## Even Ha'azel on Mishneh Torah, Creditor and Debtor Chapter 21

###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 21:1:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 21:1:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Creditor%20and%20Debtor/r/21:1:1)

**בע"ח גובה את השבח בין שהשביחו מחמת הוצאה בין ששבחו נכסים מאליהן. אלא שאם שבחו מאליהן גובה כל השבח, ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח, כיצד ראובן שהי' לו חוב על שמעון מאתים ומכר שמעון ללוי שדה במנה והוציא עליה לוי הוצאות והשביחה והרי היא שוה מאתים כשיבוא ראובן לטרוף מלוי טורף ממנה במאה וחמשים של חצי השבח, ואם השביחה מחמת עצמה כגון שהוקרה בדמים או עלו בה אילנות גובה את כולה.**
**כתב** המ"מ דמש"כ רבינו דבשבחא דממילא טורף כל השבח כתב הרשב"א שאין הגאונים מודים בדבר זה אלא לעולם לא גבי בע"ח אלא חצי שבח ואפי' בשבחא דממילא ובדכתב ליה דאקנה עכ"ל. וכתב על זה הש"ך בסי' קט"ו סק"ה לבאר טעמו של הרמב"ם דדוקא בשבחא דמחמת הוצאה חשיב השבח דאקני כיון שלא הי' קודם. אבל שבחא דממילא מוכח בב"ב דף קכ"ד דהוי דקנה ולא דאקני דהא אין הבכור נוטל פי שנים בשבח משום דהוי ראוי ובשבחא דממילא נוטל דהוי מוחזק. וכונת הש"ך במה שכתב דהוי דקנה היינו דלא חשיב שבח דממילא כדבר אחר אלא כגוף השדה. וזהו דלא כמש"כ הרמב"ן דבע"ח אומר ארעאי אשבח דהרמב"ן סובר דמשום טענת ארעאי אשבח גם השבח היתר על ההוצאה נוטל הבע"ח כולו כדין שבחא דממילא. ומה דאמר בגמ' דנוטל חצי שבח זהו רק בשבח שכנגד ההוצאה. אבל שיטת הרמב"ם דבשבחא דמחמת הוצאה גם בשבח היתר על ההוצאה אינו נוטל אלא חצי שבח. ולדעת החכמים גדולים בשבח שכנגד הוצאה אינו נוטל הבע"ח כלל. ורק בשבח שיתר על ההוצאה נוטל חצי שבח. וזהו דמחלק הש"ך דדוקא בשבחא דממילא הוי השבח כגוף השדה ולא בשבחא דמחמת הוצאה. והוכיח מבכור דאמרינן דבשבחא דממילא כגון דיקלא ואלים נוטל הבכור פי שנים ולא הוי ראוי.
**והנה** לפי"ז כתב הש"ך דכיון דגבי בכור אמרינן דשלפופי והוי תמרי דאישתני לא הוי כשבחא דממילא ואין הבכור נוטל פי שנים. וקשה דאיך פסק כאן דבעלו בה אילנות נוטל הבע"ח כל השבח כמו בשבחא דממילא. ולזה כתב דבמקום ועלו בה אילנות צ"ל ועבו בה אילנות. ודבריו תמוהים דהא כתב הרמב"ם בהל' ב' כל הפירות שאכל הלוקח אינן נטרפין ממנו. אבל הפירות המחוברין לקרקע אע"פ שאינן צריכין לקרקע כענבים שהגיעו להבצר הרי בע"ח גובה מהן כמו שגובה מן השבח עכ"ל. והרי ענבים שהגיעו להבצר זהו שלפופי והוי תמרי. וכתב להדיא שגובה מהן כמו שגובה מן השבח. ומוכח דכונתו שהגיעו להבצר אצל הלוקח וכמו בשבחא דממילא דגובה כולו. איברא דהש"ך בעצמו חולק על הרמב"ם בזה בס"ק י"ח. אבל רק על מה דסובר דאפי' כשאינם צריכים לקרקע גובה מהם ומשום דסובר דגם בזה אמרינן כל העומד לתלוש כתלוש דמי אבל עכ"פ דין פירות כדין שבח.
**ובבאור** שיטת הרמב"ם בדין שבח לגבי בכור ולגבי בע"ח צריך לבאר עיקר החילוק בין שבחא דממילא ובין שבחא דבידים או מחמת הוצאה. ואף שבארתי ענין זה בפ"ז מהל' נז"מ הל' י"ב מ"מ כיון שכאן הוא במקומו אכפול הדברים ויתבאר ביותר. ומקודם נבאר מה דאמר הגמ' גבי בכור כי פליגי בחפורה והוה שובלי שלופפי והוי תמרי מר סבר שבחא דממילא ומר סבר אשתני ופירשב"ם אשתני העשב להיות חטין והפרחים להיות תמרים דהוי דבר אחר ושם אחר. ובדף קכ"ו דאמר רב אסי בכור שמיחה מיחה. אמר רבה מסתבר טעמיה דרב אסי בענבים ובצרום אבל דרכום לא ורב יוסף אמר אפי' דרכום. ופריך דרכום מעיקרא עינבי השתא חמרא ומשני ליתן לו היזק ענביו ופירשב"ם אבל דרכום ע"מ לזכות הן בשבח דריכה לא שקיל בכור פי שנים כדתנן הגוזל עצים ועשאן כלים משלם כשעת הגזילה. ומלבד מה שהקשו בתוס' שם על פירושו קשה דכיון דמפרש דדוקא כשדרכום בפי' ע"מ שיזכו הם בשבח. א"כ הו"ל להגמ' לפרש כן דהא מעיקר דינא שייך גם כשבצרום בסתם ודרכום בסתם דגם בזה צריך להך חידושא דבכור שמיחה מיחה דכל זמן שלא מיחה אינו נוטל בשבח. ואם מיחה נוטל בשבח וא"כ אם אמר אבל דרכום לא, משמע דאפי' דרכום בסתם, אכן הר"י מיגש מפרש דאין הטעם משום דין שינוי דגזילה דלא מיירי כאן בשדרכום דרך גזילה, אלא דכל זמן שלא חלקו הנכסים יכולים להשביח הנכסים בסתם, ובזה הוי הדין דאין הבכור נוטל בשבח, ובזה אמר דאם בצרום מהני מחאתו שיטול בשבח, אבל דרכום דהוי שינוי לא מהני מחאתו ואין זה משום דין קנין שינוי דגזילה, אבל אכתי צריך ביאור מה מהני בזה שינוי.
**והנראה** בזה עפ"י מה דנבאר עיקר דינא דשינוי והנה בתמורה דף ד' אמר הגמ' בפלוגתא דאביי ורבא אי עביד מהני או לא מהני, והרי גזילה דרחמנא אמר לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים משלם כשעת הגזילה ומשני שאני גזילה דכתיב והשיב את הגזילה אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי, ובסוף הסוגיא אמר דאביי ורבא פליגי בשינוי קונה ופירש"י דלמ"ד אי עביד מהני קונה בלאו טעמא דאשר גזל והיינו מהא דילפינן בב"ק מקרא דהם ולא שינוייהם, וכבר הקשה בזה הנתיבות בסי' שס"א דמה שייך דין שינוי קונה לדין אי עביד לא מהני דהא שינוי דממילא נמי קונה, וכבר כתבו התוס' שם בתמורה דהיכי דמהני ממילא לא שייך לאי עביד לא מהני כמו בצורם אוזן בכור, וכתב הנתיבות דכונת הגמ' לענין שינוי החוזר לברייתו דבזה צריך דוקא שינוי דבידים, וקשה דמשמע דבתמורה איירי בדין קנין מדאורייתא ושינוי החוזר אינו קונה אלא מדרבנן משום תקנת השבים, ואף דהתוס' בב"ק דף ס"ה כתבו דלרבה קונה שינוי החוזר מדאורייתא ורק ר' יוחנן סבר דהא מדרבנן מ"מ קשה להכניס זה בפלוגתא ועוד דהגמ' אמר סתם בשינוי קונה, ומעיקרא פריך מהגוזל עצים ועשאן כלים.
**לכן** נראה כמש"כ המשובב נתיבות בסי' ל"ד דמה דתלי הגמ' דין שינוי בדין אעל"מ היינו בעיקר הגזילה אי מהני או לא מהני, דאם הגזילה לא הוי מהני לא היתה מועלת לענין זה שיקנה הגזלן הגזילה כשנשתנה, אבל עוד צריך ביאור לאיזה ענין מועלת הגזילה ומאיזה טעם יקנה הגזלן בהגזילה שום זכותים, ובס' עונג יו"ט כתב דאי לאו קרא דוהשיב את הגזילה הי' הגזלן קונה הגזילה לגמרי. ולכן מהני שינוי דנפטר מהשבה. אבל לא מסתבר כלל דמאיזה טעם יקנה גזלן הגזילה דהא במכירה צריך דעת מקנה. וכן ידוע דברי היראים דאפי' למ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ אינו שלו. ונראה דמה דמהני גזילה הוא שתהי' הגזילה ברשותו של הגזלן. והיינו דמה דאמרינן דהנגזל והגזלן אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו אין הכונה רק דאינו ברשותו של הנגזל. אלא דהגזילה נכנסה ברשותו של הגזלן דאף דודאי לא הועילה הגזילה שתהי' שלו אבל לזה הועילה שתהי' ברשותו. ולכן מהני מסברא שינוי דכיון דילפינן מקרא דהן ולא שינוייהם דשינוי עושה כאלו הוא דבר אחר. ולכן כשנשתנה ברשות הגזלן נעשה של הגזלן דברשותו נשתנה. וזהו טעמא דכתבו התוס' בב"ק דף ס"ט דאפשר דאפי' אין הגזילה ברשות הגזלן קונה ביאוש והיינו משום שכבר נעשה ברשותו.
**ועכשיו** נוכל לבאר החילוק בין שבחא דממילא ובין שבחא דבידים או מחמת הוצאה דדין שבח הא מיירי באופן שלא נעשה שינוי גמור דבשינוי גמור כמו טלה ונעשה איל אפי' נעשה ממילא קונה הגזלן לגמרי. ושבח הוא שלא נעשה שינוי כמו כחושה ונתפטמה. בזה יש חילוק דשבחא דבידים או מחמת הוצאה כיון שנעשה ע"י הגזלן לא הוי של הנגזל. דכיון שאין הגזילה ברשותו אין לו זכות במה שנתוסף בהגזילה ע"י הגזלן. וכמו דחזינן בתוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה אם עבדים נגזלים אינו נותן שכר. וכן בתוקף ספינתו אם נחת אדעתא דגזלנותא. וחזינן דאף דהגזילה הוא של הבעלים מ"מ אינו נותן שכר שימוש. ואף דלא שייך כאן דינא דאשר גזל דהא לא נשתנה הגזילה ואמאי לא ישלם השכר כמו בנשתמש בשל הבעלים אם לא נתכוין לגזול. ומוכח דאף דהגזילה היא של הבעלים אבל כיון שאינה עומדת ברשות הבעלים. לכן מה שנשתמש בה הגזלן ועשה שבח בידים אינו שייך לבעלים. וה"נ בשבח שהשביחה הגזילה ע"י הגזלן אינו זוכה בה הנגזל. כיון שהגזילה אינה ברשותו. אבל שבחא דממילא כמו בהמה שנתגדלה מאיליה היא של הנגזל מעיקר הדין. ורק אם השביחה אחר יאוש השבח לגזלן משום תקנת השבים.
**ובזה** מבואר גם החילוק בין שבחא דממילא לשבחא דמחמת הלוקח לגבי גביית בע"ח דבשבחא דממילא אף שהקרקע אינה שלו דקיי"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה. מ"מ הדין שעבוד שיש להבע"ח על הקרקע. כשהושבחה אומר הבע"ח ארעאי אשבח כמש"כ הרמב"ן דהקרקע שיש לי שעבוד עליה היא הושבחה. אבל כשהשביח הלוקח אף דגבי גזלן לא שייך זה בקרקע דקרקע אינה נגזלת. אבל בבע"ח שייך לחלק כן גם בקרקע דטענת ארעאי אשבח הוא רק בגדר שלו. אבל בגדר ברשותו ודאי הקרקע עומדת ברשות הלוקח. לכן לא שייך השבח שהשביח הלוקח להבע"ח שיגבה ממנה מכח שעבודו. ומה שגובה בע"ח גם מהשבח שהשביח הלוקח זהו רק משום שכך כותב לו מוכר ללוקח והוי כמו שהשביח הלוקח על דעת זה שיהיה השבח שייך לשעבוד השדה שיגבו הבע"ח של המוכר מהשבח. ולכן הוי כמו דאיקני דמשתעבד להבע"ח ולהלוקח בשוה.
**והנה** גבי בכור יש ג"כ חילוק בין שבחא דממילא לשבחא דבידים דבשבח שהושבחו הנכסים מאיליהם נוטל הבכור פי שנים ובשבח שהשביחו היתומים אינו נוטל פי שנים, והטעם בזה דהנה קיי"ל יש לבכור קודם חלוקה ואמרינן דמתנה קרייה רחמנא. מה מתנה עד דמטא לידיה אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה. וע"כ דהא דאמרינן יש לבכור קודם חלוקה היינו דיש לו דין ליטול חלק בכורה ויכול למכור זכותו לאחרים אבל מ"מ כל זמן שלא לקח החלק בכורה אינו עומד ברשותו, ולכן לענין שבח דממילא נוטל הבכור דזכותו הושבח. אבל בשבח דמחמת הוצאה כיון שהנכסים עומדים קודם חלוקה ברשות היורשים לכן שייך השבח להיורשים.
**אלא** שאנו צריכין להוסיף דמה דדמי בכור לגזלן ובע"ח הוא רק בהחילוק שבין שבחא דממילא לשבחא דמחמת הוצאה. אבל לגבי פירות חלוק דין בע"ח מדין בכור דגבי בכור כיון דכתיב בכל אשר ימצא לו ובעינן שיהי' הנכסים שנוטל הבכור פי שנים מצויין להאב, ולכן אף דשבח דממילא נוטל משום דהוי כגוף הנכסים כיון שהושבחו מעצמן. אבל פירות כיון שנשתנו לא חשיב אשר ימצא לו, כיון שאינם אלו הנכסים שהניח האב, ולכן לא מהני בזה הזכות דיש לבכור קודם חלוקה, ולכן זהו החילוק בין בכור לבע"ח דבע"ח נוטל פירות ובכור אינו נוטל פי שנים בפירות, ומיושבים דברי הרמב"ם במה שכתב ועלו בה אילנות.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 21:1:2
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 21:1:2](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Creditor%20and%20Debtor/r/21:1:2)

**הורו חכמים גדולים ואמרו לא יהא הלוקח רע כחו מהיורד לשדה חבירו שלא ברשות ושמין לו וידו על התחתונה, לפיכך אם השביח מאה והוציא חמשים נוטל כל ההוצאה וחצי השבח היתר על ההוצאה, והחצי עם הקרן טורף בע"ח, ודברים של טעם הם וכך ראוי לדון.**
**הורו** חכמים גדולים וכו' הרי"ף כתב על שיטת הגאונים וז"ל ואנן מסתברא לן דלא דמי לוקח ליורד לשדה חבירו שלא ברשות, דיורד אדעתא דשקיל ממרא דארעא הוא דמשבח בגופיה ובממוניה, אבל לוקח כי מפיק ממוניה, או משבח בידיה לאו אדעתא דשקיל לה מבע"ח הוא דעבד הכי אלא אדעתא דאי מפיק לה בע"ח מיניה הדר עליה דמוכר ושקיל מיניה כוליה ממוניה בין קרנא בין הוצאה בין שבחא דאתי ממילא עכ"ל, וביאר עוד הא דאמר רבא תדע שכך כותב לו, ובדעת הגאונים נראה לומר דמה דמהני הא דשכך כותב לו לומר שהשביח הלוקח על דעת לגבות מהמוכר זהו רק לדין השבח דכיון דעיקר השבח הוא בקרקע המוכר, ואם לא היה הלוקח משביחה והושבחה מאליה היה הבע"ח גובה בלא טעמא דשכך כותב לו, וכמו שכתב הרמב"ם, וכיון דמה דצריך להיות השבח של הלוקח הוא רק בשביל שהשביח אמרינן דדוקא היכי שהשביח אדעתא דידיה שיהי' השבח שלו כשיגבה הבע"ח, אבל כיון שכתב לו המוכר הלוה שישלם לו הוא בעד השבח השביח הלוקח על דעת זה שיהי' השבח שייך לשעבוד השדה ושיגבה ממנה הבע"ח, ומ"מ הוי כמו דאיקני כיון דעכ"פ לא הוי שבחא דממילא ולא הוי השבח כמו עצם הקרקע, אבל כל זה הוא בדין השבח שבא ע"י הלוקח, אבל ההוצאה שהוציא הלוקח ממונו בזה לא מהני הא דשכך כותב לו שהשביח על דעת זה, דכיון דעכ"פ מונח בהקרקע ממונו של הלוקח, אם באנו לומר שהקנה ממונו להמוכר שיגבה הבע"ח מממונו הי' צריך בזה הקנאה מיוחדת, וגם יש מקום עיון בזה במה יקנה המוכר את ממונו, דבשלמא השבח אמרינן דכיון שיש שעבוד על הקרקע השביח הלוקח על דעת זה שיהי' זכות השבח שייך לדין השעבוד, וכיון דלא ניחא ליה שיקנה הוא את השבח לבד ושלא יכנס בכלל השעבוד מהני סילוקו שיהי' שייך השבח להשעבוד, ולכן מהני שיגבה הבע"ח מהשבח והוי לענין זה כמו יורד שלא ברשות דאין לו בשבח, ומ"מ הוי דאיקני כמו שכתבנו, אבל ממון של עצמו במה יקנה המוכר.
**ואחר** שבארנו כל זה נוכל לומר דגם הרי"ף הי' מודה למה שכתבנו בדעת הגאונים, ומה דסובר דאין הלוקח נוטל ההוצאה דלא דמי ליורד. הוא מטעמא אחרינא דבב"ק דף ק"א איתא איבעיא להו יש שבח סימנים על גבי צמר, או אין שבח סימנים ע"ג צמר. ושו"ט בגמ' למאי נ"מ ובסוף הסוגיא אמר רבינא כגון דצמר דחד וסמנין דחד וקאתי קוף וצבעיה לההוא צמר בהנך סמנין יש שבח סמנין ע"ג צמר דאמר ליה הב לי סמנאי דגבך נינהו או דילמא אין שבח סמנין ע"ג צמר ואמר ליה לית לך גבאי ולא כלום, והקשו בתוס' הרי נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה כמו אכלה מתוך הרחבה, וכתבו דהנאה דהכא אין באה ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו, ומבואר מד' התוס' דהיכי שהנכסים שלו הושבחו שלא ע"י מעשיו בממון של אחרים פטור, אלא דצריך להוסיף דזה דוקא בהושבחו ממילא ע"י ממון אחרים או ע"י קוף כבעיא דרבינא, אבל ביורד לשדה חבירו והשביחה אפי' שלא ברשות דאף שלא הוי ניחא ליה מ"מ כיון שזה הכניס בידים ממונו והשביח שדהו חייב לשלם לו ההוצאה, ולכן הכא שהנכסים שמשועבדים לבע"ח הושבחו בממון הלוקח שלא ע"י מעשה הבע"ח פטור, ולא דמי ליורד לשדה חבירו שלא ברשות והשביחם דנוטל ההוצאה זהו משום דירד ליטול לעצמו, אבל הכא שלא ירד ע"מ ליטול לעצמו גם ההוצאה אינו נוטל, וזהו טעמו של הרי"ף דמהני מה שהשביח רק ע"מ ליטול מהמוכר דגם ההוצאה אינו נוטל.
**ועכשיו** יש לבאר דהרי"ף והרמב"ם הולכים לשיטתם דהרי"ף בב"ק הביא בעיא דרבינא, והרמב"ם בפ"ג מהל' גזילה הל' י' הביא רק בעיא קמייתא ולא בעיא דרבינא, ומוכח דסובר דקיי"ל כסתמא דגמ' ולא כאוקימתא דרבינא, וממילא יש לומר דאינו סובר דאינו צריך לשלם מה שנהנה שצמרו מעולה בדמים, וה"נ גבי יורד אף שלא השביח על דעת שיטול לעצמו השבח מ"מ כיון שממונו של הלוקח מונח בשבח השדה צריך הבע"ח ליתן לו ההוצאה, וכן יסברו הגאונים ולכן פסק הרמב"ם כהגאונים ולא כהרי"ף וכשיטתו.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 21:2:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 21:2:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Creditor%20and%20Debtor/r/21:2:1)

**כל הפירות שאכל הלוקח אינן נטרפין ממנו, אבל הפירות המחוברין לקרקע אע"פ שאינן צריכין לקרקע כענבים שהגיעו להבצר הרי בע"ח גובה מהן כמו שגובה מן השבח.**
**המ"מ** הביא ג' שיטות, שיטת הרמב"ם דגם באין צריכין לקרקע הרי הן כקרקע. ושיטת רש"י דבאין צריכין לקרקע דינם כתלושין, וכתב ע"ז הרמב"ן וכן עיקר שאם אין צריכין לקרקע הרי הן כמו שנתלשו מדהוינן פ' נערה דף כ"א סוף סוף העומד ליגזז כגזוז דמי, ופרקינן דצריכי לדיקלא קאמינא, אלמא כל דלא צריכי בע"ח לא גבי להו דכתלושין דמי, ושיטת הרז"ה והרשב"א שאפי' בצריכין לקרקע אינו גובה בע"ח אלא שנוטלן עם הקרקע ונותן דמיהן ללוקח, והמ"מ כתב על שיטת רש"י וכן עיקר, וטעמו בודאי הוא מהא דכתובות, וקשה משם לשיטת הרמב"ם, והלח"מ הקשה עוד דהמ"מ בפ"א מהל' מכירה במש"כ שם הרמב"ם דאם אינו צריך לקרקע הרי זה כמטלטלין לקנין ויש להן אונאה. כתב דמקורו הוא מהא דכתובות דאמר כל העומד לגזוז כגזוז דמי, וכתב הלח"מ דהרמב"ם סובר דלא אמרו כן בכתובות אלא לגבי לגבות מיתומים דנקראים מטלטלין והוי מטלטלי דיתמי, אבל כאן אפי' שיהי' מטלטלין מ"מ כל שלא תלשן הלוקח עוד לא זכה בהן, וגובה מהן בע"ח כיון שמחוברין לקרקע שלו, וכתב הלח"מ על זה ודוחק.
**והנה** בפ"א מהל' מכירה הל' י"ז בארתי שיטת הרמב"ם שהוא כשיטת הר"י מיגש שמחלק בין שומרים לדין קנין ואונאה ושבועה דדוקא לגבי שומרים אין ענבים העומדות ליבצר כבצורות דלאו למיתלשינהו מסר לו, והבאתי שכן כתב להדיא הרמב"ם בפיהמ"ש בשבועות דף מ"ג וכתבתי שכבר כתב כן הש"ך בסי' צ"ה רק שהש"ך מפרש שיטתם דדוקא לדין שומרים, ולזה הקשה דלמה תנן הך דינא במודה במקצת. אבל באמת אין כונתם כן אלא דאם מסרם בתורת שמירה אפי' עכשיו הדין בכפירה והודאה כגון שבצר השומר דע"כ כן הוא כמש"כ הרשב"א דאם לא בצרן הוי הילך, ומ"מ אף שבצרן כיון דמתחלה מסר לו שיהיו מחוברין אף שתלשם הוי דמי קרקע והוי כקרקע לשיטת הרמב"ם, ולכן דוקא בדרך מכירה שמכר לו ע"מ לתלשם בזה דינם כתלושין לענין קנין ואונאה ושבועה.
**והנה** המ"מ הביא דברי הרמב"ן דסובר כרש"י שכתב וסבור אני שרבינו הגדול בהלכות אף הוא יודה בזה שאם עומדים ליתלש כתלושין דמו, ומה שכתב תלושין דרך קצרה אחז כמנהגו, והנה שם בפ"א מהל' מכירה כתבתי שמצאתי בתשובות הרי"ף החדשות סי' ה' שכתב ג"כ לחלק בין שומרים לקנין ואונאה, וכדעת הר"י מיגש והרמב"ם, אלא שבדברי הרי"ף מבואר דדוקא כשמכרם על דעת לתלוש הוי כמטלטלין אבל בדעת הרמב"ם שכתב בפ"ה מהל' מעילה הל' י' טעמא דהמקדיש עבדו אין מועלין בשערו אע"פ שהוא עומד להגזז משום שכל זמן שהוא מחובר הולך ומשביח, והגמ' בגיטין דף ל"ח אמר הך טעמא לר"מ, אבל הרמב"ם שפסק כחכמים הא לא צריך להך טעמא, ומזה הוכחתי דהרמב"ם סובר דאינו דוקא שימסור לו ע"מ לתלוש אלא דכל זמן שלא מסרם לו שיהיו מחוברין כיון דעומדין ליתלש דינם כתלושין, לכן גבי מעילה ג"כ הי' מן הדין שיחשב השער כתלוש כיון דעומד לגזוז, לכן הוצרך גם לחכמים לטעמא דכמה דקאי אשבוחי אשבח, ע"ש שבארתי בארוכה עכ"פ מבואר להדיא בדברי הרי"ף בתשובה שסובר כדעת הר"י מיגש והרמב"ם.
**ולפי"ז** בהך דינא דגביית בע"ח מלוקח דאמרינן דאינו גובה אלא שבח ולא פירות לשיטת הרי"ף דדוקא היכי שמכר ע"מ לתלוש הוי כמטלטלין, וא"כ כאן גבי בע"ח בודאי הוא כדעת הרמב"ם דאפי' אין צריכים לקרקע דינם כקרקע וגובה בע"ח מהן, ובאמת בדברי הרי"ף בהלכות ג"כ קשה לפרש כדברי הרמב"ן שכתב בע"ח גובה את השבח, שבח אין אבל פירות לא, פירוש הני פירות דלא גבי להו בע"ח פירות דאכל להו לוקח נינהו, אי נמי פירות דתלישי, אבל פירות דאיתנהו האידנא מיחברא בארעא גבי להו בע"ח, והיינו דאמרינן והא מעשים בכל יום, וקא מגבי שמואל אפי' בשבח המגיע לכתפים והם הפירות שהגיעו ליבצר ולהינטל על הכתף עכ"ל, ובודאי משמע דלא כפירש"י שפירש המגיע לכתפים קרוב ליקצר, אלא שעדיין צריכין לקרקע דרש"י כתב קרוב ליקצר, והרי"ף כתב שהגיעו ליבצר והרמב"ן דחק להעמיד ד' הרי"ף שכתב דתלישי שאם עומדין ליתלש כתלושים דמי, אבל קשה לבאר כן מה שכתב דאף שהגיעו ליבצר ולהינטל על הכתף גובה מהן בע"ח, אכן לפי"מ שהוכחתי בדעת הרמב"ם דבסתמא צריך להיות כמטלטלין, ורק גבי שומרים הוי כקרקע כיון שמסרם שיהיו מחוברין, וא"כ הכא גבי לוקח דליכא הך טעמא הי' צ"ל דדינם כתלושין וכמו גבי מעילה בהקדיש עבדו דאי לאו טעמא דשער משביח הי' נחשב כתלוש, ויהי' כדעת רש"י והרמב"ן דדוקא היכי שצריכים לקרקע הוי כקרקע.
**והנה** בטעמו של הרמב"ם בעיקר ההלכה יש לומר דפסק כן משום דמפרש הא דאמר הגמ' דמגבי שמואל בשבח המגיע לכתפים כפי' הרי"ף שכבר עומדים ליבצר. ואין צריכין לקרקע וכן משמע לשון המגיע, אלא דצריכין אנו ליישב הא דכתובות דף נ"א דאמר כל העומד לגדור כגדור דמי, והלח"מ הוסיף עוד להקשות דבפ"א מהל' מכירה במה שכתב הרמב"ם דלענין קנין ושבועה ואונאה דינם כמטלטלין, כתב המ"מ דמקורו מהא דכתובות, ועתה שזכינו לדברי הרי"ף בתשובה מבואר להדיא שהם דברי הרי"ף שהביא מזה לחלק בין שומרים לקנין, וא"כ לפי"מ שהוכחתי מד' הרמב"ם בהל' מעילה הי' צריך ליחשב גם גבי לוקח כמטלטלין, ומה שכתב הלח"מ לחלק בין לוקח ליתומים דגבי לוקח כל זמן שלא תלשם ולא נכנסו ברשותו יש עליהם שעבודו של בע"ח, משא"כ גבי יתומים כיון שהם מטלטלים מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח, והלח"מ בעצמו כתב על זה שהוא דוחק, אבל באמת אינו מיושב כלל דלפי דבריו אם לקח הלוקח רק האילן בלא הקרקע ונפלו הפירות מהאילן בשדהו של המוכר, או אם בא אחר ותלשם מהאילן דרך גזילה יגבה לפי דבריו הבע"ח מהפירות אף שהם תלושים כיון שלא נכנסו לרשות הלוקח, וזהו בודאי חידוש גדול ובפשוטו גם מהלוקח אינו גובה הבע"ח אלא קרקע ומחוברין לקרקע ולא תלושין שהן מטלטלין.
**ונראה** דכיון דעכ"פ חזינן דדין זה דעומד ליתלש כתלוש דמי יש בו חילוקים דגבי שומרין לא אמרינן דכתלוש דמי אף שלהמפקיד ניחא יותר שיחשבו כתלושין שיתחייב השומר, מ"מ כיון שמסרם שיהיו אצלו כשהם מחוברין דינם כמחוברין, לכן גם גבי שעבודו של בע"ח סבר שמואל דמגבי בשבח המגיע לכתפים דלא מהני מחשבתו של הלוקח מה שעומדים אצלו הפירות עכשיו ליקצר, לגרוע מזכותו של הבע"ח ולבטל מהם שעבודו. וחשבינן לגבי הבע"ח כמו שהם עכשיו מחוברים וגובה מהם, וכל זה גבי שעבודו של הבע"ח דיש לו שעבוד על הקרקע, אבל בהא דכתובות דף נ"א דאמר כל העומד ליגדור כגדור דמי מיירי במזון הבנות כדפירש"י שם, ומזון הבנות הא אין נגבין ממשועבדים אלא מיתומים מקרקע ולא ממטלטלין, ועכ"פ אין שעבוד גמור על הקרקע משום שאין להם קצבה, וכמש"כ הרמב"ם בהל' א', ולכן יש לומר דלא אלים כאן שעבודם של הבנות לומר דאין זכות להיתומים לעשות הפירות כתלושין בשביל שעומד אצלם לתלוש, בפרט דיש לפרש דהך עובדא הוי בתמרי שנשארו מאביהם ואין סברא שאביהם אין לו זכות לעשות הפירות לעומדים ליתלוש שיהיו כתלושין, ולכן כיון דמעיקר דינא כל העומד לתלוש כתלוש דמי לא גבי מהן למזון הבנות.
**והנה** כדי שיתברר אצל המעיין אעתיק בזה את כל התשובה של הרי"ף בשביל שהספר אינו מצוי, וז"ל התשובה. וששאלת על הא דאמרי' הלוקח פשתן מחבירו הר"ז לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום אם הי' מחובר לקרקע ותלש ממנו כל שהוא קנה, ואמרי' עלה בגמ' משום דתלש כל שהוא קנה, אמר רב ששת וכו' וקשיא לך אי בדמים מאי איריא תלש דהא כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וכבר אמרו דקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה, תשובה, אין כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אלא כל מה שנמכר מהמחובר לקרקע על דעת שיתלש דינו כמטלטלין ואינו כקרקע שהרי אין לו בו הנאה אלא לאחר טלטולו ומשו"ה אמרי' בתמי' משום דתלש כל שהוא קנה שהרי המטלטלין אין נקנין כולן במשיכה מקצת כדאמרי' התם כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה והשאר לא קנה ומה שאמרנו לך שהנמכר מן המחובר על דעת לעקור ולתלוש הרי הוא כמטלטלין יש לנו ראיה עליו בכתובות דאמרי' התם כל העומד לגדור כגדור דמי. כלומר כמטלטלין הוא ואין האשה והבנות נזונות אלא ממקרקעי, וכדומה אני שהטעה אתכם הא דאמר בשבועות עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר לא מסרת לי אלא חמש ר' מחייב וחכמים פוטרים שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואוקימנא בענבים העומדות ליבצר ואין אנו רואין ממקום זה דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ואע"פ שלקחו לתלישה לפי שאלו הגפנים טעונות דתנן לא מכרן לא להן ולא פירותיהם אלא מסרן לו לשמירה ולא לתלישה וכשתבען ממנו תבען הם ופירותיהם כענין שמסרן לו כשהיו טעונות ועומדות ליבצר אבל אלו נמסרו לו לתלישה היו נחשבות כתלושין, וכן מי שקנה דבר על דעת לתלוש אותו דבר אינו כמחובר דלא סגיא ליה דלא למתלשיה ולולי זה שאמר לו יפה לי קרקע כל שהוא וקנה מה שעליה לא הי' קונה אלא מה שתלש בלבד, עכ"ל.
**והנה** מבואר בדברי הרי"ף דמה דלגבי מכירה אין המחובר לקרקע כקרקע הוא משום שמכרו ע"מ לתלוש. אבל הרמב"ם בפיהמ"ש בשבועות דף מ"ב על מתני' דעשרה גפנים טעונות כתב וז"ל מחלוקת חכמים ור"מ הוא בענבים העומדים ליבצר והלכה כחכמים, אבל כשימסרם לו בתורת שמירה. ולענין מו"מ ודיני ההונאה והודייה במקצת כשהי' עיקר התביעה שלא בתורת שמירה העיקר המכוון עליו שהם כמטלטלין עכ"ל, וזהו שבארנו דאף דהרי"ף והרמב"ם הם בשיטה אחת לחלק בין שומרים לקנין, מ"מ חלוקים בזה דלהרי"ף העיקר הוא גבי קנין בשביל שמכרם ע"מ לתלוש, ולהרמב"ם העיקר הוא שלא יהי' מעיקרו בתורת שמירה. ומזה כתבתי דלהרי"ף צריך להיות גבי גביית שבח אם הפירות הגיעו להבצר ואין צריכין לקרקע שיהי' דינם כמטלטלין.
**אכן** ראיתי אח"כ בחדושי הרמב"ן בהך סוגיא שהביא הרי"ף שכתב וז"ל משום דתלש כל שהוא קנה, פירש רבינו הגדול ר' יצחק ז"ל שהרי הוא כמטלטלין וצריך לתלוש הכל, ואוקמה רב ששת כגון דא"ל לך ויפה לי קרקע כל שהוא באותה תלישה וקנה כל מה שעליה בשכירות היפוי שהקרקע ניקנית בכסף והמטלטלין נקנין אגבה כך פירשה רבינו הגדול בתשובותיו עכ"ל, ולפי"ז קשה על דברי הרמב"ן שהביא המ"מ שכתב וסבור אני שרבינו הגדול בהלכות יודה בזה שאם עומדין ליתלש כתלושין דמי, דכיון שהזכיר דברי הרי"ף בתשובה והרי מוכח מדברי הרי"ף בתשובה זו דדוקא היכי שמכר לו ע"מ לתלוש הוי כמטלטלין, וא"כ גבי פירות דלוקח גבי גביית בע"ח לא שייך זה וצריך להיות דין הפירות המחוברין כדין כל המחובר לקרקע שהוא כקרקע, ואולי כונתו לתשובה אחרת שבזו לא נזכר כל הפירוש שכתב, ומ"מ קשה לומר שלא ידע הרמב"ן מתשובה זו.
**ונראה** דהרמב"ן מפרש דברי הרי"ף במה שכתב שמכר על דעת שיתלוש דלא צריך דוקא שימכור בפי' ע"מ לתלוש אלא דכל היכי שמכר הפירות וקצב להם דמים הרי על זה לקח הלוקח כדי לתלשם וליהנות מהם, ויש זה בכלל מה שכתב שהרי אין לו בו הנאה אלא לאחר טלטולו ובא בדבריו אלו להוציא היכי שלקח שדה עם פירות ולא שמו ביחוד הפירות דבזה אף שבודאי עומדין ליתלש מ"מ לא הוי כמו שמכר בפי' ע"מ לתלשם, ולכן כאן שאנו דנין לגבי גביית בע"ח הפירות של הלוקח אף שגובה גם הקרקע. מ"מ כיון שבא לגבות גם הפירות וצריכים ב"ד לשום הפירות ביחוד וא"כ הוי כמו שקונה הבע"ח פירות דבזה הוו הפירות כמטלטלין.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 21:6:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 21:6:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Creditor%20and%20Debtor/r/21:6:1)

**היתה השדה אפותיקי בעל חוב נוטל את כולה ורואין חצי השבח הנשאר ללוקח. אם הי' השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה מבע"ח שהרי אומר לו בע"ח שדי הוא שהשביחה. והנשאר לו מן השבח נוטל מן המוכר. ואם הי' חצי השבח פחות מן ההוצאה אין לו מן הטורף אלא דמי חצי השבח וחוזר וגובה מן המוכר חצי השבח שנטרף בלבד.**
**השגת** הראב"ד. היתה השדה אפותיקי וכו' עד מן המוכר. א"א לא ידעתי מהו כי חצי השבח הראוי ללוקח ההוצאה תהי' ג"כ חצי ההוצאה משלו, ואם ישאר חצי השבח לפניו והרי הכל שלו אין לו ליטול הוצאה מאדם, ואם יטול בע"ח את הכל יפרע כל דמי חצי השבח ללוקח וההוצאה נכללת בו שהרי השבח יתר על ההוצאה, וחצי השבח הראוי לבע"ח נותן את חצי ההוצאה ללוקח ונוטל הלוקח מן המוכר ולא מבע"ח דאמר ליה ארעא דידי אשבחה. ואי אפשר בלא טעות סופר עכ"ל.
**כתב** המ"מ מה שנמצא בספרי רבינו בדין האפותיקי לומר שבע"ח נוטל חצי השבח בלא הוצאה כלל, והחצי האחר או מניחו או נוטלו ופורע הוצאת כל השבח דבר זה לא נתברר אצלי טעמו וא"א לפרש הסוגיא בשום צד לפי זה, וכבר הושג רבינו ז"ל מזה עכ"ל, והלח"מ כתב ליישב דעת הרמב"ם דאף דפסק כדעת הגאונים דהלוקח נוטל ההוצאה מדין יורד. מ"מ באפותיקי כיון דיפה כחו מסתם בע"ח וכיון דכל בע"ח נוטל חצי שבח ונותן ההוצאה, לכן באפותיקי כיון שיפה כחו נוטל חצי שבח בלא הוצאה ותירוצו אינו מיושב כלל דכיון דמה דנוטל הלוקח ההוצאה זהו מדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות. א"כ למה לא יטול גם באפותיקי ההוצאה דלא מהני מה דעדיף כחו אלא שיהי' כמו שהשדה הוא של הבע"ח. וגם באופן זה דינו של הלוקח ליטול ההוצאה. והתוס' כתבו להיפוך דאפי' לשיטתם דבע"ח אינו נותן ההוצאה ללוקח ומ"מ רצו לומר דבאפותיקי צריך ליתן ההוצאה כיון דהוי כמו שהשדה שלו, ואח"כ כתבו דיש לומר דאינו נותן ההוצאה דבשביל שהוא אפותיקי לא יגרע כחו, אבל לומר דבשביל שהוא אפותיקי לא יתן ההוצאה אף דכל בע"ח נותן ההוצאה, זה אינו סברא כלל.
**והנראה** בזה דהנה בפי"ח הל' ד' כתב הרמב"ם דעשה שדהו אפותיקי לבע"ח ומכרה הרי זה מכורה וכשיבוא בע"ח לגבות אם לא ימצא נכסים בנ"ח יטרוף אותה, בד"א בשמכר לשעתה. אבל מכרה ממכר עולם אינה מכורה, ומבואר דגבי אפותיקי עיקר המכירה שמכר הלוה השדה היא לשעתה היינו עד שעת טריפה, ומה שכתב הרמב"ם אם לא ימצא נכסים בני חורין אף שכתב שכל המכירה היתה רק לשעתה צריך לומר דהפי' שמכר לשעתה היינו עד שיבוא בע"ח לטרוף השדה בחובו. וכיון דקיי"ל דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין נמצא דאם יש להלוה נכסים בנ"ח אינה שעת טריפה דאין הדין שיטרוף המלוה מהלוקח, ולא הותנה בזה דאין המכירה אלא לשעתה אבל אם אין להלוה נכסים אז עיקר המכירה לא היתה אלא עד שיבוא הבע"ח לגבות.
**והנה** בב"מ דף ק"ט אמתני' דהמקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן ואין לו בקורות שקמה איתא בגמ' אמר אביי בקורות שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו, ורבא אמר אפי' בשבח שקמה נמי אין לו, ופריך על רבא מהא דתניא דהלוקח שדה מחבירו והגיע יובל יש להלוקח בשבח שקמה ומשני שאני התם דאמר קרא ויצא ממכר בית ממכר חוזר שבח אינו חוזר, ונגמר מינה התם זביני מעליא היא ויובל אפקעתא דמלכא היא, ומוכח מהגמ' דכמו דסבר רבא דהמקבל שדה מחבירו אין לו בשבח שקמה, כן גם לוקח לזמן ג"כ אין לו בשבח שקמה ודוקא ביובל נוטל, משום דאיכא קרא ממכר בית ממכר חוזר שבח אינו חוזר, ומשום דזבינו מעליא היא ויובל אפקעתא דמלכא, וזה ודאי דמה דאמר רבא דאינו נוטל בשבח שקמה אפי' הוציא הוצאות כגון שחרש סביב האילנות והשקה אותם מ"מ אינו נוטל בשבח, והטעם הוא לפי שבשעה שהוציא הוצאות הוציא בזמן שהיתה השדה שלו, וגם המקבל אף שבאותה שעה לא היתה שלו אבל כיון שבאופן זה קבל השדה שמוציא הוצאות כל השנים שקצבו ויקח הפירות מה שיצמחו בהשדה ע"כ הוי כאילו התנו שאין לו בהשדה אלא מה שיוכל ליטול ממנה פירות כל זמן שתהי' ברשותו, אבל כשתוחזר השדה לבעלים לא יהי' לו בשבח השדה שהוציא עליה הוצאות, ובמכירה לזמן יש להסביר עוד ע"פ דברי הרמב"ם בפכ"ג מהל' מכירה הל' ו' שכתב ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם, וממילא מבואר מה דקונה לזמן קצוב אין לו כלום בשבח, דמקודם היתה כל הקרקע שלו וכשנשלם הזמן נעשה כל הקרקע עם כל השבח שלה של המוכר, ולא שייך שיתבע הלוקח שבח או הוצאה, ומ"מ גם במקבל מבואר עפ"מ שכתבנו דאדעתא דהכי נכנס בהשדה שיקח רק פירות כל השנים שהתנו, אבל כשיושלם הזמן תחזור השדה לבעליה, ואם בהשנים הקצובות תשביח השדה אפי' ע"י הוצאה, אין לו בשבח ואינו נוטל הוצאה.
**והנה** המ"מ כתב בשיטת הרמב"ם דאפותיקי גובה השבח אפי' באינו מגיע לו בחובו אלא הקרן משום דהבע"ח בעל האפותיקי אומר ארעאי אשבח, ולפי"ז אם יגבה הבע"ח השדה בדין האפותיקי הוא נוטל השדה בתורת שהיא שלו למפרע עוד קודם שקנה הלוקח, וא"כ באופן זה הוי הלוקח כמו איש אחר ובודאי נוטל ההוצאה כדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות אבל אם יאמר הבע"ח אני איני נוטל השדה בדין אפותיקי אלא גובה אותה כשאר בע"ח, אז נשתנה דין לוקח זה מדין שאר בע"ח, דאף דבשאר בע"ח נותן הבע"ח להלוקח ההוצאה מדין יורד כשיטת הגאונים, אבל כאן באפותיקי אף שעכשיו אינו גובה הבע"ח מדין אפותיקי אלא מדין שאר בע"ח מ"מ הא בעיקר המכירה נמכרה השדה רק לשעה היינו עד שיבוא הבע"ח, א"כ דין הלוקח בהשדה כדין לוקח לזמן שאין לו לא שבח ולא הוצאה, אלא דכיון דגובה הבע"ח השדה כדין שאר בע"ח, א"כ גם הלוקח הוא בע"ח וגובה חצי שבח, א"כ שיטת הרמב"ם פשוטה וברורה דאם יגבה הבע"ח בתורת אפותיקי עליו ליתן ההוצאה, ואם יגבה בתורת שאר בע"ח אז אינו מגיע להלוקח הוצאה כיון דהוא לוקח לזמן, אלא דאז גובה גם הוא חצי שבח.