## Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sabbath Chapter 22

###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sabbath 22:4:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sabbath 22:4:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sabbath/r/22:4:1)

**מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתו, וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה כדי שיפשר לא שיחם וסך אדם ידו במים או בשמן ומחמם כנגד המדורה והוא שלא יחמו המים שעל ידו עד שתהא כריסו של תינוק נכוית בהן ומחמם בגד ומניחו על גבי מעים בשבת. אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמים אין נותנין לה מים צונן שהרי מחממן הרבה, וכן לא יתן לתוכה פך של שמן מפני שהוא כמבשלו אבל נותן הוא מים חמין לתוך אמבטי של צונן.**
**במש"כ** הרמב"ם מביא אדם קיתון של מים וכו' כתב המ"מ ברייתא בדף מ' ע"ב ונחלקו המפרשים בפי' דברים אלו רש"י פירש שמותר להפשיר כנגד המדורה וקרוב לה אפי' במקום שאם יונח שם הרבה יתבשל לגמרי כיון שהוא נזהר שלא יעמוד שם אלא שיעור ההפשר מותר, וקצת מפרשים אמרו שלא התירו ההפשר אלא במקום שא"א לבא בו לעולם לידי בישול ושיעור יד סולדת על מקום ההפשרה הוא ולא על המים המפושרים, ודעת רבינו כדברי רבינו שלמה ז"ל עכ"ד, והנה קשה טובא לפמ"ש המ"מ בשיטת רבינו דכנגד המדורה היינו קרוב לאש ממש וכדי להפשיר תלוי בזמן ולא בריחוק מקום מהא דפסק רבינו בפ"ד ה"ו אין מניחין כלי שיש בו צונן ע"ג כלי חם בשבת שהרי מוליד בו חום בשבת, ופירש שם המ"מ דזהו מה שאמרו בריש במה טומנין ההוא גברא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקמא נזהיה רבה א"ל ר"ז מ"ש ממיחם ע"ג מיחם א"ל התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד ע"כ, ופירשו ז"ל שהקומקום היה חם כ"כ שהיה בו כדי לחמם הכוזא שהיה בו צונן ולא שיעור להפשיר בלבד שאל"כ מותר היה אפי' כנגד המדורה כדמבואר בפכ"ב עכ"ל וצריך להבין דאם היה בקומקום לחמם עד כדי שיעור שהיד סולדת בו וכדפי' המ"מ והיה בדעתו להניחה עד שיעור זה א"כ מאי מקשה ליה ר"ז לרבה מ"ש ממיחם ע"ג מיחם והא ודאי לא דמי להתם והוי מבשל ממש בתולדות האור וחייב חטאת ומאי ס"ד דר"ז למיפטריה, וכבר הקשו כן בתוס' שם ותירצו לפי שיטתם דמיירי שנתן את הכוזא רק להפשיר ולא לחמם מ"מ אסר רבה, ולא דמי לנותן מים כנגד המדורה דהתם מיירי שנותן בריחוק מקום מהמדורה דלעולם לא יבוא לידי בישול אבל סמוך לאש ממש אסור אפי' להפשיר ולכך אסר רבה, אבל לפי שיטת רבינו דמותר אפי' קרוב לאש ממש אם נותן להפשיר א"כ א"א לומר דגבי כוזא נתן כדי להפשיר דזה מותר לשיטתו וע"כ מיירי שנתן לחמם א"כ איך סבר ר"ז למיפטריה וברשב"א תירץ בשם מורו הרר"י דהכא בכוזא אסור משום הטמנה אבל מדברי רבינו מוכח דאינו מפרש כן וכמש"כ המ"מ שם.
**ואפשר** לומר דהרמב"ם סובר דאפילו בפחות מכדי שהיד סולדת איכא חימום במים ולא יסבור רבינו דלהפשיר ואין היד סולדת בו הכל שיעור אחד וכמו שכתבו התוס' בדף מ"ח ע"א אלא דשני ענינים הם, ובאין היד סולדת אף דאין בו משום בישול חימום מיהא הוה משא"כ הפשרה אף חימום ליכא כ"א הפגת צינון וכלשון הברייתא מ' ע"ב וכ"כ הרמב"ם מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן ומשמע דלא שרי אלא הפגת צינתן, ולפי"ז מיושב שיטת רבינו דבכוזא ע"ג קומקומא איירי באין היד סולדת אבל מ"מ היה בו כדי לחמם את המים ובמים איכא איסור אף שאינו בישול וכש"נ לקמן דחלוק דין מים משאר תבשילין ומשום הכי אסר רבה כיון דמוליד חום אבל בנותן כנגד המדורה דשרי זהו רק בכדי להפיג צינתן והוא פחות מכדי חימום.
**ולפי"ז** צריך לומר דהא דאמר רב יהודה א"ש אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר קאי אדרשב"ג דאמר אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה וע"ז אמר ר"י דמותר עד כדי שהיד סולדת בו ומשום דלא אסרו חימום לאחר יד, וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב וסך אדם ידו במים או בשמן ומחמם כנגד המדורה והוא שלא יחמו המים עד שתהא כריסו של תינוק נכוית בהן ומבואר דדוקא במחמם כלאחר יד מותר עד יד סולדת בו אבל ברישא בקיתון של מים לא כ"כ וכתב לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן, ועוד דמד' הרמב"ם משמע דאתי לאשמעינן התירא בהא דסך ידו בשמן או במים ואם נימא דברישא ג"כ מותר לחמם עד כדי שהיד סולדת בו מה הוסיף בהא דסך ידו והא כ"ש דמותר לאחר יד, ורשב"ג דאמר אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה סבירא ליה דבשמן הפשרו זהו בישולו וקמ"ל דבלאחר יד התירו אבל הרמב"ם דפסק כר' יהודה דמניח פך של שמן כדי שיפשר א"כ כ"ש בזה ולמה הביא ד' רשב"ג לדינא, ומשמע דס"ל דדוקא כלאחר יד התירו לחמם אבל במים ובשמן לא שרי אלא כדי להפיג צינתן והיינו הפשרן.
**איברא** דלפי"ז קשה לשון הרמב"ם שכתב בהלכה ו' ומותר ליצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך החמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה ולפי דברינו נמצא דגם חמום במקצת אסור במים ומשום דעצם החמום הוי איסור במים וא"כ למה כתב מפני שמחממן הרבה.
**והנה** הר"ן בריש במה טומנין הביא דעת רבינו יונה שאסור לשפוך מתוך קומקום של חמין לתוך התבשיל בשבת דפעמים שהאחד יד סולדת בו והשני אין יד סולדת בו ומתבשל זה בזה ואפי' אם שניהם יד סולדת בהם אסור משום דאי עירוי אינו ככלי ראשון כדמוכח בירושלמי נמצא דכשמערה את המים מתוך הקומקום אע"פ שהן רותחין כבר פסק כח רתיחתן ע"י העירוי ומים שפסקו רתיחתן יש בהם משום בישול עכ"ד, ותמה הר"ן דהא תנן כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת אע"פ שהוא צונן ומשום דאין בישול אחר בישול ומ"ש בין מים לתבשיל, ונראה ליישב שיטת רבינו יונה דחלוק באמת דין תבשיל מדין חמין דבחמין האיסור הוא משום חימום המים ולכן שיעורו ביד סולדת דענין הבישול בחמין הוא חימום המים ולכן אף שכבר נתחממו אם חזרו ונצטננו שייך בהו שוב חימום ואפי' אי סברינן דאין בישול אחר בישול היינו דוקא בתבשיל דגדר איסור בישולו היינו התקנת האוכל לאכילה ע"י בישול ולכן אם נתבשל כל צרכו תו אין בו משום בישול דהא כבר נתקן ונגמר בישולו משא"כ במים דאיסורו הוא חימום, ולפי"ז יש ליישב קושית האגלי טל בסתירת דברי הרבינו יונה דבעצמו סובר דדוקא בתבשיל המצטמק ויפה לו יש בו משום בישול אחר בישול ומים הלא הוי מצטמק ורע לו, איברא דזה יש ליישב בפשיטות דכיון שנותן החמין לתוך התבשיל נעשה הכל תבשיל והוי מצטמק ויפה לו כשהכלי ראשון מחממן, אלא דיש לעיין ממה דסיים הר"י וז"ל ומים מבושלים אם פסקה רתיחתן יש בהם משום בישול, משמע דאפי' אינו בא לתוך התבשיל שייך בהו בישול אף דמצטמק ורע לו וע"כ משום דבמים איסורו משום חימום ואם פסקה רתיחתן יש בהם משום בישול אחר בישול, (וראיתי אח"כ באג"ט שהוא בעצמו כתב ב' התירוצים, מיהו הוא כתבן לשני תירוצים ולפמ"ש הם שני ענינים דכשהמים באין לתוך התבשיל חיובו דוקא משום דהוי מצטמק ויפה לו וכשמחמם המים בפ"ע חיובו משום מחמם ולעולם יש בהם משום בישול וכש"נ).
**אמנם** קשה על שיטה זו דמשמע בפשוטו דבאין היד סולדת בו אין איסור כלל וכמש"כ התוס' בריש במה טומנין דדוקא במקום שיהיה אח"כ יד סולדת אם יניחם שם אסור לחמם אבל אם לא יבוא לשיעור שהיד סולדת אין איסור כלל ולפי"ז ע"כ הברייתא בדף מ"ב ע"א דנותן אדם חמין לתוך הצונן ולא צונן לתוך החמין מיירי ביד סולדת ומ"מ מותר לב"ה בכלי שני בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין וכ"כ הר"ן להדיא בסוגיא שם דבכלי שני בודאי מותר אפילו כשהיד סולדת (ועיין בתוס' מ' ע"ב), ולפי דברינו הלא א"א לומר כן כיון דעכ"פ הוה מחמם אפילו בכלי שני ליתסר לפימש"כ בדברי הר"י דמש"ה יש בישול אחר בישול משום דהוי מחמם, וע"כ דצריך לפרש דהברייתא וכל הסוגיא שם מיירי באין היד סולדת בו ואף דקתני סתמא יש לומר דקאי אמתניתין מ"א ע"א דתנן אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן דמיירי באין היד סולדת בו, ואפשר להוכיח כן ממה דפריך הגמ' שם ולמאי דסליק אדעתיה למימר דספל הרי הוא כאמבטי אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא ואם נימא דמיירי ביד סולדת דוקא א"כ אכתי משכחת לה רחיצה בשבת כשאין היד סולדת דאז מותר ליתן חמין לתוך הצונן, ואף דהר"ן כתב דבאמבטי איכא איסורא אפילו בשאין היד סולדת אבל מ"מ צ"ע דמנ"ל לפרש הכי בגמ' ולמיפרך, ולשיטת רבינו יונה ניחא דע"כ מיירי באין יד סולדת בו ולכן מקשה הש"ס רחיצה בחמין בשבת מי איכא.
**והנה** בירושלמי בריש כירה איתא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני ולפמ"ש ע"כ אין לפרש ד' הירושלמי דמיירי ביד סולדת דהיינו דאין היד שולטת בלשון הירושלמי דאם היד סולדת אפילו בכלי שני אסור לחמם מים וזהו כגירסת המג"א בסי' שי"ח ס"ק כ"ח דזה וזה כשהיד שולטת דהיינו אינה סולדת ועשו הרחקה בכלי ראשון משום גזירה אבל כשהיד סולדת בכל גווני אסור אפי' בכ"ש ודלא כגירסת הש"ך, וגם אין לפרש כד' הבית יעקב דהשיג על הש"ך ופירש דשולטת היינו סולדת דלפי דברינו א"א לומר כן בדברי הירושלמי, ועוד דלדבריו קשה מריש כירה דאיתא שם בירושלמי ר' זעירא בשם ר' יהודה מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת ולפי' הבית יעקב צריך להיות להיפך, וכבר הקשה כן בס' שביתת השבת ועיין בפמ"ג יו"ד סי' ס"ח סי"א כתב דלא כהבית יעקב, והנה בירושלמי שם פ"ג ה"ד דאייתא סייעתא מפינכא דארזא עיי"ש צריך לפרש דלא כפשוטה דמוכח דבכלי שני אף שהיד סולדת בו מותר כמו אורזא וגריסא דהוה רותחין אפי' בכ"ש כ"א כמו שפירש בפמ"ג הנ"ל דאתא למימר דלא כר' יוסי דאמר דכלי ראשון אין היד שולטת בו וכלי שני היד שולטת בו וזהו החילוק ביניהם דהא חזינן דליתא להאי כללא וגם כלי שני לפעמים אין היד שולטת בו כמו באורזא וגריסא וע"כ דהחילוק דהוא משום הרחקה כאבוה ולעולם כשאין היד שולטת בו אסור אפי' בכלי שני והגזירה הוא דאפי' כשהיד שולטת אסור בכלי ראשון משום טעמא דהרחקה כנ"ל (אמנם כל זה הוא רק לגירסתנו דהא דאמר בירושלמי עשו הרחקה קאי על ברייתא דחמין לתוך הצונן אבל לגירסת הפר"ח ביו"ד בסימן ס"ח והפ"מ בירושלמי דהא דהירוש' קאי על מתני' דהאילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין וע"ז אמר דעשו הרחקה אין לומר כגירסתינו דהא לדידהו איירי באיסור מבשל ממש וע"כ דצ"ל כגירסתם והפמ"ג שם לא הרגיש בזה עיי"ש).
**והגר"א** בסי' שי"ח מפרש דהא דאמר בירושלמי עשו הרחקה לכ"ר היינו לענין להפשיר במקום שהיד סולדת ועשו בזה הרחקה כשנותנים בכלי ראשון להפשיר שמא יתן עד כדי חימום ומה דאמר בירושלמי שם איזה מבשל ברור כל שהאור מהלך תחתיו היינו לפי פירושו שהי' ברור שהי' האור מהלך תחתיו. והנה מקודם פליגי שם בירושלמי רב ור' יוחנן אם מותר ליתן לתוך המיחם כדי להפשיר ומסיק אתיא רב כר"ש בן מנסיא ור"י כריב"נ ובטעמא דרבנן שם דאסרי מסיק דהוא מפני שאסור להפשיר במקום שאין היד שולטת ופירשו דהוא משום דגזרינן שמא יניח שם עד כדי בישול, ולפי"ז צריך לומר דעיקר הפלוגתא היא אם גזרינן שמא יניחנו זמן ארוך עד כדי בישול או לא גזרינן, אמנם לכאורה לא דמי אהדדי הא דברייתא והא דכלי ראשון דאם נותן כנגד המדורה ודאי אפשר דיניח שם זמן רב ויבוא לידי בישול אבל כשנותן מים לתוך הכלי ראשון דנותן מים הרבה שאין בהם אלא בלהפשיר בזה איכא רק חששא שמא חום של הכלי יש בו לחמם עד שתהא היד סולדת ויבשל, וא"כ צ"ע מנלן דחיישינן להא דדילמא לא גזרו בזה, ועוד דאם נימא דחיישינן לזה א"כ צריך לחשוש לזה טפי מבנותן כנגד המדורה דהתם איכא למימר דלא חיישינן שיבשל דהא רואה שמגיע לידי בישול ואז יסלק אבל כאן אם בכלי ראשון אפשר שיש בחומו לחמם את המים הניתנים בתוכו ודאי צריך למיחש טפי שמא יבשל ולא דמי למדורה (אמנם כל זה הוא רק אם נפרש נותן כנגד המדורה כפירש"י והרמב"ם דהיינו אצל האש ובכדי להפשיר מותר לו להשהות זמן כזה שיוכל לבוא לידי הפשר ולא לידי בישול אבל לפירוש התוס' והר"ן דכדי להפשיר היינו בריחוק מקום מהאש שלעולם אינו יכול לבוא שם לידי יד סולדת א"א לחלק כמו שכתבנו דגם שם במקום שעומד אינו יכול להתבשל).
**וזה** א"א לומר דהמחלוקת בין רב ור' יוחנן היא אם כלי ראשון יכול להוסיף חום כזה שתהא היד סולדת בו אף שנותן בו מים הרבה כדי להפשירן דהא בזה ודאי לא שייך לומר דפליגי ר"מ ורבנן בברייתא דריב"נ וקשה כמ"כ לומר דרב ור"י פליגי בהא, ועוד קשה דלפי דברי הגר"א צריך לומר דהא דאמר בירושלמי כאן וכאן אין היד שולטת היינו דאף בכלי שני כשנותן שם מים כדי להפשיר יכול להתחמם אח"כ מהכלי ורק דמותר משום דלא עשו הרחקה בכ"ש, וזה לא משמע כלל דכלי שני יוכל לחמם.
**והנה** לפימש"כ דלגירסתינו בירושלמי דעשו הרחקה בכלי ראשון ולא בכלי שני קאי על פלוגתא דר"מ ורבנן א"א לגרוס זה וזה שאין היד שולטת בו דהא כיון דפלוגתא דר"מ ורבנן הוא במים ובמים אין צריך לומר דאסור רק משום הרחקה כיון דבישול אינו אלא אם האור מהלך תחתיו ולכן כלי ראשון אסור רק משום הרחקה ובכלי שני דאין הרחקה מותר אפי' באין היד שולטת דהא זה שייך רק באוכלין דאיסורם משום בישול ותיקון האוכל אבל במים דענין הבישול הוא חימום וחימום אינו תלוי באור מהלך תחתיו וכיון דהירושלמי קאי על דין חמין ע"כ דהגירסא כאן וכאן כשהיד שולטת היינו אינה סולדת ומ"מ אסור בכלי ראשון משום הרחקה, ולפי"ז יצא לנו דבמים לתוך מים איכא משום חימום (העירני ע"ז ח"א) דלכאו' אפשר לומר דבמערב מים צוננים וחמים לא שייך בזה ענין חימום דאין זה אלא תערובות וגדר חימום הוא כשדבר אחד מחמם את השני אבל מים במים כיון שהם מתערבים זה בזה והצוננין פועלין בחמין כמו שהחמין בצוננין אין שייך בזה איסור חימום, (אבל מדברי הראשונים בדין עירוי מים חמין מכ"ר דכתבו בעירוי אינו מבשל הצוננין מפני שהוא מתערב מוכח דאם היה יכול לבשל הוי שייך בזה ענין בשול, והרי אנו דנין באם נעשה הכל חמין) ואף דלפי סברא זו לא שייך כלל במים המתערבים אסור חמום ואפי' ביד סולדת מ"מ קשה לומר כן וכנ"ל, עכ"פ נוכל לומר דבנתינת מים לתוך מים ליכא גדר האיסור של מוליד חום, שמוליד חום ענינו כשנותן דבר צונן על דבר חם וכמו כוזא דמיא ע"ג קומקום כנ"ל דאף דאינו מבשל את הצונן שעליו מחמם מיהא הוי וזה אסור אף באין היד סולדת וכנ"ל אבל בהא דכתב הרמב"ם בהל' ו' דמיירי בנותן צונן לתוך החמין התם ליכא משום מוליד חום כ"א משום בישול אתינן עלה ולכן כתב רבינו מפני שמחממן הרבה והיינו יד סולדת בו אבל באין היד סולדת בו מותר כיון דמערב חם בצונן, ולפי"ז יתיישב כל פסקי הרמב"ם, דבנותן קיתון של מים כנגד המדורה מותר להניח רק להפיג צינתן והיינו הפשרן ומותר להניח אפי' במקום שיכול לבוא לידי בישול וכמש"כ המ"מ, וה"ה במניח צונן ע"ג מיחם אבל לחממן אפילו בפחות מכדי היד סולדת אסור ודוקא במחמם כלאחר יד התירו עד שיעור שהיד סולדת, מיהו כל זה במחמם המים ע"י כלי או האש אבל במערב מים חמין במים צוננים מותר עד כדי שהיד סולדת בו דמשום מוליד חום ליכא במערב מים במים וכנ"ל.
**אמנם** אכתי אינו מיושב ד' הרמב"ם דבפ"ד ה"ו לא הזכיר כלל מים וכתב אין מניחין כלי שיש בו צונן ע"ג כלי חם בשבת שהרי מוליך בו חום בשבת ומדסתם משמע דאף בתבשיל כן וע"כ דמיירי לחמם בפחות מכדי שהיד סולדת בו והדרא קושיא לדוכתה, ועוד קשה ממה דכתב וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה כדי שיפשר ולא כדי שיחמם דהא גבי שמן נראה דחיובו משום מבשל ומגדר תיקון אוכלין וכן מוכח ממש"כ רבינו בהל' ה' דדוקא באמבטי אסור להניח פך של שמן מפני שהוא כמבשלו אלמא דאינו אסור בשמן אלא בישול ולא חימום ולמה כתב כדי שיפשר ולא שיחם.
**לכן** נראה דמה דכתב המ"מ דהרמב"ם מפרש כנגד המדורה כרש"י דלהפשיר תלוי בזמן ולא בריחוק מקום כתוס' והר"ן ולפי"ז מותר להניח אפילו במקום שאפשר לבוא לידי יד סולדת בו זהו דוקא עד כדי הפשרן וכמו שכ' בהלכה זו אבל אם המים פושרין והגיעו לידי חימום אסור אפי' לד' הרמב"ם ולאו משום דבמים אסרו חימום כל שהוא כנ"ל דבאמת אינו אסור אלא במקום שיוכל לבוא שם לשיעור שהיד סולדת בו אבל בריחוק מקום שאינו יכול לבוא לידי יד סולדת מותר והטעם בזה משום דאם יהא מותר להניח עד שיהא היד סולדת קשה לצמצם ובקל יבוא לידי יד סולדת דבין אין יד סולדת וסולדת שיעור מועט ולא יוכל לצמצם וגזרינן אפילו באם רק נתחמם שירחיקנו בריחוק מקום שלעולם לא יבוא לידי יד סולדת ועל יד המדורה עצמה שרינן רק עד הפשרה, ולפי"ז הא דאסור להעמיד דבר צונן ע"ג חם משום מוליד חום אינו אלא דכשיגיע לידי חמום כבר אסור להניחו שם שמא יבוא לידי יד סולדת, ושפיר נוכל לומר דהא דאסר רבה כוזא ע"ג קומקום איירי בחמום ואסור משום יד סולדת, וקיתון דמותר להניחו אצל המדורה ממש לדעת רבינו היינו רק עד הפשרה וכמש"כ עד שתפיג צינתן, ומיושב לפי"ז מה שהק' משמן דכתב רבינו דאינו מותר ליתנו כנגד המדורה רק כדי הפשר אף דלא שייך בו גדר חמום, כיון דלחמם כנגד המדורה אסור משום גזירה שמא יבוא לידי בישול ושייך אף בשמן, ואיסור זה שייך רק בכלי ראשון דשם יוכל לבוא לידי בישול ולא בכלי שני וכמש"כ הרמב"ם בהל' ה' דדוקא באמבטי לא יתן פך של שמן משום דנראה כמבשלו, ומש"כ הרמב"ם בהל' ג' אבל אינו משתטף כל גופו בצונן ומתחמם כנגד המדורה מפני שמפשר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין אינו קשה למש"כ דלגבי רחיצת כל גופו דהוא משום גזירת הבלנין גם הפשר דינו כחמין (ועי' בתוס' מ' ע"ב).
**ויש** עוד לעורר בהא דהקשה הבינת אדם בשע"צ דמדברי הרמב"ם בה' מעשר פ"ג ה' ט"ו מוכח דבשמן אף בכלי שני אם יד סולדת הוי בישול ובה' שבת כתב דדוקא באמבטי אסור אבל בכלי שני מותר, ונראה ליישב לפי"מ דמוכח מדברי רבינו בפ"ט מה' שבת גבי קולייס האיספנין דדברים הקלים מתבשלים אפילו בכלי שני ולכן אפשר דגבי שמן גזרו בכ"ש כל שהיד נכוית, וקשה לפי"ז מהא דרבי בפ' כירה מ' ע"ב טול בכלי שני והתם שמן הוי ומוכח דבכ"ש מותר, אמנם נראה דהתם כיון דמחמם ע"י כלי לא מהני רותח דכ"ש להרתיח את הכלי עד כדי להרתיח את השמן אבל התם מיירי במבשל השמן עצמו בכ"ש ושייך בו משום בישול אף בכלי שני.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sabbath 22:5:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sabbath 22:5:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sabbath/r/22:5:1)

**מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתו, וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה כדי שיפשר לא שיחם וסך אדם ידו במים או בשמן ומחמם כנגד המדורה והוא שלא יחמו המים שעל ידו עד שתהא כריסו של תינוק נכוית בהן ומחמם בגד ומניחו על גבי מעים בשבת. אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמים אין נותנין לה מים צונן שהרי מחממן הרבה, וכן לא יתן לתוכה פך של שמן מפני שהוא כמבשלו אבל נותן הוא מים חמין לתוך אמבטי של צונן.**
**במש"כ** הרמב"ם מביא אדם קיתון של מים וכו' כתב המ"מ ברייתא בדף מ' ע"ב ונחלקו המפרשים בפי' דברים אלו רש"י פירש שמותר להפשיר כנגד המדורה וקרוב לה אפי' במקום שאם יונח שם הרבה יתבשל לגמרי כיון שהוא נזהר שלא יעמוד שם אלא שיעור ההפשר מותר, וקצת מפרשים אמרו שלא התירו ההפשר אלא במקום שא"א לבא בו לעולם לידי בישול ושיעור יד סולדת על מקום ההפשרה הוא ולא על המים המפושרים, ודעת רבינו כדברי רבינו שלמה ז"ל עכ"ד, והנה קשה טובא לפמ"ש המ"מ בשיטת רבינו דכנגד המדורה היינו קרוב לאש ממש וכדי להפשיר תלוי בזמן ולא בריחוק מקום מהא דפסק רבינו בפ"ד ה"ו אין מניחין כלי שיש בו צונן ע"ג כלי חם בשבת שהרי מוליד בו חום בשבת, ופירש שם המ"מ דזהו מה שאמרו בריש במה טומנין ההוא גברא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקמא נזהיה רבה א"ל ר"ז מ"ש ממיחם ע"ג מיחם א"ל התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד ע"כ, ופירשו ז"ל שהקומקום היה חם כ"כ שהיה בו כדי לחמם הכוזא שהיה בו צונן ולא שיעור להפשיר בלבד שאל"כ מותר היה אפי' כנגד המדורה כדמבואר בפכ"ב עכ"ל וצריך להבין דאם היה בקומקום לחמם עד כדי שיעור שהיד סולדת בו וכדפי' המ"מ והיה בדעתו להניחה עד שיעור זה א"כ מאי מקשה ליה ר"ז לרבה מ"ש ממיחם ע"ג מיחם והא ודאי לא דמי להתם והוי מבשל ממש בתולדות האור וחייב חטאת ומאי ס"ד דר"ז למיפטריה, וכבר הקשו כן בתוס' שם ותירצו לפי שיטתם דמיירי שנתן את הכוזא רק להפשיר ולא לחמם מ"מ אסר רבה, ולא דמי לנותן מים כנגד המדורה דהתם מיירי שנותן בריחוק מקום מהמדורה דלעולם לא יבוא לידי בישול אבל סמוך לאש ממש אסור אפי' להפשיר ולכך אסר רבה, אבל לפי שיטת רבינו דמותר אפי' קרוב לאש ממש אם נותן להפשיר א"כ א"א לומר דגבי כוזא נתן כדי להפשיר דזה מותר לשיטתו וע"כ מיירי שנתן לחמם א"כ איך סבר ר"ז למיפטריה וברשב"א תירץ בשם מורו הרר"י דהכא בכוזא אסור משום הטמנה אבל מדברי רבינו מוכח דאינו מפרש כן וכמש"כ המ"מ שם.
**ואפשר** לומר דהרמב"ם סובר דאפילו בפחות מכדי שהיד סולדת איכא חימום במים ולא יסבור רבינו דלהפשיר ואין היד סולדת בו הכל שיעור אחד וכמו שכתבו התוס' בדף מ"ח ע"א אלא דשני ענינים הם, ובאין היד סולדת אף דאין בו משום בישול חימום מיהא הוה משא"כ הפשרה אף חימום ליכא כ"א הפגת צינון וכלשון הברייתא מ' ע"ב וכ"כ הרמב"ם מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן ומשמע דלא שרי אלא הפגת צינתן, ולפי"ז מיושב שיטת רבינו דבכוזא ע"ג קומקומא איירי באין היד סולדת אבל מ"מ היה בו כדי לחמם את המים ובמים איכא איסור אף שאינו בישול וכש"נ לקמן דחלוק דין מים משאר תבשילין ומשום הכי אסר רבה כיון דמוליד חום אבל בנותן כנגד המדורה דשרי זהו רק בכדי להפיג צינתן והוא פחות מכדי חימום.
**ולפי"ז** צריך לומר דהא דאמר רב יהודה א"ש אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר קאי אדרשב"ג דאמר אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה וע"ז אמר ר"י דמותר עד כדי שהיד סולדת בו ומשום דלא אסרו חימום לאחר יד, וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב וסך אדם ידו במים או בשמן ומחמם כנגד המדורה והוא שלא יחמו המים עד שתהא כריסו של תינוק נכוית בהן ומבואר דדוקא במחמם כלאחר יד מותר עד יד סולדת בו אבל ברישא בקיתון של מים לא כ"כ וכתב לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן, ועוד דמד' הרמב"ם משמע דאתי לאשמעינן התירא בהא דסך ידו בשמן או במים ואם נימא דברישא ג"כ מותר לחמם עד כדי שהיד סולדת בו מה הוסיף בהא דסך ידו והא כ"ש דמותר לאחר יד, ורשב"ג דאמר אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה סבירא ליה דבשמן הפשרו זהו בישולו וקמ"ל דבלאחר יד התירו אבל הרמב"ם דפסק כר' יהודה דמניח פך של שמן כדי שיפשר א"כ כ"ש בזה ולמה הביא ד' רשב"ג לדינא, ומשמע דס"ל דדוקא כלאחר יד התירו לחמם אבל במים ובשמן לא שרי אלא כדי להפיג צינתן והיינו הפשרן.
**איברא** דלפי"ז קשה לשון הרמב"ם שכתב בהלכה ו' ומותר ליצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך החמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה ולפי דברינו נמצא דגם חמום במקצת אסור במים ומשום דעצם החמום הוי איסור במים וא"כ למה כתב מפני שמחממן הרבה.
**והנה** הר"ן בריש במה טומנין הביא דעת רבינו יונה שאסור לשפוך מתוך קומקום של חמין לתוך התבשיל בשבת דפעמים שהאחד יד סולדת בו והשני אין יד סולדת בו ומתבשל זה בזה ואפי' אם שניהם יד סולדת בהם אסור משום דאי עירוי אינו ככלי ראשון כדמוכח בירושלמי נמצא דכשמערה את המים מתוך הקומקום אע"פ שהן רותחין כבר פסק כח רתיחתן ע"י העירוי ומים שפסקו רתיחתן יש בהם משום בישול עכ"ד, ותמה הר"ן דהא תנן כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת אע"פ שהוא צונן ומשום דאין בישול אחר בישול ומ"ש בין מים לתבשיל, ונראה ליישב שיטת רבינו יונה דחלוק באמת דין תבשיל מדין חמין דבחמין האיסור הוא משום חימום המים ולכן שיעורו ביד סולדת דענין הבישול בחמין הוא חימום המים ולכן אף שכבר נתחממו אם חזרו ונצטננו שייך בהו שוב חימום ואפי' אי סברינן דאין בישול אחר בישול היינו דוקא בתבשיל דגדר איסור בישולו היינו התקנת האוכל לאכילה ע"י בישול ולכן אם נתבשל כל צרכו תו אין בו משום בישול דהא כבר נתקן ונגמר בישולו משא"כ במים דאיסורו הוא חימום, ולפי"ז יש ליישב קושית האגלי טל בסתירת דברי הרבינו יונה דבעצמו סובר דדוקא בתבשיל המצטמק ויפה לו יש בו משום בישול אחר בישול ומים הלא הוי מצטמק ורע לו, איברא דזה יש ליישב בפשיטות דכיון שנותן החמין לתוך התבשיל נעשה הכל תבשיל והוי מצטמק ויפה לו כשהכלי ראשון מחממן, אלא דיש לעיין ממה דסיים הר"י וז"ל ומים מבושלים אם פסקה רתיחתן יש בהם משום בישול, משמע דאפי' אינו בא לתוך התבשיל שייך בהו בישול אף דמצטמק ורע לו וע"כ משום דבמים איסורו משום חימום ואם פסקה רתיחתן יש בהם משום בישול אחר בישול, (וראיתי אח"כ באג"ט שהוא בעצמו כתב ב' התירוצים, מיהו הוא כתבן לשני תירוצים ולפמ"ש הם שני ענינים דכשהמים באין לתוך התבשיל חיובו דוקא משום דהוי מצטמק ויפה לו וכשמחמם המים בפ"ע חיובו משום מחמם ולעולם יש בהם משום בישול וכש"נ).
**אמנם** קשה על שיטה זו דמשמע בפשוטו דבאין היד סולדת בו אין איסור כלל וכמש"כ התוס' בריש במה טומנין דדוקא במקום שיהיה אח"כ יד סולדת אם יניחם שם אסור לחמם אבל אם לא יבוא לשיעור שהיד סולדת אין איסור כלל ולפי"ז ע"כ הברייתא בדף מ"ב ע"א דנותן אדם חמין לתוך הצונן ולא צונן לתוך החמין מיירי ביד סולדת ומ"מ מותר לב"ה בכלי שני בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין וכ"כ הר"ן להדיא בסוגיא שם דבכלי שני בודאי מותר אפילו כשהיד סולדת (ועיין בתוס' מ' ע"ב), ולפי דברינו הלא א"א לומר כן כיון דעכ"פ הוה מחמם אפילו בכלי שני ליתסר לפימש"כ בדברי הר"י דמש"ה יש בישול אחר בישול משום דהוי מחמם, וע"כ דצריך לפרש דהברייתא וכל הסוגיא שם מיירי באין היד סולדת בו ואף דקתני סתמא יש לומר דקאי אמתניתין מ"א ע"א דתנן אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן דמיירי באין היד סולדת בו, ואפשר להוכיח כן ממה דפריך הגמ' שם ולמאי דסליק אדעתיה למימר דספל הרי הוא כאמבטי אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא ואם נימא דמיירי ביד סולדת דוקא א"כ אכתי משכחת לה רחיצה בשבת כשאין היד סולדת דאז מותר ליתן חמין לתוך הצונן, ואף דהר"ן כתב דבאמבטי איכא איסורא אפילו בשאין היד סולדת אבל מ"מ צ"ע דמנ"ל לפרש הכי בגמ' ולמיפרך, ולשיטת רבינו יונה ניחא דע"כ מיירי באין יד סולדת בו ולכן מקשה הש"ס רחיצה בחמין בשבת מי איכא.
**והנה** בירושלמי בריש כירה איתא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני ולפמ"ש ע"כ אין לפרש ד' הירושלמי דמיירי ביד סולדת דהיינו דאין היד שולטת בלשון הירושלמי דאם היד סולדת אפילו בכלי שני אסור לחמם מים וזהו כגירסת המג"א בסי' שי"ח ס"ק כ"ח דזה וזה כשהיד שולטת דהיינו אינה סולדת ועשו הרחקה בכלי ראשון משום גזירה אבל כשהיד סולדת בכל גווני אסור אפי' בכ"ש ודלא כגירסת הש"ך, וגם אין לפרש כד' הבית יעקב דהשיג על הש"ך ופירש דשולטת היינו סולדת דלפי דברינו א"א לומר כן בדברי הירושלמי, ועוד דלדבריו קשה מריש כירה דאיתא שם בירושלמי ר' זעירא בשם ר' יהודה מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת ולפי' הבית יעקב צריך להיות להיפך, וכבר הקשה כן בס' שביתת השבת ועיין בפמ"ג יו"ד סי' ס"ח סי"א כתב דלא כהבית יעקב, והנה בירושלמי שם פ"ג ה"ד דאייתא סייעתא מפינכא דארזא עיי"ש צריך לפרש דלא כפשוטה דמוכח דבכלי שני אף שהיד סולדת בו מותר כמו אורזא וגריסא דהוה רותחין אפי' בכ"ש כ"א כמו שפירש בפמ"ג הנ"ל דאתא למימר דלא כר' יוסי דאמר דכלי ראשון אין היד שולטת בו וכלי שני היד שולטת בו וזהו החילוק ביניהם דהא חזינן דליתא להאי כללא וגם כלי שני לפעמים אין היד שולטת בו כמו באורזא וגריסא וע"כ דהחילוק דהוא משום הרחקה כאבוה ולעולם כשאין היד שולטת בו אסור אפי' בכלי שני והגזירה הוא דאפי' כשהיד שולטת אסור בכלי ראשון משום טעמא דהרחקה כנ"ל (אמנם כל זה הוא רק לגירסתנו דהא דאמר בירושלמי עשו הרחקה קאי על ברייתא דחמין לתוך הצונן אבל לגירסת הפר"ח ביו"ד בסימן ס"ח והפ"מ בירושלמי דהא דהירוש' קאי על מתני' דהאילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין וע"ז אמר דעשו הרחקה אין לומר כגירסתינו דהא לדידהו איירי באיסור מבשל ממש וע"כ דצ"ל כגירסתם והפמ"ג שם לא הרגיש בזה עיי"ש).
**והגר"א** בסי' שי"ח מפרש דהא דאמר בירושלמי עשו הרחקה לכ"ר היינו לענין להפשיר במקום שהיד סולדת ועשו בזה הרחקה כשנותנים בכלי ראשון להפשיר שמא יתן עד כדי חימום ומה דאמר בירושלמי שם איזה מבשל ברור כל שהאור מהלך תחתיו היינו לפי פירושו שהי' ברור שהי' האור מהלך תחתיו. והנה מקודם פליגי שם בירושלמי רב ור' יוחנן אם מותר ליתן לתוך המיחם כדי להפשיר ומסיק אתיא רב כר"ש בן מנסיא ור"י כריב"נ ובטעמא דרבנן שם דאסרי מסיק דהוא מפני שאסור להפשיר במקום שאין היד שולטת ופירשו דהוא משום דגזרינן שמא יניח שם עד כדי בישול, ולפי"ז צריך לומר דעיקר הפלוגתא היא אם גזרינן שמא יניחנו זמן ארוך עד כדי בישול או לא גזרינן, אמנם לכאורה לא דמי אהדדי הא דברייתא והא דכלי ראשון דאם נותן כנגד המדורה ודאי אפשר דיניח שם זמן רב ויבוא לידי בישול אבל כשנותן מים לתוך הכלי ראשון דנותן מים הרבה שאין בהם אלא בלהפשיר בזה איכא רק חששא שמא חום של הכלי יש בו לחמם עד שתהא היד סולדת ויבשל, וא"כ צ"ע מנלן דחיישינן להא דדילמא לא גזרו בזה, ועוד דאם נימא דחיישינן לזה א"כ צריך לחשוש לזה טפי מבנותן כנגד המדורה דהתם איכא למימר דלא חיישינן שיבשל דהא רואה שמגיע לידי בישול ואז יסלק אבל כאן אם בכלי ראשון אפשר שיש בחומו לחמם את המים הניתנים בתוכו ודאי צריך למיחש טפי שמא יבשל ולא דמי למדורה (אמנם כל זה הוא רק אם נפרש נותן כנגד המדורה כפירש"י והרמב"ם דהיינו אצל האש ובכדי להפשיר מותר לו להשהות זמן כזה שיוכל לבוא לידי הפשר ולא לידי בישול אבל לפירוש התוס' והר"ן דכדי להפשיר היינו בריחוק מקום מהאש שלעולם אינו יכול לבוא שם לידי יד סולדת א"א לחלק כמו שכתבנו דגם שם במקום שעומד אינו יכול להתבשל).
**וזה** א"א לומר דהמחלוקת בין רב ור' יוחנן היא אם כלי ראשון יכול להוסיף חום כזה שתהא היד סולדת בו אף שנותן בו מים הרבה כדי להפשירן דהא בזה ודאי לא שייך לומר דפליגי ר"מ ורבנן בברייתא דריב"נ וקשה כמ"כ לומר דרב ור"י פליגי בהא, ועוד קשה דלפי דברי הגר"א צריך לומר דהא דאמר בירושלמי כאן וכאן אין היד שולטת היינו דאף בכלי שני כשנותן שם מים כדי להפשיר יכול להתחמם אח"כ מהכלי ורק דמותר משום דלא עשו הרחקה בכ"ש, וזה לא משמע כלל דכלי שני יוכל לחמם.
**והנה** לפימש"כ דלגירסתינו בירושלמי דעשו הרחקה בכלי ראשון ולא בכלי שני קאי על פלוגתא דר"מ ורבנן א"א לגרוס זה וזה שאין היד שולטת בו דהא כיון דפלוגתא דר"מ ורבנן הוא במים ובמים אין צריך לומר דאסור רק משום הרחקה כיון דבישול אינו אלא אם האור מהלך תחתיו ולכן כלי ראשון אסור רק משום הרחקה ובכלי שני דאין הרחקה מותר אפי' באין היד שולטת דהא זה שייך רק באוכלין דאיסורם משום בישול ותיקון האוכל אבל במים דענין הבישול הוא חימום וחימום אינו תלוי באור מהלך תחתיו וכיון דהירושלמי קאי על דין חמין ע"כ דהגירסא כאן וכאן כשהיד שולטת היינו אינה סולדת ומ"מ אסור בכלי ראשון משום הרחקה, ולפי"ז יצא לנו דבמים לתוך מים איכא משום חימום (העירני ע"ז ח"א) דלכאו' אפשר לומר דבמערב מים צוננים וחמים לא שייך בזה ענין חימום דאין זה אלא תערובות וגדר חימום הוא כשדבר אחד מחמם את השני אבל מים במים כיון שהם מתערבים זה בזה והצוננין פועלין בחמין כמו שהחמין בצוננין אין שייך בזה איסור חימום, (אבל מדברי הראשונים בדין עירוי מים חמין מכ"ר דכתבו בעירוי אינו מבשל הצוננין מפני שהוא מתערב מוכח דאם היה יכול לבשל הוי שייך בזה ענין בשול, והרי אנו דנין באם נעשה הכל חמין) ואף דלפי סברא זו לא שייך כלל במים המתערבים אסור חמום ואפי' ביד סולדת מ"מ קשה לומר כן וכנ"ל, עכ"פ נוכל לומר דבנתינת מים לתוך מים ליכא גדר האיסור של מוליד חום, שמוליד חום ענינו כשנותן דבר צונן על דבר חם וכמו כוזא דמיא ע"ג קומקום כנ"ל דאף דאינו מבשל את הצונן שעליו מחמם מיהא הוי וזה אסור אף באין היד סולדת וכנ"ל אבל בהא דכתב הרמב"ם בהל' ו' דמיירי בנותן צונן לתוך החמין התם ליכא משום מוליד חום כ"א משום בישול אתינן עלה ולכן כתב רבינו מפני שמחממן הרבה והיינו יד סולדת בו אבל באין היד סולדת בו מותר כיון דמערב חם בצונן, ולפי"ז יתיישב כל פסקי הרמב"ם, דבנותן קיתון של מים כנגד המדורה מותר להניח רק להפיג צינתן והיינו הפשרן ומותר להניח אפי' במקום שיכול לבוא לידי בישול וכמש"כ המ"מ, וה"ה במניח צונן ע"ג מיחם אבל לחממן אפילו בפחות מכדי היד סולדת אסור ודוקא במחמם כלאחר יד התירו עד שיעור שהיד סולדת, מיהו כל זה במחמם המים ע"י כלי או האש אבל במערב מים חמין במים צוננים מותר עד כדי שהיד סולדת בו דמשום מוליד חום ליכא במערב מים במים וכנ"ל.
**אמנם** אכתי אינו מיושב ד' הרמב"ם דבפ"ד ה"ו לא הזכיר כלל מים וכתב אין מניחין כלי שיש בו צונן ע"ג כלי חם בשבת שהרי מוליך בו חום בשבת ומדסתם משמע דאף בתבשיל כן וע"כ דמיירי לחמם בפחות מכדי שהיד סולדת בו והדרא קושיא לדוכתה, ועוד קשה ממה דכתב וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה כדי שיפשר ולא כדי שיחמם דהא גבי שמן נראה דחיובו משום מבשל ומגדר תיקון אוכלין וכן מוכח ממש"כ רבינו בהל' ה' דדוקא באמבטי אסור להניח פך של שמן מפני שהוא כמבשלו אלמא דאינו אסור בשמן אלא בישול ולא חימום ולמה כתב כדי שיפשר ולא שיחם.
**לכן** נראה דמה דכתב המ"מ דהרמב"ם מפרש כנגד המדורה כרש"י דלהפשיר תלוי בזמן ולא בריחוק מקום כתוס' והר"ן ולפי"ז מותר להניח אפילו במקום שאפשר לבוא לידי יד סולדת בו זהו דוקא עד כדי הפשרן וכמו שכ' בהלכה זו אבל אם המים פושרין והגיעו לידי חימום אסור אפי' לד' הרמב"ם ולאו משום דבמים אסרו חימום כל שהוא כנ"ל דבאמת אינו אסור אלא במקום שיוכל לבוא שם לשיעור שהיד סולדת בו אבל בריחוק מקום שאינו יכול לבוא לידי יד סולדת מותר והטעם בזה משום דאם יהא מותר להניח עד שיהא היד סולדת קשה לצמצם ובקל יבוא לידי יד סולדת דבין אין יד סולדת וסולדת שיעור מועט ולא יוכל לצמצם וגזרינן אפילו באם רק נתחמם שירחיקנו בריחוק מקום שלעולם לא יבוא לידי יד סולדת ועל יד המדורה עצמה שרינן רק עד הפשרה, ולפי"ז הא דאסור להעמיד דבר צונן ע"ג חם משום מוליד חום אינו אלא דכשיגיע לידי חמום כבר אסור להניחו שם שמא יבוא לידי יד סולדת, ושפיר נוכל לומר דהא דאסר רבה כוזא ע"ג קומקום איירי בחמום ואסור משום יד סולדת, וקיתון דמותר להניחו אצל המדורה ממש לדעת רבינו היינו רק עד הפשרה וכמש"כ עד שתפיג צינתן, ומיושב לפי"ז מה שהק' משמן דכתב רבינו דאינו מותר ליתנו כנגד המדורה רק כדי הפשר אף דלא שייך בו גדר חמום, כיון דלחמם כנגד המדורה אסור משום גזירה שמא יבוא לידי בישול ושייך אף בשמן, ואיסור זה שייך רק בכלי ראשון דשם יוכל לבוא לידי בישול ולא בכלי שני וכמש"כ הרמב"ם בהל' ה' דדוקא באמבטי לא יתן פך של שמן משום דנראה כמבשלו, ומש"כ הרמב"ם בהל' ג' אבל אינו משתטף כל גופו בצונן ומתחמם כנגד המדורה מפני שמפשר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין אינו קשה למש"כ דלגבי רחיצת כל גופו דהוא משום גזירת הבלנין גם הפשר דינו כחמין (ועי' בתוס' מ' ע"ב).
**ויש** עוד לעורר בהא דהקשה הבינת אדם בשע"צ דמדברי הרמב"ם בה' מעשר פ"ג ה' ט"ו מוכח דבשמן אף בכלי שני אם יד סולדת הוי בישול ובה' שבת כתב דדוקא באמבטי אסור אבל בכלי שני מותר, ונראה ליישב לפי"מ דמוכח מדברי רבינו בפ"ט מה' שבת גבי קולייס האיספנין דדברים הקלים מתבשלים אפילו בכלי שני ולכן אפשר דגבי שמן גזרו בכ"ש כל שהיד נכוית, וקשה לפי"ז מהא דרבי בפ' כירה מ' ע"ב טול בכלי שני והתם שמן הוי ומוכח דבכ"ש מותר, אמנם נראה דהתם כיון דמחמם ע"י כלי לא מהני רותח דכ"ש להרתיח את הכלי עד כדי להרתיח את השמן אבל התם מיירי במבשל השמן עצמו בכ"ש ושייך בו משום בישול אף בכלי שני.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sabbath 22:6:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sabbath 22:6:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sabbath/r/22:6:1)

**מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתו, וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה כדי שיפשר לא שיחם וסך אדם ידו במים או בשמן ומחמם כנגד המדורה והוא שלא יחמו המים שעל ידו עד שתהא כריסו של תינוק נכוית בהן ומחמם בגד ומניחו על גבי מעים בשבת. אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמים אין נותנין לה מים צונן שהרי מחממן הרבה, וכן לא יתן לתוכה פך של שמן מפני שהוא כמבשלו אבל נותן הוא מים חמין לתוך אמבטי של צונן.**
**במש"כ** הרמב"ם מביא אדם קיתון של מים וכו' כתב המ"מ ברייתא בדף מ' ע"ב ונחלקו המפרשים בפי' דברים אלו רש"י פירש שמותר להפשיר כנגד המדורה וקרוב לה אפי' במקום שאם יונח שם הרבה יתבשל לגמרי כיון שהוא נזהר שלא יעמוד שם אלא שיעור ההפשר מותר, וקצת מפרשים אמרו שלא התירו ההפשר אלא במקום שא"א לבא בו לעולם לידי בישול ושיעור יד סולדת על מקום ההפשרה הוא ולא על המים המפושרים, ודעת רבינו כדברי רבינו שלמה ז"ל עכ"ד, והנה קשה טובא לפמ"ש המ"מ בשיטת רבינו דכנגד המדורה היינו קרוב לאש ממש וכדי להפשיר תלוי בזמן ולא בריחוק מקום מהא דפסק רבינו בפ"ד ה"ו אין מניחין כלי שיש בו צונן ע"ג כלי חם בשבת שהרי מוליד בו חום בשבת, ופירש שם המ"מ דזהו מה שאמרו בריש במה טומנין ההוא גברא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקמא נזהיה רבה א"ל ר"ז מ"ש ממיחם ע"ג מיחם א"ל התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד ע"כ, ופירשו ז"ל שהקומקום היה חם כ"כ שהיה בו כדי לחמם הכוזא שהיה בו צונן ולא שיעור להפשיר בלבד שאל"כ מותר היה אפי' כנגד המדורה כדמבואר בפכ"ב עכ"ל וצריך להבין דאם היה בקומקום לחמם עד כדי שיעור שהיד סולדת בו וכדפי' המ"מ והיה בדעתו להניחה עד שיעור זה א"כ מאי מקשה ליה ר"ז לרבה מ"ש ממיחם ע"ג מיחם והא ודאי לא דמי להתם והוי מבשל ממש בתולדות האור וחייב חטאת ומאי ס"ד דר"ז למיפטריה, וכבר הקשו כן בתוס' שם ותירצו לפי שיטתם דמיירי שנתן את הכוזא רק להפשיר ולא לחמם מ"מ אסר רבה, ולא דמי לנותן מים כנגד המדורה דהתם מיירי שנותן בריחוק מקום מהמדורה דלעולם לא יבוא לידי בישול אבל סמוך לאש ממש אסור אפי' להפשיר ולכך אסר רבה, אבל לפי שיטת רבינו דמותר אפי' קרוב לאש ממש אם נותן להפשיר א"כ א"א לומר דגבי כוזא נתן כדי להפשיר דזה מותר לשיטתו וע"כ מיירי שנתן לחמם א"כ איך סבר ר"ז למיפטריה וברשב"א תירץ בשם מורו הרר"י דהכא בכוזא אסור משום הטמנה אבל מדברי רבינו מוכח דאינו מפרש כן וכמש"כ המ"מ שם.
**ואפשר** לומר דהרמב"ם סובר דאפילו בפחות מכדי שהיד סולדת איכא חימום במים ולא יסבור רבינו דלהפשיר ואין היד סולדת בו הכל שיעור אחד וכמו שכתבו התוס' בדף מ"ח ע"א אלא דשני ענינים הם, ובאין היד סולדת אף דאין בו משום בישול חימום מיהא הוה משא"כ הפשרה אף חימום ליכא כ"א הפגת צינון וכלשון הברייתא מ' ע"ב וכ"כ הרמב"ם מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן ומשמע דלא שרי אלא הפגת צינתן, ולפי"ז מיושב שיטת רבינו דבכוזא ע"ג קומקומא איירי באין היד סולדת אבל מ"מ היה בו כדי לחמם את המים ובמים איכא איסור אף שאינו בישול וכש"נ לקמן דחלוק דין מים משאר תבשילין ומשום הכי אסר רבה כיון דמוליד חום אבל בנותן כנגד המדורה דשרי זהו רק בכדי להפיג צינתן והוא פחות מכדי חימום.
**ולפי"ז** צריך לומר דהא דאמר רב יהודה א"ש אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר קאי אדרשב"ג דאמר אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה וע"ז אמר ר"י דמותר עד כדי שהיד סולדת בו ומשום דלא אסרו חימום לאחר יד, וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב וסך אדם ידו במים או בשמן ומחמם כנגד המדורה והוא שלא יחמו המים עד שתהא כריסו של תינוק נכוית בהן ומבואר דדוקא במחמם כלאחר יד מותר עד יד סולדת בו אבל ברישא בקיתון של מים לא כ"כ וכתב לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן, ועוד דמד' הרמב"ם משמע דאתי לאשמעינן התירא בהא דסך ידו בשמן או במים ואם נימא דברישא ג"כ מותר לחמם עד כדי שהיד סולדת בו מה הוסיף בהא דסך ידו והא כ"ש דמותר לאחר יד, ורשב"ג דאמר אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה סבירא ליה דבשמן הפשרו זהו בישולו וקמ"ל דבלאחר יד התירו אבל הרמב"ם דפסק כר' יהודה דמניח פך של שמן כדי שיפשר א"כ כ"ש בזה ולמה הביא ד' רשב"ג לדינא, ומשמע דס"ל דדוקא כלאחר יד התירו לחמם אבל במים ובשמן לא שרי אלא כדי להפיג צינתן והיינו הפשרן.
**איברא** דלפי"ז קשה לשון הרמב"ם שכתב בהלכה ו' ומותר ליצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך החמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה ולפי דברינו נמצא דגם חמום במקצת אסור במים ומשום דעצם החמום הוי איסור במים וא"כ למה כתב מפני שמחממן הרבה.
**והנה** הר"ן בריש במה טומנין הביא דעת רבינו יונה שאסור לשפוך מתוך קומקום של חמין לתוך התבשיל בשבת דפעמים שהאחד יד סולדת בו והשני אין יד סולדת בו ומתבשל זה בזה ואפי' אם שניהם יד סולדת בהם אסור משום דאי עירוי אינו ככלי ראשון כדמוכח בירושלמי נמצא דכשמערה את המים מתוך הקומקום אע"פ שהן רותחין כבר פסק כח רתיחתן ע"י העירוי ומים שפסקו רתיחתן יש בהם משום בישול עכ"ד, ותמה הר"ן דהא תנן כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת אע"פ שהוא צונן ומשום דאין בישול אחר בישול ומ"ש בין מים לתבשיל, ונראה ליישב שיטת רבינו יונה דחלוק באמת דין תבשיל מדין חמין דבחמין האיסור הוא משום חימום המים ולכן שיעורו ביד סולדת דענין הבישול בחמין הוא חימום המים ולכן אף שכבר נתחממו אם חזרו ונצטננו שייך בהו שוב חימום ואפי' אי סברינן דאין בישול אחר בישול היינו דוקא בתבשיל דגדר איסור בישולו היינו התקנת האוכל לאכילה ע"י בישול ולכן אם נתבשל כל צרכו תו אין בו משום בישול דהא כבר נתקן ונגמר בישולו משא"כ במים דאיסורו הוא חימום, ולפי"ז יש ליישב קושית האגלי טל בסתירת דברי הרבינו יונה דבעצמו סובר דדוקא בתבשיל המצטמק ויפה לו יש בו משום בישול אחר בישול ומים הלא הוי מצטמק ורע לו, איברא דזה יש ליישב בפשיטות דכיון שנותן החמין לתוך התבשיל נעשה הכל תבשיל והוי מצטמק ויפה לו כשהכלי ראשון מחממן, אלא דיש לעיין ממה דסיים הר"י וז"ל ומים מבושלים אם פסקה רתיחתן יש בהם משום בישול, משמע דאפי' אינו בא לתוך התבשיל שייך בהו בישול אף דמצטמק ורע לו וע"כ משום דבמים איסורו משום חימום ואם פסקה רתיחתן יש בהם משום בישול אחר בישול, (וראיתי אח"כ באג"ט שהוא בעצמו כתב ב' התירוצים, מיהו הוא כתבן לשני תירוצים ולפמ"ש הם שני ענינים דכשהמים באין לתוך התבשיל חיובו דוקא משום דהוי מצטמק ויפה לו וכשמחמם המים בפ"ע חיובו משום מחמם ולעולם יש בהם משום בישול וכש"נ).
**אמנם** קשה על שיטה זו דמשמע בפשוטו דבאין היד סולדת בו אין איסור כלל וכמש"כ התוס' בריש במה טומנין דדוקא במקום שיהיה אח"כ יד סולדת אם יניחם שם אסור לחמם אבל אם לא יבוא לשיעור שהיד סולדת אין איסור כלל ולפי"ז ע"כ הברייתא בדף מ"ב ע"א דנותן אדם חמין לתוך הצונן ולא צונן לתוך החמין מיירי ביד סולדת ומ"מ מותר לב"ה בכלי שני בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין וכ"כ הר"ן להדיא בסוגיא שם דבכלי שני בודאי מותר אפילו כשהיד סולדת (ועיין בתוס' מ' ע"ב), ולפי דברינו הלא א"א לומר כן כיון דעכ"פ הוה מחמם אפילו בכלי שני ליתסר לפימש"כ בדברי הר"י דמש"ה יש בישול אחר בישול משום דהוי מחמם, וע"כ דצריך לפרש דהברייתא וכל הסוגיא שם מיירי באין היד סולדת בו ואף דקתני סתמא יש לומר דקאי אמתניתין מ"א ע"א דתנן אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן דמיירי באין היד סולדת בו, ואפשר להוכיח כן ממה דפריך הגמ' שם ולמאי דסליק אדעתיה למימר דספל הרי הוא כאמבטי אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא ואם נימא דמיירי ביד סולדת דוקא א"כ אכתי משכחת לה רחיצה בשבת כשאין היד סולדת דאז מותר ליתן חמין לתוך הצונן, ואף דהר"ן כתב דבאמבטי איכא איסורא אפילו בשאין היד סולדת אבל מ"מ צ"ע דמנ"ל לפרש הכי בגמ' ולמיפרך, ולשיטת רבינו יונה ניחא דע"כ מיירי באין יד סולדת בו ולכן מקשה הש"ס רחיצה בחמין בשבת מי איכא.
**והנה** בירושלמי בריש כירה איתא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני ולפמ"ש ע"כ אין לפרש ד' הירושלמי דמיירי ביד סולדת דהיינו דאין היד שולטת בלשון הירושלמי דאם היד סולדת אפילו בכלי שני אסור לחמם מים וזהו כגירסת המג"א בסי' שי"ח ס"ק כ"ח דזה וזה כשהיד שולטת דהיינו אינה סולדת ועשו הרחקה בכלי ראשון משום גזירה אבל כשהיד סולדת בכל גווני אסור אפי' בכ"ש ודלא כגירסת הש"ך, וגם אין לפרש כד' הבית יעקב דהשיג על הש"ך ופירש דשולטת היינו סולדת דלפי דברינו א"א לומר כן בדברי הירושלמי, ועוד דלדבריו קשה מריש כירה דאיתא שם בירושלמי ר' זעירא בשם ר' יהודה מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת ולפי' הבית יעקב צריך להיות להיפך, וכבר הקשה כן בס' שביתת השבת ועיין בפמ"ג יו"ד סי' ס"ח סי"א כתב דלא כהבית יעקב, והנה בירושלמי שם פ"ג ה"ד דאייתא סייעתא מפינכא דארזא עיי"ש צריך לפרש דלא כפשוטה דמוכח דבכלי שני אף שהיד סולדת בו מותר כמו אורזא וגריסא דהוה רותחין אפי' בכ"ש כ"א כמו שפירש בפמ"ג הנ"ל דאתא למימר דלא כר' יוסי דאמר דכלי ראשון אין היד שולטת בו וכלי שני היד שולטת בו וזהו החילוק ביניהם דהא חזינן דליתא להאי כללא וגם כלי שני לפעמים אין היד שולטת בו כמו באורזא וגריסא וע"כ דהחילוק דהוא משום הרחקה כאבוה ולעולם כשאין היד שולטת בו אסור אפי' בכלי שני והגזירה הוא דאפי' כשהיד שולטת אסור בכלי ראשון משום טעמא דהרחקה כנ"ל (אמנם כל זה הוא רק לגירסתנו דהא דאמר בירושלמי עשו הרחקה קאי על ברייתא דחמין לתוך הצונן אבל לגירסת הפר"ח ביו"ד בסימן ס"ח והפ"מ בירושלמי דהא דהירוש' קאי על מתני' דהאילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין וע"ז אמר דעשו הרחקה אין לומר כגירסתינו דהא לדידהו איירי באיסור מבשל ממש וע"כ דצ"ל כגירסתם והפמ"ג שם לא הרגיש בזה עיי"ש).
**והגר"א** בסי' שי"ח מפרש דהא דאמר בירושלמי עשו הרחקה לכ"ר היינו לענין להפשיר במקום שהיד סולדת ועשו בזה הרחקה כשנותנים בכלי ראשון להפשיר שמא יתן עד כדי חימום ומה דאמר בירושלמי שם איזה מבשל ברור כל שהאור מהלך תחתיו היינו לפי פירושו שהי' ברור שהי' האור מהלך תחתיו. והנה מקודם פליגי שם בירושלמי רב ור' יוחנן אם מותר ליתן לתוך המיחם כדי להפשיר ומסיק אתיא רב כר"ש בן מנסיא ור"י כריב"נ ובטעמא דרבנן שם דאסרי מסיק דהוא מפני שאסור להפשיר במקום שאין היד שולטת ופירשו דהוא משום דגזרינן שמא יניח שם עד כדי בישול, ולפי"ז צריך לומר דעיקר הפלוגתא היא אם גזרינן שמא יניחנו זמן ארוך עד כדי בישול או לא גזרינן, אמנם לכאורה לא דמי אהדדי הא דברייתא והא דכלי ראשון דאם נותן כנגד המדורה ודאי אפשר דיניח שם זמן רב ויבוא לידי בישול אבל כשנותן מים לתוך הכלי ראשון דנותן מים הרבה שאין בהם אלא בלהפשיר בזה איכא רק חששא שמא חום של הכלי יש בו לחמם עד שתהא היד סולדת ויבשל, וא"כ צ"ע מנלן דחיישינן להא דדילמא לא גזרו בזה, ועוד דאם נימא דחיישינן לזה א"כ צריך לחשוש לזה טפי מבנותן כנגד המדורה דהתם איכא למימר דלא חיישינן שיבשל דהא רואה שמגיע לידי בישול ואז יסלק אבל כאן אם בכלי ראשון אפשר שיש בחומו לחמם את המים הניתנים בתוכו ודאי צריך למיחש טפי שמא יבשל ולא דמי למדורה (אמנם כל זה הוא רק אם נפרש נותן כנגד המדורה כפירש"י והרמב"ם דהיינו אצל האש ובכדי להפשיר מותר לו להשהות זמן כזה שיוכל לבוא לידי הפשר ולא לידי בישול אבל לפירוש התוס' והר"ן דכדי להפשיר היינו בריחוק מקום מהאש שלעולם אינו יכול לבוא שם לידי יד סולדת א"א לחלק כמו שכתבנו דגם שם במקום שעומד אינו יכול להתבשל).
**וזה** א"א לומר דהמחלוקת בין רב ור' יוחנן היא אם כלי ראשון יכול להוסיף חום כזה שתהא היד סולדת בו אף שנותן בו מים הרבה כדי להפשירן דהא בזה ודאי לא שייך לומר דפליגי ר"מ ורבנן בברייתא דריב"נ וקשה כמ"כ לומר דרב ור"י פליגי בהא, ועוד קשה דלפי דברי הגר"א צריך לומר דהא דאמר בירושלמי כאן וכאן אין היד שולטת היינו דאף בכלי שני כשנותן שם מים כדי להפשיר יכול להתחמם אח"כ מהכלי ורק דמותר משום דלא עשו הרחקה בכ"ש, וזה לא משמע כלל דכלי שני יוכל לחמם.
**והנה** לפימש"כ דלגירסתינו בירושלמי דעשו הרחקה בכלי ראשון ולא בכלי שני קאי על פלוגתא דר"מ ורבנן א"א לגרוס זה וזה שאין היד שולטת בו דהא כיון דפלוגתא דר"מ ורבנן הוא במים ובמים אין צריך לומר דאסור רק משום הרחקה כיון דבישול אינו אלא אם האור מהלך תחתיו ולכן כלי ראשון אסור רק משום הרחקה ובכלי שני דאין הרחקה מותר אפי' באין היד שולטת דהא זה שייך רק באוכלין דאיסורם משום בישול ותיקון האוכל אבל במים דענין הבישול הוא חימום וחימום אינו תלוי באור מהלך תחתיו וכיון דהירושלמי קאי על דין חמין ע"כ דהגירסא כאן וכאן כשהיד שולטת היינו אינה סולדת ומ"מ אסור בכלי ראשון משום הרחקה, ולפי"ז יצא לנו דבמים לתוך מים איכא משום חימום (העירני ע"ז ח"א) דלכאו' אפשר לומר דבמערב מים צוננים וחמים לא שייך בזה ענין חימום דאין זה אלא תערובות וגדר חימום הוא כשדבר אחד מחמם את השני אבל מים במים כיון שהם מתערבים זה בזה והצוננין פועלין בחמין כמו שהחמין בצוננין אין שייך בזה איסור חימום, (אבל מדברי הראשונים בדין עירוי מים חמין מכ"ר דכתבו בעירוי אינו מבשל הצוננין מפני שהוא מתערב מוכח דאם היה יכול לבשל הוי שייך בזה ענין בשול, והרי אנו דנין באם נעשה הכל חמין) ואף דלפי סברא זו לא שייך כלל במים המתערבים אסור חמום ואפי' ביד סולדת מ"מ קשה לומר כן וכנ"ל, עכ"פ נוכל לומר דבנתינת מים לתוך מים ליכא גדר האיסור של מוליד חום, שמוליד חום ענינו כשנותן דבר צונן על דבר חם וכמו כוזא דמיא ע"ג קומקום כנ"ל דאף דאינו מבשל את הצונן שעליו מחמם מיהא הוי וזה אסור אף באין היד סולדת וכנ"ל אבל בהא דכתב הרמב"ם בהל' ו' דמיירי בנותן צונן לתוך החמין התם ליכא משום מוליד חום כ"א משום בישול אתינן עלה ולכן כתב רבינו מפני שמחממן הרבה והיינו יד סולדת בו אבל באין היד סולדת בו מותר כיון דמערב חם בצונן, ולפי"ז יתיישב כל פסקי הרמב"ם, דבנותן קיתון של מים כנגד המדורה מותר להניח רק להפיג צינתן והיינו הפשרן ומותר להניח אפי' במקום שיכול לבוא לידי בישול וכמש"כ המ"מ, וה"ה במניח צונן ע"ג מיחם אבל לחממן אפילו בפחות מכדי היד סולדת אסור ודוקא במחמם כלאחר יד התירו עד שיעור שהיד סולדת, מיהו כל זה במחמם המים ע"י כלי או האש אבל במערב מים חמין במים צוננים מותר עד כדי שהיד סולדת בו דמשום מוליד חום ליכא במערב מים במים וכנ"ל.
**אמנם** אכתי אינו מיושב ד' הרמב"ם דבפ"ד ה"ו לא הזכיר כלל מים וכתב אין מניחין כלי שיש בו צונן ע"ג כלי חם בשבת שהרי מוליך בו חום בשבת ומדסתם משמע דאף בתבשיל כן וע"כ דמיירי לחמם בפחות מכדי שהיד סולדת בו והדרא קושיא לדוכתה, ועוד קשה ממה דכתב וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה כדי שיפשר ולא כדי שיחמם דהא גבי שמן נראה דחיובו משום מבשל ומגדר תיקון אוכלין וכן מוכח ממש"כ רבינו בהל' ה' דדוקא באמבטי אסור להניח פך של שמן מפני שהוא כמבשלו אלמא דאינו אסור בשמן אלא בישול ולא חימום ולמה כתב כדי שיפשר ולא שיחם.
**לכן** נראה דמה דכתב המ"מ דהרמב"ם מפרש כנגד המדורה כרש"י דלהפשיר תלוי בזמן ולא בריחוק מקום כתוס' והר"ן ולפי"ז מותר להניח אפילו במקום שאפשר לבוא לידי יד סולדת בו זהו דוקא עד כדי הפשרן וכמו שכ' בהלכה זו אבל אם המים פושרין והגיעו לידי חימום אסור אפי' לד' הרמב"ם ולאו משום דבמים אסרו חימום כל שהוא כנ"ל דבאמת אינו אסור אלא במקום שיוכל לבוא שם לשיעור שהיד סולדת בו אבל בריחוק מקום שאינו יכול לבוא לידי יד סולדת מותר והטעם בזה משום דאם יהא מותר להניח עד שיהא היד סולדת קשה לצמצם ובקל יבוא לידי יד סולדת דבין אין יד סולדת וסולדת שיעור מועט ולא יוכל לצמצם וגזרינן אפילו באם רק נתחמם שירחיקנו בריחוק מקום שלעולם לא יבוא לידי יד סולדת ועל יד המדורה עצמה שרינן רק עד הפשרה, ולפי"ז הא דאסור להעמיד דבר צונן ע"ג חם משום מוליד חום אינו אלא דכשיגיע לידי חמום כבר אסור להניחו שם שמא יבוא לידי יד סולדת, ושפיר נוכל לומר דהא דאסר רבה כוזא ע"ג קומקום איירי בחמום ואסור משום יד סולדת, וקיתון דמותר להניחו אצל המדורה ממש לדעת רבינו היינו רק עד הפשרה וכמש"כ עד שתפיג צינתן, ומיושב לפי"ז מה שהק' משמן דכתב רבינו דאינו מותר ליתנו כנגד המדורה רק כדי הפשר אף דלא שייך בו גדר חמום, כיון דלחמם כנגד המדורה אסור משום גזירה שמא יבוא לידי בישול ושייך אף בשמן, ואיסור זה שייך רק בכלי ראשון דשם יוכל לבוא לידי בישול ולא בכלי שני וכמש"כ הרמב"ם בהל' ה' דדוקא באמבטי לא יתן פך של שמן משום דנראה כמבשלו, ומש"כ הרמב"ם בהל' ג' אבל אינו משתטף כל גופו בצונן ומתחמם כנגד המדורה מפני שמפשר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין אינו קשה למש"כ דלגבי רחיצת כל גופו דהוא משום גזירת הבלנין גם הפשר דינו כחמין (ועי' בתוס' מ' ע"ב).
**ויש** עוד לעורר בהא דהקשה הבינת אדם בשע"צ דמדברי הרמב"ם בה' מעשר פ"ג ה' ט"ו מוכח דבשמן אף בכלי שני אם יד סולדת הוי בישול ובה' שבת כתב דדוקא באמבטי אסור אבל בכלי שני מותר, ונראה ליישב לפי"מ דמוכח מדברי רבינו בפ"ט מה' שבת גבי קולייס האיספנין דדברים הקלים מתבשלים אפילו בכלי שני ולכן אפשר דגבי שמן גזרו בכ"ש כל שהיד נכוית, וקשה לפי"ז מהא דרבי בפ' כירה מ' ע"ב טול בכלי שני והתם שמן הוי ומוכח דבכ"ש מותר, אמנם נראה דהתם כיון דמחמם ע"י כלי לא מהני רותח דכ"ש להרתיח את הכלי עד כדי להרתיח את השמן אבל התם מיירי במבשל השמן עצמו בכ"ש ושייך בו משום בישול אף בכלי שני.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sabbath 22:8:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sabbath 22:8:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sabbath/r/22:8:1)

**דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת אע"פ שהוא עכשיו צונן מותר לשרותו בחמין בשבת, ודבר שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אם לא היתה הדחתו גמר מלאכתו אבל אין שורין אותו בחמין. מותר להחם בחמה אע"פ שאסור להחם בתולדות חמה שאינו בא לטעות מחמה לאור לפיכך מותר ליתן מים צונן בשמש כדי שיחממו, וכן נותנין מים יפים לתוך מים רעים בשביל שיצננו, ונותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור. מערב אדם מים ומלח ושמן וטובל בו פתו או נותנו לתוך התבשיל והוא שיעשה מעט אבל הרבה אסור מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל, וכן לא יעשה מי מלח עזין והן שני שלישי מלח ושליש מים מפני שנראה כעושה מורייס, ומותר למלוח ביצה אבל צנון וכיוצא בו אסור מפני שנראה ככובש כבשים בשבת והכובש אסור מפני שהוא כמבשל ומותר לטבל צנון וכיוצא בו במלח ואוכל.**
**הרמ"א** בד"מ סי' שי"ח תמה על רבינו שכתב דאם רק נשרה בחמין מלפני השבת מותר לשרותו בחמין בשבת והלא לא נתבשל מלפני השבת ורבינו פסק בפ"ט דדוקא דבר שנתבשל כל צרכו אין בו משום בישול.
**והנה** בראש יוסף כתב לתרץ דהרמב"ם מיירי הכא במלוח וקוליס האיספנין דבהם אם רק נשרו בחמין היינו גמר מלאכתן ולא שייך תו בישול גבייהו, אמנם א"א לומר כן מדסתם רבינו דבריו ולא פירש דמיירי במליח מוכח דמיירי בכל אופן, ועיין עוד בראש יוסף שכתב דכל בישול שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אף דאין בו משום בישול מ"מ אסור הוא מדין חצי שיעור שאסור בכל התורה כולה, וראיתו מהא דפסק הרמב"ם בפ"ט הל' ה' דאם נתבשל כמאכל בן דרוסאי מצד אחד פטור ומוכח דעכ"פ איכא איסורא והיינו משום דהוי חצי שיעור.
**ולי** נראה דלא דמי כלל לחצי שיעור שבכל התורה דגדר האיסור של חצי שיעור שהוא חלק מדבר האסור ואף שאין בו שיעור בכדי ליחייב איסורא מיהא הוה אבל הכא כל שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישול כלל, והרי באם יבשל אחד עד לפני מאכל בן דרוסאי ואחר יגמור בישולו כמאב"ד ודאי שהשני יהא חייב לגמרי נמצא דלא שייך בבישול חלקים ושיעורים והחיוב הוא עצם הבישול וכל שלא הגיע לשיעור זה אינו כלום וזה שגומר חייב בלי הצטרפות עם הראשון, ומה שהוכיח הראש יוסף ממש"כ הרמב"ם בבישול מצד אחד נראה דאינו ראיה כלל דהתם באמת הי' בישול גמור דהא כמאכל בן דרוסאי חשיב בישול רק דפטור משום דנתבשל מצד אחד ואינו עשוי שיחלק את הבשר לשנים ואכתי לא תיקן בזה כלום והוי כמקלקל ולכך פטור אבל אסור דהא הבישול בפני עצמו הוה בישול גמור רק דאינו מועיל ובטלה חשיבותיה משא"כ כשלא הגיע למאב"ד אין בו משום בישול ולא שייך לאסור מדין חצי שיעור.
**ונראה** לבאר דהא דאסור לשרות בחמין בשבת דבר שלא נשרה מלפני השבת אינו משום התחלת בישול (דהא שרי' בחמין פחות ממאכל ב"ד) ומגדר חצי שיעור הא ביארנו דלא שייך בבישול גדר חצי שיעור אלא נראה דאיסורו הוא משום דשריית הבשר בחמין הוה תיקון קצת דעי"ז ראוי כבר לאוכלו ואיסורו משום תיקון האוכלין וגדר האיסור הוא כמו כובש כבשים דאסור מדרבנן משום דהוי כמו מבשל שע"י נתקן הדבר לאכילה וכמש"כ הרמב"ם בהל' י' והכובש אסור מפני שהוא כמבשל.
**אלא** דבאמת צריך ביאור דין דכבוש כמבושל גבי שבת דהא גם מבשל ממש בחמה מותר ורק בתולדות החמה גזרו אטו תולדות האור וא"כ אמאי אסור מבושל ע"י כבישה וגם לפי דברינו דכבישה הוא משום דין תיקון האוכלין ג"כ קשה דעכ"פ במבשל בחמה יהא ג"כ אסור משום תיקון אוכלין, והי' אפשר לומר דהא דמותר להחם בחמה היינו דוקא במידי דלא שייך תיקון וכמו שדייק הרמב"ם בהל' ט' לפיכך מותר ליתן מים צונן בשמש כדי שיחמו, וכן הוא לשון המשנה קמ"ו ע"ב ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו משום דבמים לא שייך כ"כ תיקון אוכלין, אלא דקשה ע"ז מהסוגיא בדף ל"ט ע"א דמיירי בביצה דשייך בה תיקון אוכלין וקאמר התם בחמה כו"ע לא פליגי דשרי ומבואר דבחמה מותר לבשל אף מידי דשייך בה תיקון אוכלין, וי"ל דשאני ביצה משאר מאכל דלא אמרינן דאסור משום תיקון אוכלין אלא במידי דאינו ראוי לאוכלו בלתי מבושל אבל ביצה אפשר לאכלה בלא בישול ואף דגם בשר חי אמרי' בגמ' דחזי לאומצא מ"מ רובא דעלמא אינם אוכלים כן אבל ביצה דרכה לגומעה חיה לכן ליכא בזה משום תיקון אוכלין, (ועוד נראה דשאני בישול בחמה דהא דלא שייך בזה בישול משום דאין דרך בישולו בכך לכן גם מטעם תיקון אוכלין ליכא דאין דרך תיקון בכך משא"כ בכבישה ובשרייה דרך תיקונו בכך).
**ולפימש"כ** מיושבים דברי רבינו כיון דכל איסור שריה בחמין בשבת אינו אלא משום תיקון אוכלין א"כ כיון שנשרה מע"ש וכבר נתקן שוב אין בו משום תיקון דשרייה ולכן שורין אותו בשבת והוה כמו בישול דאחרי שנתבשל כל צרכו תו לא שייך בישול.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sabbath 22:9:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sabbath 22:9:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sabbath/r/22:9:1)

**דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת אע"פ שהוא עכשיו צונן מותר לשרותו בחמין בשבת, ודבר שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אם לא היתה הדחתו גמר מלאכתו אבל אין שורין אותו בחמין. מותר להחם בחמה אע"פ שאסור להחם בתולדות חמה שאינו בא לטעות מחמה לאור לפיכך מותר ליתן מים צונן בשמש כדי שיחממו, וכן נותנין מים יפים לתוך מים רעים בשביל שיצננו, ונותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור. מערב אדם מים ומלח ושמן וטובל בו פתו או נותנו לתוך התבשיל והוא שיעשה מעט אבל הרבה אסור מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל, וכן לא יעשה מי מלח עזין והן שני שלישי מלח ושליש מים מפני שנראה כעושה מורייס, ומותר למלוח ביצה אבל צנון וכיוצא בו אסור מפני שנראה ככובש כבשים בשבת והכובש אסור מפני שהוא כמבשל ומותר לטבל צנון וכיוצא בו במלח ואוכל.**
**הרמ"א** בד"מ סי' שי"ח תמה על רבינו שכתב דאם רק נשרה בחמין מלפני השבת מותר לשרותו בחמין בשבת והלא לא נתבשל מלפני השבת ורבינו פסק בפ"ט דדוקא דבר שנתבשל כל צרכו אין בו משום בישול.
**והנה** בראש יוסף כתב לתרץ דהרמב"ם מיירי הכא במלוח וקוליס האיספנין דבהם אם רק נשרו בחמין היינו גמר מלאכתן ולא שייך תו בישול גבייהו, אמנם א"א לומר כן מדסתם רבינו דבריו ולא פירש דמיירי במליח מוכח דמיירי בכל אופן, ועיין עוד בראש יוסף שכתב דכל בישול שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אף דאין בו משום בישול מ"מ אסור הוא מדין חצי שיעור שאסור בכל התורה כולה, וראיתו מהא דפסק הרמב"ם בפ"ט הל' ה' דאם נתבשל כמאכל בן דרוסאי מצד אחד פטור ומוכח דעכ"פ איכא איסורא והיינו משום דהוי חצי שיעור.
**ולי** נראה דלא דמי כלל לחצי שיעור שבכל התורה דגדר האיסור של חצי שיעור שהוא חלק מדבר האסור ואף שאין בו שיעור בכדי ליחייב איסורא מיהא הוה אבל הכא כל שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישול כלל, והרי באם יבשל אחד עד לפני מאכל בן דרוסאי ואחר יגמור בישולו כמאב"ד ודאי שהשני יהא חייב לגמרי נמצא דלא שייך בבישול חלקים ושיעורים והחיוב הוא עצם הבישול וכל שלא הגיע לשיעור זה אינו כלום וזה שגומר חייב בלי הצטרפות עם הראשון, ומה שהוכיח הראש יוסף ממש"כ הרמב"ם בבישול מצד אחד נראה דאינו ראיה כלל דהתם באמת הי' בישול גמור דהא כמאכל בן דרוסאי חשיב בישול רק דפטור משום דנתבשל מצד אחד ואינו עשוי שיחלק את הבשר לשנים ואכתי לא תיקן בזה כלום והוי כמקלקל ולכך פטור אבל אסור דהא הבישול בפני עצמו הוה בישול גמור רק דאינו מועיל ובטלה חשיבותיה משא"כ כשלא הגיע למאב"ד אין בו משום בישול ולא שייך לאסור מדין חצי שיעור.
**ונראה** לבאר דהא דאסור לשרות בחמין בשבת דבר שלא נשרה מלפני השבת אינו משום התחלת בישול (דהא שרי' בחמין פחות ממאכל ב"ד) ומגדר חצי שיעור הא ביארנו דלא שייך בבישול גדר חצי שיעור אלא נראה דאיסורו הוא משום דשריית הבשר בחמין הוה תיקון קצת דעי"ז ראוי כבר לאוכלו ואיסורו משום תיקון האוכלין וגדר האיסור הוא כמו כובש כבשים דאסור מדרבנן משום דהוי כמו מבשל שע"י נתקן הדבר לאכילה וכמש"כ הרמב"ם בהל' י' והכובש אסור מפני שהוא כמבשל.
**אלא** דבאמת צריך ביאור דין דכבוש כמבושל גבי שבת דהא גם מבשל ממש בחמה מותר ורק בתולדות החמה גזרו אטו תולדות האור וא"כ אמאי אסור מבושל ע"י כבישה וגם לפי דברינו דכבישה הוא משום דין תיקון האוכלין ג"כ קשה דעכ"פ במבשל בחמה יהא ג"כ אסור משום תיקון אוכלין, והי' אפשר לומר דהא דמותר להחם בחמה היינו דוקא במידי דלא שייך תיקון וכמו שדייק הרמב"ם בהל' ט' לפיכך מותר ליתן מים צונן בשמש כדי שיחמו, וכן הוא לשון המשנה קמ"ו ע"ב ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו משום דבמים לא שייך כ"כ תיקון אוכלין, אלא דקשה ע"ז מהסוגיא בדף ל"ט ע"א דמיירי בביצה דשייך בה תיקון אוכלין וקאמר התם בחמה כו"ע לא פליגי דשרי ומבואר דבחמה מותר לבשל אף מידי דשייך בה תיקון אוכלין, וי"ל דשאני ביצה משאר מאכל דלא אמרינן דאסור משום תיקון אוכלין אלא במידי דאינו ראוי לאוכלו בלתי מבושל אבל ביצה אפשר לאכלה בלא בישול ואף דגם בשר חי אמרי' בגמ' דחזי לאומצא מ"מ רובא דעלמא אינם אוכלים כן אבל ביצה דרכה לגומעה חיה לכן ליכא בזה משום תיקון אוכלין, (ועוד נראה דשאני בישול בחמה דהא דלא שייך בזה בישול משום דאין דרך בישולו בכך לכן גם מטעם תיקון אוכלין ליכא דאין דרך תיקון בכך משא"כ בכבישה ובשרייה דרך תיקונו בכך).
**ולפימש"כ** מיושבים דברי רבינו כיון דכל איסור שריה בחמין בשבת אינו אלא משום תיקון אוכלין א"כ כיון שנשרה מע"ש וכבר נתקן שוב אין בו משום תיקון דשרייה ולכן שורין אותו בשבת והוה כמו בישול דאחרי שנתבשל כל צרכו תו לא שייך בישול.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sabbath 22:10:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sabbath 22:10:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sabbath/r/22:10:1)

**דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת אע"פ שהוא עכשיו צונן מותר לשרותו בחמין בשבת, ודבר שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אם לא היתה הדחתו גמר מלאכתו אבל אין שורין אותו בחמין. מותר להחם בחמה אע"פ שאסור להחם בתולדות חמה שאינו בא לטעות מחמה לאור לפיכך מותר ליתן מים צונן בשמש כדי שיחממו, וכן נותנין מים יפים לתוך מים רעים בשביל שיצננו, ונותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור. מערב אדם מים ומלח ושמן וטובל בו פתו או נותנו לתוך התבשיל והוא שיעשה מעט אבל הרבה אסור מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל, וכן לא יעשה מי מלח עזין והן שני שלישי מלח ושליש מים מפני שנראה כעושה מורייס, ומותר למלוח ביצה אבל צנון וכיוצא בו אסור מפני שנראה ככובש כבשים בשבת והכובש אסור מפני שהוא כמבשל ומותר לטבל צנון וכיוצא בו במלח ואוכל.**
**הרמ"א** בד"מ סי' שי"ח תמה על רבינו שכתב דאם רק נשרה בחמין מלפני השבת מותר לשרותו בחמין בשבת והלא לא נתבשל מלפני השבת ורבינו פסק בפ"ט דדוקא דבר שנתבשל כל צרכו אין בו משום בישול.
**והנה** בראש יוסף כתב לתרץ דהרמב"ם מיירי הכא במלוח וקוליס האיספנין דבהם אם רק נשרו בחמין היינו גמר מלאכתן ולא שייך תו בישול גבייהו, אמנם א"א לומר כן מדסתם רבינו דבריו ולא פירש דמיירי במליח מוכח דמיירי בכל אופן, ועיין עוד בראש יוסף שכתב דכל בישול שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אף דאין בו משום בישול מ"מ אסור הוא מדין חצי שיעור שאסור בכל התורה כולה, וראיתו מהא דפסק הרמב"ם בפ"ט הל' ה' דאם נתבשל כמאכל בן דרוסאי מצד אחד פטור ומוכח דעכ"פ איכא איסורא והיינו משום דהוי חצי שיעור.
**ולי** נראה דלא דמי כלל לחצי שיעור שבכל התורה דגדר האיסור של חצי שיעור שהוא חלק מדבר האסור ואף שאין בו שיעור בכדי ליחייב איסורא מיהא הוה אבל הכא כל שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישול כלל, והרי באם יבשל אחד עד לפני מאכל בן דרוסאי ואחר יגמור בישולו כמאב"ד ודאי שהשני יהא חייב לגמרי נמצא דלא שייך בבישול חלקים ושיעורים והחיוב הוא עצם הבישול וכל שלא הגיע לשיעור זה אינו כלום וזה שגומר חייב בלי הצטרפות עם הראשון, ומה שהוכיח הראש יוסף ממש"כ הרמב"ם בבישול מצד אחד נראה דאינו ראיה כלל דהתם באמת הי' בישול גמור דהא כמאכל בן דרוסאי חשיב בישול רק דפטור משום דנתבשל מצד אחד ואינו עשוי שיחלק את הבשר לשנים ואכתי לא תיקן בזה כלום והוי כמקלקל ולכך פטור אבל אסור דהא הבישול בפני עצמו הוה בישול גמור רק דאינו מועיל ובטלה חשיבותיה משא"כ כשלא הגיע למאב"ד אין בו משום בישול ולא שייך לאסור מדין חצי שיעור.
**ונראה** לבאר דהא דאסור לשרות בחמין בשבת דבר שלא נשרה מלפני השבת אינו משום התחלת בישול (דהא שרי' בחמין פחות ממאכל ב"ד) ומגדר חצי שיעור הא ביארנו דלא שייך בבישול גדר חצי שיעור אלא נראה דאיסורו הוא משום דשריית הבשר בחמין הוה תיקון קצת דעי"ז ראוי כבר לאוכלו ואיסורו משום תיקון האוכלין וגדר האיסור הוא כמו כובש כבשים דאסור מדרבנן משום דהוי כמו מבשל שע"י נתקן הדבר לאכילה וכמש"כ הרמב"ם בהל' י' והכובש אסור מפני שהוא כמבשל.
**אלא** דבאמת צריך ביאור דין דכבוש כמבושל גבי שבת דהא גם מבשל ממש בחמה מותר ורק בתולדות החמה גזרו אטו תולדות האור וא"כ אמאי אסור מבושל ע"י כבישה וגם לפי דברינו דכבישה הוא משום דין תיקון האוכלין ג"כ קשה דעכ"פ במבשל בחמה יהא ג"כ אסור משום תיקון אוכלין, והי' אפשר לומר דהא דמותר להחם בחמה היינו דוקא במידי דלא שייך תיקון וכמו שדייק הרמב"ם בהל' ט' לפיכך מותר ליתן מים צונן בשמש כדי שיחמו, וכן הוא לשון המשנה קמ"ו ע"ב ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו משום דבמים לא שייך כ"כ תיקון אוכלין, אלא דקשה ע"ז מהסוגיא בדף ל"ט ע"א דמיירי בביצה דשייך בה תיקון אוכלין וקאמר התם בחמה כו"ע לא פליגי דשרי ומבואר דבחמה מותר לבשל אף מידי דשייך בה תיקון אוכלין, וי"ל דשאני ביצה משאר מאכל דלא אמרינן דאסור משום תיקון אוכלין אלא במידי דאינו ראוי לאוכלו בלתי מבושל אבל ביצה אפשר לאכלה בלא בישול ואף דגם בשר חי אמרי' בגמ' דחזי לאומצא מ"מ רובא דעלמא אינם אוכלים כן אבל ביצה דרכה לגומעה חיה לכן ליכא בזה משום תיקון אוכלין, (ועוד נראה דשאני בישול בחמה דהא דלא שייך בזה בישול משום דאין דרך בישולו בכך לכן גם מטעם תיקון אוכלין ליכא דאין דרך תיקון בכך משא"כ בכבישה ובשרייה דרך תיקונו בכך).
**ולפימש"כ** מיושבים דברי רבינו כיון דכל איסור שריה בחמין בשבת אינו אלא משום תיקון אוכלין א"כ כיון שנשרה מע"ש וכבר נתקן שוב אין בו משום תיקון דשרייה ולכן שורין אותו בשבת והוה כמו בישול דאחרי שנתבשל כל צרכו תו לא שייך בישול.