## Eretz Chemdah, Vayeilech

###### Eretz Chemdah, Vayeilech 1:1
[Eretz Chemdah, Vayeilech 1:1](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Vayeilech/r/1:1)

דרוש לראש השנה. 
**מספר חות יאיר** 
**בתהלים** (קיט) למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. וכתב הרוקח הפירוש, דהנה לא מצינו רמז בתורה שראש השנה הוא יום הדין, זולת שינוי זה מצינו בתורה גבי ר"ה משארי ימים טובים, דבכל הרגלים האמורים בתורה כתיב גבי חג הפסח ובחמשה עשר יום, ובעצרת וביום הבכורים וכן בסוכות, זולת בר"ה אמור בחדש השביעי באחד לחדש וכן ביה"כ ובעשור לחודש לא נאמר בר"ה ויו"כ יום, ומצינו שלשון עמידה הוא שתיקה שנאמר ויעמד עזרא כו', וז"ש למשפטיך עמדו נשתקו, היום, תיבת היום ע"ש, ואמרתי טעם לשבח דעדיין איך נרמז בזה שלא נאמר בו יום שהוא יום הדין, וגם באמת איך שייך לתלות זה בזה אחר שהוא עת דין ומשפט להעלים יומו, ונראה ע"פ משל בדרוש הקודם, המדרש והוא ישפוט תבל בצדק ולאומים במישרים, כשהקב"ה דן לישראל דן אותם ביום בשעה שעוסקים במצות, וכשדן או"ה דן אותם בלילה בשעה שהם ישנים מן העברות, ומבואר לעיל דמש"ה ר"ה הוא ב' ימים שידין לישראל ביומא קמא ואחריו בליל ב' לא"ה כדי שלא יקדים לאו"ה ויפיש חרון אף עיין בדרוש הקוד'. ובפיוט לקונה עבדיו בדין שבזה שמרחם בדין קונה לכל העולם לעבדים וע"ש בפירוש הפיוט, וז"ש למשפטיך עמדו היום, נשתק תיבת יום ולמה כי הכל עבדיך ישראל ואו"ה וצריך לדון או"ה בלילה בשעה שהם ישנים מן העברות לכן לא נאמר יום בר"ה. (ויש לומר עוד דהרי אמרו במדרש בכל הקרבנות נאמר והקרבתם עולה ובר"ה נאמר ועשיתם שצריך האדם לעשות א"ע לקרבן, ומש"ה בשאר רגלים דעיקר המצוה הוא בקרבנות, החג ואינם כשרים אלא ביום כדכתיב ביום זבחכם מש"ה נאמר בהם יום, אבל בר"ה האדם צריך להכניע א"ע ולחזור בתשובה תמור הקרבן ושייך בין ביום ובין בלילה מש"ה לא נאמר בו ביום). וז"פ הפסוק תהלים (קל"ט) גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם, דאיתא ב' טעמים על שר"ה הוא יום הדין, א' בפסיקתא והביא הטור דמשה עלה לקבל לוחות האחרונות, ובר"ה התחיל הקב"ה להתרצות לו עד יוה"כ מש"ה נקבע ר"ה ליום הדין, וטעם ב' הביא הר"ן מפרקי דר"א דבכ"ה באלול נברא העולם ובר"ה חטא אדה"ר ועשה תשובה ויצא בדימוס, א"ל הקב"ה חייך שבניך יצאו בדימוס ביום הזה, והביא הגאון בשו"ת זכרון יוסף נ"מ בין שני טעמים הללו, דלפי הטעם משום אדה"ר שיצא בדימוס ראוי להיות יום הדין מוכן בין לישראל בין לאו"ה שכולם יוצאי חלציו של אדה"ר הם, אבל לפי טעם השני על שם שנתרצה הקב"ה למרע"ה עבור ישראל מהראוי רק לישראל לבד להיות מוכן ליום הדין ע"ש, וז"ק הפסוק גלמי ראו עיניך, ביום זה נברא העולם וזכר לבריאת אדה"ר שנברא בזה היום וחטא ושב ויצא בדימוס, ומה"ט ראוי ועל ספרך כולם יכתבו בין ישראל בין או"ה להיותן כולם יוצאי חלציו של אדה"ר, ומש"ה ימים יוצרו ולא אחד בהם, לא נאמר ימים בר"ה כ"א בשאר רגלים, (אמר המו"ל יש לומר ג"כ ימים יוצרו ששני ימים יוצרו ליום הדין ששני ימים הם ר"ה כנ"ל ולא אחד בהם ולא רק יום אחד בכדי לשפוט או"ה בלילה ולמחר ישראל ביום) וז"פ הפסוק שם (פא) תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב דבמס' ר"ה (ד"ח ע"ב) תניא אידך כי חוק לישראל הוא, אין לי אלא לישראל לאו"ה מנין ת"ל משפט לאלהי יעקב ע"ש, וז"ש תקעו בחודש שופר וזמנו הוא ב"ה, בכסה ליום באותו יום שמכוסה בתורה יום חגנו ולא נאמר בו יום, וטעמא דמלתא כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב גם לאו"ה והם נדונים בלילה מש"ה לא נאמר בו יום כאמור:


###### Eretz Chemdah, Vayeilech 1:2
[Eretz Chemdah, Vayeilech 1:2](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Vayeilech/r/1:2)

**או** יאמר לבאר הפסוק למשפטיך עמדו היום. דשם בשו"ת זכרון יוסף הביא עוד נ"מ אחת בין שני טעמים האמורים דאם הטעם הוא זכר לאדה"ר ראוי שגם הגמר דין יהיה בר"ה כמו באדה"ר שהיה גם גמר דינו בו ביום, אבל לפי הטעם שהוא נגד הרצוי שהתרצה הקב"ה למרע"ה בהר, ושם לא היה רק ההתחלה, אבל גמר סליחה היה ביוה"כ, א"כ ראוי שבר"ה יהיה תחלת דין לבד וביוה"כ הגמר ע"ש, ובש"ע ח"מ (סי"ז ס"א) דבגמר דין צריכין הבעלי דינין לעמוד בעמידה יעו"ש, וז"ש למשפטיך עמדו היום, היום צריכים לעמוד מפני שהוא גמר דין וראיה לזה שהכל עבדיך שכולם נתונים היום בדין אף או"ה, ואי אמרינן זכר למרע"ה אין בדין כ"א לישראל לבד, וצ"ל שהטעם הוא זכר לאדה"ר שיצא בדימוס וכולם יוצאי חלציו הן, א"כ גם הגמר דין היום הוא דומיא דאדה"ר וצ"ל בעמידה מש"ה למשפשיך עמדו היום, ובמס' ר"ה (דכ"ה ע"ב) אמרינן למה לי למיתני חקירת העדים כו', ומקודש מקודש בגמר הדין כו', ואימא ה"נ א"ק כי חק לישראל הוא אימת הוי חק בגמר דין וקרי ליה משפש ע"ש, וז"ש כי חק לישראל הוא הג"ד ג"כ בר"ה וראי' שהרי גם משפט לאלהי יעקב לא"ה זצ"ל זכר לאדה"ר כנ"ל:


###### Eretz Chemdah, Vayeilech 1:3
[Eretz Chemdah, Vayeilech 1:3](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Vayeilech/r/1:3)

**ויאמר** עוד פירושו דהאי קרא תקעו בחודש שופר, ובמד' חדשו מעשיכם שפרו מעשיכם ואימת בחדש השביעי דראיתי לפרש דברי המשורר (קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, דאי' במדרש שאלו לחכמה נפש החוטאת מהו אמרה תמות, והקב"ה אמר יעשה תשובה ויכפר, הנה התשובה לא נתנה כ"א לישראל ולא לעו"ג וטעמא דמלתא באמת דמעלת התשובה חוקה היא מלפניו ית', שהרי לפי המושכל חכמה נבואה גם התורה אמרו דלא מהני תשובה, ומצינו במורד במלך ב"ו דאחת דתו להמית והשי"ת נתן חק שתועיל תשובה, והיינו שמשלם מדה כנגד מדה הואיל וגם אנחנו שומרים חקיו הנאמרים בלי נתינת טעם כמו שעטנז וכדומה לכן נתן לנו בחסדיו מתנה טובה דמהני תשובה והיא ג"כ חקה. וז"ש מגיד דבריו מה שדבר הוא בעצמו יעשה תשובה ויכפר לישראל דוקא ולא לעו"ג, וה"ט דחקיו ומשפטיו לישראל שהם שומרים החקים שהם בלא טעם כמו המשפטים אשר יש להם טעם, ולא עשה כן לכל גוי הואיל וחקים לית להו, וז"ש תקעו בחדש תשרי שופר שפרו מעשיכם והיינו ע"י התשובה המהפכת זדונות לזכיות, והיינו דשפרו מעשיכם הרעים ע"י התשובה, ויתהפכו לשופרי דשופרי, והיינו לישראל כי חק לישראל, כי אנו שומרים גם את חקיו, אבל משפט לאלהי יעקב לעו"ג דן במשפט ולא מועיל תשובה שהוא חק הואיל וגם אינהו לא שמרו חקיו, וז"פ הפיוט באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט וצדקנו במשפט המלך המשפט, וזה פירוש הפיוט באין מליץ יושר לנו תגיד ליעקב דבר חק ומשפט שהוא חק התשובה שהם שומרים החקים כמו המשפטים וראוי לקבל תשובתם ג"כ כנ"ל. או יאמר דאי' במדרש, בשעה שמתכנסים ב"ד של מעלה ואומרים להקב"ה אימתי ר"ה ויו"כ, א"ל הקב"ה אני ואתם נלכה לב"ד של מטה, ויל"ד דהלשון שמתכנסים אינו מדוקדק. ויראה דהנה לפי דין ב"ד של מטה אם כולם אומרים חייב הוא זכאי, אבל בב"ד של מעלה הוא להיפך דאינו חייב עד שיסכימו כולם לחיוב, דאם יש מלאך מליץ אחד מני אלף מציל האדם, וז"ש בשעה שמתכנסין מלאכי מעלה לדון את האדם וכולם מסכימים לחוב, הקב"ה משיב להם נלך לב"ד של מטה לדון כפי דיניהם דאם כולו חייב הוא זכאי, וזה כוונת באין מליץ יושר מול מגיד פשע רק כולו חייב, תגיד ליעקב דבר חק ומשפט, כלומר תגיד למלאכי מעלה כי ליעקב דבר חק ומשפט ואזלינן בתרייהו וגבייהו כולו חייב זכאי ובזה וצדקנו במשפט:


###### Eretz Chemdah, Vayeilech 1:4
[Eretz Chemdah, Vayeilech 1:4](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Vayeilech/r/1:4)

**בתהלים** (מ"ז) עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, בפסיקתא איתא כשהקב"ה עולה במה"ד הוא עולה שנאמר עלה אלהים, וכשישראל נוטלים בידם השופר הוא עומד מכסא הדין ויושב על כסא הרחמים, ואמרתי לפרש הפסוק שם (ס"ט) אהללה שם אלהים בשיר ואגדלנו בתודה, ותיטב לה' משור פר, ואמרי' בגמרא אל תקרי משור פר אלא משופר, ונראה דמצינו בני דברים הנעשים בר"ה מפני מדה"ד, הראשון שאין אומרים הלל בר"ה מפני שהדין מתוח, כמאמרם במס' ר"ה (דל"ב) מפני מה אין אומרים הלל בר"ה אר"א הואיל וספרי חיים ומתים פתוחים לפני וישראל אומרים שירה ע"ש, והשני שאין מתודים בר"ה משום שמתוח מה"ד, רק איתא דבשעת תקיעת שופר יכולין להתודות דאז נמחק מה"ד ונתעורר הרחמים, והשופר מהפך מה"ד למה"ר, וז"ש אהללה בלשון בתמיה שם אלהים זה מה"ד בשיר ולומר הלל, ואגדלנו עוד בתודה, זה הוידוי הוא הוא יום הדין רק ותיטב לה' הוידוי, משור פר היינו משופר, שהשופר מהפך ממה"ד למדה"ר, ופירושו שפרו מעשיכם כדלעיל, וז"ש בשעה שישראל נוטלים בידם השופר, הרצון שנוטלים בידם מדת השופר לשפר מעשיהם וחוזרים בתשובה, מאז עומד הקב"ה מכסא הדין ויושב על כסא הרחמים. והנה בשל"ה מביא טעם לתקיעה שברים תרועה תקיעה, דמקודם האדם הוא פשוט וע"ז מורה תקיעה, פשוטית לפניו, ואח"כ כשהאדם חוטא נעשה שבר כלי וע"ז מורה שברים והדר עושה תשובה גנוחי גנח ילולי יליל, וע"ז מורה התרועה שוב הדרא בריתו ונעשה תקיעה פשוטית כמו בראשונה ע"ש ודפח"ח, ואני הוספתי נפך משלי דמה"ט תוקעים לבסוף תקיעה גדולה להורות דבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד כדאי' במס' ברכות דל"ה, וגדול כח התשובה שאח"כ הוא גדול מן הצדיק דמעיקרא, ומש"ה תוקעים אחר התרועה תקיעה גדולה שנתגדל אחר כך על הצדיק דמעיקרא, עכ"פ מבואר דתקיעה פשוטית מורה על הצדיק והתרועה מורה על בעל תשובה. והנה בשעה שהקב"ה עושה דין להצדיק כדכתיב וסביביו נשערה מאד שמדקדק הקב"ה עמו כחוט השערה, שם שמים מתקדש שאינו מוותר אפי' לבני ביתו וכמאמרם סבור הייתי שיתקדש הבית בי או בך, וכשהקב"ה מקבל בעלי תשובה שמו הגדול ג"כ מתקדש, וז"ש עלה, כי יש עליה וקדוש השם, אלהים, למה"ד בתרועה גבי בע"ת, כי בשורת הדין נפש החוטאת תמות, ומה"ד נושא פנים לגבי התשובה ונתעלה שמו, וה' לשם הוי"ה שהוא רחמים יש קידוש השם בקול שופר פשוט שהוא הצדיק שאינו מוותר גם כנגדו:


###### Eretz Chemdah, Vayeilech 1:5
[Eretz Chemdah, Vayeilech 1:5](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Vayeilech/r/1:5)

**ועוד** אמרתי בפירושו דהאי קרא עלה אלהים בתרועה, ע"ד שראיתי לש"ב הגאון בס' ווי העמודים (פט"ז) פי' נחמד על המד' ויגבה ה' צבאות במשפט ע"י המשפט שאתם משמרים אני מתגבה והוא תמוה, ויראה עפמ"ש בזוהר פ' וירא וכי לא הוי ידע הקב"ה דאיהו אמר ארדה מה צורך ירידה, ואראה, והא כולה אתגליא קמיה, אלא ארדה נא ממדרגה דרחמי למדרגה דדינא והיינו האי ירידה כו' הפירוש כי הקב"ה במקום גבוה מעל גבוה יושב, ושם אין התעוררות שום דין רק רחמים גמורים בענין הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו, (וחוץ לזה י"ל הפירוש דע"י חטאינו נהפך הו"ד לדו"ה והוא תחלואינו שזהו גורם מעשה ידינו הרעים, וכ"ז אצלנו אבל במקומו ית' חלילה שיתהפך, וז"ש הוד והדר אף שמיהדר הדר תיבת הו"ד לדו"ה, מ"מ עוז וחדוה במקומו, רק אצלנו החסרון והדוה) וידוע מאמר חז"ל, אם יש דין למטה אין דין למעלה, ואם אין דין למטה יש דין למעלה, והשתא א"ש דכתיב ויגבה ה' צבאות במשפט, וקשה אדרבא במשפט הוא צריך לירד למטה, כנאמר ארדה, לכן מתרץ המדרש דה"ק במשפט שלמטה אם אנחנו עושים למטה דין אז באמת אין דין למעלה, ושפיר ויגבה ה' שנשאר הוא ית' למעלה וא"צ לירד למטה, ואמר שפיר ויגבה ה' צבאות להיותו גבוה למעלה במשפט ע"י משפט דלמטה, וז"פ הפסוק בתהלים (צט) משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, אם אתה עושה משפט וצדקה למטה אז רוממו ה' אלהינו נתגדל שמו לרוממו למעלה דא"צ לירד למטה יע"ש וש"י, ובעל ע"א כ' בפסוק שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך שזה קאי על התשובה שיעשה האדם משפטים בעצמו ולשוב בתשובה, וזה הפי' אם נעשה דין למטה שהאדם שב בתשובה ועושה משפט ודין בעצמו אז אין דין למעלה, ולפ"ז יתפרש שפיר מקרא זה עלה אלהים שיש עליה לאלהים וא"צ לירד למטה, בתרועה בכח התשובה שהוא נרמז בתרועה כאמור דנעשה ע"י התשובה דין למטה וה' עולה, וא"צ לירד לעשות דין, דאם יש דין למטה אין דין למעלה:


###### Eretz Chemdah, Vayeilech 1:6
[Eretz Chemdah, Vayeilech 1:6](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Vayeilech/r/1:6)

**והנה** עפ"י האמור בארתי פי' מה שאומרים בתפלת מוסף דר"ה כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך, עפ"י האמור בפסיקתא, הקב"ה דרכיו אינם כדרכי ב"ו, אדם חוטא לחבירו ספק מתרצה אח"כ או לאו, ואם נתרצה כלום יגמלהו טובה תחת הרעה, אבל הקב"ה גומל טוב לאותן השבים אליו כדכתיב וקח טוב יעו"ש, וכ"ה בסליחות עי"ת, וכבר מבואר דברי השל"ה שהתרועה דגנוחי גנח וילולי יליל מורה על בעל תשובה, וקול פשוט של שופר מורה על צדיק פשוט, ועיין ברש"י שמעו שמים והאזיני ארץ ומרע"ה אמר להיפך האזינו השמים ותשמע הארץ דמרע"ה היה קרוב לשמים אמר האזינו דשייך להקרוב אליו לומר בלשון האזינו והארץ היתה למרחוק אמר ותשמע לשון שמיעה דשייך למרחוק, אבל ישעיה הנביא היה קרוב לארץ אמר האזיני ארץ ע"ש, הרי דלהעומד קרוב לו שייך לשון האזנה ולעומד רחוק לשון שמיעה, וז"ש כי אתה שומע מרחוק קול שופר פשוט שהוא הצדיק ומאזין בקרוב לך תרועה הבע"ת דבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ובזה אין דומה לך לשלם להחוטא טובה תמור רעתו, והוא פי' נחמד:


###### Eretz Chemdah, Vayeilech 1:7
[Eretz Chemdah, Vayeilech 1:7](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Vayeilech/r/1:7)

**במסורה** איתא ג' זכרון, זכרון תרועה, אין זכרון לראשונים, אין זכרון לחכם עם הכסיל, כבר בארתי לעיל בדרושים פ' א', עוד י"ל עפ"י מה ששמעתי זה ימים כבירים משם גדול א' פי' בפסוק וזאת הברכה, וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש, דידוע דבשביל ג' דמעות של עשו אשר הוריד, אנחנו בגלות עד דיתבטלון אינון דמעין וכ"ה בזוהר, וקשה הרי כמה אלפי רבוא פעמים כבר הורידו כנחל דמעה ב"י, בפרט בימים הקדושים הללו, וכי עדיין לא נתבטלו אותן ג' דמעות, והשיב בזה דפ"י ס"ל מין במינו לא בטיל, ודמעין בדמעין הוה מין במינו ואין מן הראוי שיתבטל, אולם אם לא היו שוים בטעמם דמעין שלנו עם דמעין דעשו שפיר היו בטלין כמו מין בשאינו מינו, והנה עשו בכה על שנטל ממנו יצחק ברכות של עוה"ז, ואנחנו אלו היינו בוכים לתכלית השלימות בשביל גלות השכינה או מחמת שניטל מהם עשר קדושות שנתקדשו בהן, ומיום שחרב המקדש הטומאה מתגברת והולכת יום יום, וחסרנו מזבח וקרבנות שהיו מכפרים עלינו בשעירים העומדים לגורלו ושני תמידים, של שחר כפר על עברות של לילה ושל לילה על עבירות של יום, ואנו אין לנו לא נביא ולא חוזה לא מנהל ולא מחזיק בידנו, אזי היו שפיר מתבטלין דמעין דעשו שהיו לצורך עוה"ז בדמעות שלנו שהם לצורך גבוה עוה"ב, לא כן אם כונתנו ג"כ לצורך עוה"ז, וז"ש וישכון ישראל בטח כן היה ראוי להיות, ועכ"ז זה זמן רב אשר אנחנו בדד יושבים, והתירוץ בזה משום דעין יעקב מה שאנו בוכים על ארץ דגן ותירוש בשביל עוה"ז, וה"ל מין במינו עם דמעות של עשו, ומש"ה אינם בטלים, (ודבר זה שמע ממני דרשן אחד מקרוב והדפיס על שמו), וז"ש זכרון תרועה שראוי שיזכור ה' אותנו ברחמים לעורר שופר העליון ע"י תרועה, ויקוים ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאמת אין זכרון לראשונים לחזור לארצנו, וטעמא דמילתא דאין זכרון לנו הואיל לחכ"ם ע"ם כסי"ל שוה בשוה תפלתנו ודמעותינו עם הני דמעין של כסיל זה עשו לצורך עוה"ז. ובדרך משל אמרתי למלך גדול שהיה לו בת יחידה אשר אין דוגמתה, ולא יכול אביה לתתה לאיש, כי כל הרוצה לקחתה לא הוטב בעיניה, וברבות הזמן בא בן מלך אחד גדול מאד, והבן יקיר בכל המעלות ומדות וזה מצא חן בעיניה, אף היא מצאה חן בעיניו, והמלך אבי הנערה עשה כל התחבולות שיתרצה המלך הגדול אבי החתן לתן את בנו לבתו היחידה, והגבילו זמן החתונה, והמלך ובתו שמחו מאד מאסיפת המלכים ושרים אשר התאספו שם יחד, והשמחה היתה גדולה, והמלך רצה להשאיר זכרון השמחה בביתו לעולם, על כן קרא ממרחק אנשים יודעי נגן בכלי זמר נפלאים שאינם נמצאים במדינתו, וצוה לנגן בהם בימי השמחה, ואח"כ לגנזם, ואם ירצה אחר כן לזכור שמחת נשואי בתו יצוה לנגן על כלי זמר ההם, ואז יזכור ויעורר השמחה ההיא כאשר היתה בעת החתונה. פעם אחת הלך המלך עם כל שרי המלוכה וחתנו ובתו לטייל על הים, והיה לבתו ספינה בפני עצמה, ואצלה ישבו המנגנים על כלי זמר הנפלאים, ובא רוח סערה ופזר כל הספינות הנוסעים עם המלך, וגם ספינת בת המלך השליך לארץ אחרת מרחק רב מבית אביה, וברוב תחבולות הצילו בני המדינה שם ספינתה ליבשה, וחשבה בלבה בה המלך ההיא שאם תאמר מקור מחצבתה יעשה לה יקר וגדולה וישיבו אותה אל אביה מהר, אבל מחשבתה נכזבה, כי מלך מדינה ההיא היה שונא גדול לאביה, כי לקח ממנו כמה מדינות במלחמה ואמר בלבו הגיע עת לנקום נקמתי, ע"כ נתן את בת המלך שונאהו במאסר לבור השפחות בשפל התחתית, והנה הבת מלך ההיא היו תמיד דמעותיה על לחייה ואין לה מנחם כי פלאים ירדה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, אפס ברבות הזמן נכנס בה רוח אחרת והתחילה להתרועע עם עבדי המלך השפלים ועם האמהות, עד כי נשכח ממנה מכל וכל שהיא בת מלך, כי בזתה עצמה כ"כ עד שהיתה כאחת השפחות השפלות ונבזות והיתה שכורה כל יום ויום בלא יין, ויהי היום עשה המלך סעודה גדולה לכל שרי המדינה והראה להם הדר בית מלכותו וכולם היו שמחים אף השפחות והעבדים ראו שמחה זו ואכלו מאכלים הנותרים משלחן המלך, גם בת המלך היתה בין השפחות, וכטוב לב המלך ושריו ביין צוה להמנגנים שבאו אליו בספינה עם בת המלך לנגן בכלי זמר שלהם ויהי כשמוע בת המלך קול נגינתם נפלה על פניה מרוב צער ומרטה שערותיה, והעומדים שם משכוה והוציאוה החוצה, ושאלו אותה מה היום מיומים, הלא תמיד היתה שמחה כמונו, ומדוע עצבה בשמחת המלך, ותען להם כי עד עתה נשכח ממני שאני בת יחידה למלך גדול ועתה כאשר שמעתי קול כלי זמר אשר המציאו לי ביום חתונתי, ואשר צוה אבי המלך לנגן בהם להזכיר שמחת יום חתונתי, את אלה זכרתי ואשפוך עלי נפשי. הנמשל ככה קרה לבת יהודה תאניה ואניה כי לעת חתונת דודים זה מתן תורתנו הקדושה נגלה ענינו ממ"ה הקב"ה בכבודו בקול שופר, ואז אמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם, ונזכרתם היינו זכירת מתן תורה, והנה בא רוח סערה מפני גודל עונותינו ועקר אותנו מארצנו אל ארץ אחרת אל ארץ כשדים שונאי המלך מלכו של עולם, ובאותו זמן על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו (נוסף על גלות מצרים כי שם לא נאמר רק ויצעקו אל ה'. דשם לא היינו כ"א גרים גרורים, נתישבנו בארץ מצרים, לא כן בגלות ירושלים, כי היינו ברום המעלות ובאנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, לכן גם בכינו נוסף על היגון במצרים וכ"ה בזוהר) ובהמשך זמן רב בגלות שכחנו כי אנחנו ישראל עם קדוש ונקראים בנים למקום, ושכחנו כל הגדולה שהיה לנו וחשבנו שהיינו מעולם שפלים ונבזים כביום הזה, והתערבנו בגוים, וכל הצרות רעות שסבבונו דמינו כי כן גורלנו, עד היום הזה ששומעים אנחנו קול שופר חיל ורעדה יאחזנו בזכרנו כי זה הוא הכלי זמר אשר נגן עליו אבינו שבשמים ביום חתונתנו במתן תורה, אשר בקול שופר הופיע, וכך צונו אבינו שבשמים וביום שמחתכם ותקעתם להזכירנו שמחת מתן התורה, ועתה אוי לנו כי ערבה כל שמחה, וכל היום רק יגון ואנחה, ומיד אחר תקיעת השופר אנו אומרים מלכיות זכרונות שופרות, דע"י השופר בא הזכרון ממלכות שמים, וזה מרמז המסורה אין זכרון לחכם עם הכסיל שמעורב החכם עם הכסיל וסובר בדעתו שגם הוא מתולדתו כסיל יחשב ואין זכרון לראשונים מה שהיה בזמן הראשון בזמן המקדש, רק אימת אנו זוכרין זכרון תרועה בשעת תקיעה שופר אנו זוכרים שזהו האות של מתן תורתנו וזה גם האות כי נגאל מבור השבי כנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ועל זה נשים לבנו לכונן ולשאול מאתו יתב' ששופר הזה יעורר שופר העליון כי יתקע בשופר גדול לחרותנו במהרה בימינו אמן:


###### Eretz Chemdah, Vayeilech 1:8
[Eretz Chemdah, Vayeilech 1:8](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Vayeilech/r/1:8)

**או** יאמר ע"ד שיאמרו במסכת ר"ה (דף טז) אר"י למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק בן אברהם, וכפי' רש"י בחומש פ' אמור בפסוק זכרון תרועה כדי לזכור עקדת יצחק שקרב תחתיו איל, ומקשין שהרי כתב רש"י פ' בחקותי בקרא וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור ולמה לא נאמר זכירה ביצחק, אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח, הרי דאינו צריך זכרון לעקידה של יצחק, ואמרתי שהרי בפרשת פנחס באמת לא נאמר זכרון תרועה אלא יום תרועה, ובאמת מדייק בזה גמרא דר"ה (דף כט ע"ב) עי"ש. ואולי י"ל עפ"י הא דאיתא שהקב"ה נשבע שלא יבוא במקדש של מעלה עד שיבנה ביהמ"ק של מטה, א"כ י"ל דהאי קרא דזכרון תרועה מיירי בזמן שאין בהמ"ק קיים דאין הקב"ה בא בבהמ"ק של מעלה ולא נראה אפרו של יצחק הצבור על המזבח, מש"ה בעי זכרון, ובאמת קרא הכי קאמר באחד לחודש דיהיה לכם שבתון כלומר בעת ובזמן ששבת כל שמחה מאתנו וחרב בהמ"ק אז זכרון תרועה, משא"כ בפ' פנחס דשם איירי בפ' הקרבנות דהוא בזמן שבהמ"ק קיים, ומש"ה לא נאמר שם זכרון תרועה דא"צ זכרון דהרי אפרו מונח ע"ג המזבח, ומיושב שפיר מה שנאמר פ"א זכרון תרועה ופ"א יום תרועה:


###### Eretz Chemdah, Vayeilech 1:9
[Eretz Chemdah, Vayeilech 1:9](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Vayeilech/r/1:9)

**ועוד** י"ל עפ"י האמור לעיל דמ"ש ר"ה הוא שני ימים בכדי שישראל יהיו נדונין ביום ראשון וא"ה ביום שני בלילה, מש"ה נאמר זכרון תרועה נגד יום א' דר"ה שהוא יום הדין לישראל ואהני להו זכרון של העקדה, וקרא דיום תרועה מורה על יום השני שהוא יום הדין לאו"ה לא נאמר בהו זכרון. וגם אם ר"ה חל בשבת (כי לא אד"ו ראש), ע"כ יום הראשון חל בשבת שהוא זכרון תרועה וביום השני יום תרועה ממש, ואיתא במדרש וכסיל לא יבין את זאת אילו או"ה, אבל בישראל הוא אומר אם חכם בני ישמח לבי גם אני, וז"פ דמסורה זכרון תרועה, וקשה אמאי בפרשת פנחס הוא אומר יום תרועה, ומתרץ אין זכרון לראשונים, רצונו של הימים הראשונים שהיה בהמ"ק קיים לא היה צריך לזכרון שאפרו של יצחק היה צבור ומונח, או דבשביל כך לא נאמר בפעם שנית זכרון להורות דאין זכרון לחכם עם הכסיל, כלומר גם לעו"ג, רק לישראל שהוא בן חכם הוא דמהני זכרון:


###### Eretz Chemdah, Vayeilech 1:10
[Eretz Chemdah, Vayeilech 1:10](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Vayeilech/r/1:10)

**ביחזקאל (לג) ויהי דבר ה' אלי לאמר, בן אדם דבר אל בני עמך ואמרת אליהם, ארץ כי אביא עליה חרב ולקחו עם הארץ איש אחר מקציהם ונתנו אותו להם לצופה, וראה את החרב באה על הארץ, ותקע בשופר והזהיר את העם, ושמע השומע את קול השופר ולא נזהר ותבוא חרב ותקחהו, דמו בראשו יהיה, את קול השופר שמע ולא נזהר דמו בו יהיה והוא נזהר נפשו מלט, והצופה כי יראה את החרב באה ולא תקע בשופר והעם לא נזהר ותבוא חרב ותקח מהם נפש הוא בעונו נלקח ודמו מיד הצופה אדרוש וגו'** ע"ש. ונראה דהזוהר כתב ואלהים עשה שייראו מלפניו דעביד האי סייפא שיננא בגין שדחילו דמארי דדינא ישרי על בני אנשא דלא הוה מיקם עלמא אי לא דינא כו' ע"ש, והפירוש בדבריו דה"ק ואלהים עשה דמה"ט עשה למה"ד בכדי שייראו מלפניו, דבלא"ה לא היה שום יראה ולא הוה קיום עולם, ואולי ז"פ ביום עשות ה' אלהים כשעשה למה"ד עשה ג"כ שמים וארץ דזולתו לא נתקיים העולם כלל כדברי הזוהר, ואמרתי שז"פ הפיוט היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, דראוי היה לאמר היום הזה. אבל לדברי הזוהר ניחא, דבאמת בכל ר"ה הוא יומא דדינא ובזה הוא מחזיק את העולם להיות לו קיום והוה כאלו בו ביום בראו, וז"ש היום ממש הרת עולם, כי היום יעמיד שיהיה עמידה וחזוק לעולם במשפט עם המשפט שעושה ביום זה, בזה הוא מעמיד כל יצורי עולמים להיות להם קיום, ע"כ אמר שפיר ארץ כי אביא עליה חרב זו שייפא שיננא דינא רבא דר"ה כדכתיב ויהי היום ויבואו בני האלהים ויתיצבו על ה', וכ' הזוהר וכי על ה' באים, אלא על מאן דפגים בשמא דאלהא ולא חש ליקרא דשמא אלהא ע"ש, אז יקחו אחד מקציהם זה בעל תוקע שיהיה איש עניו ומרוצה לעם ולא יעלה גאוה על ראשו, רק יהיה מי שעומד בקצה המחנה לרוב ענותנותו ובמקהלות לדבר לה"ר ודברים בטלים לא בא נפשו והוא יכוון בתקיעת שופר להגביר הרחמים על הדינים, וכדברי הזוהר בפי' הברכות שברך יצחק ליעקב שהקב"ה שולח השטן בר"ה להביא עדותיו וזה צידה שלו ולהסטין על ישראל, ובעוד שהוא שוהה לבוא ישראל נוטלים השופר ומתמלא רחמים ע"ש. ואמרתי שז"פ הפסוק ישעיה (מ"ט) על כפים חקותיך חומותיך נגדי תמיד, מהרו בניך מהרסיך ומחריביך ממך יצאו, שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך חי אני נאם ה', ואומר בקצרה דהקב"ה אומר על כפים חקותיך לזכור אותך תמיד רק מה אעשה לך עונותיך עשו חומת ברזל המפסקת ביני וביניכם, וז"ש חומותיך מה שאתה לבד עשית נגדי תמיד עומדים לנגדי ונגד רצונו, לכן כעת מהרו בניך לעשות תשובה שעת תקיעת שופר שהוא בזמן מהרסיך ומחריביך ממך יצא שהוא יצא לדרכו כי שלחתיו להביא צדה לרגלו, ע"כ מהר ימהרנה לשוב, ושאי סביב עיניך וראי כי כולם כל בעלי דינים נקבצו לך כי לא על ה' באו בני אלהים כי חי אני רק הם באים נאם ה' מי שלא חס על שמא דאלהא שאין השם שלם בעו"ה, ע"כ בקול השופר תתעורר להעם הזה, כמ"ש הרמב"ם (פ"ז מהלכות תשובה ה"ד) וז"ל אעפ"י שתקיעת שופר בר"ה הוא גזרת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והיטיבו לדרכיכם ומעלליכם כ"א יעזוב דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה ע"ש, הרי דהשופר מעורר על התשובה, וכן נאמר בעמוס (ג) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, אם יהיה רעה בעיר וה' לא עשה, הרצון אם יתקע בשופר ולא יתנו העם אל לבם כי העם לא יחרדו מחרדת השופר או ידוע תדעו אם יהיה רעה בעיר כי ה' לא עשה, רק מעשיכם הרעים עשו הרעה הזאה, כי לא שבו מדרכם הרעה בר"ה בשמעם קול שופר ודמם בראשם, וגם אם באנו למדרש, דלשון שופר שייך נמי על מוכיח המזהיר את העם ואומר שפרו מעשיכם, ויתבאר מ"ש ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם, ע"ד מ"ש רמ"א לפרש קרא דמלכים (ב) ויצו את שלמה בנו לאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ, דהכוונה שכך אמר דהע"ה לשלמה בני אם יפתך היצה"ר אמור לו שסוף אדם למות כמאמרם לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר כו', ואם לאו יזכיר לו יום המיתה, וז"ש לאמר ליצה"ר אנכי הולך בדרך כל הארץ ואיך אעשה הרעה הגדולה לעבור עבירה ע"ש ודפח"ח, וז"ש ג"כ שהעיקר שהמוכיח את הרבים לא יעלה גאוה על ראשו להתנשא, ע"כ אמור לו ויהי דבר ה' כך אלי לאמר שאני בעצמי אדבר אל היצה"ר המסית על הגאוה, בן אדם דע מאין באת מטפה סרוחה ואד"ם שמו אפ"ר ד"ם מר"ה. או יאמר ע"ד שכתב הע"א על הגמרא אתם קרואים אדם, הרצון דתואר אדם לא נאמר בלשון רבים כמו גברים אישים רק לשון יחיד וזה לא שייך רק בישראל שהם חברים כל ישראל כאיש אחד ע"ש, ובעבור זאת א"ל הקב"ה אל תאמר מה לי להוכיח אחרים, לזה אמר בן אדם אתם קרוים אדם כולכם כאיש אחד וכי אתם ערבים זה לזה, ומה שהאחד חוטא שייך נמי לחבירו, הואיל ואחדים אתם, ואמר דבר אל בני עמך עד שנאמר במשלי (ה) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך, ופירשתי בזה כמה פירושים מבוארים לעיל. ודרך פשוט יאמר כך. שאם רואים ההמונים שהמוכיח אינו מוכיח כ"א אותם לבד אינם נוחים לקבל, באמרם הרי המוכיח נושא פנים לגדולים, אבל אם המוכיח אומר תוכחה להגדולים, הקטנים לומדים ק"ו ומקבלים התוכחה, וז"ש תוכח רק הלץ ולא לחכם, כ"א כך העשה הוכח את הלץ לחכם עשהו טפל להתוכחה אשר תוכיח את החכם הוכח גם ללץ עמו ואז יקבל, וז"ש מיכה (ה) קום ריב את ההרים ותשמענה הגבעות קולך, הרצון אתה המוכיח קום ריב את הגדולים שהם מכונים בשם הרים ותשמענה גם הגבעות ההמונים את קולך, וז"ש גם כאן שאמר ליחזקאל שהיה כהן, מקודם דבר אל בני עמך שהם הכהנים גדולי הערך, ואח"ז יועיל תוכחתך גם לשאר ישראל ואמר ולקחו עם הארץ ונתנו אותו עליהם לצופה ע"ד שנאמר שמואל (א ח), וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו, וקשה למה הרע בעיניו הלא הוא כתוב ונאמר שום תשים עליך מלך, ותירץ הכלי יקר בטוב טעם דבתורה נאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך וישראל שנו ואמרו תנה לנו מלך, משמעותו שהמלך יהיה להם לחבר ויתחבר לדרכיהם ולא יוכיחם, וז"ש בדיוק וירע לשמואל על לשונם כאשר אמרו בלשונם הנה לנו מלך זה היה רע בעיניו, ומש"ה נאמר אחר תוכחתו של שמואל ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו, היינו שחזרו מדבריהם הראשונים במה שאמרו תנה לנו ואמרו לא כי לא נאמר עוד כן כ"א מלך יהיה עלינו ומשול ימשול בנו להדריכנו בנתיב האמת והיושר על חק התורה, ומש"ה ג"כ אמר ונתנו אותו עליהם לצופה, שלא יהיה מעלים עיניו מהם וכובש פנים בקרקע, רק יהיה צופה ומביט את מעשיהם ויוכיח אותם עליהם ואז את נפשו הציל כאשר דברנו לעיל בדרוש אור החיים מזה:


###### Eretz Chemdah, Vayeilech 1:11
[Eretz Chemdah, Vayeilech 1:11](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Vayeilech/r/1:11)

**גרסינן** במסכת ר"ה (דף טז) אר"י למה תוקעין בר"ה, למה תוקעין רחמנא אמר תוקעין, אלא למה תוקעין ומריעין, רחמנא אמר זכרון תרועה, אלא למה תוקעין ומריעין כשהם יושבים ותוקעים ומריעים כשהם עומדים, כדי לערבב השטן עכ"ל הגמרא. ועמד בזה מ"ז הגאון האמיתי מהר"ם א"ש ז"ל בספרו כתנות אור פ' אמור וז"ל, ונ"ל לישב דבא"ח (סי' תקפ"ח) כתב הש"ע יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר, וכ' הט"ז וז"ל והקשה המזרחי ביו"ט נמי נגזור שמא יתקן כלי שיר, והאריך בזה ולבסוף לא תירץ כלום, ותירץ הט"ז וז"ל ועוד י"ל דאין להם לגזור ולעקור לגמרי דברי תורה שצוה ה' לתקוע ביום זה, בשלמא כשחל בשבת לא מתעקר לגמרי כיון שאם חל ביום אחר תוקעין ביו"ט, ונראה שזה בכלל שאמרו עשו סיג לתורה ולא לעבור על ד"ת, אבל לעבור על ד"ת לעקרה לגמרי לא רצו, וכן תי' הלבוש, ולפ"ז ניחא דס"ד דמקשה דשאל ר' יצחק למה תוקעין בראש השנה קושית המזרחי דהיה להם לדחותה בשב ואל תעשה משום האי גזירה שמא יתקן כלי שיר, ולכן מתמה עליו שאין זה החחלת קושיא, דלמה תוקעין, רחמנא אמר תקעו, וכי יבואו חכמים לעקור דברי תורה לגמרי כתירוץ הט"ז והלבוש, ולכך אמר אלא למה מריעין, ונקדים מה שכתב הר"ן שנשאל לרב האי גאון וכי עד שבא ר' אבוה לא היו ישראל יוצאין ידי תקיעה, והשיב מר כי אתריה ומה כי אתריה כו', אבל הב"י כתב (סי' תק"צ) שמדברי הרמב"ם משמע שאינו סובר כן אלא שיש ספק בעיקר הדין שכ' (בפ"ג) וז"ל תרועה האמורה בתורה נסתפקו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות ואין אנו יודעים האיך היא ע"כ, מעתה יש להקשות על התרועה דהא כ' התוס' ברפ"ג דסוכה בד"ה אינהו דידעי והביא המג"א בשם הר"ן הטעם דדוחין התקיעה מפני גזירה זו היינו משום דלא בקיאי בקביעא דירחא, וכן משמע בגמ', עכ"פ שמעינן מזה דכל היכא דספק אם מקיים מצוה דאורייתא העמידו חכמים דבריהם בשבות דרבנן בשב ואל תעשה, א"כ הדרא קושיא לדוכתה לגזור אף ביו"ט משום שמא יתקן כלי שיר, שהרי לדברי הרמב"ם יש ספק בדין התרועה, וכיון דספק דאינו מקיים מצוה דאורייתא, היה להם לחכמים להעמיד דבריהם בשבות בשב ואל תעשה, בשלמא אם היינו יודעים בודאי שמקיים מצוה דאורייתא היה ניחא שלא רצו חכמים לעקור דבר מן התורה בשביל שבות דכלי שיר, משום שלא גזרו אלא לעשות סייג לד"ת ולא לעקור, אבל אם ספק אם מקיים מצוה דאורייתא א"כ היה להם להעמיד דבריהם בשב ואל תעשה אפי' לבטל התקיעה דאין בה ספק דהא התקיעות מעכבות זו את זו כמבואר בטור א"ח (סי' תקצ"ג), וצריכין אנו לומר תי' על קושיא זו כמ"ש התוס' בר"פ לולב וערבה שהקשו למה הקילו אחר החורבן בשופר טפי מלולב וערבה, דתנן משחרב ב"ה התקין ר' יוחנן ב"ז שיהיו תוקעין בכל מקום שיש ב"ד ולולב לא אישתרי כלל, ותירצו דשופר שהוא להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים לא רצו לבטל לגמרי עכ"ל. וזה דמשני רחמנא אמר זכרון תרועה דאתי להורות שבא להעלות זכרונות של ישראל לאביהם שבשמים מש"ה לא רצו לבטל לגמרי ע"ש היטב ודפח"ח, והואיל שלא מבואר כ"כ סיומא דמימרא זו במ"ש, אלא למה תוקעין ומריעין כשהם יושבים כו', אמרתי להוסיף נופך משלי, וליישב נמי הלשון כדי לערבב השטן, דה"ל למימר רק לערבב השטן. ונ"ל דהנה התוס' הקשו שם איך חוזרים ותוקעים כשהם עומדים הא קעבר משום בל הוסיף, ונראה דאיתא שם (דכ"ח ע"ב) סד"א הואיל ואמר רחמנא זכרון תרועה והאי מתעסק הוא קמ"ל (ועיין בפני יהושע מ"ש שם) ופריך אביי אלא מעתה ישב בשמיני בסוכה ילקה ופי' רש"י הואיל ולא בעי' כוונה כו', ולכאורה יש ליישב קושית התוס' הנ"ל דהנה ספ"ק דברכות (די"ג) הקשה ה"ר יונה בהא דקאמר שם אם ברך אדעתא דחמרא לא יצא, ואמאי הא מצות א"צ כוונה, ותי' הוא ז"ל דשאני באמירה לחוד בעי כוונה, והר"ר שמואל תירץ, דאם מתכוין להפך שלא יהיה יוצא ידי חובת המצוה ודאי דלא מהני והתם מכוין אדעתא דבפה"ג ע"ש, ולפ"ז מיושב קושית התוס' דהא דחוזרין ותוקעין כשהן עומדין מתכוון שלא לצאת בו דאז אינו עובר משום ב"ת כמו בסתמא שאינו עובר למ"ד מצות צריכות כוונה, והשתא י"ל דזה היה כוונת ר"י למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין והרי הוא עובר משום ב"ת, ומש"ה נקט בלשונו תרתי תרועות דמיושב ודמעומד, כי בלא זה היה מקום לומר דתקיעת שופר צריכה כוונה אינו עובר על ב"ת, כיון דבתקיעות דמעומד אינו מכוין לשום מצוה, שהם בודאי הפלה בכוונם, וז"ש הושיעני מסיבות, מפי, מן התפלות היוצאים מפי, ארי"ה ר"ה אלול ר"ה יוה"ב שאני מתפלל ברט־חא דלבא מן אוהן התפלות העשה לי ישועה, ומקרני רמים מן השופר דכל השופרות איקרו קרן, עניתני תענה אותי, הרי מבואר דעיקר השופר בא לעורר רתמים, וז"ש ר"י למהתוקעין בר"ה שאל על טעמא דמלתא מאי סעם יש בשופר זה, והשיב ה"ס דרחמנא לעורר מדה"ר, ומש"ה אמר הוקעין, וחזר ושאל אותו ע"ד דאמרען שם, ואר"י כל שנה שאין תוקעין לה בתמלתה מריעין לה בסופה ע"ש, וז"ש דשאלתי היא למה מוקעין אכן חיקעין כל שנה בהחלתה לעורר רחמים ומריעים ואפ"ה מריעין לנו בסופה, דאין לך יום ויום שאין קללהו מרובה משל הכירו והשפע מהמעט והולך ועבר קציר וכלה קין ואנחנו לא נושענו ועדיין בן דוד לא בא וכל דור שלא נבנה בהמ"ק בימיו כו'. והנה נע"א הפרש טעם על העלמת יום הדין בתורה, ואע"ג דבשאר מצות קיי"ל דא"צ כוונה, שאני שופר הואיל וכתיב ביה קרא יתירא זכרון תרועה אתי להורות דתרועה בעי כוונה כדקא ס"ד שם דכ"ח, אבל השתא דקא אמרת רחמנא אמר זכרון תרועה דאתי להורות שבא להעלות זכרוניהם של ישראל לאביהם שבשמים, א"כ שוה שופר של ר"ה לשאר מצות דא"צ כוונה ועובר משום בל תוסיף, א"כ שאל שפיר איך חוזרין ותוקעין פעם שנית כשהן עומדין, ומשני דבתקיעה שנית דמעומד מכוונים בפירוש כדי לערבב השטן וכל היכי דמכוונין להדיא שלא בשביל המצוה אינו עובר משום בל תוסיף כתירוץ ה"ר שמואל, ובזה בארתי דברי הירושלמי שהביאו שם התוס' וז"ל כד קא שמע קל שיפורא זמנא חדא בהיל ולא בהיל, כד שמע תנין אמר ודאי שיפורא דויתקע בשופר גדול כו', דודאי השטן אינו ירא מן התפלות ומן התקיעות שלנו הנעשים שלא בכוונה דרחמנא לבא בעי, והכל הולך אחר כוונת הלב, רק כשהשטן שומע שתוקעין פעם שנית, וקשיא ליה הא עוברים משום בל הוסיף, וצ"ל דסברי דתקיעת שופר בעי כוונה ולא יצאו בתקיעה ראשונה דלא נתכוונו אז ירא לנפשו פן יכוונו עתה ישראל לבם לאביהם שבשמים והשתא ודאי אתי משיחא:


###### Eretz Chemdah, Vayeilech 1:12
[Eretz Chemdah, Vayeilech 1:12](https://torahapp.org/share/book/Eretz%20Chemdah/s/Vayeilech/r/1:12)

**ובדרך** מוסר בארתי גמ' הנ"ל דהנה כבר מבואר לעיל דברי המדרש עלה אלהים בתרועה דהקב"ה עולה במדה"ד וכשישראל נוטלים בידם השופר עומד מכסא הדין ויושב על כסא הרחמים, וכתבתי לעיל הפי' דהעיקר שיקבלו א"ע לאחוז בידם מדת השופר דהיינו שפרו מעשיכם והכל הולך אחר הכוונה טובה, ובזה פירשתי הפסוק בתהלים: (כ"ב) הושיעני מפי אריה ומקרני רמים עניתני, דהכי התפלל שהקב"ה יושיע לו בעבור התפלות שהתפלל בימי התשובה שהם בודאי תפלה בכוונה, וז"ש הושיעני מסיבות, מפי, מן התפלות היוצאים מפי, ארי"ה ר"ה אלול ר"ה יוה"כ שאני מתפלל ברעותא דלבא מן אותן התפלות תעשה לי ישועה, ומקרני רמים מן השופר דכל השופרות איקרו קרן, עניתני תענה אותי, הרי מבואר דעיקר השופר בא לעורר רחמים, וז"ש ר"י למה תוקעין בר"ה שאל על טעמא דמלתא מאי טעם יש בשופר זה, והשיב ה"ט דרחמנא לעורר מדה"ר, ומש"ה אמר תוקעין, וחזר ושאל אותו ע"ד דאמרינן שם, ואר"י כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה ע"ש, וז"ש דשאלתי היא למה תוקעין אנן תוקעין כל שנה בתחלתה לעורר רחמים ומריעים ואפ"ה מריעין לנו בסופה, דאין לך יום ויום שאין קללתו מרובה משל חבירו והשפע מתמעט והולך ועבר קציר וכלה קיץ ואנחנו לא נושענו ועדיין בן דוד לא בא וכל דור שלא נבנה בהמ"ק בימיו כו'. והנה בע"א מפרש טעם על העלמת יום הדין בתורה, דכל יום ויום יש לו לאדם לירא מיום הדין דאדם נדון בכל יום כמאמר ר"א לתלמידיו ושוב יום אחד לפני מיתתך ע"ש, ובעו"ה לא כן אנחנו מיד אחר יוה"כ היצה"ר חוזר וניעור בהבלי הזמן ואין איש שם על לב לאשר ולקיים מה שקבל ע"ע ביוה"כ להיות סור מרע ועשה טוב. וכבר מבואר לעיל בדברי ש"ב השל"ה ז"ל דהתרועה מורה על התשובה, וזה שהשיב לו דה"ט דמריעין לנו בסופה, דרחמנא אמר זכרון תרועה שתהיה התשובה תמיד לזכרון אצלנו ולא להיות כטובל ושרץ בידו, רק נשים לזכרון נגד עינינו תמיד מה שהאדם חייב בחסרון מעשיו לחזור ולשוב אל ה' ואז בודאי לא יריע לנו גם בסוף השנה וגדולה תשובה שמקרבת את הגאולה במהרה בימינו אמן: 
**עד כאן מספר חות יאיר**