## Even Ha'azel on Mishneh Torah, Marriage Chapter 12

###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Marriage 12:4:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Marriage 12:4:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/12:4:1)

**ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשי ידי האשה כנגד מזונותיה ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסי' וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה, אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספקו לה מעשה ידיה במזונותי' ומפני תקנה זו יחשבו המזונות כתנאי הכתובה.**
**לפיכך** אם אמרה האשה איני ניזונית, הלח"מ הביא קושית הר"ן בכתובות ע"ד הרמב"ם שפסק כאן כר"ה דיכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ובפ"ו מה' ערכין כתב דאם אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשי ידי' קדש הא למה זה דומה לאומר אילן זה קדש שכל פירות שיעשה להבא קדש וכן כל כיוצא בזה, ובגמ' מבואר דלר"ה דאינו יכול לכופה למע"י פליג אדר"ל, ואפי' אמר לה בפירוש ל"מ דלאו דידי' נינהו, דאם באמר לה בפירוש יקדשו ידיך מהני א"כ לר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אפילו כי לא אמר כמאן דאמר דמי וא"כ לא פליג ר"ה אדר"ל, ומוכח דלר"ה ל"מ אמר יקדשו ידיך לעושיהן.
**והנה** הכ"מ בפ"ו מערכין תי' דלר"ה ל"ש לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דכיון דעכ"פ אם תאמר א"נ וא"ע לא מהני דבריו א"כ ע"כ הוציא דבריו לבטלה, אבל עכ"פ כל שלא אמרה א"נ וא"ע יש נ"מ דאם אמר יקדשו ידיך לעושיהן לא הוי דשלבל"ע דכ"ז שלא אמרה הוי ידי' משעבדים לו להקדישן, והנה תירוצו אינו מבורר כ"כ דמ"מ אפשר לומר א"א מוציא דבריו לבטלה דאם מקדיש את מע"י ה"ה לבטלה מעכשיו אבל אם מקדיש ידי' אינו לבטלה אלא אם תאמר איני ניזונית ואיני עושה, ובפרט אם נאמר כהרא"ה בש"מ דאם אמרה א"נ וא"ע כבר הפסידה דין מזונות וא"י לחזור בה א"כ אפשר דלא חשש לזה ומה שהקדיש הא לא קתני דוקא אם הקדיש לעולם דהא גם אם הקדיש לזמן מתוקמא שפיר ואפשר דכיון דבסתמא קתני ומשמע דהקדיש לעולם לכן הוי לבטלה דודאי תאמר א"נ וא"ע, ומ"מ הוא דחוק.
**והלח"מ** תי' עפ"י מה שכתבו התוס' דף נ"ח בד"ה מאי לאו בניזונית דהיינו שהיא רוצה לזונה אבל כשהוא זנה ממש קדוש מע"י והיינו במתני' לר"מ דסבר אדם מקדיש דשלבל"ע וא"כ לדידן נמי באמר יקדשו ידיך לעושיהן מהני, ולכן הרמב"ם מיירי בזנה ממש ושפיר כתב דבאומר יקדשו ידיך לעושיהן קדוש מע"י, אכן באמת עוד אינו מבואר דהא עכ"פ במשנה דתנן ה"ז עושה ואוכלת מיירי לר"ה דקיי"ל כותי' ברוצה לזונה ומ"מ אשמעינן מתני' דעושה ואוכלת משום דיכולה לומר א"נ וא"ע, והרמב"ם דתפס מקודם לשון המשנה וכתב דהקדיש מע"י ה"ז עושה ואוכלת והמותר חולין היינו נמי ע"כ באינו זנה ממש דהא כ' עושה ואוכלת, ואף דכתב המותר חולין מ"מ תפס לשון המשנה דהיינו דזהו פשוט דמה שצריכה למזונות היא עושה ואוכלת אפי' בלא דין דא"א מקדיש דשלבל"ע אלא אפי' המותר נמי חולין זהו ע"כ פשוטו של לשון הרמב"ם, וא"כ עכ"פ לא מיירי הרמב"ם ברישא בזנה ממש דהא אמר ה"ז עושה ואוכלת וא"כ למה כתב בסיפא דאם אמר יקדשו ידיך לעושיהן כל מע"י הקדש, וגם בל"ז שכתב הרמב"ם ברישא ה"ז עושה ואוכלת יש להתפלא על מה שהשמיט הרמב"ם דין המשנה לדידן דאף דבמתני' תנן זה לר"מ גבי הקדיש מעשה ידי' מ"מ הוי לי' להרמב"ם להשמיענו להלכה דכיון דיכולה לומר א"נ וא"ע ה"ז עושה ואוכלת אפילו באמר יקדשו ידיך לעושיהן דהא בגמ' לא נזכר דין זה מפורש ורק הרמב"ם כתבו בעצמו ממה דמפרש דביקדשו ידיך לעושיהן אפילו רבנן מודו עכ"פ הי' לו להשמיענו דינא דמתני' דעושה ואוכלת ובפרט דברישא הזכיר הא דעושה ואוכלת שלא לצורך כלל כיון דשם הוי דשלבל"ע
**והנה** זה צריך לומר בפשיטות דמקור דברי הרמב"ם הוא משום דמפרש ד' הגמ' דמתוך שיכול לכופה נעשה כמו שאומר יקדשו ידיך לעושיהן, דהיינו דמתוך שיכול לכופה לכן נעשה כמו שאמר אבל אם אמר יקדשו ידיך לעושיהן לכו"ע מהני רק הא דמתוך שיכול לכופה גורם דאמרינן נעשה כמו שאמר, וזה הרגיש הר"ן לפרש כן בדעת הרמב"ם אלא דמקשה הר"ן דא"א לומר כן בדעת הרמב"ם דעל נעשה כמי שאמר לא צריך להא דיכול לכופה אלא משום דסבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה.
**אך** באמת יש לעיין איך רוצה הר"ן לפרש דברי הרמב"ם אם בזנה גם עכשיו או בשאינו זנה דלכאורה אפשר דמפרש דבריו בזנה גם עכשיו וכמו שמפרש הלח"מ והר"ן סובר דכיון דקיי"ל שא"י לכופה אינו יכול כלל לומר יקדשו ידיך לעושיהן וזהו עיקר קושיית הר"ן משום דמפרש הגמ' דהא דמתוך שיכול לכופה מהני לא שנוכל לומר נעשה דע"ז מהני הא דא"א מוציא דבריו לבטלה, אלא דמתוך שיכול לכופה מהני שיוכל לומר יקדשו ידיך לעושיהן, ועכשיו באמת לא תירץ הלח"מ כלום דהא עיקר קושיית הר"ן דישאר דשלבל"ע ומה שתירץ הלח"מ עפ"י דברי התוס' הא התוס' לא כתבו זה אלא לר"מ דאין חסרון משום דשלבל"ע אליבא דרב הונא ולר"ל באמת משום שיכול לכופה, וממילא דעל קושיית הר"ן לא תי' הלח"מ כלום.
**אכן** בעיקר דברי הלח"מ לאחר העיון נראה דהולך כשי' הש"מ שדייק מדברי התוס' ד"ה מאי לאו בניזונית דס"ל דאם הי' זן אותה בשעת הקדש כבר קדושים מע"י ואינה יכולה לומר א"נ וא"ע ודייק זה ממש"כ התוס' לא כשהוא זן אותה קאמר וכו' כדאמר לקמן אי במעלה לה מזונות מ"ט דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש פירוש גם מחיים יהא קדוש, ואי כוונתם דאכתי היא ניזונית והולכת א"כ למה הוצרכו להביא ראי' מלקמן הא קתני להדיא עושה ואוכלת, והנה איברא שדיוקו של הש"מ הוא דיוק נכון אבל מ"מ דבריו לא מסתברים לכאורה דמה מהני מה שהיתה ניזונית בשעה שהקדיש כיון שבכל יום יכולה לומר א"נ וא"ע, ומה שהוצרכו התוס' להוכיח מלקמן היינו שלא נאמר דאף שהיום זן אותה מ"מ גם אחר שלקחה מזונותי' ועשתה אח"כ מע"י יכולה לומר א"נ וא"ע דלא נאמר שמע"י של כל יום הוא בעד מזונות של כל יום, אלא דבכל פעם כשיבא להוציא ממנה מע"י תוכל לומר שמעתה א"נ וא"ע ולא נתחשב עם מה שכבר אכלה היום, וע"ז מביאים התוס' ראי' מהא דאמר לקמן אי במעלה לה מזונות מ"ט דמ"ד לאח"מ קדוש, והוסיפו בתוס' לומר פי' גם מחיים יהא קדוש, והיינו אמאי אינם סוברים רב ושמואל כראב"א דמחיים קדוש דהיינו דקדוש תיכף כיון שזנה היום ולא אמרי' דלא יקדש בשביל דיכולה לומר אח"כ א"נ וא"ע, ומדויק היטב ד' התוס' שכ' פירוש גם מחיים יהא קדוש שהדברים מיותרים לגמרי אלא דמשמע להתוס' דכדפריך הגמ' מ"ט היינו דיסברו לגמרי כראב"א דמחיים קדוש היינו תיכף ומזה הביאו ראי' דאם כבר קבלה על מזונותי' היום בשעת ההקדש כבר חל הקדש על מע"י שתעשה היום ולכן ע"כ מאי דאמר מאי לאו בניזונית היינו דמקודם זנה וגם עכשיו רוצה לזונה אבל עוד לא קבלה היום מזונותי' ואינה רוצה לקבל.
**אכן** גם לפי"ז לא יתיישב קו' הר"ן שהקשה דכיון דא"י לכופה הוי דשלבל"ע, דגם אם נימא כהש"מ דאחר שזנה אינה יכולה לומר א"נ וא"ע עכ"פ כיון דקודם ההקדש היתה יכולה לומר א"כ אינה ברשותו להקדש, והנה אם נאמר כמש"כ הכ"מ ושהרמב"ם לא יסבור כהרא"ה דאם אמרה א"נ וא"ע הפסידה דין מזונות, א"כ ע"כ שיכולה לומר תמיד א"נ וא"ע וכיון שתאמר לכן לא שייך לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, דודאי הוי דבריו לבטלה א"כ יקשה ג"כ מה שהקשיתי על הלח"מ דלפ"ז אם אומרת א"נ וא"ע לא חל ההקדש גם באמר יקדשו ידיך והו"ל להרמב"ם להשמיענו זה, ובפרט שכתב מקודם ה"ז עושה ואוכלת וע"כ דבאינו זנה איירי וכמש"כ לעיל.
**אכן** לפ"מ שחפצתי לומר דעיקר הנ"מ הוא דאם אינו יכול לכופה אין תלויים מעשה ידי' בקדושת ידי' כיון דגם אם קדוש ידי' אינו מוכרח שיהי' מעשה ידי', ולכן באמירת מעשה ידי' אינו מקושר בזה לקדושת ידי' ודוקא אם יכול לכופה אז אמרינן דמקושרים יחד דאם רק מקדיש ידי' הרי יש כאן בודאי מעשה ידי' ולכן עכשיו שפיר נוכל לומר דמכיון שהקדיש אין ביכלתה להפקיע את ההקדש ורק שזהו דוקא לענין שלא תוכל ליהנות במעשה ידיה אבל עכ"פ לא יוכל לכופה לעשות, ונאמר דעכ"פ אינו יכול לכופה לעשות זה אינו לבטלה דהא ע"כ צריכה למזונות וכיון שנאמר שאינה יכולה לומר א"נ וא"ע לבטל ההקדש הרי תצטרך לעשות לקבל מזונות.
**ובטעמא** דנימא דיסבור הרמב"ם דלא תוכל לומר א"נ וא"ע היינו דיסבור הרמב"ם דדין א"נ וא"ע הוי הפקעה וכיון דמעיקרא היה קדוש ועכשיו היא באה להפקיע אינה יכולה להפקיע כיון דסובר הרמב"ם דקדושת דמים ג"כ מפקיע מידי שעבוד כמש"כ בפי"ח מהל' מלוה ובפ"ז מה' ערכין. ואף שכתבנו שד' הש"מ תמוהים במה דסובר דכיון שהתחיל לזונה אינה יכולה להפקיע, היינו דוקא אם הקדיש מעשה ידי' דאינם קדושים עד שעה שיעשו ויזכה בהם הבעל וכיון דאומרת א"נ וא"ע א"כ לא זכה בהם שעושה לעצמה, אבל בהקדיש הידים כיון שעכשיו כבר קדושים אינה יכולה להפקיע, ועכשיו מיושב שפיר דברישא אומר ה"ז עושה ואוכלת היינו אפי' אם לא הי' הדין דא"א מקדיש דשלבל"ע ונ"מ אפילו אם יאמר יהיו קודש דסובר הרמב"ם דלא גרע בשביל דשלבל"ע וכמש"כ.
**והנה** דברי הרמב"ם אינם מובנים במש"כ אבל אם אמר הבעל איני זנך וכו' אין שומעין לו שמא לא יספקו לה מע"י במזונותי', דהא כיון דמזונות דאורייתא ומזוני עיקר א"כ מה"ת אינו יכול לומר איני זן ואיני נוטל מע"י בדלא ספקה ובדספקה הא באמת יכול לומר צאי מע"י במזונותיך כדאיתא בכתובות דף ע' וכתב כן הרמב"ם בפ"ז מרוצח, וכן במה שסיים הרמב"ם ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה, צריך ביאור דלאיזה דין כתב זה כיון דעיקר המזונות מדאורייתא, ונראה דכונתו בזה לשיטתו בהל' י"ח ובפי"ז הי"ט דמוחלת כתובתה אין לה מזונות כדאמרי' בכתובות דף נ"ג היינו אפילו בחיי הבעל ולא כשי' רש"י, ובאמת תימה דהא סובר דמזונות דאורייתא ואינם מתנאי הכתובה לזה חידש הרמב"ם דהך דינא שלא יוכל לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך שמא לא יספקו זה מתנאי כתובה דמעיקר דין התורה אינו חייב לזונה אלא כל יום ואינו חייב להניח לה היום למחר ונ"מ שהי' יכול לילך למה"י ולומר לה צאי מע"י במזונותיך, אלא שמן התקנה הוא מתנאי כתובה שאינו רשאי להניחה באופן זה שאח"כ לא יהיה לה מזונות, וזה מש"כ בהל' כ' הבעל שאמר בשעה שהלך למ"ה טלי מע"י למזונותיך אין לה מזונות שאילו לא רצתה בדבר ולא סמכה דעתה הי' לה לתובעו וכו' ומוכח שיכולה לעכב שלא ילך למה"י עד שיניח לה מזונות על משך זמן שיראו הב"ד וכן פרש"י בדף ק"ז, ולכן מבוארים דבריו במש"כ שמפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה, והיינו שעכשיו אחר התקנה גם עיקר המזונות נחשב מתנאי הכתובה, ולכן כשמחלה כתובתה כונתה למחול כל חוב המזונות, דאף שעיקר חיוב מזונות הם מן התורה מ"מ אמרינן שדעתה למחול כל החוב שיש לבעלה על מזונות שלה, (ועמש"כ רבנו בהל' כ' באופן אחר).
**ולפ"ז** נתעוררתי בדין מזונות האשה מבעלה שלא מצאתי גילוי כעת אי מדינא דגמ' דוקא מקרקעי או אפילו מטלטלי, ולכאורה נראה דלשיטת הרמב"ם דמזונות דאורייתא א"כ מ"ש מבע"ח דקיי"ל מני' אפי' מגלימא דעל כתפי', אכן לפמש"כ בשי' הרמב"ם דהכניסו כל עיקר דין מזונות בתנאי כתובה, א"כ לא עדיף מכתובה.
**והנה** רש"י מפרש במתני', המותר היינו שהקדיש המותר, ומפרש מע"י היינו רק מע"י שמחוייבת, והמותר היינו המותר מה' סלעים והמותר הוא בבא בפ"ע ולא קאי ארישא דעושה ואוכלת דלפ"ז הי' צריך להיות המותר המותר מכדי מזונותיה ובגמ' מוכח דמותר היינו מותר מה' סלעים דהא אמרינן לראב"א דמזונות כנגד מותר וזה אין סברא כלל דמזונות יהי' כנגד מה שעושה יותר מכדי מזונותי', ופשטות דמידי דקייץ ומידי דשכיח משמע דהוא על מותר מה' סלעים, והנה הרא"ש הובא בש"מ רוצה לפרש דקאי אמתני' אלא משום דסתמא דמילתא הכי דמע"י מכוונים כנגד מזונות וכדקתני במתני' ה"ז עושה ואוכלת, והמותר הוא מותר על מזונותי' שהוא ג"כ מותר מע"י, ודחיק דמאי פסקא דכל אשה אוכלת כנגד מע"י הקצובים, והנה לר"ה דטעמא משום דהוי כאילו אמרה א"נ וא"ע א"כ פשוט דגם מותר מזונותיה שייך לה אלא לר"ל דטעמא משום דאינה ניזונית א"כ המותר צריך להיות הקדש, ואולי אפשר לומר דכיון דעפ"י דין מגיע לכל אשה שיעור מזונות שקצבו חכמים ולפ"ד הרא"ש הוא מכוון עם קצבת מע"י ואי שמותירה משיעור זה ה"ז מותר מזונות דשייך לבעל גם לר"ה אבל אין על זה שם מע"י והיינו דיכולה ליקח קצבת המזונות השייך לה ממה שתעשה מע"י הקצובים ויהי' שייך לה ורק אח"כ שתשאיר יהי' שייך להבעל מדין מותר מזונותיה ולא יהיה קדוש. עכ"פ לפ"ז גם לפי' הרא"ש לא שייך מותר למע"י, וא"כ הי' אפשר באמת שתאמר א"נ וא"ע ויהי' שייך המותר לבעל כשתקח מעה כסף אלא דהתוס' כתבו דלא שכיחא שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה לה מזונות ואפשר דהיינו דוקא שיהי' מצד הבעל שיתן לה מ"כ ולא מזונות זה לא שכיח.
**אכן** מדברי התורי"ד המובא בש"מ משמע דמפרש ממש על מותר המזונות וכן מהלשון שמביא מהתוספתא, ולכאורה אינו כפי הסוגיא שאח"כ וגם לבד זה אינו מובן פירושו דכיון דבפשוטו אליבא דר"ה מפרשינן דהוי כמו שאמרה א"נ וא"ע או בשאמרה כן א"כ אפי' מותר המזונות שייך לה אם לא דנפרש דאפי' אם לא אמרה וגם לא נימא דהוי כאילו אמרה מ"מ יש נ"מ דבלא ר"ה דוקא בשלא היתה ניזונית דלא הי' להבעל דין מע"י כלל משום דשייך למזונותיה אבל כשהיא ניזונית ועומדת א"כ שייך לו המע"י וכבר נתקדש אבל לר"ה דיכולה לומר א"כ מתלי תלי ולכן אפילו לא אמרה שייכים מע"י למזונותיה וכ"ז שאינו נותן לה אינה מחוייבת לילך עמו בדין ומעכבת מע"י עבור המזונות אבל לר"ל כיון דעיקר הם מע"י אלא דאם אינו זנה מפסיד זהו דוקא כשאינה יכולה להוציא ממנו בדין.
**והנה** תהר"י בש"מ כ' דהמותר היינו מותר מזונות והק' דאיך שייך מותר כיון דאין לו כלל מע"י, וכוונתו כיון דהוא מטעם א"נ וא"ע, וכתב דמשום זה אמרינן בגמ' דלאחר מיתה קדוש, אלא דיקשה הא לא אמר לאחר מיתה וע"ז תי' כיון דכ' רש"י כיון שאמר להדיא מותר א"כ היתה הכונה לאחר מיתה דמחיים לא הוי מותר דאפשר תצטרך, עכ"פ אינו מפרש מותר שעשתה מותר על קצבת מע"י ואינו כפי' רש"י ולא כסוגית הגמ', והר"ר יהונתן כ' מתחלה בפי' המשנה ג"כ דהמותר היינו מותר מזונותי' ומוכח דסובר דאף שאמרה א"נ וא"ע שייך מותר מזונותי' לבעל ורק דלא שייך אלא לאחר מיתה דהוי שמי' מותר, ולכאורה לדבריו לאו דוקא בשביל שאחר מיתה יירש אותה אלא דבלא דין ירושה מעכשיו מיתלי תליא ולכן אף שלא אמר לאחר מיתה קדוש ומיושב בזה קושיית תהר"י שהוכרח בשביל זה לפרש דהוי כמו שאמר להדיא לאחר מיתה, אכן בפירושו אח"כ בגמ' כ' להדיא דאחר מיתה קדוש משום דין ירושה ומשמע דסובר דבגמ' דמוקים שאינו נותן לה מעה כסף וכיון שהוא אינו מקיים תקון חז"ל וחיובו הפסיד לגמרי ואין לו אחר מיתה אלא משום דין ירושה.
**עוד** הביא בש"מ מחלוקת תוס' והרא"ה דהתוס' סברי דאף שאמרה א"נ וא"ע יכולה מחר לחזור, אכן הרא"ה סובר דכיון שאמרה כן כבר הפסידה דין מזונות, והנה לשי' הרא"ה ודאי לא מסתבר שיהי' דין מותר מזונות להבעל כיון דבטל כל דין מזונות וממילא מסתבר דבטל דין מע"י כיון דהוא תחת מזונות, אלא אפילו לפי' התוס' הא כתבו משום דכל יום ויום הוא דין בפ"ע אלא דמ"מ הי' מקום לומר דכיון דנשאר עוד ביניהם הדין מזונות ומע"י ולכן כל יום ויום הוא רק לענין מזונות הצריכה אבל המותר שייך להבעל כיון דעכ"פ יכולה לתבוע ממנו מזונות אף שלא תוכל לעשות מע"י, והיה אפשר לומר דבאמת מתלי תלי דאם תבקש אח"כ בודאי יחשבו לה מה שהותירה, אך כבר יש מקום לומר דהוא לגמרי לבעל ולפ"ז נימא דכל הזכות שיכולה לומר היינו שתאמר איני רוצה ליקח ממך מזונות וליתן לך מע"י ואינו יכול לעכב אבל לענין מותר המזונות אין נ"מ בזה.
**בתוס'** מאי לאו בניזונת, לא כשהוא זן אותה קאמר דא"כ יקדשו מע"י, הק' מהר"ם דאי בניזונת גם לר"ה קדוש א"כ מנלי' לגמ' דר"ל פליג על ר"ה דילמא איירי בזן אותה, ולכאורה אינו מובן דא"כ אמאי עושה ואוכלת ברישא, אכן דבריו נכונים דהא לא איירי לר"ל בחדא גוונא אלא כראב"א במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף ומזונות תחת מותר וא"כ אפשר להעמיד דבאמת זן אותה וע"כ כתירוצו דמ"מ לר"ה לא מיקרי יכול לכופה כיון דעכ"פ יכולה לומר א"נ וא"ע.
**אלא** דעיקר פי' התוס' צ"ע דמשמע דמפרשים דלר"ל יכול לכופה על מותר וכ"כ להדיא המהרש"א וכן משמע גם במהר"ם והיכן שמענו זה שיהיה יכול לכופה על מותר וא"כ נתת דבריך לשיעורין, ונראה דאין הפי' כן אלא דכיון דיכול לכופה למע"י הקצובים ואם תחפוץ לעשות מותר שייך ג"כ אליו א"כ כבר יש לו זכות בידי' ולכן לא הוי דשלבל"ע, ומ"מ כתבו התוס' שפיר דר"ל לא מצי לאוקמי כדדחי מעיקרא לא בשאינה ניזונת וקמ"ל דמותר קדוש והיינו לאח"מ דא"א לומר מחיים דהא לא שכיחא דמעלה לה מ"כ ולא מזונות כמש"כ התוס' וכיון דאינה ניזונת א"א לומר דיכול לכופה ולכן ע"כ דהס"ד דדחה להסייעתא לא הוי סבר כראב"א ולא סבר כר"ל דהטעם משום דיכול לכופה אע"ג דלא סבר כר"ה כיון דמוקים באינה ניזונית א"כ א"י לכופה וע"כ דהכונה דמותר קדוש לאחר מיתה, אכן נראה דלהס"ד דדחה אינו צ"ל דלאחר מיתה משום ירושה אלא דמתלא תלי', ולא דמי לפירושא דרב ושמואל, דלרב ושמואל אי סברי כר"ה ע"כ לאחר מיתה משום ירושה אבל להס"ד דלא סבר כר"ה אף דאינו מעלה לה מעה כסף לא הפסיד המותר דהא באמת אינו יכול לומר איני זן ואיני נוטל מע"י או איני נותן מעה כסף ואיני נוטל מותר ורק דכיון דאינו נותן ע"כ שייך לה אבל מותר משניהם ממזונות וממעה כסף שייך לו וזהו לאחר מיתה.
**ברש"י** לעולם במעלה לה מזונות וה"ה נמי דמצי לאוקמי כשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מ"כ, ופי' מהרש"א דהיינו דנעמיד להיפוך דרב ושמואל סברי מזונות תחת מותר ומעה תחת מע"י ורב אדא סבר מזונות תחת מע"י ומעה תחת מותר, וכ' מהרש"א והא דקאמר לעיל לרב תקנו מזונות תחת מע"י היינו תחת מותר מע"י כדקאמר לקמן לרב אדא אלא משום דאוקי רישא בניזונית לרב להכי אוקי סיפא נמי בניזונית, ולא אבין דאי יסבור רב מעה תחת מע"י ומזונות תחת מותר והא דאמר תיקנו מזונות תחת מע"י היינו מותר מע"י, א"כ ע"כ הא דאמר בניזונית היינו שנותן לה מעה כסף דהא שם לגבי עיקר מע"י איירינן במשנה, ועושה ואוכלת היינו שלוקחת מה שצריך לה עבור המעה כסף כמו שפי' הראשונים לרב אדא, וא"כ מאי שייך לומר משום דאוקמי רישא בניזונית להכי אוקי סיפא בניזונית דמשמע דאפילו לפ"ז שייך להעמיד רישא בניזונית.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Marriage 12:11:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Marriage 12:11:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/12:11:1)

**ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן.**
**ואם** הי' עני, נ. ב. לכאורה אפשר דהרמב"ם לשיטתו דמאיס עלי כופין להוציא דאינה כשבויה אצלו וצ"ע.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Marriage 12:18:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Marriage 12:18:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/12:18:1)

**יש מן הגאונים שהורה שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה למדינת הים או שמת בעלה עד שיהא שטר כתובה יוצא מתחת ידה, ואם לא תוציא שטר כתובה אין לה מזונות שמא נטלה כתובתה מבעלה או מחלה לו כתובתה שאין לה מזונות כמו שיתבאר, ויש מי שהורה שפוסקין לה מזונות בחזקת שלא נטלה ולא מחלה ואין מצריכין אותה להביא כתובה, ודעתי נוטה לזה במי שהלך בעלה הואיל ויש לה מזונות מן התורה אבל אם מת בעלה אין לה מזונות עד שתביא כתובה, מפני שהיא אוכלת בתקנת חכמים ועוד שניזונת מנכסי יורשים ולעולם טוענים ליורש.**
**או** מחלה לו כתובתה, בגמ' ר"פ אעפ"י מסייע לי' לר' איבו וכו' תנאי כתובה ככתובה דמי נפ"מ למוכרת ולמוחלת וכתב רש"י תנאי כתובה תוספת שהוא מתנה להוסיף לה וכן מזונות, וכתב על זה הר"ן ונראה לי שמה שכתב וכן מזונות לא בא לומר שיהא שמן כתובה דא"כ היכי שקלינן וטרינן לעיל מוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות או לא הרי מחלה הכל, אלא ודאי כי קאמר וכן מזונות היינו לומר שהדינין שלהן ככתובה כגון שבח וקרקע וזיבורית נוהגין במזונות אבל לא שיהיו בכלל לשון שם כתובה עכ"ד, ומבואר כונת הר"ן דהא דמוחלת אין לה מזונות הוא לא בשביל שמחלה הכתובה מחלה גם מזונות אלא דדינה כן דכיון דאין לה כתובה אין לה מזונות, ובאמת הי' אפשר לומר כן כמו במוכרת דאין לה מזונות, אכן רש"י לעיל אהא דמוחלת אין לה מזונות כתב באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה, ומוכח הטעם משום דמהני מחילתה על המזונות, ומה שפרש"י באלמנותה משום דמחיים אינו תנאי כתובה אלא או דאורייתא או דרבנן, והר"ן כתב משום דתקנו מזונות תחת מע"י וזה תימה דקיי"ל מע"י תחת מזונות, והרא"ש כתב מע"י תחת מזונות וכשנוטל מע"י צריך לזונה, וגם דבריו תמוהים דהא נ"מ בדלא ספקא, אלא אפשר דרש"י סובר מזונות דאורייתא עכ"פ כתב רש"י להדיא משום דתנאי כתובה ככתובה, ויש לומר מה דהוצרך רש"י לזה משום דסבר דבמוחלת אין חסרון של מיגר אלמנותיך, ויש לתלות זה בב' השיטות שכתב הרמב"ן בספר הזכות אם אמרינן בתובעת מקצת כסף ככל כסף, דאי נימא בתובעת אפילו תבעה מקצתה לא הוי מיגר אלמנותיך א"כ מוכח דבנפרעה או מכרה דדוקא כולה הטעם דדוקא כל זמן שיש לה עוד כתובה הוי מיגר אלמנותיך א"כ מוחלת נמי כיון דלית לה כתובה לא הוי מיגר אלמנותיך, אבל אי אמרי' דאף בתובעת דוקא כולה א"כ אפשר דכולהו הוי דררא דתובעת אבל מחלה לא, ולפ"ז יהי' מוכח דרש"י סובר כתי' הא' של הרמב"ן דגם בתובעת אמרי' מקצת כסף ככל כסף, ורק משום דמהני מחילתה על המזונות.
**אכן** הרמב"ם פסק דגם מחיים אין לה מזונות כמו שכ' בהל' זו שלפנינו, ואף דבפי"ח הל' א' לגבי מוכרת כתב דאין לה מזונות מן היורשים ומוכח דבחייו יש לה מזונות, ובטעמא כתב הב"ש בסי' צ"ג משום דמוכרת איכא למימר זוזי אנסוה כדאמרינן לגבי כתובת בנין דכרין, והנה לפי מה שמפרשים הראשונים הטעם משום דבלא הא דזוזי אנסוה היינו אומרים כיון שקלה הכתובה בעיני' למוכרה לכן אבדה כתובת ב"ד א"כ לא שייך זה אלא לגבי כב"ד אבל לא למזונות, ואיברא דהיה אפשר לומר טעם אחר, משום דכשמכרה הכתובה צריכה למסור עצם השטר ולכתוב קני לך איהו וכל שעבודי', א"כ איברא שהלוקח לא קנה מה שאינו יכול לקנות, אבל היא כבר ויתרה על כתובתה והוי כמו מחילה בזה שהוציאה מדעת השטר כתובה מידה, ומהני הא דזוזי אנסוה דנימא דלא ויתרה מרצונה ובקנין הא ליתא ובזה היה שייך לומר כבר כן גם על מזונות.
**אכן** נראה לומר טעם אחר דהנה מוכרת לאחרים בודאי לא שייך שתמכור להם המזונות דדוקא לה התחייב במזונות ואם אינו צריך לתת לה מאיזה טעם תו ליכא לחיוב מזונות כל עיקר, וכיון דלא שייך במכירה לאחרים לכן לא שייך במכירה לבעלה (ולא משום דליכא שעבוד נכסים על מזונות אינו במכירה דהא לגבי יתומים ע"כ איכא שעבוד נכסים), ומה דמפסדת לאחר מיתה הוא משום דלא הוי מיגר אלמנותיך, אבל מוחלת שייך גם על מזונות ויסבור הרמב"ם דמוחלת לא הוי חסרון משום מיגר אלמנותיך כמו שכתבנו לשי' רש"י דהא סובר להדיא בפי"ח הל' כ"ח דבתובעת דוקא כולה, א"כ אפשר דכולהו הוי דררא דתובעת אבל מוחלת לא הוי חסרון משום מיגר אלמנותיך ולכן מה דמוחלת אין לה מזונות הוא משום דמחלה המזונות וכמש"כ כן בהל' ד' ליישב מש"כ הרמב"ם שם ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי כתובה, דלאיזה טעם כתבו כיון דעיקר המזונות מדאורייתא וכתבנו דכיון דסובר הרמב"ם דמוחלת אין לה מזונות אפילו בחיי הבעל והיינו דאחרי התקנה שלא יוכל לומר צאי מע"י במזונותיך ונ"מ שלא יוכל לצאת למה"י ולהשאירה בלא מזונות, הכניסו כל דין המזונות בדין תנאי כתובה, ולכן מהני מחילתה דת"כ ככתובה ואפי' מחיים אין לה דעכשיו כל דין מזונות הוא תנאי כתובה.
**והנה** הרמב"ם בפי"ט הל' י"ב כתב אין הבנים יורשים כתובת אמן ולא הבנות ניזונות בתנאים אלו עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם, אבל אם אין שם שטר כתובה אין לה כלום שמא מחלה אמן כתובה, והראב"ד השיג עליו וכי מזון הבנות תלוי בפרעון הכתובה והמחילה אינה אלא כפרעון ואם פרע הבעל כתובת אשתו לא יטלו בנותיו מזונותיהן והמ"מ כתב שדברי הרמב"ם במזונות הבנות צ"ע, ומלשון הרמב"ם בהל' א' שכתב כשנושא אדם אשה בין בתולה וכו' יתחייב לה בעשרה דברים משמע כשיטתו שכל התנאי כתובה הם זכות שלה, והנה הח"מ בסי' ק"ה כתב מה דחלוק זה מהמחויב לזון את בת אשתו דאין האם יכולה לפוטרו משום דהתם זכתה הבת בשעת נשואין אבל כאן אינם בעולם ולא יכלו לזכות לכן כל הדין שייך לה עי"ש, והנה מה דכתב משום דהוי דשלבל"ע תמוה דלהדיא אמרי' בב"ב דף קל"א לגבי כב"ד תנאי ב"ד שאני, ויש ליישב אולי דבריו לפ"ד הרשב"א בגיטין דף י"ג בסוגיא דמעמד שלשתן שכ' דמה דמהני תנאי ב"ד להקנות לדשלבל"ע ואף דאין הבעל יכול להתנות וכל שאין הבעל מתנה אין ב"ד מתנין, וכתב משום דאף הבעל אם רצה מתנה עמה שלא יירשנה דתנאי ממון הוא וכיון דיכול להפקיע זכותו בכתובתה ע"י סילוק ירושה שפיר מהני תנאי ב"ד, ולכן לגבי מזונות הבנות שפיר כתב הח"מ דהוי לדשלבל"ע.
**אלא** דבאמת יקשה לנו דאם נאמר דהבנות לא זכו כלל א"כ כי מתה האם יירשו הבנים את זכותה ומנין זה הזכות להבנות, ע"כ נראה דבאמת הרמב"ם לא הזכיר במפורש דאין להבנות מזונות אם מחלה כתובה והיינו משום דבאמת תיכף כשנולדו הבנות זכו משום תנאי ב"ד, ולא כתב הרמב"ם אלא דבאין שטר כתובה יוצא מתח"י אין להבנות מזונות שמא מחלה אמן כתובתה והיינו דשמא מחלה אמן קודם שנולדו דבזה לא שייך שיזכו אפי' משום תנאי ב"ד, ואף דא"כ יקשה במה שסתם הרמב"ם דבאין כתובה יוצא מתח"י שאין לה כתובה והא משכח"ל שיש עדים שראו הכתובה בידה אחר שנולדו, אבל באמת אין זה מכריע דכשמחלה כתובה הא אינה מחוייבת ליתן לו השטר, ואף דבכל שטר פלוגתא היא בירוש' בגיטין שהביא הש"ך בחו"מ סי' רמ"א ס"ק ד', וכתב הש"ך דהוא ספיקא דדינא ולקולא, אלא דדינא דשטר הכי הוא דיש לו תוקף ודיני שטר כשהוא בידו והוא מוחזק בהשטר ואז אין חוששין למחילה, אבל כשאין לו השטר אמרינן שמא מחל גם כשראו עדים השטר בידה דהא לא שייך במחילה לומר שטרא בידי מאי בעי, אלא דכשאוחז השטר הוי מוחזק ואין חוששין למחילה.
**נמצא** לפ"ז דיש חילוק ממזונות הבנות לכב"ד דבמזונות הבנות זוכות מיד כשנולדו וכמש"כ, ובכב"ד אין להם עד שתמות אמם דהא אפשר לה למחול לבעלה כתובתה גם אחר שנולדו כדקתני בגמ' סתמא, וטעמא משום דהכתובה ברשותה כ"ז שהיא חיה ולא שייך שיזכו הבנים, אכן מה דיש לעיין בזה מכל הך שמעתא דיסבון וירתון בב"ב דף קל"א דאמר לי' ר"פ לאביי בין למ"ד יסבון ובין למ"ד ירתון הא אין אדם מקנה דשלב"ל, ואפילו לר"מ וכו' ה"מ לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא ומוכח להדיא דהוא זכות וקנין הבנים, וצריך לחדש ולומר דאף דהאם זוכה בזכותים אלו כיון דהוא בשביל הבנים ואין לה זכות אחר אלא שיזכו הם הוי דשלבל"ע, והנה בני הגרצ"י שי' העיר מסוגיא דקני ע"מ להקנות דאיפלגו פומבדיתאי ור"נ אי מהני, וגם יש לעיין משם דהא מוכח דקני ע"מ להקנות מהני אפי' לדשבל"ע כיון דהקונה בעולם, ובכב"ד לא הי' מהני בלא הא דתנאי ב"ד שאני, וממזונות הבנות אולי הי' אפשר לחלק כיון דאין זה אלא זכות אכילה בלבד לא שייך זה לקני ע"מ להקנות.
**עוד** יש לעיין אם נימא דהוא זכות האם א"כ יירש הוא זכותה דהא לא סילק עצמו מדין ירושה וא"כ באיזה אופן יתחייב לה כב"ד, ויש לומר בשני דרכים או דנימא דהוא כמי שהתנה שלא יירש זכותה ומדוייק זה לשי' הרמב"ם בפכ"ג הל' ה' דמפרש דאפי' רשב"ג דסובר אם מתה יירשנה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה מודה בארוסה דתנאו קיים עי' שם בדברי המ"מ לכן שפיר מהני מה דמסלק עצמו מלירש זכותה, דרשב"ג ודאי לא פליג על תנאי ב"ד דמזונות הבנות והיינו דגם לדידי' מהני סילוק בעודה ארוסה, והנה הרשב"א שהבאנו למעלה בדבריו דמה דמהני תנאי ב"ד בכב"ד הוא משום דגם הבעל אם רצה יכול לסלק עצמו מירושתה, וסיים שם ואי משום עיקר ותוספת לא פלוג רבנן כיון דעיקר תקנתא משום נדוניא, וכונתו דבעיקר ותוספת לא שייך לפרש דסלק עצמו מירושתה משום דאין לה מחיים כלל, אך באמת לא נחפוץ לפרש דהביאור דבאמת יש כאן דין סילוק דא"כ לא שייך לומר תנאי ב"ד שאני דמה"ט אמרי' בב"ב דמהני כב"ד אף דהוא לדשלב"ל, אלא דהיה תנאי ב"ד שיסלק א"ע, וע"כ דאינו משום סילוק דאם יסלק א"ע א"כ אפי' בלא מותר דינר ואפי' לנקבות נמי, ואף דאפשר דכ"ז יהי' בהתנאי אבל הוא דחוק, ולכן צריך לומר דאיברא דבעיקר הירושה לא סילק עצמו אבל בזכות התנאי ב"ד שנתן לה בזה גופא כבר מונח בעצם התנאי סילוק שלא יזכה בזכות זה.
**אכן** נראה באופן אחר דהוי גדר ראוי, דהנה גבי בכור אמרי' בב"ב דף קכ"ו ומלוה שעמו פלגי וכתב הרשב"ם שהרי הבכור רוצה הוא לשעבד נכסיו לאביו כדי שיהא אביו מוחזק בהך מלוה ויטול בה פי שנים, והנה כ"ז שייך היכי דהגוביינא שייך לאביו וכדי שיהי' אביו מוחזק בה משעבד לו את נכסיו, אבל היכי דהגבי' שייך להבנים לא שייך לומר דהוא מוחזק, והנה יש מחלוקת הראשונים אם הבעל נוטל במלוה והמ"מ בפ"א מנחלות כתב בדעת הרמב"ם דבעל יורש מלוה והרשב"ם סובר כהרמב"ם לענין שבח, [וי"ל דהרמב"ם מוכרח לזה דהא פסק בפ' ל' מהל' מכירה דהבעל יכול למכור נצ"ב המטלטלין ומוכח דאין לה קנין בהנכסים וכמש"כ המ"מ עפ"ד רב האי גאון דנדוניא דין כתובה עלי' דלא נתנה לגבות מחיים ויש לה רק דין עליו לגבותם כשתתאלמן או תתגרש וא"כ למה בעל יורש אותה וע"כ דיורש מלוה], אכן בהא דמלוה שעמו פלגי כתב הרמב"ם בפ"ג מנחלות הל' ה' הי' לאב מלוה ביד הבכור הרי זה ספק אם נוטל בה פי שנים הואיל וישנה תחת ידו, או לא יטול הואיל ומחמת אביו יירשנה ועדיין לא באה לידו של אביו, הרי דאינו מפרש כהרשב"ם משום שמשעבד לאביו נכסיו ברצון אלא משום דברשותו של בכור הוא, וא"כ הא שייך זה גם בכב"ד, אכן נראה בעיקר החילוק בין בכור לבעל דבכור אינו נוטל מלוה ובעל נוטל הוא משום דבבכור כתיב בכל אשר ימצא לו ובבעל באמת לא כתיב כלל אלא דגמרינן דאינו נוטל בראוי משום דבעל אינו יורש בעצם אלא דיש לו דין ירושה בשעת מיתת אשתו, ולכן אפשר דלא שייך שיירש אותה אלא היכא דיש לה עכ"פ זכות ממון, אבל כתובת בנין דכרין לא דהא אין לה זכות לקבל ממון רק זכות שיקבלו בני' [ואפשר דלא שייך כלל זכות ירושה אפי' לגבי בנים בכה"ג].
**ואפשר** לומר דהרמב"ם בזה לשיטתו בפט"ז הל' א' דנדוניא אינה בכלל כתובה א"כ מה דמוחלת אין לה כב"ד אי אפשר לפרש כהר"ן דכיון דאין לה כתובה ממילא לא שייך כתובת ב"ד וכ"כ הח"מ הטעם משום דאינו יורש ממנה, כיון דלא מחלה כלל את הנדוניא, וע"כ דהוא מטעם מחילת הכב"ד גופא ומוכח דהוא זכות האשה, וה"נ במזונות הבנות דכ"ז שלא נולדו הוא זכות שלה כמו כב"ד.
**אלא** דבעיקר הדברים שכתבנו לבאר דברי הרמב"ם דסובר דזכות כתובת בנין דכרין הוא זכות של האשה ושכן מוכח לשיטתו דסובר דנדוניא אינה בכלל כתובה, והא דבב"ב מוכח דהוא זכות של הבנים בין למ"ד יסבון בין למ"ד ירתון מדפריך והא אין אדם מקנה דשלב"ל וכתבתי ליישב דאם מקנה לאיש רק זכות שיאכל פלוני מהמתנה ופלוני לא בא לעולם הוי לדבר שלבל"ע, ואף דבנדרים מוכח דקני ע"מ להקנות מהני אפי' לדשלבל"ע, ודחקתי לחלק בין זכות הקנאה לזכות אכילה בלבד, אכן בהא דכב"ד קשה לומר דהוא כמו זכות אכילה דהא עיקר הזכות הוא לאחר שמתה וע"כ דהוי כמו זכות הקנאה או ירושה, ובכלל אינו מבואר ההסבר לומר דהוא זכות האשה שיש לה בנדוניתה שאם תמות ויירשנה יש לה זכות שאחר שימות הוא יירשוהו בניה, ע"כ הדרנא בי ונראה לומר דבאמת הוא זכות הבנים למ"ד ירתון, ומשום דלא שייך כלל שיהיה הקנאה לגבי האשה דהאשה יש לה עליו דין כתובה אם תתאלמן, וכב"ד הוא בשביל שיורשה, אלא דבאמת לא מהני כלל מה שכותב בנין דכרין וכו' בתורת ירתון דבמנחיל לבן בין הבנים יכול לחזור בו אפי' אי איתא בברי, כמו שכתב הרמ"ה להדיא בסוף הסוגיא דבברי היאך, וא"כ מאי מהני התנאי כתובה כיון שיכול לחזור בו, ולזה מהני התנאי כתובה שמתחייב לה שלא יוכל לחזור בו, ומ"מ בלא דין זכות הנחלה להבנים לא נוכל לפרש שמתחייב אלי' להנחיל הכתובה לבניה דעכ"פ אם מת ולא קיים הבטחתו ולא הנחיל אף דהוא מחוייב להנחיל מ"מ הא לא הנחיל ולכן הוא מנחיל מעכשיו דירתון תנן, ורק שמתחייב אליה להשאיר הנחלתו, ואיברא דהוא חידוש גדול לומר דאפשר להתחייב חיוב כזה להנחיל לבן בין הבנים, דאולי כיון דהוא רק רשות האב להנחיל לכל מי שירצה אינו יכול להתחייב בזה אך מ"מ אינו מופרך לומר כן שיכול להתחייב עצמו בזה, ואפשר דאי מהני קנין אתן מהני קנין להנחיל לבן בין הבנים, אלא דעלינו לחקור איך יהיה הדין כשלא יקיים חיובו וינחיל לאחד מבניו שלא מהבנין דיכרין דלכאורה התחייבות כזו אין בה דין גבי' דהא אכתי אינו חייב מעות אלא התחייבות להנחיל, ואפשר דנימא כיון דעכ"פ מחוייב להנחיל כשלא קיים הבטחתו נוכל לגבות ממנו דין זה וכמו דשייך שעבוד בקרבנות ופה"ב כן אפשר לגבות מנכסיו חיוב זה, אלא דלא טרפה ממשעבדי דהא פשוט דכשמת כבר בטלה ההתחייבות, אבל כשמת ולא פרע ההתחייבות אפשר לגבות מנכסיו הקיימים, וסמוכין לדברינו ממה דאמרינן בשילהי ב"ב דהחופר בור ברה"ר ונפל עליו שור והרגו ומת השור דיורשיו חייבים ואף דגמר החיוב הוא לאחר מיתה מ"מ אמרי' דכבר נשתעבדו נכסיו על חוב זה שיגמר אח"כ, וה"נ אחר שמת ולא פרע ההתחייבות שהתחייב להנחיל שפיר גובין מן היורשים.
**ומיושב** בזה מה דיש להבין במה דאמר הגמ' בדף נ"ב דכתובת בנין דכרין ממקרקעי ואף דירתון תנן משום דככתובה שויוה רבנן, כיון דירתון תנן א"כ למה לא יירשו גם ממטלטלין, ואיברא דהיכי דצריך לגבות נדוניא שכבר נאכלה פשוט דאינו גובה ממטלטלי להשי' דנדוניא אינו גובה ממטלטלי (ובאמת לפמש"כ אח"כ אפשר דגם אי גובה ממטלטלי אבל הוא דוקא מני' עי' במש"כ) אבל היכי דבלאות קיימין אמאי לא תגבי כב"ד מהם וממה דאמר הגמ' בדף נ' כשם שאין הבנים יורשים אלא מן הקרקע משמע לכל מילי גם כשבלאותי' קיימין, איברא דלשי' הרמב"ם דנדוניא תמיד גובה ממטלטלי כדין חוב וכמש"כ המ"מ בפרק ט"ז הל' א' ומ"מ כאן אינו גובה, אבל לשי' הסוברים דנדוניא נמי דוקא ממקרקעי עי' במ"מ א"כ מנלן דגם היכי דאיתא בעיני' אינו גובה אלא ממקרקעי, ובגמ' מפורש דהבנים אינם יורשים אלא מן הקרקע, אכן לדברינו מיושב, דאף שכתב בנין דכרין אינון ירתון מ"מ כתב על דעת התחייבותו לאשתו שהתחייב אלי' להנחיל להם וכמש"כ. וכיון דההתחייבות לאשתו אינה מועלת אלא מן הקרקע דתנאי כתובה הוא לכן אינו מועיל כלל עיקר דין כב"ד אלא מן הקרקע, וצרפו כאן ב' דינים דין ירתון ודין כתובה ביחד, והיינו דמה דמקשה הגמ' ותגבי ממטלטלי לא משום דעדיף מכתובה אלא משום דעיקר כב"ד הוא בשביל נדוניא ונדוניא גובה מני' ממטלטלי ולגי' המ"מ שי' הרמב"ם גם בכתובה כן, וכיון שכן יוכלו הבנים לירש דלא הוי מטלטלי דיתמי כיון דכנחלה שויוה רבנן ובעיקר כתובה נגבית ממטלטלי, ומשני ככתובה שויוה רבנן והיינו דנצטרפו ב' הדינים דין נחלה ודין כתובה, אלא דצריך לבאר איך יצטרפו ב' הדינים ולמש"כ מבואר דבעיקר הוא התחייבות להנחיל אלא שנתחייב אלי' בזה בתנאי כתובה.
**ובאמת** מהך סוגיא דאמרי' ותגבי ממטלטלי מוכח כשי' הרמב"ם דנדוניא גובה ממטלטלי דאילא"ה א"א להיות קו' הגמ' אלא לענין בלאות דבכתובה הא לא עדיפו מאמם והוי ליה למימר ותיטול ממטלטלי', ואפשר דנדוניא מניה לכו"ע ממטלטלי נמי כדמוכח קצת מהא דאמרי' המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן ומשמע דעכ"פ נגבית ממטלטלי.
**שבתי** וראיתי דטעיתי בכל מש"כ דהא כל השאלה אם נדוניא גובה ממטלטלי היינו מני' דאף דכתובה אינה נגבית אלא מן הקרקע מ"מ מספקינן לענין נדוניא, אבל עכשיו איירינן לענין לגבות מיתומים ולגבי יתומים בלא"ה אין דין מטלטלין כלל, והיה אפשר לדחוק ולומר דבני' יורשים זכות זה שהיתה יכולה לגבות גם ממטלטלין וע"ז מתרץ ככתובה שויוה רבנן דאין דין כתובה לגבות ממטלטלי, אבל זהו דלא כמש"כ שגובין ממנו ההתחייבות שהתחייב אליה והוא בגדר גבי' דבזה צריך לדון איך הדין לגבי יתומים ולגבי יתומים אין דין גביה אלא מן הקרקע, אכן מ"מ נוכל שפיר לפרש כמו שכתבנו דבתר דמתרץ ככתובה שויוה רבנן היינו דהוא בצרוף ההתחייבות שלה וזה אינו גובה אלא ממקרקעי, אלא דמעיקרא פריך ותגבי ממטלטלי היינו דאיברא דהגמ' ידע דאינם יורשים אלא כתובת אמם ולא עדיפו מינה אבל עכ"פ אמם הא היתה גובה ממטלטלי וכשי' הרמב"ם דנדוניא מני' ממטלטלי', ואפי' להסוברים כתובה מני' נמי דוקא ממקרקעי, ולכן הוי סבר דהם יהיו במקום אמם ויירשו שלא יכנסו כלל לרשות היורשים וע"ז משני ככתובה שויוה רבנן דכב"ד גופה הוא רק דין כתובה וכתובה אינה נגבית מיתומים ממטלטלי.
**ובש"מ** ראיתי שכתב משם תלמידי הר"י ז"ל והרשב"א ז"ל דקושית הגמ' הי' כיון דהוי ירושה א"כ להוי ירושה על עיקר ירושת אביהם דלפי מכסת הנדוניא הם יורשים מנכסי אביהם וירושה איתא במטלטלי, וע"ז משני דלא עדיפא מכתובת אמם, ולפי"ז באמת יקשה טובא על בלאות קיימין דבזה לא שייך לומר לא עדיפא מכתובת אמם וע"כ צריך לומר דדין ירתון יש לו דין כתובה ונצטרפו בכאן שני הדינים ירתון וכתובה וכנ"ל, ובאמת אפשר לומר זה בלא ההסבר שכתבנו אלא דכך תקנו חכמים, אכן לדברינו מיושב שפיר.
**ויש** להעיר בזה מש"כ רש"י בדף נ' כשם שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע וכ' רש"י מהא דאמר ר"ש דדוקא שיש מותר דינר ממקרקעי ובש"מ הוסיף דת"ק לא פליג עלי' ובאמת להלכה נפסק בזה דלא כר"ש.
**והנה** בתוספי הרא"ש הקשה על רש"י שכתב אהא דתנאי כתובה ככתובה תוספת וכו' וכל הני דתנן במתני' לעיל, והקשה דהא מוכרת לא הפסידה כתובת בנין דכרין ואנן אמרינן נ"מ למוכרת ולמוחלת, אכן לפמש"כ ההסבר במה דמוכרת כתובה לבעלה יש לה עליו מזונות ורק באלמנותה אין לה, משום דמזונות לא שייך כלל במכירה ורק באלמנותה משום דלא הוי מיגר אלמנותיך, וכמש"כ דתלוי זה אי בתובעת אמרינן מקצת כסף ככל כסף דאז אפשר דכולהו הוי דררא דתובעת, והרמב"ם הא פסק להדיא דגם בתובעת אמרינן מקצת כסף ככל כסף, ולכן מה דמוחלת אין לה מזונות הוא בשביל שמחלה תנאי כתובה שלה, וכמש"כ בשיטתו בהל' ד' דעכשיו הכניסו כל עיקר דין מזונות בתנאי כתובה, ומוכרת דיש לה מזונות הוא משום דמזונות אינה במכירה לאחרים לכן אינה במכירה גם לבעלה, ולכן מיושב דכתובת בנין דכרין נמי ליתא במכירה דרק להבנין דכרין התחייב להנחיל, [ויש לעיין בעיקר הפי' דמוכרת כתובתה אם הביאור דהוי כמו דנפרעה כתובה וכמש"כ הראב"ד בהשגות בפי"ט שהבאנו למעלה וצריך ביאור לפ"ז מה דבעי בגמ' מוכרת כתובה לבעלה אי כמוכרת לאחרים ויש לה כב"ד דכיון דנפרעה שוב ליתא לכתובה כלל].


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Marriage 12:19:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Marriage 12:19:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/12:19:1)

**הלך בעלה ולותה ואכלה כשיבוא חייב לשלם, עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו אם יבוא הבעל אינו חייב לשלם לו והרי זה איבד את מעותיו מפני שלא צוהו לזונה והיא לא לותה ממנו.**
**עמד** אחד מדעת עצמו, המ"מ הביא דברי הרשב"א בנדרים דדוקא בפורע ומפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכה"ג הוא אינו חייב לשלם כיון שלא אמר לו שיפרע בשבילו, והיא נמי אינה חייבת שהרי לא לותה ממנו, אבל בשפרנס סתם חוזר וגובה, שכל שמפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה, דהוי כמו יורד לתוך שדה חברו שלא ברשות דלא למתנה נתכוין, והק' המל"מ מדברי הרשב"א בתשו' שהביא הריב"ש דאפי' במפרנס סתם שלא הניח מעותיו על קרן הצבי היינו דמשתלם מן הבעל אבל האשה אינה חייבת כלום, וא"כ מה בין סתם למפרש דאיבד את מעותיו דגם בסתם כיון דאין חיוב על האשה משום דודאי נתן בשביל בעלה א"כ איזה חוב הוא על הבעל, דהא לגבי הבעל זהו דינא דחנן דפורע חובו ש"ח אינו דומה ליורד לתוך שדה חברו, דביורד השביח לו נכסיו אבל כאן סילק לו הנזק כשסילק לו חובו.
**ונראה** דאפשר כונת הרשב"א דכיון דעכ"פ יש לה חוב על בעלה א"כ איברא דלא קבלה ממנו באופן שתתחייב היא לשלם אבל עכ"פ יוכל להיות כמו אפותיקי מפורשת שתתחייב לו לשלם מחוב של בעלה, והיינו דלגבי דידה הא יש לו טענה של יורד לתוך שדה חברו דהא ההנה אותה ורק דנימא דלא קבלה על אופן שתתחייב לשלם מנכסי' כיון שבעלה חייב במזונותי', אבל שתתחייב לגבות מן הבעל דמי מזונותי' ודאי דחייבת לגבות ולשלם לו, וממילא גובה בעצמו מן הבעל, ונמצא דאם זנה בפירוש על מנת לגבות מבעלה בשביל שפורע לו חובו זהו דינא דתנן דהניח מעותיו על קרן הצבי, אבל אם זנה בסתם ורק דאמדינן דעתי' דהוא לגבות מבעלה נוכל לומר דהוא לגבות מבעלה בשליחותה ולכן אף שלא לותה ממנו אבל כל יורד חייב בעל השדה אף שלא לוה ממנו.
**ונראה** דזה תלוי בהביאור דלותה ואכלה דחייב לשלם, אם הביאור הוא משום דחייב לשלם חובה ובזה כיון דהיא פטורה אינו נפרע מהבעל או דנימא דכל זמן שהיא צריכה למזונות חייב אפי' אח"כ, ורק היכי דעמד אחד ופרנס אותה דנמצא דלא היתה צריכה אבל בל"ז דין מזונות הוא לאו דוקא בשעת מעשה אלא דהוא חיוב לשלם גם אח"כ, ולכאורה הי' נראה לפי המפורש באה"ע סי' ע' סעיף ח' דאם מכרה נכסי' ופרנסה עצמה דחולקים הרמב"ן והר"ן עי"ש בדברי הר"ן בפ' אלמנה ניזונית, והנה טעם מחלקותם דהרמב"ן סובר דמה דמכרה נכסי' הוי אומדנא למחילה והר"ן חולק וסובר דאינה אומדנא למחילה, ובלא מחילה גם הרמב"ן מודה דחייב, ומוכח דגם מכירת נכסי' הוי חוב, ולפ"ז מסתבר דאף דהיא אינה צריכה לשלם כשלקחה ממון אחרים עכ"פ הוי כמו שלקחה ממון עצמה דחייב, ואיברא דאפשר דדוקא ממון עצמה דיש לה עליו טענה דחסר לה אבל בלא טענה אין לה דין מזונות, ובעמד אחד ופרנס בסתם כיון דאין לה טענה אין עליו חיוב לשלם ואפשר דדין דמכרה נכסי' תלוי בזה דאם נימא דצריך להיות לה טענה לגבות מזונתי' א"כ כאן כיון דאפשר דמחלה ואין לה טענה אין לה מזונות, אבל אי נימא דבלא טענה יש לה מזונות, כיון דיש לו חיוב ברור לא נדון להמציא ספק מחילה משום דדרכן של נשים לגלגל עם בעליהן ודוק.
**אכן** מפשוטן של דברי הרשב"א משמע דכונתו במש"כ דהו"ל כיורד היינו לגבי הבעל גופי' וכן משמע מראיתו מהא דהאומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובע"ח באים ונפרעין ממנו וכן משמע מלשונו לענין זן עבדיו ושפחותיו העברים דכל המלוה מזונות לאלו כאלו מלוה לאדון, ומשמע דהוא כיורד לגבי הבעל, ולכן נראה דהרשב"א מחלק דאם זן אותה בתורת פריעת חוב פטור הבעל, אבל אם נתן לה בסתמא הו"ל כאילו העמיד עצמו במקומו וזן אותה עבורו והוי כשלוחו ואנן סהדי דניח"ל בכך והו"ל בגדר זה כיורד דניחא לי' שירד לתוך שדהו והשביחה, ונראה דתלוי זה במחלוקת הרי"ף והרמב"ם בפכ"א ממו"ל בדין בע"ח גובה את השבח אם הלוקח נוטל ההוצאה כדין יורד שהארכתי במק"א דשי' הרמב"ם דלוקח נוטל ההוצאה ואף דהשביח אדעתא דאי מפיק לה בע"ח הדר עלי' דמוכר דזה אינו אלא לענין השבח אבל ההוצאה שהוציא הלוקח בזה ל"מ הא דכך כותב לי מוכר ללוקח דממוני גבך ואין המוכר קנה דמי היציאה, ולפ"ז דדין יורד הוא מטעם ממוני גבך לא שייך הכא גבי אשה, ובדעת הרי"ף דסובר דאינו נוטל לוקח את ההוצאה, ומשום דל"ד ליורד דביורד אנן סהדי דניח"ל שיכניס ממונו וישביחה ויקח ההוצאה והוי כמו שהלוה אותו, וכ"ז ביורד אבל בלוקח שהשביח נכסים המשעבדים לבע"ח כל זמן שלא גבה ל"ש לומר שהלוהו וביותר כמש"כ הרי"ף דהרי על דעת לגבות ממוכר השביח וכדאמרי' שכך כותב לו וכו' וא"כ לא הלוה לבע"ח, ולפ"ז במפרנס אשתו דאנן סהדי שמסכים להעמידו במקומו לפרנסה גובה מן הבעל כדין יורד, [ועמש"כ רבנו בפכ"א ממו"ל באופן אחר בשי' הרי"ף].
ב] **הרמ"א** בסי' ע' סעיף ח' כתב מיהו אם מחלה האשה לבעלה אין למלוה כלום, ועיין בח"מ וב"ש ובביאור הגר"א דתמהו דהא כיון דבעלה חייב למלוה מדינא דר"ן ובדינא דר"נ הא קימ"ל דל"מ מחילה, והב"ש תי' דמיירי דהי' לה לשלם וזהו אוקימתא שאינו מפורש כן לא במרדכי ולא ברמ"א ולא הו"ל לסתום, ונראה דכונת המרדכי הוא אם מחלה קודם שתבעה בב"ד וכשי' הב"ח בחו"מ סי' פ"ו דקודם שתבעה בב"ד מהני מחילה, והנה הש"ך השיג עליו ודעתו דגם קודם שנודע ששמעון חייב לראובן לא מהני מחילתו וכן משמע בשו"ע שם סעיף ה' שכ' ואם אחר שנתחייב לוי לראובן בבית דין הלך ופרע לשמעון חייב לפרוע לראובן, ומשמע דברישא לגבי מחילה אפי' קודם שנתחייב וכד' הש"ך, אכן המעיין במקור הדברים בבעה"ת בשער נ"א מוכח דחד דינא הוא וגם אין סברא לחלק בין מחילה לפרעון כיון דגם הש"ך מודה דקודם שנודע יכול לפרעו אמאי אינו יכול למחלו, ומכל מה שהרחיב הש"ך שם אין ראי' מפורשת לדבריו רק מהא דאיתא בפסחים ד' ל"א דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה מהם משום דר"נ והיתומים הא גבו קודם שהתרה המלוה שלהם בבע"ח, אבל באמת גם משם יש לדחות דזה ודאי דעיקר השעבוד דר"נ נעשה תיכף גם על לוי לראובן משום דזכות השעבוד שהי' לשמעון נעשה של ראובן מכח שעבודו על נכסי שמעון, אבל מ"מ כ"ז שלא התרה ראובן בלוי לא נעשה שעבוד הגוף לראובן על לוי דהא לוי אינו מחוייב כלל לידע, אלא דבשעבוד נכסים שלו זכה ראובן ע"י שעבודו על שמעון, ולכן כשפרע לוי לשמעון או מחל שמעון ללוי דבטל שעבוד הגוף ראובן אינו יכול לתובעו, אבל בהא דיתומים כיון דכל הגוביינא שלהם הוא שגבו השעבוד שלהם וזה משועבד לראובן, וזהו דדוקא בקרקע ולא במטלטלין וכמש"כ התוס' שם דבמטלטלי ליכא שעבודא דר"נ, והדבר פשוט כשי' הב"ח.
**ונ"ל** שזה כונת התוס' שם שהקשו גבי מטלטלין נמי נימא הכי ותירצו דדוקא גבי קרקע שייך למימר הכי דבת שעבוד היא וכו' אבל מטלטלין אין להחשיבם כאילו הם ביד ראובן כיון שאילו מכרם או משכנם אין גובה מהן, וכונת התוס' משום דבאמת לא שייך דינא דר"נ אלא בתביעה בב"ד או שלא בב"ד לדעת הש"ך, אבל בלא תביעה בודאי אין לחייב את לוי אם פרע לשמעון, וא"כ לכאורה קשה אמאי חוזר וגובה מיתומים כיון דלוי יכול לפרוע ליתומים ולא שייך דינא דר"נ קודם שנודע, וצ"ל כיון דעכ"פ ע"י תביעה איכא דינא דר"נ וממילא דין השעבוד חל מעיקרא ממילא יכול לגבות מהיתומים משום שיש לו אותו שעבוד, אבל במטלטלין כיון שכבר גבו לא שייך זה כלל ופשוט, [ועיין בד' הקצוה"ח סי' פ"ה סק"ה וסי' פ"ו ס"ק ט' ולפמש"כ לא שייך זה כלל לשם, ועי' בנתיה"מ שמחלק יותר לענין מלוה ע"פ והוא ללא צורך].
**והנה** במש"כ המחבר דאם אחר שנתחייב לוי לראובן בב"ד הלך ופרע לשמעון חייב לפרוע לראובן כ' הגר"א ז"ל כמ"ש בפ' השולח דמשחרר חייב דמזיק שעבודו של חברו, וכ"כ הגר"א באה"ע במש"כ הרמ"א בסעיף ז' ואם החזיר הנפקד לבעל אחר שתבעתו האשה לדין חייב לשלם לה וציין לדין הנ"ל המבואר בחו"מ, ולפי"ז לדעת הראב"ד בפ"ז מה' חובל דפוטר במזיק שעבודו גם בזה פטור, אבל בבעה"ת שער נ"א משמע דגם לדעת הראב"ד חייב לשלם משום דנעשה השעבוד שמשועבד לוי לשמעון שעבוד לראובן וכ"כ כל הראשונים, וא"כ פשוט דל"מ מה שפרע לשמעון אבל כ"ז אחר שנתחייב בב"ד וכמש"נ.
**ומכאן** סתירה לד' הקצוה"ח בסי' פ"ו דבפקדון ליכא שעבודא דר"נ דהא מבואר להדיא בדברי הרמ"א הנ"ל דחייב לשלם לאשה, ומה שכתב הקצוה"ח דהא לא נשתעבדו נכסי שומר אלא משעת פשיעה א"כ לא נשתעבדו כלל בפקדון נראה דזהו דוקא בשנאנס דאז הוא פלוגתא אי משעת משיכה או משעת פשיעה, אבל זה ודאי דשומר נתחייב להחזיר פקדון, ולכן שפיר אמרינן דאותו החיוב שהוא מחוייב נתחייב עכשיו להבע"ח של המפקיד.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Marriage 12:20:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Marriage 12:20:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/12:20:1)

**הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך טלי מעשה ידייך במזונותייך אין לה מזונות שאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכה דעתה היה לה לתובעו או לומר לו אין מעשה ידי מספיקין לי.**
**שאילו** לא רצתה, כתב המ"מ וכתב רבינו שאילו רצתה בדבר זה וכו' לומר דדוקא כששתקה, אבל אם מיחתה ואמרה איני רוצה לא כל הימנו דמזוני עיקר כמו שנזכר למעלה ופשוט הוא, ורש"י פי' וקבלת עלי' ואפשר שהוא ז"ל יודה ששתיקתה היא קבלה עכ"ל.
**והנה** הר"ן ר"פ המדיר חולק על הרמב"ם וסובר דבדספקה יכול לומר לה צאי מע"י במזונותיך אפי' בע"כ, אכן הגר"א בשו"ע אה"ע סי' ס"ט סק"ז הביא דברי הר"ן ריש שני דייני גזירות שדעתו כרש"י דדוקא בקבלה עלי' ולדבריו סותר הר"ן א"ע והוא תימה, ונראה דהר"ן מפרש דמה דפליגי רב ושמואל אי פוסקין מזונות לאשת איש ע"כ מיירי הגמ' דעכשיו לא ספקה דאל"כ למה יתנו לה ב"ד מזונות וע"כ דמיירי דעכשיו לא ספקה כגון שהיא חולה, וכמש"כ שם הר"ן בסוף דבריו, ומה דאמר הגמ' איכא בינייהו גדולה ולא ספקה היינו דמעיקרא לא ספקה וכמש"כ הר"ן שהוא שני בצורת או שאינה בעלת מלאכה לכן בודאי לא קבלה, א"כ כל מה דאנו חוששין הוא שמא קבלה ופטור הבעל אף דעכשיו לא ספקה ולכן שפיר סובר הר"ן דאם ספקה ודאי יכול לומר ואינו מחוייב ליתן לה מקודם ועל חולי אינו מחוייב לחוש, אבל שאר פוסקים סוברים בדעת רש"י בדף קי"ז וכן משמע שיטת הרמב"ם כיון שיכולה לעכב שלא ילך למה"י עד שיניח לה מזונות כמו שיראו ב"ד, ואם מסרה ע"י שליש צריך ליתן לה בכל שבוע כדמשמע ממתני' אלא דמלשון הרמב"ם בהל' י' לא משמע דצריך ליתן על כל השבוע.
**והנה** מסוגיא דגיטין דף י"ב שציין הגר"א דמוכח להדיא דיכול לומר צאי מע"י אפי' בע"כ יקשה משם על הרמב"ם, ונראה דמתחלת הסוגיא לא קשה דלימא דמה דתני שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי ושלא לזון את אשתו אינו רשאי דהוא בדלא קבלה, כיון דיכול לתרץ האמת דנ"מ מעבד לאשה בדלא ספיק דעבד אפי' לא ספיק פטור דנהום כריסי' לא שוויא, אבל מהא דאשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה ומוכיח הגמ' מכלל דלא אמר לה דאי אמר לה בעלה אמאי חייב, ומוכח להדיא דיכול לומר לה בע"כ וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מרוצח, ונראה דאינו יכול לומר היינו היכי שפשע הוא ומניחה אבל היכי שהיא פושעת ודאי יכול לומר צאי מע"י ולכן באשה שגלתה כיון שהיא פשעה יכול לומר.