## Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit Chapter 17

###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 17:2:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 17:2:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/17:2:1)

**חשב ראשונה מחשבת הזמן ושתק בשאר או שנתן כולן כתקנן חוץ מן האחרונה שנתן במחשבת הזמן הרי זה פסול ואינו פגול עד שיזה כולן במחשבת הזמן, שהרי כולן כמתנה אחת הן. טבילת אצבע בדם חטאות הפנימיות מפגלת. כיצד חשב בשעת טבילת אצבע בדם מחשבת הזמן הרי זה כמחשב בשעת הזייה.**
**ואינו** פגול עד שיזה וכו', קשה דהא פסק בהל' ד' ה' ו' דפגול אינו אלא כשיחשוב בחוץ בדבר הנעשה בחוץ. וא"כ למה כתב כאן בדמים הניתנים על מזבח הפנימי דהוא פגול. איברא דהוא משנתנו בריש פ' בית שמאי, וכן הא דטבילת אצבע מפגלת הוא מימרא דר' ינאי, אבל אפשר דלא סברי כר"א משום ר' יוסי דדוקא בדבר הנעשה בחוץ אבל הרמב"ם דפסק כמותו והוא משום דאמר רב הלכה כמותו, איך אפשר שיהי' פגול בדמים הפנימיים, וראיתי שעמד בזה הקרן אורה וכתב דהרמב"ם סובר דדוקא מחוץ לפנים או מפנים לחוץ לא הוי פגול. אבל מפנים לפנים הוי פגול, וא"א לומר כן דהא ריב"ל דריש משלמים ואמר עד שיהיו מעשיו ומחשבותיו על מזבח החיצון, והקרן אורה כתב ג"כ דלא יתיישב בזה מה שכתב הרמב"ם ואינו פגול עד שיזה כולן במחשבת הזמן. והיכי משכחת פגול בזריקה במחשבת הזמן, ע"כ לשפוך שיריים או להקטיר אימורין למחר, א"כ הוא מפנים לחוץ, וכתב דיש לומר שהזה בין הבדים ע"מ לגמור ההזאה למחר בהיכל למ"ד הקטרה מפגלת הקטרה, אבל לא קיי"ל כן כמש"כ הרמב"ם בפט"ז, וגם בעצמו כתב דמהברייתא מוכח דבעינן דוקא מחשבה בחוץ, ונשאר בתימה בדעת הרמב"ם.
**והנה** לשיטת הרמב"ם בפ"ב מהל' פסוה"מ דגם הניתנים בפנים שנתנם בחוץ אמרינן שלא במקומו כמקומו דמי לכפרת הבעלים, א"כ הי' אפשר לפרש דין טבילת אצבע, וכן מה דפסק דבמתנות שבפנים אם הזה במחשבת חוץ לזמנו נעשה פגול היינו אם חשב והזה הכל בחוץ, אלא דא"א לומר כן דהא אמרינן בדף כ"ז דזריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פגול, ואף דהי' אפשר דבקרבנות של פנים שהם נשרפין לא שייך כל הדין דלא שריא בשר באכילה, אבל מדברי הרמב"ם בפט"ז מוכח להדיא דגם בקרבנות פנים שייך האי דינא שחשב בין כל הדברים הניתנים שלא במקומן שאינו פגול אם חשב ליתן חוץ לזמנו ושלא במקומו גם דם הניתן בפנים בהיכל לתתו למחר במזבח החיצון. ובטעמא דמילתא אף דודאי פרים הנשרפין אף דיש נ"מ בין כשרים ובין פסולין למקום שרפתן, מ"מ ודאי לא שייך בהם גדר זריקה דשריא בשר באכילה. וכן מוכח מד' הירושלמי ביומא פ"י הל' ו' דאין לזרוק על פרים הנשרפין עד דאיכא אימורין. ולא מהני מה דאיכא בשר הפרים לשרפתן. צריך לומר דכיון דילפינן משלמים וכיון דבשלמים אם חשב לזרוק הדם חוץ לזמנו ושלא במקומו לא הוי פגול, ה"נ בפרים הנשרפין כיון דלגבי עיקר הקרבן יש בזה פסול לא מהני פגול אף שלכפרתן אין חסרון שלא במקומו, עכ"פ א"כ לא נוכל ליישב דמיירי שזרק הדם שלא במקומו דא"כ לא הוי פגול.
**והנה** בגמ' שם בדף כ"ז איתא דר"ל פליג אשמואל ומפרש מתני' דפסול ממש ומוקי מתני' שנתן במחשבה, וטעמא דאין בו כרת משום דנתן שלא במקומן וזריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פגול וכשמואל, ואמר הגמ' ולשמואל מאי אין בו כרת, ומשני ה"ק אם נתן במחשבה אין בו כרת, והרמב"ם בפיהמ"ש כתב ומה שאמר אין בו כרת רצה לומר מי שאכל מן הבשר הזה שאירע בזריקת דמו השינוי הזה אין בו כרת. והוא פלא שמפרש מתני' דלא כמו דאמר הגמ' לשמואל דהיינו אם נתן במחשבה, אכן מצאתי בדקדוקי סופרים שהביא גירסת כת"י ר' ב' דליתא שם ולשמואל מאי אין בו כרת, וגם ליתא שם תיבת "קשיא", ולפי גירסתם ע"כ דהא דמשני ה"ק אם נתן במחשבה אין בו כרת, קאי על ר' יוחנן ומשמע דעל שמואל לא פריך מאי אין בו כרת דנפרש כמו שפי' הרמב"ם דאשמעינן דמי שאכל מן הבשר שנעשה בו שינוי זה אין בו כרת, וזהו דוקא לשמואל דעכ"פ נעשה כאן שינוי בזריקת הקרבן, אבל לר' יוחנן דסבר דשלא במקומו לאו כמקומו, ואם יש דם הנפש יחזור כשר ויקבל, א"כ בודאי לא שייך להשמיענו דאין בו כרת, ולזה משני אם נתן במחשבה, אבל לשמואל הפי' במתני' כמש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש.
**ולפי"ז** נוכל לומר דשמואל ור"ל חולקים בהך דינא דלר"ל דמוקי מתני' כשנתן במחשבה ושלא במקומו כמקומו, ומה דאין בו כרת הוא משום דזריקה דלא שריא בשר באכילה אינו מביא לידי פגול א"כ ע"כ גם אם המחשבה לא היתה לזרוק שלא במקומו, אלא זרק שלא במקומו ג"כ אינו מביא לידי פגול, כיון דעכ"פ בסוף היתה זריקה דאינה מתרת בשר באכילה, ולר"ל צריך לאוקמי הברייתא דמייתי הגמ' בזבחים דף מ"ב ובמנחות דף ט"ז בדמים הניתנין על המזבח הפנימי פלוגתא דר"מ וחכמים אם צריך לפגל בכל ההזאות דלא כר"א משום ר' יוסי ודלא כהלכה, וכן הא דר' ינאי דאמר טבילת אצבע מפגלת ואפשר דר"ל בעצמו לא סבר כר"א, אבל לשמואל דלא מוקי מתני' בנתן במחשבה אפשר לומר דדוקא בחישב ליתן חוץ למקומו אין בו פגול, דעל זה משני הגמ' בדף כ"ז אליבא דשמואל שהמחשבה היתה באופן דלא שריא בשר באכילה, אבל אם המחשבה ליתן במקומו וחוץ לזמנו, ורק הוא נתן אח"כ חוץ למקומו בזה אפשר דאין כאן חסרון בדין פגול.
**איברא** דבדף כ"ח ע"ב דרשינן כהרצאת כשר כן הרצאת פסול, מה הרצאת כשר עד שיקריבו כל מתיריו, אף הרצאת פסול עד שיקריבו כל מתיריו, ומשמע דצריך מתירי הקרבן יש לומר דזהו לחייב משום פגול על אכילת הבשר, אבל לפסול הקרבן מלכפר אפשר דגם אם נתן שלא במקומו נעשה פגול לפגל הקרבן כיון שהוקרבו המתירין לכפרת הבעלים, ואף דמר זוטרא אמר זריקא דשריא בשר באכילה מייתי לידי פגול, אפשר לפרש דהכל קאי על מחשבת הזריקה, דמחשבה על זריקה כזו דלא שריא בשר באכילה אינה מביאה לידי פגול, אף דרש"י מפרש דשני הדינים נכללים בזה בין אם היתה המחשבה על זריקה דלא שריא בין אם היתה זריקה דלא שריא, אבל לדעת הרמב"ם נוכל לומר דלשמואל דוקא אם היתה מחשבה על זריקה שאינה מתרת הבשר לאכילה, וזה מוכרח מדברי הרמב"ם בפט"ז הל' ו' שלא כתב אלא דין אם חשב ליתן שלא במקומו, ואף דבפי"ח הל' ט"ז כתב דאינו חייב משום פגול עד שיקרבו מתירין, זהו בדין לחייב משום פגול על מה שיאכל וכמש"כ.
**אכן** עוד אינו מיושב לפרש ד' הרמב"ם דהוא אם נתן שלא במקומו, דבפי"ד הל' ב' בארתי ד' הרמב"ם במה שכתב יש קרבנות וכו' דכונתו בעבודת טמא דעושה שירים, ומ"מ אם עשה במחשבה אף שאינו פוסל אלא הראוי לעבודה מ"מ לענין זה מהני המחשבה לקולא דאין הטמא פוסל ואינו עושה שירים, וכמש"כ התוס' בדף כ"ז ע"ב בדין טמא שזרק שלא במקומו דאינו עושה שירים כיון דאיכא שני פסולים, והארכתי בזה בפ"א הל' כ"ח, וא"כ איך נפרש דמיירי כשזרק שלא במקומו דהא מוכח דאף דשלא במקומו כמקומו דמי, הוא דוקא אם נעשה בהכשר ולא אם נעשה בפסול, וכיון דאמרינן דאינו עושה שירים ודאי לא נעשה פגול.
**אולם** כיון דאין לנו דרך אחר בישוב דברי הרמב"ם, מוכרחים אנו לחלק דאף דטמא שחשב חוץ לזמנו אינו עושה שירים ולא נפסל דם הנפש, וכן בטמא שזרק שלא במקומו ג"כ אינו עושה שירים מ"מ כשזרקן שלא במקומן במחשבת חוץ לזמנו נעשה פגול, וטעמא משום דכיון דשלא במקומן כמקומן דמי לדין הרצאת הקרבן ובזריקת חוץ לזמנו דעושה שירים, אמרה הגמ' הטעם משום דמרצה לפגולו, וא"כ הוא גדר אחד, וגם לדין פגול אמרינן דשלא במקומו כמקומו דמי, ודוקא בטמא דטעמא הוא משום דמרצה בקרבן צבור, כדאמר במעילה דף ה' בזה הוא דאמרינן דדוקא בטמא שעשה בהכשר גמור ולא כשנצטרף לזה מחשבת חוץ לזמנו או שלא במקומו, אבל שלא במקומו שנצטרף עם מחשבת חוץ לזמנו שפיר נעשה פגול דדוקא בטמא דלענין פגול בעינן דוקא הראוי לעבודה, לכן אמרינן דגם שירים אינו עושה, אבל שלא במקומו אינו חסרון לדין פגול, כיון דכמקומו הוא לענין הרצאה, לכן גם לפגול אינו חסרון כיון דמרצה לפגולו.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 17:3:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 17:3:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/17:3:1)

**חשב ראשונה מחשבת הזמן ושתק בשאר או שנתן כולן כתקנן חוץ מן האחרונה שנתן במחשבת הזמן הרי זה פסול ואינו פגול עד שיזה כולן במחשבת הזמן, שהרי כולן כמתנה אחת הן. טבילת אצבע בדם חטאות הפנימיות מפגלת. כיצד חשב בשעת טבילת אצבע בדם מחשבת הזמן הרי זה כמחשב בשעת הזייה.**
**ואינו** פגול עד שיזה וכו', קשה דהא פסק בהל' ד' ה' ו' דפגול אינו אלא כשיחשוב בחוץ בדבר הנעשה בחוץ. וא"כ למה כתב כאן בדמים הניתנים על מזבח הפנימי דהוא פגול. איברא דהוא משנתנו בריש פ' בית שמאי, וכן הא דטבילת אצבע מפגלת הוא מימרא דר' ינאי, אבל אפשר דלא סברי כר"א משום ר' יוסי דדוקא בדבר הנעשה בחוץ אבל הרמב"ם דפסק כמותו והוא משום דאמר רב הלכה כמותו, איך אפשר שיהי' פגול בדמים הפנימיים, וראיתי שעמד בזה הקרן אורה וכתב דהרמב"ם סובר דדוקא מחוץ לפנים או מפנים לחוץ לא הוי פגול. אבל מפנים לפנים הוי פגול, וא"א לומר כן דהא ריב"ל דריש משלמים ואמר עד שיהיו מעשיו ומחשבותיו על מזבח החיצון, והקרן אורה כתב ג"כ דלא יתיישב בזה מה שכתב הרמב"ם ואינו פגול עד שיזה כולן במחשבת הזמן. והיכי משכחת פגול בזריקה במחשבת הזמן, ע"כ לשפוך שיריים או להקטיר אימורין למחר, א"כ הוא מפנים לחוץ, וכתב דיש לומר שהזה בין הבדים ע"מ לגמור ההזאה למחר בהיכל למ"ד הקטרה מפגלת הקטרה, אבל לא קיי"ל כן כמש"כ הרמב"ם בפט"ז, וגם בעצמו כתב דמהברייתא מוכח דבעינן דוקא מחשבה בחוץ, ונשאר בתימה בדעת הרמב"ם.
**והנה** לשיטת הרמב"ם בפ"ב מהל' פסוה"מ דגם הניתנים בפנים שנתנם בחוץ אמרינן שלא במקומו כמקומו דמי לכפרת הבעלים, א"כ הי' אפשר לפרש דין טבילת אצבע, וכן מה דפסק דבמתנות שבפנים אם הזה במחשבת חוץ לזמנו נעשה פגול היינו אם חשב והזה הכל בחוץ, אלא דא"א לומר כן דהא אמרינן בדף כ"ז דזריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פגול, ואף דהי' אפשר דבקרבנות של פנים שהם נשרפין לא שייך כל הדין דלא שריא בשר באכילה, אבל מדברי הרמב"ם בפט"ז מוכח להדיא דגם בקרבנות פנים שייך האי דינא שחשב בין כל הדברים הניתנים שלא במקומן שאינו פגול אם חשב ליתן חוץ לזמנו ושלא במקומו גם דם הניתן בפנים בהיכל לתתו למחר במזבח החיצון. ובטעמא דמילתא אף דודאי פרים הנשרפין אף דיש נ"מ בין כשרים ובין פסולין למקום שרפתן, מ"מ ודאי לא שייך בהם גדר זריקה דשריא בשר באכילה. וכן מוכח מד' הירושלמי ביומא פ"י הל' ו' דאין לזרוק על פרים הנשרפין עד דאיכא אימורין. ולא מהני מה דאיכא בשר הפרים לשרפתן. צריך לומר דכיון דילפינן משלמים וכיון דבשלמים אם חשב לזרוק הדם חוץ לזמנו ושלא במקומו לא הוי פגול, ה"נ בפרים הנשרפין כיון דלגבי עיקר הקרבן יש בזה פסול לא מהני פגול אף שלכפרתן אין חסרון שלא במקומו, עכ"פ א"כ לא נוכל ליישב דמיירי שזרק הדם שלא במקומו דא"כ לא הוי פגול.
**והנה** בגמ' שם בדף כ"ז איתא דר"ל פליג אשמואל ומפרש מתני' דפסול ממש ומוקי מתני' שנתן במחשבה, וטעמא דאין בו כרת משום דנתן שלא במקומן וזריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פגול וכשמואל, ואמר הגמ' ולשמואל מאי אין בו כרת, ומשני ה"ק אם נתן במחשבה אין בו כרת, והרמב"ם בפיהמ"ש כתב ומה שאמר אין בו כרת רצה לומר מי שאכל מן הבשר הזה שאירע בזריקת דמו השינוי הזה אין בו כרת. והוא פלא שמפרש מתני' דלא כמו דאמר הגמ' לשמואל דהיינו אם נתן במחשבה, אכן מצאתי בדקדוקי סופרים שהביא גירסת כת"י ר' ב' דליתא שם ולשמואל מאי אין בו כרת, וגם ליתא שם תיבת "קשיא", ולפי גירסתם ע"כ דהא דמשני ה"ק אם נתן במחשבה אין בו כרת, קאי על ר' יוחנן ומשמע דעל שמואל לא פריך מאי אין בו כרת דנפרש כמו שפי' הרמב"ם דאשמעינן דמי שאכל מן הבשר שנעשה בו שינוי זה אין בו כרת, וזהו דוקא לשמואל דעכ"פ נעשה כאן שינוי בזריקת הקרבן, אבל לר' יוחנן דסבר דשלא במקומו לאו כמקומו, ואם יש דם הנפש יחזור כשר ויקבל, א"כ בודאי לא שייך להשמיענו דאין בו כרת, ולזה משני אם נתן במחשבה, אבל לשמואל הפי' במתני' כמש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש.
**ולפי"ז** נוכל לומר דשמואל ור"ל חולקים בהך דינא דלר"ל דמוקי מתני' כשנתן במחשבה ושלא במקומו כמקומו, ומה דאין בו כרת הוא משום דזריקה דלא שריא בשר באכילה אינו מביא לידי פגול א"כ ע"כ גם אם המחשבה לא היתה לזרוק שלא במקומו, אלא זרק שלא במקומו ג"כ אינו מביא לידי פגול, כיון דעכ"פ בסוף היתה זריקה דאינה מתרת בשר באכילה, ולר"ל צריך לאוקמי הברייתא דמייתי הגמ' בזבחים דף מ"ב ובמנחות דף ט"ז בדמים הניתנין על המזבח הפנימי פלוגתא דר"מ וחכמים אם צריך לפגל בכל ההזאות דלא כר"א משום ר' יוסי ודלא כהלכה, וכן הא דר' ינאי דאמר טבילת אצבע מפגלת ואפשר דר"ל בעצמו לא סבר כר"א, אבל לשמואל דלא מוקי מתני' בנתן במחשבה אפשר לומר דדוקא בחישב ליתן חוץ למקומו אין בו פגול, דעל זה משני הגמ' בדף כ"ז אליבא דשמואל שהמחשבה היתה באופן דלא שריא בשר באכילה, אבל אם המחשבה ליתן במקומו וחוץ לזמנו, ורק הוא נתן אח"כ חוץ למקומו בזה אפשר דאין כאן חסרון בדין פגול.
**איברא** דבדף כ"ח ע"ב דרשינן כהרצאת כשר כן הרצאת פסול, מה הרצאת כשר עד שיקריבו כל מתיריו, אף הרצאת פסול עד שיקריבו כל מתיריו, ומשמע דצריך מתירי הקרבן יש לומר דזהו לחייב משום פגול על אכילת הבשר, אבל לפסול הקרבן מלכפר אפשר דגם אם נתן שלא במקומו נעשה פגול לפגל הקרבן כיון שהוקרבו המתירין לכפרת הבעלים, ואף דמר זוטרא אמר זריקא דשריא בשר באכילה מייתי לידי פגול, אפשר לפרש דהכל קאי על מחשבת הזריקה, דמחשבה על זריקה כזו דלא שריא בשר באכילה אינה מביאה לידי פגול, אף דרש"י מפרש דשני הדינים נכללים בזה בין אם היתה המחשבה על זריקה דלא שריא בין אם היתה זריקה דלא שריא, אבל לדעת הרמב"ם נוכל לומר דלשמואל דוקא אם היתה מחשבה על זריקה שאינה מתרת הבשר לאכילה, וזה מוכרח מדברי הרמב"ם בפט"ז הל' ו' שלא כתב אלא דין אם חשב ליתן שלא במקומו, ואף דבפי"ח הל' ט"ז כתב דאינו חייב משום פגול עד שיקרבו מתירין, זהו בדין לחייב משום פגול על מה שיאכל וכמש"כ.
**אכן** עוד אינו מיושב לפרש ד' הרמב"ם דהוא אם נתן שלא במקומו, דבפי"ד הל' ב' בארתי ד' הרמב"ם במה שכתב יש קרבנות וכו' דכונתו בעבודת טמא דעושה שירים, ומ"מ אם עשה במחשבה אף שאינו פוסל אלא הראוי לעבודה מ"מ לענין זה מהני המחשבה לקולא דאין הטמא פוסל ואינו עושה שירים, וכמש"כ התוס' בדף כ"ז ע"ב בדין טמא שזרק שלא במקומו דאינו עושה שירים כיון דאיכא שני פסולים, והארכתי בזה בפ"א הל' כ"ח, וא"כ איך נפרש דמיירי כשזרק שלא במקומו דהא מוכח דאף דשלא במקומו כמקומו דמי, הוא דוקא אם נעשה בהכשר ולא אם נעשה בפסול, וכיון דאמרינן דאינו עושה שירים ודאי לא נעשה פגול.
**אולם** כיון דאין לנו דרך אחר בישוב דברי הרמב"ם, מוכרחים אנו לחלק דאף דטמא שחשב חוץ לזמנו אינו עושה שירים ולא נפסל דם הנפש, וכן בטמא שזרק שלא במקומו ג"כ אינו עושה שירים מ"מ כשזרקן שלא במקומן במחשבת חוץ לזמנו נעשה פגול, וטעמא משום דכיון דשלא במקומן כמקומן דמי לדין הרצאת הקרבן ובזריקת חוץ לזמנו דעושה שירים, אמרה הגמ' הטעם משום דמרצה לפגולו, וא"כ הוא גדר אחד, וגם לדין פגול אמרינן דשלא במקומו כמקומו דמי, ודוקא בטמא דטעמא הוא משום דמרצה בקרבן צבור, כדאמר במעילה דף ה' בזה הוא דאמרינן דדוקא בטמא שעשה בהכשר גמור ולא כשנצטרף לזה מחשבת חוץ לזמנו או שלא במקומו, אבל שלא במקומו שנצטרף עם מחשבת חוץ לזמנו שפיר נעשה פגול דדוקא בטמא דלענין פגול בעינן דוקא הראוי לעבודה, לכן אמרינן דגם שירים אינו עושה, אבל שלא במקומו אינו חסרון לדין פגול, כיון דכמקומו הוא לענין הרצאה, לכן גם לפגול אינו חסרון כיון דמרצה לפגולו.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 17:20:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 17:20:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/17:20:1)

**כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם אם זרק דמן לשמן הרי אלו פסולין, זרק דמן במחשבת הזמן אחר שאבד הלחם, הרי אלו ספק אם הותרו באכילה או לא הותרו.**
**וזרק** דמן במחשבת הזמן, הכ"מ כתב דהוא ט"ס וצ"ל שלא לשמן, דכן מבואר בגמ', והוא מוכרח דאיזה טעם הוא שמחשבת הזמן יתיר באכילה, אח"כ הביא ד' ר' יהושע הנגיד שמיישב הגירסא במחשבת הזמן ומפרש דכיון שנאבד הלחם אחר שחיטת הכבשים הוא ספק אם בזה שאבד הלחם נעשו הכבשים חולין ולא יפסלו בזה שזרקן שלא לשמן, או שאינה חולין ויפסלו, ודבריו תמוהים דהא אם אבד הלחם אבדו הכבשים אם הוקבעו בתנופה, ולשון אבדו הכבשים מוכח דנפסלו, אלא דקודם שחיטה אפשר דירעו עד שיסתאבו, אבל כאן שכבר נשחטו, ודין הוא דאבד הלחם אבדו הכבשים, וא"כ היאך אפשר דאחר שחיטה יעשו חולין, וראיתי בס' הר המוריה שכתב לתמוה דכיון דהוו כחולין, א"כ אמאי הותרו באכילה ליהוי כחולין שנשחטו בעזרה, ודבריו תמוהין דהא מפרש שאבד הלחם אחר שחיטה ובשעת שחיטה היו כשרים, וא"כ אף שנפסלו עכשיו בשביל שאבד הלחם למה יהיה להם דין חולין שנשחטו בעזרה, דהוא דוקא אם בשעת שחיטה היו חולין וכדילפינן בזה בקדושין דף נ"ז ע"ב, אלא דזה תימה דאיך אפשר שבשעת שחיטה היו קדשים ואחר שחיטה יעשו חולין, ולכן ודאי העיקר כהכ"מ שצ"ל שלא לשמן כדאיתא בגמ'.
**והנה** במה שפסק הרמב"ם דהוי ספק עמד הכ"מ דהא בגמ' בעי ר' ירמיה מר' זירא הך דינא ואמר לו יש לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו, וא"כ פשיט ליה דאינו כשר, והביא מד' הר"י קורקוס דכיון דלא בדרך פשיטות איתמר בעיין לא איפשטא ותירוצו אינו ברור דמשמע דר"ז השיב דודאי אינו כשר, וכתב בס' הר המוריה דר' זירא קאי בשיטתיה דרב הונא בזבחים דף קי"ד דפריך על רב חלקיה בר טובי, והרמב"ם בפי"ח מהל' מעה"ק הל' י' פסק כרב חלקיה, ודבריו תמוהים דבמנחות אמר ר"ז יש לך דבר שנראה לשמו ונדחה מלשמו ואינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו, ואמר ע"ז והרי פסח בשאר ימות השנה, ואמר הכי קאמינא יש לך דבר שנראה לשמו ונשחט לשמו ונדחה מלשמו ואינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו, ובזבחים דף קי"ד דפריך ר"ה על רב חלקי' פריך כך מהא דפסח בשאר ימות השנה, ובזה לא קיי"ל כרב הונא, אבל ר"ז הא פריך מנשחט ונדחה, והחלוק פשוט דכיון דקיי"ל דאין בע"ח נדחין, א"כ קושיא דרב הונא אינו להלכה לומר דנדחה מלשמו דהא בע"ח אינם נדחין, אבל הכא פריך מנשחט ונדחה דהוי דחוי.
**ונראה** דבזבחים דף ל"ד ע"ב פריך הגמ' וליהוי דחוי וע"ש בתוס', וא"ר ירמי' מדיפתי משמי' דרבא הא מני חנן המצרי דלית לי' דחויין, רב אשי אמר כל שבידו לא הוה דיחוי, וא"כ יש לומר דר"ז דפריך משום דנראה ונשחט ונדחה אף דיש לו עצה לזרוק דמו שלא לשמו, מ"מ סבר כיון דבסתמו הוא לשמו א"כ לגבי מה שהוא עומד בסתמו אינו כשר, וכדאמר שם בזבחים דף קי"ד במה דאמר רב חלקי' דאם שחטו שלא לשמו חייב, דפריך אי הכי לשמו נמי ניחייב הואיל וראוי לשלא לשמו בפנים, ומשני בעי עקירה, ופירש"י וכל כמה דלא איעקר שם אשם מיניה סתמיה לאו למיעקר קאי ולאו ראוי הוא, ולכן שפיר אמר ר' זירא דנשחט ונדחה, אבל כל זה משום דסבר ר' זירא דלא אמרינן כל שבידו לא הוי דחוי, אבל לרב אשי דאמר דכל שבידו לא הוי דחוי א"כ לא נדחה כלל, כיון שבידו לזרקו שלא לשמו, ואף שהתוס' כתבו שם בד"ה כל שבידו דמה דאסור לעשות לא אמרינן שבידו, והכא לכאורה איכא איסור לזרוק שלא לשמו מקרא דלא יחשב, אבל זה אינו דהא ר' ירמי' בעי לכתחלה מהו שיזרוק דמן שלא לשמן, ומוכח דכאן כיון דאם יזרוק לשמן יהיו פסולין ליכא לאו דלא יחשב, וממילא בידו לזרוק שלא לשמן, וקיי"ל כרב אשי דכל שבידו לא הוי דחוי, וממילא ליתא לפירכא דר' זירא, ומיושב דברי הרמב"ם דהוי ספק.