## Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sales Chapter 17

###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sales 17:3:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sales 17:3:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sales/r/17:3:1)

**המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקניו והחמיץ מיד אינו חייב באחריותו ואע"פ שאמר לו לתבשיל אני צריך לו, ואם ידע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות מכר לו יין והרי הוא בקנקניו של מוכר והחמיץ אם אמר לו למקפה אני צריך והחמיץ מחזיר ואומר לו הרי יינך וקנקנך שאני לא קניתי לשתותו אלא לבשל בו מעט מעט, ואם לא אמר למקפה הוא אינו יכול להחזיר שהרי אומר לו למה לא שתית אותו ולא היה לך לשהותו עד שיחמיץ.**
**בגמ'** איכא פלוגתא דרב ושמואל במוכר חבית יין לחבירו והחמיצה דרב אמר כל ג' ימים ברשות מוכר ושמואל סבר דאין המוכר חייב להחזיר הדמים, ועבד רב יוסף עובדא כרב בשיכרא וכשמואל בחמרא וכן פסק הרי"ף וכתב דריב"ח דאמר דבקנקנים דמוכר מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך נמי הלכה היא ודשמואל או בדלא א"ל למקפה או בקנקנים דלוקח, ודברי הרמב"ם מבוארים שפסק כדברי הרי"ף וכן כתב המ"מ, והכ"מ כתב דהרמב"ם אינו מחלק בין יין לשכר ולא פסק כרב יוסף וביין ג"כ החילוק בין קודם ג' ימים לאחר ג' ימים, והוכיח זה ממה שכתב הרמב"ם ולא היה לך לשהותו עד שיחמיץ ואיזה שהיה תהיה פחות מג' ימים ותמה על המ"מ בזה, ודברי הכ"מ תמוהים דודאי פשטות דברי הרמב"ם הוא כהמ"מ וכדעת הרי"ף שלא חלק ביין בדין ג' ימים, וראיתי בב"י שחזר מדבריו בכ"מ וכתב שהרמב"ם פסק כהרי"ף, אכן עיקר קושייתו דאיזה שיעור יש לשהיה לומר לא היה לך לשהותו הקשו כן הראשונים בשיטה וכתבו דכל אחד לפי מה שהוא רגיל, וכן הביא הטור בשם רב האי גאון דדוקא ששהה אותו יותר משיעור יומיה דאורחיה דהאי לוקח למשתי כהדין חמרא, והביאו הרמ"א על דברי המחבר, ודעת הרמב"ם קשה לבאר באופן זה, דכיון שהאריך בדברים יותר מלשון הגמ' היה לו לבאר שיעור בכמה הוי שהיה.
**ונראה** דזה תלוי בהשיטות בדין המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאמר בגמ' וליחזי אי גברא דזבין לנכסתא או לרדיא, ומפרש הרשב"ם דהיינו שהכירו המוכר וכן כתב הרא"ש, ומוכח מדבריהם דבירור המקח אינו תלוי בהלוקח לבדו דאף שיתברר שהלוקח קונה לרדיא אם המוכר לא ידע יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו, אבל מדברי ר"ת בר"פ המניח לא משמע כן שכתב דבכדא וחביתא יכול המוחזק לומר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט, אבל בנמצא נגחן לא מצי אמר מוכר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט דזבני לנכסתא דאדרבא אמר הלוקח אתה הטעתני דקים לי בנפשאי שאני מן הרוב דזבני לרדיא, דלדעת הרשב"ם והרא"ש דבעינן שהכירו המוכר זהו משום דסוברים דאינו תלוי בדעת הלוקח לבדו, אלא דמ"ד הולכין בממון אחר הרוב סובר דהרוב מברר הקניה, ואם אין הרוב מברר היה להלוקח לפרש כמש"כ הרשב"ם שם בד"ה לשחיטה וז"ל דכיון דרובא לאו כלום הוא לא היה לו להמוכר לפרש אלא הלוקח הו"ל למימר לרדיא קא בעינא ליה ומדלא פירש הפסיד עכ"ל, ומדברי ר"ת מוכח דתלוי בדעת הלוקח אם הוא מן המיעוט או מן הרוב, אכן יש לומר דר"ת בא לבאר דלא שייך שהמוכר יטעון קים לי שאתה מן המיעוט דבזה יאמר הלוקח קים לי.
**אכן** המאירי בש"מ בר"פ שור שנגח את הפרה כתב הא דצריך שיהיה מכירו בשם חכמי הצרפתים וכתב ע"ז ואין דבריהם נראין דא"כ מאי פריך ונחזי לוקמי כשאין מכירין זא"ז, וכתב שחכמים שלפנינו העמידוה אף שאין מכירין, וכן משמע מלשון הר"י מיגש בפ' המוכר פירות דלגמרי תלוי בדעת הלוקח, ולפי"ז ודאי לא בעינן הכירו וכדברי המאירי.
**ועכשיו** נראה פשוט דדבר זה אם תלוי בדרך הלוקח כמה יין הוא שותה בכל יום אינו אלא להשיטות דלא בעינן הכירו, ור"ה גאון שכתב להדיא כן ודאי סובר דלא בעינן הכירו וכן צ"ל להרשב"א שכתב כן הביאו הב"י, אבל להשיטות דבעינן הכירו משום דאינו תלוי בדעת הלוקח לבדו, א"כ לא צריך כלל לאוקמי שהשהה יותר מדרך שתייתו, דמנין להמוכר לידע כמה יין הוא צריך לשתות, ואפשר עשה בית המשתה וצריך הרבה יין כיון דלא אמר לו לשתותו מעט מעט ואין הולכין אחר הרוב, וא"כ מבואר דהרמב"ם בפ' ט"ז הל' ה' מבואר דסובר דבעינן הכירו שכתב וז"ל, בד"א בשהיה הלוקח קונה לשחיטה ולחרישה, אבל אם היה יודע שהוא קונה לחרישה בלבד ה"ז מקח טעות וחוזר, ולשון אם היה יודע ודאי דקאי על המוכר, וסובר דבעינן הכירו, וא"כ אינו תלוי בדרך הלוקח איך שהוא שותה, ודעת הטור שפסק כשני השיטות צ"ע אבל דעת הרמב"ם ברורה דלשיטתו באמת אין שיעור ואינו תלוי בדרך הלוקח וכנ"ל.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sales 17:9:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sales 17:9:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sales/r/17:9:1)

**האומר לחבירו עריבה של עץ אני מוכר לך או קורת בית הבד אני מוכר לך אינו נותן לו עץ שראוי לחפור בו עריבה או קורה שראויה לקורת בית הבד אלא עריבה כצורתה או קורת בית הבד בצורתם שכל הרואה אומר זו עריבה או זו קורת בית הבד וכן כל כיוצא בזה.**
**בחדושי** הגר"א הנדפס בסוף הרמב"ם כתב על הלכה זו וז"ל האומר לחבירו עריבה של עץ כו' זה אינו מבואר בגמ' כלל. והמ"מ כתב מבואר שם ואיני יודע איה מקומו. והנה הדברים מבוארים בספר המקח לר"ה גאון מגמ' בנדרים דף כ"ה ע"א. אכן א"א שנעלם מעיניו המאירים של הגר"א גמ' מפורשת: אלא דבגמ' שם אינו מבואר בפי' כדברי הרמב"ם. אבל בדברי ר"ה גאון מבואר להדיא כדבריו וז"ל בשער כ"ד אות ט"ו וכל אלו השיעורים שפירשנו במכירת הקרקעות אבל במכירת המטלטלין מאיזה מין שימכור מן המטלטלין אין עליו להביא כי אם בפחות שבכלים ובלבד שיקרא אותו השם מאותו המין שהתנה לו אבל אין עליו אותו השם שאותו שהתנה עליו אין ללוקח ליטול אותו וכגון שאמר לו קורת בית הבד אני מוכר לך אם הביא קורה מתוקנת בזמן שהיא ראויה לקורת בית הבד וקורין אותה בשם ההוא קורת בית הבד יש על הלוקח ליטלה כדגרסינן אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. ומקשינן בגמ' ולא והא ההוא דהוי בשני דשבור מלכא וכו' גבו טרוף קאמרינן מאי נפקא מינה ליתני גבו טרוף. מילתא אגב אורחיה קמ"ל למו"מ לומר המוכר קורת בית הבד לחבירו אם גבו טרוף אין אי לא לא. והנה אף שבגמ' אינו מבואר כלשון הרמב"ם אבל מדברי ר"ה גאון מבואר להדיא כדבריו ומביא מגמ' זו מקור ההלכה.