## Even Ha'azel on Mishneh Torah, Hiring Chapter 5

###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Hiring 5:1:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Hiring 5:1:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Hiring/r/5:1:1)

**השוכר את הבהמה וחלתה או נשתטית או נלקחה לעבודת המלך אע"פ שאין סופה לחזור אם נלקחה דרך הלוכה הרי המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך וחייב ליתן לו שכרו משלם, בד"א בששכרה לשאת עליה משוי שאפשר להשליכה בלא הקפדה, אבל אם שכרה לרכוב עליה או לשאת עליה כלי זכוכית וכיוצא בהן חייב להעמיד לו חמור אחר, ואם לא העמיד יחזיר השכר ויחשוב עמו על שכר כמה שהלך בו.**
**השגת** הראב"ד. השוכר את הבהמה וכו' בד"א ששכרו לשאת עליה משא וכו' עד אלא תרעומות. א"א אנשתטית קאי.
**המ"מ** כתב דגם דעת הרמב"ם הוא דהחלוק בין לרכוב עליה ובין למשא לא קאי על נלקחה לעבודת המלך ואינו חולק על הראב"ד אלא בחלתה, ומפרש דחלתה נמי מיירי ביכול להשתמש בה ע"י הדחק, ואם אמנם שכן כתבו גם הסמ"ע והגר"א בסי' ש"י אבל לדעתי ב' הפירושים הם דחוקים א' מה דמפרשים דחלתה היינו דוקא ביכול להשתמש בה ע"י הדחק, אף שהטור מפרש כן בדברי הגמ' אבל הרמב"ם שסתם דבריו משמע בכל גווני, ב' מה דמפרשים דעל נלקחה לעבודת המלך לא קאי מה שמחלק בין לרכוב לבין למשא בודאי הוא דוחק גדול דפשטות ד' הרמב"ם דקאי על כל מה שהתחיל, אלא שבאמת צריך טעם מאי נ"מ בין שכרה לרכוב עליה ובין שכרה למשא בנלקחה לעבודת המלך שאין סופה לחזור, וכן אם נפרש חלתה שאינו יכול להשתמש בה כלום.
**ולבאר** זה צריכים אנו מקודם לבאר שיטתו של הרמב"ם באנגריא שאינה חוזרת שהוא כפי' הר"ח שאף שאין סופה לחזור והמשכיר אינו יכול להשתמש בה לעולם מ"מ חייב השוכר לשלם שכרה דאמרינן מזלו גרם כיון שאין מחפשים בבתים, וצריך ביאור דכיון דמתה הבהמה אינו חייב השוכר ליתן בשביל הדרך שלא הלך ומבואר דאין השוכר צריך ליתן שכר אלא כשמשתמש במה ששכר וא"כ למה נחייבו כאן בשכירות ונאמר מזלו גרם דהא לא פשע השוכר בזה שלקחוה לעבודת המלך בדרך הליכתה דהא שכרה להוליכה בדרך זו והרמב"ן בחדושיו וכן הריטב"א בש"מ פירשו דבאמת אינו חייב לשלם בשביל הדרך שלא הלכה ומה דתניא אומר לו הש"ל אינו אלא לענין זה שאינו חייב המשכיר להעמיד לו חמור אף שהשכירו חמור סתם אבל שיטת הרמב"ם צריכה ביאור.
**ונראה** דהנה בהל' ג' פסק הרמב"ם דבספינה סתם ויין זה צריך השוכר ליתן גם בעד חצי הדרך שלא הלך, והוא כשיטת הרי"ף, ובתוס' הקשו ע"ז דהא קיי"ל דכל אונס שלא הי' לבעה"ב לידע הוי פסידא דפועלים ותירצו בשם ריב"ן דשאני הכא דבעל הספינה הפסיד ספינתו, ומ"מ הביאו אח"כ בשם ריב"ם דאינו חייב אלא בעד חצי הדרך שהלך, וכן הרא"ש כתב על דברי הרי"ף ולא נהירא ומהוכחת התוס', ומשמע דלא ניחא להרא"ש בתירוצו של הריב"ן שכתב כ"כ בפשטות לדחות דברי הרי"ף ובסברא ודאי משמע כדעת הרא"ש דמה בכך שהמשכיר הפסיד ספינתו אטו מדיני ישר וטוב אמרינן הא בדינא קא איירינן, וכיון דמוכח מהא דבעה"ב ופועלים דהיכי דהשוכר אנוס א"צ לשלם א"כ מה בכך שהפסיד ספינתו, והש"ך בסי' שי"א כתב בדעת הרמב"ם כתי' ריב"ן אבל אינו מיושב וכמש"כ.
**ובדעת** הרי"ף והרמב"ם נראה דלא דמי כלל הך דינא דספינה סתם ויין זה לדין בעה"ב ששכר פועלים, דשכירות ספינה הוי קנין לזמן השכירות שקנה בקנין שכירות במשיכת הספינה, וכן שוכר בהמה ומשכה קנה אותה לזמן השכירות אלא דמ"מ אם מתה הבהמה או נטבעה הספינה אינו חייב השוכר לשלם דאף שקנה על שכירות מ"מ לא דמי למכירה דכשקנה הלוקח כבר נתחייב בדמים, ואם מתה מתה ללוקח אבל שוכר לא קנה אלא לזה שישתמש בדבר השכור וישלם דמי התשמיש וכשמתה הבהמה או נטבעה הספינה אין בשביל מה לחייבו, אבל בספינה סתם ויין זה דבמשיכת הספינה נתחייב בדמי תשמיש של ספינה סתם לא איכפת לן מה דהשוכר הוא אנוס דכבר קנה ונתחייב בדמי השכירות על אופן שישתמש, וכיון דשכר ספינה סתם ובעל הספינה משלים תנאו מחויב לשלם, אבל בשוכר פועל לא קנה גוף הפועל אפי' בגדר קנין שכירות דאין קנין לפועל דהא יכול לחזור בו ומה דחייב לשלם בחזר בו בעה"ב הנה מד' התוס' בדף ע"ו ע"ב משמע דאינו אלא משום שגרם להפועל הפסד, אכן לפי המבואר בחו"מ סי' של"ג דאפי' אם לא היו יכולין מבערב להשתכר מ"מ חייב לשלם מוכח דאינו משום גרם הפסד וע"כ צ"ל דהתחלת מלאכה הוא קנין שכירות מ"מ לא דמי דהתחלת מלאכה נעשה חיוב על הבעלים שיקיים מה שהתנה שיעבוד והוא ישלם, אבל עכ"פ לא קנה בגוף הפועל שום קנין דנימא דכבר נתחייב בשביל זה שקנה גופו דהא הפועל יכול לחזור, ואף דבב"מ דף י' אמרינן כל כמה דלא הדר ביה כיד בעה"ב הוא, מ"מ אין זה סתירה דאיברא דבשעה שהוא עושה כפועל ידו כיד בעה"ב מ"מ אין לבעה"ב קנין בו כיון שיכול לחזור בו.
**ויסוד** נאמן לדברינו דבב"ב דף פ"ו ע"ב במה דתניא שם השוכר את הפועל לעשות עמו לגורן היום בדינר ולגורן יפה סלע אסור, אבל אם שכרו מהיום בדינר ליום מותר, ואמר בגמ' דסיפא דקא עביד בהדיה מהשתא לא מיחזי כאגר נטר וכתבו בתוס' וז"ל, נראה לרשב"א דהא דתנן באיזהו נשך מרבין על השכר ואין מרבין על המכר הרי דשרי להרבות על השכר כגון שנכנס מיד לתוך הבית דבענין אחר לא שרי להרבות כדאמרינן הכא עכ"ל, אבל המ"מ בפ"ז מה' מלוה הל' י"ב במה שכתב הרמב"ם השוכר את הפועל וכו' כתב וז"ל, וכתב הרשב"א וז"ל כתב מורי דדוקא פועל הוא דאסור בשאינו עושה מעתה שנראה כרבית הואיל ולא משתעבד פועל לגמרי מהשתא דהא יכול לחזור בו, אבל בשכירות קרקע שזכה בו מעתה זכיה גמורה שרי למימר ליה מהשתא כדינר ולקמיה יפה סלע עכ"ל, ופירוש אע"פ שאינו דר מעתה בחצר עכ"ל המ"מ, ומבואר להדיא מה שכתבנו, וגם נתבאר שיטת התוס' שהולכים לשיטתם, דגם שם אין מחלקין בין שכירות פועל לשכירות בית, ולכן אין מחלקין כאן בין שכירות פועל לשכירות ספינה.
**אח"כ** ראיתי בהגה"מ שמביא מקודם תי' ריב"ן שהבאנו, ואח"כ כתב ועוד יש לחלק דלעיל איירי בשכירות והכא בקבלנות ולא ביאר טעמו של דבר, אבל כונתו ברורה דדעתו ג"כ לחלק משום דבשכירות פועל לא קנה את הפועל, אלא דאינו מפרש דשוכר ספינה היינו ששכר הספינה לבד, אלא דשכר הספינה והבעל הספינה מוליך אותה, ומשום זה כתב דהכא בקבלנות והוא ע"פ ד' רבינו תם בתוס' בב"מ דף מ"ח דסופר שהשכיר עצמו אם משכו ממנו קולמוס אינו יכול לחזור בו, דדוקא פועל יכול לחזור ולא קבלן, ולכן גם כאן בעל הספינה הוא קבלן וכיון שמשך השוכר הספינה אינו יכול לחזור בו ולכן כבר נתחייב השוכר בשכירות הספינה וכמו שכתבנו.
**והנה** בפ' המקבל תנן המקבל שדה מחברו ואכלה חגב או שנשדפה אם היתה מכת מדינה מנכה לו מן חכורו, ואמר בגמ' ע"ז דהך משנה היא בין בקבלנות בין בחכירות ושוכר הוא כמו חוכר, וכן כתב הרמב"ם בפ"ח הל' ה' השוכר או המקבל וכו', וחזינן דשוכר שדה מחברו אף שקנה השדה לשכירות מ"מ אם אכלה חגב או נשדפה אם היתה מכת מדינה מנכה לו משכירותו אף דלא נעשה שום אונס בהשדה מ"מ כיון דשכירות הוא לזרעה ולקצרה וכיון דהוא מכת מדינה הוי כמו שוכר בהמה ומתה, דאינו משלם בעד מה שלא הלך וכן ספינה זו ויין סתם, אבל אם לא הי' מכת מדינה אמרינן דמזל השוכר גרם ולא הוי חסרון בהשדה, והוי כמו ספינה סתם ויין זה דהשוכר צריך לשלם, ועכשיו מבואר שיטת הרמב"ם גבי נעשית אנגריא דאף שאין סופה לחזור מ"מ צריך לשלם, משום דבאמת כל זמן שהבהמה קיימת אלא שאינו יכול להשתמש בשביל שלקחוה לעבודת המלך כיון שאין מחפשין בבתים לא הוי בגדר מכת מדינה, ולכן אמרינן בזה מזל השוכר גרם, והיינו דמזלו גרם שאינו יכול להשתמש בה ולא הוי כמו מתה הבהמה דמצד הבהמה אין כאן חסרון ולכן חייב לשלם כל השכר, כיון שכבר קנה הבהמה לשכירות וההיזק שלו, ואפי' חלתה הבהמה כיון שעכ"פ היא קיימת אמרינן דרק מזל השוכר גרם שאינו יכול להשתמש בה ודוקא במתה הבהמה לא אמרינן דההיזק הוא לשוכר דלא גרע ממכת מדינה דמנכה לו מן חכורו משום דמכת מדינה הוי חסרון בהשדה וכ"ש אם מתה הבהמה החסרון מצד המשכיר, אבל חלתה הבהמה דאין כאן חסרון אלא במניעת תשמישה בזה אמרינן דהחסרון לשוכר דמזלו גרם.
**ולפי"מ** שבארנו נוכל לבאר החלוק בין שכרו למשא או שכרו לרכוב עלי' דקאי בודאי על כל מה דתניא הבריקה או נשתטתה או נלקחה לעבודת המלך, וכן הוא בדברי הרמב"ם וכמש"כ, והחלוק הוא בזה דיש נ"מ בשכר הבהמה על מלאכה אם עיקר השכירות הוא ששכר הבהמה אלא שהזכיר איזה מלאכה תעשה אצלו, או דעיקר השכירות הוא ששכרה לעשות מלאכה זו ואז השכירות הוא על המלאכה ולא על הבהמה, והי' אפשר לפי"ז לחלק בלשון דאם שכר בהמה "על" משא או "על" רכיבה אז עיקר השכירות הוא להבהמה, ואם שכרה "לשאת" עלי' משא או "לרכוב" אז עיקר השכירות על המלאכה, אלא שאין אנו אומרים כן דאין מדייקין בזה בהלשון ואין לשון שכירות כמו "ברכה" דיש דיוק בלשון ב"על" או ב"ל", ולכן עיקר החלוק הוא לפי הענין, דאם לפי הענין יש קפידא דכשמתחיל המלאכה בבהמה זו שיגמור בה כל המלאכה אז אנו אומרים שהשכירות הוא על המלאכה, ואז לא אמרינן דאף שאינו יכול להשתמש בה יתחייב לשלם שהרי קנה הבהמה דהא לא שכרה בעצמה אלא שכר מלאכתה, אבל אם אין קפידא שדוקא בהמה זו תגמור את כל המלאכה, אז אמרינן ששכר הבהמה שממילא כשהוא בעלים עלי' יעשה בה מלאכה, אבל לא נחת בזה להתנות ששוכרה דוקא למלאכתה, ולכן שפיר אמרינן דכל זמן שהבהמה קיימת ולא נשברה והוא שכרה חייב בשכירותה, דמה שאינה יכולה עכשיו לעשות מלאכתו מזלו גרם, וכמו בשוכר קרקע ואכלה חגב או נשדפה, אם אינה מכת מדינה דאמרינן מזלו גרם ולא הוי חסרון בהקרקע.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Hiring 5:2:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Hiring 5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Hiring/r/5:2:1)

**מתה הבהמה או נשברה בין ששכרה לשאת בין ששכרה לרכוב אם אמר לו חמור סתם אני משכיר לך חייב להעמיד לו חמור אחר מכל מקום, ואם לא העמיד יש לשוכר למכור הבהמה וליקח בה בהמה בדמיה או שוכר בהמה בדמיה אם אין בדמיה ליקח עד שיגיע למקום שפסק בו, אמר לו חמור זה אני שוכר לך אם שכרה לרכוב עליה או לכלי זכוכית ומתה בחצי הדרך אם יש בדמיה ליקח בהמה אחרת יקח, ואם אין בדמיה ליקח שוכר אף בדמי כולה עד שיגיע למקום שפסק עמו ואם אין בדמיה ליקח ולא לשכור נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומות, שכרה למשא הואיל ואמר לו חמור זה ומת בחצי הדרך אינו חייב להעמיד לו אחר אלא נותן לו שכרו של חצי הדרך ומניח לו נבלתו.**
**השגת** הראב"ד. שכרה למשא הואיל ואמר לו וכו' עד ומניח לו נבלתו. א"א אין לזה שורש וענף שאין הפרש בין רכיבה לשאר משא ולשון ההלכות הטעתו שראה שם לרכוב ולאו בדוקא נקט לה עכ"ל.
**המ"מ** כתב על דברי הרמב"ם דזה תלוי בהגירסות אי גרסינן במילתא דרב לרכוב עלי', אבל לא ביאר טעמו של דבר דמאי נ"מ לענין מתה בחצי הדרך אם יש בדמי' ליקח או לשכור בין שכרה למשא או שכרה לרכוב עליה וזהו שהשיג הראב"ד, והנה לפי"מ שבארנו בהל' א' במה שמחלק הרמב"ם בין שכרה למשא או שכרה לרכוב לדין חלתה או נלקחה לעבודת המלך, משום דכששכרה למשא הי' עיקר השכירות על הבהמה, וכששכרה לרכוב הי' עיקר השכירות על הרכיבה, ומ"מ אין בזה נ"מ אלא לדין חלתה או נשתטתה או נלקחה לעבודת המלך, אבל מתה או נשברה אינו חייב בשכירות משום דעכ"פ אינו כלוקח ואינו חייב בשכירות אלא אם הדבר ששכר קיים ומניעת ההשתמשות אינו אלא מצד השוכר דמזלו גרם, נוכל בזה להסביר דגם בדין מתה או נשברה יש נ"מ בין שכרה לרכוב ובין שכרה למשא לדין אם חייב להעמיד לו חמור ואם יש בדמיה ליקח או לשכור דדוקא אם שכרה לרכוב דעיקר השכירות הי' על רכיבה עד מקום שהתנה, בזה שפיר אמרינן דכשהשכיר לו חמור זה על רכיבה שפיר זכה בזה החמור שאם יש בדמיו ליקח יקח לשכור ישכור, ואף שהקפידא בכלי זכוכית או לרכוב הוא שיגמור בבהמה זו כל המלאכה מ"מ אם מתה או נשברה יש גם בזה קפידא שיוכל להשיג בהמה אחרת על ידי זה ששכר בהמה זו והיינו שיקח או ישכור בדמיה כדי שיגמור מלאכתו, אבל אם שכרה למשא כיון שלא שכר אלא זה החמור ולא הי' עיקר השכירות על המשא, א"כ כשמת החמור למה יקח או ישכור בדמיו אחר דהא לא שכר אלא זה החמור ולא אחר, וכל זה בשכר חמור זה, אבל בשכר חמור סתם אין נ"מ בין שכר למשא בין שכר לרכוב כיון ששכר חמור סתם ונתן לו זה החמור לקיים תנאו, א"כ ודאי אם יש בדמיה ליקח או לשכור יקח וישכור אפי' בשכרו למשא כיון ששכר חמור סתם ויקח או ישכור מדמי הנבלה לקיים תנאו.
**והנה** הלח"מ מסתפק בכונת הרמב"ם גבי חמור סתם אם אין בדמיו ליקח ולשכור אם צריך השוכר ליתן לו בעד חצי הדרך שכבר הלך, וספיקו הוא אם מה שכתב הרמב"ם גבי חמור זה אם אין בדמיה ליקח ולא לשכור נותן לו שכרו של חצי הדרך קאי גם על חמור סתם, והנה ודאי שמפשוטן של דברי הרמב"ם מוכח דלא כתב זה אלא בחמור זה ולא בחמור סתם, וכמו שמוכיח הלח"מ דאל"כ ליכא נ"מ בין חמור סתם לחמור זה ולמה חלקם הרמב"ם וטעמא דבחמור סתם אף שלא נתחייב המשכיר להעמיד לו חמור מממון שלו, וכמו שכתב המ"מ דבמה נתחייב לו מ"מ זהו דוקא מממון שלו ממש, אבל שכרו של חצי הדרך שהלך ודאי נשתעבד שיגמור ויקיים תנאו דהא שכר ממנו חמור סתם על כל הדרך, ודוקא בחמור זה דאפי' שכרו לרכיבה, אבל עכ"פ הא לא שכר ממנו אלא חמור זה לרכיבה, ולכן מנבלתו שפיר יוכל ליקח ולשכור, אבל שכרו של חצי הדרך שהלך הרי הוא ממון המשכיר ואין לזה שייכות לחמור זה, אבל חמור סתם כיון שבעצם התנאי הי' חייב להעמיד לו חמור משלו רק שלא עשה ע"ז קנין שיתחייב לקיים תנאו, וא"כ שכר של חצי הדרך שהלך ודאי משועבד לקיום תנאו, דדמי השכירות הוא בעד כל השכירות של חמור סתם.
**אלא** דאכתי צריך באור בטעמא דמילתא דבמה חלוק היכי ששכרו לרכוב וחלתה או נשתטתה או נלקחה לעבודת המלך דכתב הרמב"ם דחייב להעמיד לו חמור, ואם לא העמיד יחזיר השכר ויחשוב על שכר כמה שהלך ואמאי לא אמרינן בזה דאם יש בדמיו ליקח יקח, וכן שהשכר בעד מה שהלך יהי' משועבד לקיים תנאו להעמיד לו חמור, והלח"מ עמד בזה וכתב דדוקא במתה כיון שיש לו עליו תרעומות כדכתב רש"י בשביל שהשכיר לו כחושה יש להחמיר עליו שהנבלה משועבדת ואם יש בדמיו ליקח יקח, אבל בנשתטתה אפי' תרעומות אין לו עליו דלא הי' לו לידע, אבל כל זה מיושב אם שכרה לרכוב אנשתטית קאי וכמש"כ הראב"ד, אבל לפי"מ שבארנו בהל' א' דדעת הרמב"ם הוא דקאי גם על חלתה או נלקחה לעבודת המלך, א"כ מה חילוק יש בין מתה לחלתה, ועוד דגם מה שכתב הלח"מ עפ"י דברי רש"י בטעמא דיש לו עליו תרעומות אינו מיושב בדברי הרמב"ם דרש"י פי' כן על מתה, אבל במה שהוכחנו וכן מפרש הלח"מ דברישא אינו נותן לו שכרו בעד חצי הדרך שהלך, הא הזכיר הרמב"ם מתה או נשברה ובנשברה אין טעם לחלק בין זה לנשתטתה.
**ונראה** דדוקא אם מתה או נשברה דהוי נמי כמו מתה אז אמרינן דחייב להעמיד לו חמור משום דמעיקר הדין מחוייב להעמיד לו כיון שהשכיר לו חמור סתם, וכמו שכתב הרמב"ם בזה דחייב להעמיד לו חמור אחר מכל מקום, אלא דמ"מ כתב ואם לא העמיד והיינו דאף דמעיקר התנאי מחוייב להעמיד לו מ"מ אם לא העמיד אינו יכול לכופו להעמיד לו מנכסיו משום דלא נשתעבד לו על נכסיו וכמש"כ מד' המ"מ, ולכן עכ"פ שכר חצי הדרך שהלך נשתעבד, וכן החמור נשתעבד דאם יש בדמיו ליקח יקח, וגם בחמור זה אמרינן שהשכירו כדי שיעשה מלאכתו באופן שאפי' מתה או נשברה יקח או ישכור בדמיה, כיון שאין חמורו קיים אבל בחלתה או נשתטית או נלקחה לעבודת המלך דמעיקר דינא חזינן כמו שיש חמור, ומה שאין יכול להשתמש בו הא אמרינן מזל השוכר גרם, ורק דכיון דשכר לרכוב הוי כמו ששכר אצלו על רכיבה, זה לא מהני אלא לענין זה שאינו מחוייב לשלם בעד חצי הדרך שלא הלך, אבל המשכיר אינו מחוייב לקנות ולשכור לו חמור וכן אינו יכול לקנות חמור בדמיו גם באמר לו חמור זה כיון שאין החסרון מצדו דמזל השוכר גרם שאינו יכול להשתמש בו, ורק השוכר הוא שיכול לפטור את עצמו מתשלומין של חצי הדרך שלא הלך, וע"ז הוא שכתב הרמב"ם שחייב להעמיד לו חמור אם ירצה בשכר חצי הדרך השני, ואם לא העמיד א"צ לחשוב לו אלא בעד שכר חצי הדרך שכבר הלך, ובאופן אחר יש לומר דלא אמרינן אם יש בדמיה ליקח או לשכור יקח וישכור אלא במתה או נשברה שאין החמור קיים דבזה אמרינן דניחא ליה לבעל החמור למכרו וכשאמר לו חמור זה שעבד לו החמור גם על זה, אבל בחלתה או נשתטית או נלקחה לעבודת המלך כיון שהוא דבר שאפשר להשתנות ושיהיה לבעל החמור חמורו שיוכל לעבוד בו לא ניחא ליה למכרו שרוצה אדם בקב שלו ולכן גם באמר לו חמור זה לא אמרינן ששעבד לו גם למכרו אף ששכרו למלאכתו.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Hiring 5:3:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Hiring 5:3:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Hiring/r/5:3:1)

-השמטות ומלואים-


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Hiring 5:3:2
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Hiring 5:3:2](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Hiring/r/5:3:2)

**שכר ספינה סתם ליין סתם הרי אלו חולקין בשכר:**
**וכן** הוא בגמ'. כתב בזה הסמ"ע בסי' שי"א סעיף ה' וז"ל ולכאורה נראה דבזה אפי' לא הוליכו עדיין חצי הדרך או שהוליכו טפי מחצי הדרך עכ"פ חולקים השכר כיון דאינו מועיל חזקתו של אחד מהם וצריך ליתן לכשנגדו החצי כיון ששניהם שוים בקיום התנאי ואין אחד מהם עדיין קיימו משווים ביניהם לחלק השכר, ה"נ נאמר לענין אם הוליכו פחות או טפי מחצי הדרך, מיהו אינו מוכרע עכ"ל, וכתב על זה הש"ך ולפע"ד הוא מוכרע ודוק עכ"ל, והנה מהא דאמר ר"פ בגמ' אבל ספינה סתם ויין סתם חולקים אין להקשות למה אמר זה דוקא על טבעה בחצי הדרך אם נימא דגם אם הלך מעט או חיסר מעט ג"כ חולקים, דר"פ לא בא לומר זה בדרך הלכה אלא לפרש הברייתא דאמר ר' נתן אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן ופריך בגמ' היכי דמי וכו', אמר ר"פ לא משכחת לה אלא בספינה זו ויין זה, אבל בספינה סתם ויין סתם חולקים, א"כ העיקר בא ר"פ לומר דבספינה סתם ויין סתם א"א לאוקמי הברייתא, אבל להלכה שכתב הרמב"ם הך דינא על טבעה בחצי הדרך קשה כיון דדין זה דספינה סתם ויין סתם הוא בכל אופן לא רק בטבעה בחצי הדרך, לא הי' לו לקבוע הדין באופן זה.
**והנה** בני הרב ר' צבי יהודה שיחי' הקשה לפי"מ שכתב הרמב"ן הובא במ"מ ובשו"ע דדוקא כשאין אחד מהם רוצה להשלים אבל אם זה מביא יינו וזה אינו מביא ספינה אם נתן שכר נמי יטול ויוציא מתחת ידו, וכתב הסמ"ע בשם הטור דה"ה נמי איפכא אם בעל הספינה מביא ספינה אחרת ואין בעל היין מביא יין אחר דצריך לשלם לו כל שכירתו, דלפי"ז אפי' אם שניהם אינם רוצים להשלים איך יתבע כל אחד את השני המוחזק, יאמר לו המוחזק עדיין לא קיימת תנאך ואיך תתבע ממני, ואף דאם יקיים התובע תנאו ישלם הנתבע הכל, אבל איך נוכל לפסוק דחולקין אם הנתבע יודע דהתובע ודאי לא יקיים תנאו, ונראה דבזה שפיר מובן דדוקא כמו שכתב הרמב"ם שטבעה בחצי הדרך דמעיקר הדין עשה בעל הספינה פעולתו בעד חצי הדרך ומגיע לו חצי שכרו, ורק שמצד התנאי שהתנו אינו מחוייב לשלם לו אלא כשיביא היין כל הדרך, וכן אם רוצה בעל הספינה להשלים ולהוליכו כל הדרך מחוייב בעל היין לשלם דעל זה התחיל במלאכה, ולכן כששניהם אינם מוכנים להשלים תנאם וזה אינו מביא יין וזה אינו מביא ספינה, אינו יכול כל אחד לטעון קיים תנאך דהא גם אתה אינך מקיים התנאי, לכן צריך בעל היין לשלם לו בעד חצי הדרך שהלך, וכן אם בעל הספינה מוחזק אינו יכול להחזיק אלא בעד חצי הדרך שהלך והשאר יחזיר דמצד קיום התנאי שום אחד מהם אינו יכול לטעון כיון ששניהם אינם מקיימים, ונמצא דהחלוקה היא מעיקר הדין שחולקים השכר לפי הדרך שהלך, ולפי"ז אם הלך פחות מחצי הדרך או יותר מחצי ישלם בעל היין או יחזיר בעל הספינה אם נטל הדמים, כפי חשבון.
**והנה** בהא דאמר רב שם השוכר את החמור לרכוב עליה ומתה בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומות ומוקים בגמ' כשאומר לו חמור זה ומשום דאמר לו אילו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב, והקשו התוס' דהשתא מיהא דלאו עד הכא בעי למיתי למה יתן לו שכר, ותירצו דמה דמוקים בלא שכיח לאגורי היינו לפי אותם דמים שהשכיר, אבל בטפי פורתא ימצא לשכור, ותי' ב' כתבו כגון שיוכל למכור סחורתו במקום שמת החמור, והרמב"ם והטור והמחבר כתבו ההלכה בסתם ומשמע דבכל גווני צריך ליתן לו שכר חצי הדרך, וגם הרא"ש לא הביא דברי התוס' רק בהג"א הובא, ומוכח שהפוסקים אינם סוברים כהתוס', וצריך ביאור דהא קושיית התוס' חזקה דאיזה טענה היא אילו עד הכא בעית למיתי דעכ"פ השתא אינו רוצה להשאר בחצי הדרך ולא יוכל לילך ברגל וגם חמור אינו מוצא לשכור למה יתן שכר בעד חצי הדרך.
**ונראה** עפ"מ שכתבתי בהל' א' בד"ה ובדעת הרי"ף, ליישב דעת הרי"ף והרמב"ם דבספינה סתם ויין זה צריך בעל היין לשלם גם בעד חצי הדרך שלא הלך, ובתוס' הקשו על זה דהא קיי"ל דכל אונס שלא הי' לבעה"ב לידע הוי פסידא דפועלים וכתבו בשם ריב"ם דאינו חייב אלא בעד חצי הדרך שהלך, וכן סובר הרא"ש, וכתבתי דשוכר בהמה או ספינה הוי קנין לזמן השכירות, אלא דמ"מ אם מתה הבהמה או נטבעה הספינה אינו חייב השוכר לשלם דהשוכר קנה קנין שכירות ע"מ להשתמש, ולא דמי ללוקח שנתחייב בדמים תיכף כשמשך, אבל בשכירות ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואינה משתלמת אלא לבסוף, והיינו שהקנין וחיוב דמי השכירות הוא בעד השתמשות, ולכן כשמשך הספינה ואמר לו ספינה סתם כיון שמצד בעל הספינה אין מניעה שישלים השוכר להשתמש בה, ורק השוכר לא יוכל להשתמש בשביל שאמר יין זה, לכן לגבי זה כבר נגמר חיוב הדמים של השוכר כיון שכבר קנה במשיכת הספינה להשתמש בה, וכיון שהמניעה היא מצד השוכר לא נפטר מחיובו, והא דאמרינן דכל אונס שלא הי' לבעה"ב לידע הוי פסידא דפועלים, זהו דוקא גבי פועל שהבעה"ב לא קנה אותו ופועל יכול לחזור בו, לכן אינו חייב הבעה"ב אלא דוקא בשביל עבודתו, אבל כשאינו עובד בו אפי' באונס הוא פטור.
**ובזה** מיושב מה שחייב השוכר חמור זה ומתה בחצי הדרך משום דאילו עד הכא בעית למיתי לאו אגרא בעית למיתב, אף דעכשיו לא הי' צריך לילך עד מקום זה אלא עד סוף הדרך, אך כונת הגמ' הוא דעכ"פ הלא נשתמש השוכר בהחמור כל חצי הדרך וכבר קנה החמור ונתחייב בדמי השכירות בעד כל מה שישתמש בהחמור, וכיון שמצד המשכיר לא הי' עיכוב דהא השכיר לו חמור זה כבר נתחייב השוכר בדמי השכירות בחצי הדרך שכבר הלך אף שאין לו תועלת בזה, דבזה לא נפטר השוכר משום טענת אונס כיון שכבר קנה החמור לדמי שכירותו.
**ובדברינו** מבואר ביותר מה שהתחלנו בדין ספינה סתם ויין סתם חולקין שהוא דוקא בטבעה הספינה בחצי הדרך, דאף שאין לבעל היין תועלת במה שהוליכה הספינה היין חצי הדרך, מ"מ כיון דמעיקר דינא קנה הספינה להתחייב בדמי שכירותו בעד זה שישתמש בה, וכיון שכבר השתמש בה חצי הדרך ומצד תנאי השכירות שניהם אינם רוצים לקיים תנאם, לכן מחוייב בעל היין לשלם דמי חצי הדרך, וגם בעל הספינה לא יוכל להחזיק אם נטל השכר יותר משכר חצי הדרך וכמו שבארנו.