## Even Ha'azel on Mishneh Torah, Agents and Partners Chapter 2

###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Agents and Partners 2:3:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Agents and Partners 2:3:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Agents%20and%20Partners/r/2:3:1)

**האומר לחבירו מנה שיש לי בידך בין מלוה בין פקדון שלחהו לי ביד פלוני אפי' היה קטן אם רצה לשלחו בידו נפטר ואינו חייב באחריותו, וכן שנים שהתנו ביניהם שכל מי שירצה לשלוח לחבירו ישלח ביד מי שירצה המשלח, ה"ז משלח ביד מי שיראה לו שהוא ראוי להוליך דבר זה, ואם נגנב או אבד בדרך או שכפר בו השליח הרי המשלח פטור שכל תנאי שבממון קיים.**
**השגת** הראב"ד וכן שנים שהתנו ביניהם שכל מי וכו' הרי המשלח פטור, א"א ובשבועת היסת עכ"ל.
**הכ"מ** פי' מקודם דההשגה היא על מה שכתב הרמב"ם או שכפר בו השליח, ואח"כ כתב דאפשר שהוא משיג גם על נגנב או אבד בדרך דהשליח אינו נאמן לפטרו משבועה שהרי נוגע בעדות הוא ודבריו תמוהים, דלמה צריך עדותו של השליח דהא ליכא כאן דררא דשבועת היסת כיון שאין כאן טענת ברי, וכבר תמה ע"ז הלח"מ, ולכן בודאי דההשגה היא על כפר השליח, וכתב הכ"מ דכיון דבשאר האופנים לא שייך שבועה לא חשש רבינו לכתוב שבועה משום אופן אחד והוא דחוק, ולפירושו הב' דהשגת הראב"ד הוא גם על נגנב או נאבד כתב דאפ"ה לא קשיא שכבר נתבאר דין השליח בפ' הקודם, ולא הוצרך לכפלו כאן, ואם היה תירוצו זה מבואר היה מתיישב גם לפי' הראשון שהוא הנכון, אבל באמת אינו מיושב כלל דבפ"א לא הוזכר אופן כזה שהמשלח יהיה צריך לישבע ששלח דשם דמיירי היכי שהמשלח צריך לשלם ולא הוזכר שם אלא שתי שבועות שהמלוה נשבע שלא קבל משום שהוא מן הנוטלין ונשבעין כעין של תורה, והשליח נשבע שבועת היסת שהרי יש כאן כפירה וטענת ברי שהמלוה אומר שלא קבל והשליח אומר שנתן, ואין שייכות לדין שלנו דהמשלח ישבע, שאין עליו טוען טענת ברי, שהשליח אף שהוא מכחישו ואומר שלא שלח על ידו הרי אינו טוען עליו כלום והלוה הרי אינו יודע אם שלח או לא.
**אלא** דדעת הראב"ד שכתב דנשבע המשלח שבועת היסת וכן פסקו הטור והמחבר בסי' קכ"א הוא ע"פ דברי הר"נ בקדושין רפ"ב כמש"כ שם בביאור הגר"א דאנו מצרפין טענת המלוה וטענת השליח ומשניהם יוצא טענת ברי על הלוה, והנה דברי הר"נ הם בהא דמבואר בפ"א דלא אמר המלוה ללוה לשלוח ע"י השליח והשליח אומר שנתן למלוה והמלוה אומר שלא קבל שהלוה צריך לשלם והמלוה נשבע כעין של תורה והשליח נשבע שבועת היסת, וכתב ע"ז הר"נ וז"ל וא"ת למה נשבעין השלוחין כלל והלא אין הלוה יודע אם פרעו למלוה אם לאו, ואין לו עליהם אלא טענת ספק ואין נשבעין היסת אלא בטענת ברי, י"ל דכיון שהלוה טוען ברי שמסר להם והמלוה ג"כ טוען ברי שלא נתנום לו מצרפין טענותיהן ומשביעין אותם עכ"ל, ולפי"ז סובר הראב"ד והטור דה"נ הכא מצרפינן שתי הטענות והלוה צריך לישבע כיון שהשליח אומר שלא קבל, אבל צריך ביאור למה הוצרך הר"נ לזה דהא שפיר נשבע השליח להמלוה דהוא אומר שנתן להמלוה והמלוה מכחישו ומשמע דקושיית הר"נ הוא משום דכיון דהתם שלא אמר המלוה ללוה שישלח דהדין הוא דהלוה צריך לשלם להמלוה, א"כ אין המלוה בעל דינו של השליח כיון שאין לו היזק והלוה משלם לו, וע"כ דהשליח נשבע להלוה שיש לו היזק, ובזה שפיר הקשה דהא אין הלוה יודע שלא נתן השליח להמלוה ואין כאן טענת ברי, ולכן הוצרך לחדש דמצרפינן טענת המלוה ונחשב להלוה טענת ברי.
**אבל** באמת נוכל לומר דשבועת השליח אינה להלוה אלא להמלוה דהא אם שלח הלוה להמלוה ע"י שליח אינו יכול לחזור משום דהוי כזכי אף דחייב באחריותו כדאיתא בפ"א דגיטין ופסק כן הרמב"ם בפט"ז מהל' מלוה הל' ב' ונמצא דתיכף כשקבל השליח המעות זכה בהן המלוה ושפיר הוי המלוה בע"ד של השליח לתבוע ממנו המעות, ואף דיכול לתבוע מהלוה ולא מהשליח מ"מ לא חייבו חכמים להלוה לשלם כל זמן שאפשר שיתברר והצריכו להמלוה לחייב להשליח שבועת היסת, וא"כ זהו דוקא התם דבאמת המלוה הוי שפיר בעל דינו של השליח, אבל הכא אין להשליח שטוען שלא קבל שום תביעה על הלוה רק תרעומות יש לו עליו שמוציא עליו לעז שנתן לו, אבל אין כאן שום דררא דממונא, לכן שפיר סובר הרמב"ם דאין הלוה חייב שבועה כיון שאין כאן טענת ברי.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Agents and Partners 2:6:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Agents and Partners 2:6:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Agents%20and%20Partners/r/2:6:1)

**הסרסור שליח הוא אלא שהוא נוטל שכר שליחותו לפיכך אם שנה דעת הבעלים משלם מה שהפסיד כיצד ראובן שנתן חפץ לשמעון הסרסור ואמר לו מכור לי זה ואל תמכור בפחות ממאה והלך ומכרו בנ' משלם הנ' מביתו, מכר במאתים הכל לראובן וכן כל כיוצא בזה, ראובן אומר במאה אמרתי לך והסרסור אומר בנ' אמרת לי וכן בנ' מכרתי נשבע הסרסור שבועת התורה שהרי הודה במקצת ואם כבר נתן לו הנ' נשבע שבועת היסת שעשה שליחותו וזוכה הלוקח.**
**השגת** הראב"ד ראובן אומר בק' וכו' עד הרי הודה במקצת א"א אין כאן שבועת התורה לפי שראובן אינו תובע אלא בגדו ואינו יודע שנמכר אלא מפי שמעון, ואינו טוען לא במנה ולא בשום דבר מסויים אלא בגדו, ומאן דלא סבר כן לא סבר כלום, הילכך ישבע שבועת היסת הסרסור ויפטר.
**כתב** הכ"מ על השגת הראב"ד שכיון שאינו מכחיש את שמעון לומר שלא נמכר אלא שאומר שאמר לו במאה הו"ל סרסור מודה במקצת, וכתב הש"ך על זה ואין דבריו מוכרעין דעכ"פ עיקר תביעתו על חפצו לכן כתב הש"ך דכונת הרמב"ם הוא אם טוען המוכר בק' אמרתי לך למכרו וכן מכרת שנמצא שיש לו בידו ק', אבל אם טוען מכרת בנ' נמצא שעיקר תביעתו על חפצו בזה ודאי שפיר קאמר הראב"ד, ודברי הש"ך בכונת הרמב"ם היא ודאי אוקימתא דחוקה, והנה הנתיבות הקשה על דברי הראב"ד ממשנה מפורשת בשבועות מ"ג המלוה על המשכון ואבד המשכון סלע הלויתני עליו ב' הי' שוה והלה אומר סלע הלויתיך עליו ה' דינרים היה שוה דנשבע המלוה, וכאן נמי אין הלוה יודע שנאבד המשכון אלא ע"פ המלוה וכתב בזה לפי"מ שביאר דמה שכתב הרמב"ם דאם אין הסרסור מכחיש שאמר למכור בק' משלם נ' מביתו דלא כתב דוקא אם יש עדים שהיה שוה ק' וכתב דמיירי אפי' לא היה שוה ק' אלא דכיון דכל המשנה מדעת בעה"ב נקרא גזלן אמרינן דמסתמא היה דעת השליח לתקן העיוות בכדי שלא יקרא מזיק וגזלן - וכונתו דמעיקרא בשעה שמכר נתרצה להתחייב לשלם הנ' מביתו ולפי"ז כתב דדוקא גבי משכון שהלוה טוען שהמשכון היה שוה ב' א"כ תבעו דבר ברור או המשכון או שויו ב' סלעים, ולא הוי חטין ושעורין כיון שתובע בפי' דאם אינו מחזיר לו המשכון יחזיר לו ב' סלעים, אבל הכא דאם החפץ בעין אין תביעתו מנה דהא אינו שוה מנה ואינו יכול לתבעו אלא בשביל שאמר השליח שמכרו בנ' דרק אז נעשה תביעתו על מנה, וא"כ הוי כהודאה קודם לתביעה עכ"ד.
**והנה** מה שכתב דגבי משכון כיון שטוען על שויו של משכון לכן בין המשכון בין שויו הוא דבר מסויים, לכאורה משמע דאם אנו דנים על גוף המשכון אין לנו לדין כלל על שויו של המשכון דאם יש להמלוה המשכון ומחוייב להחזיר לו איזה דין יש לנו בשויו, וא"כ ע"כ מה שיש לנו דין ע"ד שויו של המשכון זהו אם אבד המשכון, וא"כ גם כאן ממ"נ אם לא מכר החפץ צריך להחזיר החפץ, ואם מכר הא תובע דבר מסויים נ' זוז, ומה איכפת לן דאינו דמי שויו של המשכון, אלא די"ל דבמשכון אם לא נאבד ואינו מחזירו תובעו סלע, והכא אם לא מכר ואינו מחזירו אינו תובעו נ' כיון דאינו שוה ק' וגם במה שכתב הנתיבות דכאן אם החפץ בעין אין תביעתו מנה דהא אינו שוה מנה קשה דהא הראב"ד כתב דהילכך ישבע שבועת היסת, ובדברי הרמב"ם אינו מפורש דאינו שוה מנה והיה יכול רק להשיג על אופן שאינו שוה כיון שהרמב"ם סתם דבריו אבל למה כתב שבודאי אינו נשבע אלא היסת, אכן אפשר ליישב דכיון דבעל החפץ עכ"פ לא הזכיר בטענתו שהיה שוה מנה, א"כ מצד עיקר החפץ לא תבע מנה ואפי' אם יתברר אח"כ ששוה מנה כבר יצאה ההודאה בפטור וכמש"כ הר"נ גבי זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון.
**אכן** נראה דהחלוק בין הך דינא ובין מתני' דשבועות הוא פשוט דהתם תנן המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ולכן אפי' לא נעמיד שאבד בעדים מ"מ נוכל לומר שנתברר בב"ד שאבד קודם שבאו לדין תביעה והודאה בשויו של המשכון, והיינו שמקודם אמר המלוה בב"ד שאבד המשכון ואכתי ליכא שום הודאה במקצת ואח"כ באו לדין על שויו של המשכון ושפיר יש כאן כפירה והודאה, אבל כאן לכאורה לא נוכל לפרש כן דאם אמר הסרסור מקודם בב"ד שמכר המשכון בנ' א"כ כבר הודה במקצת, וע"כ שמקודם טוען בעל החפץ ואפי' אמר לו חוץ לב"ד שמכר בנ' כל זמן שלא הודה הסרסור אין טענתו של בעל החפץ על הדמים טענה כלל, דעל מה שאמר חוץ לב"ד אינו מתחייב, ולכן שפיר כתב הראב"ד דע"כ תחלת טענתו אינו אלא על החפץ ולא על מנה כלל, ואף שנוכל ליישב דהסרסור אמר שמכר בנ' ואכתי לא אמר שלא החזיר הנ' ואין זה הודאה, אבל בדברי הרמב"ם לא משמע כן שכתב והסרסור אומר בנ' אמרת לי וכן בחמשים מכרתי ומוכח שהודאת הסרסור במכירת החפץ בנ' היה אחר תביעת בעל החפץ, וא"כ שפיר כתב הראב"ד דבעל החפץ אינו יכול לתבוע אלא חפצו ולא מנה דאפי' אמר לו חוץ לב"ד שמכר החפץ אינה טענה בב"ד כלל כמש"כ.
**ובדעת** הרמב"ם נראה דבאמת דייק דבריו וכתב ואמר לו מכור לי זה ואל תמכור בפחות ממאה, והלך ומכרו בנ' א"כ אין הדבר בגדר ספק כלל ומצי מיירי שיש עדים שראו שמכר בנ' וע"פ דברי העדים יכול בעל החפץ לטעון טענה מבוררה, ואם היה מכחיש וטוען שנאנס החפץ בידו או אפי' היה מחזיר לו החפץ אם לא היה רוצה המוכר ליקח החפץ היה מביא עדים שמכר בנ' ובזה כבר נתחייב לשלם לו נ' מביתו, דכיון שהמכירה כבר נתקיימה כבר נתחייב לו, ואף שלא הזכיר כאן הרמב"ם שהיו עדים אין הרמב"ם צריך כאן להזכיר כללי דיני שבועת מודה במקצת שביאר אותם בהל' טוען.
**והנה** במה שכתב הנתיבות לבאר דברי הרמב"ם שכתב דבמודה הסרסור שאמר לו למכור בק' משלם נ' מביתו, ולא כתב שהחפץ שוה ק' דהוא משום דהסרסור בודאי מרוצה להתחייב בנ', אין דבריו ברורים דאפי' אם הסרסור חשב בשעה שמכר בנ' להתחייב נ' מביתו קשה דבמה נתחייב כיון דאינו אלא שליח, דבשלמא אם היינו אומרים דבאותה שעה שמכר להלוקח חשב לקנות החפץ בעד עצמו ולמכרו להלוקח, אז מיושב דבזה שקנה החפץ מתחייב בדמיו כמו שקצץ המוכר, אבל זה הא מבואר דאין השליח יכול לקנות החפץ לעצמו, וכמש"כ הרשב"א הובא בטור סי' קפ"ה ועוד קשה דלדבריו אין החיוב על הסרסור אלא בשביל שהתרצה להתחייב בנ' כדי שלא יהיה משנה מדעת בעה"ב, אבל עכ"פ לא הפסיד לו הנ' דאינו שוה ק', והרמב"ם הא כתב לפיכך אם שנה דעת הבעלים משלם מה שהפסיד כיצד וכו', ומוכח דבשביל הפסד מחוייב ולא משום שנתרצה להתחייב, אלא דדברי הרמב"ם באמת צריכים ישוב דמה בכך שאמר לו אל תמכור אלא בק' דכיון שלא הזכיר שהוא שוה ק' משמע דבכל אופן חייב, וקשה דלמה יתחייב בשביל שהמוכר קצב שויו מאה.
**והנה** לכאורה חשבתי עפ"מ דאמרינן בב"מ דף צ"ג דרועה שהיה יכול לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב, ואמרינן שצריך לקדם עד כדי דמיהן משום כושרא דחיותא וטרחא יתירתא, ופסק הרמב"ם בפ"ג מה' שכירות דאם לא קידם חייב, וביאר שם הראב"ד דאומדין כמה אדם רוצה ליתן ולא יטרח לקנות, ולכאורה חזינן מכאן דאף שאינו שוה למכור בשוק מ"מ כיון דלבעל החפץ הוא היזק חייב, וא"כ יש לומר דכאן כיון שכבר גלה בעל החפץ דעתו שהחפץ שוה אצלו ק' ואינו רוצה למוכרו בפחות מק' לכן חייב הסרסור אף שאינו שוה בשוק כיון שכבר הודיע שאצלו הוא שוה ק'.
**אבל** באמת גם בזה אינו מיושב דהא קשה על הך דינא דהתם דא"כ תמיד כשמזיק בהמה או שומר שפושע בבהמה ישלם גם בעד כושרא דחיותא וטרחא יתירתא ולא מצינו כן, וע"כ דדוקא התם דמחייבינן להשומר לשלם בעד הבהמה, ורק דכיון דהיה צריך להוציא הוצאות על רועים ומקלות וצריך לנכות ההוצאה ובזה אמרינן דמה ששוה אצל הבעלים לכושרא וטרחא אנו מנכין מן ההוצאה כיון שזה שוה אצלו וכמו שסך זה לא היה עולה בחשבון לכן צריך השומר לשלם סך זה, אבל אינו משלם בעד הכושרא וטרחא אלא בעד עיקר הבהמה, וא"כ לפי"ז לא נוכל ליישב כאן כיון דבעיקר תשלומין אינם משלמין אלא בעד עיקר השיווי.
**לכן** נראה דבאמת לא בא כאן הרמב"ם לומר דבשביל דבריו של בעל החפץ שצוה למכרו במאה ישלם הסרסור, והרמב"ם סמך בזה שהתחיל דבריו וכתב לפיכך אם שנה דעת הבעלים משלם מה שהפסיד, וע"ז כתב כיצד וכו' וא"כ ע"כ כשיש ודאי הפסד מחייבינן והיינו דודאי שוה מאה או יותר וסמך על הידוע דבכל מזיק ושומר שמין כמה היה ההפסד וגם בזה יש כאן קיצור דברים שלא הזכיר שלא יהיה כאן דין אונאה, והמקור הוא ממתני' דכתובות דבירוש' פריך ומוקי בקרקע והרמב"ם כתב בחפץ, ואף דגבי לוקח ליכא אונאה בבעה"ב שמכר, אבל למוכר יש אונאה וע"כ דקיצר כאן כיון דמשכחת שלא יהיה דין אונאה באומר יודע אני כמבואר פי"ג מה' מכירה, והעיקר שהרמב"ם בא להודיענו עיקר דינא דסרסור אבל קיצר בפרטי הדינים שהם ידועים כל אחד במקומו.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Agents and Partners 2:6:2
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Agents and Partners 2:6:2](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Agents%20and%20Partners/r/2:6:2)

**ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא, וזה המוכר סרסור הוא, יחזיר החפץ לבעלים ויחרים על מי שנתן לו רשות למכור בנ' או שרצה בנ' וחזר בו אחר שקניתי.**
**השגת** הראב"ד ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא וכו', א"א וג"ז אינו כלום שלא יחזור, ולא עוד אלא שאפי' הסרסור מודה יאמר הלוקח קנוניא אתם עושים עלי, עכ"ל.
**כתב** הכ"מ וז"ל ומש"כ הראב"ד שיאמר לו קנוניא אתם עושים עלי, וכי בשביל טענה זו החלושה נפסיד למוכר שאומר שמעולם לא הסכים למכור באותו הסך, והחפץ הוא שלו, והקשה הנתיבות דאמאי לא יהיה נאמן הסרסור מדין שליש ואפי' בשליח להולכה אמרינן סברא דהימניה כמבואר בגיטין דס"ד וכתב דהכא מיירי שהיה אונאה והנה לפימש"כ דתחלת דברי הרמב"ם הוא בששוה מאה מדכתב משלם מה שהפסיד א"כ דבריו מיושבים, אבל לפי"מ שכתב בעצמו שלא היה שוה מאה א"כ צריך לאוקמי שהיה שוה פחות ממאה ויותר מנ' וכל כה"ג הו"ל לפרש, אבל באמת לא ידעתי למה הוצרך לזה כיון דבעצמו כתב שהסרסור לא אמר להלוקח שבעל החפץ אמר לו למכרו בנ', וכן משמע מלשון הרמב"ם א"כ פשוט דלא שייך כאן לנאמנות שליש כיון דבשעה שיצא מידו לא אמר כן. ועכשיו אינו נאמן והוא פשוט. והראב"ד משמע דמפרש דברי הרמב"ם בשאמר בשעה שמכר שבעל החפץ אמר לו למכרו בנ', ובזה סובר דנאמן בשעה שנמצא בידו. אבל בדברי הרמב"ם נוכל לפרש כפשוטו שהסרסור מכר לו בסתם בנ' ואמר לו שהוא סרסור וכמו בהל' ז' ולכן כתב הרמב"ם דאפי' אומר עכשיו שבעל החפץ אמר לו למכור בנ' אינו נאמן.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Agents and Partners 2:7:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Agents and Partners 2:7:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Agents%20and%20Partners/r/2:7:1)

**כל סרסור שהודיע ללוקח שחפץ זה או קרקע זה של ראובן, ואחר שקנה הלוקח אמר ראובן איני רוצה למכור בדמים אלו מחזיר הלוקח, שהרי לא פסק לו דמים ואמר לו מכור לך בכך וכך, כל סרסור שאבד החפץ מידו או נגנב או נשבר חייב לשלם, מפני שהוא נושא שכר.**
**השגת** הראב"ד כל סרסור שהודיע ללוקח וכו' עד שהרי לא פסק לו דמים, א"א כשהפקידו לא אמר לו כלום, ואם אמר לו מכור לי חפץ זה בכמה שתמצא והרי מצא, איך יחזור ויאמר איני רוצה דמים הללו עכ"ל.
**הכ"מ** כתב בדעת הרמב"ם שהנותן לסרסור למכור חפץ בסתם אז הסרסור בא אח"כ למוכר ואומר כך וכך מצאתי שנותנים, ולדברי הכ"מ משמע דבאופן שכתב הראב"ד שאמר לו מכור בכמה שתמצא, מודה גם הרמב"ם שלא יוכל המוכר לומר איני רוצה בדמים הללו, וכן נראה פשוט, והרמב"ם לא מיירי בהכי וכתב רק דבנתן לו בסתם ואמר לו מכור לי חפץ זה, אין בזה במשמע שיש רשות להסרסור למכור בכמה שרוצה, אבל לשון הראב"ד קשה ליישב דאם אין כונתו אלא לפרש דאם אמר מכור בכמה שתמצא אינו יכול לחזור אינו מיושב ע"ז הלשון כשהפקידו, ואף דע"כ צריך לפרש שהפקידו למכור ולא סתם פקדון וכמו שכתב הב"י מ"מ הלשון אינו מיושב, ונראה דבאמת הראב"ד חולק על הרמב"ם גם כשמסר לו החפץ ואומר מכור לי חפץ זה, וסובר דסתמו כפירושו כמו שהיה אומר מכור בכמה שתמצא, ולכן כתב הראב"ד שהוא מסכים לדינו של הרמב"ם רק באופן שכשהפקידו לא אמר לו כלום, וזהו באופן שבעל החפץ אמר לסרסור יש לי חפץ למכור ומסר לו בסתם, וזהו כשהפקידו לא אמר לו כלום, דהיינו כשמסר לידו לצורך מכירה לא אמר לו בפי' מכור לי חפץ זה דאז לא מסר לו הכח למכור בכמה שימצא, ואפשר שמסר לו החפץ רק להראות להקונה, וסיים הראב"ד דאם אמר לו מכור בכמה שתמצא הא זה ודאי שאינו יכול לחזור, ונמצא דהראב"ד לא השיג מפורש על אמר לו מכור לי חפץ זה, דלא פשיטא לו להשיג דאפשר גם בזה כונתו כשאמר מכור לי שישתדל למכרו אבל באופן שיחזור אצלו ויאמר כמה נותן הלוקח, וכמו שכתב הכ"מ, אלא דהראב"ד בעצמו אינו מסכים לדברי הרמב"ם אלא באופן שכשהפקידו לא אמר לו כלום וכנ"ל.
**אכן** קשה טובא דלפי"מ שבארנו בפ"א הל' ג' מה דסובר הרמב"ם דבלא אמר השליח להלוקח שהוא שליח מעשיו קיימין, זהו דוקא במכר מטלטלין משום שהמוכר כשמסר לו האמינו לגבי הלוקח ונתן לו זכות למכור וכדמוכח מלשון הרמב"ם בהל' ד' שכתב השליח שקנה או שמכר והודיע שהוא שליח אע"פ שמשך או שהמשיך והזכיר דוקא מטלטלין, וא"כ למה כתב כאן הרמב"ם כל סרסור שהודיע ללוקח שחפץ זה או קרקע זה של ראובן, ומוכח דאם לא הודיע שהוא שליח אינו יכול המוכר לחזור.
**והנראה** בזה דהנה חזינן דהך דינא אינו אלא בסרסור ולא בסתם שליח דהא אמר בגמ' דאם אמר לשליח זבין לי ליתכא וזבן ליה כורא דמוסיף על דבריו הוי והמקח קיים, וכן פסק הרמב"ם בפ"א הל' ד' ואם נימא דהשליח צריך לחזור למשלח ולומר למשלח כמה נותנים הלא היה מתברר כמה מוכר וע"כ דבמכירת השליח נתקיים המקח, ואף דאפשר לומר דמיירי שאמר לו המשלח המקח בפי' אבל מלשון הגמ' והרמב"ם משמע דגם בסתם דינא הכי, וע"כ דרק בסרסור אמרינן כן והכי מוכח מדלא כתב הרמב"ם הך דינא בפ"א ובפ' זה אחר הל' ד' דמיירי בשליח וכתבו כאן בסרסור, וכן מוכח ממה שכתב בהל' ו' ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא וזה המוכר לו סרסור הוא, ואף דכתב הרמב"ם הסרסור שליח הוא אינו אלא לעיקר דינא דשליח, אבל לענין זה הוי דוקא בסרסור משום דדרך הסרסור לילך ממוכר לקונה ומקונה למוכר ולהשוות עם שניהם התנאים של המקח, ולכן כשנתן הבעלים החפץ להסרסור ואמר לו מכור לי חפץ זה, אם נדין זה כמו סתם שליח הכונה שימכור כפי שימצא, אלא דכיון דהוא סרסור יכול המוכר לומר שדעתו הוה שיחזור אליו ויאמר לו כמה נותן הלוקח, ונמצא דאינו ודאי כן אלא דיכול המוכר לומר שלזה נתכוין.
**ועכשיו** אפשר לומר דיש חילוק בין מה דמוכח בהל' ד' דדוקא במטלטלין מהני היכי דלא הודיע שהוא שליח ובין מה שהזכיר הרמב"ם כאן גם קרקע, דבהל' ד' דמיירי היכי שעבר השליח על דעת המשלח, בזה לא אמרינן דמעשיו קיימין אלא דוקא במטלטלין בשביל שמסר לו המשלח החפץ וכמו שכתבנו, אבל הכא דלא עבר הסרסור על דעת הבעלים כלל והסרסור חשב שהוא נותן לו בתורת שליח, ורק בעל החפץ אומר שהיה כונתו שיעשה כדרך סרסור, לכן כאן אפי' בקרקע כיון דעכ"פ ע"י שליחותו יהיה היזק להלוקח שהוציא מעות, וכדאמרינן בב"מ דף ע"ז לענין מאן דזבין ארעא באלפא זוזי ואפי' בקרקע קטנה שאינו ודאי היזק בבטול המכירה, אבל מצוי שיהיה להלוקח היזק והוצאה להשיג המעות, ולכן כאן יש חילוק גם בקרקע בין אם אמר ללוקח שהוא קרקע של פלוני ובין לא אמר לו, דבאמר לו היה לו ללוקח בעצמו לידע שכיון שהוא סרסור אפשר אין דעת המוכר לסמוך עליו לגמרי ואפי' לא אמר לו שהוא סרסור הי' לו לשאלו אם אינו סרסור, וכיון שכן הוא שלא חקר ודרש איהו דאפסיד אנפשיה ורשאי המוכר לחשוב כשנותן לו שהוא נותן לו בסתם על דעת זה שיחזור אליו ויאמר לו כמה נותנים ואזלינן בזה בתר דעתו, אבל אם לא אמר ללוקח שהוא קרקע של פלוני וכיון שהסרסור יכול לחשוב שכיון שנותן לו בסתם דינו כדין שליח, ולכן גם המוכר דעתו כן הוא שאם ימכור באופן זה יהי' מכרו קיים.
**ויש** לומר עוד יותר דאפי' אם חשב המוכר שנותן לו באופן שיחזור אליו ויאמר לו כמה נותנים מ"מ כיון דבסתמא לשון זה שאומר לו מכור לי חפץ זה צריך להיות דינו כדין שליח לא אזלינן בתר מחשבת המוכר, כיון שיכול הלוקח לבוא לידי היזק בזה והוא עפ"מ שכתבתי בפ"י ובפי"א מה' מכירה במה שחילק הרמב"ם בין מכר למתנה גבי מודעא דבמתנה תלוי לגמרי בדעת הנותן, אבל במכר אינו תלוי בדעתו ובמחשבתו, ולכן גם כאן גבי מכר כיון דבסתם לשון זה הוא כדין שליח אלא שהמוכר חושב שיעשה כדרך סרסור, וכיון שמצוי שהסרסור ימכור בדין שליח ע"פ דבורו לא אזלינן בזה בתר מחשבתו, אבל אם אמר לו שהוא סרסור כיון שגם הלוקח הי' יכול להסתפק בזה איהו דאפסיד אנפשיה ולא דמי הלוקח להסרסור שכיון שהוא נותן מעות הי' לו לשאול אם הוא בהסכם המוכר, אבל גבי מודעא דהלוקח אינו יודע כלל לכן לא מהני מחשבתו של המוכר וכמש"כ שם.
**והנה** הנתיבות מפרש דמיירי כשהי' קצת פחות משויו ודבריו תמוהים דמסתימת לשון הרמב"ם מוכח דאין נ"מ, וכן מדברי הכ"מ מוכח דאין נ"מ, ומה שהוכיח הנתיבות ממש"כ הב"י דהלוקח אינו יכול לחזור בו וכן מוכח מדברי הרמב"ם, ואם לא הי' לו רשות למכור א"כ למה לא יכול הלוקח לחזור, אבל לפימש"כ ל"ק כלל דודאי בסתמא דינו כדין שליח אלא שהמוכר יכול לומר שחשב שיעשה כדרך סרסור, אבל אם אין המוכר טוען כן בודאי מכרו קיים כדין שליח.
**ועיין** במל"מ שכתב לחלק בין מכור לי בכך וכך למכור לך בכך וכך ולדבריו בדעת הרמב"ם דוקא במכור לך מהני ואין שום טעם בדבריו, ובאמת בדברי הטור שהביא לשון הרמב"ם ליכא תיבת לך וכן הוא במחבר.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Agents and Partners 2:8:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Agents and Partners 2:8:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Agents%20and%20Partners/r/2:8:1)

**עיין** מה שכתבתי בפ"ד מה' מכירה הל' י"ד.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Agents and Partners 2:9:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Agents and Partners 2:9:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Agents%20and%20Partners/r/2:9:1)

**כל שליח שטען שאירעו אונס פלוני והפסיד כך וכך ה"ז נשבע שבועת השומרין על טענתו ויפטר, ואם היה האונס במקום שאפשר להביא עליו עדים או דבר שהוא גלוי וידוע שהרי ימצא עדים ה"ז צריך להביא ראיה על טענתו, ואם לא הביא עדים אינו נאמן ומשלם, מעשה באחד שאמר לשלוחו קנה לי ד' מאות גרבי יין ממעות שהיו לו בידו וקנה לו ונמצאו חומץ אמרו חכמים מנין גדול כזה שהחמיץ קול יש לו הואיל ואפשר להביא ראיה יביא ראיה שלא היה חומץ בשעה שלקח ויפטר ואם לא הביא ראיה ישלם, וכן כל כיוצא בזה מדברים שהראיה מצויה בהן אבל דבר הנעלם שאין ראייתו מצויה ישבע עליו, וכן הדין בכל טענה שיטעון השותף וכיוצא בו, וכן הדין בטענת השומרין אם הראיה יכולה להיות, או יביא ראיה על טענתו או ישלם.**
**מעשה** באחד שאמר לשלוחו, כתב הכ"מ ומכאן למדו המפרשים דלאו דוקא בשבועת שומרים אמרה איסי אלא אפי' בעלמא בין בשליחות או שותפות, וזהו מדברי הר"נ שם בגמ', ודבר זה צריך ביאור, והנה הטור כתב על דברי הרמב"ם וז"ל והרמ"ה כתב דלא אמרינן הכי אלא בשבועת שומרין, אבל בעלמא כגון טענת פרעון והשבה וכיוצא בו דעבידי אינשי למיפרע בצינעא אפי' יש רואה מפטר בשבועה, וההיא עובדא דארבע מאה דני דחמרא פירש שפקדון היה שאמר לו לקנות ממעות שהפקיד אצלו, לבסוף אמר לו שקנאם והיו פקדון בידו והחמיצו, וכתב ע"ז הב"י וז"ל דמהנך ת' דני דחמרא משמע דלאו דוקא בשומרין שאפי' תאמר שהיו המעות פקדון בידו מ"מ שבועה זו לאו שבועת השומרין היא, וכו', והרמ"ה נראה שסובר דכיון דשבועה זו ע"י שמירה באה לו הוי כשבועת השומרין עכ"ל, ודברי הרמ"ה אינם מובנים דלמה הוצרך לומר שהיו המעות פקדון אצלו מקודם ולמה לא ניחא שנתן לו עכשיו מעות לקנות דג"כ הוי כדין שומר וכמו שכתב הרמב"ם בתחלת ההלכה, והב"ח כתב דמדלא אמר בגמ' ההוא גברא דיהיב זוזי לחבריה מוכח דעכשיו לא נתן לו מעות, ולפי דבריו בא הרמ"ה לפרש שלא נאמר שהשליח קנה ממעות של עצמו, וזה אי אפשר דא"כ השליח בא להוציא ובגמ' אמרינן זיל אייתי ראיה ואיפטר, ואף דזה נכון לפרש כן בגמ' וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב ממעות שהיו לו בידו משום דכן משמע בגמ', אבל מדברי הרמ"ה מוכח דדוקא באופן זה חייב ולא באופן שנתן לו מעות לקנות וזה בודאי תימה.
**והקצוה"ח** כתב בזה עפ"מ דאיתא בסי' רצ"ד דכשנאנס חפץ אצל השומר וטוען שזהו חפץ הפקדון דאין בזה שבועת השומרין, ולכן בשליח ששלח לקנות יין א"כ ליכא אלא תביעת יין וכיון שראינו אצל הנפקד יין שנתחמץ ליכא שבועה, אבל כיון דמיירי במעות פקדון אמרינן שמא מעותיו עדיין אצלו, וחילוקו אינו מובן דכשנתן לו מעות לקנות יין כיון שנותן לו חומץ וחושדו שלא קנה יין והחומץ שלו הוא או שקנה חומץ ושינה וחייב א"כ ג"כ המעות ברשותו של השליח ומעות תובע ולא יין ומה נ"מ בין זה לזה.
**ובמה** שכתב הב"י דאפי' היו המעות פקדון מ"מ שבועה זו לאו שבועת השומרין הוא תמה הקצוה"ח דודאי אם חושדו שלא קנה עדיין כלל ממעות הפקדון והחומץ שלו הוא או אפי' קנה חומץ דשינה בשליחות א"כ המעות ברשותו או שפשע בהם וזהו שבועת השומרין ובפשוטו יש לומר דמ"מ עיקר הספק הוא אם קנה וקיים שליחותו או לא קנה והוי כמו טענת החזרתי, וראיתי אח"כ שכתב כן הנתיבות והוכיח מהא דמבואר בסי' צ"א בחנוני על פנקסו דאם הקדים מעות לחנוני והחנוני אומר נתתי ופועלים אומרים לא נטלנו דנשבע החנוני היסת והא ג"כ חושדו שנשארו המעות ברשותו וע"כ דזהו כטענת החזרתי כשאומר שעשה מה שצוה לו בעה"ב וה"נ הוי כטענת החזרתי, והנה מה שהוכיח מהקדים מעות לחנוני תמיהני ע"ז דהתם לא נעשה החנוני שומר אלא קנה המעות ע"מ ליתן להפועלים מחנותו ומאי שייך זה לשבועת השומרין, אלא דבעיקר מילתא ודאי זהו גדר החזרתי על המעות כשאומר שקנה היין שצוה לו וכמש"כ.
**והנתיבות** כתב על דברי הב"י דכיון דאפי' קנה יין ונתחמץ אצלו צריך לישבע שנתחמץ באונס ולא פשע, וכן אם אינו יודע המשלח שזהו היין שקנה בשבילו היה צריך לישבע דשמא היין שקנה הם ברשותו וזה יין אחר, וממילא צריך לישבע ע"י גלגול שלא קנה מתחלה יין שהוא חומץ, אבל גם דבריו אינם מוכרחים דמי לא עסקינן אם אין כאן לבוא מדין גלגול והוא שנותן המעות אינו חושדו שיש לו יין אחר וגם אינו חושדו שהחמיץ בפשיעה שרואים היין שמונח במקום טוב, ואינו חושדו אלא במה דאיתא בגמ' שלא קנה היין כשהיה כבר חומץ.
**לכן** נראה דאף דהוא בודאי כמו טענת החזרתי מ"מ יש כאן שבועת השומרין והוא ע"פ ד' המ"מ בפ"ב מה' שכירות הל' י"א שכתב בטעמא דליכא שבועה בטענת החזרתי משום שהמפקיד יודע בזה כמו הנפקד וסובר דלא חייבה התורה שבועה בטענת נאנסו אלא משום שהוא טענה שאין המפקיד יודע. וא"כ הכא דאף דהוי טענת החזרתי, מ"מ כיון דאין המפקיד יודע איכא שבועה לדעת המ"מ, אלא דמ"מ מסתבר דאפי' לדעת המ"מ אם טוען החזרתי באופן דליכא ריעותא כגון שהפקיד טלה מן העדר באופן להחזירה בעצמו לעדר באופן שאין המפקיד יודע מזה ליכא שבועה כיון דאפשר אין כאן היזק כלל, ודוקא בטענת נאנסו חייבה רחמנא דעכ"פ אין הפקדון, ולא הוצרך המ"מ לטעמו אלא בטענת החזרתי, דכיון שטוען המפקיד שלא החזיר היה בדין לחייבו שבועה, וזהו שכתב דכיון שהוא טענה ודאית אינו חייב אלא במודה במקצת, אכן גם לבד דברי המ"מ אפשר לומר דלא חייבה תורה שבועה בטענת נאנסו אלא משום דעיקר טענת נאנסו הוא טענה דלא שכיחא, אבל טענת החזרתי כיון דעומד להחזיר לא חייבה התורה שבועה, ולפי"ז היכי דטענת החזרתי תלויה בטענת אונס דא"א לומר שהחזיר אם לא ע"י זה שהחמיץ היין שפיר איכא חיוב שבועה, ובזה יסולק ראיית הנתיבות מחנוני על פנקסו אפי' אם היה זה באופן דאיכא גדר שומרין מ"מ כיון דטוען החזרתי ואין כאן טענה דלא שכיחא כלל ומה שהפועלים מכחישים זה אינו נוגע כלל להחנוני וכדאמר בריש ב"מ מאי אית לי גבי פועלים, לכן שפיר דליכא חיוב שבועה.
**ועכשיו** נראה דנוכל לבאר גם דברי הרמ"ה דסובר דאף דלבסוף יש כאן שאלת נאנסו מ"מ כיון דעיקר הד"ת הוא אם קנה יין או לא דהוי ספק בחזרה יש חילוק בזה בין אם האונס היה עכ"פ בשעת הפקדון או שהאונס לא היה בשעת הפקדון וסובר דאם נתן לו מעות לקנות יין וקנה יין אף שהביא היין לביתו לא הוי על היין שומר כיון שלא קבל מפורש שמירה על היין, וזה תליא במחלוקת ת"ק ורבי בב"ק דמ"ז במתני' דהקדר דת"ק סבר דאם הכניס ברשות הוי בעל החצר שומר, ורבי סבר דאינו חייב אלא אם קבל עליו לשמור וחולקים בזה הרמב"ם והטור, דהרמב"ם פוסק כרבי והטור פסק כרבנן, ועיין בביאור הגר"א סי' רצ"א דהפוסקים אין מחלקים משדה לבית, ולכן לשיטת הרמב"ם יש לומר דכאן לא נעשה שומר על היין דלא הוי אלא שליח לקנות יין, אבל אם אמר לו לקנות ממעות הפקדון סובר דבזה נעשה שומר גם על היין שהחליף הפקדון ממעות על יין, ואף דגם בנתן לו מעות לקנות יין הוי שומר על המעות כמו שכתב הרמב"ם זהו משום דעל מה שקבל בידו ודאי נעשה שומר, אבל מ"מ לא דמי להיכי שהיה פקדון בתחלה כיון דבעיקר לא נתן לו המעות אלא לקנות יין, לא נעשה שומר על היין כ"ז שלא קבל עליו לשמור, ולכן סובר הרמ"ה דהיכי דהאונס היה כשהיה הפקדון ברשות הנפקד, אז אף דאין לנו ספק על האונס דאם לקח היין והיה יין טוב ודאי ע"כ נאנס, מ"מ כיון דטענת החזרתי כאן הוא עי"ז שצריך לטעון שנאנס הפקדון צריך לישבע גם על החזרתי וכמש"כ למעלה, אבל היכי שאם היה אונס בהיין לא היה כאן אונס בפקדון כלל, דאחר שקנה היין כבר השלים שליחותו שנתן לו המעות ועל היין אינו שומר, א"כ נשאר כאן רק טענת החזרתי וליכא כאן שבועת השומרין.
**והנה** מה דמבואר מדברי הטור שמפרש בדעת הרמב"ם דדינא דאיסי הוא לאו דוקא בשבועת השומרין משמע מדבריו דהוא ממה שכתב הרמב"ם וכן בכל טענה שיטעון השותף, דעל זה כתב הטור שהרמ"ה כתב דלא אמרינן הכי אלא בשבועת שומרין, והב"י הביא שם עוד מש"כ הרמב"ם וכן הדין בטענת השומרין אם הראיה יכולה להיות או יביא ראיה על טענתו או ישלם, וכתב וז"ל דעתו דלא שנא בין שומרים לשותפין ושלוחין, ודבריהם צריכין ביאור דמשמע דשותפין ושלוחין אינם שומרים, ובאמת הא כתב הרמב"ם בהלכה זו דכל שליח שטען שאירעו אונס פלוני ה"ז נשבע שבועת השומרין, ומה דמפרש הרמ"ה דההיא עובדא דחמרא פקדון היה הא כתב כן גם הרמב"ם, ושותפין נמי הא קיי"ל דשומרי שכר הן, ואף דאסיקנא בגמ' דדוקא באמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר זהו משום דאי לא"ה הוי שמירה בבעלים וזהו לענין חיוב תשלומין כשודאי היה אונס אפי' כשהאונס היה בפשיעה דקיי"ל פשיעה בבעלים פטור, אבל כל זמן שלא נתברר האונס מוכח מדברי התוס' בב"ק דף נ"ז דגם בשמירה בבעלים צריך שבועה, והקצוה"ח בסי' רצ"א הביא ד' התוס' והביא דהוא מחלוקת מפורשת בירושלמי בשבועות, ואם הרמב"ם סובר דאינו נשבע יהיה ראיה דסובר דהא דאיסי הוא אפי' היכי דליכא שבועת השומרים, אלא דיש לומר דלפי"מ שכתבתי למעלה דהרמב"ם פסק כרבי דצריך קבלה מפורשת לשמירה, א"כ בסתם שותפין כל זמן שלא אמר לו שמור לי ואשמור לך לא הוו שומרין כלל, וא"כ אפי' אי נימא דבשמירה בבעלים נמי איכא שבועה מ"מ הא בסתם שותפין לא הוו שומרין כלל, ומה דפריך בגמ' בב"ב דף מ"ד במה דאמר שם דשותפין ש"ש זל"ז דהא הוי שמירה בבעלים ולא פריך דלא הוו שומרים כלל, זהו משום דלרבנן נעשו שומרים, ואף דהוי מצי למיפרך דשמואל גופיה אמר בב"ק דמ"ח דהלכה כרבי מ"מ פריך שפיר טפי דבשמירה בבעלים ליכא ספיקא, ועוד דהוי מצי לשנויי דאשמעינן דהיכי דקבלו שמירה נעשו שומרי שכר, אבל מדברי הרמב"ם דפסק בסתמא דבשותפין נמי איכא דינא דאיסי מוכח שפיר דלאו דוקא בדיני שבועת שומרין.
**אך** כ"ז כתבתי ליישב לשון הב"י שכתב דעתו דל"ש בין שומרין לשותפין ושלוחין, אבל באמת נראה דכונת הטור הוא ממה שכתב הרמב"ם וכן בכל טענה שיטעון השותף דמשמע דלאו דוקא בטענת נאנסו אלא אפי' בטענת החזרתי איכא דינא דאיסי, ולזה כתב דברי הרמ"ה דדוקא היכי דאיכא שבועת שומרין, אבל לא בטענת החזרתי, אלא דמה דכתב הרמב"ם הך דינא דוקא בכל טענות שומרים ושלוחין ושותפין ולא בדיני מלוה בטענת פרעתי, זהו פשוט דפרעון מלוה אפשר שלא תהיה במקום עדים, ואפי' אמר שנתן בפני עדים אינו מחוייב להביא עדים אלא ליפטר משבועת היסת, משום דאפי' כשיבואו עדים ויאמרו שלא ראו שנתן, אמרינן כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה, כדאיתא בשבועות דמ"א ובד' הרמב"ם בפ"ו מה' טוען, אבל בדיני שומרים ושותפין ושלוחין דאפשר שתהי' בדבר של פרסום גדול, וכמו בהא דחמרא, וגם בטענת החזרתי ג"כ אפשר שאם יאמר החזרתי לך אוצר גדול של הרבה סחורה שע"כ יש לזה רואים, בזה אפי' בטענת החזרתי איכא דינא דאיסי.