## Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit Chapter 19

###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 19:3:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 19:3:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/19:3:1)

**פרים ושעירין הנשרפין יש בהם ספק אם הלינה והיציאה קודם שיגיע זמנם לצאת פוסלת בשרם כאימוריהן או אינה פוסלת בשרן לפיכך פוסלין אותו להחמיר וישרפו בעזרה, וכן אם יצא חצי הבהמה ברוב האבר אם מחזיקין אותן כיוצא הואיל ויצא רוב האבר או עדיין אינן יוצאין שהרי לא יצא רוב הבהמה ולפיכך נפסלו מספק וישרפו בעזרה, וכן אם נשאום חמשה להוציאן ויצאו שלשה ונשארו שנים והוציאו השלשה חצי הבהמה הרי אלו נפסלו מספק וישרפו בעזרה, ויראה לי שאין אלו צריכין להמתין עד שתעובר צורתן, הואיל והן עומדין לשרפה לעולם אפילו לא נפסלו.**
**השגת** הראב"ד לפיכך נפסלו מספק, א"א לא היתה אותה בעיא לענין פסלות אלא לענין טומאת בגדים שהן מטמאין משיצאו חוץ לחומת העזרה וביציאת רובן הן מטמאין וקא מיבעיא ליה יציאת רובן במיעוט אבר.
**וכן** אם נשאום, א"א אף זו לענין טומאת בגדים ומי שיש לו לב יבין את זאת.
**פרים** ושעירים הנשרפים יש בהם ספק וכו', הכ"מ הביא מה שהקשה הר"י קורקוס, ועיין בפ"ז מהל' מעה"ק הל' ג' בדברי הלח"מ מה שכתב בזה ובארתי ענין זה שם ברחבה.
**ובמה** שהשיג הראב"ד ופירש דהבעיא היא לענין טומאת בגדים וכן בעיא השנית דבעי לה בגברי, וכתב ומי שיש לו לב יבין זאת, פי' הכ"מ כונתו דכיון דבעי לה במתעסקין ודאי הוא לדין טומאת המתעסקין, ועוד דאח"כ בעי ר"א פרים הנשרפים שיצאו וחזרו ומדבעיא זו לענין טומאה קמייתא נמי לענין טומאה וכתב ע"ז הכ"מ דההיא דרוב מתעסקין לא מכרעא דתהוי לענין טומאה ולא לענין פסול יוצא, וכן בעיא דבסמוך לא מכרעא ולא פירש הכ"מ דבריו במה שכתב וכן בעיא דבסמוך לא מכרעא, דלכאורה כונתו דגם בעיא דבסמוך אפשר לפרש לענין פסול יוצא, אבל א"א לומר כן דבהדיא אמר הגמ' מי אמרינן כיון דנפקו להו איטמו להו, ועוד דהך בעיא קבעה הרמב"ם בפ"ה מהל' פרה בדין טומאת המתעסקין, וע"כ דכונת הכ"מ הוא דהך בעיא לא מכרעה ללמוד ממנה על שתי בעיות הקודמות.
**עוד** כתב הכ"מ ואע"פ שפירש"י כדברי הראב"ד כבר הקשו עליו התוס' והעלו כפירוש רבינו וגם רש"י גבי בעיא דיצא חצי כתב דלענין אם נטמא אח"כ שישרף בפנים קא מיבעיא ליה, וכתב בזה הבה"ז דמה שכתבו התוס' דמיבעי ליה לענין לשרפו בפנים הוא ג"כ אם נטמא אח"כ מה שבפנים, וכמש"כ רש"י וזהו לשון ב' ברש"י והוא מד' התוס' דרש"י הא פירש לענין טומאת המתעסקין, ועכ"פ פי' זה ג"כ אינו כפי' הרמב"ם דהרמב"ם מפרש שיצא קודם זריקה, וכמו שכתב מקודם בספק א' דהוא קודם שיגיע זמנם לצאת, ותוס' ורש"י בלשון ב' מפרשים דיצא אחר זריקה רק דמה שבפנים נטמא ונפסל, ואם חשבינן מה שיצא מקודם כמו שיצא כולו אז גם מה שנשאר בפנים מוציאין ושורפין ביחד חוץ למחנה.
**וכתב** עוד הבה"ז דלפי' הרמב"ם הא הוי הך בעיא ס"ס דהא מקודם הוי ספק בעיקר דין יציאה קודם שהגיע זמנם לצאת אי פוסל, ובזה ד' הבה"ז תמוהין דהא כתב הרמב"ם הספק הקודם בדין בשרן כאימוריהן, אבל באימורין הא פשיטא ליה דנפסלין, וא"כ כאן דיצא חצי הבהמה גם האימורין יצאו ובודאי נפסלו, והאבעיא כאן אי חשבינן כמו שנפסל כל הפר וישרף כולו בעזרה. או שהנשאר בעזרה יוציאו אל מחוץ למחנה לישרף, וראיתי שכבר תמה על דבריו המרכה"מ.
**והנה** התוס' הקשו לפירש"י שכן הוא שיטת הראב"ד מהא דאמר בפ' כיצד צולין המוציא מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח, הוצאה כתיב ביה כשבת, ופריך ממתני' דהכא דהיו סובלין אותו במוטות הראשונים מטמאין בגדים ומשני בנגררים, וא"כ רובו במיעוט אבר לא מטמא בגדים כיון דאגודו בפנים ואינו חייב לענין שבת, ונראה דיש ליישב שיטת רש"י והראב"ד דדוקא לענין זה דבעינן עד שיניח ילפינן משבת דכ"ז דלא נח לא הוי הוצאה, אבל לענין זה דאגודו בפנים לא ילפינן משבת דלא חשיב הוצאה, משום דגבי שבת דין איסור ההוצאה הוא הוצאה מרשות היחיד והכנסה לרשות הרבים או להיפוך, אבל דין ההוצאה דכתיב גבי פרה ופרים אין עיקר הדין ההוצאה מהעזרה אלא ההוצאה למחוץ למחנה, ולכן גבי שבת מצינו דאגודו בפנים פטור. דלא נקרא זה הוצאה שלימה מהרשות שעומד בה, אבל גבי הוצאת הפר אין אנו מעיינים על מה שנשאר בעזרה אלא על מה שיצא, וכיון דיצא רובו וחשיב הוצאה לענין דין מקום שרפתו, וכמו שכתבו התוס' חשיב שפיר הוצאה לגבי דין הוצאה אל מחוץ למחנה לטמא המתעסקין, ולכן רק לענין להצריך הנחה שפיר אמרינן גם בזה הוצאה כתיב בה כשבת, אבל לא לענין אגודו במקום פטור.
**אכן** כל זה כתבנו לדעת רש"י והראב"ד, אבל מדברי הרמב"ם פ"ה מהל' פרה משמע דאינן מטמאין בגדים עד שיוציאו את כל הפר שכתב בהל' ח' מאימתי מטמאין בגדים משיצאו בהן חוץ לחומת העזרה, ובמשנה ביומא דס"ז תנן משיצאו חוץ לחומת העזרה וכן בזבחים דק"ד תנן יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה, והוסיף הרמב"ם תיבת "בהן", ומוכח דדוקא אחר שיצאו וגם הוציאו אותם חוץ לחומת העזרה, לכן אינו יכול לפרש האבעיא לדין לטמא בגדים דסובר דכל זמן שלא הוציאו כל הפרים אין מטמאין בגדים אך לכאורה לא נוכל לפרש דכונתו כד' התוס' משום דהוצאה כתיב בהו כשבת, דבעיקר מה דמבואר בגמ' דכל זמן דלא נעשה הנחה אין מטמאין בגדים, ומתני' דהיו סובלין מוקי בנגררין והרמב"ם כתב מתני' כפשטה נשאום במוטות ויצאו מקצת הנושאים וכו' ולא כתב דדוקא בנגררין, ומוכח דלא משום דהוצאה כתיב כשבת, אלא משום דכתיב יוציא את כל הפר, לכן עד שלא הוציאו כל הפר לא הוי הוצאה לטמא הנושאין.
**ובעיקר** מה דלא כתב הרמב"ם דדוקא בנגררין, כבר תמה בזה המל"מ שם, וכן תמה בזה הברכת הזבח בחדושיו על הרמב"ם סוף מנחות הביאו המרכה"מ, וכתב המרכה"מ בזה דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י ותוס', דקושיית הגמ' דהא לא נחו הפרים, ובנגררין כתבו התוס' שם דמהני אף בלא הנחה מהגמ' דשבת דף פ' דבמעביר תוך ג' לקרקע א"צ הנחה, וכתב בזה דמד' הרמב"ם פי"ח מהל' שבת הל' כ"ג משמע דדוקא אם הניח חצי שיעור, וחזר והעביר עליו חצי שיעור חשיב הנחה הואיל שיש חצי שיעור מונח ממש, ודבריו תמוהים דבשבת דף פ' אמר רבא הך דינא דהוציא חצי גרוגרת וכו' ופריך והאמר רבא תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע"ג משהו, ומשני כאן בזורק כאן במעביר, ולדברי המרכה"מ א"צ כלל לחלק בין זורק למעביר, דמימרא דרבא בדף ק' הא לא מיירי כשהי' מקודם מונח חצי שיעור, וגם מה שכתב דמלשון הרמב"ם משמע כן הנה הרמב"ם כתב שם דינא דרבא אבל מלשונו שהוסיף וכתב שהמעביר כמו שהניח על גבי משהו, אבל אם זרקו אינו חייב עד שינוח שם, מוכח דסתם מעביר תוך שלשה הוי הנחה.
**ומה** שכתב דלא שייך כאן ללמוד לדין הנחה משום דהוצאה כתיב ביה כשבת דאין זה סברא דהוצאת פרים ושעירים הנשרפין בעינן שיהי' דומיא דהוצאה דשבת דשאני הוצאה בשבת והוצאת בשר הפסח חוץ לחבורה דהחיוב מחמת מלאכת הוצאה משו"ה בעינן עקירה והנחה, דבריו תמוהין דאיסור הוצאה דשבת ודאי משום מלאכה, אבל איסור הוצאת בשר הפסח מה שייך לאיסור מלאכה הא ודאי זה אינו אלא גזה"כ בהלכות אכילת קרבן פסח, אלא שכתב עוד דהוצאת פרים ושעירים דנפקא מדכתיב יוציא אל מחוץ למחנה, ומקום שרפתו הוא חוץ לשלש מחנות, ודאי דה"ק קרא דתיכף משיצא חוץ למחנה אחת המתעסק מטמא בגדים ובודאי אין סברא לפרש קרא דוקא כשיוציא חוץ לעזרה ויניח, ודבריו אלו הם מסתברים.
**ובעיקר** מה דמפרש המרכה"מ דקושיית ראב"ם והא לא נח אינו על הנחה אלא דהוי מפרש מתני' דהראשונים יצאו והאחרונים לא יצאו והפר עוד בעזרה אצל האחרונים ולא הוציאו הראשונים את הפר רק שהם יצאו, וע"ז משני בנגררין שהאחרונים נגררין אחר הראשונים, והראשונים הוציאו כבר את הפר, ואין פירושו מחוור ולא משמע כלל דזהו הכונה במה דפריך והא לא נח, והו"ל למיפרך והא לא הוי הוצאה.
**לכן** נראה בדעת הרמב"ם דזה מצוי טובא בשיטת הרי"ף דאין סומכין על שינויי דחיקי, וכיון דעיקר הלכה זו דטומאת בגדים למוציאין את הפרים הוא ביומא דף ס"ז ובזבחים דף ק"ד, וביומא תנן ואימתי מטמאין בגדים משיצא חוץ לחומת ירושלים, ולא מפרש הגמ' דדוקא בנגררים או כשעשה הנחה, וכן בזבחים דתנן היו סובלין אותן במוטות וכו', יצאו אלו ואלו מטמאין בגדים, ובגמ' בעי עלה ר"א אבל לא נחת הגמ' לפרש דאינן מטמאין בגדים עד שיעשו הנחה או בנגררין, וע"כ דהנך סוגיות מפרשין מתני' כפשטן דתיכף משיצאו מטמאין בגדים, ולא ס"ל לשינוייא דראב"מ, דהוא אוקימתא דחיקא, ומכיון דהני סוגיות הם במקומן לא סמכינן על סוגיא דפסחים דאינה במקומה דמשני ראב"מ לר' אמי הך תירוצא דמיירי בנגררין, ואף דהא דר' אמי הוא להלכה ודאי סברי דאיכא סברא לחלק בין דין מוציא בשר הפסח לדין הוצאת הפרים לטמא בגדים.
**ונראה** לומר עוד סברא לבד מה שכתב המרכה"מ לחלק בין דין הוצאת שבת והוצאת פסח ובין דין הוצאת פרים ושעירים, דבשבת האיסור מלאכה הוא במלאכה מתקיימת, וכדתנן בריש הבונה, ואף דשם הוא על מלאכה גמורה כמו בונה מ"מ גבי דין איסור הוצאה מרשות לרשות אף דלא שייך להצריך בזה מתקיימת גמורה מ"מ גם בגדר הוצאה הצריכה תורה שההוצאה תהי' לשעתה גמורה ואז חשיבא מלאכה, ולכן כל זמן שלא עשה הנחה לא חשיבא הוצאה שלא הכניסה לרשות אחר, וכן בדין הוצאת פסח חוץ לחבורה כיון דאינו עומד לכך שיוציא הפסח חוץ לחבורה, לכן ילפינן מאיסור שבת שכל זמן שלא עשה הנחה לא מיקרי הוצאה גמורה שעומד שיחזיר הפסח לחבורתו, אבל גבי הוצאת פרים דאינו איסור אלא מצוה להוציא הפרים מחוץ למחנה, ועומד לכך שיוציאו אותם חוץ לשלש מחנות, וכיון שכבר התחיל במצוה והוציא חוץ למחנה א' ודאי שאמרה תורה שהמתעסקין תיכף יטמאו בגדים, דהא אינו עומד כלל שיעשה הנחה אלא שיוציא עוד עד חוץ לשלש מחנות, לכן בזה ודאי לא ילפינן משבת.
**ועכשיו** נראה דנוכל לומר דמה שהרמב"ם אינו רוצה לפרש בעיית הגמ' לדין מתעסקין לטמא בגדים כפירש"י והראב"ד, דהוא כטעם התוס' משום דהוצאה כתוב בה כשבת, ואינו מחלק כמו שחלקנו לרש"י והראב"ד, ומה שכתבנו דאין לומר כן דהא בדין הנחה אינו פוסק כאוקימתא דנגררין, אבל לפימש"כ מבואר דלדין הנחה ודאי מסתבר דלא צריך הנחה כיון דאינו עומד להנחה מחוץ למחנה א', אבל בגדר הוצאה דלא מיקרי הוצאה אלא כשמוציא כל הפר כמו דגבי שבת דאינו חייב כשאגודו בפנים שפיר ילפינן משבת, ולכן אינו מפרש כפירש"י והראב"ד דהוא לדין לטמא בגדים.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 19:4:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 19:4:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/19:4:1)

**בשר הנמצא בעזרה, אברים עולות וחתיכות חטאות והנמצא בירושלים שלמים, הכל תעובר צורתו ויצאו לבית השריפה שמא נותר הוא, א"כ מה הועיל שתהי' חזקתו עולה או חטאת או שלמים למי שעבר ואכל.**
**השגת** הראב"ד למי שעבר ואכל, א"א לספק מעילה.
**הכ"מ** כתב דמשמע מדברי הראב"ד דסובר דאברים שנמצאו בעזרה אע"פ שהם בחזקת עולה אין חייבים עליהם קרבן ודאי אלא קרבן ספק מעילה וא"א לומר כן דבפ"ד דכריתות דף י"ז ת"ק סבר דאין חייבים על ספק מעילות אשם תלוי. ודעת הראב"ד צריך באור דא"א לומר דנ"מ לדין איסור לכתחלה כמו שראיתי מפרשים כן, דהא לכתחלה אסור גם אם הוא חטאת משום ספק נותר.
**ונראה** דסובר הראב"ד דאף דלדין הבאת קרבן לא מהני הך חזקה כיון דעכ"פ אינו ודאי גמור, מ"מ לדין תשלומי דמים בעבור שאכל קדש שחייבים עליו מעילה לזה מהני הך חזקה דאף דבספק מעילות דפטור מקרבן פטור גם מתשלומי דמים של מעילה כמש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' מעילה הל' ה', וכן מוכח ממתני' שם בהא דר"ע ור"ט זהו דוקא בספק גמור שאין חיוב תשלומים משום ספק, אבל כאן דחזקתן שהם מעילה רק דלא מהני חזקה שיהי' כודאי גמור להקריב קרבן, דאם אינו חייב הוי חולין בעזרה, אבל לדין תשלומי דמים כיון דחזינן דדין תשלומין הוא אפי' ליכא קרבן כמו באכל במזיד וכמש"כ הרמב"ם שם בהל' ג', לכן לדין תשלומין מהני הך חזקה שישלם הדמים שצריך לשלם כשמעל.
**אלא** דקשה לדעת הראב"ד מאי נ"מ בין חטאת לשלמים, דלדעת הרמב"ם דהוי ודאי גמור שפיר נמי דאם אכלן הזר לוקה. אבל לדעת הראב"ד קשה, ונראה דכיון דע"כ הנ"מ גבי אברים דחזקתן עולה הוא רק לדין תשלומין, א"כ גם בבשר דחזקתן חטאת הוא ג"כ בדין תשלומין שמשלם לכהנים, ואף דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, בחולין דף ק"ל ע"ב, יש לומר דהראב"ד סובר כמש"כ שם התוס' בד"ה ואבע"א דאיכא נ"מ בין טעמא דילפינן מוזה, ובין טעמא דמשום דהוי ממון שאין לו תובעין דלטעמא דשאין לו תובעין חייב לצי"ש, והרמב"ם בפ"ט מהל' בכורים הל' י"ד כתב טעמא דשאין לו תובע ידוע, וכן כתב הכ"מ שם דהרמב"ם פסק כלישנא בתרא לחומרא, וא"כ איכא נ"מ גם גבי חטאת, איברא דהר"ן בהלכות חולק שם על התוס' וכתב דלא שייך כאן לצי"ש, ואינו חייב אלא משום מידת חסידות, כמו בבעה"ב העובר ממקום למקום, ולד' הר"ן נצטרך לומר דגם כאן הנ"מ למדת חסידות, אף דאין כאן ודאי גמור, ויש לומר דהראב"ד סובר כדעת התוס' ובאמת מה שחלק הר"ן על התוס' אינו מבורר דלמה לא שייך כאן לחייב לצי"ש, כיון דלהך תירוצא אינו פטור מעיקר הדין, אלא דב"ד אין להם דין לחייבו בשביל שאין כאן תובע, אבל עכ"פ יש כאן גזל השבט ושפיר מסתבר דחייב לצי"ש, ואף דלא דמי לדין גזל השבט, גבי סאה תרומה שנפלה למאה חולין דחייב להרים משום גזל השבט דשם ישנה להסאה תרומה בעין, מ"מ שפיר מסתבר כאן דרק ב"ד אין מחייבין בשביל שאין תובע, אבל חייב לצי"ש.
**אחר** כתבי זה העירני א' מגדולי הישיבה דיש לומר נ"מ בין חטאת לשלמים אף דאסורים משום ספק נותר עפ"מ שמבואר בפ"י מהל' מעה"ק הל' י"ב דבשר ק"ק ושל פיגול או נותר שנתבשלו יחד עם חתיכות אחרות אותן החתיכות אסורות לזרים ומותרות לכהנים כשיש בהיתר להעלות את האיסור כמבואר שם. א"כ לגבי זה חמור אם הבשר שנמצא הוא חטאת כשנתבשל עם בשר אחר ביותר מששים דמצד פיגול מותר שאר הבשר לכהנים ואסור לזרים. ואם הבשר הוא שלמים מותר שאר הבשר גם לזרים. ועיין בפיהמ"ש בערלה פרק ב' משנה ט"ז. וביבמות דפ"א ע"ב אבל חתיכה של חטאת וכו' לפירש"י שם.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 19:5:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 19:5:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/19:5:1)

**אין שורפין את הנותר אלא ביום שנאמר ביום השלישי באש ישרף. אע"פ שהשלמים אסורין באכילה מתחלת יום שלישי אין שורפין אותן אלא ביום בין בזמנו בין שלא בזמנו, וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום, ואין שרפת טמא ונותר ופגול דוחה את יום טוב, ואצ"ל את השבת, ומותר לשרוף טמא ונותר ופגול כאחד.**
**וכן** הפגול אינו נשרף אלא ביום, מדברי הרמב"ם מבואר דדוקא פגול דומה לנותר בדין זה שאינו נשרף אלא ביום, וכמש"כ הכ"מ משום דפגול ונותר בחדא שייטא שייטי, ויש להוסיף על דברי הכ"מ ממה דתניא בזבחים דף כ"ב ונשא אהרן את עון הקדשים וכי איזהו עון נושא אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב וזהו לגירסת רש"י, ור"ת גורס להיפוך, ולדברי שניהם נקרא נותר כאן חוץ לזמנו וזהו עיקר פיגול ומבואר דנותר ופיגול דמיין להדדי, אבל חוץ מנותר ופיגול כמו טמא ויוצא נשרף בלילה, דהא אח"כ כתב הרמב"ם גם טמא לדין שאינו דוחה יו"ט ומקודם לא הזכיר טמא, אלא דאין אנו צריכין להוכיח מדבריו כאן שכן מפורש בדבריו בפ"ז מהל' מעה"ק הל' ה' שכתב ושרפת כל הנשרפין כשרה בזר ובלילה, ובהל' ג' הזכיר לגבי שלשה מקומות לשרפה, אחד בתוך העזרה ובו שורפין פסולי המוקדשין, ואף דבפסולי המוקדשין גם נותר ופיגול בכלל ע"כ צ"ל דבהל' ה' שכתב ושריפת כל הנשרפין זהו חוץ מנותר ופגול וסמך על מה שכתב כאן, אח"כ ראיתי שכבר עמד מד' הרמב"ם בהל' מעה"ק המנחת חינוך ותמה על השעה"מ והנוב"י שלא הביאוהו.
**אכן** נגד הרמב"ם איכא תו"כ מפורש בפ' צו על קרא דביום השלישי באש ישרף דתניא שם זה בנה אב לכל הנשרפין שלא יהיו נשרפין אלא ביום, והקשה מזה השעה"מ על שיטת הרמב"ם וכתב להוכיח דגמ' דידן חולק על התו"כ, והביא מהגמ' דמנחות דף מ"ו על הא דתניא שתי הלחם הבאות בפני עצמן יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השרפה דפריך אי לשרפה אתיין ל"ל עיבור צורה לישרפינהו מיד, ומשני רב יוסף לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט, ופריך אביי דכיון דמצותן בכך יהי' מותר כמו בפר ושעיר של יוה"כ, ואמר רב יוסף שמא יזדמנו להם כבשים אחר מכאן, ופריך אביי תינח כל זמן הקרבתן, ופירש"י עד זמן תמיד של בין הערבים, לבתר הכי לישרפינהו, ומשני מאי תעובר צורתן נמי דקתני צורת הקרבתן, וכתבו התוס' בהא דמשני לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט דהוי מצי למיפרך למוצאי יו"ט לאלתר לישרפינהו דמנותר לא יליף והיינו שאין שורפין בלילה מדמסיק צורת הקרבתן, וכונתם לפי"מ שכתבו אח"כ על מה דפירש"י זמן הקרבתן עד תמיד של בין הערבים, דבר"ה דף ל' גבי נתקלקלו הלוים בשיר מפרש דקרבנות צבור קרבי אחר התמיד ודחו עשה דהשלמה, לכך נראה לפרש עד הלילה עכ"ל, ומוכח לפי פירושם דלפי"מ דמשני צורת הקרבתן היינו דנשרפין תיכף בתחלת הלילה, ולא ילפינן מנותר, אכן כתב השעה"מ דמד' הרמב"ם פ"ג מהל' קידוש החודש הל' ה' מוכח דק"צ נמי לא דחו עשה דהשלמה, וא"כ יש לפרש צורת הקרבתן אחר תמיד של בין הערבים וכפירש"י, ואין הוכחה לפרש דהיינו עד הלילה ולהוכיח דתלמודא דידן פליגא על התו"כ.
**עוד** הביא השעה"מ דברי התו"י בכת"י שהקשו ג"כ על פירש"י דהא ק"צ דוחה עשה דהשלמה, וכתבו ונראה לפרש אחר זמן הקרבה לאחר שקה"ח דאין מקריבין קרבנות באותן ד' מילין שקודם הלילה ועדיין יכול לשרוף דאכתי יום הוא, אבל הא לא פריך דלישרפינהו בלילה ממש דאין שורפין קדשים בלילה עכ"ל, ודברי התו"י מובאים בש"מ הנדפס, וכונתם הוא ע"פ ד' התוס' בזבחים דף נ"ו בד"ה מנין לדם שנפסל בשקה"ח שכתבו לתרץ דמה צריך קרא תיפוק ליה מביום צוותו, וכתבו דדם נפסל בשקה"ח זהו מתחילת שקיעה, ועדיין יום הוא עד צה"כ, וכבר ידוע דהרמב"ם אינו סובר כהתוס' ושיטתו הוא דמתחלת שקיעה כבר הוה ספק בה"ש, וכבר בארתי מזה בפ"א הל' ל"ז וכתבתי דגם לשיטת הרמב"ם יש לחלק בין מה דתלי בחלופי הימים ובין זמן דנקרא יום או לילה דעד צה"כ עדיין הוא יום, ולפי"ז גם לשיטת הרמב"ם יש לפרש בזה כהתו"י דאפשר לשרוף קודם הלילה אחר זמן הקרבתם אלא דעכ"פ לשיטת הרמב"ם דק"צ אינו דוחה עשה דהשלמה, שפיר יש לפרש כפירש"י ואין מקום להוכיח דהסוגיא דבבלי חולקת על התו"כ.
**וראיתי** בהר המורי' על ד' הרמב"ם בפ"ז מה' מעה"ק שהביא מקור לד' הרמב"ם מדברי הירושלמי יומא פ"ו הל' ו' דאיתא שם תני ר' זכאי זר ששרף מטמא בגדים לא צורכה דלא מהו שיהו כשרים בלילה ק"ו מה אם הקטר אימורים שאינן כשרים בזר כשרים בלילה, אלו שהן כשרים בזר אינו דין שיהו כשרים בלילה, והביא מד' הש"ק שם שהביא ד' הרמב"ם דשרפת כל הנשרפין כשרה בזר ובלילה, שמקורו מדברי ר' זכאי כאן, והנה לפי"מ שהוכחנו וכן הוכיח המנ"ח דבכלל הנשרפין הוא פסוה"מ כמו שהזכיר קודם בהל' ג' קשה טובא דאין שום מקור מדברי ר' זכאי, דר' זכאי הא מיירי בפרים ושעירים הנשרפים, וכדאמר זר ששרף מטמא בגדים וזה הכשרו בכך, ובזה שפיר למד מהקטר אימורין. אבל אם נבוא ללמוד מהקטר אימורין על שרפת פסוה"מ הא איכא למיפרך משרפת נותר ופיגול דכשרים בזר ופסולים בלילה, ובפרט דהתו"כ למד בהדיא בבנין אב משרפת נותר לשרפת כל הנשרפין, ובודאי כונת התו"כ על כל פסוה"מ ושפיר יש לחלק מפרים הנשרפין דעיקר מצותן בכך דשפיר אנו למדין מהקטר אימורין, אבל פסוה"מ שנשרפין בשביל שנעשה בהם פסול בזה שפיר אנו לומדין משרפת נותר שלא יהיו נשרפין אלא ביום כמו שנלמד בתו"כ.
**עוד** קשה על שיטת הרמב"ם מה שהוכיח הטורי אבן בר"ה דף ל' בהך סוגיא שהביאו התוס' במנחות בהא דנתקלקלו הלוים בשיר שהוכיח התוס' דק"צ קרבי אחר תמיד של בין הערבים, וכתב שם הטורי אבן שהביא שם הך סוגיא דמנחות וכתב על ד' התוס' שכתבו דלא כפירש"י דזמן הקרבתן הוא עד תמיד של בה"ע, אלא עד הלילה קאמר דהא בלילה א"א לשרוף ולאו דוקא נותר דה"ה לשאר פסולי קדשים, והוכיח זה מירושלמי פ"ב דשבת בהא דתנן אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט, דפריך אפי' בחול נמי אין מדליקין בלילה דאין שורפים קדשים בלילה, אר' יוחנן ירדו לה בשיטת ר' ישמעאל כמה דר"י אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה כך עבר זמנה נשרפת בין ביום בין בלילה, ומה אית לך שמן שריפה שעבר זמנה, ר' יהודה בר פזי מכיון שנטמאה כמי שעבר זמנה, אלמא מדמי כל פסולי קדשים לנותר שאינו נשרף אלא ביום לדידן דקיי"ל דנותר אפי' שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום, ותימה על הטו"א שלא הזכיר שהרמב"ם כתב להדיא דרק נותר ופיגול אין נשרפין אלא ביום.
**ונראה** דראיית הטו"א מזה הירושלמי דלא כהרמב"ם יהי' מקור לשיטת הרמב"ם דכיון דהבבלי ניחא ליה לפרש מתני' דאין מדליקין שמן שריפה ביו"ט משום שאין שורפין קדשים ביו"ט, ולא פריך דא"כ אפי' בחול נמי אין מדליקין דהא אין שורפין קדשים בלילה, ולהלכה א"א לתרץ כתי' הירוש' כר' ישמעאל דמילה שלא בזמנה נימול בין ביום בין בלילה, דהא קיי"ל דגם שלא בזמנה אינו נימול אלא ביום, וכן בנותר קיי"ל הכי כמו שהראה הטו"א מקור ד' הרמב"ם בשלא בזמנו מיבמות דף ע"ב, ויש לומר דר' יוחנן דמתרץ בירוש' דכמו דמילה שלא בזמנה נוהגת בלילה כן שרפת קדשים שלא בזמנה, אזיל לשיטתו לפי"מ דהוי סבר מעיקרא שם ביבמות דאמר מעיקרא דנותר שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה, ואיתביה ר' אלעזר לר' יוחנן מברייתא דמילה שלא בזמנה אינו נימול אלא ביום, והודה לו ר' יוחנן א"כ מה דבעי ר' יוחנן בירוש' לאוקמי סתמא דמתני' כר' ישמעאל במילה שלא בזמנה אף דר' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה זהו לפי"מ דהוי סבר מעיקרא, אבל לפי"מ דהודה לר' אלעזר דתני ליה ברייתא דדריש מוביום, דגם שלא בזמנו אינו נימול אלא ביום, והודה לו דה"נ בדין נותר, א"כ באמת קשה אמתני' דהא אפי' בחול נמי, ומוכח דמתני' לא סברה כהתו"כ ולא ילפינן שאר פסולי קדשים מנותר, ושאר פסולים נשרפין גם בלילה, וה"נ שמן שריפה דהוא תרומה טמאה.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 19:9:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 19:9:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/19:9:1)

**כל עצמות הקדשים שאין בהן מוח אינן טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח.**
**השגת** הראב"ד אינן טעונין שרפה, א"א שמצאן חלוצים מפסולי קדושה.
**הכ"מ** הביא הסוגיא דפסחים דתניא כל עצמות הקדשים אינן טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה, ופריך הגמ' מכאן למ"ד שימוש נותר מילתא היא, ואמר על זה היכי דמי אילימא דלית בהו מוח עצמות הפסח למה להו שריפה, אלא פשיטא דאית בהו מוח ואי ס"ד שימוש נותר מילתא היא עצמות קדשים אמאי אין טעונין שריפה אמר רנב"י הב"ע כגון שמצאן חלוצים עצמות קדשים דאין בהם משום שבירת עצם קמי דהוי נותר חלצינהו ולא הוי שימוש נותר ולא בעי שרפה, עצמות הפסח דיש בהם משום שבירת עצם לבתר דנהוי נותר הוא דחלצינהו והו"ל שימוש נותר ובעו שריפה, עכ"ד הגמ' וזהו שכתב הראב"ד שמצאן חלוצים.
**וכתב** הכ"מ דזה הא כתב הרמב"ם שאין בהם מוח, רק מפני שסתם וכתב כל עצמות הקדשים דמשמע בכל גווני בא לבאר שאינו כן דלא מיירי אלא כשמצאן חלוצים, ואינו יודע מה טיבן, ואנו אומרים באומד הדעת מאחר שהם חלוצים פסולי המוקדשים היו כלומר נותר, ולפיכך מחלקין (בנדפס כתוב מפגלין והוא ט"ס) בין עצמות פסח לעצמות שאר קדשים כמו שנתבאר, ועוי"ל משום דלישנא שאין בהם מוח משמע אפי' שלא הי' בהם מוח מעולם לכך כתב שמצאן חלוצים כלומר דוקא כשהיה בהן מוח ונחלץ ממנו, אבל אם לא היה בהן מוח מעולם לא, עכ"ד הכ"מ, והנה לפי' א' שכתב הכ"מ עיקר השגת הראב"ד דלא נפרש דמיירי בכל גווני, ואין לומר שכונתו אף קודם שנעשה נותר, דזה א"א דא"כ בעצמות הקדשים מה שייך להצריך שרפה הא צריך לשבור העצמות ולאכול המוח, וע"כ דכונתו מה שכתב בכל גווני היינו דעכשיו הוא בודאי אחר זמנו כשבאו לשרוף בשר הנותר, רק שלא נפרש דמיירי אפי' אם אנו יודעים מתי חלצו העצמות, ואם כבר נעשה המוח נותר קודם שחלצן מן העצמות, וא"כ נעשו העצמות שימוש נותר, לכן מפרש שמצאן חלוצים ואינו יודע מה טיבן, אבל א"א לפרש כן כונת הראב"ד, דא"כ עיקר חסר מן הספר. ולא ביאר הראב"ד כלל כונתו והי' לו לכתוב שמצאן חלוצים ואינו יודע מה טיבן, לכן ע"כ צריך לפרש כמו שכתב הכ"מ בפי' ב' אכן דברי הרמב"ם אינם מיושבים דכיון דהגמ' מוקים שמצאן חלוצים לא הי' לו להשמיט ולכתוב בסתם דאפשר לפרש שלא הי' בהן מוח מתחלתן.
**עוד** קשה מה שהביא המל"מ קושיות מהר"י אלפנדרי דסוגיית הגמ' דאמר דעצמות הפסח לבתר דהוי נותר חלצינהו הוא ע"כ כר"ש דסבר דלאחר שנעשה נותר אין בו משום שבירת עצם, וכמו שפירש"י בד"ה לבתר הכי, וא"כ הרמב"ם דפסק בפ"י מהל' ק"פ דלא כר"ש והיכי דהי' לו שעת הכושר ונפסל יש בו משום שבירת עצם, א"כ אין נ"מ, וכתב על זה המל"מ דאפי' לר' יעקב איכא נ"מ דבעצמות קדשים ודאי חלצינהו מקמי דהוי נותר כדי לאכול המוח שלא יבוא לידי נותר, אבל בעצמות הפסח כיון דאיכא איסור, לכן אף שאנו רואין שחלצינהו מ"מ הוי ספק דאין כאן מקום לתלות דמקמי דהוי נותר חלצינהו, ודבריו אינם ברורים דהא שפיר מסתבר יותר שקודם שהיו נותר חלצינהו דכיון שאנו רואין שנשברו והוציאו המוח, מהיכי תיתי נאמר ששבר העצמות בלא תועלת, הא יותר יש לומר ששבר כדי לאכול המוח, ואטו כו"ע דינא גמירי הא בברייתא דף פ"ה אמר דהוי סברא דיבוא עשה דאכילת פסח וידחה ל"ת דשבירת עצם, אלא דדריש מקרא דאינו דוחה, אבל עכ"פ אחר שנעשה נותר אין טעם שישברו העצמות ויוציאו המוח, ואולי דאפשר הוציאו המוח כדי לשרפו ולא ידעו דצריך לשרוף גם העצמות משום שימוש נותר, ועוד קשה לפי"מ שכתב אח"כ דשימוש נותר לגבי להצריך שרפה אינו אלא מדרבנן, וכתב זה בטעמא דרב זביד דמש"ה לא ניחא ליה באוקימתא דרנב"י, אבל באמת קשה מטעם זה לפרש כן אליבא דרנב"י דכיון דהוא מדרבנן ואינו אלא ספק נותר למה נצריך שרפה משום ספק דרבנן.
**עוד** הקשה המל"מ בפ"י מהל' ק"פ הל' ב' במש"כ הרמב"ם דשובר עצמות הפסח גם אם שבר אחר כמה ימים לוקה, וכתב לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה, וכתב המל"מ וז"ל לא ידעתי במאי מיירי אי בעצמות שאין בהם מוח הא אין בהם משום שבירת עצם, ואי ביש בהם מוח ת"ל דבעו שריפה משום המוח ואינו יכול לשבור העצם ולהוציא המוח, ואין לומר דמיירי בעצמות שהי' בהן מוח ועכשיו הם חלוצים, דכל שאין בהם מוח עכשיו אין בהם משום שבירת עצם אף שהי' בהן מתחלה, וכדמוכח מסוגיא דכיצד צולין עכ"ד, וכונתו למה דאמר שם באוקימתא דרנב"י עצמות הפסח דיש בהן משום שבירת עצם לבתר דניהוי נותר הוא דחלצינהו והו"ל שימוש נותר ובעו שריפה, ואם נימא דעצמות שהי' בהן מוח אף שעכשיו אין בהם יש בהן משום שבירת עצם, א"כ ל"ל טעמא דלבתר דהוי נותר חלצינהו והו"ל שימוש נותר, דהא גם אם לא הוי שימוש נותר שייך להצריך שרפה מפני התקלה שלא יבואו לידי שבירת עצם, דאף שהעצמות כבר נשברו הא גם שובר אחר שובר חייב כמש"כ שם הרמב"ם בהל' ד', וכתב עוד ואין לומר דבאין מוח נהי דמלקות ליכא איסורא מיהו איכא, ותבלין יש לצד זה מדברי רבינו שכתב אין חייבין כו' דמשמע חיובא הוא דליכא אבל איסורא איכא, כדמוכח בפשטות הסוגיא דאמר ואי דלית בהו מוח למה בשריפה, והיינו דאם איכא איסור שפיר דהוי בשריפה משום תקלה שלא יבוא לידי שבירת עצם.
**ונראה** דמה שכתב המל"מ דאין לומר דעצם שאין בו מוח נהי דמלקות ליכא איסורא איכא, ודייק כן מדברי הרמב"ם שכתב אינו חייב על שבירתו הוא נכון להלכה, וכן מוכח דגבי עצם שלא הי' לו שעת הכושר כתב אין בו משום שבירת עצם, ואף דבשורף עצמות ומחתך גידין כתב ג"כ אינו חייב משום שבירת עצם, ובגמ' בדף פ"ד בברייתא איתא אין בו משום שבירת עצם יש לומר דכיון דגבי גומרתא אמר אביי דחיישינן דילמא פקע ואסור לכתחלה, א"כ גבי שורף נמי היכי דליכא מצות שרפה, ומשום זה במחתך גידין כתב כן דבהדדי תניא וכתבם ג"כ ביחד, ועוד דבתוספתא תניא בזה אינו עובר בלא תעשה, ואפשר הי' כן גירסת הרמב"ם בגמ', אלא דקשה כמו שהקשה המל"מ דהא פריך בגמ' אי דלית בהו מוח למה להו שרפה, דהא שפיר שייך מפני התקלה כיון דאיכא איסור בשבירת עצם.
**והנה** בדף פ"ד ע"א תניא ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול, רבי אומר בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו, כל הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם ושאינו ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם, ואמר מאי בינייהו ופליגי אמוראי בנ"מ שבין ת"ק לרבי, ואמר רב אשי דפליגי באבר שאין בו כזית, דלת"ק יש בו משום שבירת עצם, ולרבי אין בו משום שבירת עצם, רבינא אמר כל כה"ג לית ביה משום שבירת עצם אלא אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית במקום אחר איכא בינייהו, אח"כ איכא פלוגתא דר' יוחנן ור"ל באין עליו כזית במקום זה ויש עליו במקום אחר, אבל באין עליו כזית תרווייהו סברי דאין בו משום שבירת עצם, והנה בפלוגתא דת"ק ורבי הא צריך להיות הלכה כת"ק, וא"כ לפי"מ דמפרש רב אשי פלוגתא דת"ק ורבי צריך להיות להלכה דאפי' אין עליו כזית חייב, וא"כ אפשר דסובר הרמב"ם דלאיסורא קיי"ל כרב אשי דאסור בשבירה אפי' אין עליו בשר ולא מוח.
**ולפי"ז** יש לומר דכל סוגיא דדף פ"ג ע"א דאמר דבאין בו מוח לא צריך שרפה משום דודאי אין משום שבירת עצם קאי לפי אוקימתא דרבינא, אבל לרב אשי יש לפרש הברייתא כפשטה באין בו מוח, וזה ע"כ מוכח מקושיית המל"מ דלפי אוקימתת רנב"י צריך לאוקמי הברייתא כר"ש דבהי' לו שעת הכושר ג"כ אין בו משום שבירת עצם, וא"כ שפיר יותר לאוקמי הברייתא כת"ק לאוקימתא דרב אשי, אלא דכיון דר' יוחנן ור"ל תרווייהו סברי דבאין עליו כזית ליכא משום שבירת עצם, לכן למלקות פסק הרמב"ם דפטור, אבל לאיסורא סובר דיש בו איסור משום דלרב אשי יש בו משום שבירת עצם, וממילא שפיר אפי' אין בו מוח צריך שרפה מפני התקלה.
**ובאופן** אחר נראה לחדש בדעת הרמב"ם שכתב דאינו חייב על שבירתו דמוכח דאיסורא איכא, עפ"מ שכתב המל"מ בסוף הלכות טומאת אוכלין פט"ז הל' י' שכתב שם הרמב"ם כל ישראל מוזהרים להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים, וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד, ואם נטמא אינו לוקה, אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר, וכתב המל"מ דמד' הרמב"ם מוכח דאיכא איסור תורה ומ"מ אינו לוקה, כיון דפשטא דקרא לא מיירי בהכי והוכיח מד' הרמב"ם פי"א מהל' טומאת צרעת הל' ז' דאוכל כזית מצפור השחוטה עבר על עשה ועל ל"ת מ"מ לא כתב דלוקה, וכן בהל' סנהדרין לא מנאו בכלל הלוקין ולפי"ז נראה לחדש דכמו דסובר הרמב"ם דמה דלא אתי מפשטיה דקרא לא ילפינן מזה למלקות ה"נ להיפוך היכי דבפשטיה דקרא כתיב הלאו בסתמא, אלא דמדרשא ילפינן דהוא דוקא באופן זה לא נתמעט אלא מאיסור מלקות.
**ונראה** להוכיח כן ממה שכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' מע"ש הל' ו' בדין אוכל מע"ש חוץ לירושלים שכתב דאינו לוקה מן התורה עד שיאכלנו אחר שנכנס לחומת ירושלים, שנאמר לא תוכל וגו' ואכלת וגו' וכו' אבל אם אכלו קודם שיכנסו לירושלים מכין אותו מכת מרדות, ועיקר ההלכה הוא במכות דף י"ט, והביא ע"ז הכ"מ מה שהקשו התוס' דא"כ שמותר לאכול למה הוזקק לפדות לעולם מע"ש, ותירצו דאע"ג דליכא לאו מ"מ עשה איכא דכתיב וצרת הכסף, אבל לא בלא פדיה, וכתב ע"ז הכ"מ וזהו מכת מרדות שכתב רבינו ומפרש הכ"מ דדין מכת מרדות הוא בשביל האיסור עשה, אבל א"א לפרש כן בדעת הרמב"ם דהעשה דוצרת הכסף היא האוסרת לאכול מע"ש קודם שהגיע לירושלים, ומשום זה האוכל לוקה מכת מרדות, דבהלכות מאכ"א פ' ב' הל' ג' כתב דלאכול מבשר האדם אינו בל"ת אבל אסור הוא בעשה, ולא כתב דהאוכל לוקה מכת מרדות, ובפ"ג הל' ו' כתב אע"פ שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו, על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב וכו' אבל מכין אותו מכת מרדות, והחלוק מבואר דבחלב וביצים ליכא איסור עשה אלא שנתמעט מקרא דמבשרם, אבל מתחלה הא כתיב אך את זה לא תאכלו, ולכן דוקא בזה דאיכא איסור בקרא לוקה מכת מרדות.
**עוד** יש להוכיח מדין מעשר בהמה בפ"ו מהל' בכורות שלא הזכיר הרמב"ם שאם לא עישר ואכל לוקה מכת מרדות, וכן יש להוכיח מדין מחוסר זמן בפ"ג מהל' איסורי מזבח הל' ח' שכתב הרמב"ם מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני וכו', ואע"פ שמחוסר זמן פסול אם עבר והקריבן אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ולא הזכיר דלוקה מכת מרדות וא"כ איך אפשר לומר דמה דאסור מע"ש קודם שנכנס לירושלים הוא רק משום המ"ע דוצרת הכסף, דא"כ אמאי כתב הרמב"ם דלוקה מכת מרדות, וע"כ כמש"כ דכיון דפשטיה דקרא כתוב לא תוכל לאכול בשעריך, אלא דדרשינן דדוקא אחר שנכנס לירושלים, אמרינן דלא מיעט קרא אלא ממלקות, אבל איסור איכא מה"ת ולכן לוקה מכת מרדות, ולפי"ז כיון דלאוקימתא דרנב"י בדף פ"ג צריך לאוקמי הך ברייתא דבפסול אף שהי' לו שעת הכושר אין בו משום שבירת עצם והוא שלא כהלכה ולכן סובר הרמב"ם דגם רבי שמיעט אינו ראוי לאכילה מאיסור שבירת עצם אינו אלא דאין לוקין עליו, אבל איסורא איכא מה"ת, ולכן שפיר דגם בעצם שאין בו מוח צריך שריפה מפני התקלה שלא יבוא לשבירת עצם, וכמו שמפרש הרמב"ם בפ"י מהל' ק"פ הל' ב' שכתב לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה.
**איברא** שעוד לא מצאתי מקור שיהי' מפורש פלוגתא בגמ' בהך דינא היכי שנתמעט הלאו משום איזה מיעוט לומר שהוא דוקא באופן זה אם איכא איסור בכל אופן, אבל מד' הרמב"ם שהוכחנו בדין מע"ש חוץ לירושלים מוכח דכן שיטתו, ובודאי נמצא איזה מקור שיהי' מחלוקת בזה, והך סוגיא דדף פ"ג לא סברה כן, ומפרש הברייתא כר"ש ודלא כהלכה, והרמב"ם מעמידה כהלכה וכנ"ל.
**איברא** דלפי היסוד שכתבתי והוכחתי מדין מע"ש חוץ לירושלים קודם שנכנס דלוקה האוכל מכת מרדות, א"כ יקשה בפ"י מהל' ק"פ כשכתב דעצם שאין בו מוח ואין עליו כזית בשר דאינו לוקה על שבירתו, למה לא כתב דלוקה מכת מרדות, ואפשר דכיון דלהברייתא הוי סברא דמצות אכילת ק"פ ידחה ל"ת לשבירת עצם, ולאו כו"ע דינא גמירי א"כ אפי' בעצם שאין בו מוח אפשר חשב השובר דיש בו מוח, ולכן בדין מלקות דאורייתא דאינו אלא בהתראה וקבל ההתראה שפיר שייך לחייב מלקות, אבל דין מכת מרדות דאין מצריכין בזה התראה אין מכין אותו ב"ד אלא באיסור פשוט לכולי עלמא, ולא באיסור שיש להסתפק שמא הוא שוגג.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 19:9:2
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 19:9:2](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/19:9:2)

**כבר בארנו שהקרבן שנפסל וכו'.**
**עמש"כ** בהל' מעה"ק בפ"ה הל' כ'.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 19:13:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 19:13:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/19:13:1)

**ובהשגת** הראב"ד עמש"כ בהל' תמידין ומוספין פ"ב הל' ט"ו.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 19:15:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 19:15:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/19:15:1)

**היה מקריב עמו בזבחים ואמר לו נתפגלו, עושה עמו בטהרות ואמר לו נטמאו נאמן לא נחשדו ישראל על כך אבל אם אמר לו זבחים שהקרבתי לך באותו היום נתפגלו ואותן הטהרות נטמאו, אם היה נאמן לו סומך על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן, והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח.**
**השגת** הראב"דנאמן, א"א כל שבידו נאמן.
**הכ"מ** כתב מקודם דדעת הרמב"ם כהראב"ד לפסוק כאביי וגם כונתו משום שאמר לו כשהיה בידו, אח"כ הביא שהרמב"ם בפי"ג מהל' מטמאי מו"מ פסק כרבא, לכן כתב דאביי ורבא לא פליגי, וגם אביי מודה לרבא דאף כשיצא מידו כיון שהי' בידו נאמן רק היכי שראה אותו מקודם ולא אמר לו, ואח"כ ראהו פעם ב' ואמר לו אינו נאמן, כרבא, וסמך כאן על מה שכתב שם ושם על מה שכתב כאן, ולפי דברי הכ"מ בסוף דבריו מבואר דהרמב"ם חולק עם הראב"ד ואינו סבור דדוקא כשאמר לו קודם שיצא מתחת ידו, וזה מבואר מדבריו בהל' מטמאי מו"מ, ומה שכתב הכ"מ דסמך שם על מה שכתב כאן זהו במה שכתב כאן שאם הי' נאמן לו סומך על דבריו.
**ובאופן** אחר נראה דהרמב"ם לא פסק כלל כאביי, וזה מוכח ממה שכתב לא נחשדו ישראל על כך וטעם זה איתא בתוספתא רפ"ב דתרומות כמצוין במסורת הש"ס, ואביי אמר טעמא דכל שבידו נאמן לפי גירסת הברייתא בגמ' דליתא שם להך טעמא, דלטעמא דכל שבידו הוא טעם אחר על שהוא נאמן בין לפירש"י משום גדר מיגו, בין לפי' הרא"ש שהוא מגדר בעלים, וסובר דהברייתא דמייתי בגמ' לא סברה להך טעמא דלא נחשדו ישראל על כך, אבל רבא סבר דלא צריך לטעמא דכל שבידו, וגם הברייתא דמייתי הגמ' סברה להך טעמא דלא נחשדו, ולכן דוקא היכי דיש טעם שלא להאמינו, ומשום שלא אמר לו בפעם ראשון כשראהו, ולרבא החילוק בין רישא לסיפא דברישא לא הי' זמן שהי' לו לומר לו ולא אמר לו, ולפי"ז צריך לומר דמה שהוסיף הרמב"ם בהל' מטמאי מו"מ, וכתב ברישא הי' עושה עמו בטהרות או בזבחים, ולאחר זמן מצאו ואמר לו בשעה שפגע בו וכו' ה"ז נאמן, מיירי שלא הי' זמן שהי' יכול לומר לו מקודם כגון שהלך הבעלים ולא ראהו בסוף המעשה, וכאן כתב הרמב"ם כלשון הברייתא אבל אם אמר לו זבחים שהקרבתי לך באותו היום וכו' אם הי' נאמן לו וכו', והיינו דכאן כונתו כמו דקתני בברייתא דברישא מיירי שהי' עמו יחד, ובהל' מטמאי מו"מ כיון שרצה לפרש להדיא כאוקימתא דרבא, לכן כתב ברישא ולאחר זמן מצאו לומר דמתחלה לא ראה אותו עד סוף המעשה ורק לאחר זמן מצאו, וזה הי' הפעם הראשון לכן הוא נאמן, ובפי"ג מהל' מעשר הל' י"ח שהביא התוספתא דהמוכר פירות לחברו ואחר שיצאו מתחת ידו דזהו ודאי כמו שראהו בפעם הראשון ולא אמר לו דהא הי' לו לומר בשעה שמכר לו, לכן אינו נאמן.