## Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass Chapter 6

###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 6:1:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 6:1:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Trespass/r/6:1:1)

**יש דברים שהאדם נהנה בהן ולא יפגמו כגון המשתמש בכלי זהב טהור, ויש דברים שיפגמו כגון בגדים וכלי כסף ונחושת וברזל וכיוצא בהן והנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש שאינו מחובר בקרקע אם נהנה בדבר, שאין בו פגם כגון שנשתמש בכלי זהב של הקדש מעל, נהנה בדבר שנפגם כגון שלבש בגדי הקדש או בקע בקורדום לא מעל עד שיפגם בהקדש בשוה פרוטה באותו דבר עצמו שנהנה בו ויתכוין ליהנות ויפגום ויהנה כאחת נהנה בכחצי פרוטה ופגם בחצי פרוטה, או שנהנה בשוה פרוטה ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר, ולא נהנה במה שפגם ולא פגם במה שנהנה הרי זה לא מעל עד שיהנה בשוה פרוטה ויפגום באותה הנייה בשוה פרוטה בדבר עצמו, כיצד הרי שהתיר מטלית מבגד הקדש ותפרה בבגדו ולבשה ונהנה בה בשוה פרוטה והפסיד בבגד שהתירה ממנה בשוה פרוטה ולא הפסיד במטלית כלום, הרי זה לא מעל מפני שנהנה בדבר אחד ופגם בדבר אחר, וכבר בארנו שהנהנה ומהנה חבירו מצטרף ואפי' לזמן מרובה.**
**כיצד** הרי שהתיר מטלית, במעילה דף י"ט ע"ב במה דתנן הך דינא דנהנה בדבר אחד ופגם בדבר אחר פירש"י כגון שלבש בגד של הקדש ושפך משקה הקדש ולא נהנה מהן וכן פי' רבינו גרשום, והרמב"ם בפיהמ"ש כתב דוגמא זה כגון שקרע קצת מבגד הקדש ונתן אותה חתיכה שקרע בבגדו, אבל הרמב"ם כאן בהלכה שינה בלשונו ממה שכתב בפירושו ששם כתב שקרע קצת מבגד הקדש, וכאן כתב שהתיר מטלית מבגד הקדש ותפרה בבגדו. והוא חילוק גדול שהתיר אינו קרע, כמבואר בשבת במשנת כלל גדול באבות מלאכות דתנן התופר והקורע, הקושר והמתיר, וכן הוא ברמב"ם בהלכה דקורע ומתיר הם שני ענינים, ואין לומר דזהו רק שינוי בלשון ובהעתק הפיהמ"ש הוא שלא בדיוק דא"א לומר כן דהא שם כתב שקרע קצת מבגד הקדש, וכאן הוסיף תיבת מטלית, וכתב שהתיר מטלית מבגד הקדש, ומוכרח דזהו באמת פי' אחר, והתיר מטלית זהו שהיתה קשורה המטלית להבגד בפתילים בראש הבגד, ולכן אם קרע קצת מבגד הקדש הרי הוא בגד אחד וכמו שפגם בהבגד כן פגם בהקרע, ואף שאח"כ תפרה בבגד אחר אבל באותה שעה שקרע הרי פגם גם בהקרע, אבל כשהתיר המטלית פגם רק בהבגד שהיתה המטלית קשורה לו.
**איברא** דגם בקרע קצת מן הבגד אף דאנו אומרים שגם בהקרע נעשה פגם אבל הא לא הי' הנאה ופגימה כאחת והא בעינן שיפגום ויהנה כאחת כמש"כ הרמב"ם כאן, אבל כבר עמדו ע"ז שהתוי"ט במשנה הביא פירש"י וכתב ע"ז ומלישנא דמתני' משמע שהוא נהנה בשעה שפוגם. אלא שאין שניהם בדבר אחד, ולכן הביא פיהמ"ש להרמב"ם הנ"ל, והביאו שם בגליון בשם ס' בית דוד, שכתב לאו דוקא בשעה שפגם דא"כ גם בפי' הרמב"ם אינו מיושב אלא דמלישנא דמתני' משמע שהוא נהנה מחמת הפגם שאין שניהם בדבר אחד עכ"ד, והוא נכון דע"כ צ"ל כן דאין כאן החסרון משום שאין ההנאה והפגם כאחת, ומשום דכיון שנעשה ביחד ועל ידי שהתיר המטלית תפר בזה הבגד הוי ההנאה והפגם כאחת, ועוד שהרמב"ם הוסיף ולבשה וסובר דקודם לבישה לא חשיבה הנאה, ומ"מ אין הפטור משום שאין ההנאה והפגם כאחת אלא משום שהם בשני דברים, ולכן בקרע קצת מן הבגד אינו בשני דברים, ולזה כתב כאן בהלכה שהתיר מטלית מן הבגד וכנ"ל.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 6:2:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 6:2:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Trespass/r/6:2:1)

**קדשי קדשים התמימים שתלש מצמרן כיון שנהנה מהן מעל אע"פ שלא פגם, שהרי הן דומין לכוס של זהב שאינו נפגם שאין תלישת הצמר פוסלת אותן מליקרב, אבל אם נפל בהן מום הואיל ולמכירה עומדים והגיזה פוגמת דמיהן לא מעל עד שיהנה ויפגום בפרוטה, תלש מהן אחר שמתו כיון שנהנה מעל שאין פגם למתה, ומעילה זו מדבריהם כמו שביארנו.**
**השגת** הראב"ד קדשי קדשים התמימים, א"א זה אמרו מעצמו ואין לו סמך לא ממשנה ולא מתוספתא ולא מגמרא, אלא לא חלקו במשנה אלא בין חטאת חיה למתה שאין פגם למתה, אבל בחיה לא חלקו כלל, ומה שאמר אין לו טעם שהקרבן התמים אע"פ שהוא עומד לקרבן אפשר שיפול בו מום ויפגם וימכר, ועוד שהעור לכהנים הוא והוא נפגם אצלם שקודם זריקה מועלין בכולן, והוא דבר שיש בו פגם.
**הכ"מ** תמה על השגת הראב"ד דהא הוא גמ' מפורשת דעל מה דתנן לא מעל עד שיפגום פריך מכדי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב ומשני אמר רב פפא בבעלת מום עסקינן וכתב ואפשר שלא היה כתוב כן בנוסחא שלו, ובמה שכתב הראב"ד שהקרבן התמים אפשר שיפול בו מום. כתב הכ"מ מדברי בעל מ"ע דהשתא מיהא תמים הוא ואין לנו בהקדשות אלא מקומו ושעתו כדאיתא בתוספתא ובשעה שנהנה פגם, ועוד תניא התם עד שתהא הנאתו ופגימתו כאחד, עכ"ל. והנה בעיקר ההלכה לפי גירסתנו הרי דברי הרמב"ם ברורים, אלא דצריך לבאר עיקר טעם מחלוקתם, ובמה שכתב הראב"ד שהקרבן התמים אפשר שיפול בו מום שכתב המ"ע דעכשיו מיהא תמים הוא ואין להקדשות אלא מקומו ושעתו, יסוד דבריו הוא מה דתנן בערכין דף כ"ד דפרה אם ממתינין אותה לאיטלס משובחת היא, וכן מרגלית אם מעלין אותה לכרך משובחת היא, אין להקדש אלא מקומו ושעתו, וזה ילפינן מקרא דכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא, אבל אין מזה ראיה דלא הוי פגימה לגבי תמימה כיון שאם יפול בה מום יחסר דמיה, ואפשר דזה הוי פגם גם עתה, ובאמת יש מחלוקת הראשונים בכעין זה דבמה דאמרינן בקדושין דף י"ב דאם קדשה בתמרה אפי' עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי סובר הרמב"ם דאם הוא דבר המתקיים עד מדי הוי קדושי ספק מד"ת, אבל הרמב"ן סובר דאינו אלא מדרבנן וכתב דאין לממון אלא מקומו ושעתו, כדאמרינן בערכין לגבי הקדש, וא"כ אינו מוכרח דבכל דין לגבי ממון אמרינן אין להקדש אלא מקומו ושעתו, ועוד דאפי' לדעת הרמב"ן אינו מוכרח דלגבי פגם לא הוי פגם מה שאם יפול בה מום יופחת דמיה, ובשל הדיוט ודאי הי' נחשב פגם.
**ונראה** לבאר עיקר טעם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם סובר דקדושת קרבן אין בזה להקדש כלל דין ממון, ולכן סובר דלא שייך פגם דאף שרוכב על הבהמה ותוכחש ויופחת חלבה ושמנה אין בזה היזק ממון למזבח, ואף דבחטאת יש בזה אכילת בשר לכהנים אבל אין להקדש בזה גדר דין ממון, וכהנים משולחן גבוה קא זכו אחר זריקה, ולכן אף שאם יפול בה מום יופחתו דמיה, זהו כשיפול בה מום יהי' אז דין קדושת דמים למזבח שממה שיפדו יקריבו קרבן ואז יהי' בזה דין דמים, אבל כל זמן שהקרבן תמים אין בו דין דמים, אלא דין קדושת הגוף, ומשום זה לא קשה מה שכתב הראב"ד ועוד שהעור לכהנים, דהרמב"ם סובר דעור לא עדיף מבשר, וכמו שאנו אומרים דמה שיוכחש בשר החטאת אין בזה פגם להקדש משום דרק אחר זריקה משולחן גבוה זכו, ה"נ לגבי העור דאף דעורות קדשי קדשים לכהנים, אבל זה ג"כ הא הוי רק אחר זריקה, וכדתניא בזבחים דף מ"ד העולה דמה מתיר בשרה למזבח ועורה לכהנים, א"כ אינו אלא דין מדיני הקרבן אחר זריקה, אבל קודם זריקה כל הקרבן עם העור יש בו רק קדושת קרבן ולא דין דמים, ולכן דוקא בבע"מ כיון דעומד לימכר יש בו דין דמים, וזהו דעת הרמב"ם ולפי גירסתנו בגמ', אבל דעת הראב"ד וכפי שכתב הכ"מ דע"כ לא הי' בגירסתו מה דפריך הגמ' אמתני' ואוקימתא דר"פ דמוקים להדיא בבע"מ, סובר דכיון דעכ"פ איכא דין בקדשי מזבח דכשיעשו בע"מ ימכרו ומהדמים יקריבו אותו הקרבן שהיה קרב כשהי' תמים, א"כ יש בזה גופא דין דמים להקדש ומה שהקשה מזה שהעור לכהנים ולא מזה שהבשר לכהנים דהא בחטאת מיירי, נראה דבבשר החטאת כיון דזהו ג"כ מדיני הקרבן וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין, גם להראב"ד אין זה דין ממון להקדש, אבל העור אינו אלא דין ממון ומשום זה סובר דכל הקרבן כשהוא חי יש בו דין ממון להקדש.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 6:7:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 6:7:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Trespass/r/6:7:1)

**אמרו חכמים שהנוטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחבירו שניהם מעלו, ואם נתנה לזה הגזבר שהיתה תחת ידו הוא מעל והגזבר לא מעל, ויראה לי שאין אלו הדברים אמורים [אלא] במועל בזדון שהרי לא נתחלל הקדש, הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהיא שלו לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו או עד שיתן אותה במתנה, נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל, שאין מועל אחר מועל בשאר הקדשות כמו שבארנו וכל כיוצא בזה. נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל שהרי לא נהנה עדיין, בנה אותה בתוך ביתו מעל, ונתנה על גבי חלון שבתקרה ולא חברה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה שאין זו הנייה הניכרת.**
**השגת** הראב"ד ונתנה לחבירו שניהם מעלו, א"א אף בזה עזב כל הדרך הסלולה ותפס דרך הסירים שאין זה פירוש ההלכה אלא כמו שאפרש לפנים. נטל אבן או קורה, א"א זו היא שהעמיד בגמרא בגזבר שהכל תחת ידו שנטילתו אינה ניכרת לגזל ההקדש, וכן כל אדם שהקדשו תחת ידו הרי הוא הגזבר ולא מעל עד שיוציא, ומה שהקשו בגמרא מ"ש הוא ומ"ש חבירו לא ר"ל שימעלו הוא וחבירו, אלא ה"ק מ"ש כשגנבה מבית ההקדש ונטלה לעצמו שלא מעל, וכשנתנה לחבירו מעל אטו שינוי רשות בעינן למעילה והראשון מעל והשני לא מעל, ושני ליה אי בשנטלה מבית הקדש ה"נ שהוא מעל מיד, ואם נתנה לחבירו אותו חבר לא מעל, אלא הכא בגזבר שנטלה מרשות עצמו שנטילתו אינו ניכר חסרון להקדש עד שיוציאנה לאחר.
**אמרו** חכמים, הכ"מ ביאר כאן מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפי' ד' הגמ' דמעילה דפריך מ"ש הוא ומ"ש חבירו דהרמב"ם מפרש דמה דפריך מ"ש הוא ומ"ש חבירו היינו דאמאי חבירו לא מעל, ובזה כ' הכ"מ דא"א לומר דאיירי בשוגג, ומשום דאין מועל אחר מועל דזה לא הו"ל למתני' לאשמעינן דכבר תנן זה במשנה הקודמת, ולכן משני דהשני הוא גזבר, והראב"ד מפרש כפירש"י דהקושיא היא אמאי הראשון מקודם שנתנה לחבירו לא מעל, והנה לא כתב הכ"מ לבאר למה אין הרמב"ם מפרש כפירש"י דהקושיא הוא על הראשון שנטל למה אינו מועל, אך באמת יש כאן מחלוקת אחרת דלפירש"י והראב"ד דהקושיא היא למה הראשון לא מעל ומשני שהראשון הוא גזבר, א"כ באינו גזבר כשנטל אבן או קורה של הקדש מעל בנטילה לחוד, אבל שיטת הרמב"ם הוא דקודם שנהנה לא מעל, וכמו שכתב בהל' ח' נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל שהרי לא נהנה עדיין, וכבר הבאנו בפ"ד הל' ט' דבריו בפיהמ"ש בהך מתני' דנטל אבן או קורה של הקדש.
**אכן** צריך לבאר דברי הרמב"ם במה שכתב הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהיא שלו לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו, דלמה כתב על דעת שהיא שלו, דהא גם אם נטל ע"מ להוציא ולהביא לרשותו לא מעל וכדמוכח מדבריו בהל' ח' וכן מבואר שיטתו בפ"ב מהל' גנבה שמשיג עליו שם הראב"ד ע"ז שכתב דגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן וכתב הראב"ד דמשלם קרן וחומש, וכונתו אם לא ידע שהם נכסי הקדש וחשב שגנב מאחרים, ודעת הרמב"ם דאפי' בכה"ג אינו משלם אלא קרן, וכבר כתבנו מזה בפ"ד הל' ט' הנ"ל וא"כ קשה למה כאן גבי פרוטה של הקדש כתב על דעת שהיא שלו, אמנם בהל' גנבה פ"ב כתבתי דאין כונת הרמב"ם אלא לומר שהי' בשוגג ולא כמו בהא דנטל אבן שכתב שהי' במזיד, אבל עכשיו נראה שאינו מיושב בזה, שהי' לו לכתוב בשוגג ולא על דעת שהיא שלו.
**והנה** עיקר יסוד דברי הרמב"ם הוא התוספתא שהביא הראב"ד בהשגתו בהל' ה' נטל פרוטה של הקדש ואמר הרי היא שלי לא אמר כלום עד שיוציאנה לחולין, ונראה שהרמב"ם מפרש מה דתניא ואמר הרי היא שלי היינו שנטל ואמר שהיא מתחלה שלו, וזהו שכתב על דעת שהיא שלו, אלא דצריך לפרש לפי"מ שמפרש דמתני' דנטל אבן או קורה של הקדש לא מיירי שהראשון גזבר ומ"מ לא מעל בנטילה לחוד, וא"כ למה תניא גבי פרוטה שאמר הרי היא שלי והיינו על דעת שהיא שלו, ונראה דכאן הוא רבותא דאשמעינן עיקר דינא דבנטילה לחוד לא מקרי הנאה, דבנטל דבר שאפשר להשתמש בו וכמו אבן או קורה אינו ניכר בהנטילה שהוא נוטל זה מהקדש לעצמו דאפשר נוטלו רק להשתמש בו, ואף דבהדיוט גם שואל שלא מדעת הוי גזלן, אבל בדין מעילה מהקדש זה ודאי דמשום דין גזלן או גנב לא מעל, וכל הספק אפשר דאם גנב חפץ והי' סבור שהוא של אחרים ולא של הקדש, דגבי הקדש הוא שוגג דיש סברא לומר דזה בעצמו הוי הנאה שמכניס לעצמו מעות של אחרים, ובזה ילפינן ממתני' דנטל אבן או קורה של הקדש דלא מעל, דמשום נטילה לחוד לא מיקרי הנאה שיתחייב מעילה.
**איברא** דיש לומר דאף דגנבה לא הוי הנאה כיון שיודע שאין זה שלו, אבל אם נטל האבן מהקדש על דעת שהיא שלו, והיינו שזה גופו הוא חדוש בהנטילה שהיו מוחזקים שאין האבן שלו והוא נטלו בתורת שהוא שלו, אלא כיון דתנן בסתמא נטל אבן או קורה של הקדש, מוכח דבכל גוונא בנטילה לחוד לא הוי הנאה, ומ"מ יש לומר דדוקא באבן שהוא נוטלו להשתמש בו אינו מוכח דהנטילה לחוד הוי הנאה אצלו, דאפשר דמה שנוטלו הוא כדי להשתמש בו ולכן עד שישתמש בו לא הוי הנאה, ואפי' אמר הרי היא שלי אבל בהנטילה לא מוכח שנוטלה לעצמו, אבל בפרוטה שאינה להשתמשות אלא להוצאה, ובזה הי' אפשר לומר דכיון דעכ"פ היתה אצל הקדש והוא נטלה להוציאה שסבור שהיא שלו, לכן בהנטילה עצמה יש לו הנאה שנכנסה לרשותו ויכול להוציאה לצרכיו, ולכן אשמעינן התוספתא דגם בסבור שהפרוטה שלו, כל זמן שלא הוציאה לצרכיו לא מעל.
**אמנם** זה בארנו לדעת הרמב"ם דמוציא מרשות הקדש בלא הנאה לא מעל, אבל לדעת התוס' דמוציא מרשות הקדש גם בלא הנאה מעל וכן הוא שיטת הראב"ד שהבאנו, וא"כ צריך באור דברי התוספתא, אכן כבר כתבו התוס' בב"ק דף כ' ע"ב ובקדושין דף נ"ה ע"א דבסבור שהיא שלו לא מעל.
**והנה** בפ"ב מהל' גנבה הבאתי דברי הגרעק"א במשניות במתני' דמעילה דף כ"א דתנן שלח ביד פקח ונזכר עד שלא הגיע לחנוני החנוני מעל לכשיוציא, וכתב שם הגרעק"א דמה דאינו מועל קודם שיוציא הוא כיון דאיכא דעת נותן שמוציא מרשותו אינו מועל המקבל דאיסורא לא ניחא ליה דליקני כדאמר הגמ' בנדרים דף ל"ה, והקשה בזה דא"כ מה שאל שם רב אחא בדר"א לרב אשי הא מתני' היא וצ"ע, וכתבתי שם דקושיית הגרעק"א היא לפירש"י גבי נטל אבן או קורה של הקדש, דמה דמוקי הגמ' בגזבר קאי על זה שהנוטל לא מעל, אבל הרמב"ם הא מפרש דזה קאי על הסיפא דנתנה לחבירו, וכבר הבאתי ד' הרמב"ם בפיהמ"ש בפ"ד שכתב דמה דהנוטל לא מעל הוא משום שלא נהנה בנטילתו, ורק אם נתנה לחבירו שניהם מעלו זה נהנה בנתינת המתנה בטובת הנאה וזה נהנה בקבלתה, ולפי"ז גבי חנווני דמיירי מתני' בפרוטה והחנוני נטל הפרוטה למכור עבורה מהחנות, א"כ לא נהנה בקבלת הפרוטה הנאה שהיא שוה פרוטה, וכל זה הוא לפרש המתני' דאפשר אפי' לפי"מ דלא ידע רב אחא דאמרינן איסורא לא ניחא ליה, אבל לפי"מ דפשיט ליה רב אשי דאמרינן הכי וכל זמן שלא הוציא לא מעל, א"כ נוכל לפרש מתני' דחנוני דמשום הך טעמא לא מעל אלא לכשיוציא, וא"כ מתני' לאו דוקא בפרוטה דאפי' אם נתן לו דינר דיש להחנוני בהמכירה ריוח יותר מפרוטה מ"מ לא מעל בקבלתו עד שיוציא וכדאמר רב אשי.
**אך** זה מיושב לדעת הרמב"ם, אבל לפירש"י דבנטל אבן של הקדש מעל בקבלה לחוד אם אינו גזבר משום דהוציא מרשות הקדש דבהוצאה מרשות הקדש לחוד אף אם אין לו הנאה מעל, א"כ צריך ע"כ לומר בטעמא דחנוני דלא מעל אלא לכשיוציא משום שקבל ולא עשה מעשה להוציא מרשות הקדש דאמרינן איסורא לא בעינא ודוקא בעשה מעשה והוציא איכא מעילה וכמש"כ הגרעק"א, וכן כתבו התוס' בחגיגה דף י' ע"ב במה דמביא שם הגמ' מתני' דנטל אבן או קורה של הקדש, וכן הרא"ש בפירושו לנדרים בהך סוגיא במה דאמר רב אשי, מקבל מעל לכשיוציא כתב והכי אמרינן במעילה האומר לשלוחו תן דינר לחנוני ונזכר בעה"ב קודם שנתנו לחנוני חנוני מעל לכשיוציא, וקשה מה שהקשה הגרעק"א דמה בעי רב אחא הא מתני' היא, והבאתי שם מד' הרשב"א בנדרים דמפרש דבעיית רב אחא הי' לאחר שיוציא, ופשיט ליה רב אשי דלכשיוציא מעל ולא ביאר מה היתה שאלת רב אחא דהא בהוציא מרשות הקדש ודאי מעל תמיד כשהוציא בשוגג, וכתבתי דבעיית רב אחא בקונמות אם הא דקיי"ל יש מעילה בקונמות הוא דוקא בנהנה ולא בהוצאה מרשות, וא"כ לא קשה מה שהקשה הגרעק"א ממתני' דחנוני, כיון דזה פשוט דלגבי הנאה בלא הוצאה מרשות במעשה לא מעל, דאמרינן דלא ניחא ליה באיסורא ולא הוי הנאה אבל א"א לפרש כן אלא להרשב"א דסובר כפרש"י דבהוצאה מרשות הקדש בלא הנאה מעל, אבל להרמב"ם דלא מעל אלא בהנאה, א"כ ע"כ עלינו לומר דרב אחא לא בעי אם הוציא, דהא פשוט בכל הוצאת הקדש בשוגג דמעל, וע"כ דבעשה מעשה ומוציא לא אמרינן איסורא לא ניחא ליה, וא"כ להרמב"ם ע"כ נתרץ דרב אחא הוי סבר במתני' דחנוני דבפרוטה ליכא הנאה בקבלה וכמש"כ.
**אכן** עוד צריך באור דכיון דסובר הרמב"ם דאין מעילה אלא בנהנה, ואם נאמר דבקבלת פרוטה של החנוני ליכא הנאה של פרוטה משום דלא ירויח מזה פרוטה כיון דהוא לסחורה, א"כ אמאי מעל החנוני כשיוציא הפרוטה ושמא יוציא ג"כ על דרך זה שיקנה איזה דבר שלא יהי' לו בזה ריוח של פרוטה, ומוכרחין אנו לומר דהיכי שהוציא במעשה ממון ההקדש לא איכפת לן כמה שוה הנאתו, דכיון דעכ"פ הוציא ממון הקדש ונהנה מזה חשבינן כל הממון שהוציא שהוא נהנה בזה מהקדש כיון שלתכליתו ולרצונו הוציא, נחשב בזה נהנה מן ההקדש, ובמה שכתב הרמב"ם בנטל פרוטה של הקדש ונתן לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל, שאין מועל אחר מועל בשאר הקדשות כמו שבארנו, דקשה דלמה לן טעמא דאין מועל אחר מועל, תיפוק ליה משום דאיסורא לא ניחא ליה דליקני, וכדאמר הגמ' בנדרים, ופסק כן הרמב"ם בפ"ד הל' י' דלא מעל אלא לכשיוציא, כתבתי בפ"ב מהל' גנבה שכתב הרמב"ם טעמא דאין מועל אחר מועל לומר דאפי' אם המקבל הוא מזיד דליכא טעמא דאיסורא לא ניחא ליה דליקני מ"מ לא מעל כלל אפי' לשלם הקרן ולהתחייב במלקות משום דאין מועל אחר מועל וכבר יצא לחולין.
**ובמה** שכתב הרמב"ם כאן על ונתן לחבירו שניהם מעלו, שאין הדברים אמורים אלא במועל בזדון שהרי לא נתחלל הקדש ומשמע מדבריו דרק על הראשון שנטל האבן או קורה ונתנה לחבירו כתב שהי' במזיד שלא יצא לחולין, אבל חבירו אפשר דהוא בשוגג ומעל מעילה גמורה, וקשה הא בנתנה לחבירו ולא הוציא חבירו אמרינן בנדרים דלא מעל משום דאיסורא לא בעינא, ובדוחק אולי נאמר דכונת הרמב"ם דזה ודאי שקבלת השני הי' במזיד דאם קבל בשוגג אינה קבלה רק שהוסיף דע"כ שהראשון שנטל ונתנה לחבירו הי' ג"כ במזיד, דאם נתנה בשוגג כבר נתחלל ההקדש, אבל אינו מיושב בזה דבהל' ה' כתב בהמת קדשי מזבח יש בה מועל אחר מועל כיצד וכו', וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו, ולשון כולן מוכח דאפי' השלישי שנתן לו השני מעל, דאין לומר דכונתו רק על הראשון והשני, דא"כ הי' לו לכתוב שניהן מעלו, ובזה ע"כ מיירי בשוגג כיון דבהל' ז' כתב לחדש דמיירי במועל בזדון, אבל כאן שכתב בסתם מוכח דכונתו בשוגג וקשה דכיון שקבל ולא עשה מעשה והוציא למה מעל דהא בזה אמרינן איסורא לא ניחא ליה.
**ולכאורה** אפשר לומר דגבי קונמות כל דין המעילה הוא רק על הנאת הקבלה דשם הא מיירי בקונם פרטי ואינו בגדר הקדש ולא יצא לחולין ע"י מעילה וגם אין שם גדר הוצאת רשות כמו בהקדש וכתב כן שם הקרן אורה, ולכן שם מהני הסברא דאיסורא לא בעינא ולא הוי הנאה, אבל בהקדש אף דלא הוי הנאה מעל משום הוצאת רשות, אבל אינו מיושב דא"כ מה אמר רב אשי מקבל מעל לכשיוציא, שכל המוציא מעות הקדש לחולין מעל, ולפי"ז מה מייתי מהקדש דשם המעילה משום הוצאת רשות ולא משום הנאה, אבל בקונם פרטי דהמעילה משום הנאה אפשר דלא דמי למוציא מעות הקדש, וגם בזה נאמר איסורא לא בעינא.
**ונראה** דאפשר דכל מה דאמר בנדרים איסורא לא בעינא זהו משום דמתחלה אמר לו ככרי עליך ואסר לו ככר זה ביחוד, ואח"כ כשנתנו לו במתנה ע"כ צ"ל שלא ידע המקבל שנתן לו זה הככר, דאם ידע לא שייך איסורא לא בעינא, ולכן בזה הוי אומדנא דמוכח שבודאי נתן לו ככר אחר כיון שבעצמו אסר לו ככר זה, ולכן סבר רב אחא דבזה לא מעל בקבלת הככר, דאף דתמיד מעילת הקדש הוא בשוגג זהו בסתמא שלא ידע שהוא הקדש, אבל אין אומדנא שאינו הקדש, אבל כאן אינו בגדר שוגג דודאי לא הי' רוצה לקבל ככר זה, ולכן חידש רב אשי דמ"מ לכשיוציא מעל, דלא מהני הך סברא דכאן פשוט יותר שלא הי' רוצה לקבל הככר אלא על שעת קבלתו, דבזה אפי' אם הי' עולה לו ספק אפשר הוא זה הככר שאסרו לו יש מקום לומר שאם עלה על דעתו כן ודאי חשב שבאופן זה אינו מקבל הככר, אבל אם הוציא הככר ומכרו לאחר לאכלו הרי בשעת הוצאה צריך הוא לידע שאחר שהוציא אין בידו לחזור והלוקח יאכל הככר, ולכן מי שמוציא מעות הקדש אין אנו דנין שום טענה לפטור ממעילה בטענה של טעות ובכל אופן מעל, וזהו שדימה רב אשי הך דינא למוציא מעות הקדש לחולין דתמיד מעל, ולפי"ז נאמר דכשנתן לו חבירו מעות או דבר אחר של הקדש שאין לו הוכחה דאינה של הקדש לא נתבטלה המעילה והוי ככל מעילה בשוגג.
**אמנם** דכל זה הוא סברא חדשה ופי' חדש בלא יסוד מדברי הראשונים, אבל באמת מוכרח לומר כן דלא הוזכר הך טעמא דאיסורא לא ניחא ליה לבטל מעילה רק כאן גבי קונם, ולא הוזכר גבי לקח מן ההקדש, ומה דתנן גבי חנוני דמעל לכשיוציא כבר כתבתי דיש לומר דדוקא גבי חנוני, כיון דכל ההנאה הוא ממה שמרויח דהא נתן כנגד הפרוטה, ולכן קודם שהוציא אין לו ריוח והנאה של פרוטה וצריך להוסיף דאף דשיטת הרמב"ם דגבי הוצאה מרשות הקדש ג"כ צריך שיהי' הנאה, וא"כ כיון דיש בזה צד שלא הי' רוצה אין כאן הנאה, מ"מ יש לומר דכיון דאינו פשוט שלא הי' רוצה הוי ככל שוגג כיון שיש בזה צד הנאה שנתמלא רצונו, וכמש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש שכתבתי למעלה שנהנה במה שנתן לו חבירו המתנה.
**איברא** דמה שכתבתי דהך סברא דאיסורא לא ניחא ליה דליקני לא מצינו אלא כאן גבי קונם, דבשל הקדש עיקר מעילה הוא בשוגג שלא ידע שהוא הקדש, דמצינו כן בב"מ דף צ"ו ע"ב דבעי רמב"ח בעל בנכסי אשתו מי מעל, אמר רבא מאן לימעול לימעול בעל דהיתרא ניחא ליה דליקני, איסורא לא ניחא ליה דליקני, ומסיק רבא דבעל מעל לכשיוציא מידי דהוי אמוציא מעות הקדש לחולין, א"כ לכאורה הוא ממש כמו בהא דנדרים ולגבי הקדש, אך התוס' שם מפרשים בתחלה שלא עשה הבעל מעשה ולא נטלם רק בשביל שזכה בנכסי אשתו ע"י הנשואין וכן מבואר שם להדיא בפירש"י א"כ לא דמי להא דנדרים, דשם משמע דבכל גווני המקבל לא מעל אפי' קבלם בידו, וכן מוכח מדברי הרמב"ם שלא חלק בזה, וא"כ לפי"ז נוכל לומר כדברינו דמה דגבי קונם שאמר לו ככרי עליך הקדש, אמרינן דמקבל לא מעל אפי' קבלם, משום דהתם מבורר הטעות שכיון שבעצמו אסר הנותן עליו זה הככר הי' בודאי צריך לחשוב שזה שנתן לו אין זה שאסרו עליו, אכן אח"כ פירשו התוס' דיש לומר דמיירי שהגביה המעות וטעמא דלא מעל משום דסבור שהוא שלו, א"כ עכ"פ לא שייך בהא דנדרים דלהדיא קבל משל הנותן ולא הי' סבור שהוא שלו, א"כ בהא דנדרים יש לומר כדברינו.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 6:8:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 6:8:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Trespass/r/6:8:1)

**אמרו חכמים שהנוטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחבירו שניהם מעלו, ואם נתנה לזה הגזבר שהיתה תחת ידו הוא מעל והגזבר לא מעל, ויראה לי שאין אלו הדברים אמורים [אלא] במועל בזדון שהרי לא נתחלל הקדש, הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהיא שלו לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו או עד שיתן אותה במתנה, נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל, שאין מועל אחר מועל בשאר הקדשות כמו שבארנו וכל כיוצא בזה. נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל שהרי לא נהנה עדיין, בנה אותה בתוך ביתו מעל, ונתנה על גבי חלון שבתקרה ולא חברה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה שאין זו הנייה הניכרת.**
**השגת** הראב"ד ונתנה לחבירו שניהם מעלו, א"א אף בזה עזב כל הדרך הסלולה ותפס דרך הסירים שאין זה פירוש ההלכה אלא כמו שאפרש לפנים. נטל אבן או קורה, א"א זו היא שהעמיד בגמרא בגזבר שהכל תחת ידו שנטילתו אינה ניכרת לגזל ההקדש, וכן כל אדם שהקדשו תחת ידו הרי הוא הגזבר ולא מעל עד שיוציא, ומה שהקשו בגמרא מ"ש הוא ומ"ש חבירו לא ר"ל שימעלו הוא וחבירו, אלא ה"ק מ"ש כשגנבה מבית ההקדש ונטלה לעצמו שלא מעל, וכשנתנה לחבירו מעל אטו שינוי רשות בעינן למעילה והראשון מעל והשני לא מעל, ושני ליה אי בשנטלה מבית הקדש ה"נ שהוא מעל מיד, ואם נתנה לחבירו אותו חבר לא מעל, אלא הכא בגזבר שנטלה מרשות עצמו שנטילתו אינו ניכר חסרון להקדש עד שיוציאנה לאחר.
**אמרו** חכמים, הכ"מ ביאר כאן מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפי' ד' הגמ' דמעילה דפריך מ"ש הוא ומ"ש חבירו דהרמב"ם מפרש דמה דפריך מ"ש הוא ומ"ש חבירו היינו דאמאי חבירו לא מעל, ובזה כ' הכ"מ דא"א לומר דאיירי בשוגג, ומשום דאין מועל אחר מועל דזה לא הו"ל למתני' לאשמעינן דכבר תנן זה במשנה הקודמת, ולכן משני דהשני הוא גזבר, והראב"ד מפרש כפירש"י דהקושיא היא אמאי הראשון מקודם שנתנה לחבירו לא מעל, והנה לא כתב הכ"מ לבאר למה אין הרמב"ם מפרש כפירש"י דהקושיא הוא על הראשון שנטל למה אינו מועל, אך באמת יש כאן מחלוקת אחרת דלפירש"י והראב"ד דהקושיא היא למה הראשון לא מעל ומשני שהראשון הוא גזבר, א"כ באינו גזבר כשנטל אבן או קורה של הקדש מעל בנטילה לחוד, אבל שיטת הרמב"ם הוא דקודם שנהנה לא מעל, וכמו שכתב בהל' ח' נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל שהרי לא נהנה עדיין, וכבר הבאנו בפ"ד הל' ט' דבריו בפיהמ"ש בהך מתני' דנטל אבן או קורה של הקדש.
**אכן** צריך לבאר דברי הרמב"ם במה שכתב הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהיא שלו לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו, דלמה כתב על דעת שהיא שלו, דהא גם אם נטל ע"מ להוציא ולהביא לרשותו לא מעל וכדמוכח מדבריו בהל' ח' וכן מבואר שיטתו בפ"ב מהל' גנבה שמשיג עליו שם הראב"ד ע"ז שכתב דגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן וכתב הראב"ד דמשלם קרן וחומש, וכונתו אם לא ידע שהם נכסי הקדש וחשב שגנב מאחרים, ודעת הרמב"ם דאפי' בכה"ג אינו משלם אלא קרן, וכבר כתבנו מזה בפ"ד הל' ט' הנ"ל וא"כ קשה למה כאן גבי פרוטה של הקדש כתב על דעת שהיא שלו, אמנם בהל' גנבה פ"ב כתבתי דאין כונת הרמב"ם אלא לומר שהי' בשוגג ולא כמו בהא דנטל אבן שכתב שהי' במזיד, אבל עכשיו נראה שאינו מיושב בזה, שהי' לו לכתוב בשוגג ולא על דעת שהיא שלו.
**והנה** עיקר יסוד דברי הרמב"ם הוא התוספתא שהביא הראב"ד בהשגתו בהל' ה' נטל פרוטה של הקדש ואמר הרי היא שלי לא אמר כלום עד שיוציאנה לחולין, ונראה שהרמב"ם מפרש מה דתניא ואמר הרי היא שלי היינו שנטל ואמר שהיא מתחלה שלו, וזהו שכתב על דעת שהיא שלו, אלא דצריך לפרש לפי"מ שמפרש דמתני' דנטל אבן או קורה של הקדש לא מיירי שהראשון גזבר ומ"מ לא מעל בנטילה לחוד, וא"כ למה תניא גבי פרוטה שאמר הרי היא שלי והיינו על דעת שהיא שלו, ונראה דכאן הוא רבותא דאשמעינן עיקר דינא דבנטילה לחוד לא מקרי הנאה, דבנטל דבר שאפשר להשתמש בו וכמו אבן או קורה אינו ניכר בהנטילה שהוא נוטל זה מהקדש לעצמו דאפשר נוטלו רק להשתמש בו, ואף דבהדיוט גם שואל שלא מדעת הוי גזלן, אבל בדין מעילה מהקדש זה ודאי דמשום דין גזלן או גנב לא מעל, וכל הספק אפשר דאם גנב חפץ והי' סבור שהוא של אחרים ולא של הקדש, דגבי הקדש הוא שוגג דיש סברא לומר דזה בעצמו הוי הנאה שמכניס לעצמו מעות של אחרים, ובזה ילפינן ממתני' דנטל אבן או קורה של הקדש דלא מעל, דמשום נטילה לחוד לא מיקרי הנאה שיתחייב מעילה.
**איברא** דיש לומר דאף דגנבה לא הוי הנאה כיון שיודע שאין זה שלו, אבל אם נטל האבן מהקדש על דעת שהיא שלו, והיינו שזה גופו הוא חדוש בהנטילה שהיו מוחזקים שאין האבן שלו והוא נטלו בתורת שהוא שלו, אלא כיון דתנן בסתמא נטל אבן או קורה של הקדש, מוכח דבכל גוונא בנטילה לחוד לא הוי הנאה, ומ"מ יש לומר דדוקא באבן שהוא נוטלו להשתמש בו אינו מוכח דהנטילה לחוד הוי הנאה אצלו, דאפשר דמה שנוטלו הוא כדי להשתמש בו ולכן עד שישתמש בו לא הוי הנאה, ואפי' אמר הרי היא שלי אבל בהנטילה לא מוכח שנוטלה לעצמו, אבל בפרוטה שאינה להשתמשות אלא להוצאה, ובזה הי' אפשר לומר דכיון דעכ"פ היתה אצל הקדש והוא נטלה להוציאה שסבור שהיא שלו, לכן בהנטילה עצמה יש לו הנאה שנכנסה לרשותו ויכול להוציאה לצרכיו, ולכן אשמעינן התוספתא דגם בסבור שהפרוטה שלו, כל זמן שלא הוציאה לצרכיו לא מעל.
**אמנם** זה בארנו לדעת הרמב"ם דמוציא מרשות הקדש בלא הנאה לא מעל, אבל לדעת התוס' דמוציא מרשות הקדש גם בלא הנאה מעל וכן הוא שיטת הראב"ד שהבאנו, וא"כ צריך באור דברי התוספתא, אכן כבר כתבו התוס' בב"ק דף כ' ע"ב ובקדושין דף נ"ה ע"א דבסבור שהיא שלו לא מעל.
**והנה** בפ"ב מהל' גנבה הבאתי דברי הגרעק"א במשניות במתני' דמעילה דף כ"א דתנן שלח ביד פקח ונזכר עד שלא הגיע לחנוני החנוני מעל לכשיוציא, וכתב שם הגרעק"א דמה דאינו מועל קודם שיוציא הוא כיון דאיכא דעת נותן שמוציא מרשותו אינו מועל המקבל דאיסורא לא ניחא ליה דליקני כדאמר הגמ' בנדרים דף ל"ה, והקשה בזה דא"כ מה שאל שם רב אחא בדר"א לרב אשי הא מתני' היא וצ"ע, וכתבתי שם דקושיית הגרעק"א היא לפירש"י גבי נטל אבן או קורה של הקדש, דמה דמוקי הגמ' בגזבר קאי על זה שהנוטל לא מעל, אבל הרמב"ם הא מפרש דזה קאי על הסיפא דנתנה לחבירו, וכבר הבאתי ד' הרמב"ם בפיהמ"ש בפ"ד שכתב דמה דהנוטל לא מעל הוא משום שלא נהנה בנטילתו, ורק אם נתנה לחבירו שניהם מעלו זה נהנה בנתינת המתנה בטובת הנאה וזה נהנה בקבלתה, ולפי"ז גבי חנווני דמיירי מתני' בפרוטה והחנוני נטל הפרוטה למכור עבורה מהחנות, א"כ לא נהנה בקבלת הפרוטה הנאה שהיא שוה פרוטה, וכל זה הוא לפרש המתני' דאפשר אפי' לפי"מ דלא ידע רב אחא דאמרינן איסורא לא ניחא ליה, אבל לפי"מ דפשיט ליה רב אשי דאמרינן הכי וכל זמן שלא הוציא לא מעל, א"כ נוכל לפרש מתני' דחנוני דמשום הך טעמא לא מעל אלא לכשיוציא, וא"כ מתני' לאו דוקא בפרוטה דאפי' אם נתן לו דינר דיש להחנוני בהמכירה ריוח יותר מפרוטה מ"מ לא מעל בקבלתו עד שיוציא וכדאמר רב אשי.
**אך** זה מיושב לדעת הרמב"ם, אבל לפירש"י דבנטל אבן של הקדש מעל בקבלה לחוד אם אינו גזבר משום דהוציא מרשות הקדש דבהוצאה מרשות הקדש לחוד אף אם אין לו הנאה מעל, א"כ צריך ע"כ לומר בטעמא דחנוני דלא מעל אלא לכשיוציא משום שקבל ולא עשה מעשה להוציא מרשות הקדש דאמרינן איסורא לא בעינא ודוקא בעשה מעשה והוציא איכא מעילה וכמש"כ הגרעק"א, וכן כתבו התוס' בחגיגה דף י' ע"ב במה דמביא שם הגמ' מתני' דנטל אבן או קורה של הקדש, וכן הרא"ש בפירושו לנדרים בהך סוגיא במה דאמר רב אשי, מקבל מעל לכשיוציא כתב והכי אמרינן במעילה האומר לשלוחו תן דינר לחנוני ונזכר בעה"ב קודם שנתנו לחנוני חנוני מעל לכשיוציא, וקשה מה שהקשה הגרעק"א דמה בעי רב אחא הא מתני' היא, והבאתי שם מד' הרשב"א בנדרים דמפרש דבעיית רב אחא הי' לאחר שיוציא, ופשיט ליה רב אשי דלכשיוציא מעל ולא ביאר מה היתה שאלת רב אחא דהא בהוציא מרשות הקדש ודאי מעל תמיד כשהוציא בשוגג, וכתבתי דבעיית רב אחא בקונמות אם הא דקיי"ל יש מעילה בקונמות הוא דוקא בנהנה ולא בהוצאה מרשות, וא"כ לא קשה מה שהקשה הגרעק"א ממתני' דחנוני, כיון דזה פשוט דלגבי הנאה בלא הוצאה מרשות במעשה לא מעל, דאמרינן דלא ניחא ליה באיסורא ולא הוי הנאה אבל א"א לפרש כן אלא להרשב"א דסובר כפרש"י דבהוצאה מרשות הקדש בלא הנאה מעל, אבל להרמב"ם דלא מעל אלא בהנאה, א"כ ע"כ עלינו לומר דרב אחא לא בעי אם הוציא, דהא פשוט בכל הוצאת הקדש בשוגג דמעל, וע"כ דבעשה מעשה ומוציא לא אמרינן איסורא לא ניחא ליה, וא"כ להרמב"ם ע"כ נתרץ דרב אחא הוי סבר במתני' דחנוני דבפרוטה ליכא הנאה בקבלה וכמש"כ.
**אכן** עוד צריך באור דכיון דסובר הרמב"ם דאין מעילה אלא בנהנה, ואם נאמר דבקבלת פרוטה של החנוני ליכא הנאה של פרוטה משום דלא ירויח מזה פרוטה כיון דהוא לסחורה, א"כ אמאי מעל החנוני כשיוציא הפרוטה ושמא יוציא ג"כ על דרך זה שיקנה איזה דבר שלא יהי' לו בזה ריוח של פרוטה, ומוכרחין אנו לומר דהיכי שהוציא במעשה ממון ההקדש לא איכפת לן כמה שוה הנאתו, דכיון דעכ"פ הוציא ממון הקדש ונהנה מזה חשבינן כל הממון שהוציא שהוא נהנה בזה מהקדש כיון שלתכליתו ולרצונו הוציא, נחשב בזה נהנה מן ההקדש, ובמה שכתב הרמב"ם בנטל פרוטה של הקדש ונתן לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל, שאין מועל אחר מועל בשאר הקדשות כמו שבארנו, דקשה דלמה לן טעמא דאין מועל אחר מועל, תיפוק ליה משום דאיסורא לא ניחא ליה דליקני, וכדאמר הגמ' בנדרים, ופסק כן הרמב"ם בפ"ד הל' י' דלא מעל אלא לכשיוציא, כתבתי בפ"ב מהל' גנבה שכתב הרמב"ם טעמא דאין מועל אחר מועל לומר דאפי' אם המקבל הוא מזיד דליכא טעמא דאיסורא לא ניחא ליה דליקני מ"מ לא מעל כלל אפי' לשלם הקרן ולהתחייב במלקות משום דאין מועל אחר מועל וכבר יצא לחולין.
**ובמה** שכתב הרמב"ם כאן על ונתן לחבירו שניהם מעלו, שאין הדברים אמורים אלא במועל בזדון שהרי לא נתחלל הקדש ומשמע מדבריו דרק על הראשון שנטל האבן או קורה ונתנה לחבירו כתב שהי' במזיד שלא יצא לחולין, אבל חבירו אפשר דהוא בשוגג ומעל מעילה גמורה, וקשה הא בנתנה לחבירו ולא הוציא חבירו אמרינן בנדרים דלא מעל משום דאיסורא לא בעינא, ובדוחק אולי נאמר דכונת הרמב"ם דזה ודאי שקבלת השני הי' במזיד דאם קבל בשוגג אינה קבלה רק שהוסיף דע"כ שהראשון שנטל ונתנה לחבירו הי' ג"כ במזיד, דאם נתנה בשוגג כבר נתחלל ההקדש, אבל אינו מיושב בזה דבהל' ה' כתב בהמת קדשי מזבח יש בה מועל אחר מועל כיצד וכו', וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו, ולשון כולן מוכח דאפי' השלישי שנתן לו השני מעל, דאין לומר דכונתו רק על הראשון והשני, דא"כ הי' לו לכתוב שניהן מעלו, ובזה ע"כ מיירי בשוגג כיון דבהל' ז' כתב לחדש דמיירי במועל בזדון, אבל כאן שכתב בסתם מוכח דכונתו בשוגג וקשה דכיון שקבל ולא עשה מעשה והוציא למה מעל דהא בזה אמרינן איסורא לא ניחא ליה.
**ולכאורה** אפשר לומר דגבי קונמות כל דין המעילה הוא רק על הנאת הקבלה דשם הא מיירי בקונם פרטי ואינו בגדר הקדש ולא יצא לחולין ע"י מעילה וגם אין שם גדר הוצאת רשות כמו בהקדש וכתב כן שם הקרן אורה, ולכן שם מהני הסברא דאיסורא לא בעינא ולא הוי הנאה, אבל בהקדש אף דלא הוי הנאה מעל משום הוצאת רשות, אבל אינו מיושב דא"כ מה אמר רב אשי מקבל מעל לכשיוציא, שכל המוציא מעות הקדש לחולין מעל, ולפי"ז מה מייתי מהקדש דשם המעילה משום הוצאת רשות ולא משום הנאה, אבל בקונם פרטי דהמעילה משום הנאה אפשר דלא דמי למוציא מעות הקדש, וגם בזה נאמר איסורא לא בעינא.
**ונראה** דאפשר דכל מה דאמר בנדרים איסורא לא בעינא זהו משום דמתחלה אמר לו ככרי עליך ואסר לו ככר זה ביחוד, ואח"כ כשנתנו לו במתנה ע"כ צ"ל שלא ידע המקבל שנתן לו זה הככר, דאם ידע לא שייך איסורא לא בעינא, ולכן בזה הוי אומדנא דמוכח שבודאי נתן לו ככר אחר כיון שבעצמו אסר לו ככר זה, ולכן סבר רב אחא דבזה לא מעל בקבלת הככר, דאף דתמיד מעילת הקדש הוא בשוגג זהו בסתמא שלא ידע שהוא הקדש, אבל אין אומדנא שאינו הקדש, אבל כאן אינו בגדר שוגג דודאי לא הי' רוצה לקבל ככר זה, ולכן חידש רב אשי דמ"מ לכשיוציא מעל, דלא מהני הך סברא דכאן פשוט יותר שלא הי' רוצה לקבל הככר אלא על שעת קבלתו, דבזה אפי' אם הי' עולה לו ספק אפשר הוא זה הככר שאסרו לו יש מקום לומר שאם עלה על דעתו כן ודאי חשב שבאופן זה אינו מקבל הככר, אבל אם הוציא הככר ומכרו לאחר לאכלו הרי בשעת הוצאה צריך הוא לידע שאחר שהוציא אין בידו לחזור והלוקח יאכל הככר, ולכן מי שמוציא מעות הקדש אין אנו דנין שום טענה לפטור ממעילה בטענה של טעות ובכל אופן מעל, וזהו שדימה רב אשי הך דינא למוציא מעות הקדש לחולין דתמיד מעל, ולפי"ז נאמר דכשנתן לו חבירו מעות או דבר אחר של הקדש שאין לו הוכחה דאינה של הקדש לא נתבטלה המעילה והוי ככל מעילה בשוגג.
**אמנם** דכל זה הוא סברא חדשה ופי' חדש בלא יסוד מדברי הראשונים, אבל באמת מוכרח לומר כן דלא הוזכר הך טעמא דאיסורא לא ניחא ליה לבטל מעילה רק כאן גבי קונם, ולא הוזכר גבי לקח מן ההקדש, ומה דתנן גבי חנוני דמעל לכשיוציא כבר כתבתי דיש לומר דדוקא גבי חנוני, כיון דכל ההנאה הוא ממה שמרויח דהא נתן כנגד הפרוטה, ולכן קודם שהוציא אין לו ריוח והנאה של פרוטה וצריך להוסיף דאף דשיטת הרמב"ם דגבי הוצאה מרשות הקדש ג"כ צריך שיהי' הנאה, וא"כ כיון דיש בזה צד שלא הי' רוצה אין כאן הנאה, מ"מ יש לומר דכיון דאינו פשוט שלא הי' רוצה הוי ככל שוגג כיון שיש בזה צד הנאה שנתמלא רצונו, וכמש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש שכתבתי למעלה שנהנה במה שנתן לו חבירו המתנה.
**איברא** דמה שכתבתי דהך סברא דאיסורא לא ניחא ליה דליקני לא מצינו אלא כאן גבי קונם, דבשל הקדש עיקר מעילה הוא בשוגג שלא ידע שהוא הקדש, דמצינו כן בב"מ דף צ"ו ע"ב דבעי רמב"ח בעל בנכסי אשתו מי מעל, אמר רבא מאן לימעול לימעול בעל דהיתרא ניחא ליה דליקני, איסורא לא ניחא ליה דליקני, ומסיק רבא דבעל מעל לכשיוציא מידי דהוי אמוציא מעות הקדש לחולין, א"כ לכאורה הוא ממש כמו בהא דנדרים ולגבי הקדש, אך התוס' שם מפרשים בתחלה שלא עשה הבעל מעשה ולא נטלם רק בשביל שזכה בנכסי אשתו ע"י הנשואין וכן מבואר שם להדיא בפירש"י א"כ לא דמי להא דנדרים, דשם משמע דבכל גווני המקבל לא מעל אפי' קבלם בידו, וכן מוכח מדברי הרמב"ם שלא חלק בזה, וא"כ לפי"ז נוכל לומר כדברינו דמה דגבי קונם שאמר לו ככרי עליך הקדש, אמרינן דמקבל לא מעל אפי' קבלם, משום דהתם מבורר הטעות שכיון שבעצמו אסר הנותן עליו זה הככר הי' בודאי צריך לחשוב שזה שנתן לו אין זה שאסרו עליו, אכן אח"כ פירשו התוס' דיש לומר דמיירי שהגביה המעות וטעמא דלא מעל משום דסבור שהוא שלו, א"כ עכ"פ לא שייך בהא דנדרים דלהדיא קבל משל הנותן ולא הי' סבור שהוא שלו, א"כ בהא דנדרים יש לומר כדברינו.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 6:9:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 6:9:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Trespass/r/6:9:1)

**עיין** בד' הכ"מ ועמש"כ בזה בפ"ג מהל' מכירה הל' א'.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 6:10:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 6:10:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Trespass/r/6:10:1)

**עיין** בד' הכ"מ ועמש"כ בזה בפ"ג מהל' מכירה הל' א'.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 6:11:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 6:11:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Trespass/r/6:11:1)

**עמש"כ** בזה בפ"ה מהל' איסורי מזבח הל' ט אות ח'.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 6:13:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 6:13:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Trespass/r/6:13:1)

**המפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חבירו מעל נתנו לחבירו לשוקלו על ידו הלך ושקלו על ידי עצמו, אם כבר נתרמה התרומה מעל השוקל שהתורם תורם על העתיד לגבות, וכאילו הגיע שקל זה ללשכה ולפיכך מעל, ואם עדיין לא נתרמה תרומה לא מעל, ולעולם אין מועלין בשירי הלשכה.**
**השגת** הראב"ד בין הוא בין חבירו מעל, א"א זהו מן הטעות הראשון.
**הכ"מ** כתב על דברי הראב"ד כלומר דאזדא רבינו לטעמיה שפירש במאי דפריך מ"ש הוא מ"ש חבירו דהיינו דהול"ל שניהם מעלו, ויש לתמוה על הראב"ד שמאחר שדברי הרמב"ם הם דברי התוספתא לא הל"ל שהם טעות, אדרבא ה"ל ללמוד מתוספתא זו שפירוש רבינו בההיא פרכא אמת עכ"ל, והתוספתא הביא הכ"מ בהל' ז' שכתב ויש סיוע לפירוש רבינו ממה ששנינו בתוספתא פ"ה דמעילה, וכתבה רבינו בסמוך המפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חבירו מעל, והוקשה לרבינו דכיון דקיי"ל אין מועל אחר מועל בדבר שקדוש קדושת דמים היאך מעלו שניהם, ולכך העמידה במועל בזדון עכ"ל, והנה מה שתמה הכ"מ על דברי הראב"ד כבר העיר בהר המוריה דבתוספתא שלנו אין הגירסא כן, אלא המפריש שקלו והוציאו ה"ז מעל, המפריש שקלו לחבירו ה"ז מעל, ואם להרמב"ם הי' הגירסא כמש"כ הכ"מ אין לתמוה על הראב"ד, עכ"פ בעיקר פי' דברי הרמב"ם דעת הכ"מ לפרש דמיירי במזיד כמו בנטל אבן או קורה של הקדש, וכן כתב המרכה"מ, אבל באמת הוא דוחק לפרש כן דהו"ל להרמב"ם לפרש דבריו דהוא במזיד כמו שפירש בהל' ז' דהא כבר הפסיק בהרבה הלכות דמיירי בשוגג, וסתם מעילה הוא מעילה גמורה בחומש ואשם דאינה אלא בשוגג.
**ונראה** דכאן הוא מחלוקת אחרת ולא מיירי במזיד אלא בשוגג ומעל מעילה גמורה והוא במה דחולקין בהל' ב' דסובר הרמב"ם דקדושת קרבן אין בו פגם, וכבר בארתי דהרמב"ם סובר דקדושת קרבן אין בזה להקדש כלל דין ממון, ולכן סובר כאן דמה דאנו אומרים דאין מועל אחר מועל בקדושת דמים ומשום דכבר נתחלל הקדש במעילה ראשונה אינו אלא היכי דעיקר דין המעילה בהפקעת ממון הקדש והוא בקדשי בדה"ב, אף דסובר הרמב"ם דהיכי דמוציא מרשות הקדש בלא הנאה לא מעל, מ"מ גם בנהנה חיוב המעילה שאנו אומרים דנתחלל ההקדש הוא משום דנהנה והפקיע ממון הקדש, ובזה איכא נ"מ דאם נהנה במקצת כגון שרכב על בהמה טמאה או בקע בקרדום יצא לחולין דמי התשמיש, ואם נהנה בכולן שהוציאו מרשות הקדש ונהנה בהוצאתו יצא כולו לחולין, אבל קדושת הגוף כיון דדין המעילה בזה אינו בהפקעת ממון הקדש לא נתחלל ההקדש, ולכן אפי' בקדושת דמים לקדושת הגוף ג"כ אין המעילה משום דין הפקעת ממון הקדש, אלא משום דנהנה מקדושת הקדש, ולכן גם בשקלים כיון דשקלים הולכים לצרכי קרבנות, לכן גם הדמים יש בהם קדושת מזבח ולא נתחללו ע"י מעילה כיון דעיקר המעילה אינו על הפקעה, אלא על נהנה מן ההקדש, ולכן כל דין דנתחלל הקדש ע"י מעילה הוא רק בקדשי בדה"ב ולא בקדשי מזבח אפי' בדמי קדשי מזבח.
**וזהו** שהשיג הראב"ד וכתב זהו מן הטעות הראשון דהוא סובר דקדושת קרבן ג"כ יש בזה דמים להקדש, וכשמעל הוא משום שהפקיע דמים מהקדש, ולכן שייך שפיר שיצאו לחולין ע"י מעילה, ומה דיש מועל אחר מועל בבהמת קרבן, כתב הראב"ד בהשגתו בהל' ה' מפני שהוא קדושת הגוף אינה יוצאה, והיינו דכיון שאין לה פדיון אינה יוצאה לחולין, אבל שקלי הקדש כיון דהוו דמי הקדש ואפשר להחליפם ולהוציאם לחולין שפיר מתחללים ע"י מעילה, והנה בלשון הראב"ד שכתב זהו מן הטעות הראשון מוכח כדברי דלפי' הכ"מ הי' לו לכתוב מן הטעות הקודם דבפ' זה יש חמשה השגות, ואין הל' ז' הטעות הראשון דכבר השיגו מקודם בהל' ב' ובהל' ד' ובהל' ה' ולכן מבואר דכונתו על הל' ב' דזהו הראשון בפ' זה.