## Even Ha'azel on Mishneh Torah, Slaves Chapter 9

###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Slaves 9:1:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Slaves 9:1:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Slaves/r/9:1:1)

**ישראל שבא על שפחה כנענית אע"פ שהיא שפחתו ה"ז הולד כנעני לכל דבר ונמכר ונקנה ומשתמשים בו לעולם כשאר העבדים.**
**השגת** הראב"ד ישראל שבא על שפחה כנענית וכו' עד וכל אחד מאלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר, א"א לא נהיר ומהו לכל דבר.
**הכ"מ** מפרש דהשגת הראב"ד הוא משום דדעת מקצת גאונים דהבא על שפחתו הולד חשוב בנו דודאי שחררה, ולכן השיג דלא נהיר מה דכתב רבינו בפשיטות דהוא ודאי עבד דספיקא הוי, והנה בהל' י"ט הבאתי דברי הראב"ד והוכחתי דמה שכתב ומהו לכל דבר קאי על הלכה ב' ע"ש, אבל בזה הוא כדברי הכ"מ דתחלת השגתו במש"כ לא נהיר היא על הל' זו בשביל דסובר כדעת הגאונים כמו שהשיג על ד' הרמב"ם בפ"י מהל' גירושין, אבל בפ"ד מהל' נחלות כתב בהשגתו וז"ל בגמ' לא מצאנו עיקר דבר זה אבל קצת גאונים מפולפלים חלקו בין שפחת אחרים לשפחה שלו, וגאון אחר חולק עמו מ"מ לא מצינו חלוקתם אלא שבעל סתם אבל אם העיד עליו שאמו משוחררת לא דברו, ולענין ירושה ירשנו עכ"ל, הרי שלא השיג על הרמב"ם בדין שפחה שלו ורפיא בידיה דינו של הגאון ויש כאן קצת חזרה, ולפי"ז יש ספק דאפשר כל ההשגה כאן אינה על ולד מן השפחה, אלא על הל' ב' במה שכתב דהוא כעבד כנעני לכל דבר וכמו שבארתי בהל' י"ח.
**ולבאר** עיקר דין בא על שפחתו נביא בזה דברי הרמב"ם בפ"י מהל' גירושין ודברי הראב"ד שם וז"ל בהל' י"ט, שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד, או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי אשתו היא, ובאשה הוא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות עד שיפרש שהוא בעילת זנות או עד שיפרש שעל תנאי הוא בועל, אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש כי הוא לשם קדושין, ואצ"ל בשפחה או עכו"ם שאינה בת קדושין שאין חוששין להן כלל והרי הבן מהם בחזקת עכו"ם ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה, וכתב על זה הראב"ד וז"ל בעכו"ם ודאי הוא כדבריו שהרי אין בידו לגיירה, אבל בשפחתו שיש בידו לשחררה דבריהם קרובים ולא שביק היתרא ואכיל איסורא וכו' עכ"ל, ודברי הרמב"ם צריכים ביאור שכל עיקר בא כאן לברר דלא כדעת הגאון וא"כ למה כתב ואצ"ל בשפחה או עכו"ם דלמה הזכיר עכו"ם אטו עכו"ם בדידיה תלי שיגייר אותה וכמו שכ' הראב"ד, והמ"מ פ"ד מה' נחלות כתב דאין לחלק בין שפחה לשפחה כמו דבנכרית ליכא לאפלוגי בין נכרית לנכרית, ומשמע דסובר דזהו שהשוה הרמב"ם עכו"ם לשפחה, אבל אין בזה שום הוכחה דבעכו"ם אין מקום לחלק, אבל בשפחה דיש לחלק דבשפחה שלו שיכול לשחררה אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מנלן דלא מחלקינן.
**והנה** המ"מ שם הקשה על דברי הרמב"ם מהא דאמרינן בגיטין פ' השולח בהא דתניא הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת, וחכ"א אינה מקודשת דפריך על הא דאמרינן עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות, ומשני דברייתא כגון שאמר לה צאי בו והתקדשי בו דמוכח דבסתם שטר אירוסין יצא לחירות עמש"כ שם, ונראה דעיקר תלוי בביאור ד' הגאון דגבי בא על הפנוי' ודאי כונתו דאין אדם עושה בעילתו ב"ז ובעל לשם קדושין אבל גבי שפחה יש לעיין אם כונתו דע"י חזקה זו נאמר שודאי שחררה מקודם בשטר שחרור, או דהכונה דעכשיו בשעת ביאתו שחררה, אבל באמת לפי"ז א"כ אכתי חסר לה שטר שחרור ונפקע רק השעבוד, וכמו שכ' הרמב"ם בפ"ח הל' י"ז וא"כ אין בניה נחשבים לישראלים וממילא אינם בניו, וע"כ כוונת הגאון ששחררה מקודם ובגמ' שם כדפריך על הא דעבד שנשא בת חורין בפני רבו דיצא לחירות מהא דהכותב שטר אירוסין לשפחתו, ומוקים כשרבו השיאו אשה פריך על זה ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה איסורא ואיהו עבד איסורא, וקשה דאם נימא דאפי' אם יצא לחירות הוא מעוכב גט שחרור ומעוכב ג"ש אסור בבת חורין, כדאיתא שם להדיא ולא נחלקו רש"י ותוס' שם אלא אם אסור בשפחה, אבל בבת חורין ודאי אסור, וע"כ צריך לפרש דמה שאנו אומרים יצא לחירות היינו משום דודאי שחררו מקודם ע"י שטר שחרור.
**אכן** בפ"ח הל' י"ז כ' הרמב"ם דעבד שהשיאו רבו בת חורין או שהניח לו תפלין בראשו או שאמר לו לקרות ג' פסוקים בס"ת בפני צבור דיצא לחירות, שכופין את רבו לכתוב לו ג"ש ואין לומר דאף דאמרינן דכבר כתב לו ג"ש מ"מ כיון שאין להעבד ג"ש כופין אותו לכתוב לו ג"ש מחדש, דהא כתב הרמב"ם שם מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר לו עליו שעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה שאינו יכול לחזור בו כופין אותו לכתוב לו ג"ש אע"פ שעדיין לא נתן, ומוכח מדבריו דבכל הני דיצא לחירות אין אנו אומרים דזהו הוכחה שכבר שחררו בג"ש דא"כ אין ראי' לדינו זה, וע"כ דמפרש דבכל הני אמרינן דעכשיו שחררו וצריך גט, וא"כ קשה טובא מה דאמר בגמ' ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד איסורא דהא עכ"פ גם עכשיו הוא איסור, וע"כ צ"ל דהרמב"ם מפרש דעיקר האיסור הוא שלא יהי' ביאת איסור, ולכן כשהשיאו רבו אשה דמוכח מזה דמשחררו עכשיו בזה כונתו שעתה קודם ביאה יכתוב לו ג"ש ואף דיהי' צריך קדושין מחדש אה"נ דיאמר שיקדשנה מחדש, ומה שהשיאו עכשיו הוא רק לאלם ולחזק הקשר ביניהם, ואף דאם הי' ברכת נשואין יש בזה איסור של ברכה לבטלה יש לומר עפ"מ שכתב הנתיבות סי' רל"ד דבאיסור דרבנן לא הוי עבירה בשוגג ומשכחת לה דהמברך לא ידע שהוא עבד, ואפי' לדעת הרמב"ם דברכה לבטלה עובר על לא תשא מסתבר דזהו דוקא במזיד דזהו לשוא, אבל כשחשב המברך שהוא בן חורין אינו לשוא.
**איברא** דאכתי אינו מיושב דהא אחר שיכתוב לו ג"ש הא צריך טבילה להכניסו בדין ישראל גמור וכתב הרמב"ם בפי"ג מה' איסו"ב דטבילת עבד הוא בפני ג' וביום כגר שמקצת גירות הוא, וקשה קצת לומר דכשהשיאו אשה דעתו שקודם ביאה יטבילה בפני ב"ד, ואף דלא שייך בזה לומר מי יימר דמזדקקי ליה כדאמר בקדושין דף ס"ב דזה בגר שצריך לדחותו, אבל עבד ודאי יזדקקו, מ"מ קשה לומר כן דלא דמי לשטר שחרור שבידו תיכף לכתוב לו, אכן לפי"מ שביאר שם אדמו"ר זצ"ל בספרו חדושי רבינו חיים הלוי דדין היתר בבת ישראל אינו תלוי בדין גמר הגירות ע"י טבילה, אלא דכיון דיצא מכלל עבד ע"י שחרור ואינו בכלל עם הדומה לחמור כבר תפסי קדושין, ומותר בבת ישראל א"כ מיושב דא"צ אלא שטר שחרור שיוכל ליתן לו תיכף.
**ועתה** מיושב קושיית המ"מ וגם מה שעמדנו בדבריו דלמה הזכיר עכו"ם, דכיון דדעת הרמב"ם דכל הני דיצא לחירות אינו אלא שנפקע השעבוד וכופין אותו לכתוב לו ג"ש, א"כ לא יועיל זה כלום בבא על שפחתו דאפי' אם פקע השעבוד אכתי שפחה היא ואסורה לו, וממילא גם שעבודה לא פקע כיון דלא נוכל להוכיח מזה ששחררה דעכ"פ לא נוכל לומר אח"כ דמשום א"א עושה בעילתו ב"ז בא עלי' לשם קדושין דהא אכתי לא תפסי בה קדושין, ועכשיו מבואר שפיר מה שהזכיר הרמב"ם עכו"ם דכיון דזה דנימא דעכשיו שחררה לא מהני כלום, וע"כ דנימא דכבר שחררה מקודם א"כ גם בבא על הנכרית נימא דבודאי נתגיירה ונאמין לו על הבן לפטרה מן היבום כמו באומר זה בני, וכיון שאין אנו אומרים כן בנכרית כדמוכח ממתני' דיבמות דף כ"ב שהביא המ"מ, ה"נ לא נאמר כן בשפחה, דכיון שהוא רק בתורת הוכחה דנימא דודאי לא עביד איסורא א"כ אין נ"מ מנכרית לשפחה דאף דנכרית אין בידו לגיירה מ"מ נימא דמדבא עליה מוכח שודאי נתגיירה מדעתה והוי כמו שאומר שנתגיירה וכיון דמוכח ממתני' דאינו בנו לפטור מן היבום משום שאנו מעמידין אותה בחזקתה שהיא נכרית, ה"נ מעמידין השפחה בחזקתה, ולדעת הרמב"ם בפ"ד מה' נחלות אפי' אומר אח"כ כשכבר ילדה הבן, שבנו הוא ושאמו נשתחררה אינו נאמן ואינו יורשו ואמו מתייבמת אף דתנן בב"ב דף קי"ד דזה בני נאמן ליורשו ולפטור מן היבום זהו באומר על מי שאינו מוחזק לבנו אבל אין לנו חזקה כנגדו אבל בנו מן השפחה שהיא מוחזקת לשפחה אינו נאמן.
**ובעיקר** ההלכה דבא על שפחתו דהבן עבד מבואר להדיא כן בספרא פ' בהר פרשה ו' ס' פ"ז וז"ל מנין אתה אומר ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן מותר אתה לשעבדו עבד ת"ל אשר יהיה לך, ולפלא שלא הביאו המפרשים דברי הספרא דמפורש כדעת הרמב"ם.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Slaves 9:3:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Slaves 9:3:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Slaves/r/9:3:1)

**אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו הרי הבן עבד כנעני שנאמר אשר הולידו בארצכם, אבל העבד שלנו שבא על אחת מן האומות אין הבן עבד שנאמר אשר הולידו בארצכם ועבד אין לו יחס.**
**השגת** הראב"ד אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו וכו' א"א זהו בהפך ממה שאמרו בגמ' שהרי אמרו באומות הלך אחר הזכר ולענין לא תחי' כל נשמה איתמר אם רשאי לקיימו כעבד או לא ואם הוא כנעני אינו רשאי לקיימו, אבל הוא מהפך הלשונות ומבלבל הענינים וכתב בכאן עבד כנעני לקיום העבד לעשות תורה חדשה מעתה מה שאמר אבל עבד שלנו שבא על אחת מן האומות אין הבן עבד כנעני שנאמר אשר הולידו בארצכם ועבד אין לו יחס, אם אינו עבד כנעני אינו רשאי לקיימו קאמר, וזהו טעות גדולה אף לדבריו.
**הכ"מ** כתב דהרמב"ם גורס כן בברייתא דקדושין וגורס במימרא דר' יוחנן באומות הלך אחר הנקבה וכבר תמה עליו בלח"מ דהרמב"ם פסק להדיא בפי"ב מה' איסו"ב דבאומות הלך אחר הזכר, והלח"מ כתב ג"כ דהרמב"ם גורס כן בברייתא רק דבהא דר' יוחנן דבאומות הלך אחר הזכר למד מדיוקא מדאיצטריך ללמוד דא' מן האומות שבא על הכנענית דהולד עבד מכלל דבאומות הלך אחר הזכר והוא דוחק גדול, ועוד דבספרא מפורש להדיא כלשון הגמ' ואף שהוא בשינוי לשון קצת, אבל בעיקר ההלכה הוא כמו בגמ', לכן נראה פשוט דהרמב"ם גורס בגמ' כמו גירסא שלנו וכמו דאיתא בספרא, ועל הכנענית אינה שפחה כנענית אלא כנענית גמורה מז' אומות, ואתה רשאי לקנותו כעבד שאין בו משום לא תחיה כל נשמה וכפירש"י, ומזה למד ר' יוחנן דבאומות הלך אחר הזכר ופסק כן הרמב"ם וכנ"ל, וכיון דהך דינא דלא תחיה כל נשמה אינו נוגע עכשיו דכבר בא סנחריב ובלבל את כל האומות וכן כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' מלכים הל' ד' מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בל"ת שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם עכ"ל, לכן העלה כאן הרמב"ם דין חדש וסמכו על הקרא.
**ועיקר** דינא דאחד מן האומות שבא על שפחה כנענית וילדה שהולד עבד מפורש כן בירושלמי בקדושין פ' האומר הל' י"ג אמר ר' זעירא הדא אמרה גוי שבא על שפחה וילדה הולד עבד, וסוף ההלכה דעבד שבא על אחת מהאומות אין הולד עבד משום דעבד אין לו יחס זהו מפורש ביבמות בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל בהיו לו בנים בגיותו ונתגייר אם קיים פו"ר, דהכל מודים בעבד שאין לו יחס, וא"כ עיקר ההלכה מפורש בגמ' רק הרמב"ם רצה לסמוך זה על הקרא, ואף דבספרא דריש מהך קרא להיפוך נראה דבספרא ובגמ' תניא לענין אם אתה רשאי לקנותו כעבד ודריש זה לענין כנענית גמורה, ובקרא כתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם והיו לכם לאחוזה, והספרא דריש ארישא דקרא דכתיב מהם תקנו, וע"כ דלא קאי על שפחה כנענית דלמה צריך לקנותו כעבד הרי הוא עבד גמור, אבל הרמב"ם דריש מסיפא דקרא דכתיב והיו לכם לאחוזה, ודריש דתרי דינא איכא בקרא דמקודם כתוב וגם מבני התושבים וגו' מהם תקנו וע"ז קאי וממשפחתם אשר עמכם, ומזה יליף בספרא ואח"כ כתוב אשר הולידו בארצכם והיו לכם לאחוזה, והיינו שאינו צריך לקנותו כלל שהוא עבד בעצמו וזהו כשבא על שפחה כנענית, ובסיפא דריש ג"כ מקרא דאשר הולידו דדוקא אם מתיחס אחריו ועבד אין לו יחס, ודרכו של הרמב"ם לסמוך ההלכה מן המקרא אפי' אין הדרשא בגמ' כמו שכ' בס' יד מלאכי בכללי הרמב"ם ע"ש.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Slaves 9:5:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Slaves 9:5:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Slaves/r/9:5:1)

**עמש"כ** בזה בפרק ח' הל' י"ט.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Slaves 9:7:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Slaves 9:7:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Slaves/r/9:7:1)

**יכול הרב לומר לעבדו כנעני עשה עמי ואיני זנך אלא ילך וישאל על הפתחים ויתפרנס מן הצדקה שישראל מצווין להחיות העבדים שביניהם, בד"א בעבדיו שאין ב"ד נזקקין לגדולים לשמור ממונם, ואם לא יאכיל עבדיו וישקם כראוי הם יברחו או ימותו ואדם חס על ממון עצמו יתר מכל אדם, אבל עבדים שהכניסה לו אשתו בתורת נכסי מלוג חייב במזונותיהן שע"מ כן הכניס אותם שאם לא יזון אותם ימותו ויברחו והרי אינו חייב באחריותן.**
**השגת** הראב"ד אבל עבדים שהכניסה לו אשתו וכו' שע"מ כן הכניסן וכו' א"א לא נתברר לי דבר זה שאם אמר הבעל איני עובד ואיני זן יכול הוא לעשות.
**כתב** הכ"מ על ד' הראב"ד דאפשר שהרמב"ם מודה בכך ולא איירי אלא באומר עשה עמי ואיני זנך, אבל לא כתב הכ"מ מקור דברי הרמב"ם, ומצאתי שזה מבואר בתוספתא דיבמות פ"ט הל' א' בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל, עבדי מלוג אוכלין מכחה ועבדי צ"ב אוכלין מכחו אלו הן עבדי מלוג וכו' ואלו הן עבדי צ"ב וכו' אלו ואלו פירותיהן לבעל אלו ואלו הבעל חייב במזונותיהן, אח"כ ראיתי בדברי המרכה"מ שציין לדברי המ"מ בהל' אישות פכ"ב שבמה שכתב גם שם הרמב"ם שעבדי מלוג הבעל חייב במזונותיהם, כתב המ"מ דבפ' אלמנה לכה"ג דף ס"ו מפורש במשנה שהוא חייב במזונות עבדי מלוג, ושם ליתא אלא דבאשה כשרה אוכלין בתרומה וכתב המרכה"מ דסובר הרמב"ם דצריך שיהי' קנין כספו ושיהי' חייב במזונותיהן, ומשום זה סובר הרמב"ם דעבדי מלוג של שניה אין אוכלין בתרומה, ומטעם זה כתב המרכה"מ בפ"ט מהל' תרומות הל' ז' דישראל ששכר פרה מכהן דיאכילנה כרשיני תרומה שהביא המל"מ שחולקים בזה התוס' דיבמות והתוס' דע"ז דהתוס' דע"ז סוברים דהוא דוקא כשאין מזונותיה על הישראל וכתב דתרתי בעינן קנין כספו ומזונותיו עליו, והם דברים תמוהים דהא עבד אוכל בתרומה משום קנין כספו אף דאינו חייב במזונותיו, וסברת התוס' דע"ז נראה דמ"מ בעינן שלא יהי' משתרשי להישראל, ולפי דבריו בפ"ז מהל' תרומות הייתי סובר דכונתו רק לענין קנינו שקנה קנין דבזה צריך שיהי' חייב במזונותיו, אבל גם זה א"א דהא עבדיו שקנו עבדים אוכלים בתרומה אף שאין הרב חייב במזונותיהם, ומוכח דגם בקנינו שקנה קנין א"צ שיהי' חייב במזונותיהם, אח"כ ראיתי שהרדב"ז בפירושו על הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות גבי עבדי שניה כתב ג"כ דקנינו שקנה קנין הוא דוקא בקנין אוכל מחמת חיוב שחייב במזונותיו והוא תמוה טובא דהא עבדיו שקנו עבדים אוכלין וכנ"ל ודברי המ"מ בפ' כ"ב מהל' אישות שכתב דמקור ד' הרמב"ם שחייב במזונותיהם הוא ממתני' דפ' אלמנה לכה"ג אינם מבוארים, אח"כ ראיתי דהגר"א ביו"ד סי' רס"ז ס"כ כתב כדברי המ"מ ודבריהם צע"ג, ובמש"כ הרמב"ם דעבדי מלוג של שניה אין אוכלים בתרומה בארתי במקומו.
**והנה** לפימש"כ דמקורו ברור מתוספתא וכן לפי"ד המ"מ א"כ אין מקום להשגת הראב"ד שאם אמר הבעל איני עובד ואיני זן יכול הוא לעשות דמנ"ל לומר כן דכיון דחיוב הבעל הוא שנתחייב להאשה בשביל שקבל אותם וע"מ כן קבל שיזון אותם, א"כ למה יוכל לומר איני עובד ואיני זן הא להאשה אינו יכול לומר איני מקבל מעשה ידיך ואיני זנך רק שיכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ובדלא ספקה מחוייב הוא להשלים, וא"כ למה יוכל לומר כן לעבדה, ואף דבגיטין דף י"ג אמרינן דאפי' אם אינו יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך מ"מ באמר לו צא מע"י במזונותיך ולא ספק אינו חייב ליתן לו דעבדא דנהום כריסי' לא שויא למאריה ולמרתיה למאי מתבעי, אין זה ראיה לכאן דהרב ודאי אינו מחוייב להפסיד משלו על מזונות העבד, אבל הכא הא אין העבד תובע לו מזונות אלא אשתו שאינה רוצה שימותו עבדיה, ואם עכשיו המזונות ביוקר ואינם מרויחים כדי מזונותיהם ירויחו אח"כ והבעל מחוייב לה ולא לעבדיה, ובדעת הראב"ד יש לומר דסובר דכיון דהעבד אינו מרויח פרנסתו גם לה אינו שוה להחזיקו כדאמרינן למאריה ולמרתיה למאי מתבעי והבעל לא התחייב לה להחזיק עבדיה יותר מכפי שהיתה היא מחזקת אותם ואף שיכולה לומר עשה עמי ואיני זנך הא כתב הרמב"ם שאין הדרך לעשות כן אבל הרמב"ם יסבור כמו שכתבתי דמה דאמר בגמ' אינו אלא טענה להרב שאינו מחוייב להחזיק העבד אבל האשה תוכל לומר שאצלה שוה העבד בשביל שאח"כ כשיוזלו הפירות ירויח העבד יותר מכדי פרנסתו, ודברי הכ"מ שכ' שהרמב"ם יודה בכך וכן כתבו הב"ח והש"ך בהל' עבדים אינם מוכרחים ובפשוטו כיון שכתב הרמב"ם דמחוייב במזונותיהם אינו יכול לומר איני עובד ואינו זן.
**אכן** קשה טובא במה שכתב הרמב"ם רק עבדי מלוג וכתב בטעמא שאם לא יזון אותם ימותו ויברחו והרי אינו חייב באחריותן ומוכח דעבדי צ"ב שהוא חייב באחריותן אינו חייב במזונותיהן ויכול לומר להם עשו עמי ואיני זן אתכם, וקשה דהא בתוספתא קתני בהדיא דבין עבדי מלוג בין עבדי צ"ב חייב במזונותיהם והיא קושיא חמורה.
**והנראה** בזה דהנה בפ' ל' מהל' מכירה הל' ה' בארתי דיש ג' חלוקים דין אפותיקי ודין ג' שדות ודין נכסי צ"ב, והרמב"ם דמחלק שם בין קרקע למטלטלין דבקרקע נכסי צ"ב אם מכר הבעל אינו מכור, ובמטלטלין צ"ב מכור זהו משום דבעיקר דין צ"ב סובר דמכרו קיים, ואף דקיי"ל הדין עמה זהו כשישנם בעין בשעת גביה אבל מקודם גירושין יכול למכרם, ומה שאינו יכול למכור נכסי צ"ב בקרקע זהו משום דינא דג' שדות, ובארתי עוד ע"פ ד' הירושלמי דלרשב"ג דסובר דבאפותיקי מפורש מכרו אינו מכור ה"נ בנכסי צ"ב דמי לאפותיקי מפורש דאף דאם יאבדו חייב באחריותן מ"מ עיקר סמיכתה על זה והוא לה כאפותיקי מפורש, ולרשב"ג אם מכר עבדי צ"ב אינם מכורין ולדידן מוכח ע"פ סוגיית הבבלי דקיי"ל אם מכרן מכורין, וא"כ לפי"ז מבואר דהרמב"ם דסובר אם מכרן מכורין א"כ העבדים הם שלו ממש, ואף דלאחר גירושין או מיתה הדין עמה משום שבח בית אביה, אבל מחיים יכול למכור רק שלכתחילה לא ימכור א"כ לא תוכל לחייבו במזונותיהן כיון שיכול למכרן, אבל רשב"ג דסובר דאינו יכול למכרן, א"כ שפיר יכולה לחייבו במזונותיהן דכמו דאינו יכול למכרן כן אינו רשאי לעזבם שימותו.
**ולפי"ז** נוכל לומר דסובר הרמב"ם דע"כ הך תוספתא היא כרשב"ג דלדידן שיכול למכרם א"כ הם שלו ממש ואיך יתחייב במזונותיהן, ואף דעכ"פ לפי התוספתא דחייב במזונות עבדי צ"ב אף שחייב באחריותן, א"כ לא הי' צריך הרמב"ם ליתן טעם בעבדי מלוג משום שהוא [אינו] חייב באחריותן דהא בעבדי מלוג ודאי אינו יכול למכרם ואפי' אם הי' חייב באחריותן מ"מ היא רוצה בגוף העבדים אלא דזה לא קשה דידוע דרכו של הרמב"ם דאם יש טעם פשוט ומבורר יותר כותבו אף שאינו מוכרח, וכיון דלהלכה אין נ"מ דלדידן בעבדי צ"ב אינו חייב במזונותיהן, א"כ בעבדי מלוג שפיר כתב טעם פשוט יותר דאם ימותו לא יהי' לה כלום לא הגוף ולא הדמים.
 -השמטות ומלואים-
**מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.**
**במה** שכתב הרמב"ם דעבדי מלוג חייב במזונותיהם, והבאתי שהמ"מ בהל' אישות פכ"ב כתב שזה מפורש במשנה ביבמות, וכתבתי דשם ליתא ותמה מעכ"ת הלא מפורש זה במשנה שם בפ' אלמנה לכה"ג דתנן אע"פ שהוא חייב במזונותיהם הרי אלו לא יאכלו בתרומה, וגם תמה על המרכה"מ והאור שמח שהביאו מקורות אחרים, אודיעו שכבר כתב לי זה הרב הגאון ר' ישראל פורת שי' מקליוולנד, וכן הגאון מוהרא"צ קאמאי הרב דמיר, והשבתי דמתני' הא מיירי באשה פסולה שע"פ דין אינו זוכה בנכסי מלוג כדאיתא ביבמות דפ"ה וע"כ שהכניסה לו אותם וקבלם, וע"ז אמרינן שעמ"כ קבלם ממנה שיתחייב במזונותיהם, אבל באשה כשרה שזוכה ממילא בשעת נשואין ולא קבלם בפי' מנלן שיתחייב בשעת נשואין במזונותיהם, כיון דהיא בעצמה יכולה לומר עשה עמי ואיני זנך ומד' המרכה"מ והאור שמח מוכח כדברי.
**ובמה** שכתבתי שם על המרכה"מ שכתב דהתוס' דע"ז סוברים דקנין כספו שאוכל בתרומה הוא דוקא כשמזונותן עליו שהוא תימה דהא עבד אוכל בתרומה אף שאינו חייב במזונותיו, כתב בזה ע"פ ד' התוס' גיטין די"ב בד"ה ש"מ דבשני בצורת אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך לפי שלא ירחמו עליו ומוכח דגם חכמים דפליגי על רשב"ג דאמר דהעבד יכול לומר או פרנסני או הוציאני לחירות, היינו משום דסברי דימצא מרחמים ויתנו לו מזונות, וכן כתב הרמב"ם טעם זה ומוכח דגם בעבד יש חיוב מזונות רק משום שיכול האדון לומר לו שיחזור על הפתחים, וזהו ג"כ עבודת עבד, לדעתי אין זה ברור דאם האדון מחויב במזונות עבדו למה יוכל לומר לו שיחזור על הפתחים כיון שהאדון עשיר ואינו רשאי לקבל צדקה, ומה שהוצרכו חכמים לומר משום שירחמו על העבדים זהו פשוט דודאי אין דין עבד שיעבוד וימות ברעב ואין זה גדר עבדות וע"כ משום שיש לו אפשרות להשיג מזונות.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Slaves 9:8:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Slaves 9:8:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Slaves/r/9:8:1)

**מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואע"פ שהדין כך מידת חסידות ודרכי חכמה שיהי' אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימים מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה, וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים, לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמדו בנחת וישמע טענותיו, וכן מפורש בדרכי איוב שהשתבח בהן אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז, אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה, וצוה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו, וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך.**
**הבאתי** כל ההלכה של הרמב"ם אף שאין לי בזה חדושים כי אם הערה קטנה רק בשביל שבהלכה זו נשלם ב"ה ספר קנין הבאתי דבריו לסיומא, וגם לסיים בדבר נכון ע"פ דרוש מדברי הגאון בעל בית הלוי, והנה מש"כ הרמב"ם ומקדימים מזון הבהמות והעבדים עיין בכ"מ שהביא הא דאמר בגמ' אסור לאדם שיטעום וכו', וקשה דא"כ יש איסור ולמה כתב הרמב"ם שזהו מדרכי החכמים, וגם למה הביא קרא דכעיני עבדים בדין העבדים, ולא הביא קרא דונתתי עשב בשדך בדין הבהמות, אח"כ ראיתי שהעין משפט בברכות דף מ' על דברי הגמ' כתב לשון הרמב"ם וסיים וצע"ק, ובודאי כונתו לזה, ואולי יש לומר דמדברי הגמ' דכתובות שהביא הכ"מ מר מקדים ספי ומר מאחר ספי מוכח דאינו אלא מדת חסידות, ואין סברא דאיסור לאכול קודם הבהמות יהי' חמור מאיסור לאכול קודם העבדים, אך אין זו ראי' מוכרחת דבגמ' איתא רק על נתינת תבשילין, אבל אפשר דמזון כמו לחם כבר הקדים, וצ"ע.
**ומה** שכתב הרמב"ם וכן מפורש בדרכי איוב שהשתבח בהן אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, קשה דכיון שהביא מקודם מדת החסידות ודרכי החכמה של החכמים וכותב שזהו דרכי איוב, א"כ איך יבואר הכתוב אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, דאיזה ריב הי' להם עמדו אחר שהתנהג עמהם בדרכי החסידות, והנה נמצא אצלי קטע מכ"י הגאון בעל בית הלוי בדין צאי מע"י במזונותיך ובתוכו דברי אגדה ודרוש ע"ד ההלכה, ואעתיק בזה מה שנוגע לעניננו וז"ל ולפי הצעה זו נוכל להלביש עוד כונה בדברי איוב (הוא על פסוקים ט"ו ט"ז בפרק י"ט גרי ביתי ואמהותי לזר תחשבוני נכרי הייתי בעיניהם לעבדי קראתי ולא יענה במו פי אתחנן לו) הא דחשיב אמהותיו עם גרי ביתו ולא חשיב להו בהדי עבדו משום דאמהותיו היו עבריות או אפי' היו נכריות מיירי שהיו מנכסי מלוג של אשתו שהכניסה לו שפחות, שהאשה אינה יכולה לקנות עבדים כדאיתא בב"מ דף ע"א, וא"כ בין אם היו עבריות בין אם היו נכריות לא היה יכול לומר להם עשו עמי ואיני זן אתכם כמבואר ברמב"ם פ"ט מה' עבדים הל' ז' (כונתו לאחר שהעני ולא היה לו לזון אותם והם לא הרויחו יותר מכדי מזונותיהם) א"כ הם ממש עם גרי ביתו וכזר נחשב להם דאין לו ולהם שום שייכות כמו עם גרי ביתו, ולכך עשה לעבדו מדור בפני עצמו ואמר לעבדי קראתי ולא יענה פי' קראתי לעבדי ממש (שהעבד הרויח יותר מכדי מזונותיו) שהרי מן הדין אוכל לומר לו עשה עמי ואיני זנך, ואני עשיתי עמו לפנים משוה"ד שאמרתי לו צא מע"י במזונותיך ועכ"פ המותר שייך לי, במו פי אתחנן לו פי' הייתי מתחנן לו ראה אפי' אם הייתי אומר לך עשה עמי ואיני זנך הייתי עושה כדין, ובפרט שאני אומר לך צא מע"י במזונותיך ואיני מבקש אלא המותר, ואעפ"כ לא יענה לי עכ"ל והאריך הגאון עוד בפסוק שאחריו בדין מותר מע"י אשתו ואינו נוגע לעניננו.
**ולפי** דבריו נוכל לומר דהרמב"ם כתב בהל' הקודמת זה שיכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך, ולכן יש לפרש דגם פסוק זה אמרו איוב אחר שהעני ולא היה לו מאומה לזון אותם וקודם שהחציפו שלא לענות לו כלל, ואמר אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי היינו שלא אמרתי להם עשו עמי ואיני זן אתכם אף שהדין עמדי, אבל לא מאסתי משפטם שיריבו עמדי אם אומר כן ולא בקשתי אלא המותר, והעיקר הביא הרמב"ם סוף המקרא הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד, שהחזיק עצמו שוה לעבדיו וממילא כשהי' עשיר והי' לו, התנהג עמהם בדרכי החסידות, וכמו שהביא הכ"מ מד' הירוש' דר' יוחנן נתן לעבדו בשר ויין כמו שאכל ושתה הוא וקרא ע"ז הלא בבטן עושני עשהו וכמש"כ הרמב"ם.