בין אוחזין לשאין אוחזין, משום דקיי"ל דהלכה כר"י דצד תמות במקומה עומדת, וא"כ הקשה אי אמרינן דצד תמות במקומה עומדת ליכא לאשתלומי מבריה חלק דצד תמות, דאינו משתלם אלא מגופו ובריה הוי מן העליה, לכך קאמר כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן, ממילא איכא לאשתלומי מבריה צד מועדת דאביו דמשתלם מן העליה דהיינו מבריה, וצד תמות דיליה שהבן עצמו חטא בחטא זה דמשתלם מגופא דבריה דה"ל בין הכל נזק שלם, אבל הצד מועד דבריה ליכא לאשתלומי מבריה, אלא מבריה דבריה דה"ל עדות דבריה א"כ לא משכחת לה לאשתלומי מבריה נזק שלם מחטא אביו, כי אם בעושה הבן אותה עברה עצמה שעשה אביו, כגון שאכל אביו חלב וגם הוא אכל חלב דה"ל עון שניהם שוה, ותשלומין דצד תמות דאביו וצד תמוח דידיה שוה דצד תמות דידיה נגד צד תמות דאביו, ובין הכל מגיע להבן נזק שלם, היינו חצי מועד דאביו וחצי התמות דיליה, ואידך חציה דתמות דאביו משתלם מאביו עצמו, וחצי מועדת דבריה משתלם מבריה דבריה וה"ל ביחד נזק שלם. משא"כ כשאין אוחזין ועושה עבירה חמורה מאביו או קלה ממנה, א"כ לא הוי שוה צד תמות דאביו שהוא חלק מעונש חמור מעברה חמורה וצד תמות דידיה שהוא חלק מעונש קל מעברה קלה ולא ה"ל נזק שלם מעברה אחת וכן איפכא כשאביו עשה עבירה קלה והוא עשה עבירה חמורה. ועפ"י דברים האלו נבוא לבאר מאמר תמוה, דאיתא במסכת שבת פ' ר"ע וז"ל לע"ל יבוא הקב"ה ויאמר לאברהם בניך חטאו א"ל ימחו על קדוש שמך, אמר אימא ליעקב דהוי ליה צער גדול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו, אמר ליעקב בניך חטאו, א"ל ימחו על קדושת שמך, אמר הקב"ה לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה, אמר אימא ליה ליצחק, אמר ליה ליצחק בניך חטאו, א"ל וכי בני הם ולא בניך, ועוד כמה שנותיו של אדם שבעים שנה, דל פלגא דלילותא, דל עשרים שנין דלא ענשת עלייהו, דל תריסר ופלגא דבית הכסא, פשו להו תריסר ופלגא, אם אתה סובל את כולם מוטב, ואם לאו פלגא עלי ופלגא עלך, וא"ת כולא עלי הא קריבת נפשי קמך, מיד פתחו ואמרו כי אתה אבינו, א"ל עד שאתם מקלסים לי קלסו להקב"ה, מיד פתחו ואמרו כי אתה ה' אבינו שבשמים עכ"ל, המאמר הזה אומר דרשוני והיינו דאיכא למידק למה לא אמר הקב"ה כסדר תחלה לאברהם ואח"כ ליצחק ואח"כ ליעקב, ועוד דאטו אברהם לא הוי לו צער גדול בנים, ועוד מאי האי דקאמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה דאטו בשביל מעט שנים שחי אברהם יותר מיעקב קרי להאי סבא ולהאי דרדקי, ועוד הא באמת הוי יצחק חי יותר ה' שנים מאברהם דשנות אברהם היו קע"ה שנים ושנות יצחק היו ק"פ שנים, והאיך קרא לאברהם סבא נגד יצחק, ועוד היכי קאמר לא בסבי טעמא על אברהם הא זקני ת"ח כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם, וגם מה דייק באמרו בניך חטאו ולא ישראל חטאו, ועוד יש לתמוה דלמה באמת לא השיבו אברהם ויעקב כמו שהשיב יצחק דל פלגא דלילותא, דבזה לא חסרו להם כלום, והעיקר יש לתמוה במה שאמר דל פלגא דלילותא, דאעו אם יחטא בלילה כשאינו ישן לא יענש, דמי לא סגי בלא"ה שלא יישן כל הלילה ויחטא. והנה ליישב קושיא זו בעצמה יש להעיר עוד קושיא עצומה לפי סברת בעל עשרה מאמרות דכל עונשי האדם על עונותיו הוי ליה קנס ומש"ה הוידוי מכפר דה"ל מודה בקנס, וקיי"ל דבלילה יד האדם כותבת בספר הזכרונות כל מה שאדם עושה ביום, א"כ ה"ל תיכף מודה בקנס דפטור, דכתיב אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע א"ע, וא"כ קשה האיך נענש האדם על חטאיו. ולתרץ זה אקדים מה דאיתא בגמרא תענית ב', מלאכים המלוין לו לאדם המה מעידים בו, א"כ אף שכותב בעצמו ומודה בלילה ה"ל באו עדים תחלה דהיינו המלאכים, ואח"כ מודה בקנס חייב וזהו דוקא כשחטא ביום, א"כ תיכף העידו המלאכים ואח"כ בלילה מודה בקנס אינו מועיל כלום, משא"כ כשחוטא בלילה שאין מקבלים עדות בלילה אלא ביום שאחריו והוא מודה תיכף באותו לילה במה שכותב וה"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור. וזהו פי' הפסוק וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, דאיכא למידק למאי נ"מ רק רע כל היום, דמה לי ביום או בלילה, ולדרכנו ה"ק וירא ה' כי רבה רעת האדם ועלה בדעתו להענישם כמ"ש אח"כ וינחם, א"ל דקשה ליה הא ה"ל מודה בקנס במה שכל אחד כותב בלילה בספר הזכרונות, לז"א רק רע כל היום, ר"ל שעשו העבירה ביום וביום יש ב' מלאכים המעידים עליו תיכף וה"ל באו עדים ואח"כ מודה בקנס דחייב. ועפ"ז אמר דודי האלוף התורני מו"ה זנוויל סג"ל דיין דק"ק קראקא דזהו כונת הגמ' דקאמר דל תרתי סרי שני דבית הכסא, דאטו מי לא אשכחן חטא בבהכ"נ בענין פירוע וקינוח כדאיתא בש"ע א"ח, ומ"פ דודי סג"ל דהענין הוא עפ"י מה דאיתא בש"ע דכשנכנס לבה"כ יאמר התכבדו מכובדים דהיינו להמלאכים המלוים אותו יאמר כן שימתינו עליו, לפי שאין נכנסים עמו לבהכ"נ, א"כ אם יחטא שם אין להמלאכים להעיד מה שלא ראו וממילא פטור הוא על אותם חטאים כשמודה עליהם בלילה לפי שאין מי שיעיד עליו. אמנם לפי סברת הבי דבי רב דמסכת ב"ק דאין מודה בקנס פטור אלא אם מחייב עצמו בכלום דהיינו קצת קרן, אבל אם פוטר עצמו מכלום כגון שכולו קנס אז חייב, וא"כ לפ"ז נסתר טעמא דילן דאמרינן דלהכי פטור על עבירות שבלילה משום דהוי מודה בקנס, והא הוי כולו קנס, והיכי דפוטר עצמו מהכל לא אמרינן מודה בקנס פטור, וע"כ צ"ל דס"ל כמסקנת הגמ' שם דמסיק התם קפחינהו רבנן לסבא פירש"י בראיות, ואיתא בגמרא דב"ק ובעל השור נקי נקי מחצי כופר, והקשו והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך, ור"ל דמהיכא תיתי לומר דמשלם חצי כופר דנילף מחצי נזק, ונימא דיהא דומיא דחצי נזק דמשתלם מגופו דוקא וה"נ חצי כופר ולימא ליה הביאהו לב"ד, דהא מיקטל השור, א"ל אין דיני בזה אלא כשהמית עפ"י בעלים בלא עדים דאז פטור ממיתה, וה"א דחייב לשלם חצי כופר, להכי אצטריך ובעל השור נקי א"ל המית עפ"י בעלים מודה בקנס הוא ובלא"ה פטור ול"ל קרא דנקי. אמנם לפי סברת הסבא דאין מודה בקנס פטור כשפוטר עצמו מכלום, וה"נ דהא חצי כופר כוליה קנסא ולא מיפטר, להכי אצטריך בעל השור נקי ואם כן לא קשיא קושית הגמרא, וכתבו התוס' וא"ת והא לשיטת ר' יהודא דסבר צד תמות במקומה עומדת ע"כ גם במועד בנזק משתלם החצי מגופו ובכופר, ע"כ כוליה משתלם מן העליה דהא השור יסקל, ואם כן בחצי כופר היית אומר ג"כ דאף דחצי נזק משתלם מגופיה, אפ"ה חצי כופר משתלם מן העליה, להכי איצטריך ובעל השור נקי, נקוט כלל זה בידך דאי אמרו לא מענשי אלילה משום דה"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים, א"כ מוכח דלא כדברי הסבא אלא דמודה בקנס פטור אף בפוטר עצתו מכלום, א"כ קשה ובעל השור נקי לחצי כופר ל"ל, ובהמית ע"פ בעלים הא הוי ליה מודה בקנס דפטור אף שפוטר עצמו מכלום, וע"כ צ"ל כקושית התוספות דליכא למילף כופר מנזק משום דס"ל כר"י ולר"י בלא"ה אינו דומה כופר לנזק:


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:4
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:4](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:4)

**והנה** בגמרא דשבת הנ"ל דאמרינן אמר הקב"ה אימא ליה ליעקב דה"ל צער גידול בנים פי' הוא מכח מכירת יוסף ושמעון שנתפס וטעמו מבואר בהדיא בשביל חטא שנשא ב' אחיות והוא מטעם פוקד עון אבות על בנים אמנם הוא גופא טעמא בעי למה באמת כן הוא אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה, ויש על זה שני טעמים הא' הוא כמו שכתבנו משום דנזקין דינו בעדות והבנים הם עדיות, אלא דלר"י דס"ל צד תמות במקומה עומדת נסתר טעם זה דא"כ לפ"ז היה מגיע החצי על יעקב בעצמו שהוא מגופו, ובתד"א איתא להיפך דכל ימי חיי יעקב הוה מעין עוה"ב ולא היה לו שום צער ועונש, והטעם השני הוא דפוקד עון אבות על בנים הוא מטעם ערבות משום דהבנים היו ערבות כדאיתא במדרש וע"כ צ"ל דהיו ערבות קבלנים דאל"כ היאך טורף הקב"ה מהצדיק בעון הרשע שהוא ג"כ מטעם ערבות הא ק"ל המלוה ע"י ערב לא יפרע מן הערב תחלה וע"כ צ"ל דה"ל ע"ק וכן איתא בהדיא בספר רוממות אל וה"נ גבי ערבות דבנים ע"כ צ"ל דה"ל ע"ק וכו':


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:5
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:5](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:5)

**אמנם** לפי מ"ש בעל אמרי שפר על התורה דכל ערבות דגבי תורה ומצות ה"ל ערב דמצוה ולא משתעבד וה"נ ה"ל למימר דלא משתעבדי הבנים בערבות אביהם משום דה"ל ערב דמצוה ולא משתעבדי, ע"כ צ"ל דערב דמצוה משתעבד. ושמעתי מפי גיסי המאה"ג כמוהר"ר יצחק נר"ו אב"ד דק"ק הרובשוב אהא דאמרינן בב"מ בשעת מ"ת אמר הקב"ה לישראל הביאו לי ערבות טובים א"ל אבותינו יהיו לנו ערבות ומפרש הוא דמשום דה"נ ערב דמצוה וכל מי שהיו מביאים לערב לא היה משתעבד לכך אמרו אבותינו יהיו ערבים ואב לגבי בריה שעבודי משעבד נפשיה כדאיתא במסכת ב"ב ע"כ ודפח"ח:


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:6
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:6](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:6)

**ונראה** דזהו כונת המדרש פ' משפטים לא זכו ישראל לקבל את התורה אלא בשביל שנקראו בנים למקום. והענין הוא דאיתא בספר עשרה מאמרות דבשעה מ"ת אמר הקב"ה אני בעצמי אהיה ערביהם אי משום דק"ל ערב דמצוה לא משתעבד לז"א במד' לא זכו ישראל לקבל את התורה משום דלא ה"ל ערבים כלל וערבות דהקב"ה ה"ל ערב דמצוה ולא משתעבד אלא לפי שנקראו בנים למקום וה"ל אב לגבי בריה דשעבודי משעבד נפשיה פשוט מהא דשני ערבים טובים היו לישראל אחד הקב"ה והב' אבותיהם ואי לאו דאב לגבי בריה משתעבד לא היו משועבדים כלל משום דה"ל ערב דמצוה. והרב המגיד כתב דהא דערב דמצוה לא משתעבד הוא מטעם אסמכתא משום דכל ערב ה"ל אסמכתא אלא משום דאגב הימנותא דמהימן לדידיה גמר ומקני וגבי מצוה לא שייך למימר אגב הימנותא דהא לא מהימן ליה כלום ונשאר אסמכתא במקומה. והנה בטענה זו בא הקב"ה אל האבות ודייק בלשונו לאברהם בניך חטאו ר"ל דבשביל שהמה בניך ואתה ערביהם נתחייבת לפרוע עבורם דאף דערב דמצוה לא משתעבד מ"מ כיון שהם בניך ה"ל אב לגבי בריה דמשתעבד והשיב אברהם ימחו על קדושת שמך משום דס"ל כלישנא בתרא דבגמרא ב"ב דערב דמצוה לא משתעבד אפי' אב לגבי בריה והוא מטעם אסמכתא כנ"ל, והוכחתו היה מראיה בגמרא דשבת פרק הבונה אמר ריב"ל אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרי מילתא כו' גימל דלת גמול דלים, ה"ו ז"ח ואם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך דאיכא למידק בהאי ענינא דאיך יתכן לומר כן דוקא אם אתה עושה כן שתגמול דלים הקב"ה זן אותך ואם לאו לא יזון הא איתא במדרש דהקב"ה חייב לזון אותנו אף אם אין עושים רצונו של מקום מכח התנאי שהתנה יעקב אם יהיה אלהים עמדי וגו' ונתן לי לחם לאכול ור"ל שיזון את בניו, ואי אפשר לישב לדעת הדרדקי אלא כמ"ש בשל"ה דתנאי דיעקב לא משתעבד משום דכתיב אם יהיה אלהים עמדי וכל דאי ה"ל אסמכתא ואסמכתא לא קניא א"כ מדרשא דדרדקי מוכח דדרשי אם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך ומשמע דאל"ה לא יזון ק' הא חייב מכח תנאי דיעקב אלא ע"כ צ"ל דתנאי דיעקב לא קנו משום דה"ל אסמכתא ולא קני וזה היה הוכחת אברהם שאמר ימחו כו' שלא יגבה מן הערבות משום דה"ל ערב דמצוה משום דאסמכתא לא קניא ואפי' אב לגבי בריה וכששמע הקב"ה תשובת אברהם לכך אמר אימא ליעקב דה"ל צער גידול בנים וק' מה הוא ענין צער גידול בנים וע"כ צ"ל משום פוקד עון אבות על בנים מטעם הב' הנ"ל שהוא מכח ערבות כנ"ל וא"כ מוכח דערב דמצוה משתעבד אפי' לגבי דאינש אחרינא כגון בן לגבי אב וכ"ש אב לגבי בן ולכך לא הלך כסדר ליצחק קודם ליעקב משום דמתירא היה שישיב לו יצחק ג"כ תשובת אברהם דערב דמצוה לא משתעבד לכך הלך אצל יעקב דמכח צער גידול בנים דידיה מוכח דמשתעבד ואעפ"כ לא השגיח יעקב בהוכחה זו והשיב ג"כ ימחו כו' כתשובת אברהם והוכחתו היה ג"כ מדרשא דדרדקי כו' ועל גידול בנים ה"ל תשובה דהטעם הוא כטעם הא' דטעם פוקד כו' הוא משום דנזקין דינו בעדיות והבנים הם עדות, ואין להקשות הא לרבי יהודה צד תמות במקומה עומדת והיה מוטל החצי על יעקב וצ"ל דלא ס"ל כר"י אלא דצד תמות אינה במקומה עומדת, וא"ל הא קרא בעל השור נקי ל"ל לחצי כופר לימא ליה הביאהו לב"ד כי' וע"כ צ"ל דהתירוץ הוא כקושית התוספות דק"ל כר"י דצד תמות במקומה עומדת. יש לתרץ דיעקב היה ס"ל כתירוץ הגמרא בהמית ע"פ בעלים ודקאמרת הא ה"ל מודה בקנס ס"ל כדעת הסבא שבגמרא דחייב דפוטר עצמו מכלום לא אמרינן מודה בקנס פטור והשיב הקב"ה ממין הטענה לא בסבא טעמא ר"ל דלית ביה טעמא דאשר ירשיעון סתמא כתיב ל"ש בין פוטר עצמו למחייב עצמו במקצת דבכל גוונא אמרינן מודה בקנס פטור וא"כ הדרא קושיא לדוכתה ל"ל בעל השור נקי לחצי כופר לימא הביאהו לב"ד כו' מאי אמרת בהמית ע"פ בעלים הא ה"ל מודה בקנס דפטור, אלא דע"כ צ"ל כקושית התוס' דס"ל כר"י דצד תמות במקומה עומדת וא"כ ע"כ צ"ל על צער גידול בנים טעם הב' דפוקד כו' מטעם ערבות וערב דמצוה משתעבד וא"כ אסמכתא קניא וממילא מוכח לא בדרדקי עצה ר"ל דאין מביאין ראיה ממדרש דדרדקי ואם כן בטענה זו בא אצל יצחק דאחר שהוכיח דלא בסבא טעמא ולא בדרדקי עצה ומיניה מוכח דערב דמצוה משתעבד לכך א"ל ליצחק בניך חטאו ר"ל דנתחייבת לשלם בשביל בניך בשביל ערבות והשיב לו יצחק מטונא מכח תשובת הקב"ה דאמר לא בסבא טעמא כו' ולא בדרדקי עצה רק דאסמכתא קניא וערבות משתעבד באב לגבי בריה א"כ וכי בני הם ולא בניך דגם אתה ערביהם. ונשתעבדת מכח אב לגבי בריה שנקראים בנים ותו דאתה סובר דלא בסבא טעמא ומודה בקנס פטור אפי' בפוטר עצמו מכלום א"כ דל פלגא דלילותא דפטור מטעם מודה בקנס אף דפוטר עצמו מכלום וגם דל תריסר ופלגא דביה"כ דג"כ פטור על חטאו שם משום דאין מי להעיד עליו שם ואי מטעם שהוא עצמו מודה בלילה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי הא לדבריך שאתה סובר דלא כסבא הא מודה בקנס הוא ותו לדבריך דס"ל לא כדרשא דדרדקי דערב דמצוה משתעבד א"כ פשו להו תריסר ופלגא פלגא עלי ופלגא עלך משום דב' ערבים גובים מכל אחד מחצה כדאי' בח"מ אבל אברהם ויעקב לא היו יכולים להשיב תשובות הללו כי תשובה ראשונה וכו' בני ולא בניך וגם תשובה האחרונה פלגא עלי ופלגא עלך דהם היו סוברים כדעת הסבא דמודה בקנס ופוטר עצמו חייב וא"כ בין שחטא בלילה בין שחטא בביה"כ אע"ג דליכא עדים כיון שמודה חייב כיון שפוטר. עצמו מכלום אבל כיון שאמר הקב"ה לא בסבא טעמא ולא בדרדקי עצה שפיר השיב יצחק כל התשובות הללו. וא"ת כולי עלי ר"ל דאתה סובר כדעת הפוסקים דס"ל דב' ערבים יכולים לטרוף כל החוב מערב אחד זה יהיה נסתר מכח דהא קריבת נפשי קדמך. ואקדים לזה מחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד בענין ב' ערבים דהרמב"ם ס"ל דיכול לטרוף המלוה כל החוב מא' מהם והראב"ד חולק עליו וסבר דאינו יכול לטרוף אלא המחצה מכל אחד וכתב הב"י דאף דדברי הרמב"ם אין לו ביאור דמאיזה טעם יטרוף כל החוב מאחד מהם יש לו ראיה מהגמ' גבי ב' אחים שבא עליהם חוב אביהם דיכול הבע"ח לטרוף מאת אחד כל החוב משום דנכסי אביהם ערבים ביה ה"ל דין ב' ערבים ומזה מוכח ג"כ דבב' ערבים טורף ג"כ מאחד מהם כל החוב ודעת החולק סובר דהא דאמרינן בגמ' דטורף מאת אחד כל החוב מיירי בשעשאו אפותיקי ואל"ה אף בב' אחים אינו טורף כי אם החצי מכל אחד והנה מצינו ב' טעמים על גלות מצרים מחמת פרעון חוב אביהם הא' מטעם שאמר אברהם במה אדע נגזר ידוע תדע כו' וענו אותם ארבע מאות שנה וקשה והלא לא נשתעבדו אלא החצי מארבע מאות שנים וצ"ל שהחצי נשאר על עשו כמו בב' אחים שבא עליהם בע"ח של אביהם שטורף מכל אחד מחצה, וטעם הב' כתבו המקובלים שהוא מטעם שהיה יצחק ראוי לשחוט בעצמו ע"ג המזבח ובשביל שהקריב איל תמורתו לכך נתחייבו להיות במצרים ר"י שנים כמנין ביצחק ולפי טעם זה מוכח היפך מהנ"ל דאם בא בע"ח של אביהם יכול לטרוף מיד אחד מהם כל החוב דאל"כ למה נשתעבדו ישראל כל החוב של ר"י שנים והלא לא היה מגיע רק החצי והחצי השני על עשו. אמנם לפי מ"ש המקובלים דבאמת נשחט יצחק בעצמו משום דכשנעקד ע"ג המזבח פרחה נשמתו ממנו ונכנס באיל וה"ל כאלו הקריב ליצחק בעצמו א"כ נסתר טעם הב' על גלות מצרים וצ"ל טעם הא' מחמת שאמר אברהם במה אדע ומזה מוכח דאינו טורף בע"ח של אביהם רק המחצה מכל אחד, והנה בטענה זו בא יצחק דאם אתה אומר כולו עלי דב' ערבים יכול לטרוף כל החוב מאחד מהם וה"ה בב' אחים דינא הכי והוכחתך שתאמר דגלות מצרים היה מכח עקידתו שלא נשחט בעצמו והוכרחו לפרוע כמנין ביצחק ר"י שנים ולא ניכה החצי על עשו את הבל ומדין זה אתה בא לדון ג"כ בב' ערבים דיכול לטרוף כל החוב מערב אחד ולכך אתה תאמר דכולי עלי וזה אינו דהא קריבת נפשי קמך ר"ל ע"כ נפשי נקרבת באיל ואין כאן שום קטרוג שע"י יתחייבו להיות במצרים ר"י שנים וע"כ צ"ל כטעם הא' מכח שאמר אברהם במה אדע א"כ הגלות היה צ"ל ת' שנים והרי לא נשתעבדו רק המצי משום דבע"ח הא אינו טורף רק מחצה מאח אחד א"כ ה"ה בב' ערבים דינא הכי ושפיר מגיע פלגא עלי ופלגא עלך, אבל עדיין יש מקום לטעות דלמא יאמר הקב"ה דאף דערב דמצוה משתעבד הוא מטעם אב לגבי בריה ולא בע"א וא"כ האבות חייבים מדין ערבות משא"כ הקדוש ברוך הוא שאין ישראל נקראו אצלו בתואר בנים לזה פתחו כולם ואמרו כו' אתה אבינו כו' ר"ל לגבי יצחק וחזרו ואמרו כי אתה ה' אבינו ר"ל דגם הקדוש ברוך הוא נקרא אביהם ושניהם נשתעבדו בערבות שלהם ושפיר מגיע פלגא על יצחק ופלגא על הקדוש ברוך הוא וכתשובת יצחק ודוק:


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:7
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:7](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:7)

**נשובה** אל הקדום לענין שאנו עסוקים בו שובה ישראל וגו', ונבין תחלה גמרא דפ"ק דר"ה אמר ר' כרוספדאי שלשה ספרים נפתחים בר"ה א' של צדיקים גמורים וא' של רשעים גמורים וא' של בינונים. של צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים של רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. ובינונים תלוים ועומדים מר"ה עד יוה"כ זכו נכתבים לחיים לא זכו נכתבים למיתה וכו', תניא ב"ש אומרים ג' כתות הן ליום הדין אחד של צדיקים גמורים של צדקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי עולם הבא כו' ושל רשעים נכתבים ונחתמים מיד למיתה ובינונים יורדים לגיהנם ומצפצפים ועולים וכו', ובה"א ורב חסד מטה כלפי חסד ופרש"י ליום הדין כשיחיה המתים וכן בתוספות, ותו פירש"י בברייתא וז"ל, רשע גמור רוב עונות, בינונים מחצה על מחצה עכ"ל:


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:8
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:8](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:8)

**ולכאורה** הוא תמוה למה לא פירש רש"י זה לעיל במלתא דר' כרוספדאי, ותו למה מפרש רש"י על רשעים ועל בינונים ולמה לא מפרש רש"י על צדיקים שהיינו רובם זכיות דצדיקים נאמרו תחלה בגמרא, ותו איכא למידק ספר ג' דבינונים למה לי בתרי סגי דאם יזכו הבינינים יכתבו בספרן של צדיקים ואם לאו יכתבו בספרן של רשעים, ותו אמאי לא פליגי ב"ה גם בדין עוה"ז בראש השנה ולימרו ורב חסד מטה כלפי חסד בבינונים ולמה דוקא ב"ש וב"ה פליגי בהא מילתא ולא תנאים אחרים, לכן נראה דהוו ב"ש וב"ה לשיטתייהו אזלי דפליגי בעלמא ב"ש סברי שמים נבראים תחלה וצריכין ליישב לשיטתו הא דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים נ"ל ע"פ מ"ש המפרשים דמתחלה עלה על דעת הקב"ה לברוא את העולם במדת הדין לכך נאמר בראשית ברא אלהים וראה שאין העולם מתקיים שיתף מדה"ר למה"ד לזה אמר אח''כ ביום עשות ה' אלהים וגו' וזהו דוקא לענין דינא דעוה"ז הוכרח לשתף מדה"ר לפי שלא היה יכול להתקיים משא"כ בדינא דעולם העליון הוא עוה"ב שפיר יתנהג במה"ד גמור בלי שיתוף מדה"ר ויכול להתקיים עולם העליון ע"י הדין. וא"כ לפ"ז א"ש דלכך נאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים למיסמך לשיתוף דמדת הרחמים דלכך שיתף משום דינא דארץ הוא עוה"ז. וב"ה סברי ארץ נבראת תחלה ולעולם גם בעוה"ב מתנהג במדת הרחמים והא דנאמר ארץ ושמים דהא לשיטתו סדר הבריאה היה כך וא"כ בזה פליגי ב"ש וב"ה ממילא ה"נ ב"ש לשיטתייהו אזלי דס"ל דוקא בעוה"ז מתנהג הקב"ה במדת הרחמים ולא בעוה"ב לכך ס"ל דלא אמרינן רב חסד מטה כלפי חסד בדינא דעוה"ב אבל ב"ה דסברי דארץ נבראת תחלה ולא ס"ל דמשום הכי כתיב ארץ תחלה להורות דשיתף מדת הרחמים היה בשביל דינא דארץ הוא עוה"ז אלא דגם בשביל דינא דעוה"ב שיתף מדת הרחמים לכן ס"ל בדינא דעוה"ב ג"כ ורב חסד מטה כלפי חסד אבל בדינא דעוה"ז במלתא דר' כרוספדאי כ"ע לא פליגי ואפי' ב"ש מודים דרב חסד מטה כלפי חסד הוא משום דבשביל עולם הזה נברא עיקר החסדים והוא שיתף מדת הרחמים למדת הדין ולהכי לא פירש"י לעיל רשעים גמורים רוב עונות בינונים מחצה על מחצה משום דקושטא דמלתא הוא דבינונים הוי רובא עונות והיינו עון אחד יותר רק מכח ורב חסד מטה כלפי חסד הוי מחצה על מחצה וכן רשעים גמורים היינו בשנים ושלשה עונות יותר על הזכיות דליכא למימר ביה מטה כלפי חסד דע"י החסד אין הקב"ה מוותר לו רק עון אחד והכא בדינא דעוה"ז אפי' ב"ש מודים דאמרינן מטה כלפי חסד אבל בדינא דעוה"ב דפליגי ב"ש דלא אמרינן ביה מטה כלפי חסד לכך פירש"י רשעים רוב עונות ר"ל אחד יותר על הזכיות ובינונים מחצה על מחצה ממש ולא אמרינן בהו מטה כלפי חסד. גם להכי לא פרש"י על צדיקים גמורים רוב זכיות משום דצדיקים גמורים דינם שוה בין בדין עוה"ז ובין בעוה"ב דלעולם לא אמרינן בהו מטה כלפי חסד לפמ"ש המפרשים דמדת הרחמים אינה כי אם לרשעים ולבינונים דאינם יכולים להתקיים במדת הדין לבד לכך שיתף בשבילם גם מדת הרחמים אבל הצדיקים דיכולים להתקיים במדת הדין לבד במקומו הם עומדין ולא נבראו אלא במדת הדין לבד ומטעם זה הקב"ה מדקדק דוקא עם הצדיקים כחוט השערה ולא עם הרשעים, והשתא א"ש נמי מה שהקשינו ספר ג' דבינונים ל"ל בב' סגי שאם יזכו יקראו ויכתבו בספרן של צדיקים זה אינו לפי שאין דין הבינוני דומה לדין של צדיקים גמורים משום דבינוני דן במדת הרחמים משא"כ צדיקים גמורים דדן במדת הדין ואינם ראוים בינונים ליכתב בספרן של צדיקים:


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:9
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:9](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:9)

**אמנם** להבין מאמר זה בע"א נבין תחלה מה דאי' במס' יומא על כל עבירות שבתורה מיתה ויוה"כ מכפר דלכאורה נראה איפכא הל"ל יוה"כ ומיתה מכפר דודאי יוה"כ לא קאי איוה"כ לאחר מיתה כי אם איוה"כ שקודם מיתה שנוהג בו מנהג יוה"כ בתענית ווידוי ושאר דברים. ולהבין זה אקדים מה שכתבתי בחיבורי הגדול שכתבתי על התורה בענין י' ימים שמתענים בין ר"ה ליוה"כ למה כוונו חז"ל דוקא עשרה ימים לא פחות ולא יותר וכתבתי ע"פ מ"ש בספר חסד לאברהם דמשקל דם של אדם הוא ח"י דינרין וכשמתענה יום שלם אז נתמעט ממנו דם שיעור איסר והתחיל לטעום טעם מיתה וכשיוצא מח"י דינרין הללו חלק ס' אז יוכל לחיות משום דבטל בס' וכשיוצא ממנו טפי פורתא מחלק ס' אז המיתה מוכנת לו ע"כ בספר הנ"ל. ואמרינן במס' קידושין דל"ב איסרין יש בדינר צא וחשוב ח"י פעמים ל"ב עולה תקע"ו איסרין חלקם לס' יהיה כל חלק י' איסרין חסר פורתא נמצא כשמתענה עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ חשבינן כאלו התענה אותן ביחד והוי כאלו יצאו ממנו י' איסרין שהוא שיעור תענית י' ימים בפעם אחת והוי חלק מס' וטפי פורתא דלמיתה יחשב ואין לך עבירה שאין המיתה ממרקתו ועי"ז נתכפרו עונותיו ואף שלא התענה רצופים משום דא"א לעשות כן דאם יתענה עשרה ימים רצופים עם הלילות לא יתקיים. הרי לך מבואר כוונת רז"ל שתקנו להתענות עשרה ימים ימי תשובה לא פחות ולא יותר. וזהו נ"ל כוונת משה רע"ה דהתענה מ' יום ומ' לילה כשעלה למרום והענין הוא משום דכתבו המקובלים דמשה היה נפשו ממש של אה"ר ואדה"ר שפך דמו של עולם שגרם מיתה לעולם ולפי האמת אין מיתה בלא חטא רק ד' מצינו שמתו בעטיו של נחש בלא חטא כלל כדאיתא בגמ' והוצרך לתקן מיתות ד' אלו להתקיים בו שופך דם האדם באדם דמו ישפך לכך התענה מרע"ה ארבעים יום וארבעים לילה כיון דבעשרה ימים מתקן מיתה אחת בארבעים יום מתקן ד' מיתות. וזהו נמי מאי דאי' בפדר"א וז"ל בא' בשבת נכנס אדם הראשון במי גיחון והתענה שבע שבתות ימים וכו' עכ"ל דלכאורה קשה למה התענה מספר ימים אלו דוקא בצמצום ולדרכנו ניחא לפי שנגזר עליו ביום אכלך ממנו מות תמות ונתחייב למות תיכף וגם אותן ד' שמתו בעטיו של נחש והיו ה' מיתות לכך הוצרך לתקן ולהתענות ז' שבועות שהוא לערך חמשים יום נגד ה' מיתות שגרם וזהו כוונת גמ' דיומא הנ"ל על כל עבירות שבתורה מיתה ויוה"כ מכפר ר"ל לא מיתה ממש קאמר אלא מיתה דקודם יוה"כ שהוא מתענה י' ימי תשובה שהם כנגד המיתה ממש. והנה זהו פי' הגמ' דר"ה הנ"ל דלכך תיקן ספר מיוחד לבינונים משום דאין דינו שוה לצ"ג ולר"ג דצ"ג נגזר דינם לאלתר לחיים ור"ג לאלתר למיתה, אבל הבינונים הם בספק דאם זכה ר"ל שהתענה באותן הימים נחשב זה למיתתן ונכתב לחיים בספר מיוחד בפ"ע, ואם אינו מתענה באותן י' ימים נכתב למיתה בספר מיוחד נמצא שאין דין בינונים שוה להם דאף שנכתב לחיים משום דהתענה נחשב לו למיתה, משא"כ צ"ג שהוא לחיים גמורים לאלתר ואינו טועם טעם מיתה כלל קודם שנחתם גזר דינו וכן הרשע גמור הוא תיכף למיתה גמורה ואינו עומד בפסק שתעניתו יחשב למיתה, וא"כ לפי פי' זה פרושו של רשעים כולם עונות, של צדיקים כולם זכיות, והבינונים היינו שיש לו עונות רק העונות היו הרוב, ולכך אין הקב"ה גומר דינם מיד למיתה, לפי שיש לו מצות רק נותן לו ריוח אותן י' ימים שבין ר"ה ליה"כ שיתענה בהם וזהו למיתה יחשב לו ומיתה זו ממרקת עונותיהם אעפ"י שהמה הרוב, ולכך לא מפרש רש"י כאן, אבל למטה דקאי על עולם הבא ולא שייך לומר דע"י התענית יתכפר לו רוב עונותיו, לכך מפרש רש"י דהבינונים היינו מחצה על מחצה, וז"ש הכתוב שובה ישראל קחו עמכם דברים, היינו יוה"כ ע"י הודויים והתפלות, ושובו אל ה' היינו התענית י' ימים שע"י ב' דברים הללו אמרו אליו כל תשא עון כמו שדרשנו על הגמרא דיומא דלעיל:


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:10
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:10](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:10)

דרוש לשבת תשובה 
**מספר חות יאיר** 
**במסכת** שבת (ק"ו ע"א) וז"ל, תני ר"א קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר, א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינו משנה, ואת"ל משנה בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לעפרו, ויל"ד חדא מעיקרא מאי קסבר דאמר חובל ומבעיר אינה משנה ולבסוף מאי קסבר דהדר ביה ואמר את"ל משנה כו', ותו יל"ד באמת מנ"ל לר"י הא וביותר יל"ד אמאי קאמר ליה גבי זה פוק תני לברא, ויאמר בדרך זה דקאמר ר"י חובל ומבעיר אינו משנה דיהיה מוכח מכח קושיא גדולה וחזקה דגם ר"ש מודה דפטור בהו מקלקל, ואת"ל לישב אותה קושיא אינו כ"א את"ל בחובל וצריך לכלבו דר"ש בעי תיקון קצת כפי' התוספות שם. וגם ע"ז יהיה קשה ובעבור זה התחכם בדברי חכמים פוק ותני שיהיה שונה בחוץ משנה זו ויבוא על נכון מכח זה שידרוש בחוץ ולא בבהמ"ד בפנים, וראיתי מקשים בסוגיא זו על התוס' שכתבו מאחר דפלוגתא זו תלוי במלאכה שאצ"ל כפירש"י ולמ"ד משאצ"ל פטור חייב במקלקל בהעברה וא"כ אין ללמוד מלא תבערו לא חלוק מלאכות ולא דללאו יצאה כיון דאצטמריך לא תבערו לגופה דמקלקל בהבערה חייב, וקשה א"כ מנ"ל לר"ש חילוק מלאכות. דגם מדר"י דס"ל מאחת מהנה לא מצי למדרש כדאיתא שם (דף קג) דר"ש לית ליה דרשא דר' יוסי ותירצו דנפקא ליה לר"ש חלוק מלאכות מדשמואל שבת (דף ע) דדריש לה ממחלליה מות יומת מיתות הרבה, אם אין ענין למזיד תנהו ענין לשוגג, והקשו מסוגיא דב"ק (דע"א) דמסקינן שם דר"ש ס"ל כר"י הסנדלר, ופרכינן שם לר"י הסנדלר יכול אפי' בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי לך ולא בשוגג, והשתא כיון דלר"ש דרשינן חילוק מלאכות ממחלליה מות יומת ע"כ מוקי לה אשוגג, והדק"ל לדידיה יכול אפי' בשוגג כיון דהאי קרא דמחלליה באמת בשוגג מיירי ועיין בס' משנת ר"ע ג"כ נזכר קושיא זו, ואמרתי לישב קושיא זו, ואגב יתבארו דברי הרי"ף בסוגיא דב"ק (דף עא) דאיתא שם אפיסקא דגנב וטבח ביוה"כ חייב אמרי נהי דקטלא ליכא מלקות מיהא איכא וקיי"ל דאינו לוקה ומשלם, ומשני הא מני ר"מ כו' ולבסוף איתא שם א"ר כהנא אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד וא"ל מי מצית מוקמית כר"מ ולא כר"ש, והא מדקתני סיפא ר"ש פוטר בשתי אלו מכלל דברישא מודה ומשני לא מודה ר"ש בגנב וטבח לרפואה או לכלבים ע"ש. וכתב הרי"ף דמתניתין דגנב וטבח ביו"ה מיירי בטובח ע"י אחר מש"ה חייב ואעפ"כ בשבת פטור דאתיא כר"י הסנדלר ע"ש, והקשו כל הפוסקים איך מתוקם מתניתין כר"י הסנדלר, א"כ אמאי חייב בטבח ביו"כ הא מעשה יוה"כ ג"כ אסור כמו מעשה שבת והוי שחיטה שא"ר, וכ' מהרש"ל ז"ל ביש"ש, די"ל דקודש היא לא קאי רק על שבת דאיקרי קודש ולא על יוה"כ ע"ש, וקשה טובא מנ"ל הא דיו"כ אינו בכלל קדש ותו הא כתבו שם בתוספות בהא דפריך ר"ז והא מדקתני סיפא ר"ש פוטר בשני אלו מכלל דברישא מודה ק"ק מה דיוק הוא זה ע"ש, ורצונם דבאמת אמאי לא יתוקם גם הרישא כר"ש, די"ל ר"ש בהא נמי סבר כר"מ דלוקה ומשלם וראיתי שגם הרפ"י פי' כן כוונת התוס' בחידושיו לב"ק, וזה יצא ראשונה לישב קושית התוס' אחר שנבוא ליישב דעת הרי"ף כמ"ש מהרש"ל דקודש אינו מרבה רק מעשה שבת לחוד ולא יוה"כ. וקשה מנא תימרא סברה זו, וביותר הקשיתי קושיא עצומה בזה על מהרש"ל שהרי התוס' הקשו לא ליכתוב קודש ולא לכם ונילף מעשה שבת דאסירי מלא תאכל כל תועבה, ומתרצינן דה"א דאפילו שוגג אסור ע"ש והשתא הרי קרא דקודש לאיסורא לא אצטריך רק להיתירא בשוגג א"כ הדק"ל אמאי מחייב בגנב וטבח ביוה"כ הא הוי שחיטה שאינה ראויה מצד מעשה יוה"כ, וכ"ת דיו"כ לא נתרבה בקרא דקודש, ז"א דאכתי אסור משום לא תאכל כל תועבה, ומה שצ"ל בישוב קושיא זו עפמ"ש מהר"ם שיף ז"ל להקשות מאי קאמר יכול אפי' בשוגג נמי הרי אי אפשר לומר כן דא"כ כולה קרא ל"ל תיפוק ליה מל"ת כל תועבה כקושית התוספות, ותירץ הגאון הנ"ל דה"פ אפי' שוגג היינו דאכתי נימא אפי' בהנאה אסור וא"ל הא כתב רחמנא לכם, ז"א דיכול אפי' שוגג יהיה אסור מש"ה כתב רחמנא לכם להתיר בשוגג אבל לעולם במזיד אסור בהנאה, והשתא שפיר איצטריך קודש על איסור הנאה דאי מל"ת כל תועבה לא ידענא רק איסור אכילה, ת"ל מחלליה מות יומת. במזיד אמרתי לכם להיתר הנאה ע"ש, ולדידי קשיא ע"ד מהרמ"ש שאם יכולין לדרוש מלכם היתר שוגג קשיא במסקנא ל"ל קודש עם הסמיכות, דודאי הסמיכות זולת קודש אי אפשר לכתוב וכן צ"ל בפי' התוספות שתירצו דאצטריך קודש ולכם על היתר שוגג, וקשה הא זהו נפק מסמיכות אל מחלליה מות יומת, אבל הפשוט דזולת קרא קדש גם הסמיכות א"א לכתוב וא"כ קשה לכתוב רחמנא בשבת רק לכם, ומעתה נוכל למילף מל"ת כל תועבה דמעשה שבת אסור ומן לכם הנאמר אצל שבת נדרוש היתר לשוגג ודוחק לאמר דגם לכם א"א לכתוב גבי שבת בשום מקום, ומשום האי היתר אצטריך ג' כתובים קדש ולכם והסמיכות אבל הלא דשפיר מצי למכתב שבת היא לכם באיזה מקומות או לגבי לאו דלא תבערו אש בכל מושבותיכם לכם והוי דרשינן מיניה אם הבעיר בשוגג מתיר הכתוב וכל הני דרשי ל"ל, אפס י"ל דאצטריך קדש דאי מל"ת כל תועבה הא דגם מעשה יו"כ אסור דנעשה. בו ג"כ תועבה, מש"ה כתב רחמנא קדש להורות דדוקא שבת דאיקרי קדש הוא דאסור אבל יום הכפורים שרי, הרי מזה מוכרח סברת מהרש"ל דדוקא מעשה שבת אסור ולא מעשה יו"כ דלא איקרי קדש וזהו מוכרח מכח יתורא דקדש כנ"ל, אמנם הוכחה זו ליתא אלא אליבא דחזקיה דסובר דדוקא היכי דנאמר לא יאכל בצירה הוא דאסור בהנאה א"ש הוכחה זו, משא"כ לר' אבהו דס"ל כ"מ שנאמר לא תאכל ג"כ אסור בהנאה, עדיין י"ל דגם מעשה יוה"כ אסור והוא בכלל קדש כמו שבת, וכ"ת א"כ קדש ל"ל ולא לכתוב רק לכם למישרי שוגג ואיסור מזיד ידענא מל"ת כל תועבה, ז"א דאי מל"ת כל תועבה ה"א דאסור אפי' בהנאה דלא תאכל גם איסור הנאה במשמע וא"כ צריך למידרש מהיתר לכם אהנאה והתירא דשוגג ממחלליה מות יומת מסמיכות, ואצטריך נמי קדש להורות דוקא במזיד אסור, ועיין במסכת פסחים (דכ"ב ע"א) שהקשו בתוס' לר"ש דאמר גיד הנשה אסור בהנאה, איך יתרץ חזקיה דסובר דדוקא לא יאכל איסור הנאה במשמע וגבי גה"נ כתיב לא יאכל בחולם, ותירץ התוס' שם ב' תירוצים, חדא כיון דלר"ש אין בגידין בנ"ט מסתמא קאי איסורא דגה"נ אהנאה, ועוד תירצו דר"ש לא אתיא כחזקיה וסיימו שם דלכאורה גם כר"מ לא אתיא כו', ודייקו בלשונם דלכאורה לא אתיא חזקיה כר"מ אבל באמת י"ל כמ"ש רש"י שם ע"ב דשפיר אתי חזקיה כר"מ ע"ש, ולפ"ז יש ליישב קושית התוספות בב"ק דה"ק אמר רב כהנא אמריתא לשמעתא קמיה דר"ז וא"ל מי מצית לאוקמא מתניתין כר"מ, (ולא כרבה דאמר באמת לר"מ מיקטל ומשלם קנס, ומוקי למתניתין בלא התראה כמ"ש בתוס') ומת ומפלס לית ליה, א"כ קשיא מברייתא דגנב וטבח בשבת דחייב ר"מ, וצ"ל דמיירי בטובח ע"י אחר, וקשה מ"ט דחכמים, וצ"ל דמאן חכמים ר"ש וס"ל כר"י הסנדלר, א"כ משנתנו דלא כר"ש דלר"ש הקשה אמאי חייב גבי גנב וטבח ביוה"כ הא הוי שחיטה שא"ר מאחר ששחיטתו אסורה מחמת מעשה יוה"כ כיון דס"ל כר"י הסנדלר, וא"ל דשאני יוה"כ משבת כסברת מהרש"ל ז"א דמנ"ל לחלק וא"ל מכח יתורא דקדש ז"א שהרי לר"ש איצטריך קודש דאי מל"ת כל תועבה ה"א בין אכילה ובין הנאה במשמע כיון דר"ש ליה ליה דחזקיה מדאסר גה"נ בהנאה כפי' התוס' בתירוץ ב' הנ"ל, וקשה מהכא דקתני ר"ש פוטר בשני אלו מכלל דבגנב וטבח ביוה"כ מודה ר"פ דחייב ואמאי הא אסור מחמת מעשה שבת, ואולי כוון דמה שתירצנו על קושית התוספות דב"ק הוא רק לחד תירוץ בפסחים דר"ש לית ליה דחזקיה, אבל לפי תירוץ הראשון שם דר"ש שפיר ס"ל כחזקיה קשה שפיר, ועבור זה דייקו התוס' וכתבו קצת קשה לחד תירוץ והוא תירוץ הראשון שכ' בפסחים. אפס עדיין יש מקום לחלוק ע"ד האלה ולומר דזולת קרא דקודש לא מצי למכתב לכם לחוד, וקצת ראיה שהתוספות תפסו בלשונם דלא לכתוב קודש ולא לכם, חלקי אמרה נפשי לישב קושית התוס' וגם דעת הרי"ף הנ"ל דמ"ש מהרש"ל דיוה"כ לא איקרי קודש קשה טובא דגם זולת דרש דקודש יהיה אסור משום ל"ת כל תועבה, ונ"ל לפרש כך והוא דקושית מהר"ם שיף הנ"ל דמאי קאמר יכול אפילו שוגג א"כ כולה קרא ל"ל ת"ל מל"ת כל תועבה, נ"ל דאיתא במסכת ע"ג (דף סז) דר"מ דריש מל"ת כל תועבה שאיסורין מצטרפין זה עם זה ע"ש, ובהיות כן י"ל דגם ר"י הסנדלר ס"ל כר"מ ואצטריך ל"ת כל תועבה להך דרש ולא נשמע באמת מידי דכל שתעבתי לך קאי על היכא שתעבתי לך ע"י בישול רק כל שתיעבתי לך באכילה מצטרפים, ובזה ישבתי קושית הכה"ג בספרי א"ח ח"ב דלשארי תנאי קרא גבי בב"ח ל"ל ת"ל מל"ת כל תועבה ע"ש, מעתה לפ"ז כ' הרי"ף שפיר דמשנה דב"ק אתיא כר"י הסנדלר מש"ה בגנב וטבח בשבת פטור, וא"ל למה חייב ביו"כ י"ל כתירוץ היש"ש דרק שבת איקרי קודש ולא יום הכפורים, וכ"ת אכתי יהא נאסר ביום הכפורים משום ל"ת כל תועבה, י"ל דבהא סתם משנה כר"מ דמוקי לה האי ל"ת כ"ת על איסורין שמצטרפין, ולפ"ז מיושב קושית התוס' דה"ק ומי מצית מוקמית כר"מ, א"כ ע"כ ר"ש כר"י הסנדלר ס"ל א"כ כר"ש לא אתיא משנה דלר"ש תקשה אמאי חייב בגנב וטבח ביו"ה הא הוי שחיטה שאינה ראויה דשחיטתו אסורה מחמת מעשה יוה"כ, וא"ל דיו"כ לא אקרי קודש מ"מ נאסר מחמת ל"ת כ"ת, וא"ל דמוקי ל"ת כל תועבה על איסורין מצטרפין וז"א שהרי שמעינן ליה לר"ש דאמר כל שהוא למלקות ולא אצטריך קרא על איסורין שמצטרפין, וע"כ קרא אתי להורות כל שתיעבתי לך ה"ה בבל תאכל, א"כ אמאי מחייב ר"ש ביו"כ, ומיושב קושית מהר"ם שיף דקאמר שפיר יכול אפי' שוגג, וא"ל א"כ כולא קרא ל"ל ת"ל מל"ת כל תועבה, ז"א דאצטריך ל"ת כ"ת על איסורין שמצטרפין, ובזה יש סמך וסעד לשיטת הרי"ף דעדיין קשה על ר"ח אמאי קאמר יכול אפי' שוגג הא מוכח דשוגג מותר דאל"כ כולא קרא ל"ל ת"ל מל"ת כל תועבה וא"ל דרוצה לישב אליבא דר"מ דמוקי דהאי ל"ת כל תועבה על איסורין שמצטרפין זע"ז, קשה הא ר"מ חולק על ר"י הסנדלר באמת, ומנ"ל לר"ח דר"י הסנדלר יסבור בהא כר"מ דאיסורין מצטרפין אע"כ דר"ח מוקי למשנתנו ג"כ בטובח ע"י אחר וכר"י הסנדלר מש"ה בשבת פטור מחמת דאסור מעשה שבת, וקשה ביוה"כ א"כ אמאי מחייב וצ"ל דיו"כ לא איקרי קודש, וקשה הא מ"מ אסור משום ל"ת כל תועבה וצ"ל דמתני' בהא כר"מ, או דר"י הסנדלר בהא כר"מ ס"ל דל"ת כל תועבה קאי על איסורין שמצטרפין, לכן שואל שפיר יכול אפי' שוגג כו', ואולי כוון גם ר"כ לשמעתא זו דמתני' אתיא כר"מ בהא דלא נאסר משום לא תאכל כל תועבה א"כ לא אתיא כר"ש כאמור דלר"ש לא איצטריך קרא על איסורין שמצטרפין דבלא"ה כל שהוא למלקות ס"ל, ובהיות כן אליבא דר"ש באמת לא אצטריך לדרוש ממחלליה מות יומת למעוטי שוגג דאליבא דר"ש בלא"ה מוכח דשוגג מותר, דאל"כ קרא ל"ל ת"ל מל"ת כל תועבה כקושית מהר"ם שיף דע"כ קאי לר"ש על כל שתעבתי לך כו'. ומיושב היטב קושית העולם מה שהקשו הא לר"ש קאי מחלליה על חילוק מלאכות וקאי על שוגג וא"כ איך ממעט הכא שוגג מהאי קרא דז"א דאליבא דר"ש בלא"ה נתמעט שוגג כאמור, אמנם לפמ"ש דזולת קדש גם לא מצי לכתב לכם עדיין קושית הגאון בעל מר"ע במק"ע דהרי גם לר"ש י"ל דאפי' בשוגג מעשה שבת אסורין מאי אמרת לא לכתוב כלל שום קרא ותיתי מל"ת כל תועבה. ז"א דה"א דאסור גם בהנאה שהרי ר"ש גם כרבי אבהו ס"ל, ואפי' לתירוץ הראשון שבתוס' בפסחים קשה אליבא דר"י דאיהו גופא מוקי בשמעתין בטובח ע"י אחר ור"ש כר"י הסנדלר ס"ל ולהדיא איתא בירושלמי ריש פרק כל שעה דר"י סובר דכ"מ שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, א"כ אצטריך קודש ולכם לגופיה למישרי בהנאה, ועדיין לא שמענו היתר שוגג אלא מכח הסמוכות למחלליה מות יומת והאי קרא אליבא דר"ש ע"כ קאי אשוגג. אך אמינא מלתא לישב לר"י לשיטתה, דהנה דודי זקני הרש"ך בח"מ (סשמ"ח) הביא דעת המרדכי דהיכא דהשליח שוגג חייב המשלח דכאן לא שייך לומר אין שליח לד"ע, דלהאי לישנא דברי הרב ודברי התלמיד מי עדיף לא שייך בשוגג השליח שלא ידע שיש איסור בדבר כלל במעשהו, ולהאי לישנא דאי בעי עביד כו' כאן ודאי יעשה השליח כיון דאיהו קסבר שאין עושה עבירה כלל, אבל הנמוקי יוסף חולק בזה ואומר דגם בשגג השליח המשלח פטור ואמרינן אין שליח לדבר עבירה והאריך הרב ש"ך להוכיח כדעת הנ"י שהרי התוס' בעצמם במסכת ב"ק (דף עט) ד"ה נתנו לבכורות בנו כו' הביאו דעה זו, והקשו דא"כ איך יליף רבא מוטבחו או מכרו מקיש טביחה למכירה דיש שליח לד"ע, ודלמא קאי ההיקש היכא דהשליח לא ידע שהוא גנבו, וא"ל כמ"ש מהרש"ל לישב דעת המרדכי דאין היקש למחצה, ומקשינן אף עפ"י שידע שליח, זה ליתא שהרי התוס' בעצמם הרגישו בזה, וסיימו שהרי אין יתור בהיקש זה, ע"ש שהאריך בזה הרב הש"ך. והנה אם אמנם ערבים עלי דברי דודי, ומ"מ תורה היא, ומצאתי און לדברי מהרש"ל. והוא אחר שנדקדק לרבא דדריש בטביחה ומכירה דיש שליח לד"ע מהיקש דטבחו או מכרו ותנא דר"י יליף מאו, וקשה לרבא ולחזקיה הך או ל"ל, וצ"ל דמוקי לה הך או לחלק דלא בעינן תרוייהו טביחה ומכירה ותלויה בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן, והנה הקשיתי לשאול או לחלק ל"ל וא"ל דה"א דבעינן תרווייהו טביחה ומכירה ה"ל למיכתב בהיפוך ומכרו או טבחו דהשתא לא יאמר כלל דבעי' תרתי דאיך יהיה טובח אחר המכירה הרי לאו שלו טובח, ולאח"ז מצאתי להגאון מהרש"ל שהרגיש ג"כ בקושיא זו ביש"ש. וניחא לי לישב קושיא זו עפמ"ש התוס' בפסחים (דמ"ב ע"ב) הא דאצטריך כל לרבות נשים בחמץ דל"ת דהוקש אכילת חמץ לאכילת מצה הא קיי"ל לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, וטפי יש להקיש אכילת מצה לחמץ לחיוב, ותירצו דאורחי' דקרא למידרש סופא לרישא, והיינו אם מקשינן אכילת חמץ למצה סיפא דקרא שהוא שבעת ימים תאכל מצות פירושי מפרש לרישא דקרא, לא תאכל עליו חמץ היינו מי שנתחייב במצה ע"ש. א"כ הכא אצמטריך ההיקש להקיש טביחה למכירה דאף ע"י אחר חייב הוצרך הכתוב לכתוב ברישא טבחו והדר מכרו שיהיה מכירה פירושו דוטבחו וסיפא דקרא דרוש הרישא, מעתה לפ"ז יוצדק דברי מהרש"ל דשפיר י"ל בשוגג יש שליח לדבר עבירה והמשלח חייב כדברי המרדכי, וא"ל א"כ מנ"ל לרבות מהקש דטבחו ומכרו היכא דהשליח מזיד ודלמא האי היקש היכא דהשליח שוגג כיון דליכא יתורא ז"א דהרי איכא יתורא דקרא דאי הוי קאי אשוגג תקשה או ל"ל, ולכתוב בהיפוך מכרו וטבחו דבשביל היקש זה היכא דהשליח שוגג חייב המשלח לא איצטריך קרא דסברא, החיצונה הוא דבשוגג ישלד"ע עכ"ל. ומדפרש ברישא וטבחו והדר ומכרו וטרח וכתב או לחלק ש"מ דההיקש מורה דגם במזיד יש שליח לד"ע בטביחה ומכירה:


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:11
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:11](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:11)

**ועתה** לפ"ז יש לי לישב לשון התוס' דב"ק (דע"ה) אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן המ"ל דלא דרשי או ותחת לרבות השליח, וקשה אמאי לא כתבו התוספות קושיא זו לעיל תיכף כדפריך על ר"י מ"ט דרבנן דפטרי בטבח בשבת ודלמא לא דרשי או ותחת, ותו יל"ד אמאי השמיטו התוס' דרש דוטבחו או מכרו דמקיש טביחה למכירה דלית להו ג"כ. אבל לפי דברינו יתבאר בנ"ט לשבח, שהרי צריך לבאר לחזקיה דדריש מתחת לרבות השליח א"כ או ל"ל וא"ל לחלק לכתוב ומכרו והדר וטבחו, וא"ל דאיצטריך משום היקש דטביחה למכירה הא חזקיה לאו מהיקש דריש לה אלא מתחת, אך נ"ל דשם (דף עז) פליגי ר"י ור"ל, ר"ל דריש כל היכא דאיתא במכירה איתא בטביחה, לאפוקי קדשים דליתא במכירה ליתא נמי בטביחה ור"י לא דריש לה ע"ש, (ומה שדרש ר"ל שם כל שאינו בטביחה כמו טריפה ליתא במכירה ליתא למ"ד דשחיטה שא"ר שמה שחיטה והוא דר"מ דמחייב בשוחט לעכו"ם ושור הנסקל ודוק בזה) ולפ"ז י"ל דחזקיה מפרש בטעמא דר"מ דישלד"ע. בטביחה ומכירה מתחת ואו איצטריך לחלק. וא"ל לכתוב בהיפוך ומכרו או טבחו ולא איצטריך או י"ל דס"ל כר"ל דמקשינן טביחה למכירה דכל שישנו במכירה ישנו בטביחה מש"ה נאמר בתחלה וטבחו והדר ומכרו שיהא נדרש מסיפא לרישא, וכ"ת א"כ לחזקיה ל"ל תחת תיתי גם דישלד"ע מהיקש זה דהרי אין היקש למחצה, י"ל דה"א דהטביחה ע"י אחר דמקשינן למכירה היינו כשהשליח הוא שוגג כיון דאין ההקש מיותר, מעתה צדקו דברי התוס' דלעיל פריך שפיר מ"ט דחכמים דפטרו, משום דלעיל פריך על ר' יוחנן דמוקי בטבח ע"י אחר ולר"י ממ"נ יש דרש אחר דבטביחה ומכירה ישלד"ע דהיינו או לרבות השליח, ואם נאמר דאו קאי לחלק קשה לכתוב בהיפוך ומכרו וטבחו וצ"ל משום ההיקש דישלד"ע, הרי ממ"נ מוכח דישלד"ע, וכ"ת דההיקש קאי היכא דהשליח שוגג איכא להקשות לכתוב ומכרו וטבחו ואו ל"ל כיון דלא נשמע מידי מההיקש ואין לומר דההיקש קאי להורות כל שאינו במכירה ליתא בטביחה, ז"א דהרי ר"י לית ליה האי היקשא דאת שאינו במכירה אינו בטביחה כדלקמן. א"כ לק"מ קושית התוספות דנימא טעמא דחכמים דפטרי דלית להו כל הני דרשות, דהרי ממ"נ יש דרש אחד מיותר כאמור, משא"כ השתא דפריך על מ"ד מעשה דשבת דרבנן שפיר כ' התוס' ודלמא איהו ס"ל דחכמים לא דרשו או ותחת וא"ל אמאי כתב רחמנא או כלל דאי לחלק לכתוב בהיפוך ומכרו וטבחו, י"ל דס"ל כר"ל דכל שליתא במכירה ליתא בטביחה, ואיצטריך למכתב ברישא וטבחו והדר ומכרו שיהיה נדרש סיפא לרישא דכל שישנו במכירה כו', ומאחר דאם נפרש דחכמים לא דרשי או, צ"ל דמ"מ דרשו ההיקש דטבחו ומכרו ומש"ה לא נקטו התוס' בלשונם רק או ותחת אבל ההיקש דטבחו ומכרו דרשי אכל שישנו במכירה כו' ומ"מ לא נשמע ג"כ דישלד"ע די"ל דמיירי בשוגג כאמור:


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:12
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:12](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:12)

**והנה** ראיתי עוד בספר משנת ר"ע הביא מה שמקשים העולם לפמ"ש התוספות בחולין (דף יד ע"ב) אמאי קתני השוחט בשבת וביו"כ אף עפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה, והלא מומר לחלל שבתות שחיטתו אסורה, א"כ יהא שחיטה זו אסורה שהרי זה חלל את השבת, ותירצו דהא דאמרינן מומר לחלל שבתות שחיטתו אסורה היינו בפרהסיא ומתניתין מיירי בצינעא ע"ש, ובהיות כן קשה מאי פריך בשמעתין תינח שוחט לעכו"ם ושור הנסקל טבח בשבת מא"ל והתנן השוחט בשבח שחיטתו כשרה, ומאי קושיא דלמא הברייתא איירי דטבח בשבת בפרהסיא דשחיטתו אסורה משום שחיטת מומר מש"ה פוטר ר"ש דהוי שחיטה שא"ר, ותירץ דהמחבר הנ"ל עפ"י לשון שיטת הרשב"א שם בחידושיו שכ' דהיכא דהשחיטה פסולה לא הוי שחיטה כלל אפי' למ"ד שחיטה שאינה ראויה הוי שחיטה, בכה"ג דהפסול בשחיטה לא הוי שחיטה כלל, א"כ אי הברייתא מיירי ששחט בפרהסיא והשחיטה עצמה פסולה, מ"ט דר"מ דמחייב דאף דר"מ סובר דשחיטה שא"ר שמה שחיטה אבל בכה"ג לא הוי שחיטה כנ"ל ודברי טעם הן, וראיתי בס' ידי אליהו בחידושיו הביא משם מהרשד"ם קושיא אחת אמאי אמרינן דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה, ואמאי הא קיי"ל כרבא דאמר בתמורה (דף ד) כל מה דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני, א"כ זה השוחט בשבת ועבר אמימרא דרחמנא לא יהיה מעשיו מהני ויהיה כמתה מאליה, (ודומה למכירה שנעשה באיסור. או בשבת דלא מהני ועיין בח"מ סי' ר"ה ובסמ"ע). וכתב בידי אליהו דלפי מה שכתב מהרמ"ע בתשובתו א"ש ע"ש. ואנכי שמתי את עיני במהרי"ט (סס"ט) שכתב שם שיש לחלק ולומר דדוקא בכה"ג אמרינן כל מה דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני היינו אי עביד אותו מעשה היפך ממה שאמרה התורה לא מהני ליה ומעשיו ממילא בטלין ודברי התורה קיימין כו', אבל מי שעשה כבר האיסור וא"א לתקנו מהני מעשה וע"ש לתוס' ביאור. וממילא גם בטבח בשבת לא שייך לומר דלא מהני מעשיו שהרי א"א ליהדר עובדיה ולהיות ד"ת קיימים שכבר חלל את השבת מש"ה אהני מעשיו. והנה עדיין יש מקום לשאל הא כל שוחט מקלקל וכל המקלקלין פטורין רק שהוא תקן להתיר בשחיטה את הבהמה ולהוציאה מידי איסור אבר מן החי, א"כ נימא אנן כששחט בשבת לא אהני ליה מעשיו ותהיה שחיטחו פסולה, ובזה יהיו ד"ת קיימין שלא יהא חלול שבת כלל שהרי מקלקל הוא רק ז"א שהרי במסכת פסחים (דף ע"ג) פריך הש"ס אהא דתניא השוחט בשבח בחוץ לעכו"ם חייב ג' חטאות מאי תקן, ומשני תקן להוציא מידי אמ"ה לבני נח, א"כ אכתי אף את"ל דנאסר השחיטה ולא יהיו אהני מעשיו אכתי אין ד"ת קיימין שהרי עמד זה כבר וחלל את השבת דהוי מתקן אעפ"י ששחיטתו אסורה לישראל משום דהוי כאלו לא נשחטה והוי נבלה, מ"מ לב"נ הותר איסורם שלא יהיה אמה"ח אפס ראיתי מי שהקשה לשיטת התוס' במס' שבת (דף קו) דבשחיטה ה"ט דחייב בשבת שהתיקון והקלקול באים כאחת מש"ה הוא עדיף ממבעיר, א"כ קשה לפ"מ דאמרי' במס' חולין (דל"ג) דאין מזמנים כותים על בני מעים וגם מפרכסת אסורה לב"נ, קשה ה"כ מאי תקן זה השוחט בשבת בחוץ לעכו"ם כנ"ל דלהוציא מידי אמה"ח לב"נ קשה הא התיקון אינו בא מיד רק אחר הפירכוס, וצ"ל דסוגית הש"ס דפסחים אזדא למ"ד דמפרכסת מיתר לב"נ שם בחולין ואליבא דראב"י צ"ל דבאמת תקן שלא תטמא דס"ל תקרובה עכו"ם לאו דאורייתא יעוין בסמ"ר ומ"ש שם עוד מבואר בספרי א"ח ח"ב דיש מקשין ל"ל לרש"י לפרש בפסחים דתקן להוציא מידי אמה"ח והיינו לב"נ, דלמא פירושו להוציא מידי אמה"ח לישראל והיינו דקודם השחיטה היה נאסר במשהו בשר גידין ועצמות, ועכשיו ששחטה אעפ"י שאסורה מ"מ אינו חייב במשהו כו', וכתבתי שזה טעות שהרי קיי"ל דעכו"ם במשהו וכן תקרובת עכו"ם, הרי גם עכשיו ששחט לעובדי גילולים אסורה במשהו יעו"ש. מעתה אחרי כל אלה יש לנו לומר אוקימתא מרווחת דלעולם י"ל דר"ש לית ליה הא דר"י הסנדלר, וכ"ת א"כ מ"ט דפוטר הא שחיטה ראויה היא, י"ל דר"מ ור"ש בהא פליגי, ר"ש סובר דהוי שחיטה שא"ר דמאחר דאין שחיטתו מתרת כיון דאינה ראויה וכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ, ואין לאמר הא כבר עבר ואין להחזיר שיהיו ד"ת קיימים ז"א, דאי לא מהני ליה מעשיו הרי קלקל ואין כאן מעשה שבת, וא"ל דיש תיקון להוציא מידי אמ"ה לב"נ י"ל שהרי לא בא התיקון מיד ואי שתקן להוציא מידי נבלה, ז"א דאמר דלא מהני השחיטה ה"ה כמתה מאליה ומטמאה ואי שתקן להוציא מידי איסור משהו בשר גו"ע, גם ז"א שהרי ר"ש סובר כ"ש למלקות א"כ אף אם איסורו משום נבלה לוקה בכ"ש, וכיון דאין לנו שום שיור תקון הוי מקלקל גמור וד"ת קיימים ולא מהניא שחיטתו והוי ששא"ר, וא"ל א"כ מ"ט דר"מ דאם פסולי בשחיטה אף את"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה לא הוי הכא שחיטה כלל כאמור, ז"א דר"י מ' ס"ל דאיסורין מצטרפין ממילא לית ליה כ"ש למלקות שוב לעולם הוי בשחיטתו תקון גמור לישראל שאינו חייב משום משהו בשר גו"ע אם אסורה משום נבילה לחוד, רק כ"ז א"ש אם ר"ש בעי תיקון קצת גם בחובל ומבעיר, משא"כ את"ל כר"א דר"ש מחייב במקלקל בחבורה אף בלי תקון קצת נשמר סברא זו, שהרי איך יאמר בטעמא דר"ש דהוי שחיטה שאינה ראויה דלא אהניא ליה מעשיו ודברי תורה קיימין שהרי לא תקן כלום, ז"א שהרי אף אם לא תקן כלום הוא חייב בחובל. ועתה יתבארו דברי חכמים וחידותם דה"ק ר"י לר"א פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה דא"א משנה ור"ש מחייב במקלקל קשה מנ"ל הא, וצ"ל דיליף מהבערת בת כהן, תקשה קושית התוס' א"כ מנ"ל לר"ש חלוק מלאכות, וכ"ת דיליף לה מדשמואל ממחלליה כנ"ל קשה א"כ איך יסבור ר"ש כר"י הסנדלר דא"כ אפי' שוגג נמי כנ"ל, וא"ל דמוכח היתר שוגג מדאצטריך קודש, דנילף מל"ת כל תועבה, ז"א דה"א בין באכילה בין בהנאה אסור לשיטת ר' אבהו גופיה דקאמר לה להך מילתא (וגם ר"י קם בשיטתו להדיא בירושלמי שזכרנו). ואת"ל משנה אתה צריך לתרץ קושיא זו דבאמת ר"ש אינו סובר כר"י הסנדלר וכ"ת מ"ט דפוטר ר"ש יש לומר משום דלא אהני ליה מעשיו כרבא ושחיטתו אסורה וד"ת קיימין מאחר דלא מהני לי' מעשיו הוי מקלקל וקשה אף אם מקלקל גמור הוא בלי שום תיקון מחייב ר"ש בחובל, ע"כ מוכרח אתה לומר דר"ש אינו מחייב מקלקל בחבורה אלא אם יש צורך קצת והיינו בחובל וצריך הדם לכלבו ושפיר יש לומר טעמא דר"ש דפוטר בטבח בשבת משום שחיטה שאינה ראויה דלא מהני ליה מעשיו ודברי תורה קיימין מאחר דמקלקל הוא ומיירי שאין צריך לדמו והקושיא הנ"ל שפיר מתורצת ואז חובל ומבעיר משנה, רק עדיין יאמר מנ"ל לר"י דחובל ומבעיר אינו משנה ואי משום דהוי קשה ליה מנא לן חילוק מלאכות כנ"ל יש לומר באופן אחר דר"ש באמת לית ליה הא דר"י הסנדלר וטעמא דידיה דפוטר בשבת משום דאין שליח לדבר עבירה משום דאיירי בטובח ע"י אחר ולית ליה לר"ש שזה טובח וזה מתחייב ולא דריש או ותחת כסברת התוס'. אפס יש לומר לשיטתיה דלא דריש מה דאיתא במכירה איתא בטביחה א"כ ממ"נ מוכח דבטביחה ומכירה יש שליח לדבר עבירה דהיינו ממדרש או לרבות או מהקישא דוטבחו ומכרו מכח הקושיא לכתוב ומכרו וטבחו ולא ליבעי או לחלק אלא ע"כ משום היקש טביחה למכירה כנ"ל וכל זה אי דרשינן לקרא סיפא לרישא ולא להיפוך:


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:13
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:13](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:13)

**ולברר** דבר זה אי דרשינן לקרא סיפא לרישא או להיפוך. יראה לי דגם בזה ל"י לשיטתו דאיתא במסכת מ"ק (דף ט"ז ע"א) שוב פעם אחת גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק מאי דריש חמוקי ירכיך כמו חלאים מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר ופרש"י הא רבי מקרא דריש דד"ת יהיו בסתר אך יגעתי ומצאתי דר' יוחנן גופיה דריש קרא לחמוקי ירכיך אדרשא אחריתא והוא במסכת סוכה (דף מ"ט) דרש ר"י דשיתין מששת ימי בראשית נבראו דכתיב חמוכי ירכיך מעשה ידי אמן פרש"י חמוקי ירכיך שהם השיתין מעשה ידי אמן ברא הקב"ה מששת ימי בראשית ע"ש א"כ אזיל ר"י לשיטתו וא"ש. והנה הנ"מ בין דרשא דרבי דדריש לדברי תורה שיהיה בסתר לדרשא דר"י. דלרבי קרא מידרש מרישא לסיפא דחמוקי ירכיך הוא פירוש על הסיפא מעשה ידי אמן שהיא התורה שיהיה בסתר כירך אבל לר"י הסיפא מפרש לרישא דהשיתין הנכתב מקודם נברא מששת ימי בראשית מעשה ידי אומן. מעתה יפה דברי חכמים וחידותם. ר"י הקדים פוק תני לברא דמותר לשנות בשוק דלא כרבי וקרא דחמוקי ירכיך קאי על שיתין וקרא מסיפא לרישא מידרש א"כ שפיר חובל ומבעיר אינו משנה מכח הנ"ל מנלן חילוק מלאכות לר"ש וכ"ת דר"ש ליש ליה דר"י הסנדלר וטעמו דאין שליח לדבר עבירה בטביחה ומכירה דז"א דממ"נ נדרש או לרבות השליח או הגז"ש דקרא מסיפא מדריש כאמור:


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:14
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:14](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:14)

**והנה** יעוין בספרי א"ח ח"ב מ"ש שם בפסחים (דכ"ו ע"א) בתוס' ד"ה שאני היכל לישב קושית מהרש"א ומשם תראה דהך מלתא אם גבי קדשים לוקין שלא כדה"נ או לאו תולה בפלוגתא דאביי ורבא אי לוקין על לאו שבכללות דלמ"ד אין לוקין על לאו שבכללות מוכח כל היכי דלא כתיב אכילה בגופיה אע"ג דילפינן מדבר שנאמר בו אכילה בגופו וגם בקדשים אע"ג דיליף חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה מ"מ לוקין בקדשים גם שלא כדרך אכילתן, אבל למ"ד לוקין על לאו שבכללות י"ל דאף דל"כ אכילה בגופיה בקודש כיון דמתרומה ילפינן לה אמרינן דומיא דתרומה ואין לוקין אלא כד"א ואין לוקין בקדשים רק כד"א ע"ש, מעתה איכא לתרוצי קושית מהר"ם שיף הנ"ל דלה"ק יכול אפי' שוגג, וא"ל א"כ קדש ל"ל תיתי איסור אכילה מל"ת כל תועבה י"ל דאי הוה ילפינן ול"ת כ"ת ה"א דאין לוקין אלא כד"א קמ"ל בקרא דקודש דלוקין אף שלא כדרך אכילתן כמו קדש דלוקין שלא כד"א, והיינו כמ"ד דאין לוקין על לאו שבכללות, ויש מזה סעד לפסק הרמב"ם שפסק דאין לוקין על לאו שבכללות, וקשה כיון דהגירסא ס"פ כל שעה דאביי ס"ל אין לוקין ורבא ס"ל דלוקין ראוי לפסוק כרבא, אבל לדברינו א"ש דמסוגיא דהכא מוכח דסתם גמרא ס"ל אין לוקין על לאו שבכללות וגירסא דנזיר הוא עיקר דרבא סובר אין לוקין אלאו שבכללות, ועיין עוד בספרי שם, ומזה יש לפשוט כדברי הרב משנה למלך פ"ה מה' יסודי התורה שהוכיח דהא דאמרינן כל איסורין שבתורה אין לוקין אלא כדרך אכילתן דבשלא כדרך אכילתן אפי' איסור תורה ליכא ולא בדעת האומר דבשלא כדרך אכילתן אע"ג דאין לוקין מ"מ איכא איסור תורה ע"ש שהאריך בזה, ולפמ"ש הוא פשוש דאי אמרת דגבי שלכד"א יש איסור תורה הדרא קושיא לדוכתה מאי פריך יכול אפי' שוגג, א"כ קדש ל"ל תיתי מל"ת כל תועבה דאי מל"ת כ"ת הוי אמינא דאינו אסור אלא כד"א וקמ"ל בקרא דקודש אפילו שלא כדרך הנאתן קשה ממ"נ מאי קמ"ל קרא אי לענין מלקות שיהיה לוקה שלכד"א הא ליכא מלקות כלל במעשה שבת שאין כאן שום לאו רק איסור מכח דאיקרי קודש ואי לענין איסור תורה אף אם היה למד מלא תאכל כל תועבה היה אסור שלכד"א שהרי איכא איסור תורה בכ"מ שלכד"א אלא מוכח כדעת הרמ"א דאפי' איסור תורה ליכא בשלכד"א, מעתה לפי"ז מיושבים דברי הגאון מוהר"ע שזכרנו, לר"ש דיליף חילוק מלכותת ממחלליה מות יומת דקאי אשוגג קשיא אפי' שוגג נמי, ז"א דלר"ש בלא"ה לק"מ אפי' שוגג נמי דקשה א"כ קדש ל"ל ת"ל מל"ת כל תועבה, וא"ל דה"א דאינו אסור אלא כד"א זה ליתא דלר"ש כל איסורין שבתורה לוקין עליהם שלכד"א, מאחר דסובר ר"ש כ"ש למלקות, כמ"ש התוס' במסכת שבועות (דכ"ד ע"ב) ד"ה דמוקי לה כו' ע"ש במהרש"ל ומהריב"ל דכתב להדיא דר"ש דסובר כ"ש למלקות לוקין בכלאים וכו' שלא כדרך אכילתן ושפיר מוקי ר"ש למחלליה מות יומת על שוגג, ובספרי כתבתי ע"ד מהרש"א שם דאף לר"י דסובר דחצי שיעור אסור מה"ת מ"מ גבי שלכד"א מותר, דבחצי שיעור ה"ט דאסור דחזי לאיצטרופי משא"כ לר"ש דאמר כל שהו מלקות. ועתה לעת צאת הדברים לדפוס אמרתי אחזור ואשנה פק זה, ואלה הדברים אשר העלה במצודתי במהדורא תנינא, לראשונה נישב תחלה דברי הרי"ף וקושית העולם שזכרנו דרך פשוט כך, דבמס' חולין (דקט"ו ע"א) כתבו התוס' בד"ה הוא קודם, וא"ת ואימא למישרי בהנאה כו', וי"ל דהיתר הנאה נפקא מלכם, וקצת תימא לר"י למה ליה למימר מקודש דמעשה שבת אסור תיפוק ליה מכל שתעבתי והיתר הנאה מלכם עכ"ד, מזה משמע דמצי למכתב לכם אע"ג דלא נאמר קדש, ודוחק לומר דבאמת דייקו התוס' וכתבו למה ליה למימר מקודש דהיינו עיקר קושיתם על לשון ר"ח דיליף איסור אכילה מקודש וה"ל למילף מל"ת כל תועבה, אבל על קרא למה לי לא קשיא להו באמת, ובשיטה מקובצת להדיא מבואר קושיא זו על הקרא ע'יש, ומה שיש לתמוה מדוע במס' חולין הניחו התוס' בקושיא ובמסכת ב"ק הקשו לא לכתוב קודש ולא לכם ונילף מל"ת כל תועבה, ותרצו דאי מל"ת כל תועבה, ה"א אפי' בשוגג אסור ע"ש, ואמאי לא תרצו כן במס' חולין ג"כ, ונראה עפמש"ל דברי מהר"ם שיף שהקשה מאי קאמר יכול אפי' שוגג, ז"א דאי תימא הכי תקשה כולה קרא ל"ל, ת"ל מל"ת כל תועבה, (וכן הקשה בש"מ) ותי' דה"ק דלמא לעולם אימא לך מה קודש אסור בהנאה אף מעשה שבת והא דכתיב לכם אצטריך דיכול אפי' שוגג, להכי כתיב לכם להתיר שוגג ולעולם אימא לך דמזיד אסור בהנאה ע"ש. והנה צריך לפרש דברי התוס' במה ששינו לשונם, דבב"ק הקשו לא לכתוב לא קודש ולא לכם, ובמס' חולין הקשו לא לכתוב קדש רק לכם, וצ"ל כך דבשלמא בחולין דקיימו הסוגיא אליבא דרב אשי דאיהו יליף לה שם איסור בשר בחלב מל"ת כ"ת ופריש להדיא בהנאה מנין כדר' אבהו דאמר כ"מ שנאמר ל"ת, וע"ז מותיב שם אי הכי מעשה שבת לישתרי ע"ש. מש"ה לא מצו התוס' להקשות ל"ל קודש ולכם ותיתי מל"ת כ"ת, זה אינו דה"א דאסור גם בהנאה דהרי קיימין אליבא דרבי אבהו מש"ה דייקי ונסבי בלשונם דלכתוב לכם להתיר בהנאה, אבל במס' ב"ק אזדא קושית התוס' אליבא דחזקיה דלא יאכל בצירה הוא דמשמע איסור הנאה אבל תאכל איסור אכילה לחוד הוא דמשמע, מש"ה הקשו שפיר לא לכתוב לא קדש ולא לכם ומל"ת כ"ת אנא ידענא איסור אכילה והיתר הנאה וזה פשוט, (ולקמן אניף ידי לבאר ולישב עכ"פ איך סתמו התוס' דבריהם במס' ב"ק ולא פרשו דקושיתם לחזקיה) ובהיות כן י"ל דבמס' חולין שפיר הניחו בקושיא ל"ל קדש וכ"ת דאי מל"ת כ"ת ה"א אפי' שוגג, ז"א דא"כ קשה מאי קאמר יכול אפי' שוגג ז"א דא"כ קשה קודש ל"ל כקושית הש"מ ומהרמ"ש ואף הסמיכות למחלליה מות יומת א"צ, וכ"ת דזולת הסמיכות ה"א דלכם מתיר שוגג ולא הנאה קשה גם לכם ל"ל, ת"ל היתרא דשובג מדאצטריך קודש ולא תיתי מל"ת כ"ת ואי דמל"ת כ"ת לא הוי נשמע איסור הנאה קרא דקדש דומיא דקדש דאסור גם בהנאה, ז"א שהרי שם קיימין אליבא דר"א דל"ת איסור הנאה משמע כדאמרן, אבל במס' ב"ק דהקשו אליבא דחזקיה לא ליכתוב לא קדש ולא לכם, ע"ז תירצו שפיר דאי מל"ת כ"ת ה"א אפי' שוגג, וא"ל א"כ הסמיכות ל"ל ת"ל מדאצטריך קדש ולכם, י"ל דאלו לא נאמר הסמיכות ה"א מה קודש אסור בהנאה אף מ"ש ולכם אתי למישרי שוגג, ול"ש להקשות בלאו לכם נדע היתר שוגג מדאצטריך קודש ז"א דאצטריך קדש לאיסור הנאה דאי מל"ת כ"ת ה"א מותר בהנאה שהרי קיימי' לחזקיה. הרי מן המורם דאליבא דחזקיה שפיר אצטריך הסמיכות אבל אליבא דרבי אבהו הקושיא במקומה עומדת הסמיכות ל"ל ת"ל מדאצטריך קדש, מעתה יאמר כיון דר"ש כר"א ס"ל לתירוץ ב' בתוס' פסחים שזכרנו, א"כ בלא"ה נשמע היתר שוגג מדאצטריך קדש ולא איצטריך הסמיכות, ומוקי ליה שפיר הך קרא מחלליה מות יומת בשוגג כדשמואל דיליף מניה חילוק מלאכות, אבל אחר העיון נראה לי סתירה בזה כאשר המעיין ומעמיק יבין מאליו ואף שיש לחזור ולטעון אמרתי לישב עוד בדברים הללו בד"א היותר נכון ויתורצו גם דברי הרי"ף ביתר שאת, וגם קושית התוס' ומאי פריך ר"כ ומי מצי למוקי כר"מ ולא כר"ש ודלמא גם ר"ש כר"מ ס"ל, (וכן פי' הראב"ד עיין בשיטה מקובצת וכן כתב הרפ"י בכוונת התוס' ולא כמהרש"א) ותו מה שהבאתי לעיל לדקדק משום בעל משנת ר"ע אמאי לא משני דשבת ה"ל שחיטה שא"ר מצד מומר דמיירי בפרהסיא וגם קושית התוס' לרבה דאמר דבקנס לר"מ מיקטל ומשלם, ודאי דלא אתיא מתניתין כר"מ, ועל תי' התוס' דמיירי בלא התרה שדי ביה נרגא בעפ"י, ובלא"ה הרי כמה פוסקים כר"ל דחייבי מלקות שוגגים פטורים, וביותר קשה לפמ"ש התוס' בכתובות (דל"ה ע"ב) בד"ה מתניתין כמאן מוקים דר"כ עצמו מוקי למתני' דהתם כעולא דמשלם ואינו לוקה, וזה לא שייך כ"א בהני תלת שכתבו התוס' (דל"ב ע"ב) א"כ איך יהיה ר"פ מוקי למתני' דהכא בב"ק אי לא סבור נמי כר"י דחייבי מלקות שוגגין חייבין, ונ"ל דהנה הקשיתי לפי קושית בעל מר"ע לר"ש מנ"ל חילוק מלאכות שהרי לדידיה דמשנינן דסבר כר"י הסנדלר איצטרך הסמיכות וצ"ל דמיירי קרא ממזיד ולכאורה יש קצת לדחות הקושיא ולומר דל"א דחכמים היינו ר"ש ואיהו גופיה כר"י ס"ל רק להיפוך דהני חכמים ר"י הסנדלר ואיהו בהא כר"ש ס"ל דשחיטה שאינה ראויה לש"ש, והגמרא ל"ד קאמר, (דהא ודאי א"ל דר"ש ס"ל באמת דמעשה שבת אפי' בשוגג אסור דא"כ תקשה, מדוע שנה רבי רק ג' דעות בענין מעשה שבת ר"מ ור"י ור"י הסנדלר דכ"א מחמיר יותר מחבירו ה"ל להביא גם דעת רביעי דר"ש דמחמיר מכולהו דאפי' בשוגג אסור) אבל לדידי קשה איך יליף שמואל חילוק מלאכית מהאי קרא דמחלליה מות יומת דקאי אשוגג ולכאורה לכל הדעות יצטרך לסמיכות הנ"ל דמחלליה מות יומת מזיד אמרתי לך והוא דקשה לדברי מהר"ם שיף שזכרנו דה"ק יכול אפי' שוגג אתי יתורא דלכם להתיר שוגג ולא הנאה, א"כ קשה לפמ"ש התוס' במס' כתובות (דף ל"ד) דאמר היא קודש ואין מעשיה קודש וא"ת לא ליכתוב לא קודש ולא היא ותי' דה"א דמעשה שבת אסור מל"ת כ"ת ע"ש. מעתה הד"ק של התוס' בחולין ודלמא היא קודש להתיר הנאה הוא דאתי' וא"ל כתירוצם דהיתר הנאה כבר נשמע מלכם קשה ודלמא לכם למשרי שוגג הוא דאתי. והיה מן הצורך לפרש דאית להו לכ"ע הך סמיכות לקרא דמחלליה מות יומת דמיירי במזיד ואפ"ה אמר קרא לכם דמותר בהנאה מכלל דהיא קודש ואין מעשיה קודש למשרי אכילה הוא דאתא ובהיות כן הרי לכ"ע ע"כ קרא דמחלליה מוקמי' לה אמזיד ואיך דייק שמואל מזה חילוק מלאכות דמיירי משוגג. אך י"ל ב' תירוצים, א' י"ל דמידי קשיא אלא לר"א דסובר דל"ת איסור הנאה משמע. אבל לחזקיה קושית התוס' מעיקרא לק"מ דאם היא קודש ואין מעשיה קודש מורה על היתר הנאה קשה ל"ל כלל דאף יליף מל"ת כ"ת לאסור מעשה שבת לא נאסור כ"א באכילה ולא בהנאה. מעתה י"ל דשמואל כחזקיה ס"ל ול"צ למידרש לא לכם ולא הסמיכות דמאחר דמל"ת כ"ת לא משמע רק איסור אכילה לבד ממילא היא קודש למישרי מ"ש באכילה הוא דאתא (ובזה היה מקום ליישב מה שכתבנו לדקדק בחי' לפסחים רפ"ב לשמואל דאמר במסכת קידושין (דף י"ב) קדשה בתמרה אעפ"י שעומד כור תמרים בדינר מקודשת שמא ש"פ במדי א"כ קשה איך קתני שם במשנה (דף נ"ו) המקדש בערלה וכלאי כרם וכו' אינה מקודשת, וכתבו התוס' דאעפ"י דחזי ליהנות שלא כדרך הנאתן מיירי דלית ביה שוה פרוטה אי נהנה שלא כדרך הנאתן ע"ש וקשה לשמואל נימא שמא ש"פ במדי גם שלא כדרך הנאתן וכ"ת דאינה מקודשת דקתני מיירי מקידושי ודאי, זה אינו דאכתי איך כייל כל איסורי הנאה בהדי כלאי הכרם והרי אישתני דינייהו דגבי כלאי הכרם יש נ"מ דלוקין שלכדה"נ ואינה מקודשת אפי' מספק ע"ש. ולדברינו י"ל לשיטת הרב פני יהושע בפסחים (דף כ"ד ע"ב) דדין זה דכל איסורין אין לוקין אלא כד"ה לא אזדא רק אליבא דר"א ולא לחזקיה א"כ כיון דלדברינו מוכח דשמואל כחזקיה ס"ל א"ש אפס שדיתי ביה נרגא בדברי הרפ"י מן הירושלמי שם ע"ש). ב' די"ל דבאמת מעשה שבת אסור באכילה ומותר בהנאה וילפינן לה באמת מהכא דהיינו מהיא קודש להתיר הנאה ומלכם התיר שוגג ולית לן הסמיכות כלל רק לפ"ז קשה למה פי' ר"ח אליבא דר"י הסנדלר טעמא דידיה מכח סמיכות ודילמא ה"ט באמת מכח לכם להתיר שוגג ומהיא קודש להתיר הנאה וצ"ל דר"ח או דרצה לפרש אליבא דחזקיה דאליבי' תקשה ל"ל היא כלל והרי גם מל"ת כ"ת לא נאסר כ"א אכילה לבד ולכם להתיר שוגג ומעתה מיותר היא וגם קודש אע"כ דהיא מתיר אף אכילה מש"ה צ"ל דלא דריש היא כלל לר"י הסנדלר רק לכם והסמיכות. אולם אליבא דר"ש דאיהו יליף חילוק מלאכות ממחלליה ומוקי לה אשוגג צ"ל דאיהו קיים בשיטתו דס"ל כר"א דל"ת א"ה משמע מדאסר גה"נ בהנאה כמ"ש התוס' בפסחים א"כ י"ל דאיהו יליף איסור אכילה מל"ת כ"ת והיתר הנאה מהיא קודש והיתר שוגג מלכם וא"ש הרי ע"כ מוכרחים אנו לומר אליבא דר"ש בע"כ דסובר מ"ש אסור באכילה דאל"כ היה קשה ודלמא היא להיתר הנאה ולכם להתיר שוגג דהרי ר"ש כר"א ס"ל והיה צ"ל דמחלליה מיירי במזיד ואפ"ה אמר קרא לכם דמותר בהנאה והדק"ל ח"מ לר"ש מנ"ל אע"כ מוכח באר היטב דלית ליה לר"ש הסמיכות ומוקי להיא קידש להתיר הנאה ולכם להתיר שוגג. מעתה מתורץ קושית בעל מר"ע אמאי לא אמר דשחיטת שבת אסור משום מומר ולא נצרך לומר דסובר כר"י הסנדלר ז"א דבלא"ה ע"כ סובר ר"ש דמ"ש אסור וזה דדייק הגמ' סבר לה כר"י הסנדלר כלומר דבלא"ה הדבר מוכרח ועומד דר"ש כר"י הסנדלר ס"ל ועיין היטב בכל זה. אך לפ"ז קשה למה הוצרך הגמ' בשמעתין לפרושי טעמא דר"י הסנדלר אליבא דחזקיה הלא אנן קיימין בדר"ש לפרש טעמייהו דחכמים דפטרי שהן ר"ש ולדידיה ע"כ מוכרח דלית ליה הסמיכות דמוקי מחלליה לשוגג לחילוק מלאכות רק יליף מלכם היתר שוגג א"כ טפי הל"ל לפרש טעם זה אע"כ דהש"ס הדר ביה מקמייתא למוקי מתניתין כר"מ כ"א אליבא דכ"ע וטעמא דשבת דפטור משום שחיטה שא"ר ומיירי בטובח ע"י אחר וליכא מלקות ומיתה רק מכח מעשה שבת אסור, וקשה א"כ מעשה יו"כ נמי אסור מכח זה ומש"ה חידש הש"ס הך ילפותא מכח הסמיכות, וי"ל כמ"ש הרפ"י דמהך סמיכות גופא מוכח דדוקא מעשה שבת דאית בה מיתת ב"ד הוא דאסור ולא ביו"כ דלית ביה מיתת ב"ד כ"א כרת ומתוקמא מתניתין שפיר, הרי יש סעד גדול לפי' הרי"ף מגוף ההלכה דהש"ס רוצה למוקי מתני' בטובח ע"י אחר וכר"י הסנדלר, (ויש בזה כדי נתינת טעם על תי' התוס' בפסחים שזכרנו דר"ש לא אתי כחזקיה, וקשה מנ"ל לחזקיה לפלוג על ר"ש והיה צ"ל דחזקיה ג"כ תנא ולדברינו י"ל דהיה לו הוכחה ממשנתנו) ומיושב היטב קושית התוס' לרבה דאמר מקטל ומשלם ולא מצי למוקי מתני' כר"מ מא"ל די"ל דמוקי לה בטובח ע"י אחר כמ"ש הרי"ף כדאמרן, ולפי"ז ע"כ סוגיא דהכא בטעמא דר"י הסנדלר אזדא אליבא דחזקיה דלר"א מצי למילף מהיא ולכם זולת הסמיכות כדאמרן, מש"ה דייקו התוס' שפיר לא לכתוב לא קודש ולא לכם דמל"ת כ"ת נמי נשמע איסור אכילה והיתר הנאה מאחר דקיימינן אליבא דחזקיה ומש"ה לא פרשו התוס' דבריהם דהיינו אליבא דחזקיה, ובזה י"ל קושית התוס' על ר"כ דאותיב מי מצי למוקמי כר"מ ולא כר"ש ודלמא ר"ש נמי בהא כר"מ ס"ל דלוקה ומשלם, ולדברינו י"ל דה"ק מי מצי למוקמי כר"מ והרי ר"מ ס"ל בקנס מקטל ומשלם וע"כ דמוקי בטובח ע"י אחר, וקשיא א"כ גבי יו"כ נמי אסור מכח מעשה יו"כ וצ"ל דמכח הסמיכות מוכח דרק מעשה שבת דאית ביה מיתת ב"ד אסיר ולא ביו"כ, א"כ דלא כר"ש דלר"ש דמוקי למחלליה אשוגג ולחלוק מלאכות לא נשמע היתר ביו"כ, ושאלני א' מהמשכילים א"כ מוכח אליבא דכ"ע דעכ"פ לר"ש מ"ש אסור מה"ת, א"כ קשה מאי פריך למ"ד מ"ש דרבנן מ"ט דרבנן והלא לר"ש מ"ש דאורייתא וכיון דהני חכמים ר"ש היא הרי שפיר מתוקמא הך ברייתא, י"ל כשיטת הרי"ף דר' אחא ורבינא לאו אליבא דר"י פליגי אלא אליבא דנפשייהו. ובאמת הקשה ע"ז הרא"ש א"כ מאי פריך למ"ד מ"ש דרבנן מא"ל, הא י"ל דר"ש ס"ל כר"י הסנדלר דמ"ש אסור מה"ת ע"ש, וי"ל דפריך כיון דחזינן דהוקבע בברייתא דעת ר"י הסנדלר בלשון חכמים ה"ל למפסק כוותיה, וקשיא על רבינא מ"ט פסק איהו דמ"ש דרבנן, ומשני אשארא דבאמת י"ל דחכמים לאו היינו ר"ש ובשור הנסקל טעמא דחכמים דפטרי דלית להו הא דר' יעקב דלקמן דאם החזירו השומר מוחזר או דלית להון דר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי וממילא לאו דמריה טבח וכן בעכו"ם י"ל דמיירי שלא אמר בגמר זביחה עובדה ור"מ דמחייב ס"ל אין אדם אוסר שאינו שלו ומיירי שהשליח ידע שהוא של בעלים, ועיין בתוס' ד"ה בשלמא, וחכמים סוברים אדם אוסר דשא"ש ועיין עוד בכל זה:


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:15
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:15](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:15)

**ובאופן** אחר נ"ל ליישב דברי הרי"ף וגם קושית העולם שזכרנו עפ"י הא דאי' במסכת פסחים (דף ל"ג ע"א) מתקיף לה ר"פ ממאי דרבי כרבנן ס"ל דלמא כאבא שאול ס"ל דאמר יש בה ש"פ אף עפ"י שאין בו כזית, הרי להדיא דאליבא דאבא שאול לא בעי כזית בקודש ולר"פ גם רבי הכי ס"ל, א"כ יש לישב קושית התוס' מה שהקשו ל"ל קודש ולכם תיתי מל"ת כל תועבה די"ל דאם מהתם הוי אמינא דבעינן כזית דסתם אכילה בכזית קמ"ל לכם וקודש מה קדש אסור ואפי' בפחות מכזית אף מ"ש וכ"ת הא לא מצינו עונש מלקות באוכל ממעשה שבת אחר דליכא לאו מיוחד כ"א עשה בעלמא דאקרי קודש, והדק"ל תיתי מל"ת כ"ת ואפ"ה נדע איסור דאורייתא אף בפחות מכזית שהרי קיי"ל כר"י דחצי שיעור אסור מן התורה תריץ ואימא הכי לפמ"ש ד"ז ה"ר ש"ך ז"ל בש"ע יו"ד (סרל"ט סק"ב) משם מהרל"א נ"ח דנשבע שלא לאכול דבר איסור ואכל פחות משיעור לוקה על השבועה דלא הוי מושבע ועומד כיון דחצי שיעור לא אתפרש בתורה רק מרבוי בעלמא דכל חלב אייתי ע"ש, א"כ י"ל דמש"ה כתב רחמנא קדש גבי מעשה שבת על חצי שיעור בפי' כי היכי דתהוי איסור תורה מפורש ואם נשבע עליה ה"ל כנשבע לבטל המצות שבתורה ואינו לוקה. אולם אליבא דר"ש ליכא למימר הכי שהרי לר"ש ח"ש אסור מפורש שהרי הוא ס"ל כ"ש למלקות והדק"ל לא לכתוב קודש ולכם ומוכרח לבוא לתי' התוס' דמל"ת כ"ת ה"א אפי' בשוגג א"כ לא איצטרך הסמיכות לדידיה כקושית הש"מ ומהרמ"ש כנ"ל ומוקי לה למחלליה אשוגג לחילוק מלאכות. והש"ס מפרש טעמא דר"י הסנדלר מכח הסמיכות אף אם איהו לית ליה הא דר"ש דכ"ש למלקות א"ש. רק מ"מ קשה אמאי לא מפרש גם טעמא דר"י הסנדלר, דאין לומר אפי' שוגג דא"כ לא איצטריך קודש ולכם. וכ"ת דבלא"ה איצטרך קודש משום ח"ש, מנא תימרא דר"י הסנדלר כאבא שאול ורבי ס"ל ודלמא גם בקודש בעי כזית אע"כ דרצה הש"ס למוקי מתניתין בטבח ע"י אחר ובשבת פטור מצד שחיטה שא"ר כר"י הסנדלר וכמ"ש הרי"ף וקשה יו"כ נמי מש"ה מייתי הסמיכות דמחלליה באמת ממזיד איירי והוקש גם לענין זה דוקא בזמן דאיכא מיתת ב"ד דהיינו בשבת ולא ביו"כ ורצה לומר דהש"ס רצה ליישב אליבא דרבה דר"מ סובר מיקטל ומשלם. ואליבא דר"ל דחייבי מלקות שוגגים פטורים:


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:16
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:16](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:16)

**ודרך** חידוד אמרתי בזה קצת ליישב קושיא שניה שהקשה הרא"ש איך מצי למוקי מתניתין טעמא דפטור בשבת משום שחיטה שא"ר והרי ת"ק מחייב בשוחט טריפה וחולין שנשחטה בעזרה. ולדברינו י"ל כיון דאוקימתא זו מוכרחת רק לר"ל דסובר חייבי מלקות שוגגים פטורים א"כ יאמר בחולין שנשחטה בעזרה בהא פליגי ר"ש סבר חולין שנשחטה בעזרה דאורייתא וה"ל שחיטה שא"ר ומש"ה פטור וכן מסיק בקידושין (דף נ"ז) דר"ש סבר חולין שנב"ע דאורייתא וחכמים ס"ל חשב"ע לאו דאורייתא. וקם ר"ל בשיטתיה דס"ל הכי במסכת נזיר (דף כ"ט) יע"ש. וי"ל דפסק כחכמים דחשב"ע לאו דאורייתא וגבי טריפה לכאורה יאמר דהוי שחיטה ראויה לאכול פחות מכזית דבחיי הבהמה היה אסור פחות מכזית אבר מה"ח במשהו בשר גידין ועצמות ובשחיטה אכשרה. וכ"ת מ"מ איסור רבע עלה משום נבילה דחצי שעור נמי אסור. זה אינו דהא ר"ל גופא ס"ל ח"ש מותר מן התורה ור"ש פוטר דקם בשיטתיה דכ"ש למלקות כ"ז לחידודא אבל אחר העיון ליתא ועיין בפ"י שמיישב קושיא זו ג"כ:


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:17
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:17](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:17)

**ובאופן** אחר אמרתי ליישב דברי הרי"ף וקושית העולם שזכרנו וליישב ג"כ מה שיש לדקדק איך קאמר רבא א"ק וטבחו ומכרו מה מכירה ע"י אחר וכו' מה ראה על ככה לחלוק על ר' ישמעאל ודבי חזקיה דאינהו ילפי מקראי דאו או מקרא דתחת ומנ"ל לרבא להמציא מלבו דרש חדש. ותו יש ל"ד איך יליף חזקיה מתחת לרבות את השליח דמיותר חד תחת השור או תחת השה כפירש"י בקידושין דמ"ג והרי לעיל בב"ק (דף ס"ו) מפרש בש"ס דאיצטרך תחת דה"א גנב שור שוה מנה ישלם נגידין ופרש"י כחושין ע"ש הרי איצטרך יתורא דתחת לזה ומלשון רש"י משמע דלא מייתר רק חד תחת וכ"כ בת"ח ודחוק לומר ג"כ דתנא דבי חזקיה דריש ב' יתורי דתחת ואידך תנאי לא דרשי כ"א פ"א. ע"כ יאמר דהנה כ' הטור סי' (ש"נ) וז"ל וכן הטובח בשבת וכו' כיון שיש בו חיוב מיתה אלו התרו בו ואפי' היתה גנובה לו קודם שבת דכבר נתחייב בקרן דאין חיוב בא בשבת אלא חיובא של כפל ד' וה' וכו'. וכתב הב"י דט"ס הוא שהרי גם הכפל אתחייב בהאי שעתא דגנב קודם שבת ע"ש. וכ' הדרישה וז"ל אבל הוא דוחק גדול למחוק ולשבש כל הספרים שבכולם בין דפוס בין של כתב בין של קלפים איתא לתי' כפל, לכן נ"ל ליישב הגירסא ולומר דס"ל לרבינו דאעפ"י שאם לא היה טובחו פשיטא שהיה משלם כפל אמעשה דגניבה מ"מ השתא דטבחו אזיל ליה האי חיובא שהרי בטביחה ישלם ה' תחת הבקר וד' תחת השה אמרה רחמנא ולא לחנם כייל רחמנא חיוב דכפל בהדי חיובא דטביחה אלא לומר לך כל שבא לידי מעשה דטביחה שאינה ראויה דין תשלומין כל החלקים שוין דהיכא דחייב אינך ג' חלקים הבאים על הטביחה חייב נמי על הכפל הבא על הגניבה והיכא דאיפטר מג' חלקים הבאים על הטביחה כגון שטבח בשבת דק"ל בדרבא מיניה גם מחיוב כפל אפטר ליה ואע"ג בנשחטה ונתנבלה בידו פטור מתשלומי ג' חלקים וחייב בתשלומי כפל שאני התם דלא היתה כאן מעולם שחיטה ראויה וכאילו לא טבחה דמי לכן חיובא דכפל במקומו עומד משא"כ כאן ששחטה שחיטה הראויה אלא שטעם אחר פטרו מתשלומי השלשה חלקים לכן אפטור גם מהכפל, וא"ת גם מהקרן לפטור ע"ש וקשיא לו לפי מה דמסקינן בשמעתין דר"ש ס"ל כר"י הסנדלר דמעשה שבת אסור וס"ל שחיטה שאינה ראויה א"כ חנם כייל הכתוב כפל בהדי תשלומי ג' דטביחה דלא שייך תירוצו של הדרישה דקמ"ל אם מתחייב בנפשו עבור שבת ופטור על הטביחה פטור נמי על הכפל, ז"א שהרי לא אשכחה מיתה אלא בשוחט לעכו"ם או ששחט בשבת ותרווייהו אסירי וה"ל שחיטה שא"ר כדמסקינן בשמעתין ולא הוי טביחה כלל ובכה"ג באמת חייב כפל כדברי הדרישה, ואיך מ"ל קלב"ם זולת שחיטה שא"ר (ועיין במס' כתובות ד"ל ע"ב בתוס' ד"ה ר"א אמר כו') ובעכ"ל דקרא קמ"ל בכה"ג דשחט ביוה"כ דחייב מלקות ופטור מן התשלומין ומ"מ ה"ל שחיטה ראויה דמעשה יוה"כ אינו אסור כלל הרי יש הוכחה גדולה לחלק בין מעשה שבת למעשה יו"כ דמחזקינן דכייל הכתוב כפל בהדי ג' דטביחה להורות בזמן דפטור מטביחה מחמת קלב"ם פטור נמי מן הכפל וזה לא משכחת לה כ"א בי"כ אי מעשה י"כ מותר ומוכח סברא זו. ומעתה היה מקום יפה לישב קושית התוס' מה שהקשו על ר"כ מה דיוק הוא זה ורצונם דלמא ר"ש בהא כר"מ ס"ל דלוקה ומשלם דז"א דא"כ הדק"ל לר"ש למאי הלכתא כייל כפל בהדי ג' ואי למפטר בכפל שהוא פטור מכח קלב"ם על הטביחה דהיינו בי"כ ז"א שהרי לוקה ומשלם אע"כ מוכרח דר"ש לוקה ומשלם לית ליה, אכן מכאן אני אומר להיפוך דמוכח דר"ש נמי כר"מ ס"ל דלוקה ומשלם ונתחזקה ביותר קושית התוס' שהרי קשה אליבא דר"ש מנ"ל חילוק מלאכות דמאחר דס"ל כר"י הסנדלר איצטריך הסמיכות ומיירי קרא דמחלליה במזיד כאמור וע"כ צ"ל כך דר"ש סבר כר"מ דלוקה ומשלם מעתה לא יצויר כלל פטור דטביחה ביו"כ אשום קלב"ם דהרי לוקה ומשלם, וא"כ קשה קושית הדרישה למה כייל כפל בהדי ג' דטביחה, אע"כ צ"ל דקרא קמ"ל בכה"ג דשחט בשבת בשוגג דה"ל שחיטה ראויה דמעשה שבת בשוגג מותר ואפ"ה פטור מתשלומין דקלב"ם דחייבי מיתות שוגגים פטורים (והטור נקיט בלשונו היכא דפטור ממיתה וממלקות בלא התרה ע"ש), הרי מוכח לר"ש מקרא זה דכייל כפל דמעשה שבת בשוגג מותר דאל"ה לא יצוייר קלב"ם ולא איצטרך הסמיכות לר"ש ושפיר דריש קרא דמחלליה אשוגג ולחלוק מלאכות, ומקשין התוס' שפיר דהרי ר"ש ע"כ כר"מ ס"ל רק לפ"ז קשה טובא למה ליה להש"ס להביא כלל דרש השוגג מכח הסמיכות דהרי מוכח אליבא דרבנן שהם ר"ש דייקי היתר שוגג מכח הא דכייל כפל בהדי טביחה אע"כ דהש"ס רוצה להדר על אוקימתא דמתני' אליבא דחכמים דר"מ, וגם לתרץ לרבה דר"מ סבר בקנס מיקטל ומשלם וע"כ אתיא מתני' בטובח ע"י אחר וכר"י הסנדלר כמ"ש הרי"ף, וקשה א"כ יו"כ נמי וצ"ל דשאני יו"כ משבת וקשה מנ"ל לחלק בין מעשה שבת למעשה יו"כ, מש"ה מייתי הש"ס דתנא דידן יליף חלוק מלאכות מדר"י או מדר' נתן ודריש הסמיכות למחלליה דבמזיד אמרתי לך ולא בשוגג, וקשה ל"ל הסמיכות תיפוק לה מדכייל רחמנא כפל בהדי חיובא דטביחה לפטרו אי קלב"ם דלא משכחת לה רק בשוגג, וצ"ל די"כ מעשיו מותר ואשכחת לה קלב"ם בשוחט ביו"כ הרי מוכח היטב לחלק בין שבת לי"כ, וי"ל דר"כ ג"כ איתכוון לאוקימתא זו דממילא מתניתין דלא כר"ש דאליבא דר"ש אין לנו דרש לחלק בין שבת ליו"כ ואדרבא ר"ש ע"כ ס"ל דגם מעשה יוה"כ אסור דאלת"ה קשה לדידיה מנ"ל היתר שוגג במעשה שבת דאי מדכייל כפל הלא משכחת קלב"ם בשוחט ביו"כ ואי מהסמיכות א"כ מנ"ל חילוק מלאכות אע"כ דר"ש סבר דגם מעשה יו"כ אסור א"כ אתיא מתני' דלא כר"ש, ומיושב גם קושית התוס' על נכון, ולפ"ז יל"ד אליבא דרבה דר"מ סבר בקנס מיקטל ומשלם הדק"ל של הדרישה למה כייל כפל בהדי חיובא דטביחה (וצ"ל דאם רק להורות שאם אין גניבה אין טו"מ די לכלול הקרן בהדי' כצ"ל בכוונות הדרישה) ואי לפטור מכח קלב"ם ז"א שהדי כפל גם ד' וה' לא מיפטר משום קלב"ם דבקנס מיקטל ומשלם, ונ"ל דהא דאמר הש"ס לעיל דה"א דישלם נגידין היינו בהמות כחושות כפרש"י ודאי לא קאי על קרן וכפל כ"א על תשלומי ג' דטביחה שהרי אם לא טבח ואינו משלם ד' וה' ודאי דמשלם קרן כעין שגנב וכפל כזה. ועתה שנשתרש בחטא כדאמר ר"ע לעיל (דס"ח ע"ב) ישלם פחות מזה דיוכל לתן ה' כחושים שיהיו דמיהם שוים פחות משור א' שגנב, וזה אין הדעת סובלת, א"כ י"ל דמש"ה כייל כפל להורות לנו דין זה כמו שהוא מחויב ועומד לשלם פי שנים כמו שגנב כן ישלם עוד ג' דטביחה ודבר זה נשמע מכח יתורא דקרא ממילא לפ"ז אייתר לדידיה תחת דלא נצרך להורות שלא ישלם נגידין ע"כ למדרש מתחת לרבות השליח, וי"ל דבי חזקיה ס"ל הכי ואידך מ"ד ס"ל דקלב"ם שייך גם בקנס ואצטריך הא דכייל כפל בהדי חיובא דטביחה להורות היכא דקלב"ם שגם מהכפל פטור כנ"ל, וכן יש לפרש פלוגתייהו או לוקה ומשלם או לאו. ועיין במס' סנהדרין (דפ"ה ע"ב) פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן דמסיק לר' יונתן דסובר עד שפרט לך יחדו מוקי קרא דאביו ואמו קלל לאחר מיתה, וקרא דמקלל אביו על טומטום ואנדרוגינוס. ור' יאשיה יליף מאיש איש לרבות טו"א ור' יונתן סובר ד"ת כלשון ב"א ע"ש, ועיין במס' זבחים (דק"ח ע"ב) דר"ש סובר שנים שהעלו חייבים דכתיב איש איש ור' יוסי פוטר ומסיק שם דר"י סבר דברה תורה כלשון ב"א ע”ש, מעתה אמור דכאן מפרש מאן חכמים ר"ש, ולר"ש קשה חלוק מלאכות מנ"ל וצ"ל ממחלליה דמוקי אשוגג, וקשה א"כ מנ"ל דמעשה שבת מותר בשוגג וצ"ל מדכייל כפל בהדי חיוב דטביחה כדאמרן ממילא לדידיה לא נשמע דלא ישלם נגידין ואצטריך תחת להורות דלא ישלם נגידין ור"ש גופיה דריש איש איש ממילא אתרבי במכה או"א מאיש איש טומטום, וקשה מקלל אביו ואמו ל"ל, אע"כ למקלל לאחר מיתה וקרא דאביו ואמו קלל אצטריך לחלק כדר' יאשיה א"כ אצטריך ג"כ בטביחה ומכירה או לחלק, וקשה א"כ וכי זה חוטא וזה מתחייב ומאי איריא דחכמים שהן ר"ש דפטרו בטבח בשבת ולעכו"ם ע"י אחר בחול נמי פטור דאין שליח לד"ע ומש"ה הוצרך רבא לחדש אליבא דהנך חכמים שהם ר"ש דרש חדש וטבחו ומכרו מקיש טביחה למכירה ומיושב היטב, ובדרושים הארכתי עוד בזה:


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:18
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:18](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:18)

**ובדרך מוסר** דרשתי מאמר דמס' שבת הנ"ל כך דהעוללות אפרים הביא במאמר (רל"ט) לפרש דברי אגדה דמציעות (דנ"ט ע"ב) דאיתא שם תנור שחתכה חוליות ר"א מטהר וחכמים מטמאים, השיב ר"א כל תשובות שבעולם ולא קבלו ממנו כו', תוכן הענין דהרי מצינו בכל העברות מהני תשובה בע"ג ג"ע ש"ד לבר מעון אחד הכרוך בעקבו של אדם ואדם דש בעקבו מהני תשובה והוא לה"ר כדאמרינן במס' ערכין (דף ט"ו ע"ב) א"ר חמא ב"ח מאי תקנתא של בעלי מספרי לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים ואם ע"ה ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר ברוח, ר' אבא ב"ח אמר ספר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות אלא מאי תקנתא שלא יבוא לידי לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו ע"כ, הרי דאע"ג דעל ג' ראשי עבירות שהזכרנו מועיל תשובה, ודורשי רשומות אמרו תשב אנוש עד דכ"א ר"ח "ד"ם, "כפירה, "אשת איש, מ"מ לה"ר חמירא, והנה הלב נמשל לתנור כי יחם לבבו לדבר סרה על זולתו, ומקרא מלא בהושע, כי קרבו כתנור לבם הוא בוער כאש להבה, הרי מקרא מלא דמדמה הלב לתנור בוער, וז"ש תנור מי שחטא בלה"ר וחתכו חוליות ונתן חול, וקבל עליו לחזור ולהיות כל ימיו שותק וכפירושו של רבינו בחיי על פסוק ויטמנהו בחול מה החול אדם נוטלו כאן ומניחו במקום אחר וקולו לא נשמע כן לא ישמע הדבר הזה ע"ש, ר"א מטהר וסובר דמהני תשובה, וחכמים מטמאים דס"ל ספר אין לו תקנה, והביא ר"א כל תשובות שבעולם דהרי עינינו רואות דתשובה מועלת לכל עבירות שבעולם, ע"ש שהאריך בנ"ט לשבח לבאר כל המאמר ע"ד זה ושפתים ישק מד"נ, והנה מצינו עוד עבירה אחת שהחמירו מאד בספרי מוסר ובפרט בזוהר ובר"ח דאין תשובה מועלת לו והוא עון מוציא ש"ז לבטלה, ותרוייהו שייכי זה לזה דע"י ברית הלשון מטמא ברית המאור כנאמר בכל ספרי מוסר, וכתבתי בדרושי לשובבי"ם דברי זוהר חדש בביאור פסוק (קהלת ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, כלומר שלא תחטא בפיך דבזה אתה מחטיא בשרך בשר קדש יעברו מעליך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, למה יקצוף האלהים כ"כ על עבירה זו הבאה בשוגג, לז"א אתה גרמת לך שלולא פגמת מקודם בדבורך עביד מעשה, לא באת לידי עברה זו ומש"ה יקצוף על קולך, ועוד מש"ה חמורה מאד עבירה זו, וחבל מעשה ידיך דע"י עברה זו בנים ש"א מתים כשהם קטנים ואתה חובל מעשה ידיך ע"ש, וכן אמרינן במס' נדה רפ"ב (דף י"ג) דבעברה זו הוא שופך דמים ע"ש, וז"פ הפסוק בפ' מטות לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, הכתוב מזהיר חלולין אתה עושה אם אתה מחלל דבריך דכל היוצא ממך ט"ז מפיו יעשה, הוא נעשה על עבירה זו שאתה עושה בפיך מקודם נמצא חמור האומר בפיו מהעושה מעשה, ועפ"י האמור מצינו ששתי עברות גדולות הללו שהם לה"ר ועון הנ"ל, ממש שאין תשובה מועלת עליהם, ובעון הנ"ל נקרא חובל שנאמר וחבל מעשה ידיך, ובעון לה"ר נקרא מבעיר דבאמת ע"י לה"ר בא מחלוקת בין איש לרעהו, וצא ולמד מ"ש העקדה לפרש הפסוק בפ' קדושים לא תעמוד על דם רעך, לא תלך רכיל בעמך דהנה לישנא בישא הורגת שלשה דהיינו המספר והשומע ומי שמסופר עליו, א"כ קרא מזהיר הלא אתה בבואך עם לה"ר ורכילות לחברך על כרחך משום אהבתך אותו אתה אומר לו ככה, ואיה איפוא אהבתך, הלא אתה עומד על דמו שלה"ר הורג שלשה, וז"א לא תעמוד על דם נקרא רעך אשר כנפשך אתה אוהבו ע"ש, וז"ש תני תנא קמיה דר"י כל המקלקלין דאדם העובר עברה מקלקל בנפשו ונשמתו עושה קלקול גדול, פטורים אם עושים תשובה, חוץ מחובל שהוא עון הנ"ל וגם מבעיר בלה"ר אין תשובה מועילה להם. והנה השמירה שלא יבוא לידי לה"ר הוא למוד תורה כדאמרינן בערכין שם מאי תקנתא שלא יבוא ללה"ר יעסוק בתורה וכן על עון הנ"ל אמרינן במס' ברכות (דט"ו ע"ב) אר"י כל המשביע עצמו בד"ת ולן אין מבשרין אותו בשורות רעות שנאמר ושבע ילין בל יפקד רע, היינו אם ישביע עצמו בד"ת לא יפקד באותה העברה הנקראת ר"ע כאמור בפ' וישב, ויהי ער רע בעיני ה' דקאי על עון זה. וז"ש פוק תני לברא להודיע לב"א עלילותם שיהיו נשמרים משני עונות הללו, וכה תאמר להם חובל ומבעיר על מה הם באים, על אינה משנה משום שהשליכו אחרי גום דברי תורה, ועל עזבם תורת ה' הם באים לידי עברות חמורות הללו. והנה אמר (בתהלים ל"ג) סור מרע ועשה טוב, וכ' בספרי מוסר דאם האדם רוצה לשוב בתשובה, צ"ל מקודם סור מרע ואח"כ יעשה טוב דמקודם לכן אדרבא הוא נותן כח בלמוד התורה ועשית מצות לסט"א, כמ"ש ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי, לכן אמור מקודם סור מרע לקבל עליו ויהיה עכ"פ סור מרע ולא כטובל ושרץ בידו ח"ו, אח"ז ועשה טוב זו תורה ומצות. וגם על דברי הצומות דברו גדולי ספרי מוסר ובפרטות הרוקח. ויש להמתיק הענין במשל למלך אחד שרצה לתן כתר מלכות בראשו על מדינה אחת גדולה ומלאה כל טוב שהמליכוהו עליהם והמדינה ההיא היתה יקרה וחביבה עליו עד מאד, ויאמר לשלוחיו צאו והביאו לי גם אתם ממקומות, הרחוקים באיי הים אבנים טובות יקרות וחשובות שיהיו לתפארת לכל מלכי ארץ ביום אשר יראו שהכתר הזה אשר בו קבועים אבנים טובות הללו ינתן בראשי, ונתן לכ"א הון רב, גם הבטיח להם בבואם לשלם להם כפועל ידם אלף אלפי אלפים פעמים לבד מן הכבוד הגדול אשר יחלק להם לעשותם פחות וסגנים. השלוחים קבלו הון רב וכל צרכי הדרך מאת המלך והלכו לדרכם, החכם עיניו בראשו היה במעשהו זריז ונזכר על מה ולמה הולך הוא ולא עכב עצמו בשום מקום ותקן פקודת המלך וקנה מה שהיה באפשרו אבנים יקרות עד מאד, הכסיל בחשך הולך מיד כצאת העיר המלוכה, אמר בלבו הרי הון רב בידי בכ"מ אשר הלך עמד וישב ועשה לו מטעמים כאשד אהב ולראות בבנות הארץ בכל מקום אשר דרך כף רגלו נפשו אותה לדעת כל טוב עיר ועיר מדינה ומדינה ולטייל בכ"מ ולא מנע מכל בתי טרטיאות ובית משתאות, ואודות המלך שכח לגמרי ואכל ושתה ולבו בל עמו עד כי כלו הפרוטות מן הכיס אז בבואו אל עיר אחת והלך כפעם בפעם אל בתי אכסניות להטיב לבו באכילה ושתיה והנה מצא עצמו עקר חסר מן הסיפור ונתחבר שם אל אנשים רעים ולסטים האורבים עלי דרך לקחת נפש נקי ובעליו חובלים והוליכו אותו עמהם למכון שבתם בעיירות גדולות נחבאים כל היום עלי דרך לרצוח הנפש ויגדלו להם כלבים גדולים ורעים שיוכלו להמית נפשות, ויהי היום באו חבורות לסטים הללו לעיר אחת למלאות רסן תאותם ואת כרסם שמעו בבית אושפיזא קולי קולות יחדלון כי קרוב יום שמלך הגדול הנזכר יותן כתר מלכות בראשו במדינה פלונית ושם יבואו כל מלכי מזרח ומערב וכל שרי מדינה ומדינה, אז שם אל נפשו איש כסיל הזה וחבק את בשרו באמרו מה אעשה כי יפקד מקומי ואינני הלא כל ימי לא אוכל לבוא לראות אשתי ובני, והיה שם ילד אחד ראהו לאיש הזה בוכה וממרט בשערו וילולי יליל א"ל הגד לי מה עצבונך גדול כ"כ וגער בו באמרו מה לך פה האם אתה תוכל להושיעני, א"ל הילד הלא לא הימים ידברו ולא רוב שנים יודיעו חכמה, אכן רוח הוא באנוש פן ייטב בעיניך עצתי וברוב הפצרות של הילד הגיד לו כל לבו, א"ל הילד וכי אין לך כלום עוד תחת ידך ונזכר האיש כי יש לו עוד איזה כתבים אשר נתן לו המלך והכתבים היו שבכ"מ שיצטרך למעות ינתן לו בשם המלך כי המלך ישלם במיטב, א"ל א"כ זאת עשה מהר המלט מחבורה רעה הזאת אל עיר הקרובה מכאן ושם נמצאים אבנים טובות פלאי פלאים מה שלא נמצאו ממש בכל העולם והוצא הכתבים מתחת ידיך וחזק וקנה לך האבנים ומעות הרבה תותיר לך למען הרבות לך סוסים ופרדים ותבוא ליום המועד עם אבנים טובות ושמח ישמח בך המלך, א"ל והלא אני מוכרח לילך דרך היערות הגדולות אשר הלכתי פן יראו אותי האנשים מהחבורה הרעה שלי ויהרגנו ויטלו כל אשר לי וביותר אני ירא מהכלבים הגדולים אשר עמהם אשר אני גדלתים ורביתים ונתתי להם מחיה ועתה יקפצו עלי לומר מדוע עזבת אותנו וחדלת לנו מחיה וכלכלה ויהרגוני א"ל עצה אחת אתן לך שתלך דרך היער הזה בלילה שאז אין הרוצחים בביתם שהולכים לעיר לאכול ולשתות מן המעות שגזלו ורצחו ביום וגם על דבר הכלבים תקח אתך כלי זיין וחרב פיפיות להרוג אותם וכן עשה והצליח: הנמשל הוא המלך הוא ממ"ה הקב"ה אשר שלח הנשמות הקדושות לעוה"ז לסגל בתורה ומצות ומהם נותנים כח בפמליא של מעלה והקב"ה קובע תפלות טובות שלנו ותורה ומע"ט בכתרו. החכם עיניו בראשו מיד בעמדו על שכלו הוא נותן אל לבו כי הוא בעוה"ז רק אורח עובר לתקן שליחותו אשר שלחו מלך הכבוד וכל יומא זמנו לשוב, וכל מגמתו רק לסגל בתורה ומע"ט, וכאשר זמנו בא לילך אל מקומו הראשון שם מדויל ידו משתלם יושב ונהנה מזיו השכינה ועטרות בראשו מן האבנים טובות אשר הכין לו, לא כן הרשעים בבואם לעוה"ז הם יגעים ושבעים כל מגמותם לקבץ הון ולילך בהבלי עוה"ז ואת דתי המלך מלכו של עולם מניחים ושוכחים שכוח דמעיקרא על מה באו ונבראו ושומעים לקול המסית הוא היצה"ר ועושה עבירות ובורא משחית לחבל א"ע כאמור תיסרך רעתך, והנה אם רוח המושל עולה עליו ונתעורר להקיץ מתרדמת הזמן, בפרט כי הגיע ימים הללו וקול שופר מכריז ואומר יגיע מהרה יום ר"ה שיבקש הקב"ה שנמליך אותו עלינו וליתן כתר מלכות בראשו מתורה ומצות שלנו כאשר אנחנו תוקעים ואומרים מלכיות זכרונות ושופרות ואיה אפוא כי יפקד מקומי ואין אתי מעש וגם איך אוכל לשוב הדרך אשר הלכתי עפ"י תשובת המשקל באותו מקום פן יפגיעני הצר הצורר יצה"ר וילכדני וביותר המשחיתים אשר אנכי גדלתים ורביתים אויבי כולם כי מבקשים ממני שפע, הן הן נגעי בני אדם הנפרעים ממנו, ויען הילד המסכן הוא יצ"ט שמע לעצתי וכי אין כלום מעש תחת ידיך ממשאת המלך, ויאמר לא כ"א כתיבה אחת זאת התורה אשר מונחת הפקר כל הקודם זוכה, א"ל א"כ איפוא זאת עשה מקודם תמית אה הנחשים השרפים כלבים רעים אשר בראת משחית לחבל בצומות הללו בתפלות וצדקות כאמור ותשובה ותפלה וצדקה כו' בזה תמית הקליפות אח"כ קח לך כתב המלך שהוא התורה ועסוק בה יומם ולילה ובה תקנה לך אבנים טובות ויהיו כתר לראשך, ובעין הידוע ר"ל מרבה לברוא משחיתים, וראיתי פי' בתהלים (כ"ב) הצילה מחרב נפשי זה חרבו של מלאך המות ומיד כלב יחידתי הוא הקליפה אשר ברא משחית לחבל מעון הנ"ל שהוא יחידתי, דכל העבירות יש להאדם איזה חבר בו, או איש אחר או חפץ אחר או לחשוב בדבר אחר לבר מן דין הוצז"ל הוא האדם לגמרי ביחידות. לזה אמר מיד כלב יחידתי אותו כלב הנברא מעבירה יחידית הזאת, וזה שאמר ואם תמצא לומר משנה ר"ל עכשיו שחטאתי אחזור בי ואחזיק בתורת ה' אבל אתה צריך לבער מקודם הקליפות אשר בראת והיינו חובל בבניו ע"י עון הנ"ל שהרבית קליפת הכלב אתה צריך לדמו למעט דמך וחלבך לכלבו להמית קליפה זו ומבעיר הוא לה"ר אם כבר סיפר אחוז בחרווייהו שצריך לאפרו לעשות עצמו עפר ואפר כאמרם ישפיל עצמו וכולי האי ואולי יועיל לך לכפר אח"כ כשתעסוק בתורה ומצות כאשר הציגו בספרי מוסר הלא המה בספרן של צדיקים נוחי נפש הרוקח והר"ז ושל"ה זיל אפיק וזכה לנפשך:


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:19
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:19](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:19)

**ואמרתי** לפרש דרך קצרה דברי הנביא יואל (ב) וזה תארם תקעו שופר בציון קדשו צום קראו עצרה אספו עם קבצו זקנים אספו עוללים ויונקי שדים יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים, ונקדים בקיצור נמרץ דברי ראש הדרשנים בעל עוללות אפרים (סרכ"ז) שכתב שם לפרש דברי ירמיהו (לא) הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים שתי לבך למסלה דרך הלכת שובה בתולת ישראל, דידוע שהאדם מיום בואו אל העולם הזה הולך הוא להיות חוזר למקום מחצבתו הראשונה, ונאמר כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם, ונאמר דרך רשעים כאפלה, וההולך דרך הישר משים לנגד עיניו פחד ה' והדר גאונו ומקיים דברי המשורר שויתי ה' לנגדי תמיד והולך נכוחו ובכדי שלא לתעות ח"ו מן הדרך להורות נתן ה' הדרך דרכי נועם אמרותיו אמרות טהורות תורתו הקדושה כנאמר בהתהלכך תנחה אותך (משלי ה) ונאמר אשרי תמימי דרך שהולכים בדרך תמים והיינו ההולכים בתורת ה' המאור הגדול המאיר להם הדרך לא כן הרשעים דרך עקלתון הולכים נזורו אחור ופנו אליו עורף, ומהראוי שעכ"פ האדם יעשה לו למודים למען יתקיים ויעשה לו סמנים וציונים בדרך אשר הלך למען ידע אם בא לשוב שיחזור באותה מסלה עד בא יבא לדרך הישר והיינו שירשום כל יום את חטאיו ופשעיו למען בבואו לשוב בתשובה ידע מה לתקן, וזה אמר הציבי לך ציונים בכל מעשה ידיך למען בבוא הזמן כי שיחי לבך אל המסלה אשר הלכת תוכל להיות שובה שובה, ובפרט עפ"י מאמרם שצריך לתשובת המשקל וכו' היכי דמי ב"ת באותו מעשה ובאותו מקום (יומא פו ע"ב ע"ש שהאריך בזה), וזה שכתב המשורר תהלים (יט) תורת ה' תמימה משיבת נפש שע"י התורה ידוע תדע הנפש לשוב וכמאמרם במדרש המאור שבו מחזירם למוטב, וז"ש תקעו שופר מיד כשמתחילין ר"ח אלול לתקוע בשופר בציון תעיין בציון שלך ותהיה מפשפש במעשיך, או עפ"י מאמרם (ר"ה יז) ויחיד אימת בעשרת ימים שבין ר"ה ליוה"כ פי' דע"י שופר של ר"ה הומתקו הדינים ונתגברו הרחמים ומהני תשובה אף ליחיד, וז"פ האזינו כי שם ה' אקרא היחיד צריך להיות קורא בשם הוי"ה ב"ה שהוא רחמים אבל רבים הבו גודל לאלהינו אף מה"ד כאמור הן אל כביר ולא ימאס אף מה"ד לא ימאס לרבים וז"א "תקעו "שופר בר"ה אז מיד בציון תוכל לעיין בציונך אף היחיד "קדשו "צום, הנה דהע"ה אמר ואני בעניי הכינותי שהיה מתענה בכל יום והפריש דמי אכילתו לצורך גבוה שלא ירויח לעצמו בחסרון אכילתו לז"א קדשו להקדיש דמי אכילתו ביום הצום וקראו עצרה ע"ד שנאמר לריב ומצה תצומו, ואמרתי עפ"י מאמרם שיניח שליש מאכילתו שאם יכעוס יעמוד על מלאו, וז"ש משלי (יג) צדיק אוכל לשובע נפשו שאינו כועס דה"ל כאלו עובד ע"ג ובטן רשעים שהם מלאים כעס תחסר מזונות בשביל כעסם, וז"ש לריב ומצה תצומו שאם אין אוכלים יוכלו לכעוס יותר ולריב ריבם, ובאמת עיקר תכלית התענית נמיכת רוח ואמר כל המעביר על מדותיו מעבירין על פשעיו, וז"ש "קראו "עצרה להיות מעצור ברוחו, או דעקר התענית להדר ולחפש במעשיו, וילמוד ספרי מוסר ויכיר בחשבונו ויתבודד ויתמרמר בבכיה בדמעות שליש, לא כן עושים ההמון בתוך התענית עוסקים במו"מ ושאר הבלי עולם, וז"ש ביום צומכם תמצאו חפץ, לתקן עבודתכם עבודת החומר לא זו העיר והדרך רק "קדשו "צום לקדש אותי בתורה "וקראו "עצרה במלאכה כמו עצרת תהיה לכם, "אספו "עם ע"ד מ"ש הרמב"ם בהל' תשובה כ"ד דברים מעכבים אה התשובה וחדא מנייהו מחלוקת, וכמ"ש השל"ה פי' הפסוק חלק לבם עתה יאשמו, אין עתה אלא תשובה כדאי' במדרש אפ"ה יאשמו דאין תשובה מועלת לבעלי מחלוקת, וז"ש "אספו "עם תהדרו ותראו לתקן שיהיה שלום ואסיפה אחת, וביותר לתקן עון גזל, כמאמרם תענית (טז) וירא ה' שקם ותעניתם לא נאמר אלא וירא האלהים את מעשיהם שהשיבו את הגזל שזהו עון גמור ולא נחתם גז"ד של מבול אלא על הגזל ובפרט גזל רבים ח"ו, קבצו זקנים ע"ד שאמרו במס' תענית (די"ב ע"ב) אמר אביי מצפרא עד פלגא דיומא מעיינין במילי דמתא, היינו לקבץ זקנים שקנו חכמה ודייני ולומדי העיר לעשות סייג וגדר משמרת למשמרת התורה ולחזק בדק הבית במקום שיש פרצה ומלקין על היחוד כדבעינן לומר לקמן ולפרסם היתר עיסקא למען לא יכשלו בד' לאוין של איסור רבית וחילול שבתות וי"ט ואיסור שעטנז וכדומה לזה יעיינו במילי דמתא מה שצריך לפי הזמן ולפי המקום לתקן, אספו עוללים, היינו אזהרה למלמדי תינוקות של ב"ר שנפרצה הפרצה, שבימים הללו תינוקות של ב"ר הולכים לבית תפלות והוללות כל היום ואין מאסף אותם הביתה וקוראים את זה בין הזמנים, ומאד מאד קורא תגר בזה ש"ב הגאון הקדוש של"ה ז"ל עד שקלל ועקר מן העולם שם זה של בין הזמנים, בפרט בזמן הזה שאנחנו מתפללים עשה למען תינוקות של בית רבן והמלמדים גם הם בטלים מעבידתא דאלהא, הלא יותר טוב ת"ת דרבים מתענית אשר אסרו חז"ל למלמדים להתענות (א"ח סי' תקע"א וי"ד סי' רמ"ה סי"ז), לז"א אספו עוללים מן השוקים והרחובות, ויונקי שדים, דדיך ירוום לקיים כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק, "יצא "חתן "מחדרו, ובעו"ה נתפרצו בפרצה גדולה במדינות האלו שהחתן והכלה מתיחדים תמיד אחר קשורי תנאים, וכיון דדשו כהיתרא דמיא להו והרי היא לו כפנויה נדה שחיובה בכרת, ולהרמב"ם גם חבוק וכשוק איסורא דאורייתא היחתה איש בגחלים וידיו לא תכוינה ועיני האבות רואות, זרעם משוקעים בטומאה בוקעת הזו ולא מוחים, ואדרבא ששים ושמחים כי אהבה ואחוה בהן כבין האחים, אוי לעינים שכך רואות ואינם מוחים, והכי בזה תשלים תשובת האבות על חטאת נעוריהם ומוסיפים חטא על פשע וז"א יצא חתן מחדרו ואם יאמר הלא עם המיועדת לי אני מתייחד וכן נוהגים ביהודה, לא כן, הכלה נקראת כלה אחר צאתה מהחופה ואחר קדושין אבל לא אחר קשורים אפר יכול להתיר באחת מידיו קשר כזה, ומסיים בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים, כי שם בית חייהם כדתנן ביומא פ"ג (דף מח) בא לו אצל פרו ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח הרי שם מוכן להם מקום עמידת כפרתם, על דא ודאי קא בכו הכהנים אם דא חסר להם וכן אנחנו ב"י אנו אין לנו אלא להתפלל על הקדש ועל המקדש וז"ש המקונן טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו, טוב ויחיל ודומם לתשועת ה' דהנה יש לנו ג' שאלות לשאול בר"ה ויו"כ, א' צרכי הגוף, ולמעלה ממנו להיות שבענין צרכי הגוף השלך על ה' יהבו, וישועתו קרובה לבוא, ולבטוח בה' במדת טובו, רק לשאול עבור נפשו היקרה לטהרה מחלודת עונה ופשעה ושישיב אותנו בתשובה לפניו, ולמעלה מזה המתפלל על כבוד ה' המחולל ושכינתו להוציאה מגלות הזה אשר היא אתנו, וז"ש טוב ה' לקויו שבענין עוה"ז קוה לה' רק לנפש תדרשנו, צרכי הנפש היא הנשמה הקדושה שתוכל לשוב אל בית אביה בלא כיסופא ויותר עוד טוב ויחיל ודומם לתשועת ה' למען שכינתו כנ"ל, וז"ד המשורר תהלים (קמ"ב) אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו, היינו שבעסקי עוה"ז שם על ה' מבטחו רק שברו על ה' אלהיו עבור ה' הוא דואג, ויש לקרות השי"ן בימין שברו לשון שבר שמשבר לבו עבור ה' אלהיו לגאול השכינה מגלותה ליחד שמו הגדול ב"ה וכ"ה בז"ח, וראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם, אית מאן דבכי על עונותיו ואית דבכי על בנוהי ואין להם מנחם, והעיקר מאן דבכי על קב"ה דאסיר בגלותא ועלוהי מכניש הקב"ה כולא פמליא של מעלה ואמר חזיתו בני דישבקי לדידהו ועסקין בדילי, ע"כ החי יתן אל לבו שעונותיו גרמו גלות השכינה בסבתו ויעשה בכל כחו תשובה ועקר בכל לב ופלגי מים ירדו עיניו ויקבל כ"א עליו לקבוע עתים בתורה ולעסוק במצותיו ויתקן נתיבו, ויזכור תמיד אחריתו, כי אינו בטוח אף בשעה אחת ימהר ויחיש מעשהו בשובו, והוא ברחמיו יקרב ישועתו, ולציון גואל האמתי בא יבוא במהרה בימינו אמן: **עד כאן מספר חות יאיר**


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:20
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:20](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:20)

דרוש ליום הכפורים מספר חות יאיר 
**בילקוט** ישעיה (ס"ה) נדרשתי ללא שאלוני נמצאתי ללא בקשוני, א"ר חוניא משל למה"ד לשיירא שהיתה מהלכת בדרך וחשכה לו בא לו אצל הבורגן א"ל הבורגני הכנס לך אל הבורגן מפני חיה רעה ומפני לסטים, א"ל אין דרכו של שיירא להכנס לבורגן כשהלכה בא עליהם אישון לילה ואפלה, חזרו ובאו אל הבורגן והיו צועקים ומבקשים שיפתח להם, א"ל הבורגן אין דרכו של הבורגני לפתוח בלילה ולקבל אדם, בשעה זו שבקשתי להכניס לא רציתם, עכשיו אין אני יכול לכם, כך אמר הקב"ה לישראל שובו בנים שובבים דרשו ה' בהמצאו ולא היו מבקשים לשוב, כיון שנמכרו למלכיות שנמשלו לחיות התחילו צועקים למה ה' תעמוד ברחוק כו', כמשפט המשל הזה שייך לומר ג"כ על היום הקדוש והנורא הזה, דאי' במשנה סוף מס' יומא את זו דרש ראב"ע מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עברות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר, עברות שבין אדם לחברו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו, ויל"ד בשלמא בין אדם לחברו שפיר שייך לשון זה אחר שיש לשני בני אדם עסק זה עם זה שייך לומר שפיר עברה שביניהם, משא"כ לגבי הקב"ה איך שייך לומר עברות שבין אדם למקום, אטו חברותא כלפי שמיא חלילה נמי איכא, ואמרתי הפי' כך עפ"י הפסוק שאמר ישעיה (נט) הן לא קצרה יד ה' מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע כ"א עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם וחטאתיכם הסתירו פני מכם, ופשיטא דהאי קרא דהעונות בעצמן הן הן המחיצה המפסקת בינינו לבין אבינו שבשמים, כי מן העברות נבראים משחיתים והם בעצמם מפסיקים את תפלתנו מהעלותן לפני הקב"ה, ומשום הכי אנו מתפללים א"מ מחה והעבר פשעינו וחטאתינו מנגד עיניך, שיסיר מחיצת ברזל זו המפסקת. והנה מהרמ"א פי' בתהלים (קג) כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו, עפ"י דאמור במס' יומא (די"ט) השט"ן בגי' שס"ד ושס"ד יומי אית ליה רשות לאסטוני לבר מהאי יומא, הרי דביוה"כ לית ליה להשטן רשות להשטין, ושיעור יום שלם הוא כדי הלוך השמש ממזרח למערב דהשמש מתחלת לזרוח במזרח ושוקעת במערב, וז"ש כרחוק מזרח ממערב כאותה שעה של מהלך השמש ממזרח למערב הרחיק את פשעינו דהיינו ביוה"כ, הרי דבכל השנה עונותינו הם מסך מבדיל בינינו להמקום ב"ה, ואין התפלות שלנו יכולים לעלות למעלה חוץ מיום הזה, וזה שדייק המשנה עבירות העומדים וחוצצים שבין אדם למקום יוה"כ מכפר וכפרה היא לשון דחוי דבכל ימות השנה הן עושין הפסק חוץ מיוה"כ כאמור, הרי דביום הקדוש הזה היא העת שהבורגן פותח את פתחו, א"כ אם לא עכשיו אימתי להתפלל כל היום וכל הלילה לא יחשה ביום הזה, כי יום זה הוא אחד בשנה שתפלותינו עולות למעלה ורחמנא לבא בעי להיות שפכי כמים לבך, ובדרך אגב יעלו תפלות של כל השנה עם תפלות אלו, כי בשאר ימות השנה אין דרך הבורגן לפתוח פתחו בלילה בגלות המר הזה שדומה ללילה כמאמר המקונן גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי, ע"כ כ"א יתן בנפשו לכוון בתפלת יום הקדוש הזה כמ"ש לעיל שז"פ הושיעני מפי בכח תפלות היוצאות מפי בכוונה ארי"ה ר"ת אלול, ר"ה יו"כ הו"ר:


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:21
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:21](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:21)

**או** יאמר בפי' המשנה הנ"ל עפ"י דאי' בגמ' שבת (דפ"ט ע"ב), אם יהיו חטאיכם כשנים כשני מבעי ליה, אר"י אמר הקב"ה לישראל אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו, כשלג ילבינו, וכבר כתבתי לעיל פי' בזה, ואולי יש לפרש עוד עפ"י מ"ש מהרמ"א הך קרא אם יהיו חטאיכם כשנים, דהנה החמור בכל העברות הוא עון חלול השם, וז"כ אם יהיו חטאיכם כשנים שיהיו העברות לעצמו לבד, אז כשלג ילבינו, אבל אם יאדימו האחרים כתולע שצובע לדבר אחר שיחטיא אחרים בעונו בחלול השם, אז רק כצמר יהיו אבל לא כשלג ודפח"ח. והנה ע"י חה"ש מצינו שעבירה ישנה המונחת למטה מכמה שנים, כי עזבה מכבר, תוסיף תת כחה עוד לאחר זמן רב, כי תבוא עברה זו בעצמה ליד איש אחר ויעשנה כיון באמרו הלא זה האיש בפני כמה שנים עבר עברה זו ואז נכתבה העברה זו גם לבעלים הראשונים שגרמו חטא זה, ואין עברותיו מונחים על הסדר, שאחר עברה חדשה שעשה היום או אתמול כתב עברתו שעשה לפני כמה שנים ע"י חלול השם, וז"ש אם יהיו חטאיכם מסודרים לפני כשנים הללו, ולא יהיה חילול השם בזה, אז כשלג ילבינו, אבל אם יאדימו כתולע לאחרים ולא יהיו מסודרות כנ"ל אז כצמר יהיו. והשתא י"ל דז"פ המשנה עברות שבין אדם למקום שאין יודע בהם אלא המקום ב"ה דלית בהו חה"ש שפיר יוה"כ מכפר, אבל אותן עברות שחטא להמקום ב"ה והם בפרהסיא ונעשה חה"ש והוא בין אדם לחברו שמחטיא גם את חברו והוא ע"י חה"ש, ע"ז אין יוה"כ מכפר עד שיתקן מכ"מ, דהיינו שיראה לזכות את חברו ולהחזיר אחרים בתשובה, וז"ש אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו, ר"ל ירצה את חברו להמקום ב"ה ע"י התשובה שיעשה, הוא מדה כנגד מדה חמור שהחטיא את חברו זכה את חברו לעורר אותו על התשובה:


###### Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:22
[Eretz Chemdah, Ha'Azinu 1:22](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Ha%27Azinu/r/1:22)

**אמרתי** לפרש עוד משנה זו בבאור דברי המדרש, ואל שדי יתן לכם רחמים, ר"י בן לוי פתח להאי קרא בגלותא ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה, ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים, ואת בנימין זה שבט בנימין ויהודה, ואני כאשר שכלתי בחורבן בית ראשון שכלתי בחורבן בית שני, וצ"ע דאיך שייך שהקב"ה יתן רחמים לפניו, ונראה ע"פ הפסוק (ירמיה ב) ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל. י"ל הכוונה עפמ"ש בזוהר פירושא דקרא לא יהיה לך אלהים אחרים על פני דעל כ"א מישראל צלם אלהים על פניו, א"כ כשמשתחוה לעבודת גלולים הוי כאלו מכניע לדמות אלהית שעל פניו לעבודת גלולים, וז"ש לא יהיה אלהים אחרים על פני ממש, אחר שדמות פני ה' הוא על האדם, וז"פ ההימיר גוי אלהים להשתחוות לאל אחר, אעפ"י שהם לא אלהים דאין דמות אלהים על פניהם ועמי שצלם אלהים עליהם המירו כבודי ממש כאמור, אמנם ע"י העברות שהאדם חוטא הוא מסלק את דמות אלהים מעל פניו, וזו בכלל קללה החמורה שבתורה ואנכי הסתר אסתיר פני, כלומר שאסתיר את פני מעליך ע"י עברות שלך, וזהו בכלל דברי הפסוק שזכרנו לעיל עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם וחטאתיכם הסתירו פני מכם, כלומר שבשביל חטאתם הוסתרה דמות פני מעליהם ממש, והיינו דאמר שם הכרת פניהם ענתה בם, והתקנה לזה כמאמר המקונן שפכי כמים לבך נכח פני ה', כלומר אם תרצה שישיב ה' פניו אליך אזי שפכי כמים לבך והורידי כנחל דמעה והדמעות יעברו על פניך, וזה מאמר המשורר (תהלים מ"ב) צמאה נפשי לאלהים מתי אבוא ואראה, כלומר שאני אהיה נראה עם פני אלהים עלי, והוא כאשר היתה לי דמעתי לחם יומס ולילה, וזה כוונת הפסוק כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם ובזה תזכו לפני ה' תטהרו, כלומר שיוחזר על פניכם פני ה'. והשתא א"ש דברי המדרש הנ"ל, ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב"ה, כלומר פני האיש שיוחזר לכם פני האיש זה הקב"ה על פניכם ממש, והנה איתא שם במשנה עברות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו, א"ר עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם לפני אביכם שבשמים, ויל"ד הלשון אשריכם ישראל פשיטא דקאי על הישראל, וגם הלום ראיתי פי' במשנה עברות שבין אדם לחברו, אין יוה"כ מכפר, הרצון דאם יש עבירה בינו לבין חברו אין יוה"כ מכפר כלל אפי' לעברות שבינו למקום, ויל"ד מנ"ל הא, ויתבאר עפ"י המדרש ב"ר ויקרא לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים ולחשך קרא לילה מעשיהם של רשעים ואיני יודע באיזה חפץ יותר כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הרי שחפץ יותר במעשיהם של צדיקים, ומדקדקים וכי ס"ד שמעשה הרשעים חלילה יהיו עדיפים לו, ואולי י"ל דאיתא במדרש ובירושלמי והוא ישפוט תבל בצדק ולאומים במישרים כשהקב"ה דן את ישראל דן אותם ביום כשהם עוסקים במצות וא"ה דן בלילה בשעה שהם ישנים מן העברות, וז"ש ויקרא לאור שהם הצדיקים שעושים מעשים טובים דאקרי אור יום דן אותם ביום בשעה שעוסקים במעשים טובים, ולחשך להרשעים שעוסקים בעבירות הדומה לחשך קרא לילה קורא ודן אותם בלילה בשעה שהם ישנים מן מעשיהם הרי יש בזה ב' חסדים א' לישראל וא' לאו"ה, ובזה שואל איזה חפץ כלומר איזה עדיף מינייהו, כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי אומר שניחא ליה טפי בחסד שעושה עם ישראל. ובזה מיושב ג"כ מה דאי' בב"ר שם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד זה יום הכפורים, ויהי ערב זה עשו, ויהי בקר זה יעקב, ויל"ד למה ברישא דקרא הקדים יעקב לעשו ובסיפא דקרא הקדים עשו ליעקב, ונראה עפמש"ל בדרוש לר"ה לפרש דברי הזוהר דמש"ה ר"ה הוא ב' ימים כדי לדין את ישראל ביום בשעה שעוסקים במצות וא"ה בליל ב' דלא ליפוש הרון אף ע"ש, וקשה א"כ איך יוה"כ הוא יום א' ע"כ הוא דן בלילה לא"ה ואח"כ ביום לישראל ומפיש חרון אף, אך י"ל כיון דביוה"כ הקב"ה בעצמו הוא דן בלי ב"ד של מעלה והוא בסוד רחמים גמורים כאשר יתבאר לקמן לא שייך חרון אף, וז"ש ויהי ערב זה עשו ודן בלילה ויהי בקר זה יעקב וקשה הא מפיש חרון אף, לזה מתרץ המד' דזה יוה"כ דלא שייך חרון אף והיינו שהוא אותו יום שהקב"ה ביחידות הוא דן את העולם, וז"ש ר"ע שלא תטעה לומר דיוה"כ הוא גריעותא לישראל במה שנדונים לאחר או"ה דמפיש חרון אף, משום הכי אמר אשריכם ישראל שמ"מ הוא טובה לישראל דלפני מי אתם מטהרים דמ"י הוא סוד בינה שהוא רחמים גמורים ואין בו צד מדה"ד כלל וכלל, וביותר י"ל דה"ק שכוונתנו יהיה לטהר א"ע ביום הקדוש הזה למען קדושת שמו הגדול ית' וז"ש אשריכם ישראל בזמן שכוונתכם לפני מי אתם מטהרים לפני כבודו ית'. וז"ש מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו כלומר לפני שמו הגדול שיהיה השם שלם אתם מטהרים א"ע, ויאמר עוד דהאותיות שלפני השם הוי"ה ב"ה הם ט, ד, ה, ד, שהה כ"ב כנגד כ"ב אותיות שבתורה ובדרך שאנו מתודים ע"ד אלפא ביתא, וז"ש מכל חטאתיכם לפני ה', כלומר העברות שנכללו באותיות שלפני שם הוי"ה ב"ה תטהרו תתודו מה שעברתם על אות מכ"ב אותיות שבתורה, ואמרתי עוד דה"ק ואל שדי יתן לכם רחמים שיהיה אצלנו מדת רחמנות ולתן צדקה ויקוים ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה אז ישלח לכם אחיכם כל השבטים יחד ומדוקדק הלשון יתן דקאמר. (תשלום הדרוש תמצא לעיל בפ' שופטים): **עד כאן מספר חות יאיר**