## Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit Chapter 6

###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 6:1:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 6:1:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/6:1:1)

**כל הזבחים שנתערב בהן אחת מחטאות המתות או שור הנסקל אפילו אחד ברבוא כולן ימותו לפי שבעלי חיים חשובין הן ואינם בטלים, ואם הקריב הורצה שאין בעלי חיים נדחין.**
**ואם** הקריב הורצה, כתב הלח"מ נראה דטעם זה לא שייך אלא כשיניד אותם דלא ליהוי כקבוע כדאמרן בפ' התערובות וכו', אבל כשלקחן ממקום הקביעות והקריבה אז ודאי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ואם הקריב לא הורצה, ואע"פ שרבינו סתם הדברים עכ"ל, ודבריו תמוהין דלמה כתב כן בפשיטות שהתוס' שם בסוגיא בד"ה אלא אמר רבא כתבו להדיא דאי שקיל אחד מן הקבוע אינו אסור אלא מדרבנן, משום דקבוע אינו אלא כשאיסור וההיתר ניכרין ולא בתערובות, וכן כתבו התוס' בכמה דוכתי, ועוד דעיקר דינא דבע"ח לא בטלי ג"כ אינו אלא מדרבנן, וא"כ בודאי בדיעבד הורצה.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 6:4:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 6:4:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/6:4:1)

**נתערב שור הקדש בשוורים של חול, גדול שבכולן הקדש וימכרו השאר לצרכי אותו המין נתערבו קדשים בקדשים מין במינו, זה יקרב לשם בעליו וזה יקרב לשם בעליו, אע"פ שאין כל אחד מהן מכיר קרבנו, בד"א בקרבנות נשים שאין בהם סמיכה, אבל בקרבנות אנשים הואיל וכל אחד צריך לסמוך על ראש קרבנו, הרי אלו לא יקרבו עד שיתן האחד חלקו לחבירו, או עד שיפול מום בכל וימכרו ויביאו כל אחד בדמי היפה שבהן מאותו המין.**
**עד** שיתן האחד חלקו לחבירו, דברי הרמב"ם כאן צריכין ביאור דאפי' אם נימא דכונתו בקדשים קלים וסובר כר' יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים, הא פסק בפ"ד מהל' מעילה דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, וכבר תמה בזה הגרעק"א במשניות וסיים בצע"ג, ועמד בזה המרכה"מ וכתב דמ"מ מהני מתנה כה"ג בתערובות כיון דקני ליה לכפרה, וציין לדבריו בפ"ד מהל' מעילה, ושם כתב דלא לכל מילי פסק הרמב"ם כריה"ג והנה מה שכתב כיון דקני ליה לכפרה זה איתא בגמ' בחולין דף מ"א גבי חטאת דבשביל דקני ליה לכפרה סברי ר"נ ור"ע דיכול לאסור בשחיטה לעכו"ם, ור"פ אמר שם בדף מ' דלא מהני זה שיוכל לאסור, אבל עכ"פ לא מצינו דבשביל דקני ליה לכפרה יועיל שיוכל להקנות, כיון דזה ודאי שהכפרה לא יוכל למסור להשני שיתכפר בה דהוי שינוי בעלים אמנם העירוני בזה דאולי כונתו במה שכתב "בתערובות" לומר דכיון שנתערב ובלא הקנאת חלקו אינו עומד להקרבה ודינו שירעה עד שיסתאב, ובכה"ג יכול להקנות, ומה שכתב דקני ליה לכפרה אינו אלא דבשביל זה הוא שלו ויכול להקנות, אבל באמת גם בזה אינו מיושב דאף שדינו שירעה עד שיסתאב הלא גם אח"כ ימכרו ויקנו בהדמים אותו הקרבן ויקריבו אותו לשם בעלים הקודמים, ומנ"ל דבכה"ג יכול להקנות דבין גופו של הקרבן בין דמיו לאחר שיומם כבר הוקדשו לשם אותם הבעלים, ומה דאמר הגמ' בב"ק דף י"ב ע"ב דבבכור בזה"ז כיון דלא חזי להקרבה יש לכהנים זכיה, זהו רק בכהנים ובבכור דלאחר שיומם לא יקריבו דמיו וינתן כולו להכהן, לכן יש לכהן בו זכיה, וכאן א"א להעמיד בבכור, דבבכור ליכא סמיכה.
**והנה** בפ"ח מהל' נז"מ הל' א' הארכתי ובארתי דהרמב"ם אינו סובר כריה"ג כיון דבעיקר דינא דריה"ג גבי שבועת הפקדון לא פסק כריה"ג, ומה דסובר הרמב"ם דחייב על נזקי קדשים קלים יישבתי ע"פ ד' הר"י קורקוס גבי מע"ש דאף דמע"ש ממון גבוה מ"מ בשביל הזכות של הבעלים לאכילה יוצא באתרוג של מע"ש דחשוב לכם, וכן עיסה של מע"ש חייבת בחלה, לכן כן הוא בקדשים קלים כיון דיש לו זכות לאכול הבשר חייב בנזקיהן אף דאין הממון שלו, ובמה שכתב כאן הרמב"ם עד שיתן האחד חלקו לחבירו, הנה בפשוטו גם לריה"ג דקק"ל ממון בעלים אינו יכול לשנות הקרבן שיהי' הקונה בעלים להתכפר בו, וכן כתב הקצוה"ח בסי' ת"ו דבודאי הוי שינוי בעלים, וכן כתב הצל"ח בפסחים דף צ' רק בד' הגמ' שם מיישב דלא כהקצוה"ח אלא דבהו"א, הוי סבר דאפשר לשנות, ולפי"ז צ"ל דסובר הרמב"ם דאם יכול להקנות ויהי' הבשר שלו יועיל זה לגבי דין סמיכה, ואף דבסברא אינו מובן כלל דבפשוטו דין סמיכה תלוי בבעל הקרבן לכפרה ולא במי שיאכל הבשר.
**אכן** נראה דיש להוכיח דשייך סמיכה גם במי שהוא בעל הקרבן לאכילת הבשר דהא בריש זבחים דף ה' ע"ב שו"ט הגמ' אם יורשין יש להם דין ריצוי וכפרה בעולת מורישם, ואמר שם למימרא דקניא להו וכו', אח"כ אמר ולא קניא להו וכו' ומסיק דמקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא, וחזינן דהוי סברא להגמ' דלא קניא ליורשין כלל לכפרה, ומ"מ תנן במנחות דף צ"ב דיורש סומך ואם נימא דאין גדר סמיכה אלא במתכפרין א"כ מאי מיבעי לגמ' אם יש ליורש קצת קנין בכפרה, ואף דהגמ' בזבחים מיירי בדין האשה שהקריבה חטאת ומתה יביאו יורשיה עולתה, ולר' יוחנן דמוקי לה בקדושין דף י"ג מדין שעבודא דאורייתא, א"כ כיון שהם יורשים על הממון ומירושתם הם מקדישים הקרבן שפיר שהם בעלים לסמיכה, אבל לשמואל דמוקי לה בהפרישתה מחיים קשה, ועוד דמתני' דמנחות דתנן סתמא דיורש סומך הא לא תנן דהוא דוקא כשהיורש הקדיש מנכסי אביו ומוכח דשייך סמיכה גם בבעל הקרבן אף שאינו מתכפר, וגם לפי"מ דלא ידע דמקופיא מכפרא.
**ועוד** דבב"ק דף י"ג ע"ב אמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה ואינו גובה מלחמה, ופריך לחם פשיטא, סיפא איצטריך ליה ניזק אוכל בשר ומתכפר מביא לחם, הא נמי פשיטא מהו דתימא כיון דלחם הכשירא דזבח הוא לימא ליה את אכלת בשר ואנא אייתי לחם, קמ"ל דלחם חיובא דבעלים הוא, ומבואר דאי לאו דלחם חיובא דבעלים והיינו אומרים דלחם הכשירא דזבח היה בדין שהניזק יביא הלחם אף שאינו שייך כלל לכפרת הקרבן, מ"מ הוא בעל להזבח כיון שאוכל הבשר, א"כ גבי סמיכה נמי כיון דמוכח מהסוגיא דזבחים דשייך סמיכה ביורש אפי' אם היינו אומרים דאינו שייך כלל לכפרת הקרבן, א"כ ה"נ שייך סמיכה למי שיש לו דין באכילת הקרבן כמו שהי' שייך להניזק להביא לחם אם היינו אומרים דלחם הכשירא דזבח.
**ואף** דמסתבר דהעיקר הוא המתכפר ואם יהי' המתכפר ראוי לסמוך יסמוך הוא ולא מי שיש לו זכות באכילת הבשר, מ"מ כאן שהוא בתערובות ואין המתכפר יכול לסמוך, בזה מי שיש לו זכות באכילת הבשר סומך דגם הוא נקרא בעל הקרבן, והי' אפשר לומר דאם המתכפר יכול ג"כ לסמוך יסמכו שניהם כמו שותפים, אבל אינו מוכרח, ואף דלפי דברינו יקשה למה צריך קרא ביורש דמימר וסומך כיון דכל מי שיש לו זכות באכילת הבשר הוא כן, יש לומר דקרא אשמעינן זה גופא דבשביל זכות אכילת הבשר הוי בעל הקרבן וממילא כל מי שיש לו זכות זה הוי בעל הקרבן.
**איברא** דעוד אנו צריכין לבאר מה שהוכחנו מהסוגיא דזבחים שהי' שייך דין סמיכה ביורש אף אם לא הי' לו שום דין בכפרה, וע"כ משום דיש לו זכות באכילת הבשר וקשה דהא שם הסוגיא הוא בדין עולה שמקריבין לאחר מיתה, ואם נימא דגם בזה היורש סומך יקשה הא בעולה אין לו זכות אכילה בהבשר, ואפשר לומר דאה"נ ע"כ היינו אומרים דמה דתנן דהיורש סומך לא קאי בעולה אלא בשלמים, ולא שייך לומר דהא מתני' סתמא תנן, משום דהא תנן יורש ובעולה הא אינו יורש כלל דמה מהני מה שהוא יורש שאר נכסי המוריש, ובבן מצינו שהוא קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה, אבל בסתם יורש לא מצינו כן, וכיון דתנן יורש ע"כ או שירש הנכסים והקדיש העולה שמחוייב המוריש, או בשלמים שהוא יורש לאכילת הבשר, ומבואר בזה עיקר הוכחתי מדין יורש דשייך לדין סמיכה, דלכאורה אין מקום לראי' זו דהא דין סמיכה ילפינן מקרא דכתיב גבי תמורה אם המר ימיר לרבות את היורש וילפי רבנן סמיכה מתמורה כדאיתא במנחות דף צ"ג אבל לפימש"כ מבואר דהא עכ"פ הלמוד הוא על היורש, וזה שייך למי שהוא יורש הקרבן, אבל מי שאין לו דין בירושת הקרבן איך נקרא יורש בין לדין תמורה בין לדין סמיכה, ואף דלפי"ז אפשר לומר דאם נימא דיורשין לא קניא לכפרה כלל, באמת היינו מפרשים מתני' דיורש סומך כשהיורש הקדיש הקרבן מנכסי המוריש, אבל הוא דוחק ולא משמע כן סתמא דמתני' וכנ"ל.
**ובמה** שכתבנו מבואר מה דתנן שם במנחות דף צ"ב והיורש סומך ומביא נסכים, ופרש"י ומביא נסכים שהי' אביו חייב להביא עם הזבח, ולפי פירושו צריך לומר שהיורש חייב להביא הנסכים מנכסי אביו כיון שנתחייב בה אביו כשהפריש הקרבן, אבל קשה דא"כ מוכח ממתני' כר' יוחנן דשעבודא דאורייתא, ולא כדמוקי שמואל בקדושין מתני' דיביאו יורשים עולתה כגון שהפרישה מחיים, וראיתי בקרית ספר בפ"ג מהל' מעה"ק שכתב וז"ל, יורש סומך ומביא נסכים דכתיב בתמורה אם המר ימיר לרבות את היורש ויליף סוף הקדש סמיכה ונסכים מתחלת הקדש תמורה, מה תחלת הקדש יורש מימר אף סוף הקדש יורש סומך ומביא נסכים ומבואר דמפרש דמה דמביא היורש נסכים הוא בשביל חיוב עצמו שנעשה לענין זה בעל הקרבן, וכן משמע פשטה דמתני' דשייך הך דינא דיורש סומך לזה דמביא נסכים, ולדברינו מבואר דזהו בשביל שהוא בעל הקרבן לאכילת הבשר, לכן חייב בהבאת נסכים אף דאינו מתכפר וכמו דמצינו שהצבור מביאין נסכים על קרבן עכו"ם אף שאינן מתכפרין, וכאן כיון שהיורש בעל הקרבן לאכילת הבשר חייב בנסכים.
**והנה** אם נבאר באופן זה דעת הרמב"ם ע"כ אנו צריכין לומר דפוסק כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים ויכול להקנות חלקו לחבירו, אבל כבר כתבתי דקשה לומר כן דבעיקר דינא דריה"ג גבי שבועת הפקדון לא פסק הא דריה"ג, וכן בקדושי אשה אף דפסק כלשון המשנה המקדש בחלקו, ואמר הגמ' דריה"ג נמי מודה מ"מ לא הזכיר דישראל שקידש בקדשים קלים מקודשת, לא מצינו בשום מקום שיפסוק בפירוש כריה"ג, לבד בהל' נזקי ממון שבארתי דהוא גם לחכמים.
**והנה** לכאורה אפשר לומר דבדין אכילת בשר יכול להקנות גם קדשים קלים אפי' לרבנן כיון דבזה יש לו זכות, ורק במה דצריך דין ממון סברי דאינו ממונו, וכמש"כ מד' הר"י קורקוס שישבתי בזה דחייב בנזקין אפי' לרבנן, אלא דקשה לומר כן דהא בקדושין דף נ"ד ע"ב מייתי הגמ' מתני' דמע"ש פ"ד הפודה מע"ש שלו מוסיף חמישיתו בין משלו בין שניתן לו במתנה, ואמר הגמ' מני אילימא ר"מ מי מצי יהיב ליה במתנה, והאמר מעשר ממון גבוה הוא, ומשני כגון דיהיב ליה בטבלו, ופירש"י ממון גבוה הוא ולא מצי יהיב ליה והוי ליה זה שניתן לו כאילו אינו שלו ואין מוסיף חומש אלא בעלים דלא קרינן ביה ממעשרו, וחזינן דאף דיש לו זכות אכילה אינו יכול ליתן המעשר לאחר לאכילה שיהי' האחר בעל המעשר, וא"כ למה נאמר דלדין סמיכה יהי' נחשב כאילו הוא בעל הקרבן, במה שנתן לו בעל הקרבן הזכות לאכילה, ובפשוטו מוכח מהגמ' דאינו יכול כלל ליתנו במתנה כיון דממון גבוה הוא, וא"כ ה"נ בקדשים קלים לרבנן.
**אכן** ברפ"א דמע"ש בהא דתנן מע"ש אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו, אמר על זה בירוש' אין מוכרין אותו מפני שכתוב בו קדושה, אין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה, כיצד אין מוכרין אותו לא יאמר אדם לחבירו הא לך המנה הזה של מע"ש, ותן לי בו חמשים זוז של חולין, מאן תנא אין מוכרין אותו ר"מ, ברם כר' יהודה בדין הוא שיהא מותר למכרן מק"ו וכו' ע"ש כל הסוגיא, וקשה דלר"מ דסבר מע"ש ממון גבוה הוא מה צריך ליתן טעם על אין ממשכנין בשביל שכתוב בו ברכה, בשלמא אין מוכרין מפני שכתוב בו קדושה יש לומר דזהו גופא טעמא דבשביל שכתוב בו קודש אמרינן דממון גבוה הוא, אבל למה צריך טעם מיוחד על אין ממשכנין אותו, וגם מה דאמר ברם כר' יהודה בדין הוא שיהא מותר למכרן מק"ו, משמע דלר"מ אסור למכרן ולא שאינו יכול למכרן, וראיתי בדברי הרדב"ז ברמב"ם פ"ה מהל' מע"ש הל' א' במה שכתב הרמב"ם הא דמתני' הפודה מעשרו לעצמו בין שהוא שלו וכו' ובין שניתן לו בטבלו מתנה, כתב ע"ז הרדב"ז ומשום דקיי"ל דמתנה כמכר ואסור ליתנו תיקן רבינו שניתן לו בטבלו, והכי מתרץ לה בפ' האיש מקדש, ולכאורה דבריו תמוהים דבגמ' בקדושין אמר כן משום דמע"ש ממון גבוה ואינו יכול ליתנו במתנה, אכן לפימש"כ דמד' הירוש' מוכח דהוא רק שאסור ליתנו ולא שאינו יכול ליתנו דכיון דזכות אכילה הוא שלו גם לרבנן יכול להקנותו לחבירו לאכילה, ולכן מפרש דגם מה דאמר בבבלי מי מצי יהיב ליה הוא ג"כ רק משום איסור.
**אכן** לפימש"כ מד' הר"י קורקוס דאיכא מחלוקת בזה יש לומר דבבבלי אזיל למ"ד דאם אין בו דין ממון לא מיקרי לכם, א"כ אפשר למיסבר דאם אין לו זכות יש לו רק דין אכילה, אבל לא זכות אכילה ולכן לא מיקרי לכם, ולכן גם לדין הקנאה לא יוכל להקנותו, ולכן אמר מי מצי יהיב ליה, והירוש' סבר כמ"ד לפי שאין בו היתר אכילה, וסבר דאם יש בו היתר אכילה כמו במע"ש נקרא זכות אכילה ומיקרי לכם, ולכן יכול גם להקנות הזכות אכילה שיש לו, ולכן מפרש אין מוכרין אותו דהוא רק איסור למוכרו וכן למשכנו, וא"כ הרמב"ם שפסק כמ"ד לפי שאין בו היתר אכילה שפיר סובר דיכול למוכרו רק שאסור למוכרו ומשום זה הוצרך לאוקמי שניתן לו בטבלו.
**אח"כ** ראיתי בדברי הגר"א בשנות אלי' למע"ש פ"ד משנה ה' בהא דתנן הפודה מע"ש שלו וכו' ובין שניתן לו במתנה, דאמר ע"ז בירוש' מתני' דר"מ היא דר"מ אמר אין מתנה כמכר, וכו' מביא הגר"א מה דאמר כן בירוש' בפ"א על מתני' דתנן אבל נותנין זל"ז מתנת חנם, א"ר יוסי ד"ה היא ומביא ממעשר בהמה דד"ה אינו נמכר וניתן במתנה, וכ' הגר"א ולא אמרו שם ד"ה אלא לומר דאתי אף כר"מ אף שסבר מע"ש ממון גבוה, ע"ז אמרו ד"ה היא דמ"ש ממעשר בהמה, וע"ז מביא הגר"א הסוגיא דבבלי בקדושין שהבאנו דסובר דלר"מ דאמר מע"ש ממון גבוה הוא אינו יכול ליתנו במתנה, וא"כ עיקר דברינו מקורם ברור מד' הגר"א דהירוש' חולק על הסוגיא דקדושין, אלא שהוספנו דיש לתלות זה בפלוגתא דבבלי אי תליא בדין ממון או בדין היתר אכילה וכנ"ל.
**ולפי"ז** מבואר דנוכל ליישב ד' הרמב"ם דסובר דאפי' לרבנן דלא סברי כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים, מ"מ כיון דיש לו זכות אכילה יכול ליתן זכותו לאחר לאכילה, וזה מהני גם לדין סמיכה וכמו שבארנו.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 6:10:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 6:10:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/6:10:1)

**תודה שנתערבה בתמורתה שתיהן תקרבנה ויניף הלחם עמהן, וכך אם נתערבה תודה בשאר זבחים אע"פ שקרבה תודתו ירעו הכל עד שיפול בהן מום ויביא בדמי היפה תודה אחרת ובדמי היפה זבח אחר, נתערבה באיל נזיר שתיהן תקרבנה ויניף הלחם עמהן.**
**השגת** הראב"ד תודה שנתערבה, א"א והא קא ממעט באכילת זרוע בשלה.
**דברי** הראב"ד על נתערבה באיל נזיר, וכתב הכ"מ דאפשר לומר דכיון שאינו ממעט באכילת כל הקרבן אלא במקצתו לא חיישינן, ולכאורה דבריו אינם מובנים, דאם אסור למעט באכילת קדשים מאי נ"מ בין בכל הקרבן בין במקצתו, אך כונתו משום דטעם דאסור למעט בהאוכלין מזרים לכהנים, זהו משום שיוכל לבוא לידי נותר כשימעטו הראוים לאכול, וכמו מה דאין ממעטין בזמן אכילת הקדשים שפירש"י בפסחים דף פ"ט משום שאפשר שיבוא לידי נותר, ולכן כתב דכיון דאינו בכל הקרבן אלא בהזרוע בשלה לא יבוא בזה לידי נותר.
**ובאופן** אחר נראה אם נפרש דזהו מעיקר דינא דאין למעט באכילת קדשים ולא משום חשש דשמא יבוא לידי נותר, יש לומר דיש חילוק בין היכי שבעיקר שחיטת הקרבן והקרבתו אנו ממעטין בדין אכילתו, דזה הוא הקרבת קרבן באופן שלא יהי' אפשר לקיים בו דין אכילתו, ובין דין זרוע בשלה דזהו דין מיוחד שלאחר הקרבתו, דבשעת בשולו איכא מצוה ליתן הזרוע בשלה לכהן, ואין זה דין בשעת הקרבת הקרבן, ולכן אין זה מעכב בדין הקרבת הקרבן שבשביל זה לא נוכל להקריב הקרבן ולומר בו ירעה, משום שאח"כ יהי' בו ספק דין איל נזיר שיש מצוה ליתן הזרוע בשלה לכהן.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 6:18:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 6:18:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sacrifices%20Rendered%20Unfit/r/6:18:1)

**בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכמדתה לכל רוח, אם נקבה בת שנתה היא כונסה לכיפה עד שתמות שמא חטאת היא, היתה בת שתים יביאנה שלמים ויביא עמה לחם שמא תודה היא, מצא זכר בן שתי שנים אין לו תקנה שמא אשם הוא ועדיין לא כיפרו בעליו, מצא זכר בן שנה מניחו עד שיפול בו מום, ומביא שתי בהמות תחתיו וחוזר ומתנה ואומר אם עולה היה זה עולה תחתיו, ואם שלמים היה זה שלמים תחתיו, ומקריב האחד עולה ונסכיו משל צבור, והאחר שלמים עם הלחם שמא תודה היה, ומה יעשה בזה הנמצא יאכל במומו שאפי' היה בכור או מעשר במומו הוא נאכל, ואם פסח אחר זמנו הוא שלמים, ובזמנו הכל נזהרין בו, ואם תאמר שמא אשם נזיר או מצורע הוא אינן מצויין תמיד לפיכך לא חשו להן.**
**ויביא** עמה לחם שמא תודה היא, הלח"מ הביא דבגמ' איתא דילמא תודה היא דמייתי נמי תודה, ולפי פירש"י ותוס' היינו שמביא עוד בהמה אחרת ומתנה, והקשו בתוס' על מצא זכר בן שנה דמביא שתי בהמות לפירושם דמביא עוד אחת לתודה, למה צריך להביא בהמה אחרת יתנה בהך בהמה דשלמים, ואי משום דלא שוו באכילתן הא הך תנא סבר מביאין קדשים לבית הפסול, מדקתני פסח שלא בזמנו שלמים הוא, אע"ג דפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ושלמים לב' ימים ולילה, ותירצו משום דתודה בעו לחם ואין לחם בא בנדבה דהוי חולין בעזרה כדאיתא בפ' התודה דף פ', והקשה הלח"מ במה דמפרש הרמב"ם דמתנה בהך בהמה גופה כמו שפי' הכ"מ, וגם במה שכתב דפסח אחר זמנו שלמים, דהא פסק בהל' י"ב דאין מביאין קדשים לבית הפסול, ועוד במה שכתב דיביא עמה לחם שמא תודה היא, דהא בפ' התודה אמר דאין מביאין לחם מספק, משום דאין מכניסין חולין בעזרה, ונשאר בצ"ע.
**ונראה** ע"פ ד' הפנ"י דהאי דפריך דילמא תודה היא רק חששא דרבנן, דמדינא הו"ל למיזל בתר רובא דרובן שלמים הם, אלא דטרח למצוא תקנה לכל אופן, וצריך לומר דבעי למצוא תקנה דשמא תודה היא שנדר הבעלים תודה, דאם אמר הרי זו תודה מה מהני מה שיפריש תודה אחרת, ולפי"ז יש לומר לדעת התוס' דהך בהמה גופה יוכלו לאכול לב' ימים ולילה ואזלינן בתר רובא, רק הבהמה שיקריבו לספק תודה ספק שלמים כיון שיקריבו בפי' לספק תודה לא יוכלו לאכול אלא ליום ולילה, ומבואר בזה ד' התוס' שהוכיחו דהאי תנא סבר דמביאין קדשים לבית הפסול מפסח אחר זמנו ולא הוכיחו ג"כ מנקבות זבחי שלמים דבפשוטו בזה אינו ממתין עד שתומם ומקריב הבהמה עצמה, וכן מוכח מפירש"י בד"ה אלא אמר ר"י, שכתב הא דקתני זכרים עולות וכו' רק דמייתי עוד בהמה לשם תודה, וקשה דעכ"פ איך מקריב הבהמה עצמה ומוכח דמביאין קדשים לבית הפסול, אבל לד' הפנ"י מיושב דכיון דאינו מקריב אותה לספק תודה נאכלת לב' ימים ולילה, ובזה נוכל ליישב ד' הרמב"ם דסובר דגם בהך בהמה אף דמקריבין אותה מספק גם לשם תודה ומשו"ה מביאין לחם, מ"מ בדין אכילה אזלינן בתר רובא ונאכל לב' ימים, וכן הוא בהא דפסח לאחר זמנו שלמים, ואמר זה רק שאין צריך למיחש דילמא פסח הוא בעיקר ההקרבה, אבל בדין אכילה אזלינן בתר רובא, ודוקא היכי דהוי ספק גמור כמו בתודה שנתערבה במנחות דף כ' דאמר שם דממעט באכילת שלמים.
**אכן** עוד אנו צריכין ליישב זה שכתב הרמב"ם שיביא עמה לחם, דהא אין לחם בא מספק שאין מכניסין חולין לעזרה, ונראה דהא קיי"ל במנחות ע"ח השוחט את התודה ולחמה חוץ לחומת עזרה קדש הלחם, ודוקא חוץ לחומת בית פאגי לא קדש הלחם, ורק דהא תרומת לחמי תודה צריכין תנופה עם החזה ושוק, אבל בודאי אין התנופה מעכבת, מכש"כ ממנחה שהוא קודם הקרבת הקומץ, ותנן במנחות י"ח לא הניף כשר בפרט כאן שהוא אחר זריקה, ולא שייך כאן ג"כ כל שאינו ראוי לתנופה כיון שהוא כבר אחר זריקה ואינו בהכשר הקרבן, ואיכא רק מצות תנופה, אלא דמ"מ במה דהוי ספק גמור לא עבדינן לכתחלה הקרבה שלא יוכל לקיים כל המצוה כפי שדינה לכתחלה, ולכן תודה שנתערבה בתמורתה אין לה תקנה, אבל כאן כיון דהוא רק משום חששא בעלמא אפשר להביא הלחם ולא יכניסו בעזרה, וגם לא יקיימו מצות תנופה והקרבן שפיר מקריבין, אח"כ ראיתי בס' הר המורי' וב"ה שנתכונתי לדבריו בכל מש"כ בישוב ד' הרמב"ם.