## Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit Chapter 18

###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:1:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:1:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/18:1:1)

**כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים הרי זה עובר בלא תעשה שהרי הוא אומר לא יחשב. מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה שהרי הוא דומה למטיל מום בקדשים, ואע"פ כן אינו לוקה שאין המחשבה מעשה.**
**המל"מ** הביא ד' הרמב"ן במנין המצות (והוא בהמצות שהוסיף על מנין הרמב"ם מל"ת ד') שמנה מחשב בקדשים מקרא דלא תזבח וגו' אשר יהי' בו מום כל דבר רע, והביא דבספרי למדו מקרא זה שוחט ומקריב בע"מ ושאר פסולים, וגם מחשב בקדשים, ותמה על הרמב"ם שלא מנה זה וכתב בטעמו שהוא נכלל עם הקרבת בע"מ, והמגלת אסתר כתב שאם כן הי' לו להביא במצות הקרבת בע"מ גם דין מחשב בקדשים כאשר עשה בשאר לאוי הכללות, ואני תמה על הרמב"ן והמג"א דהא הרמב"ם כאן לא למד מקרא דלא תזבח אלא מלא יחשב, והרמב"ן שם בדבריו מביא דברי ר' ינאי שלמד מלא יחשב ומ"מ מיישב דעת הרמב"ם בדברי הספרי, והרמב"ם כאן דימה זה לבע"מ אבל לא להקרבת בע"מ אלא לעשיית מום בקדשים, וזהו לאו אחר מקרא דכל מום לא יהי' בו.
**אח"כ** ראיתי בד' החינוך שציין המל"מ לדבריו שכתב טעם זה שכתב הרמב"ן אבל לא מלא תזבח אלא שהוא סניף ללאו דכל מום לא יהי' בו שנלמד מזה לאו למטיל מום בקדשים, ולפי"מ שכתב המג"א גם בזה קשה דא"כ הי' להרמב"ם לכתוב במנ"ת דמטיל מום גם דין מחשב בקדשים, והמג"א מיישב משום שאיסור מחשבת פגול בקרבן הוא חלק מחלקי המצוה של הקרבן, וא"צ למנות זה כמו שכתב הרמב"ם בשורש י"ב, וגם זה אינו מיושב דשם בשורש י"ב כתב שדינים כלליים בכל הקרבנות נמנים למצות כמו המצוה ליתן מלח על הקרבן, והל"ת של לא תשבית מלח, וכן מצינו חילוק בין עשה לל"ת, דמצות אכילת צלי בפסח לא מנה למצוה בפ"ע והל"ת שלא לאכול נא ומבושל מנה לל"ת בפ"ע, ובאר שם המנ"ח דיש חילוק בזה בין עשה לל"ת, א"כ עוד אינו מבורר בל"ת דלא יחשב שלא הי' צריך למנות.
**ונראה** לפי"מ שכתב כאן הרמב"ם מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה, שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים, ובפי"ג הל' ב' כתב מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו אינו מדבר אלא במחשב בשעת הקרבה שיאכל ממנו בשלישי וכו' כך למדו מפי השמועה אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח אם חשב עליהן לאחר זמנו הרי הקרבן פגול, והנה מפרש עיקר קרא רק בדין זה שנעשה פגול, ולכאורה הי' אפשר לפרש דמה שכתב כאן שבכלל דין זה הוא על שאר מחשבות שפוסלות הקרבן, כמו בחוץ למקומו או בחטאת שחשב שלא לשמו, אבל על מחשבת חוץ לזמנו כיון שכתב בפי"ג שמפי השמועה למדו שעיקר קרא דואם האכל יאכל הוא במחשב, וזהו על מה דכתיב פגול הוא לא ירצה, א"כ מה דכתיב אח"כ המקריב אותו לא יחשב הוא ע"כ לאו על מחשבת חוץ לזמנו, אבל מדברי הרמב"ם שלא כתב דעל חוץ לזמנו הוא עיקר קרא דלא יחשב, ועל שאר מחשבות הוא בכלל דין זה, ומוכח דעיקר לאו דלא יחשב אינו מעיקר פשטיה דקרא, אף דרישא דקרא דואם האכל ודאי הוא דוקא על מחשבה, אבל הא דכתיב המקריב אותו לא יחשב אינו מוכרח דהוא ללאו, ואפשר לפרש כפשוטו שלא יחשב לבעל הקרבן ואינו יוצא בו, וכן הוא בתרגום דמקרב יתיה לא יתחשב ליה, ובודאי אין הכונה על הכהן המקריב אלא על הבעלים המקריבין הקרבן, ואף שמקודם תרגם על תחלת הפסוק ואם אתאכלא יתאכיל וגו' אין כונתו לפרש כפשוטו דודאי לא יחלוק אונקלוס על ר' אליעזר שהי' תלמידו, (אמנם האבן עזרא פי' כפשוטו ע"ש) אלא דתחלת הפסוק שפיר יכול לתרגם כמו שכתוב ואם האכל יאכל וגו' ואיך שאנו מוכרחין לפרש הפסוק כהוכחת ר' אליעזר כן נפרש התרגום, אבל לא יחשב אם פירושו שלא יחשוב לא הי' מתרגם לא יתחשב ליה, ובודאי כונתו לפרש בזה כפשוטו שלא יהי' נחשב לו משום שהוא פגול.
**ולזה** כתב הרמב"ם שמפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה ומשום דדומה למטיל מום בקדשים, ומדהוצרך לדמות זה למטיל מום בקדשים מוכח דאף לאחר שלמדו מפי השמועה שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה אינו מעיקר פשוטו של מקרא שהרי הוצרך ללמוד זה ממטיל מום בקדשים, ולא חילק בין במחשבת חוץ לזמנו בין בשאר מחשבות, והנה בשורש ב' כתב הרמב"ם דמה שנלמד מי"ג מדות אם בא בקבלה שהוא דאורייתא נכנס במנין המצות, ויש לומר דגם אם נאמר דמה שפירשו חז"ל הפסוק מסברא ואמרו שהוא דאורייתא נמנה במנין, זהו דוקא אם הוא מצוה מצד עצמה, אבל כאן שעיקר הטעם הוא משום שהוא דומה למטיל מום בקדשים, באופן זה אינו נמנה למצוה מיוחדת וכמש"כ החינוך, ולא קשה מה שהקשה המג"א שהי' להרמב"ם לפרשה בין פרטי מצות מטיל מום, דבאמת אינו פרט ממצות מטיל מום, והלאו כאן הוא לא יחשב, אלא שבא לא יחשב מקבלת חז"ל ואמר שיש בזה איסור כמו מטיל מום, ולכן עכ"פ כלל האיסור הוא מטיל מום בקדשים וכמש"כ החנוך, אבל הלאו במפורש הוא מלא יחשב.
**והנה** חתני הגאון הרי"מ שי' הקשה בדברי הרמב"ם שכתב דגדר לאו דלא יחשב הוא שלא יפסיד הקדשים במחשבה שהרי הוא דומה למטיל מום בקדשים מדבריו שכתב בפט"ו הל' ג' אסור לחשוב בקדשים מחשבה שאינה נכונה כמו שיתבאר, לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו וכו' חייב להשלים שאר עבודות לשמן, והוא מימרא דרבא ריש זבחים ואמר ע"ז אבע"א סברא משום דשני בה כל הני לישני וליזיל, אבע"א קרא מוצא שפתיך וכו', ונדבה מי שרי לשנויי בה, ומדברי רבא לא הי' קשה על הרמב"ם כאן שכתב בטעם האיסור שלא יפסיד הקדשים ודומה למטיל מום דיש לומר דטעמא דרבא אינו משום לאו דלא יחשב, אלא משום עיקר מצות עבודת הקרבנות דכיון דאיכא קראי שצריך לעבוד כל הד' עבודות לשמן, א"כ הרי זו מצוה על עשיית העבודות לשמן, ולכן שפיר אפי' שחט שלא לשמן אסור לזרוק דמן שלא לשמן משום שמצוה לזרוק לשמן, אבל לאו דלא יחשב כיון שהוא משום הפסד קדשים, א"כ אם כבר שחט שלא לשמן ונעשה כמו נדבה לא יופסד הקרבן בזה שיזרוק שלא לשמן, וממה שעיקר הקרבן לא נפסל בשאר קרבנות חוץ מחטאת לא קשה דאפשר לומר דבמה שלא עלו לבעלים לשם חובה הוי ג"כ הפסד קדשים, ואפי' בעולת נדבה דאין שם חסרון דלא עלו לשם חובה אפשר לומר לפימש"כ, דבעולת נדבה ג"כ בשלא לשמה לא כיפרו על מה שבאו, ועמש"כ בפ"ד מהל' מעה"ק הל' י', אבל בזה דכבר שחט שלא לשמה א"כ כבר לא הוכשר לכל הכשר הקרבן, וא"כ אין לבוא ע"ז שלא יזרוק דמו שלא לשמו מדין הפסד קדשים, וקשה במה שכתב שם כמו שיתבאר, וחשבתי מקודם לומר דבזה הוי כמו מטיל מום בבעל מום, אבל בזה לא יתיישב דהא להלכה קיי"ל דמטיל מום בבע"מ אינו לוקה ואסור רק מדרבנן.
**ונראה** דלפי"מ דקיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא ואין הטעם משנה ההלכה, ואמרינן דלא חילקה תורה, לכן גם בזה אף דנימא דטעם האיסור הוא משום הפסד קדשים מ"מ כיון דעכ"פ כתיב בסתמא לא יחשב, ומצוה איכא לעשות העבודות לשמן, לכן אמרינן דגם היכי שכבר חשב בשחיטה שלא לשמן אסור לזרוק דמן שלא לשמן, וגם בזה איכא לאו דלא יחשב, אלא דמ"מ אנו צריכין לזה שכתבתי דגם בשאר קרבנות חוץ מחטאת שאינם נפסלים לגמרי שייך הפסד קדשים, דאל"כ לא שייך למיתלי טעמא דלא יחשב משום הפסד קדשים, כיון דקרא דלא יחשב כתיב בשלמים.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:2:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:2:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/18:2:1)

**כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים הרי זה עובר בלא תעשה שהרי הוא אומר לא יחשב. מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה שהרי הוא דומה למטיל מום בקדשים, ואע"פ כן אינו לוקה שאין המחשבה מעשה.**
**המל"מ** הביא ד' הרמב"ן במנין המצות (והוא בהמצות שהוסיף על מנין הרמב"ם מל"ת ד') שמנה מחשב בקדשים מקרא דלא תזבח וגו' אשר יהי' בו מום כל דבר רע, והביא דבספרי למדו מקרא זה שוחט ומקריב בע"מ ושאר פסולים, וגם מחשב בקדשים, ותמה על הרמב"ם שלא מנה זה וכתב בטעמו שהוא נכלל עם הקרבת בע"מ, והמגלת אסתר כתב שאם כן הי' לו להביא במצות הקרבת בע"מ גם דין מחשב בקדשים כאשר עשה בשאר לאוי הכללות, ואני תמה על הרמב"ן והמג"א דהא הרמב"ם כאן לא למד מקרא דלא תזבח אלא מלא יחשב, והרמב"ן שם בדבריו מביא דברי ר' ינאי שלמד מלא יחשב ומ"מ מיישב דעת הרמב"ם בדברי הספרי, והרמב"ם כאן דימה זה לבע"מ אבל לא להקרבת בע"מ אלא לעשיית מום בקדשים, וזהו לאו אחר מקרא דכל מום לא יהי' בו.
**אח"כ** ראיתי בד' החינוך שציין המל"מ לדבריו שכתב טעם זה שכתב הרמב"ן אבל לא מלא תזבח אלא שהוא סניף ללאו דכל מום לא יהי' בו שנלמד מזה לאו למטיל מום בקדשים, ולפי"מ שכתב המג"א גם בזה קשה דא"כ הי' להרמב"ם לכתוב במנ"ת דמטיל מום גם דין מחשב בקדשים, והמג"א מיישב משום שאיסור מחשבת פגול בקרבן הוא חלק מחלקי המצוה של הקרבן, וא"צ למנות זה כמו שכתב הרמב"ם בשורש י"ב, וגם זה אינו מיושב דשם בשורש י"ב כתב שדינים כלליים בכל הקרבנות נמנים למצות כמו המצוה ליתן מלח על הקרבן, והל"ת של לא תשבית מלח, וכן מצינו חילוק בין עשה לל"ת, דמצות אכילת צלי בפסח לא מנה למצוה בפ"ע והל"ת שלא לאכול נא ומבושל מנה לל"ת בפ"ע, ובאר שם המנ"ח דיש חילוק בזה בין עשה לל"ת, א"כ עוד אינו מבורר בל"ת דלא יחשב שלא הי' צריך למנות.
**ונראה** לפי"מ שכתב כאן הרמב"ם מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה, שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים, ובפי"ג הל' ב' כתב מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו אינו מדבר אלא במחשב בשעת הקרבה שיאכל ממנו בשלישי וכו' כך למדו מפי השמועה אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח אם חשב עליהן לאחר זמנו הרי הקרבן פגול, והנה מפרש עיקר קרא רק בדין זה שנעשה פגול, ולכאורה הי' אפשר לפרש דמה שכתב כאן שבכלל דין זה הוא על שאר מחשבות שפוסלות הקרבן, כמו בחוץ למקומו או בחטאת שחשב שלא לשמו, אבל על מחשבת חוץ לזמנו כיון שכתב בפי"ג שמפי השמועה למדו שעיקר קרא דואם האכל יאכל הוא במחשב, וזהו על מה דכתיב פגול הוא לא ירצה, א"כ מה דכתיב אח"כ המקריב אותו לא יחשב הוא ע"כ לאו על מחשבת חוץ לזמנו, אבל מדברי הרמב"ם שלא כתב דעל חוץ לזמנו הוא עיקר קרא דלא יחשב, ועל שאר מחשבות הוא בכלל דין זה, ומוכח דעיקר לאו דלא יחשב אינו מעיקר פשטיה דקרא, אף דרישא דקרא דואם האכל ודאי הוא דוקא על מחשבה, אבל הא דכתיב המקריב אותו לא יחשב אינו מוכרח דהוא ללאו, ואפשר לפרש כפשוטו שלא יחשב לבעל הקרבן ואינו יוצא בו, וכן הוא בתרגום דמקרב יתיה לא יתחשב ליה, ובודאי אין הכונה על הכהן המקריב אלא על הבעלים המקריבין הקרבן, ואף שמקודם תרגם על תחלת הפסוק ואם אתאכלא יתאכיל וגו' אין כונתו לפרש כפשוטו דודאי לא יחלוק אונקלוס על ר' אליעזר שהי' תלמידו, (אמנם האבן עזרא פי' כפשוטו ע"ש) אלא דתחלת הפסוק שפיר יכול לתרגם כמו שכתוב ואם האכל יאכל וגו' ואיך שאנו מוכרחין לפרש הפסוק כהוכחת ר' אליעזר כן נפרש התרגום, אבל לא יחשב אם פירושו שלא יחשוב לא הי' מתרגם לא יתחשב ליה, ובודאי כונתו לפרש בזה כפשוטו שלא יהי' נחשב לו משום שהוא פגול.
**ולזה** כתב הרמב"ם שמפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה ומשום דדומה למטיל מום בקדשים, ומדהוצרך לדמות זה למטיל מום בקדשים מוכח דאף לאחר שלמדו מפי השמועה שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה אינו מעיקר פשוטו של מקרא שהרי הוצרך ללמוד זה ממטיל מום בקדשים, ולא חילק בין במחשבת חוץ לזמנו בין בשאר מחשבות, והנה בשורש ב' כתב הרמב"ם דמה שנלמד מי"ג מדות אם בא בקבלה שהוא דאורייתא נכנס במנין המצות, ויש לומר דגם אם נאמר דמה שפירשו חז"ל הפסוק מסברא ואמרו שהוא דאורייתא נמנה במנין, זהו דוקא אם הוא מצוה מצד עצמה, אבל כאן שעיקר הטעם הוא משום שהוא דומה למטיל מום בקדשים, באופן זה אינו נמנה למצוה מיוחדת וכמש"כ החינוך, ולא קשה מה שהקשה המג"א שהי' להרמב"ם לפרשה בין פרטי מצות מטיל מום, דבאמת אינו פרט ממצות מטיל מום, והלאו כאן הוא לא יחשב, אלא שבא לא יחשב מקבלת חז"ל ואמר שיש בזה איסור כמו מטיל מום, ולכן עכ"פ כלל האיסור הוא מטיל מום בקדשים וכמש"כ החנוך, אבל הלאו במפורש הוא מלא יחשב.
**והנה** חתני הגאון הרי"מ שי' הקשה בדברי הרמב"ם שכתב דגדר לאו דלא יחשב הוא שלא יפסיד הקדשים במחשבה שהרי הוא דומה למטיל מום בקדשים מדבריו שכתב בפט"ו הל' ג' אסור לחשוב בקדשים מחשבה שאינה נכונה כמו שיתבאר, לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו וכו' חייב להשלים שאר עבודות לשמן, והוא מימרא דרבא ריש זבחים ואמר ע"ז אבע"א סברא משום דשני בה כל הני לישני וליזיל, אבע"א קרא מוצא שפתיך וכו', ונדבה מי שרי לשנויי בה, ומדברי רבא לא הי' קשה על הרמב"ם כאן שכתב בטעם האיסור שלא יפסיד הקדשים ודומה למטיל מום דיש לומר דטעמא דרבא אינו משום לאו דלא יחשב, אלא משום עיקר מצות עבודת הקרבנות דכיון דאיכא קראי שצריך לעבוד כל הד' עבודות לשמן, א"כ הרי זו מצוה על עשיית העבודות לשמן, ולכן שפיר אפי' שחט שלא לשמן אסור לזרוק דמן שלא לשמן משום שמצוה לזרוק לשמן, אבל לאו דלא יחשב כיון שהוא משום הפסד קדשים, א"כ אם כבר שחט שלא לשמן ונעשה כמו נדבה לא יופסד הקרבן בזה שיזרוק שלא לשמן, וממה שעיקר הקרבן לא נפסל בשאר קרבנות חוץ מחטאת לא קשה דאפשר לומר דבמה שלא עלו לבעלים לשם חובה הוי ג"כ הפסד קדשים, ואפי' בעולת נדבה דאין שם חסרון דלא עלו לשם חובה אפשר לומר לפימש"כ, דבעולת נדבה ג"כ בשלא לשמה לא כיפרו על מה שבאו, ועמש"כ בפ"ד מהל' מעה"ק הל' י', אבל בזה דכבר שחט שלא לשמה א"כ כבר לא הוכשר לכל הכשר הקרבן, וא"כ אין לבוא ע"ז שלא יזרוק דמו שלא לשמו מדין הפסד קדשים, וקשה במה שכתב שם כמו שיתבאר, וחשבתי מקודם לומר דבזה הוי כמו מטיל מום בבעל מום, אבל בזה לא יתיישב דהא להלכה קיי"ל דמטיל מום בבע"מ אינו לוקה ואסור רק מדרבנן.
**ונראה** דלפי"מ דקיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא ואין הטעם משנה ההלכה, ואמרינן דלא חילקה תורה, לכן גם בזה אף דנימא דטעם האיסור הוא משום הפסד קדשים מ"מ כיון דעכ"פ כתיב בסתמא לא יחשב, ומצוה איכא לעשות העבודות לשמן, לכן אמרינן דגם היכי שכבר חשב בשחיטה שלא לשמן אסור לזרוק דמן שלא לשמן, וגם בזה איכא לאו דלא יחשב, אלא דמ"מ אנו צריכין לזה שכתבתי דגם בשאר קרבנות חוץ מחטאת שאינם נפסלים לגמרי שייך הפסד קדשים, דאל"כ לא שייך למיתלי טעמא דלא יחשב משום הפסד קדשים, כיון דקרא דלא יחשב כתיב בשלמים.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:7:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:7:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/18:7:1)

**אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח, אבל אם אכל מן המתיר עצמו אינו חייב כרת אלא לוקה כאוכל פסולי המוקדשין שאין בהם פגול, כיצד מנחה שנתפגלה, האוכל כזית משיריה במזיד חייב כרת, אבל אם אכל מן הקומץ שלה או מן הלבונה אינו חייב כרת לפי שהן הן המתירין את השירים לאדם.**
**אין** חייבין כרת וכו' המל"מ הביא מה שהקשה רש"י במנחות דף י"ד דלמה לן טעמא בקומץ משום דאיהו מתיר ואין לו מתירין תיפוק ליה דאי אכיל מיניה פקע פיגולו דהא לא קרב המתיר, ותירץ כגון שהוצת האור ברובו דחשיב כמו שקרב כדאמר בדף כ"ו, והקשו התוס' שם בזבחים דמ"ב דאם הוצת האור ברובו פקע פיגולו, ותירצו שחציו העלו על המזבח וחציו לא העלו. והא דאמר בגמ' דבכה"ג מסיקנא לכוליה לכתחלה, היינו היכי דמקודם היה כולו על המזבח, וכתב המל"מ דבד' הרמב"ם א"א לתרץ כד' רש"י דמוכח מדבריו בפ"ג הל' י' דאפי' לא העלו כולו פקע פגולו, והי' אפשר לומר עפמש"כ בפ"א הל' ל"ד והבאתי זה בפט"ז הל' ז' מ"ד הפיהמ"ש דבקומץ איכא גדר זריקה וגדר הקטרת אימורין, ובארתי דגדר זריקה הוא בזריקתו על המזבח דבזה נגמרה הרצאת הקרבן, וא"כ יש לומר דאחר שזרקו הקומץ על המזבח אכלו, אבל באמת א"א לומר כן דאף שנגמרה ההרצאה, אבל לחייב על פגול הא אינו חייב עד שיקרבו כל מתיריו, וקומץ הא אינו מתיר שירים לאכילה עד שיוצת האור ברובו.
**אכן** נראה דנ"מ בדברינו למה שכתב המל"מ דלדעת הרמב"ם צריך ליישב כמו שכתבו התוס' בתי' אחרון דאי הוי קומץ ואינך בני חיובא לדין פגול הי' דינם משקדש בכלי וקידוש כלי היינו הרצאה דידהו, אבל לפימש"כ בדעת הרמב"ם דזריקת הקומץ על המזבח הוא מגדר זריקת דם, א"כ גם בקומץ ואינך לא מסתבר דיתחייב משום פגול קודם הרצאת הקרבן, והתוס' הוכיחו לסברתם לדין פגול מדין טומאה, דאמר בדף מ"ה יש לו מתירין משקרבו מתיריו, אין לו מתירין משקדש בכלי, ופירש"י אין לו מתירין כגון מנחת כהנים, אבל לשיטת הרמב"ם יש לחלק דדוקא לדין טומאה דילפינן מאשר יקריב בהוכשר ליקרב, בזה שפיר במנחת כהנים כיון שקדש בכלי הוכשר ליקרב, אבל לגבי פגול דילפינן בדף כ"ח מקרא דלא ירצה, כהרצאת כשר כך הרצאת פסול, ואמר בזבחים דף ל"ד גבי זריקת פגול הואיל ומרצה לפגולו, א"כ מסתבר דגם גבי שחיטת פגול אינו חייב על פגול עד שיהי' הרצאת פסול, ולכן אף דגבי קומץ ואינך לא צריך לדין חיוב פגול עד שיהי' הרצאת פסול לגבי הקומץ כיון דאין לו מתירין, זהו לדין הכשר הקומץ אבל להרצאתו שייך גם גבי פגול שיהי' הרצאה לפגולו והיינו זריקת הקומץ דהוי כמו זריקת דם, ולכן ע"כ מה דצריך טעמא לפטור משום דאין לו מתירין זהו שלא לחייב האוכל אם נטלו מהמזבח תיכף אחר זריקתו, דכבר נעשה כדין הרצאת כשר מגדר זריקת דם וכמו שבארנו.
**ובמה** שכתב הרמב"ם שאם אכל מן המתיר עצמו אינו חייב כרת אלא לוקה כאוכל פסולי המוקדשין כתב המל"מ שהתוס' בדף כ"ג חלקו ע"ז וכתבו דאפי' פסולא ליכא, והוכיחו מהא דאמר הגמ' גבי הולכת חטאות הפנימיות לר' שמעון, מודה הי' לפסול מק"ו, ומה שלא לשמו הכשר בשלמים וכו', א"כ במנחת כהנים ומנחת נסכים דליכא ק"ו דלא מיפסל בהו שלא לשמן אפי' פסולא ליכא, והמל"מ לא כתב ליישב לדעת הרמב"ם הוכחת התוס'.
**ונראה** דדוקא במה דאמר ר"ש דכל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליהם משום פגול דנתמעטו מעיקר דין פגול, בזה אנו צריכין ללמוד דמ"מ איכא פסול מק"ו משלא לשמו, אבל אם אכל מהמתיר לדין לחייבו משום אוכל פסולי המוקדשין, זה ודאי דאם אכל מהקומץ שנתפגל כיון שהקרבן נתפגל ע"כ גם הקומץ נעשה פסולי המוקדשין, והתוס' לא כתבו דגם פסולא ליכא אלא במנחת כהנים ומנחת נסכים, ובאמת צריך באור דאיך שייך בהם פגול כיון דליכא בהו קמיצה, וע"כ שיפגל בשעת הקטרה, וזה לא אפשר אלא למ"ד הקטרה מפגלת הקטרה שהקטיר חלק ע"מ להקטיר חלק השני למחר, ובזה איכא מחלוקת במנחות דף י"ז וצ"ל שכתבו התוס' למ"ד הקטרה מפגלת הקטרה, ומ"מ אין כאן מתיר וניתר שכל המנחה שוה, ובזה הוא שכתבו התוס' דכיון שחשב על מה שאינו ניתר ליכא פסולא כלל שאין כאן חלק קרבן שנאמר שהוא נתפגל, והגמ' במנחות דאמר הקטרה מפגלת הקטרה מיירי במנחה דאיכא בה שירים רק שהוא חשב בשעת הקטרת קומץ על הקטרת לבונה, אבל במנחת כהנים כל המנחה לא נתפגלה כיון שאינה ניתרת, עכ"פ אין כאן קושיא על הרמב"ם שכתב דחייב משום פסולי המוקדשין באוכל מן הקומץ שהמנחה נתפגלה, ובודאי הוי גם הקומץ פסולי המוקדשין וכנ"ל.
**אכן** צריך באור דברי הרמב"ם בהל' ח' שכתב ואלו דברים שאין חייבין עליהן משום פגול לעולם, וחשב מנחות הנשרפות וכתב שהרי אין להם קומץ להתירן, וכיון דסובר דאין הקטרה מפגלת הקטרה, א"כ אין אפשרות שיפגלו אותם, וצ"ל דאגב אינך חשבם לומר שבאמת אי אפשר בהם פגול, כיון שאין להם קומץ להתירן.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:9:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:9:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/18:9:1)

**אסור להותיר מבשר הקדשים לאחר זמן אכילתן, שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בוקר, והוא הדין לשאר הקדשים כולם, והמותיר אינו לוקה שהרי ניתקו הכתוב לעשה שנאמר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו.**
**שהרי** נתקו הכתוב לעשה, הכ"מ הקשה דבחולין אמר כן ר' יהודה, ור' יעקב אמר דלא צריך לזה דהו"ל לשאב"מ, וכיון דלשאב"מ אין לוקין למה כתב משום דהוי ניתק לעשה, וכתב דרבותא נקט דאפי' אם הי' לאו שיש בו מעשה אין לוקין, והקשה המל"מ דלהיפוך לאו הניתק לעשה אינו כולל, דהא פסק הרמב"ם קיימו ולא קיימו ואם אינו יכול לקיים העשה לוקין, ולשאב"מ כולל דלא משכחת לה שיהי' בלאו זה מעשה ונשאר בקושיא, ומה דפשוט להמל"מ דבלאו זה לא משכחת מעשה, יש לומר דאפשר בזה מעשה לפי"מ שפסק הרמב"ם בפ"ה מהל' נזירות הל' כ"א דנזיר שטימא עצמו לוקה אף משום בל תאחר לשלמו, שהרי איחר נזירות טהרה ועשה מעשה, ויסוד דבריו הוא עפ"מ דאמר רב אשי בנדרים דף ג', אבל רב אשי אמר עובר והרמב"ם הוסיף שלוקה שעשה מעשה, ומוכח דאף דעיקר בל תאחר אינו במעשה מ"מ כיון דאיחר ע"י מעשה לוקה, וא"כ ה"נ בלא תותירו אפשר ע"י מעשה, כגון שבשעה האחרונה השליך הבשר שהוא מחוייב לאכול לבור עמוק, שעד שיוכל לירד שם ימשך בהכרח שעה ויעבור הזמן, ואף שיש לחלק דין זה מדין טימא עצמו במזיד לדין בל תאחר, דשם הטומאה היא עיקר האיחור דנזירות טהרה, וכאן ההשלכה בבור הוא רק גורם שלא יוכל לאכול, מ"מ שפיר יש לומר דכיון דעיקר הלאו הוא שלא יותיר ולא רק מניעת העשה של אכילה, וכיון שבזה שמשליך לבור ודאי בהכרח יותיר נקרא זה מותיר ע"י מעשה, ומה שכתבתי השליך לבור ולא שהשליך לים זהו משום שע"כ אנו צריכין לצייר שיהי' מציאות אח"כ לקיים מצות שריפה שיהי' ניתק לעשה.
**איברא** דלפי דברינו קשה בטעמא דר' יעקב דחולק על ר' יהודה דאמר דאינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה, ואמר דטעמא משום לשאב"מ דהא נ"מ היכי דעשה מעשה, ועוד קשה דמנ"ל להגמ' בב"מ דצ"א ובמכות דף ד' להוכיח דר' יהודה סבר לשאב"מ לוקין עליו כיון דאיכא נ"מ היכי שעשה מעשה, אכן יש לומר דמדברי ר' יהודה דאמר שבא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו, מוכח דעל סתם נותר קאמר דמשום זה אין לוקין, ובזה אומר ר' יעקב דבסתם נותר א"צ להך טעמא משום דהוי לשאב"מ, אלא דאינו מיושב לגמרי מה דאומר לא מן השם הוא זה דמשמע דא"צ כלל להך טעמא.
**ונראה** דאפשר לומר בטעמו דר' יעקב עפ"מ דפליגי חזקיה ור' יוחנן בזבחים דף נ"ו דחזקיה סבר דהאוכל לאור שלישי פטור, דלא אינתיק ליה לשרפה, ור' יוחנן אמר חייב דאידחי ליה מאכילה, ולחזקיה הוא מציאות רחוקה שיהי' צריך בהכרח זמן כל הלילה שיוכל לירד לבור ולאכלו, ומשום דנראה פשוט דאפי' לחזקיה דלא נעשה נותר גמור להתחייב כרת עד למחר מ"מ לעבור על לא תותירו הוא דוקא קודם הערב דאחר כן דאסור לאכול לא שייך לאו דלא תותירו, וא"כ לא משכחת לה אם ישליך לבור בסוף הלילה דאז כבר אינו עובר בעיקר הלאו, וא"כ יש לומר דר' יעקב סובר כחזקיה וקיי"ל שם כר' יוחנן דתניא שם כוותיה, עכ"פ ד' הרמב"ם מבוארים דאף דהגמ' מוכיח דר' יהודה סובר לשאב"מ לוקין עליו, מדאמר בסתמא בא הכתוב וכו' לומר שאין לוקין עליו, זהו בברייתא דאפשר להוכיח מדנקיט בסתמא, אבל הרמב"ם שכותב כל דין במקומו ודין לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו כתב במקומו בפי"ח מהל' סנהדרין הל' א' שכתב אבל לאו שאין בו מעשה כגון וכו' אינו לוקה, ובהל' ב' כתב כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומומר ומקלל את חבירו בשם, א"כ לק"מ מה שכתב כאן בטעמא דאין לוקין משום דהוי לאו הניתק לעשה, כיון דנ"מ היכי דעבר ע"י מעשה וכמש"כ.
**והנה** אחר כתבי כל זה ראיתי בהמרכה"מ שכתב בקצרה וז"ל עמ"ל מיהו גם טעם לשאב"מ אינו כולל דמשכחת בזרקו למקום שא"א להוציאו בלילה עד הבקר ומש"ה ניחא טפי טעם דניתק לעשה ולהורות דאיכא עשה בשרפה עכ"ל, ובעיקר כוונתי לדבריו, אבל במה שכתב למקום שא"א להוציאו בלילה עד הבקר זה אינו נכון להלכה, דהא קיי"ל כר' יוחנן דאוכל לאור שלישי חייב, ולכן צ"ל כמש"כ ומיושב ג"כ הא דר' יעקב וכנ"ל.
 -מלואים והשמטות-
מה שכתב לי שארי הגאון הגדול **מוהרצ"פ פרנק** שליט"א רב ואב"ד דפעיה"ק ת"ו ומה שהשבתי בזה.
**בפי"ח** מהל' פסוה"מ הל' ט' מביא מה דתמה המל"מ על תירוצו של הכ"מ, דהרי הרמב"ם פסק כמ"ד קיימו ולא קיימו ומשכחת חיוב מלקות בלהנל"ע, א"כ הו"ל להרמב"ם למינקט טעם פטור מותיר ממלקות דהוא משום לשאב"מ דזה כולל פטור מלקות טפי מפטורא דלהנל"ע דיש בו מלקות בדלא קיימו לעשה, ומתרץ כ"ג דגם טעמא דלשאב"מ נמי אינו פטור כולל דהא משכח"ל שיעבור במעשה, וכגון דבשעה אחרונה השליך הנותר לתוך הבור באופן שאין בכדי שיעשה להוציא את הבשר מן הבור טרם שיעבור בבל תותיר, דנמצא שעובר במעשה, ולכך הוצרך הרמב"ם לפוטרו משום להנל"ע דפטור אף בעובר במעשה עכ"ד, והנה לכאורה מפורש בתוס' שבועות דף ד' ע"א ד"ה אבל דהזריקה לים לא משוי ליה מעשה, דאינו חייב מלקות על הזריקה משום דהוי לשאב"מ אף שזרק בידים, אולם ראיתי להרמב"ן בחידושיו במכות ט"ו ע"א שכ' דהא דאמרינן בנותר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין, ה"ק לומר שאין לוקין עליו בשלא ביטל העשה, אבל זרק הנותר בים או האכיל לכלבים לוקה ככל ל"ת שביטל עשה שבו, והתראת ודאי היא כיון שבשעת ביטול העשה שבו מתרה ביה, עכ"ל, הרי מבואר שהרמב"ן חולק על תוס' שבועות וס"ל דמחויב מלקות על זריקה לים, וממילא יש לקיים תירוצו ונאמר דהרמב"ם כרמב"ן ס"ל דזריקה לים חשיב יש בו מעשה ולוקין עליה, אבל שבתי וראיתי שאין בדברי הרמב"ן סתירה לתוס' שבועות דיש לומר דשניהם צדקו יחדיו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואקדים בקצרה ביאור פלוגתתן דר"י ור"ל אי קיימו ולא קיימו או בטלו ולא בטלו, דשיטת רש"י ותוס' ס"ל דלמ"ד בטלו לוקה ס"ל דעיקר העבירה וחיוב מלקות הוא על שעת עבירת הל"ת, ובטול העשה אינו אלא תנאי כדי לחייבו על הל"ת, שאם מבטל העשה אגמ"ל שנתחייב מלקות על שעת עבירת הלאו ומה"ט הוכרח לומר דס"ל התראת ספק שמיה התראה, דבעידנא דעבר על הל"ת שאנו מחייבים אותו על עבירה זו בזמנו עדיין ספק היה אי מחויב הוא על עבירת הל"ת דשמא לא יבטל העשה, אבל רבים מגדולי הראשונים הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן ועוד רבים אשר עמהם ס"ל דמאן דחייב מלקות בבטול העשה אין זה משום דס"ל התראת ספק שמה התראה אלא דסבר דבטול העשה הוא חלק מהלאו, דבשעת בטול העשה הוא גמר עבירת הלאו, דכ"ז שלא ביטל העשה לא נגמר עדיין עבירת הלאו, וחיוב מלקות מתחייב על בטול העשה שהוא עבירת הל"ת, ומה"ט התראה זו שעל שעת בטול העשה התראת ודאי היא ולא ספק.
**ובזה** ממילא מתברר דאין הרמב"ן סותר כלל דברי התוס' שבועות הנזכר, דכל עין רואה שדברי הרמב"ן דלעיל מוסבים למ"ד בטלו ולא בטלו דהרמב"ן לשיטתו דחיוב המלקות הוא על עצם בטול העשה שזו היא עבירת הל"ת שחייבים על עבירתה מלקות, א"כ פשוט הדבר דהשתא הוי לאו שיש בה מעשה מכיון דהחיוב הוא על בטול העשה והביטול נעשה ע"י מעשה, וגם התוס' בשבועות אם ס"ל כרמב"ן בדין בול"ב בודאי מודים דלוקין על ביטול העשה דהא לא ריפרף אדם מעולם בעצם הביטול כשהוא לעצמו ודאי מעשה גמור הוא, משא"כ בשבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלו משום שזרקו לים, דכאן אין הזריקה מגוף העבירה, דהא עיקר העבירה בשב ואל תעשה ברגע האחרונה שהיום עובר והוא אינו אוכלו, בזה שפיר ס"ל, דגם הרמב"ן מודה להתוס' דשבועות דזהו כעובר עבירה שאין בה מעשה ולא יהא חייב מלקות כדין לשאב"ם כמו שסוברים התוס' דשבועות הנ"ז, ולפי"ז להרמב"ם דס"ל קיימו ולא קיימו דלדידיה אין חיוב המלקות על בטול העשה, דהא גם בנתבטל העשה מאליה נמי לוקה, ועצם עבירת הלאו וחיוב מלקות אינה על מעשה הזריקה, והוי ממש כמו בשבועה שאוכל ככר זה היום וזרקו לים דס"ל לתוס' שבועות דלא הוי בכלל לאו שיש בה מעשה ואין לוקין עליה אף שזרקו בידים, א"כ תבוא קושיית המל"מ לדוכתא דהו"ל להרמב"ם למינקט הטעם דהוי לשאב"ם דזהו פטור כולל דהא לא משכח"ל שיעבור במעשה.
**וזה** מימים תמהתי ע"ד התוס' שבועות מירושלמי שם פ"ג דשבועות גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בשבועה שאוכל ככר זה היום, ועבר היום ולא אכלו, אומר הירוש' דלמאן דפוטר משום דהוי לשאב"ם אם זרקו לים לוקה דהוי לשיב"ם, וזה שלא כד' התוס' שבועות הנ"ז ואמרתי דהתוס' שבועות ס"ל דגמרא דידן פליג על הירוש' דכן משמע מסוגיית הגמ' תמורה ד' ע"ב מדפריך שם ולר' יעקב האי והנותר מאי עביד ליה, כלומר דפריך דאין אנו צריכין לפוטרו מטעם להנל"ע דהא בלא"ה פטור משום דהוי לשאב"מ, ואם איתא לדין הירוש' דזריקה לים או לבור משוי לו לשיב"ם, א"כ מאי פריך האי והנותר מאי עביד ליה הא טובא קמ"ל דגם בזרקו לים פטור משום דהוי להנל"ע, אלא ודאי דגמ' דידן ס"ל כהתוס' דשבועות דזריקה לים לא יחשב למעשה, ולכן פריך שפיר האי והנותר מאי עבד ליה, דהא זריקה לאו מעשה הוא ולעולם פטור משום לשאב"ם.
**וזה** שהשבתי הנה ד' הדר"ג לחלק בין שיטת התוס' שכתבו דגם אם יזרוק לים לא הוי מעשה, ובין שיטת הרמב"ן דסובר דהוי מעשה דזה תלוי בדין לאו הניתק לעשה אי קיי"ל קיימו ולא קיימו או ביטלו ולא ביטלו, ודאי נכונים וברורים, אלא שלפי דבריו אין לנו דרך ליישב דעת הרמב"ם מקושיית המל"מ דהא סובר הרמב"ם קיימו ולא קיימו, ויראה דגם המרכה"מ יישב כן שכיונתי לדבריו, ונראה דאפשר יש לחלק בין לאו שאין בו מעשה דנותר, ובין לאו שאין בו מעשה דשבועה בנשבע שאוכל ולא אכל, דבלאו דנותר דכתיב לא תותירו יש לומר דכיון שזרק לים שבמעשה זה ע"כ ישאר נותר, נקרא לא תותירו, ועיקר הלאו הוא שלא להותיר, ומכיון שעשה מעשה שע"כ יהי' עי"ז נותר נקרא מעשה בעשיית נותר, אבל בנשבע שאוכל ולא אכל דהלאו שלו הוא לא יחל דברו, א"כ עיקר השבועה הוא שיאכל והלאו הוא ג"כ שלא יחלל דברו ויקיים שבועתו, נמצא דבעיקר אנו צריכים לעיין על עיקר השבועה שהוא שיאכל, ומה שזרקו לים ולא יוכל לאכול הוא רק מניעה שלא יוכל לקיים, ולכן כתבו התוס' דלא הוי מעשה, אבל התוס' יוכלו ג"כ לסבור דבלאו דלא תותירו דהלאו הוא על ההותרה, דבזה אם עשה ההותרה בפועל יהי' בזה מעשה בההותרה.
**ובמה** שכתבתי דיש לחלק בזה בין אליבא דחזקי' ובין אליבא דר' יוחנן ובזה יישבתי הא דאמר ר' יעקב לא מן השם הוא זה, כתב דהא זה אינו אלא בשלמים שנאכלים לשני ימים ולילה, שבלילה הב' כבר אסור לאכול, והלאו דלא תותירו הוא בפסח שנאכל כל הלילה, וכן בחטאת ואשם שנאכלין ליום ולילה אחד, וכתב דבזה מבואר דברי המרכה"מ דכונתו על רוב קדשים, בודאי דבריו נכונים וברורים. אלא דכיון דאין לנו תי' על ר' יעקב נראה די"ל דהגמ' בתמורה דפריך ור' יעקב והנותר מאי עביד לי', סברה דכיון דאמר לא מן השם הוא זה, ע"כ סבר דלא משכחת שיהי' בזה מעשה, וסובר דגם זרקו לים לא הוי מעשה, אבל ר' יהודה דסובר דהפטור משום להנל"ע, ואמר שם הגמ' דסבר דלשאב"מ לוקין עליו, זהו רק להך מ"ד שם, דיאמר דסבר כר' יהודה, אבל להלכה דקיי"ל לוקין נאמר דטעמו דר' יהודה משום דסובר דזרקו לים הוי מעשה, וכן יסבור הרמב"ם. ובפרט לפימש"כ הדר"ג דפליגי הבבלי והירוש' לגבי שבועה דכ"ש די"ל כן לגבי נותר.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:12:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:12:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/18:12:1)

**אסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה שהרי פוסלן והמטמא את הקדשים אינו לוקה, אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, וה"ה לשאר הקרבנות שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי לוקה, אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה או אחר כפרה בין שנטמאו באב הטומאה או בולד הטומאה של דברי תורה, אבל אם נטמאו בטומאות של דבריהם אינו לוקה על אכילתן, אבל מכין אותו מכת מרדות, ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים, אבל אם אכל קודם זריקה אינו לוקה משום אוכל קודש טמא אבל מכין אותו מכת מרדות.**
**שאם** אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאה, בפ"ו מהל' איסורי מזבח הל' ח' כתב הרמב"ם מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים וכו', וכן העצים והלבונה אע"פ שאינן אוכלין הרי הן מתטמאין כאוכל לענין הקרבנות וכו', וכתב הכ"מ דכונת הרמב"ם דגם בעצים ולבונה הוא מדין מעלה, וכתב ע"ז הלח"מ דאין זה מדין מעלה מדברי הרמב"ם כאן שכתב שלוקה, אבל דברי הרמב"ם שכתב וכן העצים מוכח כדברי הכ"מ דהוא מדין מעלה, וקשה על דבריו כאן שכתב שלוקה, וכבר כתבתי בזה שם בהל' איסורי מזבח והבאתי דברי התפארת יעקב לחולין שכתב דכונת הרמב"ם כאן שהמנחה נטמאה, וממילא נפסלה הלבונה שנתקדשה בכלי, ובזה גלי קרא שיתחייב על אכילת הלבונה דנחשבת כאוכל לענין חיוב אכילה, אבל לדין טומאה אינו אלא מדין מעלה, אבל פירושו אינו מיושב דלפי דבריו חיוב האוכל הוא משום אוכל קרבן פסול, וא"כ החיוב הוא משום לא תאכל כל תועבה, וכמבואר כאן בהל' ג', והרמב"ם הא כתב דלוקה משום והבשר אשר יגע בכל טמא, לכן כתבתי שם ע"פ ד' התוס' במנחות דף ק"א דקודם קידוש כלי הוי דרבנן, ואחר קידוש כלי הוי דאורייתא, ולכן שם מיירי הרמב"ם קודם שנתקדש בכלי, וכאן הא כתב שנטמאה אחר שנתקדש בכלי, ע"ש שבארתי זה בארוכה.
**אלא** דמ"מ אינו מיושב לגמרי דאם הי' יסודו של הרמב"ם מהסוגיא דמנחות דאמר שם והני נמי אע"ג דנטמאו כטהורים דמיא הי' מיושב כמש"כ דקודם קידוש כלי הוי דרבנן, אבל הרמב"ם הא כתב כאן מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים, וכתב הך דינא ביחד עם זרעים שנטמאו, וזהו ממה דאמר רב אשי בפסחים דף ל"ה על הא דאין זריעה מועלת לקדשים, אף אנן נמי תנינא והבשר לרבות עצים ולבונה, עצים ולבונה בני אטמויי נינהו אלא מעלה ה"נ מעלה, ובפירש"י אינו מבואר כאן על והבשר לרבות עצים ולבונה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, רק מקודם על דין אין זריעה להקדש אמר הגמ' להדיא דהוא מדין מעלה, וכדמייתי רבא מדין ונתן עליו מים חיים, ועיין בתוס' שם דזהו הוכחה לדין אין זריעה להקדש, פירש"י אלא מעלה הוא מדרבנן שתהא חיותן בכלי ואסמכוה רבנן אקרא, ואח"כ כדמייתי רב שימי מהא דטבל ועלה פירש"י תנינא דעבוד רבנן מעלה בקדשים אפי' מדאורייתא ואח"כ על הוכחה דרב אשי מקרא דוהבשר לא פי' אם הוא מעלה דאורייתא או דרבנן, אבל בזבחים דף מ"ו בהא דאמר רבא דבטומאת בשר נמי פליג ר"ש ופריך והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני ההוא לפוסלה בעלמא פירש"י ומעלה דרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא היא, ובדף ל"ד שם בהא דאמר והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה, ואפ"ה רבינהו קרא כתבו התוס' משמע שהוא דרשא גמורה ולא כפי' הקונ' לקמן דף מ"ו, והתוס' הביאו שם שגם בפסחים פירש"י שהוא מדרבנן ולפנינו לא נמצא כן ברש"י.
**עכ"פ** כפי המבואר קשה דרב אשי בפסחים אמר דוהבשר לרבות עצים ולבונה הוא מעלה, והרמב"ם כתב שם להדיא דהוא מעלה עשו חכמים, ורבא הא אמר דהוא דאורייתא רק דהוא לאחר שקדשו בכלי, וא"כ אנו צריכין לומר דרבא ורב אשי פליגי, וא"כ איך פוסק הרמב"ם כשניהם כרבא וכרב אשי, ואף דנחלק בין קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי, אבל הדרשא מקרא דוהבשר א"א למדרש בין על דאורייתא בין על מעלה מדבריהם, ומנ"ל לרב אשי למדרש מקרא דוהבשר על מעלה קודם קידוש כלי, ואי רבא ורב אשי פליגי איך פוסק הרמב"ם כשניהם.
**ונראה** דרש"י פי' בפסחים בהא דאמר רב אשי מוהבשר לרבות עצים ולבונה דהוא מוהבשר כל טהור יאכל בשר, וכבר תמה בזה הגרש"ש דהא איתא להדיא בדכ"ד ע"ב דקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, אתא לרבות עצים ולבונה, והביא דבזבחים דל"ד ובחולין דל"ו פירש"י ג"כ מוהבשר דסיפא ונשאר בתימה, ויותר קשה דמוהבשר בתרא דריש הגמ' בדכ"ד לרבות אימורין, ואמנם ד' רש"י קשה ליישב, אבל בדעת הרמב"ם אפשר לומר דבאמת איכא שתי דרשות א' מוהבשר קמא וב' מוהבשר בתרא, וידע רב אשי שכן איכא בברייתא שתי דרשות ולכן רבא דמפרש בזבחים דוהבשר לרבות עצים ולבונה הוא דאורייתא, הא מפרש דהוא לאחר שקידשו בכלי, אבל מה דדריש עוד בברייתא גם מוהבשר בתרא כן זהו על קודם שקידשו בכלי וזה מדרבנן כמבואר להדיא במנחות דק"א דקודם שקידש בכלי ג"כ נטמא מדרבנן וזהו מדין מעלה בקדשים, ומבואר מה דאמר בדכ"ד דוהבשר בתרא בא לרבות אימורין, כיון דבאמת לגבי עצים ולבונה הוא רק אסמכתא והוא מעלה שעשו חכמים, ומבואר דברי הרמב"ם שפסק כרבא וכרב אשי.
**אבל** אם אכל קודם זריקה אינו לוקה משום אוכל קודש טמא אבל מכין אותו מכת מרדות, כתב המל"מ וז"ל ודקדק לומר אינו לוקה משום אוכל קודש טמא לפי שהוא לוקה משום לא תוכל לאכול בשעריך, וכמו שפסק בפי"א מהל' מעה"ק ע"ש עכ"ל, ודבריו תמוהים דאינו מסתבר דבלאו שיש בו מלקות אפי' מצד אחר שיהי' בו מכת מרדות משום איסור דרבנן, ובפרט דלא משכחת שיהי' האיסור דרבנן בלא הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך אח"כ ראיתי שהמל"מ בעצמו כתב כן בהל' ז' שכתב דיש להסתפק אם אכל מדברים שאינם ראויים לאכילה, כמבואר בהל' כ"ב אם לוקה משום אוכל פסוה"מ וכתב וז"ל ונראה לדקדק כן מדכתב רבינו שם, וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו וכו' אבל מכת מרדות משמע דלא קאי אלא לסיפא, דהיינו טומאת הגוף ולא לפגול ונותר דרישא מדלא קאמר מכין אותם, וטעמא דמילתא דבפגול ונותר לא שייך מכת מרדות שהרי לוקה משום פסוה"מ וכו' ע"ש, ומפורש בדבריו דהיכא דאיכא לאו ולוקה מה"ת לא תיקנו בזה מכת מרדות אפי' משום לאו אחר, וכיון שנסתרו דברי המל"מ א"כ באמת קשה למה אינו לוקה משום לא תוכל לאכול בשעריך שלוקה כל אוכל קודש לפני זריקה.
**ונראה** דבמה דאמר ר"ש בברייתא במכות דף י"ז ונדבותיך אלו תודה ושלמים מה בא זה ללמדנו אם לאוכלן חוץ לחומה ק"ו ממעשר הא לא בא הכתוב אלא לאוכל בתודה ושלמים לפני זריקה שהוא לוקה, פי' בזה רש"י דאם אינו ענין חוץ לחומה תנהו ענין לכך שזהו איסור החמור שאתה יכול לתתו לענין לאו שאין בו אזהרה מפורשת במקום אחר אלא עשה בלבד ודם זבחיך ישפך, והדר והבשר תאכל, ונמצא דהלאו דלפני זריקה הוא משום דאיכא מצות עשה לאכול דוקא אחר זריקה, ולכן בא הכתוב ללאו שלא לאכול לפני זריקה, וא"כ יש לומר דלא שייך לאו זה אלא היכי דע"י זריקה יהי' ניתר, אבל קדשים שנטמאו כיון דלאחר זריקה יהיו אסורין משום טומאה, ועוד יותר דמשום דין טומאה הרי אסור לזרוק לא נלמוד בזה לאו דלא תוכל לאכול בשעריך שלא לאכלן לפני זריקה, ולכן שפיר כתב הרמב"ם דמכין אותו מכת מרדות משום דאין בו מלקות מה"ת גם מלאו דלא תוכל לאכול בשעריך, ואף דעתה אין בו איסור טמא מה"ת כיון שהוא לפני זריקה, אבל כיון דאם יזרוק שוב יהי' אסור משום טומאה, ועוד דאסור לזרוק ממילא ליכא בו לאו דלא תוכל וכנ"ל.
**ומצינו** כעין זה במה דאמר הגמ' במכות די"ח דאמר רבא זר שאכל עולה לפני זריקה חוץ לחומה לר"ש לוקה חמש, ופריך ולילקי נמי משום ובשר בשדה טריפה לא תאכלו כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר, ומשני ה"מ היכי דבפנים חזי הכא בפנים נמי לא חזי, אמנם אינו דומה לגמרי דהתם הסברא דאינו אסור משום יצא חוץ למחיצתו, כיון דבפנים לא חזי, וכאן הוא ענין אחר, אלא דהדמיון בזה הוא דכיון דעיקר האיסור הוא משום קודם זריקה אינו אלא היכי דבזריקה יהי' ניתר, ולכן כאן דלא יהי' ניתר בזריקה ובפרט דאסור לזרוק בזה לא אסרה תורה וכנ"ל.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:20:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:20:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/18:20:1)

**הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן חייב אע"פ שריבה מין על חברו אינו מבטלו שאין האיסורין מבטלין זה את זה.**
**בגמ'** זבחים דף ע"ח אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חברו ויבטלנו, ופרש"י דס"ד אפי' פגול ונותר משני מינים שטעמו של זה נכר בזה נמי פטור לר"ל, וקשה דאיך ס"ד לומר כן דהא בקדשים ודאי טכע"ק דאורייתא וע"ש בתוס' שהקשו כן ונשארו בתימה, עוד הקשו התוס' בד"ה הא דרבי' דמ"ש דגבי קדשים וטומאה ומקוה אמרינן רואין וגבי איסור לא אמרינן רואין אלא מה"ת ברובא בטל.
**ונראה** דהנה במה ששנינו במשנה נתערב בדם בהמה או בדם החיה רואין כאילו הוא מים הוא משום דכשנתערב דם קדשים הראויים לזריקה עם דם חולין אין כאן תערובת איסור בהיתר, ומשום דאין בדם קדשים דיני איסור מיוחדים דאין חייבין על הדם לא במעילה ולא בפגול ונותר וטמא ורק מה דדם קדשים ראויים לזריקה ודם חולין אינו ראוי לזריקה ועל זה לא שייך דין ביטול דדין הביטול אינו אלא היכי שיש דין על הרוב לעשות המעוט כמותו אבל כשנתערב דם קדשים בדם חולין אם נימא דין ביטול היינו דכמו דדם החולין אינו ראוי לזריקה גם הקדשים לא יהיו ראויים לזריקה, וא"כ יהי' דין ביטול לבטל דין המעוט, אבל באמת רוב האיסור הא אינו עושה שגם המעוט היתר יהי' עליו שם האיסור שיש בהרוב, ורק דיבטל דין זריקה מהמעוט וזה אינו אלא אם נימא דהוי המעוט כמי שאינו וזה מבואר במתני' דל"א כמי שאינו ורק דאם במין בשאינו מינו לא היה מתבטל החזותא זורקין, והנ"מ בזה דבכל דין ביטול שיש להרוב דינים מיוחדים מקבל המעוט דין הרוב אבל כאן שאין דינים מיוחדים על דם קדשים ורק דנימא דנתבטל ממנו דין זריקה וזה אי אפשר כיון דל"א כמי שאינו, ורק באופן שבטל החזותא דזה אינו ביטול מצד הדין אלא דהוי כמי שאינו במציאות ולא דבטל מחמת המבטל.
**ואין** להקשות דהא כיון דיש איסור לזרוק הדם חולין ע"ז גופא יועיל דין רוב לעשות איסור על המעוט, אך בזה כבר כתבו התוס' דכיון דאין הזריקה בשבילם ליכא עלייהו איסור חולין בעזרה.
**והנה** בהא דהפיגול והנותר והטמא דהגמ' מקשה ע"ז מדין רואין נראה דבזה כיון דשניהם איסור ליכא דין בהרוב שנאמר שיתיר את איסור המעוט ואף דנוכל לומר דעכ"פ יתבטל ברוב והיינו שיבטל הרוב את המעוט שלא יהיו חייבין מלקות על איסור המעוט בזה ס"ל להגמ' דלא שייך ביטול אלא א"כ נימא דהמעוט הוי כמי שאינו אבל מדין היתר ע"י רוב לא שייך בשני איסורין [ועי' מש"כ בפ"ד מאיסורי מזבח בקו' החוו"ד בפסחים דף פ"ח חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחת מהן דכולן יוצאין לבית השרפה והק' החוו"ד שיתבטל הבע"מ בשאר הפסחים הכשרים ועמש"כ שם דביטול אינו אלא היכי דיש רוב המותרין דנתבטל בזה המעוט האסור אבל בפסחים הלא כל פסח אינו מותר אלא לבעליו איך נימא דראובן מותר בפסח שלו בשביל שמתבטל בשאר הארבעה פסחים, דאטו שאר הפסחים מותרים לו הלא כולן אסורים לו וכן לכל א', וא"כ גם כאן בהא דהפיגול והנותר כיון שאין להתיר באכילה אם נבוא עכ"פ לפטרם ממלקות הוא רק דנימא כאלו אינם]. ואפי' למ"ד איסורין מבטלין זא"ז מ"מ לא שייך דין ביטול אלא א"כ נימא דהמיעוט והי' כמו הרוב וזה לא שייך אלא בהיתר באיסור אבל בשני איסורין כמו פיגול ונותר כיון שהמעוט הנותר לא יהי' עליו איסור פיגול של הרוב לא שייך שיתבטל מצד הדין אלא א"כ נימא דדינן כמי שאינו, לכן שפיר פריך דנימא רואין כמו במתני' דאמרינן רואין דהוי נמי טעמא משום דאין להדם חולין דין מיוחד, ומה דאין בדם חולין המעלה של קדשים ואסור לזרוק אותם על המזבח הא לא אמרינן ברוב איסור שיהי' גם לההיתר דין איסור.
**[והנה** במה דמבואר בגמ' דין רואין גבי מקוה לענין טבילת כלים דאם היה דלי טמא שיש בו יין לבן או חלב אמרינן דרואין אותו כאילו הוא יין אדום נוכל לומר ג"כ דביין הא אין שום דינים ואיסורים אחרים על יין יותר מעל מים ורק דבמים יכולין לטבול וביין אי אפשר לטבול וא"כ נצטרך לומר דהמים שהם רוב יתנו להיין דין מים שיוכל לטבול בהם וזה אי אפשר שהמעוט יקבל מעלת הרוב כמו שידוע חידוש זה, ורק באופן שנתערב כ"כ שנתבטל מראהו אפילו הי' יין אדום דזה לא מדין ביטול ברוב ורק דנתבטל במציאות.
**אכן** במה דאמרינן שם רואין גם במי חטאת ושם הי' המים מצד עצמן ראויין למקוה ורק משום שהם טמאים ובזה כבר שייך שיתבטלו הטמאים ברוב הטהורים, ונראה עפ"מ דיש לחקור אם הא דמי חטאת מעכבין טהרת הכלי אם הוא משום דכיון דהם בעצמן אב הטומאה, ולא מהני להו השקה משום דהוי אב הטומאה או משום דאין זריעה להקדש, וא"כ הם עצמן מטמאין את הכלי ולא מהני הטבילה, או משום דכיון דהם טמאים ואינו בדין שהטמא יטהר, ואם נימא בטעמא משום דמי חטאת מטמאין בזה לא שייך רואין דהא בטלו ברוב ואין המים מטמאין, לכן נימא דעיקר הטעם הוא משום דאין בכח מים הטמאים לטהר ולכן אע"פ שהמים נתבטלו מדין טומאת מגע אבל מדין טומאת משא לא בטיל וכיון דהם טמאים לענין טומאת משא אין בכחם שיהיו מי מקוה לטהר דמדין השקה לא סלקא להו ורק מדין ביטול וזה הא ל"מ לבטלו מטומאת משא, ולכן אמרינן רואין ובאיכא שיעור רואין כבר נתבטל הדבר במציאות והוי כאילו אינם].
**ובזה** יש ליישב קו' התוס' דמנ"ל ללמוד מדם הפר ודם השעיר דמין במינו לא בטיל או משום דעולין אין מבטלין זא"ז, היכי דריש לי' מני' הא דלא בטיל היינו משום דאפילו היה מים הי' בו מראית דם, ונראה דמש"כ דמין במינו לא אמרינן רואין משום דההיתר יש לו דין בפ"ע שיש בו דין היתר ובדם קדשים דמתני' אין בדם בהמה של חולין דין מיוחד וכמש"כ למעלה ורק דיש בו היתר זריקה בדם קדשים וזה לא שייך שהמיעוט יקבל דין זריקה, אבל בדם הפר ובדם השעיר כיון שיש דין מצוה של זריקת דם הפר א"כ בכל משהו דם חל ע"ז דין של מצות זריקה של דם הפר ולכן מתבטל בזה שם זריקת דם השעיר.
**ובמה** דאמר בגמ' ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא דקשה מהא טכע"ק דאורייתא ואפי' למ"ד לאו דאורייתא הא בקדשים לכו"ע דהוא מדאורייתא וראיתי שכתב בזה אדמו"ר בקונטרס, אכן יש לומר דהגמ' אינו מכוין למין בשא"מ דדחוק לומר דס"ד דאפי' במין בשא"מ דמנ"ל לומר כן ע"כ אפשר דאיירי במין במינו ומה דקרא לזה נותן טעם היינו לאפוקי יבש ביבש דודאי בטל וזה כמו דמפרש ר"ת הא דאמרי' בע"ז טעמו ולא ממשו אין לוקין דאיירי במין במינו, ומה דפריך ע"ז מהעושה עיסתו מן החטים ומן האורז זהו כמו שהקשה הגרעק"א בגליון הש"ס דאפילו אם טכע"ק אין לוקין עליו וזהו דהוי ס"ד לומר דמעיקר דינא בטל רק דגלי קרא דטכע"ק ומסיק דמין בשא"מ בטעמא והיינו דלא בטל כלל ואם יש בו כזית בכא"פ חייבין ומעיקרא הוי סבר דאפי' יש בו בכא"פ אין לוקין דבטל רק דאיסורא דטכע"ק איכא.
**והנה** על מה דאמר רבא מין בשא"מ בטעמא הקשו התוס' על רש"י בחולין דרבא סבר טכע"ק לאו דאורייתא, ועי' מש"כ בחידושי חולין בדין טעם כעיקר ולפ"ז אפשר לומר דהם שני ענינים דדין טכע"ק הוא לחייב על כזית היתר בדבר שיש בו טעם איסור אבל מה דאמר רבא מין בשא"מ בטעמא היינו דלא בטל כדין מין במינו ובזה הכל מודים הואיל והוי כמו הוכר האיסור וכמו שפירשו הראשונים.
**ובמש"כ** התוס' שם בד"ה אלא שכתבו להקשות מהא דטבלה בקצח דמאי קמדמי למין במינו דהכא אין הטעם שוה, והנה אח"כ הקשו מהא דפסחים לא ליכרוך אינש מצה ומרור בהדי הדדי דילמא אתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאורייתא ותירצו דהתם חוזק המרירות מבטל לטעם מצה וא"כ למה לא תירצו גם בהא דטבלה בקצח כן, ונראה דהתם אם הי' מתבטל הטעם מצה לא הי' בו דין לחם ולא היו יוצאין בפסח וכ"ז לשיטת התוס' דמפרשים לענין פסח אבל הרמב"ם פסק זה לענין מנחות וממילא יש לומר כתי' התוס' ויש לעיין בזה.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:22:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:22:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/18:22:1)

**זבח שנתפגל או שנותר לאחר זמנו ואכל ממנו מן העור או מן המרק או מן התבלין או מן האלל או מן המוראה, מן הגידים ומן הקרניים ומן הטלפיים מן הצפרניים מן החרטום ומן הנוצה ומביצי העוף אינו חייב כרת, וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו מקרבן כשר אינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות.**
**אינו** חייב כרת, עיין מל"מ הל' ז' בד"ה ויש להסתפק שמסתפק היכי דאכל מדברים שאינן ראויים לאכילה כגון מן העור או מן המרק שאין בו פגול כמבואר בדין כ"ב אם לוקה משום אוכל פסולי המוקדשין ולא אימעטו אכילות אלו אלא מכרת, ומדקדק ממש"כ הרמב"ם וכן טמא הגוף וכו', אבל מכין אותו מכת מרדות, ומשמע להמל"מ דלא קאי מכת מרדות אלא לסיפא באוכל בטומאת הגוף ולא ברישא בפגול ונותר מדלא כתב מכין אותם, ודבריו תמוהים דהא בכל האיסורים כמו נבלה וטרפה או בהמה טמאה אין חייבין אלא על אכילת הבשר, כמו שכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' מאכ"א הל' י"ח האוכל מנבלה וטרפה או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות ומן הגידים ומן הקרנים ומן הטלפים וכו' אע"פ שהוא אסור ה"ז פטור, ובדין מרק הרי כתב הרמב"ם בפט"ו מהל' מאכ"א הל' א' ב' דבר אסור שנתערב וכו' אם נמצא בהן טעם חלב והי' בהן ממשו הרי אלו אסורין מן התורה, נמצא בהן טעמו ולא היה בהן ממשו הרי אלו אסורין מדברי סופרים, וביאר בהל' ג' דממשו דחייב הוא כשהי' כזית בכדא"פ, וא"כ איך עלה על דעתו שעל רוטב יתחייב מלקות משום אוכל פסוה"מ, ומה שהוכיח מד' הרמב"ם שכתב מכין אותו מכת מרדות על טמא הגוף, ודאי הוא ביחד עם מה שכתב מקודם פגול ונותר וכתב וכן טמא הגוף, וע"ז כתב דמכין האוכל מכת מרדות, ומה שדייק אח"כ מדין עצים ולבונה כבר הרגיש בעצמו שאין לזה שייכות לכאן.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:23:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:23:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/18:23:1)

**אכל מן השליל או מן השליא חייב משום פגול נותר וטמא כאוכל משאר בשר הזבח.**
**השגת** הראב"ד משאר בשר הזבח, א"א דוקא בשפגל הזבח נתפגלו הם עמו אבל במחשבת עצמן לא.
**הכ"מ** כתב על דברי הראב"ד דודאי גם כונת הרמב"ם בשפיגל הזבח, וכן מבואר בדבריו בפי"ד ומפני שכתב הרמב"ם כאוכל משאר בשר הזבח, נזהר הראב"ד שלא נטעה לומר שדינן לגמרי כשאר בשר הזבח עכ"ל, ואינו מיושב כלל מה שהוצרך הראב"ד להוסיף כיון שכתב כן הרמב"ם מפורש בפי"ד הל' ז' שכתב וכן המרק והתבלין והשליל והשליא וכו' כל אלו אינן חשובין לענין מחשבת הקרבנות, והרי הן כדבר שאינו ראוי לאכילה, וא"כ למה הוצרך הראב"ד להוסיף מה שכבר מפורש בדברי הרמב"ם.
**ונראה** דהנה בדף ל"ה ע"ב מייתי הגמ' ברייתא דשליל ושליא אין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא, ואח"כ אמר רבא אף אנן נמי תנינא, השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שליא בחוץ לא פיגל וכו', חלב מוקדשין וביצי תורים אין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, ואילו שליל ושליא חייבין, אלא לאו ש"מ כאן מחמת הזבח כאן מחמת עצמן, והקשו התוס' דאכתי נותר וטמא קשיא דמשמע הכא דאשליל ושליא חייבין משום נותר וטמא, וברייתא דלעיל קתני דאין חייבין, וכתבו דלעולם אין חייבין אשליל ושליא משום נותר וטמא והאי דשיירינהו משום פיגול, וצריך לבאר סברת התוס' דמאי נ"מ בין פיגול ובין נותר וטמא, דכיון דבפיגול אם מחמת הזבח דנעשה גם השליל ושליא פיגול חייבין עליהן, וא"כ למה לא יתחייב עליהן משום נותר וטמא דהא עכ"פ נעשו נותר וטמא, וצריך לומר דגבי נותר וטמא כיון שאין השליל ושליא גוף הקרבן אין חייבין עליהן, אבל גבי פיגול כשנתפגל הזבח כיון דאינם ניתרין אלא ע"י הכשר הקרבן דהא הוקדשו עם הקרבן וצריכים היתר, וכיון שהקרבן נתפגל א"א שהם יהיו ניתרין בזריקת הקרבן, וכיון דע"כ חל עליהם דין פיגול לגבי הכשר ממילא יש בהם ע"כ השם פיגול, אבל גבי נותר וטמא אפי' אם כל הקרבן נעשה נותר, אבל נותר של השליל ושליא אינו שייך להנותר של הקרבן דהי' אפשר שכל אחד מהם לא יהי' נותר, ולכן כיון שאינם גוף הקרבן ליכא בהו חיוב נותר.
**ובזה** נוכל לבאר השגת הראב"ד דבאמת דברי הרמב"ם הם תימה שכתב אכל מן השליל או מן השליא חייב משום פיגול נותר וטמא דהא בברייתא תניא להדיא דאין חייבין וצ"ל דאינו סובר כד' התוס', וסובר דממתני' דמייתי רבא מוכח באמת דלא כברייתא וגם על נותר וטמא חייבין, וזהו שכתב הראב"ד דגבי פיגול חייב דוקא בשפגל הזבח נתפגלו הם עמו, אבל במחשבת עצמן לא, אלמא דאינם כגוף הקרבן, וכונתו דא"כ בנותר וטמא פטורין, ואם אמנם קיצר ולא ביאר עיקר ההשגה אבל ההשגה מובנת מעצמה, ויתכן שחסר בתחילת הציון תחלת ד' הרמב"ם והביא בהציון גם נותר וטמא.
**ובדעת** הרמב"ם צ"ל דסובר דבודאי פשטה דמתני' מוכח דפליגא אברייתא, ורק לענין מחשבת פיגול אינם כמו גוף הזבח, אבל לדין נותר וטמא כמו דחייבין עליהן על פיגול כשנתפגלו מחמת הזבח כן חייבין עליהן משום נותר וטמא.
**אח"כ** העירני א' מגדולי הישיבה דיש לבאר השגת הראב"ד באופן זה דבהגמ' בדף ל"ה מבואר לפי"מ דמפרש הברייתא, דצריך להשמיענו בין זה דמפגל בשליל לא נתפגל הזבח, ובין זה דאם פיגל בשליל גם השליל עצמו לא נתפגל, דכן מפרש הגמ' הברייתא דלא מפגלין ולא מתפגלין, דלא מפגלין הזבח ולא מתפגלין מחמת עצמן, והרמב"ם בפ' י"ד הל' ז' כתב ואלו דברים שאינן ראויין וכו' כל אלו אינן חשובין לענין מחשבת הקרבנות, והרי הן כדבר שאין ראוי לאכילה, וא"כ לא הזכיר מפורש שגם הן בעצמן אינן מתפגלין, לכן כתב כאן על מה שכתב הרמב"ם חייב משום פגול נותר וטמא כאוכל משאר בשר הזבח דדוקא בשפגל הזבח נתפגלו הם עמו, אבל במחשבת עצמן לא, אך אין זה השגה גמורה כיון שכתב הרמב"ם אינן חשובין לענין מחשבת הקרבנות, א"כ גם הם עצמן לא נתפגלו.
**והוסיף** עוד לבאר עפ"מ שכתב רש"י שם בדף ל"ה ע"א על מה דאמר ר"א פיגל בזבח נתפגל השליל, בשליל לא נתפגל הזבח, ופירש"י קסבר ר"א שליל גופיה דזיבחא הוא דעובר ירך אמו, ומיהו אין מחשבתו מפגלת הזבח דדבר שאין דרכו לאכול הוא וכו', ולפי"ז קשה על הראב"ד דסובר בפ"ז מהל' עבדים הל' ה' דעובר לאו ירך אמו, למה הסכים כאן להרמב"ם דאם פיגל בזבח נתפגל השליל, דלפי שיטתו אינו להלכה, וע"כ צ"ל דהראב"ד אינו סובר כפירש"י, וגם למ"ד עובר לאו ירך אמו מ"מ כיון שהוא ניתר ע"י הזבח נתפגל עמו, ולפי"ז י"ל דמה דמבואר בברייתא דאף דאין הזבח מתפגל מחמת השליל מ"מ צריך להשמיענו גם דאין מתפגל מחמת עצמו, דזהו למ"ד עובר לאו ירך אמו, דלדידיה יש מקום לומר דמחמת עצמו מתפגל, ומה שאין הזבח מתפגל כשפיגל בשליל זהו משום דעובר לאו ירך אמו, ולכן רק העובר טפל לזבח כיון שניתר עמו, אבל לא הזבח להשליל, אבל למ"ד עובר ירך אמו כיון דכבר אשמעינן דאין הזבח מתפגל במחשבת אכילת השליל, והוא משום דהוי כדברים שאינן ראויין לאכילה כמש"כ הרמב"ם, א"כ ודאי דה"נ אינם מתפגלין מחמת עצמן, ומיושב עכשיו דהראב"ד הוצרך להוסיף דאינן מתפגלין מחמת עצמן כיון דסובר עובר לאו ירך אמו, והרמב"ם לשיטתו דסובר עובר ירך אמו, ומה דאין הזבח מתפגל במחשבת אכילת השליל זהו משום דהוו כדברים שאינן ראויין לאכילה, א"כ ודאי דגם השליל לא נתפגל, וסובר דהברייתא ע"כ סברה דעובר לאו ירך אמו, לכן צריך להשמיעינו דאין מתפגלין מחמת עצמן.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:24:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:24:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/18:24:1)

**קדשי עכו"ם אין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא, וכן דם הקדשים כמו שבארנו. וכן הלבונה והקטרת והעצים אין חייבין עליהן כרת לא משום פגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף.**
**השגת** הראב"ד לא משום פגול, א"א זה לדעת ר"ש, אבל לרבנן חייבין עליהן כרת.
**כתב** הכ"מ דלבד מה שהשיג הראב"ד במה דפסק הרמב"ם כר"ש, קשה מה שכתב ולא משום טומאת הגוף, דמשמע דמשום טומאת עצמן חייבין, ובגמ' אמר רבא כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, ואפשר לדחוק ולומר דלא פסק כרבא דמשמע ליה דדרשא דוהבשר לרבות עצים ולבונה דרשה גמורה הוא מדאורייתא ולא כרבא דאסמכתא הוא, והשתא אע"ג דלמ"ד מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה פסק כר"ש, למ"ד מחלוקת בטומאת בשר, אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה פסק בטומאת הגוף כדברי הכל ובטומאת בשר כת"ק, אבל קשה דבנותר משמע דפסק כר"ש, ואפשר לומר דלא איפלגו ת"ק ור"ש אלא לענין מלקות, אבל כרת לכו"ע אין חייבין ומדכתב רבינו אין חייבים עליהם כרת משמע אבל מלקות חייבין והיינו כת"ק עכ"ל.
**והנה** מה שדחק הכ"מ במה דלא פסק הרמב"ם כרבא דאמר דמה דדרשינן והבשר לרבות עצים ולבונה היינו מדין מעלה ואסמכתא בעלמא הוא תמוה, דהא בדף ל"ד גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל באוכל בשר קודש לפני זריקה דאמר רבא מחלוקת בטומאת הגוף, אבל בטומאת בשר ד"ה אינו לוקה, ופריך והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני הב"ע כגון שקדשו בכלי וכו', ומפורש דרבא בעצמו סובר דלוקין על עצים ולבונה מקרא דוהבשר, וכבר כתבתי מזה בהל' י"ב במה שכתב הרמב"ם דאוכל מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי לוקה.
**אלא** דצריך לבאר במה דסותרים תרי מימרי דרבא אהדדי, והנה בעיקר מילתא אינם בענין אחד וכבר רמזו לזה בתוס' ד"ה מחלוקת אלא שלא ביארו דבריהם דשם מיירי בדין טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה, דאמר רבא דכיון דסבר ר' יוחנן דאינו לוקה ה"נ בטומאת בשר לפני זריקה אינו לוקה, דכיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה, לא קרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, ופריך והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני כגון שקדשו בכלי דנעשה כמו שקרבו כל מתיריו, והיינו דהוי כמו בשר לאחר זריקה, ולא מיירי שם מדין במה שהם לאו בני אכילה, איברא דאביי שם דסבר דבטומאת בשר ד"ה לוקה אמר משום דאמר קרא והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו ואפ"ה רבינהו קרא, אבל גם בטעמא דאביי צריך לומר דאין עיקר ההוכחה מזה דעצים ולבונה לאו בני אכילה, דמה זה ראי' לדין בשר קודש לפני זריקה שהוא טעם אחר, משום דגבי טומאת הגוף איכא מיעוט דדוקא הניתר לטהורים חייב עליהן משום טומאה, וע"כ דהוכחה דאביי הוא ג"כ מזה דבעצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו ג"כ אינם מהניתר לטהורים, ולכן אמר על זה רבא דהוא כשקדשו בכלי דנעשה כמו שקרבו מתיריו והוי כמו לאחר זריקה, אבל כאן בסוגיא הא מיירי מעיקר דינא דפלוגתא דת"ק ור"ש אי בעינן להתחייב על טומאה שיהי' דרכן לאכול, וע"ז אמרי אמוראי אליבא דרב כהנא דלא פליגי אלא בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה, וע"ז אמר רבא דמסתברא כמ"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, דר"ש דפוטר על דבר שאין דרכן לאכול פוטר גם על טומאת בשר, דכיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, וע"ז לא מהני לתרץ כגון שקדשו בכלי, כיון דכאן אנו דנין מעיקר דין דצריך לר"ש להתחייב דוקא על דבר שדרכן לאכול, וע"ז פריך מדרשא דוהבשר לרבות עצים ולבונה, ומשמע ליה דר"ש נמי לא פליג בזה, ומשני לפוסלה בעלמא היינו דהרבוי הוא שנפסלין אם נטמאו וזהו כשקדשו בכלי, וכדאמר הגמ' במנחות דף ק"א, הבאתי בהלכה י"ב, אבל מלקות לאוכל לא נתרבה לר"ש.
**ולפי"ז** אם נאמר דהרמב"ם פוסק כרבא צ"ל דאינו פוסק כר"ש בדין מלקות, דהא פסק בהל' י"ב דאוכל מלבונת המנחה שנטמאה לוקה, וגם צריך לפרש כפי' התוס' דמה דאמר רבא כאן לפוסלה בעלמא אינו מדין מעלה כפירש"י, דא"כ לא הוי עיקר דרשא כלל וסותר מה דסבר רבא בדף ל"ד דלרבנן נתרבה למלקות וזה לא מסתבר דלרבנן הוי עיקר דרשא ולר"ש הוי רק אסמכתא דא"כ עיקר פירכא לא שייך, ולכן צריך לומר כפי' התוס' דהדרשה הוי רק לפוסלה וזהו רק לר"ש, ולרבנן דסברי דגם בדבר שאין דרכן לאכול חייב, שפיר אמר רבא בדף ל"ד דכשקדשו בכלי לוקה עליהן.
**ובמה** שכתב הכ"מ לפרש דלא פליגי ת"ק ור"ש אלא בדין מלקות אבל כרת לד"ה פטור, ופסק הרמב"ם בדין מלקות כת"ק, קשה, דא"כ מאי אמר רבא מסתברא כמ"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, מ"ט כיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה, לא קרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, ולדברי הכ"מ הא בדין כרת לא פליגי כלל, וגם לת"ק פטור מכרת, ומ"מ סבר ת"ק דחייב מלקות, ואף שכתב הכ"מ דהרמב"ם לא פסק כרבא זהו במה דאמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, ופוסק לפי דבריו כמ"ד מחלוקת בטומאת בשר, אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה, אבל בזה לא מסתבר דהך מ"ד חולק וסובר דבכרת לא פליגי גם בנותר, דא"כ מה מוכיח רבא מכרת למלקות.
**ועוד** דפשטה דמתני' דתנן דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול חייבין עליהן משום נותר ומשום טמא, משמע דקאי על דין כרת דהא עיקר דין פגול תנן בריש בית שמאי פגול וחייבין עליו כרת, אלא דודאי כדפליגי אמוראי בדין טומאת בשר הוא בדין מלקות, דבטומאת בשר ליכא כרת, אבל א"א לומר דמה דתנן חייבין על נותר וטמא אינו אלא למלקות, ואף דלמ"ד מחלוקת בטומאת בשר ע"כ לא תנן גבי טומאה אלא מדין מלקות זהו משום דהך מ"ד מפרש טמא דומיא דנותר דקאי על בשר הטמא כמו בשר הנותר, אבל למ"ד מחלוקת בטומאת הגוף ודאי כמו דבנותר הוא בחיוב כרת, ה"נ בדין טומאת הגוף הוא לדין כרת.
**אלא** דבודאי קשה מה שפסק הרמב"ם דאין חייבים עליהם כרת, ופסק גבי לבונת המנחה דחייבין עליה מלקות, ואם מחלוקת דת"ק ור"ש הוא בדין כרת ע"כ פסק כר"ש, ובזה ע"כ צ"ל דאינו פוסק כרבא דדין מלקות ודין כרת תלויין זה בזה דהא פוסק דמכרת פטור ומלקות חייב, וצ"ל דפוסק כמ"ד מחלוקת בטומאת בשר, אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה וכמש"כ הכ"מ, רק דלא כדבריו לגמרי דלפי דבריו משמע דגם למ"ד מחלוקת בטומאת הגוף הוא ג"כ רק בדין מלקות, אבל בדין כרת לא פליגי, ובזה רוצה ליישב מה שפטר הרמב"ם נותר מכרת, וזה קשה דא"כ מה הוכיח רבא מכרת למלקות.
**והנה** עוד קשה אם נאמר דהרמב"ם אינו פוסק כרבא דהא הך סברא דאמר רבא כאן דכיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, אמר כן בדף ל"ד גבי אוכל בשר קודש לפני זריקה ופליג בהך סברא על אביי דאמר דבטומאת בשר ד"ה לוקה, והרמב"ם פסק בהל' י"ב בזה כרבא, אלא דבאמת זה לא קשה כמש"כ דהם שני ענינים, ולכן לענין לחייב לפני זריקה מסתבר דכמו דאינו חייב האוכלן בטומאת הגוף כן אינו חייב בטומאת בשר דדוקא לניתר לטהורים חייב על טומאה, אבל מה שהאוכל אינו ראוי לאכילה דנתרבה מקרא דוהבשר לרבות עצים ולבונה לא מצינו דנתרבה אלא למלקות בטומאת בשר ולא בטומאת הגוף לא לדין כרת ולא לדין מלקות, וזהו טעמא דמ"ד מחלוקת בטומאת בשר, אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה דבזה לא ילפינן טומאת הגוף מטומאת בשר, אכן עוד קשה טובא בטעמא דלא פסק הרמב"ם כרבא.
**ונראה** לבאר טעמו של הרמב"ם דלא פסק כרבא, משום דמקודם איכא בגמ' בסתמא פלוגתא דאמוראי חד אמר מחלוקת בטומאת בשר וכו' וחד אמר כמחלוקת בזו וכו', וע"ז א"ר טביומי מתני הכי, רב כהנא מתני חד אמר מחלוקת בטומאת הגוף וכו' וע"ז אמר רבא מסתברא כמ"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מ"ט כיון דלא קרינא וכו', ומשמע דלרב טביומי לא אמר רבא כן להכריע כמ"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, דהא רב טביומי הי' ג"כ תלמידו דרבא כמו רב כהנא, ולמה לא קבל ג"כ כרב כהנא, דרב טביומי מתני הך סברא משמיה דחד אמר כמחלוקת בזו רק מחלוקת בזו מ"ט כיון דקרינא ביה והבשר וכו' קרינא ביה וטומאתו עליו, וא"כ למה לא קבל דרבא אמר מסתברא כן, ויש לומר דלרב כהנא דמתני דחד אמר מחלוקת בטומאת הגוף, אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה, בזה אמר רבא דמסתברא דלר"ש דאמר דבטומאת הגוף לא הוי עצים ולבונה כאוכל ה"נ פליג על טומאת בשר דלא דרשינן מוהבשר לחייב מלקות, רק לפסלן, אבל למ"ד מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה, וצריכים להוכיח להיפך דכיון דילפינן מוהבשר דלוקה על טומאת בשר, ה"נ ילפינן מזה גם על טומאת הגוף לחיוב כרת, וזה אינו מוכרח ללמוד חיוב כרת מדין חיוב מלקות, אלא דממילא כיון דלא נוכל ללמוד חיוב כרת א"כ לא קאי בזה דוטומאתו עליו ונכרתה ממילא ליכא נמי מלקות דזה נמי ילפינן מקרא דוטומאתו מביאת מקדש כדאמר ר' יוחנן בדף ל"ד, ואם נבוא לומר להפך דכיון דלא נדרוש לענין כרת א"כ לא נדרוש גם לענין מלקות בטומאת בשר, זה א"א דדרשה דוהבשר דתניא בברייתא כבר מקובלת דתניא לדין חיוב מלקות, ולכן רק לרב כהנא אמר רבא דמסתבר לומר דכמו שחולק ר"ש גבי טומאת הגוף ה"נ חולק בטומאת בשר, וחולק על הברייתא דמתניא בסתמא לדין חיוב מלקות, וסובר דהרבוי מקרא דוהבשר הוא רק לפוסלן בעלמא, וכן מבואר דרבא בעצמו אמר בדף ל"ד דכשקדשו בכלי חייב מלקות, ומשום דזהו להלכה וכרבנן.
**ולכן** סובר הרמב"ם דכיון דהגמ' מתני מעיקרא בסתמא לישנא דרב טביומי ואמר אח"כ רב טביומי מתני הכי רב כהנא מתני וכו', לכן העיקר להלכה הוא לישנא דרב טביומי, וזהו כמש"כ הכ"מ דהרמב"ם פוסק כלישנא דרב טביומי, ולרב טביומי לא אמר רבא כלל הך מסתברא, אלא חד אמר וחד אמר ופסק הרמב"ם לקולא דאין לחייב מלקות וכרת מספק, ומבואר דבהל' י"ב לא כתב בלבונת המנחה שחייב האוכל מלקות אלא בטומאת הלבונה ולא האוכל בטומאת הגוף, משום דבטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה.
**ועכשיו** מבואר מה שהקשיתי לד' הכ"מ שכתב דת"ק ור"ש לא פליגי אלא בדין מלקות אבל מכרת גם לת"ק פטור, וכתב זה ליישב מה שכתב הרמב"ם דגם בנותר פטור מכרת, אבל לפי דברינו מיושב דזה תלוי במה פליגי ת"ק ור"ש בדין חיוב טמא, דלמ"ד מחלוקת בטומאת הגוף וכיון דת"ק אמר בסתם דדברים שאין חייבין עליהם משום פגול חייבין משום נותר ומשום טמא, וכבר כתבתי דחייבין בסתם היינו גם כרת, כדתנן בריש בית שמאי פגול וחייבין עליו כרת, ולכן גם על נותר וטמא חייבין כרת, אבל למ"ד מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף ד"ה אין לוקין, והוא משום דלא ילפינן טומאת הגוף מטומאת בשר ומפרש טמא דומיא דנותר בטומאת בשר, וכיון דבטמא הוא רק למלקות, א"כ נפרש כן גם על נותר דומיא דטמא דהוא רק למלקות, ולא ילפינן מקרא דוהבשר אלא על מלקות בין בטמא בין בנותר, וכן צריך לפרש מתני' דמעילה דף י' דתנן הקומץ והלבונה וכו' וחייבין עליו משום נותר ומשום טמא דלגבי לבונה אינו אלא למלקות דעל זה נתרבה מוהבשר וטמא היינו טומאת בשר דאינו חייב אלא מלקות, ובעיקר דינא דחייבין גם על נותר זהו ודאי משום דילפינן חלול חלול מטומאה, אבל לא ילפינן אלא למלקות כדגלי קרא בטומאה, ומיושב דרבא שפיר סבר למ"ד מחלוקת בטומאת הגוף, דלר"ש דפטר על טומאת הגוף מסתברא דפטר נמי על טומאת בשר דאינו סובר לחלק כרת ממלקות, אבל להרמב"ם דפסק כרב טביומי ופוסק כמ"ד דאין למדין דין כרת מדין מלקות, לכן גם בנותר אינו חייב אלא מלקות ולא כרת.
**אכן** לפי"מ דנימא דהרמב"ם פוסק כרבנן, רק דלא פליגי רבנן ור"ש אלא בטומאת בשר ולא בטומאת הגוף וקשה מה שהקשו שם התוס' דהא אמר ר' יוחנן ג' כריתות בשלמים וכו' חד לדברים שאינם נאכלים, והתוס' רצו ליישב דבכרת מודה דרבנן מחייבי אלא שהקשו מדרבא דתלי כרת במלקות, אבל על הרמב"ם ודאי קשה קושיית התוס' דמוכח דר' יוחנן הוא דאמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו וממילא להלכה צריך לפסוק כר' יוחנן לגבי ר"ל ולחייב בטומאת הגוף, אלא דכבר מצויין במסורת הש"ס דבשבועות הגירסא ר' אבהו, וכן הוא שם בחדושי הר"י מיגש וא"כ לא קשה כיון דכאן פליגי אמוראי דקמי ר' אבהו והוא תלמיד דר' יוחנן, וכן הני דפליגי עמו, ועד אביי ורבא הא הלכה כקמאי, לכן סובר הרמב"ם דכיון דלא נתברר בגמ' מאן דמחייב בטומאת הגוף ומאן דפטר, פסק גבי טומאת הגוף לקולא דפטור.
**והנה** עוד צריך ביאור דלפי"ז דנאמר שהרמב"ם פסק כת"ק רק דת"ק נמי אינו מחייב אלא בטומאת בשר, וכיון דר"ש אמר אבל העצים והקטרת והלבונה אין חייבין עליהן משום טומאה מוכח דת"ק מחייב בעצים ולבונה, וכדתניא והבשר לרבות עצים ולבונה, וא"כ למה פסק הרמב"ם בהל' י"ב רק האוכל מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי ולא הזכיר עצים ולכאורה חשבתי ליישב ע"פ ד' התוס' במנחות דף כ"א ע"א דמה דמרבי עצים בכל מקום היינו לרבי, אבל לרבנן לא הוו עצים קרבן ממש, וכיון דלא קיי"ל כרבי א"כ מיושב מה שלא הזכיר הרמב"ם עצים, אבל שוב ראיתי שהתוס' במנחות דף ק"א כתבו דא"א לומר דהא דאמר לרבות עצים ולבונה היינו אליבא דרבי דהא אמר רבא בזבחים דף ל"ד הב"ע כגון שקדשו בכלי דנעשה כמו שקרבו מתיריו, ולרבי הא סבר דעצים צריכים קמיצה אלמא יש להם מתירין, ומוכח ע"כ דאפי' לרבנן אף שאינם קרבן גמור להצריך כל דיני קרבן מ"מ נתקדשו קדושת הגוף ונפסלין בטומאה.
**שוב** ראיתי שכבר כתבתי מזה בהשמטה לפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ח' במה שבארתי מדין קטרת אי שייך טומאה מדאורייתא, וכתבתי שם בד"ה אמנם וז"ל, דהנה לא נמצא ברמב"ם רק דלבונה נטמאת מדאורייתא וחייב עליה מלקות, אבל לא הזכיר הך דינא בעצים וצ"ל דסובר כד' התוס' בחגיגה דף כ"ד בד"ה והא דרבנן דעיקר דרשא דוהבשר הוא אלבונה, אבל על עצים הוא אסמכתא, והיינו דלבונה הוי קצת אוכל שאפשר לאוכלו, אבל עצים אינם ראויים כלל לאכילה, והארכתי שם בדין קטרת, ובזה מבואר מה דתנן במעילה דף י' על לבונה וקטרת דחייבין עליהן משום נותר ומשום טמא, דבקטרת איכא נמי לבונה, ואפשר דיש עוד דברים בקטרת דאפשר קצת לאכלן כמו לבונה, ומש"ה שפיר חייב על אכילת קטרת בנותר ובטמא.