## Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit Chapter 4

###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 4:1:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 4:1:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/4:1:1)

**ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה וחטאת שאבדה ונמצאת אחר שכיפרו הבעלים הרי אלו ימותו, נמצאת אחר שנשחטה החטאת השניה שהפריש קודם שיזרק דמה. הרי זו ספק אם תמות אם תרעה עד שיפול בה מום לפיכך תמות. וכיצד הן מתות לא שיהרגם בכלי או בידו אלא יכניסם לבית ונועל עליהם עד שימותו. ודברים אלו כולם מפי משה רבינו נשמעו. אין כל הדברים אמורים אלא בחטאת יחיד. אבל חטאת צבור שאבדה ונמצאת אחר כפרה בין ראויה בין אינה ראויה תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה. ואין אתה יכול לומר בחטאת צבור ולד או תמורה או שמתו בעליה, שכל קרבנות הצבור זכרים ואין הצבור עושין תמורה כמו שיתבאר ואין כל ישראל מתים.**
**אבל** חטאת צבור שאבדה וכו' דברי הרמב"ם כאן הם תמוהים שהם כנגד המשנה ריש שבועות דאמר ר"ש דשעירי הרגלים ור"ח ויוה"כ קרבין זה בזה ובגמ' דף י"ב ע"א מבואר דגם לר' יהודה דלית ליה כל השעירים כפרתם שוה מ"מ אית ליה דקרבין זה בזה משום דלב ב"ד מתנה, וכבר נפתח הדבר בגדולים בתשובות ר' אברהם בן הרמב"ם בס' ברכת אברהם בסי' ט' ששאל אותו ר' דניאל הבבלי דמפורש בסוגיא דלא כהרמב"ם וכתב שם עוד וז"ל ודאי לא אמר הרב דבר זה, אלא שהלך אחר פירושו של רבינו יוסף בן מיגש שפירש קרבין זה בזה, אם אירע מקרה או אונס ולא הקריבו שעיר חטאת ברגל שמקריבים אותו בר"ח חוץ משעיר של ר"ח, ודבר תימה הוא היאך סליק אדעתין לאקרובי קרבן חוץ מיום חובתו, הא קיי"ל לדברי הכל עבר יומו בטל קרבנו, מדכתיב דבר יום ביומו, ונאמר עולת חודש בחדשו אם עולת התמיד לא קרבה מיום ליום אחר, חטאת קריבה מחודש לחודש, והאריך עוד בזה, והשיב לו ר' אברהם וכתב דלא קיי"ל כר"ש דאמר קרבין זה בזה דר' יהודה חולק עליו, והגירסא בגמ' הוא כגירסת הר"י מיגש דלא כגירסתנו שהביא ר' דניאל דאיתא ואלא רבנן דאמרו ליה ממאי דר' יהודה היא "וה"ק בשלמא לדידי דאמינא לב ב"ד מתנה עליהם אמטו להכי יקרבו", שהוא רק תוספות בתלמוד ממפרשים והגירסא הנכונה היא וממאי דהאי אמרו ליה ר' יהודה ומשום לב ב"ד מתנה עליהם דילמא ר"מ היא, כלומר מאין לך דהאי אמרו ליה ר' יהודה דס"ל אין קרבין זה בזה ומשום דלב ב"ד מתנה עליהם נפדים תמימים.
**אבל** מש"כ הר"י מיגש דמתני' דקרבין זה בזה לר"ש לא איירי באבדו והפרישו אחרים תחתיהם והקריבו, דבזה א"א להקריב הראשונים דכיון שכבר הקריבו ברגל הקודם אם יקריבו עוד ברגל ב' גם הראשונים יעברו משום בל תוסיף, ודוקא בלא הקריבו משום איזה סבה אפשר להקריבם דיש לדבר תשלומין, וע"ז הקשה ר' דניאל הבבלי דהא קיי"ל עבר זמנו בטל קרבנו הסכים לו ע"ז ר' אברהם וכתב שכן כ' הרמב"ם בפיהמ"ש דלר"ש דאית ליה קרבין זה בזה הוא שיקריבוהו על השני, ומ"מ כתב דלא בשביל זה צריכים אנו לדחות פירושו של הר"י מיגש שמפרש דר' יהודה דאית ליה לב ב"ד מתנה עליהם אין קרבין זה בזה, וכתב דאפי' ר"ש דאית ליה דקרבין זה בזה לא אמר כן באבודים ונמצא אחר כפרה דבזה בודאי רועה דכל דאמר ר' יהודה תמות אמרי רבנן רועה.
**והנה** לא כתבו לא הר"י מיגש לשיטתו, ולא ר' אברהם לשיטת הרמב"ם מה טעם הוא דבשביל דסובר ר' יהודה לב ב"ד מתנה עליהם, לכן לא יקרבו זה בזה, וכתב בזה האור שמח דטעמא הוא דחיישינן שלא יבואו בהם לידי תקלה, וכיון דיש עצה לפדותם תמימים אין ממתינים בהם להקריבם אלא נפדין, אכן ביאורו של האור שמח הוא תימה דא"כ מה מהני אם היה ר' יהודה סובר דכל השעירים כפרתם שוה דהא כתב הר"י מיגש בפירושו בגמ' וז"ל, אלא רבנן דאמרו לו דקתני במתני' אמרו לו הואיל וכפרתם [אינו] שוה היאך (אין) קרבין זה בזה, אמר להם כולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו מכלל דאינהו אין קרבין זה בזה סבירא להו אלא נפדים כשהם תמימים, וממאי דהאי אמרו לו ר' יהודה היא, ולית ליה כל השעירים כפרתם שוה, דשמעת מינה דס"ל דאין קרבין זה בזה משום דאין כפרתם שוה, וילפת מינה דאית ליה לב ב"ד מתנה עליהם ונפדים תמימים ודילמא ר"מ היא וכו' עכ"ל, ומפורש בדבריו דעיקר טעמא דאין קרבין הוא משום דאין כפרתם שוה, וטעמא דלב ב"ד מתנה מהני רק לזה שיפדו כשהם תמימים, וזה קשה ביותר לשי' הר"י מיגש דסובר דלר"ש הא דקרבין זה בזה היינו דבאים לשם תשלומים דראשון, ולשי' הרמב"ם היה אפשר לומר דאה"נ דמה דאין קרבים זה בזה הוא משום דאין כפרתם שוה. אלא דגם לשיטתו קשה דמנלן להוכיח דר' יהודה סובר לב ב"ד מתנה הא לא מוכח אלא דסובר אין קרבין זה בזה. ודילמא באמת אין נפדין תמימים וירעו.
**והנה** האור שמח הביא ד' הר"י מיגש שכתב דמתני' דוקא בלא קרבו שעירים ברגל הקודם. וכתב בכונתו דאם קרבו וכבר נתכפר טומאת מקדש וקדשיו שהיה צריך להתכפר בהשעיר שנאבד. וא"כ א"א להקריבו ברגל השני דעל עשה דלאחר הפרשה לא מכפרא. ודוקא אם לא קרבו אמרינן מיגו דמכפר אעשה דקודם הפרשה מכפרים נמי כל טומאות מקדש וקדשיו. ואין מקריבים ברגל הבא רק שעיר אחד. וכתב דאף דהגמ' בזבחים בעי למיפשט משעירי עצרת דמכפרים אעשה דאחר הפרשה אף שכבר נתכפרו אעשה דקודם הפרשה בשעיר. זה הוי בעי לפשוט במכש"כ. אבל כיון דנדחה הפשיטות נשאר כמש"כ. והיינו דאם מכפר גם אעשה דקודם הפרשה מכפר נמי אלאחר הפרשה. ודברי האור שמח תמוהים דלפי דבריו א"כ הוי מצי הגמ' למיפשט אי מכפרא נמי אעשה דקודם הפרשה מהא דר"ש דקרבין זה בזה. ולמה הוצרך להביא מהברייתא כיון דאפשר למיפשט ממתני', וגם זה שרוצה לפרש בדברי הר"י מיגש דלא כר' אברהם בן הרמב"ם ור' דניאל שמפרשים בדבריו דלר"ש דקרבין זה בזה. היינו דקרבין על הרגל הקודם ומשום זה הוא שכתב דאם קרבו שעירים אחרים יעבור על בל תוסיף. והוא רוצה לפרש דכונתו הוא שיקרבו על הרגל השני ולא יקרבו שעיר אחר ברגל השני.
**אכן** דברי הר"י מיגש מבואר יותר כדבריהם שכתב (והאו"ש הביא דבריו) והא דקתני במתני' בשעירי הרגלים ושעירי ר"ח שהם קרבין זה בזה לאו שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ונתותרו עסקינן, אלא שאירע מקרה ולא הקריבו שעירים כמו שפירשנו למעלה. שכיון שלא הקריבו שעירים כלל לפיכך יש לדבר תשלומים וקרבין זה בזה. ולפי' האור שמח לא נקרא זה בלשון תשלומים. כיון שהשעירים יקרבו לחובת הרגל השני. רק שממילא יכפרו גם על הטומאות הקודמות. וזה פשוט דאם אמרנו שהשעירים באים על טומאת מקדש וקדשיו. אין זה דוקא על טומאות שאירעו בשנה הזאת. רק שלפי פירושו אם כבר הקריבו ואין להשעירים לכפר על טומאות שהפרישו להם א"א להקריבו על טומאות אחרות אבל עכ"פ לא נקרא זה בלשון תשלומים כיון שבאים לחובת הרגל השני.
**ולבאר** הענין נבאר מקודם הא דעשה דלאחר הפרשה. דבהא דבעי הגמ' בזבחים דף ו' בעולה אי מכפרא אעשה דלאחר הפרשה אמר מי אמרינן מידי דהוי אחטאת. מה חטאת דקודם הפרשה אין לאחר הפרשה לא. והקשה הקרן אורה דהכא אמר בהדיא דחטאת לא מכפרא אעשה דלאחר הפרשה. והרמב"ם בפ"ג מהל' שגגות הל' ג' כתב שאם הפריש חטאת על חלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שאכל היום ואם הביא כיפר. וכתב דלכאורה היה אפשר לומר דזהו דוקא היכי שמכפר אקודם הפרשה אז אינו מכפר אלאחר הפרשה. אכן ממה דפריך בגמ' משעירי עצרת מוכח דאינו כן ונשאר בקושיא.
**ולכאורה** קושייתו אינו מוכרחת דמנ"ל דהפריש חטאת על חלב שאכל אמש. והביא על חלב שאכל היום. היינו שהפריש אמש החטאת הא קתני שהפריש על חלב שאכל אמש אבל לעולם שהפריש היום אחר שכבר אכל גם היום. וראיתי שמביאים ראיה למה שכתב הרמב"ם דכיפר מדאיצטריך קרא דבהפריש אביו ומת לא יביאנו בנו אחריו. ומוכח דבאביו כה"ג כיפר. וגם מזה אין להוכיח דמכפר על לאחר הפרשה דאיצטריך קרא דהו"א שבן יורש ומהני ליה הפרשת אביו. ואם הבן אכל חלב קודם הפרשת אביו יוכל להביא ולהתכפר. אכן יש להוכיח כן מהתוספתא פ"ד דכריתות שהביא הכ"מ על הרמב"ם שהבאנו דתניא שם הפריש חטאת לחלב והביא לדם. לדם והביא לחלב. הרי זה לא מעל ולא כיפר. ומזה הוכיח דברי הרמב"ם דדוקא מחלב לדם, אבל מחלב לחלב כיפר, ומזה מוכח דאפי' מחלב שאכל אמש, והביא על חלב שאכל היום כיפר מדתניא דוקא מחלב לדם. ובאמת מפשטות לשון הרמב"ם שכתב בסתמא משמע דמחלב לחלב בכל גווני כיפר.
**איברא** שהתוס' בב"ק דף ס"ו ע"ב ד"ה דגזל קרבן דחבריה כתבו תימה ל"ל קרא דאי בחטאת הא אפי' הוא עצמו אם אכל חלב אתמול והפריש קרבן אין מתכפר באותו קרבן על חלב שאכל היום. וקשה מהתוספתא על התוס'. ונראה דיש לומר דאף דעיקר ד' התוספתא דקתני לא מעל ולא כיפר. היינו שלא כיפר על הדם כשהביא מה שהפריש לחלב ומשו"ה לא מעל. אבל עכ"פ הא תניא בסתמא לא כיפר. ומשמע לא כיפר כלל לא על החלב ולא על הדם. וזה באמת דוקא כשהפריש על חלב והביא על הדם. וזה כרב אחא בריה דרבא בזבחים דף ט' ע"ב דאמר רבא חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם כשרה. ורב אחא בריה דרבא מתני לפסולא. מ"ט ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת. ופסק כן הרמב"ם בפט"ו הל' ו'. אבל זה בודאי דוקא מחלב על דם. אבל מחלב על חלב אף שלא יתכפר לו על חלב שאכל היום. אבל יתכפר לו על חלב שאכל אמש דלא נתמעט מלחטאת לשם אותה חטאת דודאי היא אותה חטאת.
**ועיין** מה שהאריך בזה בזבח תודה בזבחים דף ז' מה שמחלק בין הביא בעל הקרבן על הדם ובין שחט לשם חטאת דם. ודבריו נכונים אבל עכ"פ בד' התוס' אפשר ליישב כן שהביא שם ד' התוס' בנזיר דף כ"ז שכתבו כן דעל דם לא כיפר ועל חלב כיפר. אבל כל זה הוא בד' התוס' שכתבו דעל חלב שאכל היום לא כיפר. אבל לדעת הרמב"ם שכתב דכיפר ומקורו בודאי מהתוספתא משמע דמחלב לחלב כיפר בכל גוונא. וא"כ קשה קושיית הק"א דבגמ' מפורש דבחטאת בודאי לא מכפרא על חטא שלאחר הפרשה.
**והנה** התוס' בזבחים שם הקשו דאמאי לא מייתי ממתני' דשבועות דאפי' לר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה שעיר שלא קרב ברגל זה יקרב ברגל אחר. ומוכח דמכפר על אחר הפרשה. וכתבו דכיון שאבד איגלאי מילתא דההפרשה לא היתה הפרשה עד רגל אחר דשחטי ליה. ותירוצם קשה דאמאי נימא איגלאי מילתא. אטו היה עומד שיאבד ואפי' ע"י שאלה בנדרים לא היה מועיל.
**לכן** נראה דבאמת צ"ל כמו שרצה הקרן אורה לומר דבעיית הגמ' הוא רק שיכפר בין על קודם הפרשה בין על אחר הפרשה. ובזה ודאי קיי"ל בחטאת דהפרשות מחלקות וקיי"ל נמי כר' יוחנן דאפי' ידיעות מחלקות בשבת דף ע"א ע"ב. אבל אם רוצה לשנות קרבן שהפריש על חלב שאכל אמש להביאו על חלב שאכל היום סובר הרמב"ם דבדיעבד כיפר. וכדמוכח מהתוספתא דדוקא מחלב על דם לא כיפר. ומה דאמר הגמ' מה חטאת דקודם הפרשה אין לאחר הפרשה לא. היינו שיכפר גם על קודם הפרשה. ולא כשרוצה לשנות הקרבן ולהביאו על חלב שאכל היום. ומה דבעי הגמ' להוכיח מהא דר"ש דשעירי עצרת דנזרק דמו של ראשון דשני קרב על טומאה שאירעה בין זה לזה. זהו משום דאף דר"ש אמר דזהו טעמא דאמרה תורה להקריב שני שעירים וכשיטתו דדריש טעמא דקרא. מ"מ הא גם ר"ש ודאי מודה דלא חלקה תורה ואפי' אם יבוא אליהו ויאמר שלא אירעה טומאה בין זה לזה. מ"מ ודאי מקרובים שני שעירים. וא"כ כשמביאים ומקריבים השעיר השני אין זה בגדר הבאה חדשה ושינוי שמשנים הקרבן שהפרישו אותו על טומאה הקודמת ועתה מקריבים אותו על טומאה חדשה, דהא גם כשלא נעשה טומאה חדשה מקריבים שני השעירים. וע"כ דשייך כפרה שניה אחר כפרה הראשונה דהא זריקת דם ע"כ הוא לכפר.
**והנה** בזבחים דף ו' תניא והלא אין כפרה אלא בדם. והקשו שם התוס' דהא אמר מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. וכתבו דמ"מ עיקר כפרה בדם. וכיון דמצינו דשייך כפרה אחר כפרה. א"כ יש לומר דבדם גופיה נמי שייך כפרה אחר כפרה. אלא דלא מצינו כפרה חיובית בזריקת דם שני פעמים. ומשום זה אמר ר"ש דהא דמקריבים שני שעירים אף שנתכפר בראשון על טומאה הקודמת זהו על טומאה שאירעה בין זה לזה. אבל עכ"פ כשמקריבים השעיר השני אינו מגדר הבאה חדשה וכנ"ל. ולזה בעי הגמ' שפיר להוכיח דמכפר נמי אעשה דלאחר הפרשה. כיון דקיימת גם תכלית ההפרשה. ואין מקריבים אותו עכשיו בגדר שינוי מההפרשה. ומיושב קושיית התוס' מה דאינו מוכיח מהא דר"ש דקרבין זה בזה. דשם כיון דאינו מקריב ברגל זה אלא ברגל אחר הוי כמו הפריש קרבן על חלב שאכל אמש. והביא על חלב שאכל היום דבדיעבד כיפר והיא הבאה חדשה. ואין להוכיח מזה דמכפר גם אעשה דאחר הפרשה היכי דמכפר נמי אעשה דקודם הפרשה.
**ועכשיו** נבוא לבאר שיטת הרמב"ם ושיטת הר"י מיגש. והנה כבר כתבתי דבזה הם שוים. ומוכרח לשיטתם דבטעמא דר' יהודה דסבר אין קרבים זה בזה. צריך לצרף שני הטעמים. א' דאין כפרתם שוה. ב' דסבר דלב ב"ד מתנה עליהם דלא נוכל לומר דעיקר טעמא הוא משום דאין כפרתם שוה. ולב ב"ד מתנה מהני רק שיפדו תמימים. דמנלן להוכיח מד' ר' יהודה דסבר דנפדים תמימים. ומזה להוכיח דסבר לב ב"ד מתנה. דילמא סבר אין קרבין וירעו. אלא דקשה למה צריך טעם דלב ב"ד מתנה ולא סגי בטעמא דאין כפרתם שוה.
**ונראה** דיש חילוק בין אם כפרתם שוה ובין אם אין כפרתם שוה. רק שכולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, דאם כפרתם שוה אף דבהופרש על חלב שאכל אמש. אין מביאים לכתחלה על חלב שאכל היום רק בדיעבד כיפר. זהו משום דאפשר להביאו על חלב שאכל אמש. אבל בשעיר שלא קרב בר"ח כיון דכבר א"א להקריבו על ר"ח העבר. אפשר להביאו לכתחלה ברגל כיון דכפרתם שוה. אבל אם אין כפרתם שוה אף דכולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. כיון דעכ"פ אין הכפרה על עיקר הכפרה שהופרש לזה. לכן אף דאפשר לשנות ולהביאו ברגל דלא דמי להפריש על חלב והביאו על הדם דגם בדיעבד לא כיפר דחלב ודם הם ב' איסורים. אבל הכא כיון דכולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו בדיעבד כיפר. מ"מ סבר ר' יהודה דכיון דאין צריך בזה לפסול קדשים ולומר ירעו אלא אפשר לפדותם תמימים משום דלב ב"ד מתנה עליהם. לכן כיון דאין כפרתם שוה נפדים תמימים אבל ר"ש דלא סבר לב ב"ד מתנה ואם לא יקריבו של ר"ח ברגל יהיה צ"ל ירעו ולפסול קדשים. וכיון דבדיעבד אם הביא בשינוי כיפר וכנ"ל. לכן כאן לכתחלה אפשר לשנותו כיון דאינו כמו מחלב על דם שכולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.
**והנה** כל זה כתבתי לשיטת הרמב"ם דמפרש דלא כהר"י מיגש. וגם לר"ש דמקריבים שעיר של ר"ח ברגל אינו על ר"ח דעבר זמנו בטל קרבנו. אבל לשיטת הר"י מיגש דמקריבים ברגל על ר"ח וברגל יקריבו עוד שעיר אחר. א"כ אין אנו צריכים לכ"ז שכתבתי במה שאני מהפריש על חלב שאכל אמש דאין מקריבים לכתחלה על חלב שאכל היום. דלשיטתו הכפרה הוא על טומאות הקודמות. ולשיטתו לא קשה כלל קושיית התוס' למה לא מייתי הגמ' לפשוט בעיא אי מכפר על עשה דלאחר הפרשה מהא דר"ש דמקריבים זה בזה. דלר"ש אין הכפרה על טומאות דאחר הפרשה דהא ברגל מקריבים שעיר אחר. ולכן מייתי הגמ' רק מהברייתא דר"ש דשעירי עצרת דמקריבים שעיר ב' על טומאה שאירעה בין זה לזה. אלא דבזה אנו צריכים גם להר"י מיגש למה שכתבתי דמה דצריך הגמ' לומר דר"ש לא סבר לב ב"ד מתנה עליהם. משום דגם לר"ש אם היה סובר דנפדים תמימים לא היה סובר דקרבין של זה בזה וכמו שנבאר.
**אכן** צריך לבאר כיון דלשיטתו לר"ש אם קרב של ר"ח ברגל אינו על רגל אלא על ר"ח וכתב דקרב מדין תשלומים. וקשה דאם אינו סובר דעבר זמנו בטל קרבנו. א"כ מה איכפת לן דאין כפרתם שוה ולמה צריך לומר שכולם באים לכפר על טומאות מקדש וקדשיו. וע"כ צ"ל דהא זה ודאי דביום חול אין מקריבים שעיר של ר"ח או של רגל מדין תשלומים. ובזה ודאי גם ר"ש מודה דלא שייך להקריב קרבן שלא בזמנו. ומה שכתב הר"י מיגש דבאים משום תשלומים היינו דכיון דכבר היה דין על השעיר להקריבו ואירע שלא הקריבו אותו. ולכן ביום חול שאין זמן הקרבת קרבנות חוץ מקרבן תמיד א"א להקריבו. אבל ביום ר"ח או ברגל כיון שאז הוי זמן הקרבת מוספים ושעירי ר"ח ורגל. לכן אפשר להקריב השעיר של ר"ח הקודם על חובתו שהוא לר"ח. אבל זהו רק משום דר"ח ורגל שוים בזה שכולם באים לכפר על טומאות מקדש וקדשיו. ולכן מיושב דגם לר"ש מה שמקריבים של ר"ח ברגל אינו אלא שלא לפסול קדשים. וזהו מש"כ הר"י מיגש שבאים לשם תשלומים היינו דאין פוסלים השעיר ולומר ירעו. אבל אם היה סובר כר' יהודה דלב ב"ד מתנה לא היו מקריבים שעיר של ר"ח ברגל לשם ר"ח כיון דאינו עיקר זמן הקרבתו.
**ובמה** שכתב ר' דניאל הבבלי ותמה על הר"י מיגש דאיך אפשר שיהיה קרב לתשלומים הא קיי"ל דעבר יומו בטל קרבנו מדכתיב דבר יום ביומו. יש לומר דאינו מוכרח דא"א להקריב הקרבן דהגמ' הוא בתמורה דף י"ד בהא דתנן שם קרבנות היחיד חייבים באחריותם ובאחריות נסכיהם. וקרבנות הצבור אין חייבים באחריותם וכו' אמר שם מנה"מ דת"ר דבר יום ביומו מלמד שכל היום כשר למוספים. ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הביאם אינו חייב באחריותם. א"כ אין לנו מדרשא דדבר יום ביומו. אלא שאינו חייב באחריותם. אבל אינו מוכח שא"א להקריב הקרבן שהופרש. אלא דזה מוכח ממתני' דשבועות דביום חול שאינו זמן כפרה לקרבן זה אין להקריבו. וה"נ ביום שאין כפרתם שוה, והא דבברכות דף כ"ו בעי הגמ' טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית ב'. את"ל וכו' אבל הכא תפלה במקום קרבן הוא. וכיון דעבר יומו בטל קרבנו. אין ראיה משם אלא דאין מקריבים למחר קרבן חדש שלא הפרישו אותו. ודומיא דהכי אין מתפללים למחר תפלה בשביל חוב של אתמול. דתפלה דמי כמו להקריב קרבן חדש. אבל קרבן שכבר היה דין להקריבו סובר הר"י מיגש דאפשר להקריב מדין תשלומים ביום שראוי להקריבו.
**ולפי"מ** שנתבאר ד' הר"י מיגש מיושב דמה שכתב דמתני' מיירי בלא קרבו שעיר בר"ח ולא באבדו כתב זה על מה דאמר בגמ' מודה ר"ש בשעירי חטאת שאין מקיצים בגופם אלא בדמיהם. וכתב על זה דהא דאמרינן במתני' דקרבים זה בזה לא מיירי באבדו. והנה רש"י מפרש מתני' באבדו ומ"מ לא קשיא לרש"י ע"ז ממתני'. דהא דאמר הגמ' מודה ר"ש בשעירי חטאת שאין מקיצין בגופן אלא בדמיהם. מפרש רש"י דמיירי באלו שנקנו מתרומה ישנה. והוא דומיא דמאי דאמר מקודם בתמידים שלא הוצרכו לצבור דעלה קאי. וא"כ מאי קשיא להר"י מיגש הא מתני' לא מיירי בנקנו מתרומה ישנה והגיע תרומה חדשה. לכן שפיר קרבין זה בזה. אכן לפי"מ שמפרש הר"י מיגש במתני' דאין קרבין לשם שעירי הרגל אלא לשם שעיר ר"ח. א"כ אין כאן חסרון דתרומה חדשה. ושפיר קשיא למה אמר דאין מקיצין בגופן אלא לדמיהם דלמה ילכו לקיץ המזבח דהא אפשר להקריבם כיון שיהיה הכפרה על ר"ח אדר קודם שהגיע זמן התרומה חדשה. ולכן שפיר הוכרח לפרש דמתני' לא מיירי באבדו והקריבו אחר דבזה ודאי אין קרבין זה בזה.
**והנה** צריך עוד לבאר לשיטת הרמב"ם שחולק על הר"י מיגש בזה. וכמו שביאר בנו הרב ר' אברהם דודאי אין תשלומין לקרבן שעבר זמנו. מהו עיקר החילוק בין אירע שלא הקריבו ובין אבד והקריבו שעיר אחר. דלהרמב"ם לא שייך לומר טעמא משום דעוברים על בל תוסיף אם יקריבו אותו ברגל. כיון שאין הכפרה על ר"ח שעבר. והרב ר' אברהם הוכיח שהוא כן דהא ר' יהודה אומר דחטאת צבור מתה. ואם הדין להקריבה ברגל אחר איך משכחת לה דמתה. וכן להלכה לרבנן דאמרי של צבור אינה מתה כתב דדייקינן דרועה עד שיפול בה מום דאילו הוי ס"ל דקריבים בעצמן לא הוי תנן דאינה מתה אלא קריבה בעצמה. אלא שצריך לבאר טעמא דמילתא למה באמת אינן קריבין זה בזה. כיון דלשיטת הרמב"ם לא שייך טעמא דהר"י מיגש וכנ"ל.
**ונראה** דהרמב"ם סובר דכן הוא ההלכה. וכמו שמצינו הלכה דכל שבחטאת מתה באשם רועה. כן הוא ההלכה דחטאת היחיד שנתכפרו באחר מתה ושל צבור רועה. ולכן תיכף משעבר יום קרבן המוסף ונתכפרו באחר ונמצא הקרבן נעשה דינו שירעה. ולא שייך לומר שנמתין על רגל או על ר"ח אחר ויקריבו אותו, דכן ההלכה שבקרבן צבור שנתכפרו באחר ירעה. ולכן אפי' לא ניתק לרעיה ונמשך עד רגל או עד ר"ח אחר. או אפי' נמצא בר"ח אחר קודם הקרבת שעיר אין להקריבו. שכן דינו שכמו בחטאת יחיד מתה כן בחטאת צבור רועה.
**ודברי** הרמב"ם כאן בהלכה כבר מבוארים במה שכתב דחטאת הצבור שאבדה ונמצאת אחר כפרה בין ראויה בין אינה ראויה תרעה. דלהקריבם ברגל כבר נתבאר דא"א. ומה דא"א לפדותם תמימים אף דהרמב"ם סובר גבי תמידים שלא הוצרכו לצבור דלב ב"ד מתנה עליהם. הטעם הוא דבאבודים לא אמרינן לב ב"ד מתנה. דלשיטת הרמב"ם א"צ לחלק בין אבודים בשעיר הפנימי לאבודים בחטאת חיצונה כמו שחילקו התוס' בדף י"ב. כיון דמתני' לא מיירי באבודים. וכבר כתב זה באור שמח. אלא דקשה דעכ"פ למה לא כתב הרמב"ם הך דינא דאם אירע שלא הקריבו השעיר בר"ח דיפדו תמימים. וכמו שכתב הרב ר' אברהם בפי' הגמ' דאמר ממאי דאמרו לו ר' יהודה ומשום לב ב"ד מתנה עליהן דילמא ר' מאיר היא. כלומר מאין לך דהאי אמרו לו ר' יהודה דס"ל אין קריבין זה בזה. ומשום לב ב"ד מתנה עליהם נפדים תמימים. עכ"ל וביחוד דהרמב"ם בפ"ד מהל' שקלים כתב שתנאי ב"ד הוא על כל הבהמות שלוקחים לתמידים שאם לא יהיו צריכים להם יצאו לחולין. ואם בכל חטאות הצבור שלא קרבו הוא כן למה כתב רק על תמידים.
**לכן** נראה דשעירי הרגלים שלא קרבו מחמת איזה סיבה הויין נמי לא שכיחא כמו אבודים. ובזה ג"כ לא אמרינן לב ב"ד מתנה. ומעיקרא דהוי ס"ד דגם בזה אמרינן לב ב"ד מתנה אפשר היינו באמת מחלקים כפי' התוס' בין אבודים לאבודים. או בין אבודים לנעשה סיבה שלא קרבו. אבל למסקנא דלא ילפינן ממתני' לב ב"ד מתנה אלא ר' יוחנן גמרא גמיר לה ומפרש הרמב"ם דגמרא גמר לה הך דינא בתמידים שלא הוצרכו לצבור. וכן מוכח בזבחים. א"כ מכאן גופא מוכח דבזה לא אמרינן לב ב"ד מתנה דלמה גמיר לה בתמידים שלא הוצרכו לצבור דלא הוזכר במתני' הוי ליה למימר כן גם בהא דמתני'. ואמאי באמת לא נפרש דאמרו לו הוא ר' יהודה. כיון דקיי"ל לב ב"ד מתנה. ולכן מוכח מזה דבכל לא שכיחי לא אמרינן לב ב"ד מתנה. ורק בתמידים שלא הוצרכו לצבור אמרינן כן.
**אמנם** עוד קשה לפי"מ שבארנו, למה כתב הרמב"ם כאן בהלכה דין אבדה ונמצאת אחר כפרה, כיון דלהלכה גם אם לא קרבו מחמת סבה נמי ירעו, כיון דלא אמרינן בזה לב ב"ד מתנה ויפדו תמימים, א"כ הו"ל לכלול בהלכה זו בין אבדה בין לא קרבה משום איזה סיבה דירעו, אך בזה אפשר לומר דכיון דטעמא הוא משום דלא אמרינן בזה לב ב"ד מתנה עליהם, סמך על מה שכבר כתב בפ"ד מהל' שקלים דהתנאי ב"ד דלב ב"ד מתנה הוא רק על בהמות שנקנו לתמידים דלא הוצרכו להם, וממילא בהוקדשו למוספים ולא קרבו משום איזה סבה כיון דא"א להקריבם, וכמו שכתב הרר"א דלא קיי"ל כר"ש, ממילא ודאי ירעו עד שיפול בהם מום,
**אכן** באמת קשה יותר דלפי"מ שבארנו דמוכח מהסוגיא דאם לא אמרינן לב ב"ד מתנה עליהם, גם לר' יהודה היה צריך להיות קרבין זה בזה. ודוקא אם היה סובר לב ב"ד מתנה עליהם ונפדים תמימים, לכן אין קרבין זה בזה, וכיון דנימא דלהלכה סובר הרמב"ם דאין נפדים תמימים, וכיון דכולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו אמאי באמת להלכה אין קרבין זה בזה.
**ונראה** דכל זה שבארנו עפ"י דברי הרר"א וגירסת הר"י מיגש והרמב"ם בהסוגיא, זהו לפי"מ דבעי למימר דהא דאמרו לו הוא ר' יהודה, ושלפי"ז מוכח דדוקא משום דסבר לב ב"ד מתנה עליהם סבר דאין קרבין זה בזה, אבל לפי"מ דמסיק דר"מ הוא דאמר זה לר"ש, אבל ר' יהודה לא סבר לב ב"ד מתנה עליהם בלא קרבו משום סבה, וכדמוכח דהא דר' יוחנן גמרא גמיר לה הוא רק בתמידים שלא הוצרכו לצבור, וכיון דר"מ הוא דאמר כן לר"ש בשלמא לדידי דאמינא כל השעירים כפרתם שוה מש"ה יקרבו, אלא לדידך אמאי יקרבו ואמר לו ר"ש כולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, וא"כ אין לנו ללמוד ממתני' דר' יהודה מודה לר"ש בהך סברא דכולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, ומשום זה יקרבו זה בזה, ואפשר דר"מ שאל זה לר"ש משום דידע דסובר כן דיקרבו זה בזה וכדתניא בתוספתא, ומודה ר"ש דשעיר שלא קרב ברגל שיקרב בר"ח, לא קרב בר"ח יקרב ביוה"כ וכו', אבל ר' יהודה אינו סובר כר"ש בזה, דכיון דאין כפרתם שוה לא מהני הך סברא דכולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, וכמו שכתבנו למעלה דאף דלא דמי להפריש קרבן על חלב והביאו על הדם, מ"מ כיון דאין כפרתם שוה אין קרבין לכתחלה אף דאין נפדים תמימים וצריך להיות ירעו.
**ובעיקר** ההלכה כבר פסק הרמב"ם בפ' י"א מהל' שגגות הל' ט' כר' יהודה במתני' דשעירי הרגלים ור"ח שוים לכפר על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, אבל של יוהכ"פ מכפרים על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף, ולמסקנא לא סבר ר' יהודה דקרבין זה בזה לכן לא הזכיר הרמב"ם הך דינא דמתני'.
**והנה** הרר"א בעצמו בתשובתו כתב כן וז"ל, ומה דתניא ומודה ר"ש בשעיר שלא קרב ברגל שיקרב בר"ח וכו' לאו למימרא דר' יהודה או רבנן כך ס"ל, והא הודאה לדבריהם הוא אלא האי הודאה לר"מ הוא כלומר אע"ג דפליג ר"ש על ר"מ בכפרת שעירים ואומר דאינה שוה מודה דקרבין זה בזה. ומה שהארכתי בזה הוא משום דהרר"א התחיל להוכיח דר' יהודה חולק על ר"ש מהא דאמר בגמ' ממאי דמאן אמרו לו ר' יהודה הוא משום לב ב"ד מתנה עליהן, אבל לא סיים הרר"א איך אנו צריכין לפרש לפי"מ דמסיק דלא ר' יהודה הוא תנא דאמרו לו, אבל למסקנא אנו צריכין לפרש כמש"כ.
**איברא** דיש עוד בזה מקום עיון דר' יהודה הא אינו חולק על ר"מ אלא בשעירי יוה"כ ושעירי הרגלים, אבל שעירי הרגלים ושעירי ר"ח הא סובר נמי כר"מ דכפרתן שוה. ורק ר"ש חולק בזה דאין כפרתן שוה, וא"כ אם באנו לדון אם שעירי הרגלים ור"ח קרבין זה בזה, הא אין לנו טעם לומר דר' יהודה חולק על ר"מ ור"ש בזה, וא"כ קשה למה השמיט הרמב"ם ולא כתב הך דינא דר"ש בשעירי הרגלים ור"ח, וכ"ש דמרגל אחד לחבירו ודאי לדברי הכל כפרתן שוה, וא"כ צ"ל דקרבין זה בזה לד"ה, והרמב"ם השמיט ולא כתב לא כאן ולא בהל' שגגות הך דינא דהיכא דלא אבדו ונתכפרו באחר דקרבין זה בזה, אמנם דיש לומר דכיון דאין זה מפורש במתני' ולא בגמ' דבמתני' הוזכר רק הא דר"ש דקרבין אפי' של רגלים ביוה"כ ובזה לא קיי"ל כן, ולכן לא כתב זה הרמב"ם להלכה כדרכו שלא לכתוב דבר שאינו מפורש בגמ'.
**עוד** י"ל דבכונה השמיט הרמב"ם כל הך דינא דקרבין זב"ז דכבר כתבנו למעלה ליישב קושיית התוס' למה אין הגמ' פושט בעיא דעשה דלאחר הפרשה מהא דר"ש, דהוא משום דאם הפריש קרבן על חלב שאכל אמש והביאו על חלב שאכל היום דבדיעבד כיפר, וכתבתי דאף דלכתחלה לא יביא זהו משום דאפשר להביאו על חלב שאכל אמש. אבל הכא כיון שאם לא יהי' מותר להקריב ברגל קרבן שהופרש לר"ח, יהי' דינו שירעו ויהי' הפסד קדשים בזה סבר ר"ש דמותר לכתחלה לשנות ולהביאו ברגל, ולפי"ז יש לומר דכיון דמסקנא הוא דאמרו לו לר"ש הוא ר"מ דסבר כל השעירין כפרתן שוה דאף דאמר הגמ' בלשון ודילמא המסקנא כן כיון דא"א לומר דזהו ר' יהודה דס"ל נפדין תמימין, דהא דעת הרמב"ם דלא אמרינן לב ב"ד מתנה אלא בתמידין שלא הוצרכו לצבור וכמש"כ למעלה, וכיון שהרב ר' אברהם בן הרמב"ם כתב דר' יהודה חולק על ר"מ ור"ש וקיי"ל כר' יהודה, וכיון דר"ש הוא דאמר בתוספתא דקרבין זה בזה מר"ח לרגל ומרגל ליוה"כ, ומיוה"כ לרגל אחר, ונמצא דלא מצינו אלא לר"מ ור"ש דסוברים כן אבל ר' יהודה לא סבר כלל דקרבין זה בזה אפי' מר"ח לרגל, אף דבזה סבר נמי ר' יהודה דכפרתן שוה וע"כ משום דלית ליה עיקר דינא דאפשר לשנות ולהביא הקרבן לכתחילה מר"ח לרגל, ומרגל לרגל אחר אף דכפרתן שוה.
**ואף** דבגמ' נשאר הבעיא אי מכפר על עשה דאחר הפרשה הא זהו בעולה, אבל בחטאת לא מכפר כדאמר בגמ' וכמו שהקשה הקרן אורה, וכתבנו בהא דר"ש דזהו מטעם אחר משום דהוי כמו הפריש חטאת על חלב שאכל אמש והביאו על חלב שאכל היום, וע"כ דסברי ר"מ ור"ש דמשום הפסד קדשים מקריבין לכתחלה זה בזה. אבל ר' יהודה יש לומר דחולק על כל זה ואפי' מר"ח לרגל או מרגל לרגל אחר ג"כ אין קרבין.
**אכן** יש לומר עוד דאף דאמר הגמ' דבחטאת ודאי לא מכפרא על עבירה דאחר הפרשה, מ"מ יש לומר דזהו דוקא בחטאת יחיד שהוא מחוייב להביא על כל חטא וחטא חטאת אחרת וגם ידיעות מחלקות וכ"ש הפרשות, אבל בשעירי הרגלים ובשעירי יוה"כ שאף שהם חטאות. אבל הא אין דין על כל טומאה שאירעה, ולכן בזה נוכל לומר דאם בעולה מכפר על עשה דאחר הפרשה, גם בזה מכפר השעיר גם על עשה דאחר הפרשה, ומיושב מה דבעי הגמ' להוכיח משעירי עצרת ואף דבחטאת אמר מקודם דודאי אינו מכפר, ונמצא דלפי"ז תלוי הך דינא אם קרבין זה בזה ואפי' מרגל לחבירו בדין עשה דאחר הפרשה, כיון דנימא דמצד הבאה חדשה אינו סובר ר' יהודה דמותר לכתחלה, וכיון דבגמ' לא נפשטה אבעיא זו ונשאר בספק לכן לא נתברר להלכה גם דין זה אם קרב שעיר של רגל בר"ח או ברגל אחר, וכיון שלא נתבאר בגמ' השמיטו הרמב"ם.
**והנה** האור שמח הביא כאן ד' הירוש' בשבועות פ"א הל"ד דאיתא שם על מה דתניא בתוספתא, ומודה ר"ש בשעיר שלא קרב ברגל יקרב בר"ח, לא קרב בר"ח, יקרב ביום הכפורים לא קרב ביוה"כ יקרב ברגל הבא ופריך ע"ז ולא כבר כיפר יוה"כ, א"ר מנא מכיון דכתיב חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות כמו שכולן מכפרין כפרה אחת, ומפרש האו"ש לפי פירושו דמה דאפשר להביאו ברגל הבא או בר"ח אף דאינו מכפר על עשה דאחר הפרשה. זהו משום מיגו דמתכפרים עון טומאה דרגל הראשון מתכפרים נמי עון טומו"ק דלאחר הפרשה, ולהכי פריך דכיון דכבר נתכפר ביוה"כ עצמו, א"כ הוי עכשיו טומו"ק דאחר הפרשה לחוד, ולפימש"כ מקודם דלא משום האי טעמא אפשר בר"ח או ברגל אף לדעת הרמב"ם דקרבין על הרגל הב' או על ר"ח, ומ"מ באבדו ונתכפרו באחר אין מביאין לד' הכל ברגל הבא או בר"ח אף דלדעת הרמב"ם א"א לפרש משום בל תוסיף, וכתבתי דטעמא הוא דכיון דכבר נתכפר באחר נעשה דינו כמו חטאת שנתכפרו בעליו באחר ביחיד דמתה ובצבור דינו דרועה, ולכן א"א להקריבו בר"ח או ברגל אחר ולפי"ז אפשר לפרש ג"כ קושיית הירוש' דגם בשעיר זה שלא הקריבו אותו ברגל וגם לא בר"ח וגם לא ביוה"כ דיקרב ברגל הבא, וע"ז פריך ולא כבר כיפר יוה"כ, והיינו דכיון דיוה"כ מכפר גם בלא קרבן, א"כ הוי כמו חטאת שנתכפרו בעליו, דביחיד מתה ובצבור רועה ואיך אפשר להקריבו ברגל הבא הא כבר נעשה דינו דרועה, וע"ז משני כיון דכתיב חג המצות וכו' כמו שכולן מכפרין כפרה אחת, והיינו שכל הרגלים חשובים כרגל אחד, ומתחלה כשהפרישו השעיר על חג המצות היתה חלה ההפרשה שיהי' אפשר להקריבו גם בחג הסוכות כיון שהוא כפרה אחת, אלא דאם הקריבו בחג המצות שעיר ודאי צריך להקריב בשאר הרגלים שעירים אחרים, אבל אם לא הקריבו אותו בחג המצות הוי כמו אם הפרישו שעיר לפני חג המצות איזה ימים דאין חסרון בזה שצריך לכפר גם על טומאה דאחר הפרשה.
**ונראה** דצריך לומר דר' מנא דאמר שכולן מכפרין כפרה אחת לא סבר כהבבלי דפריך משעירי עצרת דאמר ר"ש דהשעיר הב' מכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה אם בעולה אינה מכפרת על עשה דאחר הפרשה, וצ"ל א' מב' אופנים או דסבר דבאמת גם בעולה מכפרא גם על עשה דאחר הפרשה, או דלא דמי יחיד לצבור, דביחיד מפריש עולה על עבירות עשה שבידו, וכיון שהפריש על הקודמים אפשר דאינו יכול להתכפר על עשה שאח"כ, אבל צבור כיון דחיוב התורה הוא שיקריבו שעירים גם אם יבוא אלי' ויאמר דודאי לא היה טומו"ק, א"כ כשאמרה תורה שיתכפרו בזה טומו"ק יוכלו להתכפר בזה גם על טומו"ק שהיה אחר ההפרשה, כיון שאין עיקר ההפרשה דוקא לכפר וממילא מכפר גם על טומו"ק דאחר הפרשה, ושעיר של חה"מ אפשר להקריבו בחה"ס.
**ומבואר** בזה דר' מנא מיישב דלא קשה והרי כבר כיפר יוה"כ דכיון דאין השעיר מיוחד רק לחג המצות ואפשר להקריבו מעיקר הפרשתו גם בחג הסוכות, א"כ לא נוכל לומר בזה שיהי' דינו כמו חטאת שנתכפרו בעליו באחר דבצבור רועה, דזה דוקא אם באמת הפרישו אחר תחת שעיר זה, וכבר כיפר השעיר השני כל מה שהוא הי' צריך לכפר, ובזה ודאי דינו שירעה, אבל כשלא נתכפרו בשעיר אחר, אלא שבא יוה"כ וכיפר בזה הוי הדין כמו שמתחלה לא הי' טומו"ק ברגלים הקודמים דאמרינן שמתחלה חלה הפרשתו על כל ג' הרגלים שכולן כפרה אחת.
**ב.**
**ובמה** שכתב הרמב"ם בתחלת ההלכה נמצאת אחר שנשחטה החטאת השניה שהפריש קודם שיזרק דמה ה"ז ספק אם תמות או תרעה עד שיפול בה מום לפיכך תמות שהוא בעיא דלא איפשטא כמש"כ הכ"מ יש לעיין בזה דשם איתא בעי ר"פ אבודה בכוס מהו מי אמרינן אבודה בשעת הפרשה רועה קודם שקבל דמה בכוס, אבל הכא ס"ל כל העומד ליזרק כזרוק דמי, או דילמא כמה דלא איזדריק דם כי אבודה בשעת הפרשה דמיא ורועה, וקשה דהא בכל מקום פוסק הרמב"ם דכל העומד ליזרק לאו כזרוק ולמה פסק כאן דהוי ספק אם כזרוק דמי, ונראה דטעמו משום דאם נפרש דברי ר"פ כפשוטם דבעי אם כזרוק דמי או לאו כזרוק דמי יקשה מה שייך למבעי בזה כיון דהוא פלוגתא דר"ש ורבנן בכמה דוכתי ומה בעי איך סברי רבנן דרבי כאן, וע"כ מוכח דבעיא דר"פ הוא כאן ביחוד, ולא שייך לפלוגתא דר"ש ורבנן בכל דוכתי, משום דבכל דוכתי פליגי בדין חלות הכשר במקצת כמו שיראה המעיין בכל המקומות שהוזכרה הפלוגתא, אבל הכא אין אנו דנין בדין חלות הכשר של הקרבן, אלא משום טעם אחר בעי ר"פ דעיקר טעמא דסברי רבנן דאבודה בשעת הפרשה ונמצאת קודם כפרה אינה מתה אלא רועה, הוא משום דכ"ז שלא נתכפרו הבעלים יכולים להקריב איזה שירצו או האבוד או הנמצא ולכן לא נעשה דין מתה על האבודה, וכן כתב להדיא רבינו גרשום בפירושו, ולזה בעי ר"פ באבודה בכוס היינו שכבר שחטו החטאת השניה, ובעי בזה אם נימא דלענין זה כיון דעומד ליזרק כזרוק דמי, והיינו דכבר אין לבעל החטאת רשות לשחוט את האבוד הנמצא ולשפוך את הדם שנתקבל מהמופרש השני, וטעמא דזה הוי יותר הפסד קדשים הדם שכבר נתקבל בכוס, ונתקדש בכלי שרת, דאף שכל קרבן אף שהוא בע"ח כבר נתקדש קדושת הגוף, ומ"מ כשנתקדש בכלי שרת קדושתו חמורה יותר, וכדאמר הגמ' בסוטה דף י"ד לענין קומץ, מידי דהוי אדם, דם אע"ג דקדישתיה סכין בצואר בהמה הדר מקדיש לה בכלי שרת, ולכן סבר ר"פ דאפשר כיון שנתקבל הדם בכלי שרת הוי לענין זה כזרוק לגבי האבוד הנמצא, או דילמא כמה דלא איזדריק דם כי אבודה בשעת הפרשה דמיא, והיינו דכיון דבדיעבד אם ישחוט עכשיו האבוד יכול לזרוק ממנו ולא נפסל בזה כיון דאכתי לא נזרק הדם.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 4:15:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 4:15:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/4:15:1)

**כל אשם שניתק לרעיה אם הקריבו עולה כשר, ולמה לא יקרב בעצמו עולה לכתחלה גזירה לאחר כפרה משום לפני כפרה.**
**הלח"מ** הקשה דמדברי הרמב"ם מבואר דניתוק דאורייתא, וכמו שכתב הכ"מ והא דגזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה כתב ע"ז שלא יקרב לכתחלה, וזהו כגירסת רבינו שמואל דלא גריס אי הכי כי לא ניתק נמי אלא לכתחלה נמי, וא"כ קשה דהא קושיית הגמ' הוא רק אי לא בעי עקירה, אבל אי בעי עקירה לא קשה וכמש"כ התוס' דלכתחלה לא יקרב שמא ישכח מלעוקרו ויקריב סתם, וכיון דהרמב"ם סובר דבעי עקירה דהא לא כתב שחטו סתם, אלא שחטו לעולה למה צריך להא דגזירה אטו לפני כפרה, ונשאר הלח"מ בצ"ע.
**ונראה** דיש לומר דלמסקנא דאמר גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה נאמר כן גם להלכה דבעי עקירה, דשמא ישכח מלעוקרו, זהו חשש על הכהן המקריב, וכיון דהרמב"ם סובר דלכתחלה אין להקריב סתם וצריך לשחוט ולהקריב לשם אותו הקרבן, וכיון שרוצה להקריבו עכשיו לשם עולה ודאי יחשוב הכהן בפירוש לשם עולה וכהנים זריזין הן, ואפי' בשחיטה דכשירה בזר הא אמר הגמ' בפסחים דף ל"ו דבמקום זריזין נמי לא חיישינן, אבל גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה אפשר שלא ידעו הבעלים שלפני כפרה אין להקריבו עולה וישחטנו בפירוש לשם עולה, והכריחו להרמב"ם לזה הא דאמר רבא בשבועות דף י"ב על הא דתנן ביומא דף ס"ב והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, ואמאי ליקריב איהו גופיה עולה, אלא ש"מ גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה, ובודאי צריך לאוקמי הא דרבא כהלכה דקיי"ל דבעי עקירה.
**והנה** לשיטת הר"ש והרמב"ם דניתוק דאורייתא קשה, דמה מקשה בפסחים אלמא לא בעי עקירה, ופריך מפסח דהא יש לומר דמה דלא בעי עקירה ושחטו סתם כשר משום שניתק לרעיה, אבל בפסח בשחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם הא לא היה ניתוק במקום עקירה, וצ"ל לדעתם דסבר הגמ' דניתוק לא מהני במקום עקירה, דדוקא בשעת שחיטה הוי עקירה ולא מה שמנתקו לרעיה מחיים, אלא דקשה דרש"י במנחות דף ד' ע"א כתב לא ניתק דלא מסרוהו לרועה ושחטו לשם סתם לא מתכשר לעולה ועדיין שם אשם עליו, ובעי עקירה דלישחטיה בהדיא לשם עולה דכל כמה דלא עקר מיניה שם אשם לא מתכשר עכ"ל, ומפורש דרש"י סובר דניתוק מהני במקום עקירה, וא"כ קשה מאי אמר הגמ' בפסחים אלמא לא בעי עקירה, ופריך מפסח ששחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם, דהא התם ליכא ניתוק, והכא באשם שניתק לרעיה.
**ונראה** דרש"י סובר כמש"כ הרמב"ן בשבועות דף י"ב לענין ניתוק אי הוי דאורייתא דגורס בפסחים אי הכי כי לא ניתק נמי, שהם סוגיות חלוקות, והגמ' דזבחים ומנחות סברי דניתוק דאורייתא, ובפסחים סבר דניתוק דרבנן, וא"כ יש לומר דגם בזה חולקות הסוגיות אם ניתוק מהני במקום עקירה דזבחים ומנחות דגרסי במימרא דרב ושחטו סתם ודריש הוא בהווייתו יהא וסברי דניתוק דאורייתא, ע"כ דסברי דניתוק מהני במקום עקירה, דכיון דקרא מגלה דבהווייתו יהא ויש לו שם אשם אף שא"א להקריבו לאשם, א"כ לבד ההלכה דרועה היה צריך עקירה לעוקרו בפי' לעולה, וכיון דאמר ושחטו סתם ע"כ דניתוק מהני במקום עקירה, אבל בפסחים בתחלת הסוגיא דאמר אלמא לא בעי עקירה ע"כ סבר דניתוק לא מהני במקום עקירה, ולכן פריך אי לא בעי עקירה ע"כ דמשנתכפרו בעליו כבר עומד בעצמו לעולה ולא סבר דרשא דהוא בהוייתו יהא, וההלכה דרועה אינו אלא לכתחלה אבל אינו מעכב בדיעבד, דלא מסתבר דניתוק לרעיה לחוד יועיל לשנות הקרבן מאשם לעולה, כיון דסבר דניתוק לא מהני במקום עקירה ולא צריך עקירה, ולכן משני דהוא משום גזירה.
**והנה** ראיתי באורח מישור לנזיר דף כ"ה שהאריך בזה והמרכה"מ ציין לדבריו ומפרש דעת הרמב"ם דלא בעי עקירה ובין הא דצריך עקירה וניתוק בין הא דאין מקריבין לכתחלה הכל משום גזירה, אבל מד' הרמב"ם לא משמע כן, ועוד דהלח"מ הוכיח לנכון ממה שפסק בפ"ד מהל' ק"פ דסובר דבעי עקירה, ועיין מה שכתבתי בפי"ח מהל' מעה"ק הל' י' שבארתי שם ד' הרמב"ם ע"פ שיטתו דבעי עקירה.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 4:15:2
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 4:15:2](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/4:15:2)

**כל אשם שניתק לרעייה אם הקריבו עולה כשר ולמה לא יקרב בעצמו עולה לכתחילה גזירה לאחר כפרה משום לפני כפרה.**
**הנה** מדברי הרמב"ם נראה דדין ניתק הוא מדאורייתא ולא משום גזרה אלא דאחר שניתק לרעייה נמי אינו כשר לכתחילה להקריב עולה אלא בדיעבד משום גזרה לאחר כפרה אטו לפני כפרה, והנה בפסחים דף ע"ג אמר אשם שניתק לרעיי' ושחטו סתם כשר לעולה אלמא קסבר לא בעי עקירה, אי הכי כי לא ניתק נמי גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ולפי גירסא זו מבואר דהגזירה היא טעם דאמאי אינו כשר לפני ניתוק וקאמר משום גזירה ולא כדברי הרמב"ם דהגזרה הוא טעם על מה דאינו קרב לכתחילה, וכתב הלח"מ דהרמב"ם גורס כגירסת רבינו שמואל שהביאו בתוס' דאינו גורס כי לא ניתק נמי אלא א"ה לכתחילה נמי דלאחר הניתוק יהיה כשר לכתחילה לעולה, אך עוד הקשה דהא אמר בגמ' ש"מ לא בעי עקירה אי הכי וכו' ומבואר בתוס' דפריך מדקאמר ושחטו סתם כשר לעולה ש"מ דלא בעי עקירה וכיון דלא בעי עקירה לכתחילה נמי דאי בעי עקירה ניחא דאסור לכתחילה משום דשמא ישכח לעוקרו והרמב"ם הא פוסק דבעי עקירה כמו שכתב הכ"מ מדכתב ושחטו לעולה וזהו כמסקנא דגמ' דפסחים דאמר לא תימא שחטו סתם כשר לשם עולה אלא שחטו לשם עולה כשר א"כ למה צריך לטעם דגזירה ונשאר הלח"מ בקושיא.
**והנה** לכאורה אינו מוכרח כלל דהרמב"ם גורס כגירסת רבינו שמואל דהא לגירסתנו נמי הא דאסור להקריב לכתחילה לעולה הוא נמי משום גזירה ואפילו אי בעי עקירה כמבואר בפסחים דף ע"ג בתוד"ה אשם דמה דאמר שם ומנא תימרא הוא משום דגם אם נימא בעי עקירה ג"כ צריכים לומר תירוץ זה על לכתחילה דהא ביארו שם דהא דמקשינן א"ה כי לא ניתק נמי דוקא אי אמרינן לא בעי עקירה זהו על מה דצריך דוקא ניתוק אבל מה דאפילו לאחר עקירה וניתוק הוא רק בדיעבד הוא ע"כ משום דגזרינן לאחר כפרה אטו קודם כפרה וזה לכו"ע אפי' בעי עקירה וע"ז קאי האי ומנא תימרא דתנן אשם וכו' בדמיו אין אבל איהו גופי' לא דהא כו"ע מודו דלאחר עקירה וניתוק הי' יכול לשוחטו לכתחילה דליכא למיגזר שמא ישכח דהרי יש היכר דניתוק אלא ראי' דגזרינן לאחר כפרה אטו לפני כפרה, וא"כ נכונים דברי הרמב"ם שהביא הך גזרה דלאחר כפרה אטו לפני כפרה על האיסור לכתחילה אף שפסק דבעי עקירה.
**אלא** דאכתי קשה דעכ"פ אי גרסינן כי לא ניתק נמי הוי עיקר דין ניתוק רק משום גזירה, והרמב"ם לא כתב כן וע"כ דגורס א"ה לכתחילה נמי וכגירסת הר"ש, וכיון שכן הא מוכח דגם בהא דלכתחילה לא צריך הגזרה אלא אם לא בעי עקירה דהא אמר בגמ' ש"מ לא בעי עקירה א"ה אפי' לכתחילה, ולא כסברת הר"י דאחר ניתוק בודאי יזכור לעוקרו, וא"כ נשארה קושית הלח"מ דכיון דפסק דבעי עקירה למה צריך להך גזירה והנה התוס' הקשו דבפסחים משמע דעיקר דין ניתוק הוא מדרבנן מדמקשה א"ה כי לא ניתק נמי, ובזבחים דף ה' אמר ר"ה אמר רב אשם שניתק לרעיי' ושחטו סתם כשר לעולה ניתק אין לא ניתק לא מ"ט אמר קרא הוא בהוייתו יהא ומוכח דניתוק דאורייתא, ותי' ר"י דבאמת ניתוק אינו אלא מדרבנן וכל עיקר רעי' הוא מדרבנן, והא דאמרינן בזבחים ניתק אין לא ניתק לא מ"ט אמר קרא הוא פי' בהוייתו יהא קודם כפרה ולכן גזרינן אחר כפרה אטו קודם כפרה, ור"ת תי' ג"כ דהא דבעינן ניתוק הוא מדרבנן והא דדרשינן הוא בהוייתו יהא מפרש ר"ת דהוא על אחר כפרה ובהוייתו יהא היינו למה שהוא עומד לבסוף דהיינו שיהי' לדמי עולה לכן כשר גם עכשיו לעולה, אבל דברי הרמב"ם אי אפשר ליישב כפי שיטתם דלפי דבריהם הא דבעינן ניתוק הוא משום גזרה לפני כפרה והרמב"ם לא כתב הך גזרה אלא על מה דאסור להקריב לכתחילה עולה ולא על ניתוק ומשמע מדבריו דבלא גזירה דלפני כפרה צריך ניתוק, ולפי שיטתם צריכים לגזירה זו על ב' הדינים על הא דאסור בלא ניתוק והא דלכתחילה גם לאחר ניתוק אין מקריבין גופי' עולה.
**והנה** לדברי רבינו שמואל משמע דסובר ניתוק הוא מדאורייתא, אכן מדברי התוס' בזבחים דף ה' ע"ב משמע דגרסי כגירסת ר"ש ע"ש בד"ה ניתק אין שכתבו להוכיח מפסחים דף ע"ג דניתוק אינו אלא מדרבנן מדקאמר גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ול"ק גזירה לאחר ניתוק אטו לפני ניתוק והוצרכו התוס' להוכיח זה מדיוקא ולגירסתנו הא קתני בהדיא א"ה אפילו קודם ניתוק נמי ומשני על זה גזרה לאחר כפרה אטו קודם כפרה, ומבואר דגירסתם הוא כגירסת ר"ש ואפ"ה כתבו דניתק אינו אלא מדרבנן אכן בדברי רבינו שמואל משמע דבא ליישב דבאמת ניתוק דאורייתא וקושיית הגמ' הוא רק מלכתחילה, ומה שהקשו בתוס' דהי' יכול לומר גזרה קודם ניתוק, יש לומר דאי אמרינן גזרה לאחר כפרה אטו לפני כפרה א"כ בלפני כפרה הוא אשם וכשמקריבו לשם עולה עובר על לא יחשב ושפיר גזרינן, אבל בגזרה אטו לא ניתק כשמקריבו בלא רעי' הוי לי' כמקריב פסולין וכשמקריב פסולין למזבח לא מצאתי שיהיה לאו בזה ואף דהרמב"ם בפי"ז מהל' פסוהמ"ק כתב דהא דאסור לחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים הוי בגדר מטיל מום בקדשים, וא"כ הי' אפשר דמקריב קדשים פסולים הוי כמו מקריב בע"מ אבל לא מצאתי זה ברמב"ם, ומדברי המנ"ח מצוה רפ"ח מוכח דאינו חייב משום מקריב בע"מ שכתב דצורם אוזן קדשים אחר שחיטה אף דפסול מ"מ אינו חייב דלא הוי בע"מ אלא מחיים ומוכח להדיא דסובר כן, אלא דמ"מ משמע דיש בזה איסור דאורייתא ואולי הוא בגדר לאו הבא מכלל עשה מצות הקרבת קדשים כסדר שנאמרו בפרשה וכדאמר בגמ' גבי להקריב טמאים וצ"ע בזה, וא"כ י"ל דאלים לגמ' למיגזר אטו לאו דחמיר מעשה, גם יש לומר דמסתבר לגמ' דדוקא בפסול מחשבה דהוי איסור לאו גזרינן, ועי' בפמ"ג או"ח סימן ח' במשבצו"ז אות ח' דבאיסור עשה דקום ועשה ודאי גזרינן ומסתפק רק בשוא"ת ואפשר דכאן קיל מעשה וכמש"כ התוס' לענין חצי שיעור בשבועות דף כ"ג ע"ב אבל אינו מוכח דדמי להתם ויש לומר עוד באופן אחר דהוא מקרא דזאת היא העולה דאם עלו לא ירדו דמוכח דאם לא עלו אסור אך לר' יהושע דסובר דבדם ליכא קרא אלא בהקטרה א"כ אין לנו בדם גם על איסור הקרבה, ועוד בשחיטה מנ"ל דאסור לשחוט פסולים, ויש להוכיח לכאורה מהא דאמר בדף ל"ה דעולת נקבה הוי כבע"מ אך יש לחלק דנקבה אינה ראויה מעיקרה. ובשי' התוס' שהקשו אפשר לשיטתם דסוברים בדף ד' ע"ב בד"ה וישנן דשאר מחשבות חוץ ממחשבת פיגול אינן בלאו דלא יחשב אלא מקרא דמוצא שפתיך, ולשיטתם גם בשוחט אשם לשם עולה ליכא לאו דלא יחשב ולכן הקשו על הר"ש.
**(ועי'** מש"כ רש"י ביבמות דף קי"ט. בד"ה מה לי איסור לאו דמוכח דבאיסור הרחקה שייך לחלק בין לאו לכרת, וה"נ שייך לחלק בין לאו לעשה דלאו חמיר מעשה כדאי' ביבמות דף ז').
**אכן** שיטת הרמב"ם צריך ליישב דלא נוכל לפרש שיטתו כשיטת הר"ש דלפי דבריו יהיה קשה דלמה צריך לטעם שאסור להקריב עולה לכתחילה מטעם גזירה כיון דפסק דבעי עקירה א"כ בלא גזירה אסור משום דשמא ישכח לעוקרו, וכן אי אפשר ליישב שיטתו כפ"מ שתירצו ר"ת ור"י וכמש"כ.
**ונראה** דביאור דברי הגמ' בפסחים יפרש הרמב"ם דלא כדעת התוס' וביאור דברי הגמ' במה דאמר אי הכי כי לא ניתק נמי היינו דכיון דאמר דלא בעי עקירה ובסתמא כשר לעולה וע"כ דכיון שנתכפרו באמת כבר הוא עומד בסתמו לעולה א"כ כי לא ניתק נמי דלא מסתבר דיהיה הלכה על רועה כיון דבסתמא עומד לעולה א"כ למה צריך ניתוק, ואע"ג דכתיב הוא ודרשינן בהויתו יהא ע"כ דאינו סובר דרשא דהוא וסוגיות סותרות הן הא דזבחים ומנחות עם הסוגיא דפסחים דכיון דסבר דלא בעי עקירה בודאי כשר בלא ניתוק ובאמת מפרש כן ברש"י שם, וצריך להוסיף דקושית הגמ' א"ה כי לא ניתק נמי אינו אלא על עיקר הדין רועה דהא הוא הלכה דכל שבחטאת מתה באשם רועה ולא מסתבר לומר דהגמ' גופא יסתפק אם נאמרה ההלכה דבאשם רועה או באשם קרב עולה, אלא דסבר הגמ' דאי אמרינן לא בעי עקירה ותיכף עמד לשם עולה א"כ אפשר לומר דההלכה דבאשם רועה אינו אלא לכתחילה ולא עדיף מקרא דבעינן שינה לעכב ולכן אפשר דההלכה נמי באה רק לכתחילה וכל זה אי לא בעי עקירה ולא דרשינן קרא דהוא בהויתו יהא אבל אי אמרינן דבעי עקירה אם כן אפשר לומר דההלכה באה לומר דבלא ניתוק הוי אשם ולא מהני ליה עקירה, או דאולי אפשר לומר דההלכה לא מהני לעכובא דאפשר דלא הוי אלא לכתחילה, ומהני קרא דהוא בהויתו יהא דדוקא בניתוק מהני ליה עקירה, אבל אי לא בעי עקירה א"כ דלא דרשינן קרא דהוא בהויתו יהא, ולכן כיון דהרמב"ם פסק דבעי עקירה לא קשיא כלל א"ה כי לא ניתק נמי דעכשיו אנו אומרים דניתוק הוא עכובא או משום ההלכה או משום דרשא דהוא, אבל אי לא בעי עקירה ע"כ דלא דרשינן קרא דהוא בהויתו יהא. דהא אינו בהויתו דכיון דאנו אומרים דלא בעי עקירה א"כ ע"כ נעשה עומד לעולה תיכף משנתכפרו הבעלים באשם אחר.
**אלא** דמ"מ כתב הרמב"ם הא דגזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה על מה דלא יקרב לכתחילה אחר ניתוק וכמו דאמר בגמ' ומנא תימרא וכו', ולפ"ז צריך לומר דהא דאמר בזבחים ניתק אין לא ניתק לא משום דאמר קרא הוא בהויתו יהא היינו כפי מה דמסקינן לדעת הרמב"ם דבעי עקירה, ומה דנקט במימרא דרב דשחטו סתם כשר יש לומר דהגמ' נקט רק התחלת מימרא דרב וסמיך אסוגיא דפסחים דמסקינן דלא תימא ושחטו סתם אלא ושחטו לשם עולה, וכבר האריך הצל"ח שם לבאר דאף דיש אח"כ תירוצים אחרים בגמ' אינם אליבא דהלכתא, אכן בכ"ז אינו מרווח ובודאי הוא דוחק לומר כן, ולכן צ"ל דבאמת נראה דהם סוגיות חלוקות והגמ' דזבחים ומנחות דאמר ניתק אין לא ניתק לא, על מימרא דרב דאמר ושחטו סתם ע"כ סברה דאף דשחטו סתם כשר מ"מ ניתוק הוא דאורייתא ולפ"ז צריך ע"כ לומר דמה דשחט סתם כשר אינו משום דמעיקרא לעולה קאי תיכף משנתכפרו בעליו דאי הכי למה לי ניתוק, וע"כ דבאמת בעי עקירה אלא דניתוק נחשב כמו עקירה וזהו כפי' רש"י במנחות דניתוק בעצמו הוא עקירה אבל הגמ' דפסחים סברה דניתוק לא חשיב עקירה כיון דהוא מחיים וע"כ דלא בעי עקירה וממילא ע"כ גם ניתוק הוא רק לכתחילה, אבל במסקנא דבעי עקירה שפיר דבעי עקירה עם ניתוק כיון דניתוק הוא מדאורייתא, והרמב"ם פסק כמסקנת הסוגיא דפסחים דאמר דדוקא שחטו לשם עולה דבעי עקירה וניתוק, ולכן כתב דגזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה, הוא רק דלהקריב לכתחילה אחר ניתוק הוא משום גזירה.
**ומה** שנראה לומר עוד בישוב דברי הרמב"ם עפ"י גירסת רבינו שמואל והוא דאף שבהו"א סבר הגמ' דאי בעי עקירה יש לומר דאסור להקריב לכתחילה לעולה משום שמא ישכח לעוקרו, אבל כיון דמסקינן גזרה לאחר כפרה אטו לפני כפרה נוכל לומר גם למ"ד דבעי עקירה משום הך טעמא ואין אנו צריכים לגזרה שמא ישחט סתם וישכח לעוקרו כיון דלכתחילה צריך לכוין לשמה [לדעת הרמב"ם] וכהנים זריזים הם ואף דזר שוחט מ"מ אינו מצוי שישחוט זר, ואפי' אם שוחטו זר, במקום זריזים אתו, כדאמר בפסחים בפ' כל שעה גבי לישה, אבל גזרה דלאחר כפרה אטו לפני כפרה שזה הידיעה הוא על הבעלים והכהן לא ידע כלל מזה שפיר איכא למיגזר, אלא דאכתי אינו מיושב דגזירה דקודם ניתוק הוא נמי על הבעלים וצריך לומר כמש"כ מקודם משום דלפני כפרה הוא לאו דלא יחשב, וראי' לזה דהא בשבועות דף י"ב קאמר רבא בטעמא דלא קרב הוא עצמו עולה לכתחילה דהוא משום גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה, ובודאי צריך לאוקמי רבא אליבא דדינא דקיי"ל דבעי עקירה, וע"כ דגם למ"ד בעי עקירה הוי עיקר הגזירה אטו לפני כפרה.
**[הג"ה** מכ"י כן כתבתי מכבר אבל עכשיו ראיתי שזהו טעות דגם לפני כפרה ע"כ שיגיד לכהן שזהו אשם ורוצה להקריבו לשם עולה דאל"ה גם כשיקריב הכהן לשם עולה יהי' אשם משום דאצל הכהן הוי עקירה בטעות, אמנם לפ"מ שכתבתי במקו"א דיש לומר דהיכי דהבעלים מביאים על קרבן אחר פסול גם בלא פסול דשלא לשמו [עיי' מש"כ רבינו בפט"ו הל' ג], הא ניחא דכשהבעלים יביאו לקרבן עולה יפסול גם אם הכהן לא ידע, אלא דכתבתי שם להוכיח בדעת הרמב"ם שאינו סובר כן א"כ יקשה לדעת הרמב"ם למה לא סגי בגזרה דשמא ישכח לעוקרו, ואולי יש לומר דבטעות בדין גם הכהן מצוי לטעות אבל בחששא דשמא ישכח לעוקרו אמרינן דכהנים זריזין הם, ובפרט לשיטת הרמב"ם דלכתחילה אין לשחוט סתמא, ולכן גזירה אטו לפני כפרה הוא גזרה שמא יחפצו הבעלים להתכפר באחר מחסרון ידיעת הדין וזה יוכל לטעות גם הכהן, אבל שמא ישכח הכהן לעוקרו אמרינן כהנים זריזים הם].
**אלא** דאכתי קשה דמה פריך בפסחים דף ע"ג על הא דמוכח דלא בעי עקירה מפסח ששחטו אחר שמשכו הבעלים את ידם או שנטמאו ישרף מיד וא"א לא בעי עקירה עיבור צורה הוא דבעי ע"ש ומאי ראי' דילמא דוקא גבי אשם דכבר ניתק לרעיה נעקר שם אשם מני' בזה אמרינן דלא בעי עקירה אבל בפסח דלא ניתק לרעיה בעי עקירה, ולשיטת התוס' דכל דין ניתוק אינו אלא מדרבנן א"ש, אבל לר"ש דניתוק הוא מה"ת קשה.
**אכן,** באמת לא קשה דסבר הגמ' דאי לא בעי עקירה גם ניתוק לא בעי לעכב, וע"כ דסובר דניתוק לא מהני במקום עקירה, ובטעמא י"ל דניתוק לחוד אינו יכול להפקיע שם אשם דהא הוא מעשה בחיי הבהמה דאינו יכול לשנות בזה את עצם הקרבן ורק דאמרינן דאי בעי עקירה ובסתמא ממילא יש לו שם אשם פסול לכן אפשר דניתוק הוא עיכוב בדין שיהי' מועיל עקירה לשם עולה, אבל אי לא בעי עקירה ובסתמא עומד לשם עולה ובטל שם אשם מינה א"כ אין סברא דיהי' צריך ניתוק לעכב כיון דבעצמו בטל שם אשם מיני' ויש לו שם עולה.
**אכן** רש"י במנחות דף ד' כתב דאם לא ניתק שם אשם עליו, וכי ניתק כבר אין שם אשם עליו, ומבואר דסובר דניתוק בעצמו הוא עקירה וזה סותר להדיא הסוגיא דפסחים שהוכחנו דניתוק אינו עקירה וצריך לומר כמש"כ למעלה דסובר רש"י דהם באמת סוגיות חלוקות וכמו שכתב הרמב"ן בשבועות דף י"ב לענין אם ניתוק הוא מדאורייתא או מדרבנן שהם סוגיות חלוקות, ובפסחים סבר הגמ' דניתוק לא הוי עקירה ובזבחים דאמר ניתק אין לא ניתק לא דאמר קרא הוא מוכח דניתוק הוי עקירה.
**ולפרש"י** צריך לומר דדין ניתוק דהוי מהלכה אתא לאשמעינן דבניתוק נעקר וקרא דהוא אתא לאשמעינן דזהו משום דהוא אשם גם אח"כ אחר שנתכפרו לכן אם עוקרו מהני, ומהלכה לא הוי ידעינן אלא דבעי ניתוק אבל לא ידענא טעמא דהוא משום עקירה.
**והנה** לשיטת הר"ש צ"ל מה דצריך לנו ההלכה דאשם רועה וגם קרא דאשם הוא בהוייתו יהא, וצריך לומר כמש"כ למעלה דמהלכה הייתי אומר דהוא רק לכתחילה ולא לעכב דלא עדיף מקרא דבעי שינה הכתוב לעכב, אכן באופן אחר יש לומר לר"ש כמו לרש"י רק דלא מטעם דניתוק הוא עקירה אלא דעיקר דין ניתוק חידשה ההלכה ועיקר דין דלא יצא מתורת אשם אחר שנתכפרו הבעלים זה ידעינן מהוא, ואף דלכאורה למה צריך קרא לזה, אפשר דזהו באמת מכיון דאיכא הלכה דמצוה לנתק לרעי' הו"א דבדיעבד גם בלא ניתוק אם הקריבו לעולה כשר.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 4:16:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 4:16:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/4:16:1)

**המפריש נקבה לאשמו תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה אשם, אם הקריב אשמו יפלו דמיה לנדבה וכן ולדה.**
**בפט"ו** מהל' מעה"ק הל' ה' כתב הרמב"ם דבאומר על בהמה הרי זו לעולה אם אינה ראויה תמכר ויביא בדמיה עולה ולא כתב תרעה, וכבר תמה שם הכ"מ על זה וכתב לפרש דמה שכתב שם תמכר הכונה ג"כ שתמכר אחר שיפול בה מום, וסמך על מה שכתב כאן והוא תימה שיסמוך שם על מה שיכתוב אח"כ כאן ולמה לא כתב שם תרעה עד שיפול בה ותמכר, וכאשר כבר בארתי שם בארוכה יראה המעיין שם.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 4:18:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 4:18:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/4:18:1)

**אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאת ונשיא שהפריש שעירה לחטאת, וכהן משיח שהפריש פרה לחטאת הרי אלו אין מתקדשין לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים לפיכך ימכרו שלא במום.**
**השגת** הראב"ד. אבל הדיוט וכו' עד הרי אלו אין מתקדשין א"א אין דבריו מחוורים שכל אותן דברים האמורים בתמורה לדעת ר"ש הם דקא סבר כל דלא חזי לאלתר להקריבה לא חיילא קדושה עליה, וכן אמר על מפריש נקבה לאשם תמכר שלא במום, ואולי מפני שאמר [רבי] אין אני רואה דבריו של ר"ש בפסח מכלל דבאשם רואה את דבריו, ועוד דבגמרא קא טרח לפרושי טעמא דר"ש באשם.
**הכ"מ** מפרש בד' הראב"ד במה שכתב "ואולי" שהוא בא ליישב דעת הרמב"ם, ותמה דהא הרמב"ם אינו פוסק כר"ש. והוא כאן בהל' ט"ז ולפלא שהביא הלח"מ מפ"א דתמורה אך באמת פשוט דאין כונת הראב"ד ליישב דעת הרמב"ם אלא דהוא מסתפק בעיקר ההלכה שפסק הרמב"ם בהל' ט"ז דלא כר"ש דאפשר צריך לפסוק כר"ש, וממילא יהי' נכון ההלכה שכתב כאן בדין הדיוט שהפריש שעיר לחטאת וכו', ודין מפריש נקבה לאשם יהי' שלא כהלכה משום דצריך לפסוק כר"ש.
**ובעיקר** דעת הרמב"ם כבר הביא הלח"מ ד' הרמב"ם בפ"א מהל' תמורה הל' כ"א שכתב שכל המשנה בחטאת לא נתקדשה כלל ואפי' קדושת דמים כמו שבארנו בהל' פסוה"מ והבאור נראה דמחלק בין אשם לחטאת דדוקא באשם אמרינן דתרעה, דכיון דנחתא קדושת דמים נחתא קדושת הגוף, אבל בחטאת אם נימא דנתקדשה קדושת הגוף, והוא אינו יכול להתכפר בה והוא מחוייב חטאת, ואינו יכול להמתין עד שיפול בו מום, וע"כ יתכפר באחר, וכיון שיתכפר באחר יהי' כמו חטאת שנתכפרו בעליה באחר דתמות, וכיון שכן לא נימא מסברא דכיון דנחתא קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף, ודוקא באשם שכתב הרמב"ם בהל' ט"ז אם הקריב אשמו יפלו דמיה לנדבה, והוא מדין מותר אשם לכן שייך לומר דקדוש קדוה"ג, ואם יקריב האשם קודם תרעה ויפלו דמיה לנדבה, אבל בחטאת הא יהי' דינו שימות, אלא דצריך לבאר אמאי גם קדושת דמים אינו קדוש וימכרו שלא במום כדסבר ר"ש גבי אשם, אלא דבאמת צריך להבין לשון הרמב"ם כאן שכתב לפיכך ימכרו שלא במום דכיון שכתב אין מתקדשין לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים הי' לו לומר הרי הן חולין, ולמה כתב ימכרו שלא במום, ישחטם ויאכלם בדין חולין.
**ונראה** דבאמת אם נימא דנחתא קדושת דמים ע"כ אמרינן מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדוה"ג אף שמטעם זה כיון דע"כ יתכפר באחר ותמות, ולכן אמרינן דלא נעשה לכתחלה דין הקדש שיהי' דינו דתמות דאין להקדש שום תועלת בזה, לא לקדושת מזבח ולא לקדושת דמים, כיון דמקדושת דמים ע"כ נחתא קדושת מזבח, אלא דמ"מ אם אמר כשהפריש בהמה זו לחטאת הנני מפרישה שאקריבה לחטאת, כיון שאם הי' אומר הדמים שיהיו לי ממנה כשאמכרה אקריב מהם חטאת אף שהדמים הם דבר שלא בא לעולם, מ"מ הא כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין הל' ל"א אם אמר על דבר שלא בא לעולם הרי עלי להקדישו חייב להקדישו, ונמצא דאף דאמרינן שאינו חל קדושת דמים זהו דלא נימא שהדמים של בהמה זו הם מעכשיו קודש, אבל בזה אין אנו אומרים שדמיה קדש אלא שאם ימכור אותה ויהי' לו דמים יתחייב להקדישם ולהקריב מה שיקנה בהם, אלא דבהפרשה לחוד כשיאמר בהמה זו תהי' לחטאת אין בזה נדר כלל, אבל אם יאמר בהמה זו אקריב אותה לחטאת. אפשר שיהי' עליו נדר שיקריב מבהמה זו חטאת, וכיון שמהבהמה אינו יכול להקריב אפשר יהי' כונתו לדמים שיקבל ממנה, ונדרי הקדש מהני גם במחשבה מקרא דוכל נדיב לב עולות, ולכן כתב הרמב"ם תמכר שלא במום, וכונתו שמהדמים יקריב חטאת, אלא שלא כתב בפירוש שמחוייב למכרה ולהקריב מהדמים חטאת, כיון דזה דוקא אם אמר בלשון נדר וגם חשב על הדמים שיקבל ממנה וכנ"ל.
**והנה** צריך לבאר יסוד לדברי הרמב"ם, ונראה דיסוד דבריו הוא דתנן בתמורה דף י"ט המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב, ר"ש אומר תמכר שלא במום, ואח"כ תניא המקדיש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה, ר"ש אומר לעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אין עושה תמורה, שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב, והיינו דלשיטתו דסובר בהמפריש נקבה לאשמו תמכר שלא במום ולא תרעה, ואילו דין מפריש זכר לחטאתו לא הוזכר לא במתני' לדין רועה ולא בברייתא לדין תמורה, ומוכח דבחטאת לכו"ע ליכא דין רועה וגם לא דין ימכר שלא במום דאם הי' קדוש קדושת דמים, ורק דחכמים מודים בזה לר"ש דימכר שלא במום, הו"ל למתני זה גופא במתני' או בברייתא, וע"כ דמפריש לחטאת דבר שאינו ראוי לחטאת אינו קדוש כלל.
**אכן** עוד צריך לבאר דבתמורה שם בהא דר"ש דמחלק בין אשם לעולה ומפריש נקבה לעולתו עושה תמורה, ומוכח דתרעה כדאמר התם, ופריך ע"ז הגמ' מכה"ג שהפריש פרה לפרו, ומיחיד שהפריש שעיר לשעירתו, וקשה דכמו דסובר הרמב"ם דלרבנן המשנה בחטאות לשאינם ראויים לא נתקדשו כלל, ה"נ יש לומר לר"ש, ומאי פריך לר"ש טפי מחטאת על עולה, ועמד בזה הלח"מ בפ"א מהל' תמורה ונשאר בקושיא, וראיתי בחק נתן שם שיישב זה וכתב דלרבנן דטעמייהו משום מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא נמי קדוה"ג לא קשה משום דהני אפי' קדושת דמים לא נחתא, אבל לר"ש דסבר דעולה דוקא נחתא קדוה"ג משום דאיכא שם עולה בעולת הגוף, לכן פריך גם מחטאת כיון דאיכא בזה חטאת, אכן לפי"מ שבארתי טעמו של הרמב"ם משום דבחטאת כשמפריש דבר שאינו ראוי, וע"כ יתכפר באחר הוי כמו מפריש למיתה, א"כ קשה מנ"ל דגם ר"ש לא סבר הך סברא.
**ונראה** דיש חילוק מלרבנן לר"ש דזה שכתבנו בטעמא דמילתא דבחטאת אין מתקדשין משום דכיון דהוא צריך להקריב חטאת ואינו יכול להמתין עד שיסתאב ועומד לכך שיתכפר באחר ויהי' דינו למיתה, ובזה לא אמרינן דנחתא ביה קדושת דמים כיון דע"כ יהי' נחתא ביה קדוה"ג וילך למיתה ולא יהי' להקדש בזה לא קדושת מזבח ולא קדושת דמים, מ"מ יש לומר דדוקא לענין זה דנימא מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדוה"ג, דצריך שמקודם יחול עליו קדושת דמים בזה אמרינן דכיון דבסתמו עומד למיתה לא שייך ביה קדושת דמים, וממילא לא נחת ביה קדוה"ג, אבל ר"ש דלא סבר הך סברא דמיגו דנחתא ביה קדושת דמים נחתא ביה קדוה"ג, ומה דסובר דמקדיש נקבה לעולה עושה תמורה, וכן דתרעה עד שתסתאב הוא משום דאיכא ע"ז שם עולה בעולת העוף, וא"כ אינו משום דנחתא ביה קדושת דמים מקודם, ולכן פריך שפיר דגם בחטאת נימא כן, דכיון שהקדיש בפי' קדוה"ג ע"כ יהי' קדוש אף שבסתמו עומד שילך למיתה ולכן הוכרח הגמ' לתרץ לר"ש ע"ש.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 4:19:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 4:19:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/4:19:1)

**הביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא או שחטא ודאי, אם עד שלא נשחט ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה מפני שלבו דוה על עונותיו והואיל ועל ספק הפרישו גמר בלבו להקדיש, הפרישו אפילו ע"פ עדים והוזמו יפלו דמיו לנדבה, ואם אחר שנשחט נודע לו הדם ישפך והבשר ישרף כשאר פסולי המוקדשין, נודע לו אחר שנזרק הדם, הבשר יאכל לכהנים כשאר האשמות.**
**נודע** לו אחר שנזרק הדם, מפשטות דברי הרמב"ם מבואר דקאי על כל ההלכה, וגם בהפרישו ע"פ עדים והוזמו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל, וקשה דכיון שהוזמו העדים ונתבטל כל הספק מעיקרא אף דאם הוזמו קודם שנשחט פליגי בכריתות דף כ"ד ר"א ור' יוחנן דר"א וכן רב יהודה סברי דגם לרבנן יצא וירעה בעדר ור' יוחנן סבר דירעה עד שיסתאב, וטעמא משום דאשם תלוי כיון דלכפרה אתי מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש מ"מ הך טעמא לא מהני אלא כשהוזמו קודם שנשחט שירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה דהוי כמו מותר אשם משום שהקדישו מספק בכל אופן, אבל שיהי' בו דין קרבן גמור בדין אשם תלוי ושיאכל הבשר לכאורה לא מהני הך סברא דמספק גמר והקדישו, וראיתי שהאור שמח בפ"ד מהל' סוטה הל' י"ד כתב דבאשם תלוי אם הוזמו עדיו דגם שם ברור אם הוזמו אחר הקרבת הדם נשרף כמו אשם ודאי, דכיון דהוזמו חזינא דלא נכנס מעולם בגדר ספק עבירה אכן כפי שכתבנו מלשון הרמב"ם כאן מוכח דגם בנזרק הדם והוזמו עדיו דינו שהבשר יאכל כמו בנודע לו בעצמו הספק אחר שנזרק הדם.
**ונראה** לפימש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש על מתני' דר"א אומר מתנדב אדם אשם תלוי דאמר הגמ' דטעמא דר"א אי ס"ד חובה היא אי מתיידע ליה אמאי מייתי חטאת, ורבנן אשם תלוי היינו טעמא דמייתי מקמי דמתיידע ליה להגן עליו, ופירש"י להגן עליו מן היסורים עד שיודע לו, והרמב"ם כתב וז"ל וחכ"א לא הטריח הכתוב אותו להביא אשם תלוי אלא על חטא שנסתפק בו וכו', וזו היא שמירה לו שתנוח דעתו ולא יעמוד במקום ספק ואינו נדבה עכ"ל, והנה זה ודאי דגם הרמב"ם סובר דעיקר החיוב הוא משום צד הספק שמא חטא, וכמו שכתב בפ"ח מהל' שגגות הל' א' וז"ל וזהו הנקרא אשם תלוי מפני שהוא מכפר על הספק, ותולה לו עד שיודע לו בודאי שחטא בשגגה ויקריב חטאתו, אלא דמ"מ הוסיף בפירושו וזו היא שמירה לו שתנוח דעתו ולא יעמוד במקום ספק וכונתו דהא אנו רואים שאשם תלוי הוא קרבן ודאי ונאכל, וא"כ מה מועיל שאנו אומרים שחייבתו תורה בא"ת להגן עליו עד שיתודע ויביא חטאת, עכ"פ אם קמי שמיא גליא שלא חטא הא הוי הא"ת לבטלה, ולמה נאכל בתורת קרבן ודאי, לכן כתב שהתורה חייבה אותו בקרבן זה שיהי' לו שמירה אם חטא, ושתנוח דעתו שלא יצטער על מה שאינו יכול להביא חטאת כל זמן שלא נודע לו, וזהו תועלת לו גם אם לא חטא שתנוח דעתו.
**ועכשיו** נוכל לומר דמכיון דמטעם זה נעשה אשם תלוי קרבן ודאי משום דאפי' אם לא חטא יש תועלת בהקרבן שתנוח דעתו, א"כ אפי' הוזמו עדיו ג"כ לא נתבטל זה התועלת כיון שהי' סבור שהוא חייב בא"ת ובשביל שתנוח דעתו הא חייבתו התורה באשם תלוי בדין קרבן ודאי, ולכן שפיר אם נודע לו משנזרק הבשר יאכל, וגבי סוטה שהוזמו עדיה דתניא מנחתה תצא לחולין, ומחלק ר' יוחנן בכריתות דף כ"ד מאשם תלוי משום דלא לכפרה אתיא, אלא לברר עון וליכא בזה מתוך שלבו נוקפו, אף דבסוטה דף ו' תניא גם בזה כיפרה ספיקה והלכה לה הוא משום דקרבן סוטה בודאי אינו קרבן ספק, דבין זינתה בין לא זינתה מברר, רק דשם מיירי במת הוא או שמתה היא אחר שקרב הקומץ, דלא נימא כיון שאין עכשיו תועלת לא יאכלו השיריים, בזה שפיר תניא כיפרה ספיקה, אבל בהוזמו עדיה נתבטל הקרבן.
 -מלואים והשמטות-
**מלואים** להשמטות הקודמים מה שכתבתי לחתן אחותי **הגר"א ש"ך** שליט"א
**בפ"ד** מהל' פסוה"מ הל' י"ט במה שכתבתי שם על ד' הרמב"ם, כתב לי אז בזה ח"א הגרא"ש הנ"ל לבאר ד' הרמב"ם, והשבתי לו אז כפי שעלה בדעתי, ולכן בפנים הספר כתבתי רק כפי שהעליתי, אכן עכשיו ראיתי שהחסרתי להביא מה שכתב לי עוד בענין זה, ושהשבתי לו, ע"כ הנני מביאם פה.
**עוד** כתב במה דפריך הגמ' בכריתות דכ"ד על הא דתנן דאם נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל, ואמאי הא הוי ליה ידיעה אמר רבא אמר קרא והוא לא ידע ונסלח לו, והא לא הוי ידיעה בשעת סליחה, וקשה מה צריך קרא ע"ז פשיטא מאחר שנזרק הדם נגמרה הכפרה וכיפרה ספיקו והלך לו, ומצינו זה גם בחטאת העוף הבאה על הספק האי דכיפרה ספיקה בכריתות דכ"ו ואין שם רבוי מקרא, וכתב דרצה לומר דנ"מ לדין הקטרת אימורין דהך טעמא דהיה לו ידיעה בשעת סליחה מהני שיקטירו אח"כ האימורין, אבל בלא הך קרא הי' בדין שלא להקטיר האימורין אף דכיפר הספק והלך לו, אלא דמ"מ כתב דאינו מיושב, דהגמ' מקשה זה על הא דתנן והבשר יאכל, וכתב לבאר זה ע"פ ד' אדמו"ר בפי"ח מהל' מעה"ק דבא"ת אף שהוא קרבן ודאי בין אם חטא בין אם לא חטא, מ"מ חלוקין הן בדינין הדאם באמת חטא, שגגת המעשה עם הידיעת ספק איקבע חיובו, אבל אם באמת לא חטא, אז ספיקו הוא העומד במקום שגגת המעשה ובמקום הידיעה לחייבו בא"ח, וע"כ אע"ג דנגמר חיובו והכשרו של הקרבן מתחלת הידיעה, מ"מ בעינן מצורף לזה גם מה שהספק קיים ועומד בשעת הבאת הקרבן והקרבתו, כיון דזה עיקר חטא המחייבו בהקרבן, והספק שבשעת הקרבתו וסליחתו הוא שגומר חיובו והכשרו, עכ"ד אדמו"ר, ולפי"ז כ' דאי לאו קרא דוהוא לא ידע ונסלח לו דמה דלא ידע בשעת סליחה הוא עיקר בהקרבן וכיון דאכילת הבשר לכהנים הוא ג"כ דין בכפרה שכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, וא"כ הי' אפשר לומר דלא מהני הא דכיפרה ספיקה בשעת זריקה, דמ"מ לענין כפרה ע"י אכילת הבשר לכהנים צריך ג"כ שיהי' הידיעת ספק, ולכן צריך קרא דוהוא לא ידע ונסלח לו, לומר שעיקר אי הידיעה צריך להיות בשעת סליחה והיינו עיקר הסליחה דהוא בשעת זריקה, עכ"ד ואפשר לצרף לזה ד' התוס' בזבחים דף ו' ע"א בד"ה והלא אין כפרה אלא בדם שהקשו דהא אמרינן כהנים אוכלין ובעלים מתכפרים, וכתבו דמ"מ עיקר כפרה אינה אלא בדם.
**והנה** מה שכתב מקודם דנ"מ לענין הקטרה דהשתא דאיכא קרא יקטירו האימורין אחר שנודע, ואי לאו קרא לא הוי מקטירין, הנה בעיקר זה דמקטירין האימורין כשנודע אחר זריקה כתב כן אדמו"ר במה שהביא דבריו שהם ליישב ד' הרמב"ם שכתב דא"ת וחטאת העוף הבאה על הספק שהקריבן בחוץ פטור שהשיג עליו הראב"ד מהתוספתא דקתני חייב, ואחר שביאר שם החילוק בא"ת בין אם חטא ובין אם לא חטא כמו שהביא דבריו, כתב דמשו"ה לא קשה מהברייתא בגמ' להתוספתא, דבברייתא הא קתני השוחט א"ת בחוץ ולכן כל זמן שלא נזרק הדם לא נגמר חיוב א"ת בחוץ, וכתב וז"ל ולפי"ז הרי מתיישב פסק הרמב"ם שפסק דהמקריב א"ת וחטאת העוף הבאה על הספק בחוץ פטור, דהרי ודאי דקאי על שחיטה וזריקה ולא על הקטרה, דבהקטרה הרי אף אם נודע לו שלא חטא הרי דינו ג"כ שיקרב, וליכא הכא ספיקא כלל עכ"ל, ובאמת יש לו סיוע דאין כונת הרמב"ם בהקטרה דהא כתב גם חטאת העוף, וכמו שכתב מקודם דאין לומר דהתוספתא מיירי בהקטרה דהא קתני גם חטאת העוף דליכא הקטרה, ולכן כתב דיש להעמיד התוספתא כר' יוסי דאם נודע לאחר שהדם בכוס יזרק.
**עכ"פ** מבואר בדבריו בפשיטות דהאימורין מקטירין גם אחר שנודע, ומשו"ה חייב כשהקטירם בחוץ, הבאתי כל דברי אדמו"ר בשביל שבמקומו בפי"ח מהל' מעה"ק תמהתי על דבריו דהא כתב שם הרמב"ם וכל קרבן שהוא פטור על שחיטתו כך הוא פטור על העלאתו, ודבריו הם גם על א"ת, א"כ מוכח דגם על הקטרה פטור, ומשום זה בארתי דבאמת גם על הקטרה פטורי משום דלאחר שנודע אין מקטירין, ובטעמא כתבתי דהקטרת אימורין דכתיב בזה ריח ניחוח הוא ג"כ כפרת חטא, אלא דאינו עיקר הכפרה, אבל עכ"פ האימורין הם ג"כ עיקר בהקרבת הקרבן ואם נודע שלא חטא אין בו אחר שנודע דין קרבן, והנה נכדי הרב מ' חיים שניאור שי' העירני בזה מדין חטאת שמתו בעליה דאין כפרה למתים, ומ"מ אם מתו הבעלים לאחר זריקה ודאי מקטירין האימורין, ואפי' שלש מתנות שבחטאת באות לאחר מיתה, והנה אם לפי ראיה זו מדין לאחר מיתה הי' נדחה גם תירוצו דגם בלא קרא דונסלח לו, כיון דכבר נזרק הדם צריך להקטיר האימורין וכן לאכול הבשר, ואולי יש לחלק דלאחר מיתה אין גדר כפרה, אבל שייך גדר קרבן אבל כשלא חטא אפשר דלא שייך קרבן, אלא דאינו מוכרח דלא שייך קרבן כשלא חטא דהא עולה ושלמים הם קרבן, אלא דחטאת ואשם אין באין בלא חטא, וזהו בתחלה אבל זה הא"ת כיון דנעשה דין אשם ודאי אפשר דשייך שיוקרב קרבן גם אחר שנודע שלא חטא, כיון דאפשר להקטיר אימורין גם כשאינו לכפרה כגון לאחר מיתה.
**ובעיקר** ראייתי מד' הרמב"ם שכתב וכל קרבן שפטור על שחיטתו כך פטור על העליאתו, חוזרני עכשיו דיש לומר דכונת הרמב"ם אם נשחט בחוץ דפטור דכן הוא אם אח"כ העלהו בחוץ ג"כ פטור, וכן מוכח מד' הכ"מ שכתב על ד' הרמב"ם וז"ל, נלמד ממה שכ' רש"י בפ' השוחט והמעלה אמתני' דהמולק את העוף, ודברי רש"י הם על מלק בחוץ והעלה בחוץ פטור שכתב מלק בחוץ נבלה היא שאין מליקה אלא בפנים לפיכך פטור על העלאתו, איברא דד' הכ"מ אינם מובנים דהרמב"ם הא כתב כל קרבן שפטור על שחיטתו, ובודאי אין ללמוד ממלק בחוץ דהוי נבלה, והקרית ספר כתב על ד' הרמב"ם אלו, דשחיטה והעלאה איתקש כדאמרינן לעיל, ולפי דבריו יש לומר דכונת הרמב"ם כמו שכתבתי, ומ"מ נראה עכשיו דאין להכריח מד' הרמב"ם דאפי' נזרק הדם קודם שנודע פטור על העלאתו, דאפשר כונתו דכל קרבן דיש בו טעם לפטור על שחיטתו משום שאינו ודאי ראוי להביאו בפנים, דכן הוא גם בהעלאתו היכי שיש בו חסרון זה, וממילא לגבי א"ת דוקא אם נשחט או נזרק בחוץ, ולכן כדאי רבינו אדמו"ר להכריע בזה, אף שהעירני שהשפת אמת בכריתות נסתפק בזה וכתב דיש לעיין אי מקטירין גם האימורין, דהקטרה הוא ג"כ קצת כפרה, ולא דמי לאכילת הבשר לכהנים, אף דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, מ"מ אפי' כה"ג דליכא כפרה למה יהי' נאסר באכילה, כיון דדם התיר הבשר לכהנים, אבל הקטרה כשאין כפרה לא מצינו עכ"ל, אכן כבר כתבתי למעלה דמוכח מלאחר מיתה דאפשר להקטיר גם כשאין כפרה.
**והנה** בעיקר תירוצו ע"פ ד' אדמו"ר אף שהדברים נכונים אבל אינו מוכרח דלזה צריך דוקא קרא דונסלח, דמדברי אדמו"ר משמע דפשוט דכיון שכבר הי' זריקה בהכשר והוא אשם בדין ודאי בודאי שמקטירין האימורין, אף שיש לומר שסומך על הך דינא שהבשר נאכל, אבל בסברא אין הדבר מוכרע, ואכתי אנו צריכין למצוא טעם למה צריך קרא לדין אכילת בשר אחר שנודע לו, וכן לדין הקטרת אימורין אם הוא דוקא בשביל דרשא דקרא, וכמו שהקשה דהא בחטאת העוף ליכא קרא ומ"מ אמרינן כיפרה ספיקה והלכה לה.
**ונראה** בעיקר קושייתו מהא דחטאת העוף הבאה על הספק דיש לומר דשם הא הוא לזה דלא נאמר דכיון דעכשיו נודע שלא ילדה נתבטל דין הקרבן למפרע, ואף שנמלקה החטאת העוף תהי' מותרת בהנאה, וע"ז אמרינן שעל הספק באה כיפרה ספיקה והלכה לה, וזהו דלא נימא שנתבטל למפרע אבל כאן איירינן בדין לאכול הבשר, וזהו דין להבא שנחשוב גם עתה שהוא אשם כשר ככל האשמות ויאכלו הבשר, ואף דא"ת עוד אלים מחטאת העוף, דחטאת העוף הוא חטאת ספק ואינו נאכל, וא"ת הוא כמו אשם ודאי ונאכל, אבל זהו כל זמן שלא נודע שלא חטא, אבל כשנודע שלא חטא סבר הגמ' דבלא קרא הו"א דמעכשיו מכאן ולהבא אין בו דין קרבן כשר, וכיון שהוא קדוש לא יאכלו הבשר, וממילא ודאי כן הו"א לדין הקטרה, ולכן דריש רבא מקרא דונסלח לו דכיון דבשעת עיקר סליחה לא ידע הוי קרבן כשר גם להבא.
**עוד** כתב דצ"ע בפי' הראב"ד לתו"כ סוף פ' ויקרא פרק כ"א במה דתניא שם ומה יעשה יצא וירעה בעדר דר"מ, וכתב דכיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה, והכי איתא בכריתות, ואי קשיא כי נודע לאחר זריקה נמי לא צריך ליה הא מפרש בכריתות דאמר קרא והוא לא ידע ונסלח לו, והא לא הוי ליה ידיעה בשעת סליחה עכ"ל, וכתב כנראה שהראב"ד מפרש שהקושיא היא רק לר"מ ומטעם דלא צריך ליה ואינו מובן דא"כ ע"ז לא תירץ כלום והאריך עוד בזה.
**ונראה** שבודאי אין כונת הראב"ד דקושיית הגמ' דכריתות הוא רק לר"מ, ובמשנה שם דאם נזרק הבשר יאכל תנן אחר דברי חכמים, וע"ז פריך הגמ' והא לא הוי ליה ידיעה בשעת סליחה, והראב"ד בא כאן להוסיף דבמשנה הי' אפשר לומר דבאמת הא דנזרק הדם הוא סוף ד' חכמים, ור"מ לא סבר הכי כיון דלא סבר דלבו נוקפו וגמר ומקדיש, אבל בתו"כ תניא קודם הא דנזרק ואח"כ נודע לו, ואח"כ תניא יכול אעפ"י שלא נשחט ת"ל אשם, ומה יעשה יצא וירעה בעדר דר"מ וחכ"א ירעה וכו', ומוכח דר"מ נמי מודה בנזרק ואח"כ נודע דהבשר יאכל, ובזה הקשה דכיון דר"מ סבר דכיון דלא צריך לי' לא מקדיש ולא סבר דמשום שלבו נוקפו גמר ומקדיש כי נודע לאחר זריקה נמי לא צריך ליה, וע"ז מביא תי' הגמ' דוהוא לא ידע לבאר דתי' זה שייך גם לר"מ, וטעמא משום דהא ר"מ נמי מודה דכשלא נודע אוכלין הבשר ולא דמי לחטאת העוף הבאה על הספק דאין הבשר נאכל, דר"מ נמי סבר דא"ת הוי קרבן ודאי, וכדאמר הגמ' בדף כ"ה בטעמא דחכמים דפליגי על ר"א וכמש"כ מד' הרמב"ם בפיהמ"ש, ופלוגתא דר"מ וחכמים הוא רק בנודע קודם שנשחט דחכמים סברי דמשום שלבו נוקפו גמר ומקדיש, וזהו דתרעה ויפלו דמיה לנדבה, ולא שייך זה לנודע אחר שנזרק דהבשר יאכל, וזהו מש"כ הראב"ד דגם ר"מ סבר הכי דכיון דלא הי' לו ידיעה בשעת סליחה הוא קרבן כשר והבשר נאכל.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 4:24:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 4:24:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/4:24:1)

**עיין** מה שכתבתי בפט"ו מה' מעה"ק הל' ד'.