## Even Ha'azel on Mishneh Torah, Inheritances Chapter 4

###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Inheritances 4:6:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Inheritances 4:6:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Inheritances/r/4:6:1)

**מי שהיה לו שפחה והוליד ממנה בן והיה נוהג בו מנהג בנים, או שאמר בני הוא ומשוחררה אמו, אם תלמיד חכם הוא או אדם כשר שהוא בדוק בדקדוקי מצות הרי זה יירשנו, ואעפ"כ אינו נושא בת ישראל עד שיביא ראיה שנשתחררה אמו ואחר כך ילדה שהרי הוחזקה שפחה בפנינו ואם משאר הדיוטות הוא ואין צריך לומר אם היה מן המפקירין עצמן לכך הרי זה בחזקת עבד לכל דבר, ואחיו מאביו מוכרין אותו, ואם אין לאביו בן חוץ ממנו אשת אביו מתייבמת, וזה הוא הדין שיראה לי שהוא הולך על עיקרי הקבלה, ויש מי שלא חלק בין כשרים לשאר העם אלא לענין שלא ימכרוהו אחיו בלבד ויש שהורה שאפי' ליורשו לא נחלוק בישראל.**
**השגת** הראב"ד. מי שהיתה לו שפחה וכו' עד על דבר זה. א"א בגמרא לא מצאנו בה עיקר דבר זה אבל קצת הגאונים מפולפלים חלקו בין שפחת אחרים לשפחה שלו, וגאון אחר חולק עמו, מכל מקום לא מצאנו חלוקתם אלא שבעל סתם, אבל אם העיד עליו שאמו משוחררת לא דברו ולענין ירושה ירשנו עכ"ל.
**המ"מ** הביא דברי הרי"ף במה דתנן ביבמות דף כ"ב מי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשת אביו מן היבום וכו', ובנו לכל דבר חוץ מי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית וז"ל כתוב בהלכות אמרי רבואתא הני מילי שפחה דאחרים דומיא דנכרית דלית ליה קנין בגוה, אבל שפחה דידיה לא, דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והאריך הרי"ף וסוף דבריו לחלק דגבי איסורא נקיטינן לחומרא ולענין ממונא נקטינן לקולא ולא ירית ליה אבל איהו גופיה לא מזבני ליה יורשים, וכתב על זה המ"מ דהרמב"ם סובר דאין לחלק בין שפחה לשפחה כמו דבנכרית ליכא לאיפלוגי בין נכרית לנכרית, ולכן כתב הרמב"ם בפ"ט מהל' עבדים ישראל שבא על שפחה כנענית אע"פ שהוא שפחתו הרי הולד כנעני לכל דבר, והביא המ"מ שכן מבואר במכילתא דר' נתן דריש מקרא דהאשה וילדיה שילדיה עבדים, וכתב עוד המ"מ דאין לומר בזה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, דאפי' תמצא לומר ששחררה מ"מ עשה בעילתו בעילת זנות, דהא אכתי פנויה היא ואינה אשתו, ועוד הביא דברי הרמב"ם פ"י מהל' גירושין דלא אמרינן חזקה זו אלא במקום שיש צד קדושין, אבל פנוי שבא על פנויה אפי' בפני עדים אינה צריכה גט, וזה מוכח ממשנה דאנוסת אביו ומפותת אביו, ורק לענין ירושה כאן חלק בין הי' הבועל תלמיד חכם או לא משום דירושה בידו הוא להנחילו ולתת לו נכסיו במתנה, ואוקמינן חזקת כשרות של האב כנגד חזקת שפחות של זו וסמכינן אהאי מיגו, וכתב עוד המ"מ ושמא יקשה על דברי רבינו מהא דאמר בגיטין דף ל"ט, עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות, ופריך מברייתא דהכותב שטר אירוסין לשפחתו דר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת, ותירצו כשרבו השיאו אשה, ופריך מי איכא מידי דלעבדיה לא מיעבד איסורא, ואיהו עביד איסורא פירוש שנושא שפחתו, ותירצו דא"ל צאי בו והתקדשי בו פי' זה יהי' לך שטר שחרור ושטר אירוסין, איגלאי מילתא דלא שחררה קודם, ופליגי אם יש בלשון הזה לשון שחרור, ומוכח דעד כאן לא פליגי רבנן אלא בדאיגלאי דקודם לכן לא שחררה, ויש לתרץ דהתם בשטר אירוסין משמע ממעשיו שהוא רוצה אותה דרך אישות, אבל בבא עליה שלא בקדושין אדרבא משמע ממעשיו שהוא רוצה דרך זנות, עכ"ל.
**והנה** דברי המ"מ אינם מיושבים חדא במה שכתב בטעמא דחלק הרמב"ם לענין ירושה אם היה הבועל ת"ח משום שיכול ליתן לו במתנה, והוא תימה דא"כ הי' לו לחלק בין היו לו הנכסים שהוריש קודם או שקנה אותם אחר כן, דאין לו מיגו דאין אדם מקנה דשלבל"ע, כדאמר הגמ' בדף קכ"ז לגבי יכיר, איברא דבדף קל"ד ע"ב במה דתנן זה בני נאמן, ואמר ע"ז ר"י אמר שמואל דהוא ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום, פי' רשב"ם דמיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כי אמר נמי בני הוא וירשני נאמן, ואי משום נכסים הבאים לאחר מכאן אתא לאשמעינן הא לאו מילתא היא דודאי אינו נאמן וכו', וחילק מדין בכור דהתם ידעינן שהוא בנו והאריך שם, וכן כתבו שם התוס', אבל הרא"ש שם חלק עליהם וכתב בפשיטות דאפי' בנכסים הבאים לאחר מכאן נאמן, וכן מבואר בשו"ע מדברי הטור בשם הרא"ש, ועוד דלדבריו סותר הרמב"ם שיטתו דבפ"ט מהל' עבדים הל' א' כתב ישראל שבא על שפחה כנענית אע"פ שהיא שפחתו ה"ז הולד כנעני לכל דבר, ונמכר ונקנה ומשתמשים בו לעולם כשאר העבדים, וכיון שכתב בסתם ה"ז הולד כנעני לכל דבר, וכתב זה בהלכות עבדים ולא דוקא לדיני איסורין, ולא חילק בין שהיה הבועל ת"ח או לא א"כ אינו סובר שם לחלק בזה.
**אלא** דבאמת הרמב"ם לא חילק כאן אם הבועל ת"ח לענין זה דבבעילה לבדה נאמר אינו עושה בעילתו בעילת זנות, דהא כתב בפירוש והוליד ממנה בן, והיה נוהג בו מנהג בנים, או שאמר בני הוא א"כ לא כתב גם בת"ח טעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וענין זה לא כתב בהלכות עבדים ואין כאן סתירה לדבריו, ומה שחילק בין אם הבועל ת"ח או משאר הדיוטות, זהו משום דאם הוא הדיוט אינו יודע לחלק ולידע דבן שפחתו שבא עליה אינו בנו, וכיון שכל דינו בזה הוא רק משום דאם היה נוהג בו מנהג בנים, והוא ת"ח הוי כמו שאמר זה בני, וכבר כתבנו דבזה בני אינו משום דבידו ליתן לו במתנה, אלא משום דהתורה האמינתו, וכמו שכתב הרא"ש, ואפשר דטעמא הוא דילפינן מקרא דביום הנחילו את בניו דאב נאמן על בנו לומר שהוא בנו, אף שאין לו עדים.
**ולבאר** הענין בשלימות נעתיק כאן מה שכתבתי בפרק ט' מהלכות עבדים הלכה א' שהבאתי למעלה שכתב שם ישראל שבא על שפחה כנענית אע"פ שהיא שפחתו ה"ז הולד כנעני לכל דבר וכתבתי שם וז"ל ולבאר עיקר דין בא על שפחתו נביא בזה דברי הרמב"ם בפ"י מהל' גירושין ודברי הראב"ד שם וז"ל בהל' י"ט, שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד, או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי אשתו היא, ובאשה הוא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות עד שיפרש שהוא בעילת זנות, או עד שיפרש שעל תנאי הוא בועל, אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות, עד שיפרש כי הוא לשם קדושין, ואצ"ל בשפחה או עכו"ם שאינה בת קדושין שאין חוששין להן כלל, והרי הבן מהם בחזקת עכו"ם ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה, וכתב על זה הראב"ד וז"ל בעכו"ם הוא כדבריו שהרי אין בידו לגיירה, אבל בשפחתו שיש בידו לשחררה דבריהם קרובים ולא שביק היתרא ואכיל איסורא וכו' עכ"ל, ודברי הרמב"ם צריכים באור שכל עיקר בא כאן לברר דלא כדעת הגאון, וא"כ למה כתב ואצ"ל בשפחה או עכו"ם דלמה הזכיר עכו"ם אטו עכו"ם בדידיה תלי שיגייר אותה, וכמו שכתב הראב"ד, והמ"מ פ"ד מהל' נחלות כתב דאין לחלק בין שפחה לשפחה כמו דבנכרית ליכא לאפלוגי בין נכרית לנכרית, ומשמע דסובר דזהו שהשוה הרמב"ם עכו"ם לשפחה, אבל אין בזה שום הוכחה דבעכו"ם אין מקום לחלק, אבל בשפחה דיש לחלק דבשפחה שלו שיכול לשחררה אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מנלן דלא מחלקינן.
**והנה** המ"מ שם הקשה על דברי הרמב"ם מהא דאמרינן בגיטין פ' השולח בהא דתניא הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת, וחכ"א אינה מקודשת דפריך על הא דאמרינן עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות, ומשני דברייתא כגון שאמר לה צאי בו והתקדשי בו דמוכח דבסתם שטר אירוסין יצא לחירות עמש"כ שם, ונראה דעיקר תלוי בבאור ד' הגאון בבא על שפחתו, אם כונתו דע"י חזקה זו נאמר שודאי שחררה מקודם בשטר שחרור, או דהכונה דעכשיו בשעת ביאתו שחררה, אבל באמת לפי"ז א"כ אכתי חסר לה שטר שחרור ונפקע רק השעבוד, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ח הל' י"ז, וא"כ אין בניה נחשבים לישראלים וממילא אינם בניו, וע"כ כונת הגאון ששחררה מקודם, ובגמ' שם כדפריך על הא דעבד שנשא בת חורין בפני רבו דיצא לחירות, מהא דהכותב שטר אירוסין לשפחתו, ומוקים כשרבו השיאו אשה פריך על זה ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה איסורא, ואיהו עבד איסורא, וקשה דאם נימא דאפי' אם יצא לחירות הוא מעוכב גט שחרור, ומעוכב ג"ש אסור בבת חורין, כדאיתא שם להדיא ולא נחלקו רש"י ותוס' שם אלא אם אסור בשפחה, אבל בבת חורין ודאי אסור, וע"כ צריך לפרש דמה שאנו אומרים יצא לחירות היינו משום דודאי שחררו מקודם ע"י שטר שחרור.
**אכן** בפ"ח הל' י"ז כ' הרמב"ם דעבד שהשיאו רבו בת חורין או שהניח לו תפלין בראשו, או שאמר לו לקרות ג' פסוקים בס"ת בפני צבור דיצא לחירות, שכופין את רבו לכתוב לו ג"ש ואין לומר דאף דאמרינן דכבר כתב לו ג"ש מ"מ כיון שאין להעבד ג"ש כופין אותו לכתוב ג"ש מחדש, דהא כתב הרמב"ם שם מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר לו עליו שעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה שאינו יכול לחזור בו כופין אותו לכתוב לו ג"ש אע"פ שעדיין לא נתן, ומוכח מדבריו דבכל הני דיני אין אנו אומרים דזהו הוכחה שכבר שחררו בג"ש, דא"כ אין ראיה לדינו זה, וע"כ דמפרש דבכל הני אמרינן דעכשיו שחררו וצריך גט, וא"כ קשה טובא מה דאמר בגמ' דמי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד איסורא דהא עכ"פ גם עכשיו הוא איסור, וע"כ צ"ל דהרמב"ם מפרש דעיקר הוא שלא יהי' ביאת איסור, ולכן כשהשיאו רבו אשה דמוכח מזה דמשחררו עכשיו, בזה כונתו שעתה קודם ביאה יכתוב לו גט שחרור, ואף דיהי' צריך קדושין מחדש אה"נ דיאמר שיקדשנה מחדש, ומה שהשיאו עכשיו הוא רק לאלם ולחזק הקשר ביניהם, ואף דאם הי' ברכת נשואין יש בזה איסור של ברכה לבטלה, יש לומר עפ"מ שכתב הנתיבות סי' רל"ד דבאיסור דרבנן לא הוי עבירה בשוגג, ומשכחת לה דהמברך לא ידע שהוא עבד, ואפי' לדעת הרמב"ם דברכה לבטלה עובר על לא תשא, מסתבר דזהו דוקא במזיד דזהו לשוא, אבל כשחשב המברך שהוא בן חורין אינו לשוא.
**איברא** דאכתי אינו מיושב דהא אחר שיכתוב לו ג"ש הא צריך טבילה להכניסו בדין ישראל גמור, וכתב הרמב"ם בפי"ג מהל' איסו"ב דטבילת עבד הוא בפני ג' וביום כגר שמקצת גירות הוא, וקשה קצת לומר דכשהשיאו אשה, דעתו שקודם ביאה יטבילה בפני ב"ד, ואף דלא שייך בזה לומר מי יימר דמזדקקי ליה כדאמר בקדושין דף ס"ב דזה בגר שצריך לדחותו, אבל עבד ודאי יזדקקו, מ"מ קשה לומר כן, דלא דמי לשטר שחרור שבידו תיכף לכתוב לו, אכן לפי"מ שביאר אדמו"ר זצ"ל בספרו חדושי רבינו חיים הלוי פי"ג מהל' איסו"ב הי"ב דדין היתר בבת ישראל אינו תלוי בדין גמר הגירות ע"י טבילה, אלא דכיון דיצא מכלל עבד ע"י שחרור, ואינו בכלל עם הדומה לחמור כבר תפסי קדושין, ומותר בבת ישראל, א"כ מיושב דא"צ אלא שטר שחרור שיוכל ליתן לו תיכף.
**ועתה** מיושב קושיית המ"מ וגם מה שעמדנו בדבריו דלמה הזכיר עכו"ם, דכיון דדעת הרמב"ם דכל הני דיצא לחירות אינו אלא שנפקע השעבוד וכופין אותו לכתוב לו ג"ש, א"כ לא יועיל זה כלום בבא על שפחתו, דאפי' אם פקע השעבוד אכתי שפחה היא ואסורה לו, וממילא גם שעבודה לא פקע כיון דלא נוכל להוכיח מזה ששחררה, דעכ"פ לא נוכל לומר אח"כ דמשום א"א עושה בעילתו ב"ז בא עליה לשם קדושין דהא אכתי לא תפסי בה קדושין, ועכשיו מבואר שפיר מה שהזכיר הרמב"ם עכו"ם דכיון דזה דנימא דעכשיו שחררה לא מהני כלום, וע"כ דנימא דכבר שחררה מקודם, א"כ גם בבא על הנכרית נימא דבודאי נתגיירה, ונאמין לו על הבן לפטרה מן היבום, כמו באומר זה בני וכיון שאין אנו אומרים כן בנכרית כדמוכח ממתני' דיבמות דף כ"ב שהביא המ"מ, ה"נ לא נאמר כן בשפחה, דכיון שהוא רק בתורת הוכחה דנימא דודאי לא עביד איסורא, א"כ אין נ"מ מנכרית לשפחה דאף דנכרית אין בידו לגיירה, מ"מ נימא דמדבא עליה מוכח שודאי נתגיירה מדעתה והוי כמו שאומר שנתגיירה, וכיון דמוכח ממתני' דאינו בנו לפטור מן היבום משום שאנו מעמידין אותה בחזקתה שהיא נכרית, ה"נ מעמידין השפחה בחזקתה, ולדעת הרמב"ם בפ"ד מהל' נחלות אפי' אומר אח"כ כשכבר ילדה הבן שבנו הוא ושאמו נשתחררה אינו נאמן ואינו יורשו ולא מתייבמת, אף דתנן בב"ב דף קל"ד דזה בני נאמן ליורשו, ולפטור מן היבום זהו באומר על מי שאינו מוחזק לבנו, אבל אין לנו חזקה כנגדו, אבל בנו מן השפחה שהיא מוחזקת לשפחה אינו נאמן.