## Gan Naul, House II

###### Gan Naul, House II 11:1:1
[Gan Naul, House II 11:1:1](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:1:1)

החדר הי"א ובו שמונה חלונות חמשה פסוקים נראין כסותרים את דעת המחבר, יוכיח שגם המה בעוזריו. יפרש פרשת התקועית (שמואל ב, פרק יד). ויונדב איש חכם מאד (שמואל ב יג, ג). ענין "חכמים המה להרע" (ירמיה ד, כב). "משיב חכמים אחור" (ישעיה מד, כה). "לוכד חכמים בערמם" (איוב ה, יג):
כפי מה שבארנו בעשרה חדרים הקודמים בהנחת שם דבר "חכמה", ושם התאר "חכם", והנחת כל בניניו, תשכיל כי לא הונחו שום לשון "חכמה" סתם, רק על הדברים הטובים והנאותים בעצמם. כי אמרנו בכלל י"ב, שנופל על המנהגים הישרים שהן עצם החכמה ואין טוב כמוהם. ואמרנו בכלל י"ג כל מעשה השם ב"ה אשר עשה בשמים ובארץ, נופל עליהן לשון "חכמה", והן כולם טובים כמו שאמר (בראשית א, לא) "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". אמרנו בכלל ט"ז שנופל על כל החכמות הלמודיות כמו ההנדסה והמספר וכיוצא. כל אחת ואחת מהן טובה לענינה. ואמרנו בכלל הט"ו שנופל על כל מלאכת מעשה, והם כולם טובים ונאותים לתקון העולם. ויוצא מזה שלא יפול לשון ה"חכמה" על למוד דבר מגונה או על מעשה מגונה, גם אם אותו הלמוד או המעשה בנוי על המצאה גדולה בשכל ועל תחבולה נפלאה, עד שיפלא בעיני כל רואה ושומע, בכל זאת לא יתואר בלשון חכמה. וכן לא נתאר ממציאו ועושהו בתאר "חכם". על דרך משל המלסטם את הבריות בחבולות גדולות, ומתקן כלי לסטיות באופנים נפלאים, לא נתאר המלסטם בתאר "חכם" ולא מעשיו בלשון "חכמה". ולפי שאין במשמעות לשון "חכמה" שום ענין רע, לכן כשמפליגים הנביאים ערך החכמה בספריהם, או כשמספרים בכבוד החכם, לא יזכירו עם שם-דבר "חכמה" ותאר "חכם" שם לווי או כנוי, להורות שמדברים מחכמת צדק משפט ומישרים. אבל יזכירום סתם, לפי שאין לטעות כלל, אחר שאין במשמעות תיבה זו ענין אחר רק צדק משפט ומישרים. כמו (משלי ג, יג) "אשרי אדם מצא חכמה". (שם טו, טו) "קְנֵה חכמה מה טוב מחרוץ". בכל אלו ודומיהן לא נזכר אצלם מאיזו מין חכמה הם מדברים. וכן נהגו בשם התואר "חכם" כמו (קהלת י, ב) "לב חכם לימינו". (משלי ג, לח) "כבוד חכמים ינחלו". וכן כולם נזכרו סתם כי הלשון עצמו אינו סובל שום טעות, ותמיד עִנְיָנוֹ על הטוב, וזה מופת נאמן על דברנו. כי אם היה לשון "חכמה" נופל גם על הערמות והתחבולות הרעות, והיה בעל מעשה התחבולות מתואר בתאר "חכם", ומעשיו בשם "חכמה" לא היו הנביאים וכתבי הקדש סותמים מליצותיהם במקום שיש פתחון פה לטועים, לנלוזים, לעקשים, ל"חכמים בעיניהם" ולנבונים נגד פניהם, לאנשי דמים ומרמה בעלי התחבולות הרעות. כי יתברכו בלבבם כי עליהם נאמרו המקראות וההבטחות והטובות שנכתבו על החכמים. והיה להם¹ להבדיל בין המליצות הנכתבים על החכמים הצדיקים, ובין המליצות הנכתבים על חכמים בעלי התחבולות. על דרך משל שיבדילו ביניהן בשם לווי, ויתארו החכמה הנאמנה בתאר "חכמת אמת" או "חכמת צדק". והחכמה המגונה יזכרוה סתם. וכן החכם הצדיק יתארו בתאר "חכם אמת" או "חכם צדיק", והחכם הרע יזכירוהו סתם. או שיזכירו החכמה והחכם בעינן התחבולות בשם לווי כמו "חכמה רעה" או "חכמת שקר". "חכם רע" או "חכם בליעל" וכיוצא. אבל עתה שנתבאר שלא הונח לשון זה על ענין רע, וכולם על ענינים טובים, מעתה אין לטעות בדבר. וידענו שכל מקום שנכתב שם חכמה ותאר "חכם" סתם, הנחת כולן על ההנהגה בצדק במשפט ובמישרים.

footnotes:
¹ לנביאים כותבי הספרים, וכן בכתובים


###### Gan Naul, House II 11:1:2
[Gan Naul, House II 11:1:2](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:1:2)

מה תוכל לומר עדיין? נוכל לטעות שנאמרו הדברים גם על החכם בחכמת למודיות, ובחכמת כל מלאכת מעשה? כי על אלו נופל ג"כ לשון "חכמה" ותאר "חכם" ואם הוא כסיל ובליעל במנהגיו וסר מדרך ה'? כבר אמרנו בכלל הט"ז שכל מקום שהונחו על בעל חכמת למודיות ומעשה וההתעסקות בהן שָׂמוּ כתבי הקדש הבדל אצלו ויכתבו במֶה חכמתו, להבדילו משם חכמה ומתואר חכם הנאמרים על חכמת ההנהגה. וכמו שיתבארו כולם בחדר י"ב בעז"ה. וזה תשובה על הרב רבינו משה בן מיימון ז"ל שהבאנו דבריו בבית הראשון (חדר א' חלון א') שאמר ששם "חכמה" ותואר "חכם" נופל על הערמה והתחבולה. כמו (שמות א, י) "הבה נתחכמה לו". (שמואל ב יד, ב) "ויקח משם אשה חֲכָמָה". ואין הדבר כן. כי האשה שבחר בה יואב היתה חֲכָמָה גדולה בדרכי החכמה. ולכן נכתב התואר "חכם", וכמו שאציע לפניך בחלון הסמוך. וראייתו מפסוק "הבה נתחכמה לו", ראיה לסתור היא. וכמו שיתבאר בחדר השלשה עשר. ועוד יפלא בעיני, הנה הרב ז"ל יודה שההולך אחר רוחו מתואר בתאר "כסיל". ואם כדבריו שיפול תאר "חכם" סתם על ההולך אחר רוחו, אם הוא מלסטם את הבריות בתחבולה ובערמה רעה. הנה יתואר איש אחד בעת אחד בשני תארים הפוכים זה מזה, "חכם וכסיל" יחד. "כסיל" בעבור מעשיו המגונים שהן כפי שרירות לבו הזונה. ו"חכם" בעבור אותו הדבר עצמו. והוא דבר לא תסבלהו הדעת כלל, כי שני ההפכים לא יקבצם סוג אחד וגדר אחד. ואם תשים לב על מה שבארנו בבית הראשון (חדר ה' חלון י"ג) בענין הנחת התוארים שהם על הציורים המושלים בלב בשעור ידוע, אז תבין יושר דברינו זה.


###### Gan Naul, House II 11:1:3
[Gan Naul, House II 11:1:3](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:1:3)

ואחר ההקדמה הזאת, הנני בא לפרש הכתובים שנזכר בהן לשון "חכמה" שהן כפי העולה על המחשבה על הערמה והתחבולה; ואודיע שאינן סותרים הכללים שיסדנו בבית זה. ומיושר הפירושים יתבאר שגם הם הונחו על ההנהגה² כפי החכמה באמת. ואני מתחיל בפסוק שהביא רב ז"ל ראיה לדעתו:

footnotes:
² אופני התנהגות


###### Gan Naul, House II 11:2:1
[Gan Naul, House II 11:2:1](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:2:1)

(שמואל ב יד, ב) "וישלח יואב תְּקוֹעָה ויקח משם אשה חֲכָמָה". פירוש "חכמה", במנהגי צדק משפט ומישרים. וכדברי הכלל הי"ב. ויאמר רבי משה [רמב"ם] ז"ל שר"ל בעלת ערמה ותחבולה. ואני אומר שאין רמז בכתוב שהיתה חכמה לענין התחבולה אבל כפי הפשט היתה יודעת חכמת התורה. אשה יראת ה', בעלת שכל טוב ולכן בחר בה יואב. וְשָׂם משל בפיה מענין שני בנים נצים זה עם זה, ובסתר המשל היה תוכחת מגולה למלך על מעשיו עם אבשלום ושלא טוב הוא עושה וסר מדרך החכמה. וסמך יואב על טוּב שכל האשה וחכמתה הגדולה במשפטי התורה שתדע לענות מענה ישרה על כל דבר שישיב המלך. כי יואב לא היה יכול לדעת על איזו אופן יתגלגלו הדברים בין המלך והאשה. ואיך ישים כל הדברים בפיה? אבל הוא העריך המשל לבד והודיעה הנמשל. וסמך על האשה בענין השאלות והתשובות שתעריך דבריה כפי חכמת התורה. ולפי שהיתה בעלת החכמה ויראת ה', על כן היא מתוארת בתאר "חֲכָמָה" בכתוב. לא בעבור שהיתה בעלת ערמה ותחבולה. וכאשר התבוננתי במאמרי האשה הזאת ובתשובות המלך והמענות על תשובותיו, התברר לי שהיתה חֲכָמָה גדולה בתורה. ולכן אערוך פה דברי האשה כמו שהן כתובים במקרא ואפרש אותם כפי הצריך לעניניו. כי ראיתי שמפרשי המקרא ז"ל הפליגו הדברים במקומם, ונלחצו מאד בקושי המליצות. ועם מה שיתבאר בעז"ה יתלבנו הדברים:


###### Gan Naul, House II 11:2:2
[Gan Naul, House II 11:2:2](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:2:2)

הזכיר הכתוב שכבואה אל המלך נפלה על אפה (יג, ד-ה) ותאמר "הושיעה, המלך!". ויאמר לה המלך "מה לך?". ותאמר "אבל אשה אלמנה אני, וימת אישי". (יד, ו-ז) "ולשפחתך שני בנים וינצו שניהם בשדה ואין מציל ביניהם ויכו האחד את האחד וימת אותו. והנה קמה כל המשפחה על שפחתך ויאמרו תני את מכה אחיו ונמיתהו בנפש אחיו אשר הרג ונשמידה גם את היורש, וכבו את גחלתי אשר נשארה, לבלתי שים לאישי שם ושארית על פני האדמה". הודיעה שהיה המצה בשדה אין רואה ואין מציל. ואלו היו שם בני אדם [היו] מדברים על לבם ומזהירים אותם כי מרה תהיה באחרונה, לא היתה התקלה יוצאת מידם. כי לא בזדון הלב ובערמה הכהו, אלא מתוך מצה וכעס. לכן אין דינם מסור לבית דין אלא לשמים, לפי שלא היו עדים והתראה. והנה קמה המשפחה ומריבים עמדי שאתן בידם את בנִי המתחבא מפניהם. והם רוצים למסרו ביד בית דין ולהמיתהו כדין רוצח. כי מלת "ונמיתהו" מן הבנין הכבד הנוסף, שימיתוהו במשפט הבית דין. כי הם אומרים שעשה מה שעשה בערמה ובזדון הלב לירש את חלק אחיו. וכדרך (מל"א כא, יט) "הרצחת וגם ירשת?". ועל זה באה מליצת "ונשמידה גם את היורש". כלומר נשמידה האיש שעשה הרע למען יירש נחלת אחיו. ועל כן אדוני המלך, הושיעני מידם שלא יכבו את גחלתי אשר נשארה, לבלתי שים לאישי שם ושארית על פני האדמה. כלומר לא בצדקתם הם עושים, אבל מחשבתם לרעה שיירשו הם נחלת שני הבנים, שהרי במדת הצדק אינו חייב מיתה כפי מצות התורה. והיה זה משל על מעשה אבשלום עם אמנון, שבשנאתו אותו על דבר תמר אחותו שֶׁעִנָּהּ, צוה לעבדיו שיהרגוהו. ולא היה שם מציל או מי שילך ביניהם לפשר הדבר, ולא היה מי שהעיד והתרה לאבשלום וכפי דין תורה אינו חייב מיתה. וכן הוא פטור מדין המלכות. וכמ"ש בבית הראשון (חדר ח' חלון ז') שביד המלך להכות ולענוש שלא כדין תורה לא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. והוא כשיעשה העושה ביד רמה ובהֶשְׁחֵת הדעת. ואלו הן מן המשפטים הנפלאים המסורים למלך וכמו שהארכנו שם בזה. ואבשלום אם היה הורג את אמנון בעבור כי הוא הבכור, ושיירש אחריו את המלוכה, היה מותר למלך ולבית דין הגדול להעבירו מן הארץ שהוא ממין אפקורוסות והֶשְׁחֵת הדעת. אבל היה מעשה אבשלום מפני שנאה להנקם מאחיו עד דבר עֲנּוֹתוֹ את תמר אחותו, והוציאה בבזיון מחדרו. ולפי שלא חקר המלך את הדבר ולא העניש את אמנון על הנבָלה אשר עשה, התיר אבשלום לעצמו לעשות מה שעשה. וכיון שלא היו עדים והתראה פטור מדין תורה ומדין המלכות. וכן בענין שני האחים בני האלמנה. המית האחד את השני מתוך מצה ומריבה. לא בזדון הלב ובהֶשְׁחֵת הדעת לירש נחלת אחיו. ולכן העריך יואב המשל הזה, לשמוע מה ידבר המלך בנדון כזה. ומתשובת המלך ידע מה בלבו על דבר אבשלום:


###### Gan Naul, House II 11:3:1
[Gan Naul, House II 11:3:1](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:3:1)

ספר הכתוב (שמואל ב יד, ח) "ויאמר המלך אל האשה 'לכי לביתך, ואני אצוה עליך'". והתשובה הזאת מסופקת אם הכונה שחפץ להצילו, ושתוכל לשבת בטח בביתה, או שהוא ישפוט בדבר זה במשפט המלוכה לפי שיוכל לדונו כאיש זדון שרצח אחיו למען יירש נחלתו. השיבה האשה למלך (יד, ט) "עָלַי, אדוני המלך, העון ועל בית אבי, והמלך וכסאו נקי". כלומר אפשר שמחשבתך לדונו במשפטי המלוכה, ובני נקי כאשר אמרתי. ואם הוא חייב, מקבל אני העון עלי ועל בית אישי, והמלך וכסאו נקי. כי אין המלך חייב כפי משפט מלכותו להרגו. אחר שאין רמז זדון ובליעל במעשה שעשה בני. "ונקי וצדיק אל תהרוג".¹ אז השיב המלך (יד, י) "המדבר אליך וַהֲבֵאתוֹ אלי, ולא יוסיף עוד לגעת בך". כלומר יפה דברת, ואין בלבי לעשות לו רע. ואם בעבור בני המשפחה שאמרת שהם מבקשים את בנך מידך, ומריבים עמך ורוצים לתפשו בחָזְקָה, כשיבוא אצלך אחד מהם, צַוֵהוּ בשמי שיבא אלי ואז אצוהו שֶׁיִרֶף ממך ולא יוסיף עוד לגעת בך. וכאשר דִבֶּר המלך הדבר הזה ופטר בנה מדינו וּמֵחֲמַת הקמים עליו, בחרה האשה להבחין מחשבת המלך. אם לפי דעתו בנדון כזה אפשר שיהרגוהו בית דין הגדול. ולכן אמרה (יד, יא) "יזכור נא המלך את יי' אלהיך מֵהַרְבַּת גואל הדם לשחת, ולא ישמידו את בני". פירוש, עד כה לא הבטחתני רק שאתה לא תעשה לו מאומה ותצילני מאיש חֵמוֹת הקם עלי. ועדיין אני יְרֵאָה ממשפט הבית דין כי הם יאמינו לקול דברי בני המשפחה, האומרים שהרג את אחיו לירש את נחלתו. ולפי שהוא מתחבא ומסתתר מפני הבית דין יגמרו דינו למות, ויתנו רשות לגואלי הדם להמית אותו כל מקום שימצאוהו. כי כן משפט התורה שנאמר (במדבר לה, יט) "גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו הוא ימיתנו". וכדאמרינן (סנהדרין מה, ב) "מצוה ביד גואל הדם. ומנין שאם אין לו גואל הדם שבית דין מעמידין לו גואל? תלמוד לומר "בפגעו בו". מכל מקום". שאם אין בית דין יכולים לו, נותנים רשות לגואלי הדם שימיתוהו אם יפגעו בו. ומלת "מֵהַרְבַּת" מן הבנין הכבד הנוסף. וכמו (בראשית ג, טז) "הרבה ארבה עצבונך". וברשות הבית דין יהרגוהו, וכן כשימצאו אותו הבית דין ישמידוהו הם במשפט. ומי יערבנה בזה? ולכן אדוני המלך, הִשָׁבַע לי על שתיהן, שלא ימיתוהו הבית דין ושלא יתנו רשות לגואלי הדם להמיתו. כי אתה תוכל לצַווֹת את הבית דין שלא ימיתוהו ושלא יעמידו עליו גואל הדם. וסִפֵּר הכתוב שנשבע לה המלך ואמר (שמואל ב יד, יא) "חי יי' אם יפול משערת בנך ארצה". כלומר גם בזה יפה דברת. ואנכי אעשה כדבריך לצַווֹת לבית דין שלא יעשו לו מאומה. ומעתה אני נשבע לך בה' שלא יפול משערת בנך ארצה, לא בידי ולא ביד איש חימות, ולא ביד בית דין ולא ביד גואלי הדם. וכאשר שמעה האשה תשובת המלך וְהֵבִינָה שלפי מחשבתו אפשר שהבית דין יגמרו דינו למות, ושעל כן יצוה על אודות בנה, אז החלה להוכיחו ואמרה (יד, יב) "תדבר נא שפחתך אל אדוני המלך דבר". כלומר עד כה אמרתי שאין בלבך כלל שיהיה משפט מות בנידון כזה. אבל עכשיו מבינה אנכי כי הדבר שקול בדעתך, ומה שהבטחתני להציל את בני הוא בעבור כי האמנת לדברי, כי אינך מכיר את בני. וגם קבלתי העון עלי ועל בית אבי. ולכן הרשני לומר דבר. (יד, יב) "ויאמר, דַבְּרִי":

footnotes:
¹ מליצה ע"פ שמות כג, ז


###### Gan Naul, House II 11:4:1
[Gan Naul, House II 11:4:1](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:4:1)

(שמואל ב יד, יג) "ותאמר האשה, ולמה חשבת כזאת על עם האלהים, ומִדבר המלך הדבר הזה כְּאָשֵׁם, לבלתי השיב המלך את נדחו". פירוש, איך עלה על לבבך מחשבת רעה כזאת על עם האלהים? והם השופטים החכמים סגולת העם, המתוארים "אלהים" בתורה. שנאמר (שמות כב, ח) "עד האלהים יבא דבר שניהם", כי הם מומחים ודנים צדק ויושר. שיעשו כדבר הרע הזה להמית את בני, או לגמור דינו ולתת רשות ביד גואל הדם להמיתו? כי היית צריך להשבע לי שלא יעשו עמו רעה. ולולי שאתה חושב כן עליהם, היה לך להשיבני "מפני גואל הדם ובית דין אין לך לירוא כי הם לא יעשו כזאת". ואינו דומה למה שהבטחתני שלא אירא מן הקמים עלי. כי הם אנשים לא ידעו משפט התורה. ואולי בחמתם ובאפם ישלחו יד, ואתה צריך לצַווֹת עליהם. אבל אנשי המשפט עַם האלהים חלילה להם מעשות כדבר הזה! ואולם אחר שדברת כדברים האלה, אות ומופת שאדוני המלך עצמו אשם באשמה הזאת, ובלבבך מושל ציור כזה, ולכן אתה חושב כן על אחרים. כי כדמות הציור המושל בלב האדם כן יבין במחשבת זולתו, כמו שבארנו למעלה (חדר ח' חלון י'). וראינו בך הֶמְשֵׁל הציור הרע הזה, כי אינך משיב את בנך הנדח זה שלש שנים, בעבור מה שעשה לאמנון, ואתה חפץ לדונו במשפט המלוכה. ולא טוב אתה עושה אדוני המלך, כי אינו חייב בדין תורה, גם כפי משפט המלוכה הוא פטור. כי לא גלה דעתו שעשה מה שעשה בזדון הלב לירש המלוכה מאחיו. והדעת נוטה שעשהו בחמתו ובקנאתו על דבר אחותו. ואיך תשפוך דמיו מפני הספק? הלא הוא רע בעיני ה'! והוכיחה האשה שכל זה נגד הכונה העליונה. ואמרה (שמואל ב יד, יד) "כי מות נמות, וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו. ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". והפסוק הזה ענינו קשה. ודברי המפרשים ז"ל רחוקים. והרב ר' יצחק אברבנאל ז"ל התאמץ בפירושו, ועשה ארבע טענות בפירוש הכתוב. האחד, "כי מות נמות". כלומר המות פרוסה על כל החיים. ולכן הנהרג אין לו תרעומת רב אחר שסופו היה למות. ובעבור כן אין להרוג הרוצח. השני, "וכמים הנגרים" וגו'. כלומר מי שגנב מחבירו ממון, גזלו או עשקו, יוכל להשיב את הגזילה או העושק. וטוב לחייבו ההשבה לתקן את אשר עִוֵת. אבל השופך דם זולתו, הנה דמו כמים הנגרים אשר לא יאספו ולא תשיב נפש הנרצח אל קרבו בשפיכת דם הרוצח. ומה יועיל אם יהרג המרצח? ואמר הרב ז"ל שהטענות האלו חלושים ודברי נשים. ויפה אמר, כי אם כן בטלו דברי התורה שנאמר (במדבר לה, לג) "ולארץ לא יכופר לדם אשר שוּפך בה כי אם בדם שופכו". ועוד כמה מצות נכתבו בדין הרוצח. אך יפלא בעיני חכם גדול כדוד שיתן לב לדברי רוח ושיחת נשים? כי על פי הדברים האלה חזר מדעתו והשיב את נדחו. הטענה הג', "ולא ישא אלהים נפש". כלומר אף אם בעולם הזה לא יענש הרוצח, ה' לא יסלח לו כי יענש בעולם הנשמות. ולכן אם אין עדים והתראה אין ראוי למלך לדונו. אבל ישים לאֵל משפטו. וגם זאת טענה חלושה כי המלך חייב לשפוט משפט המלוכה, שלא כדין תורה לעשות סייג לתורה. ואם הוא פטור גם ממשפט המלוכה מה לנו אם הוא נשפט בעולם הנשמות? די בזה שאסור לו לשפוך דמו בהיותו פטור. הטענה הד', "וחשב מחשבות" וכו'. כלומר השם ב"ה חושב מחשבות לשלם לאיש כדרכיו בעולם הזה כדי שלא ידח מן העולם הבא. ואמרה זה על אמנון כי מאלהים היתה מסבה שימות על עונותיו. וגם זה טענה חלושה. שא"כ כל רוצח יפטור עצמו בטענה זו. ופירש עוד "וחשב מחשבות" במצות שנתן לישראל. כמו (סנהדרין ב, א) "ושפטו העדה והצילו העדה" וכמו מצות ערי מקלט. כדי למלט את הרוצח מן המות. ופירוש זה אמת. רק המליצה זרה. ולמה לא אמרה "וחשב מחשבות להציל ממות"?


###### Gan Naul, House II 11:4:2
[Gan Naul, House II 11:4:2](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:4:2)

והפירוש המתוקן נראה בעיני, שמאמר זה כולו שפה אחת ודברים אחדים. והוא מאמר של חכמה לא שיחת נשים. כי הכתוב תאר האשה הזאת "אשה חֲכָמָה" וחכם לא יענה דעת רוח, וצריכין להיות כל דבריו כהלכה וכמשפט. וכן שנינו (אבות, ה) "שבעה דברים בחכם וכו' שואל כענין ומשיב כהלכה". דע כי השם ב"ה מרחם על כל מעשיו, ואינו חפץ במות המת. כמו שכתוב בספר יחזקאל (יח, כג) ובשאר דברי הנביאים. וכשאדם חוטא יאריך לו השם למען ישוב מאולתו ושב ורפא לו. כי אם יגוע בעונו מיד, יאבד שני עולמים, העולם הזה שמת בקוצר ימים, ונדחה ממחיצת העולם הבא בעבור שלא השלים נפשו תחת השמש בחכמה ובכשרון. כי נפש האדם עליונה ונשארת אחר הִפָּרְדָה מן הגוף והולכת לֵאור באור החיים כמבואר למעלה (חדר ג' חלון א'). ולפעמים אם יאריך הרשע ימים יהיה לרעתו וישחת יותר, ואז יהיה כצל ולא יאריך ימים. וכדרך (דברים ז, ו) "ומשלם לשונאיו וגו' לא יאחר לשונאו". ויפה בארנוהו בפתיחתנו לבית הראשון.¹ ומשקל הטוב והרע בעינינים כאלה נעלם מלב בני אדם. ואין בנו מבין לדעת מי ראוי לחיות, ומי ראוי למות, זולתי השם ב"ה לבדו יודע משקל זמן החיים תחת השמש לכל איש ואיש. והמת קודם הזמן הראוי לו אפילו תאמר שהלך בצדק ובחכמה, הנה הוא נדח ממחיצתו ומעלתו שהיה משיג, אם השלים זמנו וטהר נפשו יותר. וכל שכן אם הלך בעצת רשעים ומת קודם זמנו שהוא נדח דחי גדול. ובעבור כן הקפידה התורה מאד על שפיכת דם האדם. ואמר הטעם (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלהים עשה את האדם". כלומר בעבור שיש בו נשמת חיים העתידה לבא אל האלהים כשתשלים ימי חייה תחת השמש. ועל כן כשנתן לנו תורה ומצות ומשפטים ודינים לזַכּוֹתֵינוּ ולקדשנו וצונו בארבע מיתות בית דין לדון בהם החוטאים. והיה זה לזַכּוֹתֵינוּ, ומטעמים אחרים כתבתים בספר "רוח חן".² כי לולי כן היה הוא ב"ה מכלה הקוצים מן הכרם, כי הוא אלהי עולם שופט כל הארץ. אבל חָפֵץ לזַכּוֹתֵינוּ ונתן הדינים ביד שופטי ארץ. ולפי שגלוי לפניו שאין אנו מבינים מי יחיה ומי ימות, וכדרך שכתבנו. על כן שָׂם גדרים ידועים ודקדוקים רבים, וכולם למלט נפש החוטא מן המות. כמו החקירות והדרישות ועל פי שנים עדים. ואם השופט עצמו ראה בעיניו מעשה הרשע, ובאים שני עדים ומעידים אלא שלא נתכונה העדות כמשפט התורה, אינו רשאי לחייבו. וצריך שתהיה התראה. ועל כולם נאמר "והצילו העדה" וכיוצא בזה. כי כל עוד שלא נתקבצו כל הפרטים והדקדוקים האלו, אי אפשר לנו לחייבו במשפט. אבל מוטל עלינו להצילו ואפילו ברור לנו כשמש שעשה החטא, וכדרך שבארנו שהשופט עצמו ראה בעיניו. והטעם כי מאת ה' היתה זאת שינצל למען האריך לו. כי רואה ה' שאין זמנו עתה להפטר מן העולם, וזה נעלם מעינינו. וכן אם רואה השם כי מיתתו עתה טוב לו, מסבב הדבר שיהיו עדים והתראה ושיפול ביד בית דין וימיתוהו לכפר על כל עונותיו. ועל זה אמרו קדמונינו ז"ל (סנהדרין מג, ב) שכל המומתין מתודין ויש להם חלק לעולם הבא. וכמו שהדבר הזה נוהג במשפטי התורה המסורים לבית דין, כמו כן נוהג במשפטי המלוכה הנמסרים למלכים. שהן דרכי תורה ותעלומותיה לשפוט אנשי הזדון העושים ביד רמה. וגם בהם יש דרכים ידועים מקובלים ודקדוקים רבים כפי הקבלה הנאמנה. ובהקבץ כל הפרטים כראוי, אז ראוי למלך לדונו במשפט המלוכה, כי מאת ה' יצא הדבר. ואם לאו, שיש בו ספק, חזר הדין להיות כמו במשפטי התורה המסורים לבית דין וחייב להצילו. כי אולי אם ימות עתה יהיה לרע לו, ותהיה נפשו נדחת מן המעלה שהיתה מוכנת להגיע אליה. וכמו שאמרנו. ודע כי מלת "מות" בלשונינו הקדוש הונח על מיתת הגוף בהפרד ממנו נשמת החיים. וזה מפורסם בכל מליצות כתבי הקדש.

footnotes:
¹ הכוונה העשירית
² חכמת שלמה, פרשה יב, פסקא טז (עמ' 185)


###### Gan Naul, House II 11:4:3
[Gan Naul, House II 11:4:3](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:4:3)

ומלת "אסיפה" הנחתה על לכת הנפש אל אלהים כמו (בראשית מט, כט) "אני נאסף אל עמי". (במדבר לא, ב) "אחר תאסף אל עמיך". וכן הרבה. וברשעים נאמר (איוב כו, יט) "עשיר ישכב ולא יאסף". פירוש, לא יאסף אל הנועם העליון. ויפה בארנוהו בספר "מעין גנים". (ירמיה ח, ב) "לא יאספו ולא יקברו", וכדומה להם. ויש לי טעם יקר על זה, אבארהו פה בקצרה. כי בהיות אור הנפש נאצל ממרומים, וזורח על האדם ממקורו העליון אוסף אליו האור הזורח למטה באדם שהיא נפשו. ועל זה אמר (בראשית מט, כט) "אני נאסף אל עמי". (במדבר לא, ב) "אחר תאסף אל עמיך". שהוא אל אוצר הנשמות. וראיה גדולה אמר הנביא (ישעיה נה, ח) "כבוד יי' יאספך". וכן (תהלים כז, י) "כי אבי ואמי עזבוני ויי' יאספני". ובפירוש כתוב (איוב לד, יד) "רוחו ונשמתו אליו יאסוף". ובמקומותיהן בעז"ה אפרש כל הפסוקים באר היטב כל אחד כפי ענינו. ותמצא זאת המליצה כתובה אצל מאורות השמים. כי נודע במופת שאור הירח נאצל עליו מאור השמש. וכל חלק מן החודש אוסף השמש אורו ממקום ידוע מן הירח. ומאיר על מקום שני שלו כידוע לבעלי החכמה הזאת.³ ונאמר (ישעיה ס, כ) "לא יבוא עוד שמשך, וירחך לא יאסף". הזכיר אצל הירח לשון "אסיפה", בעבור כי אורו זורח עליו ממקום למעלה ממנו שהוא השמש. ודומה אליו אור נפש האדם הזורח באדם מאוצר הנשמות. לכן בהיות הנפש מתגאלת ורחוקה מאור העליון, אם איננה מתדמה למקורה שהוא מקום אמת, לא תאסף אליו. כי היא כמו פזורה בדעותיה ובדרכיה, והיא נדחת מִשׁוּב אל מקומה; והן העונשין שאחר המות והכריתות האמורות בתורה. ומלת "ישא" הונחה על הסליחה וההעברה על הפשעים. כמו (שמות לד, ז) "נושא עון". והשם ב"ה סולח ברחמיו כל חטאות האדם כשיעזוב דרכו הרעה וישוב אל יי'. וכל זה לא יתכן רק בהיותו תחת השמש בהתחבר הנפש עם הגוף, לא אחר הִפָּרְדָה מעמו, כי אז לא יסלח לה ה'. וכל זה ברור.

footnotes:
³ כלומר השמש אינו מאיר תמיד את אורו על אותו מקום מסוים בירח, אלא מעביר אורו למקום אחר בירח, ושוב למקום אחר. כי הירח מסתובב על ציר


###### Gan Naul, House II 11:4:4
[Gan Naul, House II 11:4:4](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:4:4)

ועל כל הדברים האלה סבבה האשה הַחֲכָמָה את מליצתה להוכיח את המלך כי לא טוב הוא עושה שחפץ לשפוך דם אבשלום מספק ובאומד דעתו, כי לא חפץ בזה ה'. ועל כן אמרה "כי מות נמות". כלומר אמת כי המות פרוסה על כל החיים. ואם לא יחיה האדם רק תחת השמש לבד, ויהיה מות האדם ומות הבהמה שוין, נוכל לצייר שאין רע גדול לשפוך דם האדם מספק, ובעבור שופכו דם רעהו. כי טוב שיכחד מן הארץ מדאגה פן יוסיף לאבד אחרים כמו שאבד זה. אבל יש במות האדם צרה אחרת. כי במותו קודם זמנו הראוי לו תהיה גם נפשו נדחית מאור החיים שהאדם חי בו, והוא העיקר, כי לא יאסף אל עמו. ועל זה אמרה "וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו", כלומר שנמשלה אז נפשו למים הנשפכים שאין לאוספם. לא כפירות הפזורים שהן יכולין להאסף. וכן הנפש בצאתה שלא בזמנה תפוזר ולא תאסף אל עמה ותשאר בתחתיות. ומי יודע עד מה? וראֵה יופי המליצה הזאת המלמדת אותנו להבין גם המליצה הכתובה בתורה אצל צבי ואיל. שאמר (דברים טו, כג) "רק את דמו לא תאכל, על הארץ תשפכנו כמים". ואמר עוד (שם יב, כג-כד) "רק הזהר לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים". לא לחנם אמר באלה המקומות "על הארץ תשפכנו כמים". כי אין זה חובה לשפכו על הארץ, ומותר למכרו או לשופכו בים. אבל גלה הסוד הנעלם. כי נפש בעלי החיים מן הארץ כמבואר בבית הראשון (חדר ג' חלון א') ולא תשאר ותאסף אחר מותה. ונפש האדם עליונה ונאספת אל עמה. והנה נפשות בעלי החיים דומות כמים הנגרים אשר לא יאספו. ועל זה אמר "על הארץ תשפכנו כמים". ואסר אכילתו מטעם הכמוס הזה. ולפי שתקנת נפש האדם בהיותה נאספת אל עמה, וזה לא יתכן רק בהיותה ראויה להאסף. ויש זמן קבוע לזה, והוא נודע ליוצר הנפשות ב"ה. ואם תפרד קודם זמנה לא תזכה לאסיפה היקרה הזאת. כי לא יסלח לה ה' אחר המות. לכן אמרה "ולא ישא אלהים נפש". כלומר אעפ"י שהוא ב"ה מאריך לאדם שישוב בתשובה ונושא עון ופשע, הנה לא ישא את הנפש בהיותה נפרדת מן הגוף, כי אין אחר המות כלום. לכן לפי שהוא ב"ה חפץ חסד ורוצה בחיי הנפשות ובתקונם, חשב מחשבות מקדם העומדות לדור ודור, כולם להציל את האדם מן המות. כמו דין ערי מקלט, ומצות "והצילו העדה" וכיוצא המבוארים למעלה. וכל זה כדי שלא ימות בלא עתו ויהיה נדח ממעלתו. ועל זה אמרה "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח", כלומר בין צדיק בן רשע. וחפץ שישיגו כולם הטוב. ושלא ידח ממנו גם אחד. ולפי שכן הוא דרך ה', ואתה מלך חסיד הולך בדרכיו, גם לך יאות לעשות כן להשיב בנך הנדח אל מקומו ולפטרו מן המות. כך נראין בעיני הדברים. והיא תשובה של חכמה הראויה לאשה חֲכָמָה שכמותה:


###### Gan Naul, House II 11:5:1
[Gan Naul, House II 11:5:1](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:5:1)

ואמרה עוד (שמואל ב יד, טו) "ועתה אשר באתי לדבר אל המלך אדוני את הדבר הזה, כי יֵראוני העם. ותאמר שפחתך אדברה נא אל המלך אולי יעשה המלך את דבר אֲמָתוֹ". פירוש, האשה החֲכָמָה הזאת רצתה להסתיר ולהעלים כונתה מן המלך, שלא ירגיש כי המשל שקר, ושביאתה אליו לבד להוכיחו על פניו. כי יחשב לה לעזות מצח להכלים המלך בפניו. אבל הראתה כאילו המָשָׁל אמת ושבגלגול דברים דברה מה שדברה. והיתה יְרֵאָה פן ישאלנה המלך "אם ידעת שלא ירדפוך אנשי המשפט ולא יעמידו גואל הדם לשחת את בנך, מדוע באת לצעוק אלי? ואמרת, יזכר נא אדוני מלך את יי' אלהיך מהרבת גואל הדם לשחת וגו'. והנך כמו מְהַתֶּלֶת בי. על זה השיבה, הוצרכתי לשאול זה בעבור כי יראתי מאדוני המלך פן כשמוע הוא את הדבר שהאח האחד הכה את השני וימיתהו, יחפוץ להשמיד גם את השני. והעם יראוני מפניך. כי אמרו לי שכשמוע המלך את הדבר יהרוג בנך השני, כי כן מנהגו. כמו שעושה לאבשלום בעבור שהרג את אמנון. ולכן אמרתי בלבי אדברה נא אל המלך את אשר קרה ואפרש שיחתי בטוב טעם ודעת. אולי יעשה המלך כדבר אֲמָתוֹ, כי כשמעו הדברים הנעימים הבנוים על אדני הצדק יפטור את המכה. ולכן למען הבחן בדבר אם אמת מה שאמרו לי העם אם שקר, עשיתי לי אות וסימן. ואמרתי שבני המשפחה קמים עליו, לשמוע מה יענה המלך. וכשענה [המלך], "המדבר אליך והבאתו אלי ולא יוסיף עוד לגעת בך", עדיין הייתי בספק אם מבטיחני לבד מאיש זדון העושה בנקמה, אבל ממדת המשפט אינו פוטרני. בעבור שכפי ציור לב המלך כל עושה אלה יבוא במשפט; או שהוא פוטרני מכל וכל, ומה שלא הזכיר הבטחה מן המשפט, לפי שאינו צריך. כי אנשי המשפט לא יעשו עַוְלָתָה. שאם הוא פטור כפי שורת הדין, למה יגעו בו אנשי המשפט? ולכן הוספתי לבקש על דבר המשפט "מהרבת גואל הדם ולא ישמידו את בני". וכשהשיבני המלך שלא יפול משערת ראשו ארצה גם במשפט, וזה לי האות שלפי דעת המלך אפשר שיעשו עמו השופטים רע. נתברר לי כי צָדְקוּ דברי העם המיראים אותי מפני המלך. וכל זה כללה במליצתה שאמרה (יד, טז-יז) "כי ישמע המלך להציל את אמתו מכף האיש להשמיד אותי ואת בני יחד מנחלת אלהים. ותאמר שפחתך יהיה נא דבר אדוני המלך למנוחה". כלומר רציתי לבחון הדבר אם יבין המלך ששאלתי ובקשתי שיצילני ואת בני מכף האיש הזדון, החפץ להשמיד אותי ואת בני מנחלת אלהים. אז יהיה תשובת המלך לאמתך למנוחת הלב. כי בהנצלי מאיש זדון, ומאנשי המשפט אין לי לירוא, כי המלך והשופטים יודעים כי לא נכון לשפוך דם השני. אבל אם המלך יבין ששאלתי ובקשתי ג"כ להנצל מאנשי המשפט, אעפ"י שיענה ויאמר שיצילנו, לא יהיה דבר המלך לי למנוחה כי מכל מקום לב המלך עליו רע. ואם מחר יחזור מדבריו וידרוש ויחקור במשפטו, ויאמר "לא נשבעתי רק על דעתך שאמרת לי כך וכך היה המעשה. ועתה אני מבין כי לא [כך] היה. אלא שעשהו בזדון לירש נחלת אחיו", ותגמור דין בני למות. אנה אלך מרוחך וממשפטיך? כי רואה אני שמדת דינך כך הוא. וכמו שאתה עושה לאבשלום בכך. ולכן אדוני המלך הוכחתיך תוכחת מגולה כי לא טוב אתה עושה בדין זה. והנה האשה לא הזכירה רק האופן מהשמועה שתהיה לה למנוחה. ולא הזכירה האופן השני שתהיה לה למחלת לב מפני כבוד המלכות, ורק רמזה עליו ברמז ואמרה (יד, יז) "כי כמלאך אלהים כן אדוני המלך לשמוע הטוב והרע. וה' אלהיך יהי עמך". כלומר האופן השני שהכחדתי תחת לשוני מפני כבודך, הנה תבינהו מדעתך. כי כמלאך אלהים אתה להבין הדרך הטוב והדרך הרע שבכל מאמר ומאמר. ומה שאני מבקשת הוא שיהיה ה' אלהיך עמך ויאיר פניו אליך ויחננך דעה בינה והשכל, שתמשול על הציור הרע המושל בלבך בענין זה. וספר הכתוב שהמלך תמה על דבריה ועל חכמתה. והבין שחָכְמָה גדולה כזאת לא תצא מפי אשה, ואעפ"י שהיא חֲכָמָה. וְשָׁאֲלָהּ (יד, יט) "היד יואב אתך בכל זאת?" והשיבה האשה כי כן המלך דובר, ושיואב נתן בפיה הדברים האלו. והמלך הודה לדברי יואב והשיב את אבשלום. ומן המבואר תבין שדברה האשה כפי חכמת התורה, לא בתחבולה ובערמה. ובעבור חכמתה הטובה, היא מתוארת בתאר "חֲכָמָה". ושמור הדברים האלו!


###### Gan Naul, House II 11:6:1
[Gan Naul, House II 11:6:1](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:6:1)

(שמואל ב יג, ג) "ויונדב איש חכם מאד". הפסוק הזה זר ונראה כיוצא מן הכלל. כי לפי הפשט היה יועץ בליעל במעשה אמנון ולִמְדוֹ תחבולה רעה איך תבוא תמר אחותו אלו. ואיככה תארו הכתוב בתאר "חכם מאד"? ואני תמה על הרמב"ם ז"ל. מדוע לא נסתייע ממקרא זה שיפול תאר "חכם" על בעל התחבולות במדות ובמעשים מגונים? וראיתי כי קדמונינו ז"ל גם הם תמהו על מליצת הכתוב הזה, ואמרו בסנהדרין (כא, א) "'ויונדב איש חכם מאד'. מאי חכם? אמר רב יהודה חכם להרע". פירוש איך שייך תאר 'חכם' על יונדב שהיה יועץ רע? ותירץ רב יהודה שהכונה חכם להרע. כדרך (ירמיה ד, כב) "חכמים המה להרע", ויתבאר בחלון הסמוך. ומדבריהם אתה למד כי הם ידעו יסודות הלשון, והיה ברור להם שלא יפול לשון "חכמה" ותאר "חכם", רק על הנוהג בחֻקֵי התורה האלהיים, וכמו שבארנו בבית זה. שאם כדברי ר' משה [רמב"ם] ז"ל שנופל לשון "חכמה" ו"חכם" גם על בעל התחבולות במעשים מגונים, מה תמהו [חז"ל] לומר "מאי חכם?". ויפה יתואר כן, בעבור היותו יועץ בעל התחבולות הרעות. אין זה אלא שידעו כי לא יצדק להניח תאר "חכם" על ענין רע. והטיבו לשאול. היתה תשובתם שהיה חכם להרע. אמנם דרך התשובה הזאת נפלאת ממני כמו שיתבאר (בחלון הסמוך). ומלבד זה נפלא בעיני לדעת לאיזו ענין הזכיר דבר זה כלל. ואם לא היה נכתב "ויונדב איש חכם מאד", ג"כ ידענו שהיה יועץ ובעל תחבולה. כי התחבולה שהמציא, תעיד עליו שהיה חכם בעל תחבולות. ומה לִמְדָנוּ הכתוב מן ההודעה הזאת? וכן יקשה בעיני אם זה האיש היה יועץ רע ובעל תחבולות הרעות, איך שָׂמָהוּ דוד המלך בתוך אנשי ביתו ומיועציו הנאמנים? כי כבוא השמועה שמתו כל בני המלך, היה יונדב עם דוד ודבר על לבו דברי תנחומים, והוא עצמו אמר בספר תהלים (תהלים קא, ו) "לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה, דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". ואין תרמית יותר גדולה מעצת יונדב, גם אין נלוזה מדרך אמת יותר מזה. ורחוק לומר שלא הבין דוד תכונת יונדב ותחבולותיו הרעים. הלא נאמר עליו (שמואל א טו, יח) "ונבון דבר ואיש תאר ויי' עמו".


###### Gan Naul, House II 11:6:2
[Gan Naul, House II 11:6:2](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:6:2)

ולכן חשבתי למשפט שהיה יונדב איש טוב וחכם גדול מאד, מאנשי התורה ההולכים בדרך ה'. ועל כן תארו הכתוב בתאר "חכם" סתם. ודוד ידע זה. ולכן שָׂמָהוּ בין יועציו ואנשי ביתו. גם היה רֵעַ אמנון בנו הגדול יורש הכתר, רבו ומלמדו חכמה. ואולם העצה שנתן לאמנון על דבר תמר, לא בזדון ובתחבולת רֶשע דברָה, אבל היתה כשגגה היוצאת מלפני השליט. ולא תמצא בדברי יונדב דבר בליעל, כי לא אמר לאמנון שכבוא תמר אליו יפתנה לזנונים ושיוציא כל איש מעליו. ואם לא תאבה לשמוע, יחזק ממנה ויענה. מכל זה לא הזכיר יונדב מאומה בדבריו, גם לא עלה על דעתו שיעשה אמנון הנבָלה הגדולה הזאת, לשכב את בת המלך במשכב זנונים, ואין צריך לומר שלא יתפשנה בחזקה ויענה. וכן תמר הצנועה בבית אביה, לא תעשה כזאת לחלל כבודה. וכמו שקרה שהיא לא אבה שמוע לו. ומעשה שהיה כך היה. אמנון היה חולה באהבת תמר, ולא ידע מה יעשה. ועל זה מעיד הכתוב שנאמר (שמואל ב יג, ב) "ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה". כלומר היה נפלא ודבר נמנע בעיני לב אמנון לבוא אליה ולעשות לה מאומה כי היתה תמר בתולה וצנועה ויושבת בבית אביה המלך. ויונדב שהיה רֵעַ אמנון אוהבו ורבו, כשראה פני אמנון רעים יום יום והוא הולך ודל, שָׁאֲלוֹ על סבת דלותו. ואמר לו אמנון (יג, ד) "את תמר אחות אבשלום אחי אני אוהב". וגם זה אות שהיה יונדב חכם וצדיק, כי אם היה איש רע ובליעל, לא היה אמנון בוש ממנו ולא היה מסתיר בלבו צרתו יום יום. אבל בהיות יונדב שר וגדול נכלם אמנון מפניו. ולא הודיעו דבר עד שנגעה הצרה אל לבו ועד ששאלו יונדב על אודות הדבר. ויונדב כשמעו את הדבר נכמרו רחמיו על אמנון, כי ידע שחולי האהבה קשה. ואם לא תקל מחלתו תוכל להורידו שאולה. ועל כן נתן לו עצה שיתחל, ועל ידי כן תבוא תמר אליו. וחשב יהונדב שכבואה אליו וידבר עמה תקל מחלת האהבה, או תשא חן בעיניו וידבר עמה לקחתה לו לאשה. כמו שאמרה תמר (יג, יג) "דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך" כי היתה פנויה ומותרת לו וכדברי קדמונינו ז"ל (סנהדרין כא, א). ואולי היה אמנון מטעה גם את יונדב רבו. ואמר לו כי חפץ לקחתה לאשה, והעלים ממנו זדונו ורוע לבבו. וכאשר באה אל חדרו, אז העיז אמנון ועשה מה שעשה. והנה היה יונדב סבה לכל הרעה הזאת, לא בזדון, אבל בשגגה ובסּכלות. ודוד ידע כל זה ולכן לא האשים את יונדב על עצתו שנתן לאמנון. ומטעם שאברר עוד.


###### Gan Naul, House II 11:6:3
[Gan Naul, House II 11:6:3](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:6:3)

דע שקרה דבר זה למכשול לדוד על עון בת שבע. כמו שאמר לו הנביא (שם יב, יא) "הנני מקים עליך רעה מביתך". והוא מעשה אמנון ותמר שהיה מתוך ביתו של דוד. והריגת אמנון ומרידת אבשלום באביו וששכב עם נשיו לעיני השמש, ושנהרג גם אבשלום, הכל למלאות המשפט שחרץ דוד לעצמו. כשאמר (יב, ו) "ואת הכבשה ישלם ארבעתים" וכן היה לו. נענש הילד. וְעִנָּה אמנון את תמר. ונהרג אמנון. ומרד אבשלום ונהרג. והנה נשפכו דם ארבעה בנים בבית דוד תחת מות אוריה. כי הילד מת בעון זה. ותמר נעשתה כזונה, ועריות הוקשו לשפיכת דמים. כמו שכתוב (דברים כב, כו) "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצָחו נפש כן הדבר הזה". ואמנון נהרג. ונהרג אבשלום. גם היה במקרים האלו מתלוים גנות דבר ערוה, והוא מעשה אמנון ותמר ומעשה אבשלום עם נשי אביו. וכן היה ראוי שיהיה הסבה ומקור הרעות האלו יוצא מבית דוד, למלאות דבר ה' שאמר "מביתך". והנך רואה שסבת כל הרעות היתה עצת יונדב כי בעצתו פתח פתח לאמנון לענות את אחותו. ומזה נסתבב שנהרג אמנון ושמרד אבשלום ונהרג כמפורש בכתוב. והיה יונדב מבית דוד כי היה בן אחיו. שנאמר (שמואל ב יג, ג) "ולאמנון רֵעַ ושמו יונדב בן שמעי אחי דוד". ולולי עצת יונדב לא היה אמנון בא לאותו המעשה, כמו שאמרנו מעדות הכתוב "ויפלא בעיני אמנון". ולולי שהיה דוד ראוי לעונש זה בגזרת השם ב"ה, לא היה יונדב בא להיות יוצאת שגגה גדולה כזאת מתחת ידו. כי אעפ"י שלא בזדון דִבֶּר הנה להיותו חכם מאד לא היה ראוי שיאונה לידו מכשול כזה. כי השם ב"ה מנהיג את החכמים, ורגלי חסידיו ישמור שלא יכשלו בלשונם ולא יבושו במענם. ועתה כי ראה ראינו שנסתבבה הרעה הגדולה הזאת מעצת החכם שבחכמים כמו יונדב, נשכיל כי מאת ה' יצא דבר למלאות חפץ אמנון הרעה, למען הביא על דוד את אשר גזר עליו בעונו. כדרך (ישעיה מד, כה) ,משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", וכמו שיתבאר (חלון ח'). ואלולי העיד הכתוב על יונדב שהיה חכם מאד. היו בני אדם חושבים שבדרך הטבע קרה הכל. כי בן מלך נתן עינו באשה יפה, והיה לו יועץ בליעל ויעץ לו מה יעשה. ואחיה קנא על אחותו והרג השוכב עמה. והמלך קנא על בנו הנרצח ורדף את בנו הרוצח. וע"י כן גדלה שנאת האב בלב הבן, ומרד בו והתנשא למלוך. וגבר עליו, ונהרג הבן ביום מלחמה. וכזה וכזה תקראנה תחת השמש. ולמען הודיע כי ה' פעל כל זאת בארח משפטו, הקדים לכל המעשים האלה עצת יונדב. והודיע שלא היה יועץ בליעל. אבל היה האיש חכם מאד צדיק וישר, ושאין עליו אשמה כלל. כי הוא ב"ה אמר ויהי. ועתה למדנו שקרה כל זה בהשגחה עליונה, ודוד שהיה נבון דבר הבין דרך ה', ולכן לא הסיר את יונדב מעל פניו. וזה פירוש נפלא. ונכון הכל. ודע כי ראיתי לרבותינו ז"ל במדרשם במכילתא¹ שאמרו שהיה יונדב חכם בתורה ורבו של אמנון. ושמחתי מאד בדבריהם. סוף דבר אין תאר "חכם" הנזכר בכתוב זה יוצא מן הכללים שיסדנו בענין הנחתו והוראתו. והבן.

footnotes:
¹ אמר המעתיק: עיין מכילתא, יתרו, פרשה א, הלשון "אפילו לקרבו לתורה". אפשר שרבינו הבין כי התחבר יונדב לאמנון כדי לקרבו לתורה


###### Gan Naul, House II 11:6:4
[Gan Naul, House II 11:6:4](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:6:4)

[אמר המעתיק: עיין להלן סוף חלון ז', פירוש אחר של רנה"ו לחכמתו של יונדב. ושבעים פנים לתורה].


###### Gan Naul, House II 11:7:1
[Gan Naul, House II 11:7:1](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:7:1)

(ירמיה ד, כב) "חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו". גם מפסוק זה בקש רבינו משה [רמב"ם] ז"ל להסתייע שתאר "חכם" נופל על בעל התחבולות בדעות ובמעשים מגונים, וכמו שהבאנו דבריו בבית הראשון (חדר א' חלון א'). ואני אומר שהוא ראיה לסתור. שאם תארם חכמים בעבור נליזתם מן החכמה הנאמנה, ועשותם הרעות בתחבולותיהם, היה לו לומר "חכמים רעים הם ולא טובים". ובאמרוֹ "חכמים המה להרע", הכונה כך היא: הם הולכים בדברי החכמה, ועושים המצווֹת והחקים שחקקה התורה, גם לִמְדוּנוּ החקים האלו; אבל מחשבתם לרעה ולהטיב לא ידעו. כי כבר בארנו בכלל הכ"ה שיסוד החכמה השמירה והעשיה היא יראת ה'. (אבות, ג) ו"אם אין יראה אין חכמה". כי דרכי החכמה מנגדים ליצר הלב שהוא רע. ולכן מי שאינו ירא את ה' לא ילמד החכמה וכל שכן שלא יעשה בחכמה. ויוכל להיות מי שאינו ירא את ה' ולומד חכמה והולך בדרכיה. לא בעבור כבוד שמו ית'. אלא בעבור יצר לבו הרע. כי כונתו לרמות את הבריות ולהתגדל לעיניהם. והוא יודע שבהיותו בלי חכמה יחשב לסכל ולבזוי עם. ואם ילמד החכמה ויעבור על חֻקוֹתיה בפרהסיא יחשב ל"איש בליעל" ולא יתחברו עמו הגדולים אנשי השם. ומטעם זה בוחר לאסוף חֻקֵי החכמה וללכת בדרכיה למראה העין, ולהצטדק בעיני הבריות שיבטחו על חכמתו ועל צדקתו. ובלבו חושב רע להשתרר עליהם ולעבור על כל העבירות בסתר. והן כת החנפים, ומן הפְּרוּשִׁים הרעים הנזכרים בתלמוד (סוטה כב, ב). ואמרו עליהם "בי דינא רבא לתפרע מהנהו דחפו גונדי" (שם). עליהם שנינו (אבות, ד משנה ד) "כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי". ויפה פירשנוהו בפירושנו למסכת אבות.¹ והנה האנשים האלו הם חכמים, שהרי אספו אל לבם חֻקֵי החכמה ועושים כחֻקוֹתיה. אבל הם חכמים למראה עיני האדם שאינן יודעים סתרי הלב. אבל השם ב"ה רואה שֶׁכַוָנָתָם להרע, כי הם משתמשים בתורה ובמצות לכונה רעה; להתגדל ולהתפאר בעיני הבריות, ולעשות רעות גדולות כשאין הבריות יכולים לעמוד על כונתם. ועל זה אמר "חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו". כלומר אמת שהן בעלי חכמה ועושים לעיניכם בחכמה, אבל אני היודע ועֵד שכונתם להרע. "ולהיטיב לא ידעו" כלומר לא ידעו ולא אהבו דרכי החכמה להיטיב בהם, ולתכלית שבעבורו צוה עליהן השם ב"ה. וראיה על הפירוש הנכון הזה, כי תחלת הכתוב הוא (שם) "כי אויל עמי, אותי לא ידעו. בנים סכלים המה, ולא נבונים המה". וכבר רמזנו (חדר ד' חלון ג') כי הנחת תואר "אויל" על משוחת הדעת, וכן אמר "אותי לא ידעו", ואע"פ שהוא מן המושכלות הראשונות הנטועות בשקול דעת כל אדם, וכמבואר בבית הראשון (חדר ו' חלון י'). ולכן אעפ"י שיש בהן אנשי השכל והבינה, הם סכלים ולא נבונים. לפי שמשתמשים בשכלם ובבינתם בדרכי שוא להרבות טענות ונצוחים של אפס ותוהו, ולהמציא ערמות ותחבולות רעות בדעות ובמעשים מגונים. אחר כן אמר אעפ"י שהם בעלי החכמה הנאמנה והולכים בדרכיה, אינם עושים ביראת ה' אבל כונתם להרע. כי אותי לא ידעו. ואם כדברי רבינו משה [רמב"ם] ז"ל שתארם "חכמים" בעבור מעשיהם הרעים בתחבולות, יהיה המאמר סותר עצמו. תחלה קראום "סכלים" בעבור שאין בהם בינה. ואחר כן קראום "חכמים" בעבור תחבולותיהם, והתחבולה מקורה מרוח בִּינָה כמו שיתבאר בספר "מעין גנים".

footnotes:
¹ יין לבנון, מהד' תשס"ג, עמ' 287-288


###### Gan Naul, House II 11:7:2
[Gan Naul, House II 11:7:2](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:7:2)

וראיה [לזה] (משלי א, ה) "ונבון תחבולות יקנה". והאמת כי תאר "חכמים" על מי שיש לו מאסף חכמה והולך בחכמה. וכן תאר "נבון" על המשתמש בבינתו בדרכי החכמה באמת כמו שיתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. ולכן הנלוז מדרך בינה והוא אויל ואין בו דעת אלהים, אעפ"י שהוא בעל בינה ושכל בטבע להמציא ערמות ותחבולות רעות, מתואר בדברי הנביאים בתאר "סכל". והאנשים האלו שדבר הנביא עליהם היו אוילים. אבל היו חנפים, לומדים חכמה ועושים מצות לעיני הבריות, ובלבם (משלי כו, כה) "שבע תועבות". ועל כן הוצרך לומר עוד "חכמים המה להרע". וראיתי לרבותינו ז"ל בספרי (פרשת האזינו, פסקא ג', ד"ה שחת לו) "כיוצא בדבר אתה אומר 'חכמים המה להרע'. והרי דברים קל וחומר, ומה כשהם סכלים קרוים 'חכמים', אילו היו מטיבים על אחת כמה וכמה. כיוצא בדבר אתה אומר 'בנים סכלים המה, ולא נבונים'. קל וחומר ומה כשהם סכלים קרוים 'בנים', אלו היו נבונים על אחת כמה וכמה". ע"כ. והפירוש מבואר בדברינו, שהנחת תואר "חכם" [היא] לבד על הנוהג בחֻקֵי השם ובתורותיו, ולא יונח על החוקר והמשכיל בתקופות ובגמטריאות,² ולא על בעל הדעות הנמוסיות ולא על בעל התחבולות. ועל כן אמרו, רְאֵה חבתן של ישראל שקבלו החכמה מן השם, שאפילו כשהן סכלים, כלומר שוכחי אלוה, וכדברי ראשית הכתוב "כי אויל עמי, אותי לא יָדָעוּ. בנים סכלים המה", וכל מה שעושים בחכמה אינה רק לפָנים ולכונה רעה, נקראים "חכמים". כמו שאמר "חכמים המה" אלא שהוא "להרע". אילו היו מטיבים, כלומר שהיו יראים את השם ולומדים החכמה בעבור כבודו ית' להטיב מעשיהם, לא כל שכן שהיה מיוחד להם³ תאר "חכמים". ולא אמרו "אילו היו נבונים על אחת כמה וכמה". כי אין כל אדם זוכה להיות נבון. ויוכל להיות חכם גדול מאד ולא נבון, כמו שיתבאר בספר "מעין גנים". אחר כן אמר "ומה כשהן סכלים" עוזבי ה' ותורתו קרויים "בנים". כי תאר "בנים" אי אפשר שיפרד מאיש הישראלי. כמו ששנינו (אבות, ג משנה יד) "חביבין ישראל שנקראו 'בנים' למקום", ויפה פרשנוהו שם.⁴ אילו היו נבונים שהיא הסגולה העליונה, על אחת כמה וכמה שהיו חביבין לפני המקום ב"ה. מכל זה אתה רואה כי קדמונינו ז"ל בחנו וידעו סתרי מליצות הלשון הקדוש, ובנו דבריהם ומדרשם על אמתת כונת הכתובים. והנה דקדקו קדמונינו ז"ל (במדרש ספרי הנ"ל) על שני התוארים הללו "חכמים" ו"בנים" בעבור שהן תוארים עצמיים לישראל ולא ישתתף עמהם בזה שום אומה ולשון; כי השם ברוך הוא בחר בישראל לבדם וקראם "בנים" (תהלים קמז, כ) ו"לא עשה כן לכל גוי". וכן לישראל לבדם נתנו חֻקֵי החכמה העליונה הנשגבים משקול הדעת האנושי. ובעבור כן הן לבדם נקראים "חכמים" סתם. וכדברי הכלל הי"ב. אבל שאר התוארים כמו תארי המלוכה והעושר וכיוצא, ישתתפו עמהן כל האומות מצד-מה. ולפי שהנביא מדבר מחכמים שהם בלבם פושעים, הוצרך לכתוב אצלם "להרע, ולהיטיב לא יָדָעוּ". כי לולי כן לא היינו מבינים טעם הכתוב אחר שמדבר מִכַּת האוילים. והנביא עצמו אמר בלשון זה במקום אחר מספרו (ירמיה ב, ח) "ותופשי התורה לא ידעוני". פירוש, בעלי התורה ועושי המצווֹת לא ידעוני. ואינם עושים מיראת ה', כדרך "כי אויל עמי אותי לא יָדָעוּ" הנאמר בכתוב זה. והבן:

footnotes:
² מדידות (גיאומטריה]
³ כלומר היה ראוי להם
⁴ יין לבנון,מהד' תשס"ג עמ' 233-234


###### Gan Naul, House II 11:7:3
[Gan Naul, House II 11:7:3](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:7:3)

ומעתה תשכיל כוונת התלמוד (סנהדרין כא, א) בפסוק "ויונדב איש חכם מאד", שאמרו "חכם להרע". כלומר שהיה יונדב (ירמיה ב, ח) "תופש התורה" והולך בדרכי החכמה, אבל היה מִכַּת החנפים, חכם להרע. והעמיק להסתיר עצה במחשך ללמד לאמנון מה יעשה להשלים חֵפֶץ יצר לבו הרע. ויהיה "חכם מאד" כמו "חכמים המה להרע". ונוכל לומר כי על כן שָׂמָהוּ דוד בתוך אנשי ביתו כי החניף במעשיו וחשב אותו דוד לחכם וצדיק. והנה גם לפי הדעה הזה לא יסתור הכתוב יסודותינו שיסדנו בהנחת שם "חכם". אבל יקשה מאד מדוע לא נכתב "להרע" בכתוב? או תאמר שהכתוב סמך על העצה המפורשת בכתוב שממנה נדע שהיה רק חכם להרע ולא להיטיב. וכבר בארנו הענין לפי קוצר דעתינו. ודי בזה: [אמר המעתיק: פירוש זה שונה מפירוש רנה"ו לעיל בחלון ו'. אבל שבעים פנים לתורה].


###### Gan Naul, House II 11:8:1
[Gan Naul, House II 11:8:1](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:8:1)

(איוב ה, יג) "לוכד חכמים בערמם, ועצת נפתלים נמהרה". פירוש, חכמים שהן חכמים בהנהגה, ולא ידרכו לעשות דבר מן הדברים במקרה וכפי העולה על רוחם כמו הפתי; אבל יערימו במחשבתם לשקול הדבר במאזני חכמתם כיצד נכון לעשותו. ואחר שישלומוהו כפי ארחות חכמתם בשכל ובבינה אז יסכימו לעשותו. ויתבאר בבית השלישי בעז"ה שעל ההסכמה ההחלטות שאחריה מעשה, יפול שם "עצה". וכמו שרמזנו למעלה (חדר ג' חלון ג'). ובספר "מעין גנים" יתבאר בעז"ה שעל התשוטטות מחשבת החכמה בדבר מן הדברים יפול שם "ערמה". וגם זה רמזנו עליו (חדר ט' חלון ז'). ויש חכמים שאינן בעלי הערמה. וה"ערמה" סגולה גדולה בנפש והחכם שעושה מעשה מן המעשים, פתאום בלי הערמת מחשבתו, אין פלא שילכד במעשהו. כי כל הנעשה במהירות הוא סּכלות. אבל הפלא שהחכם בהערימו על הדבר, ילכד בעָרְמוֹ. והעצה שיקח אחר הערמה, תהיה עצה נבערה מדעת כמו עצת הנפתל העקש. ואמר אליפז שכמו כן יעשה השם ב"ה לעתים, ויסבב שגם החכם ילכד בערמו, ותהיה עצתו נמהרה כעצת נפתלים עקשי הלב, ויהיה כן בעת העונש. ואם נגזרה גזרה בעבור עונות ופשעים קדומים ויתחדש מקרה בהשגחת השם ב"ה, ויבקשו עצה מחכם, הנה עצתו תהיה נמהרה אעפ"י שֶׁהֶעֱרִים עליה כפי חכמתו. כמו עצת יונדב לאמנון והיה חכם מאד, ונתן עצה נמהרה כעצת נפתל כמבואר למעלה (חלון ו'). ודומה לזה אמר בפסוק שלפניו (איוב ה, יב) "מפר מחשבות ערומים ולא תעשנה ידיהם תושיה". ויתבאר בבית השלישי ובספר "מעין גנים". גם הכתוב הזה יתבאר שם בעז"ה.


###### Gan Naul, House II 11:8:2
[Gan Naul, House II 11:8:2](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:8:2)

(ישעיה מד, כה) "משיב חכמים אחור, ודעתם יסכל". פירוש, "חכמים" בהנהגה והם בעלי העצה הטובה, ובחֵפֶץ השם ב"ה משיב אותם לאחור. והוא דרך משל. כי החכמה פָּנִים, ונגד עיני לב החכם. ובעיני חכמתו יראה את הנולד בכל דבר ויגיד לאיש מה יעשה. ומלת "אחור" על ההסתר במקום אין רואה, כשמסתתר חכמתו ולא ימצאנה. וכדרך (קהלת ז, כד) "רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנה?" ומבואר למעלה (חדר ה' חלון י'). וכדרך (משלי כט, יא) "וחכם באחור ישבחנה" וגם זה מבואר (חדר ד' חלון ח'). והנה יסכל דעתם וידברו סּכלות, ודומה לפסוק (איוב ה, יג) "לוכד חכמים בערמם". וקודם לכן אמר (ישעיה מד, כד-כו) "אנכי יי' עושה כל, נוטה שמים לבדי, רוקע הארץ מאתי. מפר אותות בדים וקוסמים יהולל, משיב חכמים אחור וגו'. מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים, האומר לירושלים תוּשָׁב". כלומר אני דברתי ביד עבדי הנביאים להושיב ירושלים, ולהחריב בבל. וכן אקים את דבריהם ולכן לא תשמע לדברי בדים החוזים בכוכבים ומגידים להיפך. כי אני נטיתי השמים ואפיר אותותם. וכן לא תשמע לקוסמים במזלות ובמלאכת השמים כי אני מהולל אותם. גם את החכמים אני משיב אחור ומסכל דעתם. ולכן כל מי שיאמר ויפחיד אתכם אל תשמעו לו, רק האמינו בדברי הנביאים השלוחים במלאכות ה'. כי דברם ועצתם אקים ואשלים. ויתבאר ענין זה עוד בחדר הסמוך בעז"ה:


###### Gan Naul, House II 11:8:3
[Gan Naul, House II 11:8:3](https://torahapp.org/share/book/Gan%20Naul/s/House%20II/r/11:8:3)

הצגנו בחדר זה חמשה כתובים שנזכר בהם לשון חכמה. ונראים בתחלת המחשבה כסותרים את היסודות שיסדנו על הנחת לשון חכמה. ופרשנום היטב למען יבקע כשחר אור האמת. וְיִּוָדַע כיום, שגם הם הולכים הלוך על הסדר הנכון. ויותר מאלה לא מצינו בכל המקרא. ונשלם הכונה שֶׁכִּיוַנְנוּ לבאר בחדר זה: