## Ezer MiKodesh on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 20

###### Ezer MiKodesh on Shulchan Arukh, Even HaEzer 20:1
[Ezer MiKodesh on Shulchan Arukh, Even HaEzer 20:1](https://torahapp.org/share/book/Ezer%20MiKodesh%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/20:1)

**סעיף א' (שחבק ונשק עב"ש)** מ"ש הש"כ ז"ל בסי' קצ"ה ביו"ד ובסי' קנ"ז שאין איסור מן התורה הק' בקריבות כי אם דרך חיבת ביאה. נראה פשוט שגם בשיש בזה דרך חבה הרי זה כהנישוק לבנותיו ולאחיותיו וכבש"ב ז"ל שם. ורק דרך חיבת ביאה הוא האיסור. והיינו שבדעתו אז להתקרב אליה לביאה או שבדעתו הי' כן לולי איזה מניעה שיש לפי שעה לפניו והוא מצפה אחר שעה או שתים ביום ההוא לבוא אליה. מה שאין כן כשהוא בהיסח הדע' מלבוא אליה. יהי' מאיזה טעם שיהי' אין בזה חשש איסור תורה הק' לכ"ע ומטעם זה התיר הש"כ ז"ל בסימן קפ"ד בסמוך לווסתה כל הקריבות וכל שכן אם עבר ויסתה ובדקה את עצמה ולא בדקה את עצמה בעת ווסתה ממש שמחמיר הש"כ ז"ל בזה. שעל כל זה בקריבות מתיר כיון שיש היסח הדעת ליום או יומים בהחלט מלבוא אליה. הרי זה כנישוק ידי בנותיו. ומכל מקום נראה דלגבי קריבות די כשמוחלת לו גם דלגבי עונה יש חשש כשאומרת שמוחלת לאחר שביקש ממנה כבאה"ע סי' ע"ו. כל זה לגבי מה שאמרו חז"ל ופקדת נווך כו' שנכון בנישוק וקריבות לפיוס. פשיטא דדי בזה במה שאומר לה שתמחול כי אין לך דברי רצוי ופיוס יותר מזה ועדיף משארי קריבות ונכון להחמיר על עצמו מקריבות. בסמוך ווסתה או כשלא בדקה בשעת ווסתה וכנ"ל. כן הוא על צד היותר טוב:


###### Ezer MiKodesh on Shulchan Arukh, Even HaEzer 20:2
[Ezer MiKodesh on Shulchan Arukh, Even HaEzer 20:2](https://torahapp.org/share/book/Ezer%20MiKodesh%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/20:2)

**כתבתי** במק"א שיכול להיות שאסור קריבה לאשת איש ולעריות גם שלא בדרך חבת תאוה. על כל פנים מדרבנן ואין ראיה ממה שאמרו חז"ל מנשק לבנתיה ולאחוותיה כי אולי כמו שביחוד חילקו חז"ל בין בתו לשארי עריות מצד דנקרינהו לעיניה דלא ליתגרו בקרבתיה. ואין חשש תגבורת תאוה על ידי יחוד כן הוא באולי אודות נגיעת אברים. שכיון שלהרמב"ם ז"ל כל שהוא דרך חבת תאוה אסור מן התורה הק'. גם מי שאינו עושה מצד חבת תאוה מכל מקום הרי חשש התקלה קרוב שאולי כמעט יהי' לבו נוטה לתאוה ויותפס באיסור דאורייתא והרי גם בעומדו בפני רבים אין רואה מחשבתו היאך היא ויש חשש מים גנובים בנטיית מחשבתו המיוחדת רק בו ואין איש רואה מחשבתו וכמו שאסרו יחוד גם דאיסורי לאוין ודפנויה. מצד חשש התאוה. כן ראוי לאסור קריבה שכשתהי' מחשבתו נוטה לתאוה יהי' איסור דאורייתא ח"ו. ומעין מניעת יבום מחשש כוונה שלא לשם יבום. גם דניחא ליה לאינש למעבד מצוה. מכל מקום יש חשש נטיה לתאוה. מה שאין כן בבתו ודכוותה כמו שלא חששו בה ביחוד כן אין חשש בנישוק ולא שייך שום מדת חסידות לחשוש בזה. ועל פי זה הי' מקום ליישב דברי הב"י ז"ל ביו"ד סס"ו קצ"ה שתמה עליהם הש"כ ז"ל ומ"ש הב"ש ז"ל ר"ס כ' אינו ישוב מספיק כל כך כי י"ל שעל ידי שהרמב"ן ז"ל חשב שמ"ש הרמב"ם ז"ל באיסור קריבה כתב בשגיאה על ידי זה סבר שכוונתו הי' גם שלא בדרך תאוה ולפי זה אין מקום לישב ההיא לבנתיה ולאחוותיה מה שאין כן אם אנו באים לחשוש למ"ש הרמב"ם ז"ל בזה שאין זה באפשר כי אם כשנפרש כוונתו בדרך תאוה דוקא. הרי במקים סכנה למשש דפק אין צד חשש על ידי זה. ולהנ"ל יש שכוונת הב"י ז"ל שכיון כבדרך תאוה יש איסור דאוריית' להרמב"ם ז"ל יש מקום לאסור מישוש דפק גם במקום הכנה כשאינו בטוח בעצמו מנטיה לתאוה. כיון שלהרמב"ם ז"ל קריבה דרך תאוה הוא אביזרא דגלוי עריות שיהרג ולא יעבור. וגם שמשמע מהש"כ ז"ל בקנ"ז סק"י שאיסור ערוה דרבנן לא שייך בו יהרג ולא יעבור. רק יעבור ולא יהרג. מכל מקום נהי שמצד איסור דרבנן שכנ"ל אין לאסור מישוש דג"ק כשאין שם רופא אחר במקום סכנה. מכל מקום כשהרופא נוטה אצלו שלא יעצור כח לכבוש היצר מנטות לתאוה רגע פשיטא ששייך בו איסור גם במקום סכנה ואמרו חז"ל גבי שמחת בית השואבה שגם בשעת אנינות יש חשש יצר. ואולי גם בספק שקיל גם שספק פקוח נפש דוחה ודאן של כל האיסורים ושייך כן באולי גם בג' החמורות שספיקם נדחה על כל פנים מפני ודאי פקוח נפש או אולי גם מפני ספק פקוח נפש. כיון דלגבי פקוח נפש גילתה התורה הק' להדיא שספיקו כודאי. מה שאין כן בג' החמורות גם דקיימא לן שספק דאוריית' מדאוריית' לחומרא מכל מקים קיל ספק מודאי כי לספק חזיא עוד לאיצטריפי ספק ומותר וקרבן שעל ספק משונה מקרבן שעל ודאי גם בהחמורות. ועל ידי זה מסברא ספק פקוח נפש דוחה ספק ג' החמורות גם בסגנון מש"ה כאשר יקום כו' נפש כו' שמשם נלמד שגילוי עריות כשפיכת דמים שמסברא יהרג ולא יעבור משום מאי חזית כו' והרי ודאי של פקוח נפש דידיה מסברא דוחה ספק פקוח נפש דאחרים וכן היא בספק גלוי עריות ומכל מקים צע"ע. אך על כל זה לגבי איסור דרבנן שהוא לשמירה מנטיה למה שהוא איסור דאוריית' יש לומר שחז"ל חזקו תקנתם כודאי של תורה. וכעין מ"ש הש"כ ז"ל בכלל ספק ספיקא בשם האו"ה ז"ל גבי ספק דאוריית' כודאי על ידי תקנת חז"ל ע"ש גבי גבינה. ולפי זה היו מיושבים דברי הב"י ז"ל היטב. שחשש לסברת הרמב"ם ז"ל לגבי דפק מה שאין כן להרמב"ן ז"ל שאין דררא דאוריית' בקרובה גם בכוונת תאוה גם שאולי גם הוא מודה שעל כל פנים מדרבנן אסור גם שלא בכוונת תאוה בזילת בתו ודכוותה מכל מקום הרי בגלוי עריות דרבנן יעבור ולא יהרג ומותר בפקוח נפש וכעת צל"ע בכל זה ואולי גם הרמב"ן ז"ל מודה שלכוונת תאוה יש איסור דאוריית' וכדמוכח בסוף פרק בן סורר ומורה. וכמ"ש הר"ן ז"ל הביאו הב"ש ז"ל שם גם כן. ומכל מקום פליג על הרמב"ם ז"ל במנין מצוה זו מצד שהרמב"ם ז"ל קבע איסור זה על פי מש"ה לא תקרבו כו' והרמב"ן ז"ל סבירא ליה שלא תקרבו לא קאי על זה כלל. ומאי שמשמע בס"פ בן סורר ומורה שיש איסור בהנ"ל מן התורה הק'. יש לומר שהוא מצד מש"ה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. וגם הוא מודה שהיינו רק בחייבי כריתות או מיתת בית דין שזה לזנות המפורש לאיסור בחומרא יותר וגם דלגבי כהן יש זונה על ידי איסור לאוין. מכל מקום לשון פסוק הנ"ל אין לתפוס בו רק מה שגורם ממזרות ואין קידושין תופסין שעל ידי זה הוא זנות ביותר ושלא בכוונת תאוה אולי להרמב"ן ז"ל מותר גם בכל העריות. ואולי מדרבנן אסור בקצתן כנ"ל. ואולי יש מקום לומר שהרמב"ן סבירא ליה שגם בגלוי עריות מדרבנן גם כן לא שייך יעבור ולא יהרג. וניחא מה שאמרו חז"ל בס"פ בן סו"מ בשלמא כו'. ומכל מקום במישוש דפק אין לחשוש לכוונת תאוה כל שלכוונת תאוה גם כן אין איסור רק מדרבנן כי אין להחמיר בספק דרבנן על כל פנים לפקוח נפש. ואולי יש לומר שגם לסבר' שאמרו בשלמא כו' גם כן הכוונה משום מגדר מלתא הוראת שעה לבד רק שמעיקר' סבירא ליה שבפניה לא שייך כלל מגדר מלתא גם בזמן שפרוצים שם באיסור. ותירצו שגם בפניה שייך מגדר מלתא על פי תקנה להוראת שעה. להצל מפגם משפחה. או גדר פרצה כמש"א שם וכ"כ בב"ש ז"ל שם שהי' למגדר מלתא וכיון שהי' בשב ואל תעשה פשיטא שיכולים לתקן גם לעבור על מצוה דאוריית' אך כ' בספה"ק בשו"ת רבות שגם בקום ועשה יכולים להעניש מיתה למי שאין החיוב עליו בשום עונש מהתורה הק' מצד הוראת שעה למגדר וצלע"ע כעת:


###### Ezer MiKodesh on Shulchan Arukh, Even HaEzer 20:3
[Ezer MiKodesh on Shulchan Arukh, Even HaEzer 20:3](https://torahapp.org/share/book/Ezer%20MiKodesh%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/20:3)

**ואולי** האיסור שלא להרהר ביום כדי שלא יבא לטומאה כו' שיש משונים זה בכלל מצוות לא תעשה. אולי אינו רק בהרהור בעריות או על כל פנים בזולת אשתו. מה שאין כן באשתו לא שייך חשש איסור בזה באולי. כי גם בנדתה מכל מקום קיימא לן שהוה ליה פת בסלו. ועל ידי זה אין חשש שיביאהו ההרהור לטומאה בלילה. כי אין התאוה שולטת רק במה שאין בידו. וכלשון חז"ל מי שיש לו אלפים דינרים דומה בעיניו כמלתא זוטרת' מה שאין כן הרהור בזולת אשתו כיון ששולח תאותו למה שאיננו שלו ואינו פת בסלו התאוה גוברת עליו ויש חשש שיבוא לידי טומאה בלילה על ידי שהמשיל על עצמו התאוה וגירה יצר אנפשו ואולי מכל מקום אין האיסור רק לגבי עריות שהוא מזימה בל יוכלו והוה ליה בלי פת בסלו לגמרי. אך על כל פנים מדת חסידות שלא להרהר ושלא להסתכל כלל גם באשתו כידוע מלשון חז"ל בדוכתי טובא. והרשב"א ז"ל כתב בהקדמת תורת הבית. התאוות וכל הנשים דיין שעתן. וקאי אנשותיו של כל אחד ואחד. ואם איסור הנ"ל רק על זולת אשתו. מיושב יותר מה שמנעו חז"ל הסתכלות בנשים ובגדיהן ולא באשתו ובגדיה. ואמרו חז"ל שבלא אשתו בלא חומה דהצלה מהרהורים. אך גם הרהור אסור גם באשתו בנדתה. מכל מקום יש לומר שעל ידי שמחה בחלקו שהיא פת בסלו אין התאוה שולטת וצלע"ע כעת היטב:


###### Ezer MiKodesh on Shulchan Arukh, Even HaEzer 20:4
[Ezer MiKodesh on Shulchan Arukh, Even HaEzer 20:4](https://torahapp.org/share/book/Ezer%20MiKodesh%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/20:4)

**שוב** ראיתי בספר המצוות הק' ומשמע מדברי הרמב"ן ז"ל שם. שיש איסור קרובה מצד חצי שיעור שאסור מן התורה הק'. ולכך כל שמתהני מאיסורא אסירא. לפי זה מיושב ההיא דס"פ בן סו"מ כיון שיש איסור דאורייתא או אולי איסור רק מדרבנן ולא הוזכר מצד ולא תתורו כנ"ל. ובההיא דהוא בבגדו משמע שאין שם כוונת תאוה ומכל מקום סבירא ליה להרמב"ן ז"ל דאיכא איסורא מהתורה הק' ולפי מה שכתב הש"כ ז"ל בפשיטות שבלא כוונת תאוה מודה הרמב"ם ז"ל שאין אסור מהתורה הק'. אין ראיית הרמב"ן ז"ל משבת י"ג מכרעת כלל נגד הרמב"ם ז"ל ומכל מקום יש לומר שכוונתו רק מלשון חז"ל לא אסרו אלא כו' שמשמע דהיינו קריבה היינו גלוי עריות. והרב בעל מגילת אסתר ז"ל שם כתב לפרש לשון חז"ל שם שהכוונה למעט רק בבגדיהם שהוא רחוק מצד גלוי עריות. ומ"ש לעיל שנישוק לבנתיה ולאחוותיה הי' כעין היתר יחוד עם בתו. צריך לומר שגם דלגבי יחוד שוה אחותו עם שערי עריות ואסור. מכל מקום לגבי נישוק גם אחותו קילא ואין בה חשש כוונת תאוה. ואולי יש לומר שהנישוק הי' קודם תקנת חז"ל לאסור מדרבנן על ידי חשש כוונת תאוה. ואחר כך הדר ביה עולא ז"ל גופיה ואמר סחור סחור כו'. וכ"כ בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל פ"ז בסנהדרין שעולא ז"ל הדר ביה והי' התקנה אז לאיסור באולי ומההיא דקידושין דף פ"א בת ברתיה יש לומר שבתו ובת בתו ובת בנו שוים להיתר גם לגבי יחוד ולזה לא שייך בהו חשש תאוה כלל. וצלע"ע כעת אודות יחוד בבת בת. ומ"ש לעיל אודות שלא להרהר ביום הנה משמעות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז דסנהדרין וכן בשארי פוסקים ז"ל שהוא שהרהור פנויה גם כן אסור והתוספת בע"א י"ז כתבו שהוא איסור דאוריית' ועל כל פנים קרובות דתאוות אין להקל וצלע"ע היטב:


###### Ezer MiKodesh on Shulchan Arukh, Even HaEzer 20:5
[Ezer MiKodesh on Shulchan Arukh, Even HaEzer 20:5](https://torahapp.org/share/book/Ezer%20MiKodesh%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Even%20HaEzer/r/20:5)

**הפרי חדש** ז"ל באו"ח תס"ג כתב שחצי שיעור בבל יראה אסור מן התורה הק' באולי. נראה שכוונתו מצד שיש אומרים שהתורה הק' אסרה בל יראה מצד דלמא אתי למיכל מניה. וכיון שבאכילה שייך חזו לאיצטרופי ממילא חצי שיעור אסור בבל יראה גם דלא שייך ביה חזי לאיצטרופי וכנ"ל במק"א ובקריבה הנ"ל דשייך חזיא לאיצטרופי שייך חצי שיעור גם להרמב"ן ז"ל ומכל מקום כתב שם בדרך ספק כי אולי אינו התחלה כלל דהאיסור וצלע"ע היטב: