## Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass Chapter 1

###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 1:3:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Trespass/r/1:3:1)

**כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש בראשו ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' ונדריך, [בפסוק וכל נדריך] מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה הואיל וכולו לשם, והוא הדין לשאר כל קדש שהוא להשם לבדו, בין מקדשי המזבח בין מקדשי בדק הבית אם נהנה בהן שוה פרוטה לוקה, מעל בשגגה משלם מה שנהנה ותוספת חומש, ומביא איל בשני סלעים ומקריבו אשם ומתכפר לו וזהו הנקרא אשם מעילות, שנאמר וחטאה בשגגה מקדשי ד' והביא את אשמו וגו' ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו וגו' ושילום הקרן בתוספת חומש עם הבאת הקרבן מצות עשה.**
**השגת** הראב"ד, ואזהרה של מעילה מזה וכו' א"א ופשוטה מזו היא בתרומת הקדשים לא תאכל.
**הכ"מ** כתב בבאור השגת הראב"ד מהא דאיתא בסנהדרין דף פ"ד בהא דאמר רבי הזיד במעילה במיתה, וחכ"א באזהרה ואמר מ"ט דרבי דגמר חטא חטא מתרומה ורבנן אמר קרא בו בו ולא במעילה, ופירש"י וממעילה הוא דמעטיה קרא אבל אזהרה גמיר להזיד במעילה, ודברי הראב"ד לא משמע דכונתו לפירש"י דלפי"ז הוא רק מג"ש דחטא חטא מתרומה, וגם צריך להוסיף דאף דנתמעט מקרא דבו ולא במעילה זהו דוקא למיתה ולא נתמעט מאזהרה וזהו בודאי לא כ"כ פשוט שיכתוב הראב"ד ופשוטה מזו, ובפרט דמלשון זה משמע דמגופי' דקרא שמעינן אזהרה ולא מג"ש, ועוד דאם כונת הראב"ד מהא דחטא חטא מתרומה אין הלאו דתרומה מקרא דהיא בתרומת הקדשים לא תאכל, אלא מקרא דוכל זר לא יאכל קדש כדמוכח שם בסוגיא, וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' תרומות הל' ה'.
**לכן** נראה דכונת הראב"ד הוא ממה דאמר ביבמות דף ס"ח ע"ב דמפרשינן קרא דבתרומת הקדשים לא תאכל במורם מן הקדשים לא תאכל שאינה חוזרת לחזה ושוק, וא"כ יש לנו אזהרה מפורשת דאסור לזר לאכול אפי' חזה ושוק שהם קדשים קלים וכ"ש קדשי קדשים כמו עולה אפי' לכהן שהוא כמו זר לגבי עולה, ואף שהרמב"ם כתב ואזהרה של מעילה וע"ז קבע הראב"ד השגתו ובאיסור חזה ושוק להדיוט הא אין מעילה, אבל קרא דלא תוכל לאכול בשעריך דכתיב בי' מעשר דגנך וגו' וכל נדריך וגו' ג"כ לא קאי על איסור חיוב מעילה אלא דמנדריך למד ר' שמעון במכות דף י"ז אזהרה לאוכל מן העולה לאחר זריקה, אבל לא משום דאיכא בזה חיוב מעילה דהא קרא דלא תוכל לא מיירי דוקא בחיובי מעילה, וא"כ גם כונת הרמב"ם הוא על עיקר איסור אכילת העולה, ומזה למד על כל איסורי קודש, וחיוב מעילה נלמד מקרא דוחטאה בשגגה, ואף דאינו מבואר השגת הראב"ד דהא דברי הרמב"ם הוא ברייתא מפורשת במכות דדריש הכי ר"ש על אוכל עולה, צ"ל דסובר הראב"ד דברייתא דיבמות דאינה חוזרת לחזה ושוק דמפרש רב חסדא דהוא מקרא דבת כהן כי תהי' לאיש זר לא סברה כר"ש דכיון דאיכא קרא על בת כהן לאיסור חזה ושוק, ה"נ איכא לאו על כל איסורי קודש לזר וכן בעולה אפי' לכהן.
**והנה** כל זה אינו מבואר אלא לאיסור אכילה, אבל הרמב"ם הא כתב הלכה זו שהמועל בזדון לוקה, ועל זה כתב ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל וכו' ודין מעילה הא אינו דוקא באוכל, וגם בנהנה בלא אכילה מעל, ואיך רוצה הראב"ד ללמוד מהא דאינה חוזרת לחזה ושוק דבחזה ושוק לזר הא ליכא קרא לאיסור הנאה, אכן כבר הקשה המל"מ כאן לדברי הרמב"ם שלומד מקרא דלא תוכל לאכול וגו' דבקרא לא כתיב אלא איסור אכילה והביא דברי הלח"מ בפי"א מהל' מעה"ק דילפינן מהא דר' אבהו דכ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, וע"ז הקשה המל"מ דהא באיסורי אכילה אפי' היכי דאסור בהנאה ליכא מלקות, וכתב המל"מ דעיקר קרא דנדריך לא אתא אלא לאיסור הנאה, דעל איסור אכילה איכא לאו דכליל תהי' לא תאכל, וכבר הקשיתי על דבריו בפי"א מהל' מעה"ק דהא הך דרשא מקרא דנדריך דריש כן ר' שמעון בברייתא במכות דף ט"ז ודריש בפי' על אוכל מן העולה, וכן כתב כאן הרמב"ם והארכתי שם בזה, ועיקר הדברים העליתי ע"פ ד' הרמב"ם בסה"מ דהיכי דכתיב עונש מפורש ילפינן אזהרה אפי' היכי דלא כתיב מפורש אלא מק"ו או משאר למודים, ולכן גבי מעילה דכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ילפינן אזהרה לאיסור הנאה מאזהרת אכילה, ולפי"ז נוכל לומר גם לדעת הראב"ד דאף דבהא דאינה חוזרת לחזה ושוק ליכא מלקות על הנאה, מ"מ היכי דנהנה באיסור מעילה שפיר ילפינן מהך קרא דכיון דאיכא איסור הנאה מקרא דאיסור אכילה, וכיון דאיכא עונש באיסור מעילה לוקין על איסור הנאה.
**איברא** דיש חילוק מהך לימוד דאנו למדין לדעת הרמב"ם מקרא דנדריך שאנו אומרים שעל נדרי הקדש כמו עולה איכא באזהרת אכילה איסור הנאה גם למלקות דקרא דונדריך הוא מין מסויים ואנו אומרים דבזה איכא אזהרה גמורה למלקות גם על ההנאה כיון דאיכא עונש מקרא דוחטאה, אבל לדברי הראב"ד שבא ללמוד מאיסור חזה ושוק דבאיסור זה ודאי לא נלמוד על אזהרת הנאה למלקות, וא"כ איך נלמוד מזה בנהנה מן העולה דחייב מלקות, ואף דגם לדעת הרמב"ם דלומד מקרא דונדריך אינו דומה איסור הנאה לאיסור אכילה, דבאכילה שיעורו בכזית ובהנאה שיעורו בפרוטה, אך בזה יש לומר דבדין שיעורים הוא גדר כללי דעיקר שיעור אכילה בכזית ועיקר שיעור הנאה באיסור הקדש הוא בפרוטה, אבל עכ"פ נוכל לומר דכל האיסור של ונדריך הוא אזהרה גמורה גם באיסור הנאה, אבל קרא דבתרומת הקדשים לא תאכל דהוא על איסור חזה ושוק, הא באיסור זה ליכא אזהרה גמורה למלקות.
**ומ"מ** יש לומר בדעת הראב"ד דכיון דעיקר קרא דלא תוכל לאכול בשעריך אין באיסור אכילה אזהרה גמורה על הנאה, ומ"מ אנו אומרים דקרא דנדריך אנו למדין אזהרה גמורה למלקות בנהנה כיון דאיכא קרא דוחטאה, ה"נ אי ילפינן מקרא דהוא בתרומת הקדשים לא תאכל, כיון דהיכי דכתיב אכילה איסור הנאה במשמע אלא דאינו לוקה כיון דלא כתיב מפורש לכן באוכל קודש שיש בו איסור מעילה דכתיב וחטאה ילפינן בהך איסור הנאה גם אזהרה למלקות.
**והנה** במש"כ הרמב"ם כל המועל בזדון לוקה ומשלם תמה בגליון דהא אין לוקה ומשלם, וכן כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' תרומות הל' ו' שהאוכל תרומה בזדון לוקה ואינו משלם שאין אדם לוקה ומשלם, וציין לתשובת דבר שמואל סי' שכ"ו ועיינתי בדבריו והאריך שם ולבסוף כתב דכמו דבמוש"ר קיי"ל דלוקה ומשלם משום דהוי קנס, ה"נ כאן במעילה דהוי כפרה דמי לקנס ולוקה ומשלם, והנה מה דעשה יסוד מדין מוש"ר, לפלא שלא זכר ד' התוס' בכתובות דף ל"ב ע"א בהא דפריך הגמ' על מה דתנן הבא על אחותו, דהא הוא חייב מלקות ואינו לוקה ומשלם והקשו התוס' דהא במכות אמרינן בטעמא דר"מ דאמר לוקה ומשלם בעדים זוממין דגמר ממוש"ר דהוי קנסא וסבר דע"ז נמי קנסא, וא"כ במתני' דמיירי בקנס מה פריך והא אין לוקה ומשלם, וכתבו ג' תירוצים ולכל התירוצים לרבנן גם בקנס אינו לוקה ומשלם, ואף דהדבר שמואל מיישב זה לשיטת הרמב"ם דיכול לסבור דלא כתוס', אבל בגמ' בכל הסוגיא שם הא מוכח דאף בקנס אינו לוקה ומשלם.
**ולכאורה** הי' אפשר לומר כתירוצו ולא בהיסוד שלו בקנס אלא דהיכי שהחיוב הוא לכפרה לא אמרינן קלב"מ וכן כתבו התוס' בכתובות דף ל' ע"ב בטעמא באוכל תרומה בשוגג ולא אמרינן קלב"מ דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומין דידיה כפרה ולא ממונא ולכך לא שייך קלב"מ לפטרו, אבל באמת בד' התוס' שם מפורש דקרן וחומש דהקדש אינו משום כפרה, דכן מפורש בפסחים דאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל לרנב"י דסובר דחיוב כרת פוטר משום קלב"ם.
**וראיתי** להאור שמח שכתב לחדש דדין אינו לוקה ומשלם הוא דוקא היכי שחיוב המלקות וחיוב התשלומין באין על שני דברים דהוי שני רשעיות, אבל היכי דבאין שניהם על דבר אחד לא נתמעט מכדי רשעתו דהוי חד רשעה, ולכן גבי מועל מן ההקדש הוא איסור אחד שחייבין עליו ממון ומלקות, והנה יש לכוין דבריו עם דברי התוס' בב"ק דף ד' ד"ה כראי אדם שאינו משלם את הכופר שכתבו הקשה ריב"א מה חומרא היא האי דאין משלם את הכופר משום דקלב"ם, ותירץ דשוגג נמי פטור מדתנא דבי חזקיה, וכתבו ע"ז בשם ר"י דלא מיפטר כאן משום קלב"ם ולא בשוגג מדתדב"ח דבפ"ב דרשינן מעליו ולא על האדם דאדם פטור מכופר, אבל אי לאו קרא דעליו הוי ילפינן אדם משור שיתחייב מיתה וכופר, ותדב"ח דפוטר אפי' שוגג היינו ממון שהזיק בשעת חיוב מיתה, ומפורש בד' התוס' כד' האור שמח דהיכי ששני החיובים הוא על דבר אחד לא מיפטר משום קלב"ם.
**אכן** בכתובות דף ל"א ע"א בתוס' ד"ה רב אשי אמר כתבו ומיהו ממון ונפשות בחד גברא פטור כיון דמתקיים בו קצת הזמה, וקשה על דבריהם ממה שכתבו בדף ל"ב ע"ב בתוס' ד"ה שלא השם שכתבו ואין נראה לר"י דלא מסתבר שלא יהיו חייבין ממון ומלקות, כיון שרצו לחייבו שניהם, ואמרתי בזה דיש חילוק מדין כדי רשעתו לדין אם לא יהי' אסון דמטעם כדי רשעתו היכי שבאין לחייבו שניהם הוי רשעה אחת, אבל דין לא יהי' אסון כיון דאמר קרא דהיכי דאיכא אסון לא יענש בזה אפי' היכי דאינו אלא משום רשעה אחת לא יענש מיתה וממון, לכן כתבו בדף ל"א דממון ונפשות בחד גברא פטור, כיון דמתקיים בו קצת הזמה, ולפ"ז במה שכתבו התוס' בב"ק דצריך קרא דעליו ולא על האדם דאי לאו קרא הוי מחייבינן מיתה וכופר קשה, ולכן יש לומר דטעם התוס' דהי' אפשר לחייב זהו משום דבכפרה לא שייך קלב"ם כמו שכתבו בדף ל' על אוכל תרומה בשוגג וממילא אין לנו יסוד מד' תוס' דב"ק לדברי האור שמח אבל יש יסוד לדבריו מד' התוס' דדף ל"ב וכמו שבארנו דעל מלקות וממון היכי דהוא משום דבר אחד לא אמרינן קלב"ם אבל באמת מד' התוס' אלו ג"כ אין להוכיח כדבריו, דדוקא גבי הזמה דצריכין הב"ד לעשות להעדים כאשר זממו, וכיון שרצו להפסידו שניהם ודאי צריך לחייבם כאשר זממו בעדותן אבל גבי מעילה אף דהוא איסור אחד מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך, אבל לא מוכח בקרא דצריך לחייבו ממון ומלקות, דקרא דכתיב ואת אשר חטא מן הקודש ישלם אינו מוכח דבא לחייבו תשלומין עם המלקות שחייב מקרא דלא תוכל לאכול דהא קרא קאי באוכל בשוגג כדכתיב בתחלת הפרשה וחטאה בשגגה, וממילא אפשר דבמזיד אינו חייב תשלומין מכיון שהוא חייב מלקות.
**ובעיקר** ד' האור שמח הנה כתב בעצמו דממה דאמר הגמ' לר"מ דאמר לוקה ומשלם דיליף ממוש"ר ופריך מה למוש"ר שכן קנס קסבר ר"מ עדים זוממין נמי קנסא, ומוש"ר הוא איסור א' דגמרינן מלא תלך רכיל, וכתב בזה עפ"מ שהקשו התוס' בכתובות דף ל"ב בהא דתנן דבא על חייבי לאוין חייב קנס דהא אין לוקה ומשלם, והקשו דהא בקנס מודו רבנן לר"מ דלוקה ומשלם, ותירצו דכיון דרבנן סברי דעדים זוממין ממונא ועיקר מלקות ילפינן מעדים זוממין, א"כ לא מחלקינן בין ממון לקנס ולא ילפינן ממוש"ר, ובזה כתב האור שמח דטעמא דרבנן דלא ילפי ממוש"ר משום דהוא איסור אחד, ולדבריו בזה פליגי ר"מ ורבנן בהך סברא, וזה קשה דהו"ל להגמ' לפרש דזהו טעמא דרבנן.
**ולכאורה** הי' אפשר לומר דבלאו כזה דגלי קרא דמשלם דאמרינן דמשלם ואינו לוקה הוא דוקא היכי דנוכל לומר דעיקר הלאו בא לתשלומין, וכמש"כ הרמב"ם פ"א מה' גנבה דהוי לאו הניתן לתשלומין, ועמש"כ פ"א מה' גזילה, אבל לאו דלא תוכל הא עיקרו בא למלקות דרק באיסור מעילה שייך תשלומין, וכיון דגלי קרא במעילה דחייב לשלם נפרש דגלי קרא דבזה לוקה ומשלם, אבל באמת א"א לומר כן דהא בלאו דחובל בחבירו דהוא לא יוסיף דגלי קרא לתשלומין לא נוכל לומר דעיקרו בא רק לתשלומין דהא הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה ומ"מ בהכאה דשוה פרוטה משלם ואינו לוקה.
**ונראה** דיש לבאר שיטת הרמב"ם ע"פ ד' המאירי בב"ק דף ע' גבי עקוץ תאנה מתאנתי במה דאמר שם רבא אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו דפירש"י משום דחייב לצי"ש והמאירי כתב שם הובא בש"מ וז"ל, ויש שאין גורסים מי אמרינן ליה זיל שלים, אלא ודאי אמרינן ליה זיל שלים וכן בלקוט תאנה מתאנתי ותקנה לי גנבתך ב"ד מחייבין ליתן, וכן החוסם את הפרה משלם לא אמרו אין אדם מת ומשלם אלא בדבר הבא דרך נזיקין, אבל בדבר שקבלו עליו דרך משא ומתן ואף אם לא קבל עליו מ"מ הרי הוא כמו שקבל הואיל ומן התורה הוא, וכן מכר בשבת בלקיטת תאנים מכירה היא ומשלם בב"ד, אך המאירי סיים ואין לשון הסוגיא מוכחת כדבריהם עכ"ל, ונראה דעיקר הסברא שכתב המאירי אפשר לומר אפי' לפי גירסתנו והיינו דלא שייך קלב"ם אלא אם הוא בדרך עונש, אבל מי שנהנה מממון חבירו ונתחייב בדמים אין זה בדרך עונש, וכמו שכתב המאירי דאף אם לא קבל עליו הרי הוא כמו שקבל הואיל ומן התורה הוא, וכונתו דאינו מדין עונש אלא שצריך מד"ת לשלם מה שנהנה משל חבירו, ובזה אפשר לבאר מה דאמר הגמ' במכות דף ט"ז גבי משכון כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם דהתם הוא רק משום שנתחייב משום לא תבוא, אבל לא לקח ממון חברו לעצמו, ועיין מש"כ בזה בפ"ג מהל' מלוה הל' ד'.
**ולפי"ז** נאמר דבהא דעקוץ תאנה מתאנתי הא מעיקר מעשה המכירה של הגניבה ע"י שהגנב יקוץ תאנה מתאנתו של הלוקח אם הי' הלוקח קונה באמת הגנבה הי' שפיר ע"פ דברי המאירי דלא שייך כאן דין קלב"ם, אבל באמת הא לא קנה הלוקח הגנבה אם לא הי' מקודם יאוש, וכיון דלא קנה הלוקח הגנבה א"כ לא קנה הגנב התאנה, אלא דהגמ' אמר דחייב בדו"ה אם מכר קודם יאוש משום ששנה בחטא, וא"כ צריך שעכ"פ יהי' כאן גדר מכירה, והוא דאף שהלוקח לא קנה הגנבה ומטעם זה לא קנה הגנב את התאנה, מ"מ יוכל הלוקח לתבוע בדמים להגנב אם תאבד התאנה בפשיעה, דהא הוא נטל התאנה מדעתו ע"מ למכור, וגם במקח טעות כתבו התוס' דהוי ש"ח, וכיון שנתחייב הגנב להשיב התאנה יש כאן ע"כ גדר מכירה על הגנבה שבשביל חיוב התאנה מכר הגנבה אף שבאמת המכירה לא נתקיימה, אבל יש גדר מכירה ושנה בחטא, ועכשיו מבואר מה דפריך הגמ' דכיון דהגנב קלב"מ במה שנתחייב משום שבת בעקיצת התאנה, וממילא לא נתחייב בחיוב השבה על התאנה, כיון דבאמת לא לקח התאנה בשביל הגנבה כיון שהלוקח לא קנה הגנבה, וא"כ אין זה אלא חיוב גרידא בשביל שנטל התאנה, ובזה שפיר שייך שהקלב"ם יפטור אותו מחיוב זה, כיון שאין זה חיוב בשביל מה שקנה מחבירו.
**איברא** דהוא גמ' מפורשת דגם במועל בהקדש שייך קלב"מ והוא בפסחים דף כ"ט ע"א דתניא אכל חמץ של הקדש במועד מעל, ויש אומרים לא מעל, ואמר הגמ' מאן יש אומרים ר' נחוניא בן הקנה דסבר דחייבי כריתות פטורין מתשלומין, ומפורש להדיא דשייך קלב"מ גבי מעילה, אך יש לומר דהברייתא הא איירי שם בעיקר דין מעילה בשוגג דחייב בקרן וחומש ואשם, וחיוב חומש הא אינו בשביל מה שנהנה משל הקדש אלא בשביל החטא, וכדכתיב וחטאה בשגגה וגו', ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסף עליו, וכיון דליכא חומש ליכא אשם וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה ר' נחוניא היא דכיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן, שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש, ואף שהתוס' כתבו כיון דפטור מקרן וחומש ולפי דברינו לדעת הרמב"ם בקרן חייב, יש לומר לדעת הרמב"ם דכיון דחזינן דקרבן האשם תלוי בדין התשלומין וכיון דמצד דין החטא שחטא בהמעילה הי' פטור גם מקרן, ורק שצריך לשלם בשביל שנטל ממון הקדש, ומשום זה פטור מחומש לכן אינו חייב אשם, שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש משום חטא מעילה.
**אכן** עוד אנו צריכין לבאר הא דאמר רבא אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו דלפי גירסתנו אמר בהדיא דכי תבעה ליה קמן בדינא לא אמרינן ליה זיל הב לה אתנן, ולפי"מ שכתבנו הא כאן א"צ להיות נפטר משום קלב"מ כיון שהתנה ליתן לה האתנן בשביל שתיבעל אליו וכן עשה שבעלה, ומשום זה הא פי' המאירי דלא כגירסתנו, אלא דבאמת לא שייך כאן קלב"מ, אבל לפי גירסתנו צריך לבאר, והבאור אפשר אם לא נאמר כסברת המאירי אלא היכי שלקח ממון חברו ונהנה ממנו ונתחייב מיתה באותה שעה דלא יפטר מדין קלב"מ דאין זה גדר עונש, כיון שנתחייב מסברא ולא מדין חיוב חדש, אבל היכי שמן הסברא אינו דין שיתחייב אף שע"פ התנאי שהתנו ביניהם צריך הוא להתחייב בזה שפיר שייך קלב"מ דא"א לחייבו בחיובי ממון באותה שעה שמתחייב בחיוב מיתה, ולכן בחיוב אתנן אף שכפי מה שהתנה עמה ליתן לה האתנן כשתיבעל אליו הא מועיל תנאו ומתחייב, אבל אינו דומה למי שלקח באותה שעה ממון חבירו דבזה שבעל אותה הא באמת לא לקח ממנה כלום, ולהדיא אמר הגמ' בב"ק דף ל"ב הנאה לתרווייהו אית להו, וא"כ אין חיוב האתנן אלא משום שהתנה והתחייב, ובזה שפיר שייך קלב"מ לפי גירסתנו ולא כמו שכתב המאירי לפי הגירסא שהביא דגם בזה לא שייך לומר קלב"מ.
**וכן** צ"ל לפי דברינו גבי החוסם את הפרה דאמר הגמ' דשייך בזה קלב"מ, דאין בזה דין לוקח ממון חברו אלא דכיון דאיכא לאו דלא תחסום כבר נתחייב בזה להניח הפרה לאכול בדישתה והיכי שהפרה של חבירו חייב לשלם לחבירו מה שהי' לו זכות שתאכל פרה שלו בדישתה, אבל אין אנו אומרים בזה דהוי כמו שלקח החוסם הדישה של חבירו במה שחסם את פרתו בדישתה דהא עוד לא זכה בהדישה שתעשה שלו, ובאמת הקשו הראשונים בש"מ דף צ"ב בהבעיא אם פועל משלו אוכל או משל שמים, דמסקינן דמשל שמים אוכל, ואם אמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו דאין לו זכות בהפירות ויש לו רק זכות לאכול, והקשו דא"כ למה משלם בחוסם את הפרה כיון דלא זכה בעל הפרה בהדישה קודם שאכלה דהא איתקש שור לאדם בדף פ"ט וכתבו דמ"מ כיון דאיכא אזהרת לא תחסום, לכן אף דלא זכה בעל הבהמה בהדישה, אבל הי' לו זכות שהבהמה שלו תאכל בדישתה, וכיון שחסם אותה גרם לו היזק בזה וחייב החוסם לשלם, ואפשר דהוא באמת מדינא דגרמי, וא"כ עכ"פ שפיר שייך בזה דין קלב"ם כיון שלא נטל ממון חבירו.
**והנה** עוד עלינו לבאר במה חלוק דין מועל בזדון דסובר הרמב"ם דלוקה ומשלם, וגבי אוכל תרומה במזיד כתב דאינו לוקה ומשלם דזהו עיקר הקושיא שהקשה הדבר שמואל, ונראה דזה נוכל ליישב בפשיטות דהא קיי"ל דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, וא"כ אוכל תרומה שלא זכה בה כהן אינו כנוטל ממון חבירו, אלא שהתורה חייבה באוכל תרומה בשוגג לשלם קרן וחומש, וסובר הרמב"ם דמקרא זה היינו למדין גם על מזיד לחייבו בקרן, אבל שפיר שייך לפטור בזה מדין קלב"ם כיון דאינו כנוטל ממון חבירו דהא אוכל מתנות כהונה פטור.
**אח"כ** ראיתי בדברי המאירי בפסחים דף כ"ט ע"א שכתב וז"ל, ומ"מ אם הי' מזיד בהקדש אינו מביא קרבן מעילה שהרי אין מעילה במזיד, אלא שלוקה ומשלם את הקרן, ואע"פ שאין אדם לוקה ומשלם הקדש שאני, או שמא בכדי מה שנהנה, וכונתו לדברי הרמב"ם ובא ליישב דבריו, אבל כוונתו עוד אינו מבואר לגמרי. ומה שכתב הקדש שאני יש לומר דכונתו לחלק מתרומה במזיד דאינו לוקה ומשלם ויהי' כונתו כמש"כ, ומה שכתב או שמא בכדי מה שנהנה, משמע דכונתו דיותר ממה שנהנה כבר הוי בגדר עונש, אבל בדברי הרמב"ם לא משמע כן.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 1:5:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Trespass/r/1:5:1)

**הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו לא יצא, נסתפק לו אם מעל או לא מעל פטור מן התשלומין ומן הקרבן, הרי הוא כתחלת הקדש ואם נהנה בו מוסיף חומש על החומש, וכבר בארנו כמה פעמים שהחומש אחד מארבעה מן הקרן עד שיהיה הוא וחומשו חמשה.**
**השגת** הראב"ד, שלא הביא אשמו לא יצא א"א אינו משוה עם הגמרא של פרק הגוזל רבה.
**הביא** מעילתו, עיין בכ"מ מדברי הר"י קורקוס שהרמב"ם קורא אשמו להקרבן ומעילתו לקרבן מעילה, אבל לפי דבריו הרמב"ם אינו אוחז לשון הברייתא, אבל עיין בס' קרבן אהרן על התו"כ שכותב דגירסת הרמב"ם בודאי כן גם בגמ' וראיתי בדקדוקי סופרים בב"ק שם שכן הגירסא בכת"י כלשון הרמב"ם.
ב) **והחומש** הרי הוא כתחלת הקדש ואם נהנה בו מוסיף חומש כתב האור שמח וז"ל, זה הלשון סתום דאטו בסוף הקדש מי ליכא מעילה כדפריך גמ' תמן רק לענין אם פודה את החומש אם צריך להוסיף חומש אמר דכתחלת הקדש דמי, ובהלכות ערכין היה לו להביאו ומאי אסמכיה כאן אם נהנה בו וצ"ע עכ"ל, והנה בב"מ דף נ"ד מבואר לפי גירסתנו כדברי האור שמח דהאבעיא הוא על פודה החומש, דמייתי הא דתנן הפודה את הקדישו מוסיף חומש, וע"ז פריך ותיפוק ליה דהו"ל הקדש שני, ומייתי הא דאמר רבא חומש כתחלת הקדש דמי, ואח"כ פשיט דמקיש חומשו לכסף ערכו ומוסיף חומש, אבל רש"י שם כתב הכי גרסינן ותנן הפודה את הקדשו ולא גרסינן הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה כו' דההיא במעילה קא מיירי וגבי מעילה לא כתיב ויסף אלא יוסף וכו' עכ"ל, אכן בש"מ הביא רש"י וכתב אבל ר"א גריס ליה וז"ל שאילתו של רבא בהקדש הוא שכתוב בו ויסף חמישית כסף ערכך עליו ותנן הנהנה ש"פ מוסיף חומש, אבל חומש על חומש לא תנן, ובזאת שאל רבא אם נתן את הקרן ולא נתן את החומש היש עליו לתת חומש על חומש כאשר יש עליו בגזל ובתרומה, ופרט את ספיקו ואמר טעמא מאי גבי תרומה כתיב ויסף חמישיתו וחייב חומש על חומש, או דילמא בתרומה כתיב חמישיתו שדית ליה ו' דויסף הואיל ומופנה הו"ל חמישיתיו, אבל בקדש חמישית כסף ערכך כתיב וכי שדית ליה לו' דויסף וכו' והנה דברי הר"ח באמת תמוהים משום קושיית רש"י דגבי מעילה לא כתוב ויסף אלא יוסף היינו וחמישיתו יוסף עליו, והר"ח עוד תמוה יותר דגורס להדיא חמישית כסף ערכך ופסוק זה הוא בפודה את הקדשו, והנה עיקר הגירסא ופי' הר"ח דהבעיא היא אם נתן את הקרן ולא נתן את החומש הוא תימה גדולה דאיזה דין חומש שייך אם לא נתן את החומש שישלם חומש על חומש, ואיזה מעילה יש בזה ובפרט דאין החומש מעכב.
**ונראה** דכונת הר"ח הוא אם הפריש החומש ולא נתן אותו לגזבר ונשאר אצלו ואכלו דבזה בעי אם חייב חומש על אכילתו, אבל אם כבר נתן אותו לגזבר ונעשה ברשות הקדש אין חילוק אם בא להקדש בנדבה או שבא ע"י נתינת חומש, ואף דאמרינן גבי הקדש דכל היכי דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא, מ"מ איכא נ"מ שכל זמן שלא בא לרשות הקדש עדיין שם חומש עליו, אבל מכיון שבא לרשות הקדש ממש אין חילוק בנכסי הקדש ובכולם יש דין מעילה להוסיף חומש. לכן כתב הר"ח שנתן את הקרן ולא נתן את החומש היינו החומש שהפריש כבר וע"ז הוא הבעיא אם מפריש חומש על חומש.
**עתה** צריך לבאר למה נקיט האבעיא בדין חומש של נהנה מן ההקדש ולא בדין פודה את ההקדש, ובפרט דקרא דמייתי ויסף חמישית לא כתיב בנהנה אלא בפודה, וכמו שהקשה רש"י על גירסא זו, ונראה דכיון שבארנו שכל הבעיא היא בנהנה רק אם הפריש חומש ולא מסר לגזבר וכמש"כ הר"ח ולא נתן את החומש, לפי"ז נוכל לומר דדוקא בחומש של נהנה מן ההקדש יש נ"מ בין שרק הפריש את החומש ובין מסר החומש לגזבר, דדין תשלומי המעילה הקרן והחומש אינו אלא חיוב שחייבתו התורה, אבל בפודה את ההקדש הא עיקר דין פדיון הוא שיתן הפודה הכסף להקדש, וכדכתיב ונתן הכסף וקם לו כדאמר בב"מ דף נ"ד, ואף שהכתוב לא נאמר כן כמו שכתבו התוס' בשבת דף קכ"ח ע"א דאין הפסוק כן אלא ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו, אך כבר כתבו במקום אחר דסמכו על מה דכתיב אח"כ ונתן את הערכך, עכ"פ מפשטה דגמ' מוכח דדין פדיון עיקרו בנתינת הכסף להגזבר, וכיון דקרא דוקם לו כתיב על החומש, א"כ עיקר דין החומש הוא ג"כ בנתינתו יחד עם הקרן.
**איברא** דבב"מ דף נ"ד אמר דאם חומש אינו מעכב אמרינן דד' בד' פריק ואכנפשיה מוסיף חומש וקיי"ל דחומש אינו מעכב, אלא דמ"מ יש לומר דאף דאין החומש מעיקר הפדיון אבל מצותו הוא להוסיף על הקרן וליתנו לגזבר בשעת הפדיון, ולפי"ז יש לומר דאף דאם לא נתן אלא הקרן וההקדש נפדה דאין החומש מעכב מחוייב הוא ליתן החומש כדאמר שם דמותר להנות מההקדש אחר נתינת הקרן בערב שבת דלא חיישינן שמא יפשע ולא יתן החומש הואיל והגזברים תובעים אותו, ומ"מ כיון דלכתחלה עיקר דין הפדיון הוא שיתן הקרן עם החומש, וכן מוכח ממה דבעי שם הרי אמרו הקדש אינו מתחלל על הקרקע חומש מהו שיתחלל על הקרקע, ומוכח דאף דאמר מקודם דאם חומש אינו מעכב ד' בד' פריק ואכנפשיה מוסיף חומש מ"מ יש בחומש דין חילול שגם בהחומש מתחלל ההקדש, ולכן עיקר דין הפדיון בנתינת הקרן והחומש להגזבר, ולפי"מ שבארנו בדברי הר"ח דאחר הנתינה להגזבר אין חילוק בין קרן לחומש שכבר נעשה ברשות ההקדש לגמרי וכשאר ממון הקדש, א"כ לפי דין הפדיון לכתחלה אין מקום להסתפק אם מוסיפין חומש על חומש בחומש של פדיון הקדש, ולכן קבע הגמ' האבעיא על דין חומש של מעילה, דזה אינו אלא חיוב ואין דין שלכתחלה יתן החומש יחד עם הקרן להגזבר, ובזה שפיר אפשר דלכתחלה יפריש החומש שהוא בביתו שיהי' לשם תשלום החומש להקדש, וכ"ז שלא נתנו לגזבר עדיין שם חומש עליו, וע"ז בעי אם מפריש חומש על חומש כשנהנה בו.
**והיה** אפשר לומר עוד דמשו"ה לא בעי בחומש של פדיון הקדש משום דהא פליגי בגמ' אם חומש מעכב או אינו מעכב, ולמ"ד חומש מעכב יש לומר דבעי נתינה גם בחומש, וכיון שבא ליד גזבר כבר הוי כמו קרן כמש"כ ולכן הי' אפשר לומר דלא נחית לפלוגתא ובעי יותר בחומש דמעילה דליכא פלוגתא, אבל א"א לומר כן דלפי"ז מה פשיט מקרא דויסף חמישית כסף ערכו הוקש חומש לכסף ערכו מה על כסף ערכו מוסיף חומש אף על חומש מוסיף חומש, ולפימש"כ הא אין דרשא זו אפשר אלא למ"ד אין חומש מעכב, וקשה לומר דבעל האיבעי נחת למיבעי גם למ"ד חומש מעכב, ופשיט ליה ממה דדרש למ"ד אין חומש מעכב, ע"כ צ"ל כמש"כ דלכו"ע לכתחלה צריך ליתן החומש עם הקרן ולפדותו יחד, ולכן לכתחלה לכו"ע א"א הבעיא על חומש של פדיון ומשום זה קבע הבעיא על חומש של מעילה.
**ועכשיו** מבואר מה שקבע הרמב"ם הלכה זו דמוסיפין חומש על חומש בחומש של מעילה דאף דפסק דאין חומש מעכב והי' אפשר לקבוע הך דינא בדין חומש של פדיון אם נתן את הקרן ואח"כ הפריש החומש שיהי' להשלמת הפדיון, מ"מ כיון דהגמ' קבעה הך דינא בדין חומש של מעילה כתבו ג"כ כאן וסמך בהל' ערכין בדין חומש של פדיון שנלמוד מכאן דהחומש הוא כתחלת הקדש, ולא כתבו שם ביחוד דאין דרכו לכתוב מה שלא הוזכר בגמ'.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 1:6:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Trespass/r/1:6:1)

**יש דברים שאין חייבין עליהן מעילה מדברי תורה אבל אסור ליהנות בהן מדברי סופרים, והנהנה מהן משלם קרן בלבד ואינו מוסיף חומש ואינו מביא אשם.**
**יש** דברים, כ' הכ"מ בפ"ג דמעילה שנינו שיש דברים שאין נהנים מהם ולא מועלים, ופרש"י בפ"ד דנזיר דף כ"ח לא נהנין מדרבנן, ובריש מעילה דף ב' אמרינן שדברים שאין מועלין בהם אלא מדרבנן אין משלמין חומש עכ"ל, והנה במה שהביא הכ"מ ממתני' דמעילה תנן שם ג"כ דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין, ולדברי הכ"מ צ"ל דבזה ג"כ לא נהנין מדרבנן אבל בירושלמי דיומא פ"ב הובא בד' הריצב"א בתוס' ביומא דף נ"ט ע"ב מבואר להדיא דדישון מזבח הפנימי אסור בהנאה מדאורייתא, ולמד כן מקרא דאל מקום טהור, ועיין במה שהארכתי בזה בפ"ב מהל' תמידין ומוספין הל' ט"ו במה שכתב הרמב"ם שגם אחר שמוציאין הדשן מחוץ לעיר אסור ליהנות בו דלשיטת הרמב"ם ילפינן מקרא דושמו שני דינים א' דעד שהניחו לתרומת הדשן אצל המזבח יש בו מעילה, ב' דגם אחר שהניחו שכבר אין מועלין בו מ"מ כיון שקבע לו הכתוב מקום שיהיו מונח אסור בהנאה וכמו שפירש"י בסוף תמורה בהא דמוקים הגמ' הא דתניא דאפר הקדש לעולם אסור בתרוה"ד דתניא ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר ופירש"י דכיון דצריך גניזה אסור בהנאה, והיינו דגם אחר שהניחו דכבר אין מועלין מ"מ אסור בהנאה, וזהו שכתב הרמב"ם שם דאסור ליהנות בו אחר שכתב הדרשה דושמו בנחת, ולכן ילפינן מדין תרוה"ד אחר שהניחו אצל המזבח, לשאר הדשן אחר שהניחו בבית הדשן, ובפי"ט מהל' פסוה"מ הל' י"ג כתב הרמב"ם כל הנשרפין של הקדש אפרן מותר חוץ מדשן מזבח החיצון והפנימי והמנורה, ומוכח דכל הדשנים האלו דין אחד להם בדין איסור הנאה וכולם אסורים מדאורייתא.
**ומה** שהביא הכ"מ מד' רש"י בנזיר דף כ"ח ע"ב דברי רש"י שם אינו על דישון מזבח הפנימי אלא על דמי חטאת שהולכים לים המלח, אך דברי רש"י צריכים באור שכתב וז"ל לא נהנין ולא מועלין, כדאמר מר חטאות המתות ודמי חטאת ההולכים לים המלח בכולם לא נהנין ולא מועלין, לא נהנין מדרבנן ולא מועלין משום דלאו בר הקרבה נינהו, וקשה דהא ה' חטאות המתות הלכה למשה מסיני, וכן הוא דמי חטאת ההולכים לים המלח, ואיך אפשר שמדין תורה מותר להנות בהן וא"כ יהי' מותר לאכלם, וכן רש"י שם במתני' דמעילה דף י' ע"ב כתב לא נהנין מהם לכתחלה הואיל וקדושין הן, ואם נהנין מהם אין מועלין בהן מדאורייתא אלא מדרבנן ואינו משלם אלא קרן בלבד עכ"ל, וזהו מה דאמר הגמ' בריש מעילה דזהו מקור דברי הרמב"ם כאן לדין מעילה, גבי קדשי קדשים ששחטן בדרום דמה דתנן מועלין בהם הוא מדרבנן, ומה איכא בין דאורייתא לדרבנן, דאורייתא משלמין חומש דרבנן לא והיסוד שם הוא מימרא דעולא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, ולמדין אנו מהך סוגיא דליכא מעילה, מדאורייתא, אבל לא למדנו דליכא איסור הנאה מדאורייתא ומבואר שדברי רש"י בנזיר אינם מובנים, ועוד יותר שדבריו בנזיר סותרים לדבריו בעיקר מקומם בדין ה' חטאות המתות שעל לא נהנין לא כתב מדרבנן אלא הואיל וקדושים הם, ומוכח דהוא מדאורייתא ורק על מעילה כתב אין מועלין בהם מדאורייתא אלא מדרבנן, ונ"מ לשלם קרן כפירש"י שם.
**והנה** בבאור דברי רש"י שלא יסתרו דבריו זא"ז, נראה דיש חילוק בין קודם מיתתן של חטאות המתות ובין לאחר מיתתן, דזה ודאי דכיון שהוא הלמ"מ שימותו, אסורין מדאורייתא לאכלן וגם ליהנות בהן אבל אחר שימותו כיון שעיקרם היו עומדין לאכילה בין לאכילת אדם בין לאכילת מזבח, ולכן כיון שנעשו נבלות אין בהם שום צורך קודש ובטלה קדושתן ולכן גבי תרוה"ד כתב רש"י בסוף תמורה דכיון דכתיב ושמו וצריכים גניזה הרי הצריכה התורה בהן דין מיוחד שגם כשיניחו אותם במקומם יהיו מונחים, ולכן אף שאין בהם יותר דין עשיית מצוה מ"מ אסורים בהנאה מן התורה, אבל חטאות המתות כיון שאין בהם דין אלא שיומתו ולכן אחר מיתתן כבר פקע קדושתן ומה דאמר עולא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, בזה מפרש בפירש"י שגם איסור הנאה ליכא מן התורה כיון דלא חזו להקדש לשום דבר וכמש"כ רש"י שם ריש מעילה דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים, ואין בהם שום דין מן התורה מה לעשות בהם אחר מיתתן, וזהו באור ד' רש"י בנזיר דכונתו על חטאות המתות לאחר מיתתן, אבל במעילה דף י' דמפרש מתני' ולד חטאת וכו' תמות ולא נהנין ולא מועלין כונתו לפרש אם נהנו קודם שמתות, ובזה שפיר מפרש דרק לא מועלין כיון דלמיתה אזלי, אבל בהנאה אסורין מדאורייתא.
**והנה** כל זה בארנו בד' רש"י, אבל בד' הרמב"ם כאן לא נוכל לומר כן, שכתב בסתם יש דברים שאין חייבין עליהם מעילה מדברי תורה, אבל אסור ליהנות בהן מדברי סופרים, ומשמע מדבריו דכל אלו שאין חייבין עליהם מעילה מד"ת האיסור הנאה בהן ג"כ אינה מד"ת אלא מד"ס וקשה מדין דישון מזבח הפנימי לפי"מ שביארתי למעלה, ועוד יותר קשה מחמש חטאות המתות דתנן לא נהנין ולא מועלין, דא"א לומר דמד"ת מותר ליהנות, דהא זהו הלמ"מ שימותו, ונראה דממה שכתב הרמב"ם מדברי סופרים אינו מוכרח דכונתו מדרבנן, דכבר ידוע שדרכו לכתוב מדברי סופרים גם על דאורייתא ממש אלא שאינו מפורש בתורה רק מאיזה למוד מדרשת חז"ל או מי"ג מדות, וכמו שכתב בפ"א מהל' אישות דקדושי כסף הוא מד"ס, וכבר הביאו המ"מ והכ"מ שם מדבריו בס' המצות, איברא דבפ"ג הל' א' כתב קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה אבל מועלין בהן מד' סופרים, ובזה אמר הגמ' בריש מעילה להדיא דהוא מדרבנן, אבל זה לא קשה דבודאי קורא גם על של דבריהם מדברי סופרים, וכמו שכתב שם בפ"א הל' ז' בדין שניות לעריות, שכתב ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים, והן הנקראות שניות לעריות, ומפורש ביבמות דכ"א דשניות מדרבנן, וכן בפ"ט מהל' מאכ"א הל' ד' כתב דבשר חיה ועוף בחלב מותר לבשלו ואסור באכילה מדברי סופרים, כדי שלא יפשטו העם ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה, לכן שפיר נוכל לומר דמה שכתב כאן בדין איסור הנאה, מדברי סופרים, זהו רק שאינו מפורש איסורן בתורה.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 1:7:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 1:7:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Trespass/r/1:7:1)

**כל קדשי מזבח בין ק"ק בין קדשים קלים אסורים בגיזה ועבודה שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, וה"ה לשאר קדשים, והגוזז את השור או העובד בצאן לוקה מן התורה, ותולש אינו כגוזז, ויראה לי שאינו לוקה עד שיגוז כדי רוחב הסיט כפול, ולא יהי' זה חמור משבת.**
**כדי** רוחב הסיט, בס' הר המוריה עמד בזה דבבכורות דף כ"ה פריך בהא דתניא בפרה, דאם יש בה ב' שערות שחורות, גוזז במספרים, דהא איכא איסור גיזה, וכתב מקודם משום דחצי שיעור אסור מה"ת, וכתב עוד דהא בשערות חייב בשבת בנוטל ב' שערות, אלא שהקשה דבאמת למה חייב בזה ולמה חמור מגוזז צמר ולא העלה דבר ברור, והנה לא הזכיר שהתוס' בשבת דצ"ד כתבו דמה דחייב בנוטל צפרנים הוא למ"ד משאצל"ג חייב, וכן הוא בנוטל ב' שערות שרוצה שהשערות לא יהיו עליו, אבל בגוזז צמר החיוב הוא בשביל שצריך להצמר, ובזה יש שיעור של רוחב הסיט, אכן הריב"ש בסי' שצ"ד הביאו המג"א סי' ש"ג כתב דאפי' למ"ד משאצל"ג פטור, חייב בנוטל צפרניו, דבשבת יש איסור גיזה אפי' היכי שאינו צריך להצמר אלא כונתו לנקות העור שהי' כן במקדש בעורות תחשים, ולפי"ז צריך באור למה פשוט להרמב"ם דפחות מכדי רוחב הסיט פטור מלאו דלא תגוז אף בגוזז שערות. דהא אפשר ג"כ שגוזז השערות כדי לנקות העור ובשבת כה"ג חייב, והרמב"ם הא הזכיר כאן גם גוזז את השור, ובפרט דבאיסור לא תגוז לא שייך גדר משאצל"ג ועוד דהרמב"ם הא סובר דמשאצל"ג חייב גם בשבת.
**ונראה** בדעת הרמב"ם דסובר דאיסור גיזה בקדשים הוא באותו אופן של עבודה בקדשים, וכדכתיב לא תעבוד ולא תגוז, והיינו כמו שבעבודה הוא משתמש בהקדשים ה"נ בגיזה ליהנות מהגיזה, ולכן סובר דאף דבשבת לפי דברי הריב"ש אפי' למ"ד משאצל"ג פטור, חייב בנוטל צפרנים, וה"נ בגוזז שערות אף שאין חשיבות בהשערות, אבל איסור הגיזה דקדשים הוא דוקא בצריך להגיזה, ובאיסור זה הוא שדומה לחיוב שבת בשיעור חשיבות הגיזה, אבל מה דבשבת יש איסור בגיזה משום דלנקות העור הוא ג"כ מלאכה, איסור זה ליכא האיסור גיזה דקדשים, ולפי"ז במה שהקשה בהר המוריה ממה דסבר הגמ' דבכורות דאסור לגוז ב' שערות דפרה, ויישב משום דשערות לא דמי לצמר, וגם בשבת חייב, אבל לפי דברינו אינו מיושב בזה, דהרמב"ם ע"כ סובר דבאיסור גיזה דקדשים ליכא איסור היכי שגוזז כדי לנקות העור, ולכן ע"כ נאמר ליישב הגמ' דבכורות דזהו משום דח"ש אסור מה"ת, ואף דלפי דברינו היכי דלא צריך כלל להשערות ליכא איסור גיזה מה"ת, בזה סבר הגמ' דלא מצינו חילוק בזה, ואפשר יהי' צריך להשערות, ולכן רק משום חסרון שיעור יהי' פטור ובזה ח"ש אסור.
**אחר** שכתבתי כל זה ראיתי בדברי המנ"ח במצוה זו שהביא ד' הרמב"ם אלו והקשה ע"ז הא עבודה אינו אסור בשבת בבהמה רק למען ינוח כתיב, ואם מניח משא כבדה על הבהמה ברה"י אינו עובר רק אם מוציאה בהמשא לרה"ר וכאן האיסור הוא עבודה והמניח עליה כ"ש לצרכו לוקה, וא"כ ה"ז חמור משבת, ועוד בשבת מלאכת מחשבת כתיב, ע"כ כל מלאכה אחז"ל שצריך איזה שיעור, ובל"ז אינה נחשב מלאכה ויש מלאכה שחייב בכ"ש כמו החורש אבל כאן לאו משום מלאכה רק גזה"כ דאסור לגוז שיעור מנ"ל, עוד קשה למה לא חילק הרמב"ם גבי דישה שהדש בשבת שיעורו כגרוגרות, א"כ לא יהי' חייב הדש בבהמת קדשים פחות מזה השיעור, ולמה כתב דוקא בגיזה דלא יהי' חמור משבת ולא בעבודה וצ"ע ע"כ ד' המנ"ח.
**והנה** לפימש"כ דכל היסוד של הרמב"ם דבגיזה אינו חייב אלא בשיעורו הוא שלמד מעבודה שהיא לצרכו יהי' קושיית המנ"ח עוד חמורה יותר, אך באמת לא קשה דזה ודאי דיש חילוק בין עבודה בקדשים ובין מלאכה בשבת כמש"כ המנ"ח, אלא דאין הכרח למה שכתב דמה דצריך שיעור הוא משום דבעינן מלאכת מחשבת, אלא דמלאכה הוא שיהי' דבר נפעל מהמלאכה, וכדכתיב ויכל וגו' מלאכתו אשר עשה, וכדילפינן כל מלאכות ממשכן, ולכן מבואר מה דלא צריך בעבודה בבהמת קדשים בדש שיעור כגרוגרת, דבבהמת קדשים הלאו הוא העבודה ולא הנפעל, אבל מ"מ נוכל ללמוד מזה דאמרה תורה לא תעבוד ולא תגוז דשניהם הוא לתשמישו ולצרכו, אבל בזה ודאי חלוקין הם דבלא תעבוד עיקר הלאו הוא בעבודת בהמת הקדשים, ובלא תגוז דאינו עובד בה עיקר הלאו הוא מה שהוא גוזז ליטול הגיזה, וכיון דבלא תגוז עיקר הלאו הוא שלא יגוז ליטול הגיזה, בזה נוכל ללמוד דיש עכ"פ איזה שיעור בכמה יתחייב אם יגוז ליטול הגיזה דכ"ש אינו נחשב כלום, ולכן למד הרמב"ם משבת דהשיעור הוא כדי רוחב הסיט כפול דזהו שיעור של צורך.
**והנה** מה שכתבתי דהרמב"ם למד דין גיזה מדין עבודה שהוא לצרכו ראיתי אח"כ דאינו מוכרח דעבודה היא דוקא כשעובד בה לצרכו, דבמס' פרה פרק ב' משנה ד' איתא לגבי פרה זה הכלל כל שהוא לצורכה כשרה לצורך אחר פסולה, ושם מביא הר"ש תוספתא דתניא כל עבודה שחייבין עליה במוקדשין פוסלין בפרה, ובפרה הא תנן דדוקא מה שהוא לצורכה כשרה, אלא דאפשר דמה לצורך אחר, היינו שיש עכ"פ איזה צורך למי שהוא, אבל אם הניח עליה משא בלא צורך כלל אפשר דלא מיקרי עבודה, אך יש לומר דיש בזה מחלוקת בין פירש"י ובין הרמב"ם, דבסוטה דף מ"ו מייתי הגמ' ברייתא דתניא דעול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה, ופירש"י אלא בשעת עבודה כלומר שעבודה זו לצורך היא, אבל אקראי בעלמא שהניח שק עליה ולא להוליכו אלא איקרי ואותיב לא פסלה, וגבי עול דפוסל שלא בשעת עבודה פי' ואפי' הניחו עליה להקל משא מעליו ולא למשוך, ומבואר מד' רש"י דעבודה לא הוי אלא כשהוא לצורך, אבל הרמב"ם בפ"א מה' פרה הל' ז' כתב אלא שהעול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, ושאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה כיצד קשר עליה העול אע"פ שלא חרש בה פסולה הכניסה לדוש בה אינה נפסלת עד שידוש בה, ולד' הרמב"ם יש לומר דמה שהוא עבודה והיינו שהניח עליה דבר שהוא משא לבהמה אפי' בלא צורך כלל הוי עבודה, אלא דעול אינה משא רק שמושכין בה את הבהמה, ולכן החדוש בעול דאף שלא משכו בה פסולה, ולכן זהו החדוש שהכניסוה לדוש בה דלכאורה פשיטא כיון שלא דשו בה ולא עשתה שום עבודה לא תפסל, אלא דמשום דגבי עול פסול בכה"ג אשמעינן דאף דעשו אותה מוכנת לדישה מ"מ כיון שלא דשו בה כשרה, ולדברי הרמב"ם אין לנו יסוד לומר דמה שאינה לצורכה ונתן לה באקראי משא שאינה לצורכו ולא לצורך אחר כשרה, ואפשר דדוקא לצורכה כשרה, אבל אם הניח בסתם דבר המייגע אותה אף שאין לו שום צורך בזה נקרא לצורך אחר, דעכ"פ הרי הניח עליה, אלא דאינו ברור דיש לומר דמה דאשמעינן דלצורכה כשרה זהו משום דעכ"פ הניח עליה בכונה טליתו שצריכה לשאת אותו אלא שהוא לתועלת שלה מפני הזבובים, אבל אם הניח באקראי כמפיל מידו דבר עליה שלא בכונה וכפירש"י אין זה לצורך אחר וכשרה, ומזה דהרמב"ם מפרש באופן אחר אין ראיה שהוא חולק על רש"י בעיקר הדין.
**אך** אפי' אם נאמר דפסול עבודה בפרה ואיסור עבודה בקדשים אינו דוקא אם יש איזה צורך בזה ואין לנו ראיה מעבודה לגיזה מ"מ נוכל לומר בגיזה בעצמה דעיקר שם גיזה הוא לצורך הצמר וכדכתיב ראשית גז צאנך ולא כתיב צמר גיזתך, ומצינו כעין זה גבי קוצר בשבת דף ע"ג ע"ב בהא דאמר זומר וצריך לעצים חייב שתים שכתבו התוס' אפי' לר' יהודה דמחייב במשאצל"ג בעינן צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה, וכן מוכח דסובר הרמב"ם דהא פסק דמשאצל"ג חייב, ומ"מ כתב הך דינא דאמר וצריך לעצים חייב שתים, ומוכח דבאין צריך לעצים לא הוי קוצר, וה"נ גבי גיזה אלא דגבי גוזז בשבת כבר כתבנו מדברי הריב"ש דאיכא תרי חיובי דגוזז שיש במלאכת שבת גם גוזז לנקות העור, אבל באיסור לא תגוז בכור צאנך אינו אלא בגוזז דומיא דקוצר וכמש"כ.
**והנה** אח"כ ראיתי בדברי הרמב"ם בפ"א מהל' פרה הל' ג' שכתב היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר עיקרן משחיר וראשן מאדים הכל הולך אחר העיקר וגוזז במספרים את ראשן המשחיר ואינו חושש משום גיזה בקדשים שאין כונתו לגוז, ועיקר דין דגוזז הוא בתוספתא ומייתי לה בבכורות דף כ"ה, והנה הר"ש במשנה בפ"ב דפרה שהביא התוספתא כתב משום דלא שכיחא וכן הוא בגמ' בבכורות דמשני מעיקרא דפרה קדשי בדה"ב ואינו אסור מדאורייתא בגיזה, אלא מדרבנן, ופריך והאיכא איסורא דרבנן ומשני אלא שאני פרה דלא שכיחא, וצריך ביאור מה שכתב הרמב"ם משום דאינו מתכוין לגוז, אכן אח"כ אמר הגמ' שם ואבע"א ר' יוסי בן המשולם- דאמר גוזז במספרים - לא סבר כרב - דאמר דבר שא"מ אסור - אלא דקשה דהא הוי פס"ר דלהדיא גוזז, ופירש"י דאינו מתכוין לגיזה אלא לתקן וכתבו התוס' דאין זה כשאר אינו מתכוין וכתבו דע"י שיגזוז השחורות אפשר יגזוז גם אדומות ובזה אינו מתכוין, אבל בד' הרמב"ם א"א לפרש כן, אך לפימש"כ דהרמב"ם סובר דגיזה בקדשים הוא דוקא כשצריך להצמר א"כ דברי הרמב"ם מבוארין דכיון דהוא מתכוין רק לתקן הפרה וא"צ להשערות, וא"כ אפי' אם אח"כ יתכן שיהי' סיבה שישתמש בהם, אבל הוא ודאי אינו מתכוין לזה וגם לא הוי פס"ר שודאי יצטרך להם.
**המל"מ** הקשה במה דכאן בגוזז פסוה"מ אמרינן דאהדריה לאיסורא קמא וחייב מלקות כמש"כ התוס' משמע דמפרש המל"מ גם בד' הרמב"ם בהל' ט' שכתב והרי הוא באיסורה שחייב מלקות - ולפי"ז קשה במה דמנה הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין חללה שאכלה תרומה בכלל הלוקין שאין חיוב מיתה, ואמאי לא אמרינן שהיא במיתה דאהדריה קרא לאיסורא דוכל זר לא יאכל קדש, עכ"ד, ולא ידעתי קושייתו דבפסוה"מ הי' בהם איסור לאו קודם שנפל בהם מום, ואח"כ שנפסלו ונפדו אי לאו קרא דתזבח ולא גיזה היינו אומרים דהותרו גם לגיזה, ובא קרא דתזבח ולא גיזה ולמד דלגיזה ועבודה נשארו באיסורם, ובזה שייך אהדריה לאיסורא קמא, ולשון זה כתבו התוס' בביצה דף י"ב ע"א ד"ה השוחט וז"ל כיון דאהדריה אהדריה לאיסורא קמא, כלומר ללאו שהי' בו קודם שנפסל, וא"כ מה שייך זה לדין חללה שהוא לאו מיוחד כמש"כ הרמב"ם בריש הל' תרומות במנין המצות, ד' שלא יאכל זר תרומה, ז' שלא תאכל חללה תרומה, והוא מקרא דובת כהן, ואיזה יסוד לומר דלאו דחללה אהדרה לאיסורא דזר, אטו מקודם היתה זרה הא גם בת כהן נעשית חללה, אמנם שהרמב"ם בפ"ו שם הל' ז' כתב ובת כהן כי תהי' לאיש זר וכו' שני ענינים נכללו בלאו זה שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה הרי היא אסורה לאכול בתרומות לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר, ולכאורה הרי כתב שהחלל כזר, אבל ודאי אין כונתו לדין העונש אלא לדין האיסור, שמשום לאו זה אסורה בכל דבר שהזר אסור והכל משום לאו זה אבל לא שייך כאן גדר אהדריה לאיסורא קמא, כיון דכל האיסור הוא מלאו זה, והוא פשוט.


###### Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 1:13:1
[Even Ha'azel on Mishneh Torah, Trespass 1:13:1](https://torahapp.org/share/book/Even%20Ha%27azel%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Trespass/r/1:13:1)

**המקדיש עובר למזבח אמו אסורה בעבודה מדברי סופרים, מפני שעבודתה מכחשת את העובר גזרו בה, והרי היא מותרת בגיזה שאין בזה הפסד לולד, הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבדק הבית בין למזבח הרי הדבר ספק אם אסורה כולה בגיזה ועבודה או אינה אסורה לפיכך אין לוקין עליה.**
**אם** אסורה כולה בגיזה ועבודה, בתמורה דף י"א בעי רבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה תיפשוט לך מהא דתניא לא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרים, התם לא נחתא ליה קדושה כלל הכא נחתא ביה קדושה, לישנא אחרינא התם אין בידו להקדישו הכא בידו להקדישו ועיין פירש"י ותוס', עכ"פ מוכח דהך אבעיא הוא להלכה דבאבר שאין הנשמה תלויה לא פשטה קדושה בכולה וכל הבהמה חולין רק האבר קדוש ולכן בעי למיפשט מבכור ישראל ועכו"ם שותפין, והבעיא היא רק אם האי אבר אסור בגיזה, וא"כ צריך ביאור מה שכתב הרמב"ם דהוא ספק אם אסורה כולה בגיזה, וזה אין לומר דאם גוזז אותה גם במקום אחר חוץ מהרגל יש בזה הכחשה להרגל דהא שם גבי הקדיש עורה מחלק הגמ' בין גיזה לעבודה, דעבודה דמכחשא גזרי בה רבנן ומוכח דמגיזה לא מכחשא, וכן כתב רש"י בהא דבעי על גיזה ולא על עבודה דעבודה לא תיבעי לך דמכחשא, ובאמת גם זה קשה על הרמב"ם שכתב דהאבעיא הוא גם על עבודה, ועמד בזה בהר המוריה וכתב דאולי גירסתו כן בגמ' ולא כתב בטעמא דמילתא.
**והנה** בפט"ו מהל' מעה"ק הל' ב' כתב הרמב"ם האומר ידה של זו עולה או רגלה של זו עולה תימכר לחייבי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר, והוא שיהי' זה המחוייב עולה שקנה אותה נדר עולה בדמים קצובים, ורש"י מפרש שהאבר הוא נשאר לעולה ולא נמכר כלל ושייך הוא לבעלים הראשונים, ולפי"ז קשה מה מהני בזה שנדר עולה בדמים קצובים, ובארתי שם דשיטת הרמב"ם דכיון דרגל לבד א"א להקריבה לעולה, לכן אף שנדר רגלה של זו עולה לא נתפס אלא קדושת דמים, אבל אם הי' זה רק קדושת דמים ממש א"כ היתה נפדית שיחול על הדמים דין להקריבם לעולה, והרגל היתה יוצאת לחולין, אלא דכיון דכתיב כל אשר יתן לד' יהי' קודש ע"כ מוכרח להקריב הרגל לעולה, וכתבתי דבאמת צריך להקדישה מחדש לעולה כיון דקדושת עולה שבה נתפס על הדמים, ומה דצריך שהלוקח המחוייב העולה נדר עולה בדמים קצובים, זהו משום דכיון דעכ"פ משאמר רגל זו לעולה כבר נעשה דין מקרא דכל אשר יתן ממנו קודש לד' שבהכרח להקריבה לעולה ולא מהני לזה פדיון ולכן כשנדר הלוקח השני להקריב עולה אם בסתם נדר מונח בנדרו שיקח בהמת חולין ממש ויקריבה לעולה, ובהמת חולין דמיה יקרים יותר מבהמה זו שמוכרחים להקריבה לעולה, לכן הוא דוקא כשנדר להקריב עולה בדמים קצובים.
**ולפי"ז** גם אם נפרש שהבעיא היא אם הרגל אסורה בגיזה הא ג"כ אין בה קדושת הגוף אלא קדושת דמים, ובקדושת דמים למזבח אין איסור בגיזה אלא מדרבנן, וכדאמר הגמ' בבכורות דף י"ד על קדם מומן להקדשן וא"כ מה כתב הרמב"ם הרי הדבר ספק אם הבהמה כולה אסורה בגיזה ועבודה או אינה אסורה לפיכך אין לוקין עליה דמוכח דמשום זה אין לוקין בשביל שהוא ספק אם אסורה, דהא לשיטתו גם אם היתה אסורה בודאי, אין בהרגל אלא קדושת דמים ואין בה איסור מה"ת בגיזה ועבודה, ולכן מוכח מזה דעת הרמב"ם דכיון דמקרא דכל אשר יתן ממנו לד' יהי' קודש אנו למדים גם לר"מ ור"י שמחוייב למכרה לחייבי עולות שיקריבו אותה לעולה, ומשום זה אף דאין בה קדושת הגוף ממש מ"מ כיון דעכ"פ מה"ת צריך להקריבה לעולה אפשר אסורה בגיזה ועבודה, ובאמת יש לומר דכן מבואר בגמ' דבמה דפריך תפשוט לך וכו', הבאנו למעלה, דדחי התם לא נחתא ליה קדושה כלל הכא נחתא ביה קדושה דפירש"י דשותפות עכו"ם פוטרה מן הבכורה הכא נחתא ביה קדושה להך אבר, כתבו התוס' דהוא אפי' למ"ד אין שותפות עכו"ם פוטר והא דאמר התם לא נחתא ליה קדושה, רוצה לומר להקריב, והנה לד' התוס' י"ל דמפרשים כפירש"י למעלה דהרגל נשאר לעולה, אבל לשיטת הרמב"ם דמפרש דגם הרגל אין בו אלא קדושת דמים, א"כ צ"ל דגם בזה דעכ"פ יש בה דין שמחוייב למכרה לחייבי עולות להקריבה שייך ג"כ לומר נחתא ליה קדושה להקריבה.
**ועכשיו** נוכל לומר דסובר הרמב"ם דגם בכל הבהמה אף דאין בה קדושת דמים דהא תימכר לחייבי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אבר שבה, מ"מ כיון דמשום קדושת דמים לחוד הא לא היתה אסורה בגיזה מה"ת וכל צד הספק שתהי' אסורה הוא רק משום שמחוייב למכרה לחייבי עולות שיקריבוה, והרי זה הדין אינו רק על הרגל דהא עכ"פ צריך להקריב כל הבהמה, ולכן יש צד לומר דכל הבהמה אסורה בגיזה.
**ובזה** יש לבאר מה דסובר הרמב"ם דהספק הוא גם על עבודה, ומשום דזה גופא ספק להגמ' אם משום הך דינא דמקרא דכל אשר יתן דצריך למכרה לחייבי עולות שיקריבוה לעולה אסורה בגיזה ועבודה, דאפשר לא מצינו דאסור בגיזה ועבודה, אלא כשהם קדושים קדושת הגוף לקרבן, ומשום הרגל לבד הא כבר כתבנו דגם הרגל אינה קדושה אלא קדושת דמים ואינה אסורה משום זה מה"ת בגיזה ועבודה, ולכן כיון שקבע הרמב"ם ספק זה גם להתחייב מלקות שפיר קבע הספק גם על עבודה, ובודאי גורס כן בגמ' כמש"כ בהר המורי' כנ"ל, ורש"י שכתב דבעבודה לא מיבעי דהא מכחשה, הוא לשיטתו דסובר דהרגל נשאר עולה גמורה ומשו"ה דמיה חולין חוץ מדמי רגל שבה משום דהרגל נשאר עולה של המקדיש הראשון וכיון דנשארה עולה ודאי אסורה בעבודה משום דמכחשה.