## Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Sheilta 141

###### Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 141:1:1
[Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 141:1:1](https://torahapp.org/share/book/Haamek%20Sheilah%20on%20Sheiltot%20d%27Rav%20Achai%20Gaon/r/141:1:1)

**למיכל בשולי כותים ריפתא כו'.** מבואר דעת רבינו דפת בכלל בישולי כותים וחדא גזרה היא. ואסמכתא דהאי קרא על תרווייהו קאי וע' בסמוך אות ז' ולא כדעת ר"ת בד' ל"ז ב' דפת ושלקות תרי מילי נינהו. ושלקות גזרה קדמונית היא. ועדיין לא נגזר פת עד זמן י"ח דבר. וכבר מבואר בתו' יפה ראיות ר"ת ז"ל והרמב"ן בחי' ע"ג דחה עה"נ. והביא לשון ירושלמי ופת לאו מתבשיל כותים היא כו'. אתמהה. ורבינו בשיטת רמב"ן קאי וע"ע להלן שלהי שאילתא זו דלטעמי' קאי. מיהו במה שתלה רמב"ן ז"ל דין של עירובי תבשילין בהא דבישולי כותים דלדעת ר"ת ז"ל בעינן פת ותבשיל. ולדעתו ז"ל א"צ אלא תבשיל בהא לא קאי רבינו בשיטת רמב"ן ז"ל דלעיל סי' נ' מוכח דבעי תרווייהו דגריס בביצה פרק ב' אמר אביי ל"ש אלא פת ותבשיל כו' וע' מש"כ שם אות ד'. מיהו לפי נוסחת הכת"י שם. דעת רבינו דסגי בתבשיל לחוד כמש"כ בהשמטות שם. מכ"מ קשה לומר דבה"ג דס"ל לענין ע"ת כר"ת ס"ל גם לענין בישולי כותים דפת אינו בכלל ב"כ. ובאמת אין הדמיון מוכרח וי"ל דבע"ת שהצריכו חכמי' שם תבשיל ודאי פת אינו תבשיל. שהרי לכ"ע א"א לערב בפת כמבואר ביצה פ"ב. ה"נ אפשר דלפת בעינן עירוב בפ"ע דחשיב מכל מילי דשכיחא ולא מלפתא. אבל היכא שנזכר שם בישול משמעו שנגמר כ"צ יהי' באיזה אופן שיהא כמו פירות מבושלים וכדומה. ובבישולי כותים לא אסרו אלא מה שנגמר ע"י האור יהי' באיזה אופן בישול במים או צלי או אפיה הכל מיקרי בשול. וה"נ לענין שבת אי' פ' כ"ג האופה ומבשל שם א' הוא. ובירו' נדרים פ' הנודר מן המבושל בעי מעושן מהו בשבת ובבשר בחלב ובבישולי כותי'. הרי דמדמה הני תלתא דכל שנגמר ע"י האור בכלל בשול: ומכאן מוכח דטגון אסור מה"ת בבשר בחלב כמו דאסור מה"ת בשבת. דהכל בכלל בישול. וכבר נסתפקו בה טובא הפר"ח ובפלתי וח"ד ריש ה' בב"ח סי' פ"ז. ומהירו' נראה בברור דאסור מה"ת. והא דהוצרך בפסחים ס"פ כ"ש לאסור צלי קדר ולא נפיק מכלל בישול. היינו משום דכתיב בפי' במים. ותו דש"ה דצלי אש מפורש שאינו בכלל בישול וע"כ פי' ובשל מבושל אין פי' נגמר כל צרכו אלא כמשמעו מבושל בקדירה. ומש"ה איצטריך לפרש דצ"ק בכלל בישול. אבל בבב"ח דכתיב סתם בישול ודאי כל שנגמר הכשר אכילתו ע"י האש שהוא כדרך בישול אסרה תורה. ובמעושן מיבעי בירו' אי הוי כדרך בישול. מיהו הגאונים הנ"ל הביאו סוגי' ארוכה ריש סנהדרין ד"ד דלהכי א"א לומר בחלב בצירי משום דדרך בישול א"ת. וכפרש"י דחלב אינו בישול אלא טיגון. והכרו"פ דחה דתנא דנ"ל דחלב ולא חלב מיש אם למקרא אלמא דטיגון ג"כ בישול הוא. מיהו עדיין קשה דבנדרים ר"פ הנודר מן המבושל אי' דר' יאשי' ס"ל דצלי בכלל בישול ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר ויבשלו את הפסח וגו' וס"ד דש"ס דפליגי אי אזלינן בנדרים אחר ל"ת או אחר לשון ב"א ומסיק דכ"ע אזלי בתר לשון ב"א ופליגי בלשון ב"א ע"ש. הרי דלכ"ע צלי בכלל בישול בל"ת ומקרא מלא הוא. וכש"כ טיגון שהוא כעין קדירה. איברא למש"כ בס"ד בשאי' ח' אות י' ובשאי' קכ"א אות ג' בשם התוס' דס' דה"י משתעי בלשון ב"א שפיר י"ל דלהמסקנא צלי אינו בכלל בישול בל"ת והא דקאמר ר"י אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר לא כמש"כ הר"ן דמשום דל"ת הוא. אלא משום דלשון ב"א משתנה לפי הזמן ומקום. ומעתה לא קשה מהירו' הנ"ל דבעי במעושן מהו בבב"ח דהירו' לטעמי' דמפרש שם דר' יאשי' דאוסר בצלי משום דס"ל הולכין בנדרים אחר לשון תורה. אלמא דפשיטא דצלי ג"כ בכלל בשול בל"ת. ושם פירשתי דסמך הירו' על לשון המכילתא פ' בא שהביא ר"י קרא דאוריית' גבי פסח ובשלת ואכלת אבל תלמוד דילן לא הביא האי קרא אפי' לפי הס"ד משום דס"ל דקאי על חגיגה שמתבשל בקדירה כדמפרש הש"ס בכ"מ על הא דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר. וגבי' כתיב ובשלת ואכלת. הא מיהא לפי' הר"ן נדרים מבואר דס"ל דצלי בכלל בישול לכ"ע והוא הדין טיגון. ומפרש הא דסנהדרין בא"א ע"ש בתו' ולא כפר"ח שתלה זייני' על הר"ן שכ' ס"פ כל הבשר דכל איסור כדי קליפה ע"י צלי הוא מדרבנן בבב"ח וע' מש"כ בזה הגאון שו"ת ח"ס יו"ד סי' צ"ז. ולענ"ד כוונת הר"ן פשוטה דכל צלי שאינו מבשל אלא כדי קליפה אינו אלא מדרבנן. וכדאי' במנחות דף נ"ז א' דכל מצד א' כמאכל ב"ד לאו כלום הוא לענין שבת. וע"ש תוס' ד"ה בשנים כו' אבל הכא אין דרך בישול דרך כו' וה"ה לענין בשר בחלב. ואע"ג דהכא הרי נצלו כל א' ממש בשלימות אלא שאין הבליעה רק כדי קליפה. מכ"מ הא בעינן דרך בישול ביחד כדאיתא בחולין דק"ח דמש"ה דוקא בנ"ט אסור. משום שאין דרך לבשל ביחד שלא בנ"ט. ה"נ אין דרך לבשל ביחד אלא כשנ"ט בכולו ולא בכדי קליפה. ולמש"כ אפי' בשר שמן דמפעפע בכולו בכולו ג"כ אינו אלא מדרבנן אם אינו אלא חם בחם ולא צלי ממש דמכ"מ אינו מבשל לכל החתיכה שנוגע בו. מיהו לענין חתיכה נ"נ דמיירי הר"ן שפיר יש חילוק בין כ"ק לאיסור שבכולו משום דיש איסור בכולו דאסור מה"ת דהיינו בבשול ממש. מש"ה גזרו בכ"מ דחתיכה נ"נ. משא"כ בישול כ"ק לא אפשר מה"ת. אבל צלי ממש להר"ן ודאי אסור מה"ת ולפרש"י בסנהדרין הנ"ל תנאי היא. ומכ"מ נראה סתימת הגמרא דהוי בכלל בישול שהרי אי' בזבחי' דצ"ה ב' תלאו באויר תנור מהו בשול בלא בלוע מאי הרי דצלי מיקרי בשול לענין חטאת דכתי' אשר תבושל בו וה"ה לענין בב"ח. נחזור לנ"ד דאפי' נימא דאיכא תנא דצלי אינו בכלל בישול אינו אלא בבב"ח דכתיב בתורה בשול. אבל בשבת ובישול נכרים ליכא מאן דפליג על הירו' דהכל בכלל בישול כל הנגמר ע"י האש ופת ג"כ בכלל. משא"כ בע"ת שפירשו חז"ל שם תבשיל. וגם אסמכו' אקרא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. דבעי' פת ותבשיל.


###### Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 141:2:1
[Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 141:2:1](https://torahapp.org/share/book/Haamek%20Sheilah%20on%20Sheiltot%20d%27Rav%20Achai%20Gaon/r/141:2:1)

**בשרא וכוורא דמטוי כו'.** כבר כתבנו דצלי הוא בכלל מבושל. וכמ"ש לעיל בשם הירו' והכי מבואר בגמ' דל"ח הניח ישרא' בשר ע"ג גחלים כו' ובדגים ג"כ אי' להלן דגים קטנים דמטוי כו' ע' אות ה':


###### Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 141:3:1
[Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 141:3:1](https://torahapp.org/share/book/Haamek%20Sheilah%20on%20Sheiltot%20d%27Rav%20Achai%20Gaon/r/141:3:1)

**והשמן והשלקות כו'.** לפנינו וברי"ף אי' במשנה רבי וב"ד התירו השמן. ורש"י מחקה דלא רבינו הקדוש התיר אלא נכדו ר"י נשיאה ומחכמי הגמרא הוא. והר"ן יישב דרבי התיר ולא רצו לקבל ואתי ר"י נשיא' וקבלו הימנו. וכבר הק' הרמב"ן בחי' ע"ג מהא דאמר רב לשמואל שמלאי לודאה קאמרת שאני לודאי דמזלזלי באיסור. ונדחק ליישב. ויותר נראה מה שכתבו התוס' דל"ו דחכמי דורו של ר"י נשיאה הוסיפו במשנה. אבל רבינו לא גריס לה כלל. וכפרש"י:


###### Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 141:4:1
[Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 141:4:1](https://torahapp.org/share/book/Haamek%20Sheilah%20on%20Sheiltot%20d%27Rav%20Achai%20Gaon/r/141:4:1)

**והתני' החמין והקליות שלהן מותרין.** לפנינו בגמ' אי' חטין ועשאן קליות מותרין. ואינו מדוקדק דמשמע שישראל נתן לכותי חטין ועשאן קליות מותר. וכלשון דתני' תמורה ד"ל נתן לה חטים ועשאן סולת כו' ובאמת אפי' חטין של כותי שעשה קליות שרי. וכדתני' דף ל"ח ב' הקפריסין כו' והחמין והקליות שלהן מותרין אלא גי' רבינו עיקר. והיינו הך ברייתא דלהלן. והא דנקיט הש"ס בקושי' אלא מעתה חטין ועשאן קליות ה"נ דאסירן. וכמש"כ רבינו בסמוך. היינו כדי להגדיל הקושי' דהא ודאי בישולי כותים דאסור אפי' בשלו של ישראל אסור ע' תו' דל"ח א' ד"ה אלא. וא"כ כותי שטחן חטים של ישראל אסו' וזהו דבר שא"א אבל באמת כל המותר אפי' של עצמן מתחיל' מותר:


###### Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 141:5:1
[Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 141:5:1](https://torahapp.org/share/book/Haamek%20Sheilah%20on%20Sheiltot%20d%27Rav%20Achai%20Gaon/r/141:5:1)

**א"ב דגים קטנים דמטוי ודייסי.** בגמ' איתא א"ב ד"ק וארדי ודייסי וסתם מיירי במבושלין. וידוע דד"ק מבושלים אינו עולה על ש"מ ומש"ה צ"ל דכל הני א"ב אסירי לסוראי ושריין לפומבדיתאי. והוכיחו מזה דהתירא דסוראי אזיל לכ"ע מדלא קאמר גם להיפך בדבר שנאכל כמו שהוא חי ועולה על ש"מ. ועוד הקשו בהא דא"ר אסי א"ר דגים קטנים מלוחים אין בהם משום ב"נ הא אינם מלוחים אסירי ואמאי הא אינו עולה על ש"מ ופשיטא דאנן נקטינן כתרווייהו להקל. ויישבו דמיירי בגדולים קצת ועולה על ש"מ. ובמה שנמלחו נאכלים כמו שהוא חי. והרמב"ן בחי' והר"ן כתבו דרב אסי כסוראי ס"ל דלא בעינן שיהא עולה על ש"מ. וכל ההיתר אינו אלא משום שנאכל ע"י מליחה כמו שהוא חי. עוד יישבו דד"ק מלוחים עולה על ש"מ כשחזר ובשלן והכי משמע בה"ג ה' ברכות פ' כ"מ שכ' בזה"ל ד"ק מלוחים וארדי ודייסי אין בהם משו ב"נ. משמע דמפרש א"ב ד"ק היינו שמלוחים ועולין על ש"מ וההיתר הוא משום שנאכלין חיים. אבל רבינו גריס א"ב ד"ק דמטוי. נראה דד"ק צלוים עולה על ש"מ. ומיירי בנאכלים חיים ממש דהיינו סופתו במלח ואוכלו ולסוראי שריין ולפומבדיתאי אסירן ודייסי להיפך. והנה במימרא שהביא רבינו בסמוך אר"א אמר רב ד"ק מלוחים אין בהם משוה ב"נ א"ר יוסף אם צלאן כותי כו' הגיהו התוס' ומחקו תיבת כותי. והיינו משום דמאי רבותא יש בהא דצלאן כותי אחרי דכבר אמר ר"א דאין בהם משום ב"נ מה לי אם בשלן כותים או צלאן. אבל לנוס' רבינו שפיר הביא בסמוך אם צלאן כותי דאפי' צלאן דעולה על ש"מ שרי וע"ע בסמוך. וראוי לדעת דבכת"י איתא א"ב ד"ק וכוור מטוי ודייסי והנראה דכוור היינו מין דג וכמש"כ התו' מ"ק די"א א' דיש דג ששמו כוורי ונשתנה בכמה ענינים מכלל דגים וה"נ דרכו לאכול חי אע"פ שהוא גדול וכשהוא צלוי עולה עש"מ וכמש"כ בד"ק:


###### Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 141:6:1
[Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 141:6:1](https://torahapp.org/share/book/Haamek%20Sheilah%20on%20Sheiltot%20d%27Rav%20Achai%20Gaon/r/141:6:1)

**ד"ק מלוחים כו'.** התו' כתבו הטעם משום שקודם בישולם היא נאכלים מחמת מלחן. וא"כ היינו ההיתר דנאכל כמו שהוא חי. ולשיטתייהו אזלי דבזה לא פליגי סוראי ופומבדיתאי ולא פליגי אלא במימרא דרב שמואל בר"י איך אמר בשם רב. אבל הדין מנאכל כמו שהוא חי שפיר למדנו מדר' אסי א"ר דשרי. אבל לפי שהעלינו לנוס' רבינו דהגמ' עביד א"ב בתרתי. ופליגי גם בדין נאכל כמו שהוא חי א"כ ק' הא דרב אסי אמר רב דהוא סתמא בלי מחלוקת. ותו שהרי משמע לדברי רבינו שיש ד"ק שנאכלים חיים ממש כמש"כ שהרי לא הביא בא"ב ד"ק מלוחים כמו בה"ג. א"כ אי ר"א אשמעינן היתר דנאכל כמו שהוא חי מאי ארי' מלוחים. אלא נראה דרבינו מייריבהני ד"ק שאינו נאכלים חיים ממש. ורק היתר מליחה מועיל לבד. ולא משום שנאכלין כמו שהם חיין במליחותן. והיינו לשון הרמב"ם ה' מ"א פי"ז הט"ז ודגים קטנים שמלחן ישראל או כותי הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בשול ואם צלאן עכו"ם אח"כ מותרין וכל שבשלו ישראל מעט בשולו בין בתחלה בין בסוף מותר לפיכך כו' ובהי"ז דג גדול שמלחו כותי ופירות שעשנן עד שהכשירן לאכילה ה"א מותרין מלוח אינו כרותח בגזרה זו. ונתקשה מרן הכ"מ דהא דדג שמלחו כותי הוי ליה לאקדומי לההיא דד"ק דלעיל. רצינו דכל עוד שלא ידענו דמליחת כותי אינו אוסר לא עמדנו על הלכה ט"ז דד"ק שמלחן כותי ואח"כ צלאן כותי מותר. שהרי נאסר משעה שמלחו. וא"כ הוי ליה לאקדומי דמליחת כותי אינו אוסר ואח"כ יביא דאפי' צלאן אח"כ גם כן שרי משום דמיקרי נאכל כמו שהוא חי. עוד הקשה מרן הכ"מ למה הפסיק ביניהם בדין הניח כותי והפך ישראל כו'. ויישב מרן ז"ל דאם היה מקדים הלכ' י"ד דג גדול שמלחו כותי כו' לדין דג קטן הוי משמע דאם צלאו כותי אח"כ מותרין קאי גם אדג גדול והא ליתא דדוקא דג קטן מתוך רכותן על ידי מליחתו הם ראוין לאכילת כ"א משום הכי צליה דבתר מליחה לא חשיב בישול אבל דג גדול אינו ראוי ע"י מליחתו אלא לאכילה ע"י הדחק הלכך צלי' דבתר מליחה חשובה בשול כו' ולפי זה הוסיף עוד דמש"כ הרמב"ם בהי"ז עד שהכשירן לאכילה אפשר דאפירות שעשנן קאי ולא אדג מלוח או דהכשר כ"ד קאמר להיות נאכל ע"י הדחק מיהא ע"כ דברי מרן הכ"מ. אבל לשון הרמב"ם בהט"ז הרי הן כמו שנתבשלו במקצת בשול. מוכח דלא משום שראוין לאכילה אלא משום שכבר נעשה מקצת בשול בהיתר. ולא חיישינן שוב לבשולי כותים אפי' עדיין לא היה ראוי לאכילה. וזהו טעמא דאי' בדל"ח דא"ר יוחנן כל שהוא כמאכל ב"ד אין בו משום בשולי כותים. וע"כ אין הטעם משום דבזה נאכל ע"י הדחק. שהרי ר"י אסר ביצה צלויה אע"פ שאפשר לגומעה חיה. אלמא הא שאפשר לאכול חי ע"י הדחק אינו היתר. ומש"ה הקשה הגמ' בתחלת הסוגי' דשלקות דקאמר ר"י דנ"ל מקרא דאוכל בכסף תשבירני מחמין וקליות מ"ט שרי ולא משני שאני התם שנאכלין חיין וכדאית' בירוש' דקליות שרי מזה הטעם. אלא ודאי הירו' אתי כחזקיה וב"ק דשרו ביצה. משום דאפשר לגומעה חיה. אבל לר"י דקאסר ביצה שפיר מקשה מקליות. ולפי זה ע"כ הא דמהני בישול כמאכל ב"ד לאו מזה הטעם אלא משום שכבר התחיל להתבשל. ובזה תבין מה שדחקו לרש"י ושארי ראשונים לפרש הא דדג מלוח ר' יוחנן אוסר דפי' שמלחו כותי. ולא כפי' הראב"ד שהיו מלוח והכותי צלאו או בישלו אח"כ. היינו משום דבכה"ג ודאי גם לר"י שרי משום שכבר התחיל להתבשל בהיתר כהא דרב בד"ק מלוחים שצלאן כותי. ואין נ"מ בזה בין התחיל להתבשל ע"י האור או ע"י ד"א. ומאחר שאמר ר"י דמבושל כמאכל ב"ד אין משום ב"ג ה"ה דג מלוח. וע"כ הפי' כרש"י שמלחו גוי ואסרו ר"י משום דקסבר שגזרו על מליחתן וע' פר"ח סי' קי"ג שהביא הא דאי' בירו' שבת פ"א דר' יוחנן ס"ל דגזרו על כבושיהן ועל שלוקיהן ועל מלוחיהן הרי כפרש"י. הא מיהא טעמא דרב בד"ק מלוחים משום דדמי לבשול כמב"ד ומשום שכבר התחיל להתבשל בהיתר. וה"נ סמך הרמב"ם הני תרי דינים להדדי בהלכה ט"ז. ומעתה שפיר יתפרש הא דרב ומיירי בד"ק שאכילתן חי הוא ע"י הדחק ולא הותרו משום זה אלא משום שנמלחו שוב אין בהם משום ב"נ. ואמר רב יוסף אם צלאן כותי כו' פי' ל"מ בשלן שמותר שהרי אינו עולה על ש"מ. אלא אפי' צלאן דמטוי עולה על ש"מ כמש"כ רבינו מכ"מ שרי משום שהיו מלוחים ונתבשלו מקצת בשול. והשתא סדר דברי הרמב"ם על נכון דמתחלה כ' היתר דנמלחו באופן שא"י עדיין לאכול מכ"מ שריין משום דהוי כמו שנתבשלו מקצת בשול. ואח"כ כתב דמליחת כותים עד שהכשירן לאכילה ממש גם כן שרי דבמליחה לא גזרו. והא דנקט לרב ד"ק מלוחים. ה"ה דג גדול שהתחיל להתבשל ע"י מליחה שוב אין בהם משו' ב"נ. אלא קמ"ל דאפי' ד"ק שנאכלים כמו שהן חיים ע"י הדחק לא הותרו בזה אלא ע"י שנמלחו וכמש"כ לעיל. אבל אחר שנמלחו אפי' דג גדול שרי והכי צ"ל לשיטת התוס' ד"ה ד"ק כו' והשתא ניחא דלא תקשי לקמן דאסר ר' יוחנן דג מלוח דהתם מיירי במלחיה גוי והכא איירי במלחו ישראל עכ"ל. הרי דגם לדעתם ד"ק ל"ד. או י"ל דתחלת בישול בעינן שיהא כעין מאכל ב"ד כמו שא"ר יוחנן בבישול ממש. ודג גדול כל שלא נגמר הכשרו לאכילה אינו נאכל כלל. ומש"ה דוקא ד"ק שנאכל ע"י הדחק במליחה בהני שריין ולא משום שנאכל חי אלא משום דהוי תחלת בשול. ואע"ג שהכ"מ כ' בשם הרשב"א בתה"ב דדג גדול אע"ג שיש מקצת אנשים אוכלים אותם חיין מחמת מלחן כו'. אין כל המדינות שוות. היוצא מזה דלפי דעת רבינו דס"ל דפליגי סוראי ופומבדיתאי בנאכל כמו שהוא חי. ע"כ יש היתר אחר במה שנמלח ונאכל בזה מעט כמו בבשול מאכל ב"ד דשרי משום שהתחיל להתבשל וזהו דעת הרמב"ם ז"ל. וממוצא דבר תשכיל דהא דאיתא בש"ע סי' קי"ג ד"ק שמלחן ישראל או כותי ה"ה כמו שנתבשלו מקצת בשול ואם צלאן כותי אחר כך מותרין אבל דגים גדולי' מלוחי' אינם נאכלים אלא ע"י הדחק לפיכך אם צלאן כותי אסורין ויש מתירין וסיים הרמ"א וכן כ"ד שנאכל חי עיה"ד כו' וא"כ לדיעה זו נצרכין לחלק בין ע"י דחק גדול שהוא ביצה צלוי דקיי"ל דאסור בין ד"ג אחר מליח' שאינו ע"י הדחק כ"כ כמש"כ הט"ז ס"ק י"ד. ובאמת מבואר בל' הרשב"א להיפך. דד"ג מלוחים אינם נאכלים כ"א ע"י דחק הרבה. אבל כ"ז אינו אלא לפי מה שהבין בב"י אבל העיקר דלדעת הרמב"ם יש נ"מ אם נאכל מחמת עצמו ע"י הדחק ודאי אסור אבל אם התחיל לבשל באיזה אופן ונאכל ע"י הדחק שרי ולא משום שנאכל כמשה"ח. אבל כל אכילה ע"י הדחק שוין והלכה כר"י דאסור. וטעמו של הרי"ף שפסק ד"ג דשרי. או משום דמפרש כרש"י ורמב"ם שמלחו כותי ופסק דלגבי זה מליח אינו כרותח או אפי' מפרש כהראב"ד וא"כ פליגי בזה גופא בהתחיל להתבשל בהיתר שלא ע"י האור דר"י אסר וחזקי' וב"ק שרי. ורב כוותייהו ס"ל והלכה דמותר:


###### Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 141:7:1
[Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 141:7:1](https://torahapp.org/share/book/Haamek%20Sheilah%20on%20Sheiltot%20d%27Rav%20Achai%20Gaon/r/141:7:1)

**ואת"ל כיון דעיקר כו'.** לכאורה משמע מזה"ל דיותר יש להתיר בעיקר הבישול ביד ישראל וגמרו ביד כותי מלהיפך. וא"כ היאך אי' להלן הא דרנב"י ק"ו גמרו ביד כותי שרי ביד ישראל לכש"כ. וכבר עמד בסוגית הגמרא ג"כ הרמב"ן ור"ן על הא דאיבעי להו הניח כותי והיפך ישראל ורנב"י א' ק"ו כו' ע"ש. אבל לשון רבינו יותר ק' דתחילה קאמר ואת"ל כו' ואח"כ קאמר להיפך ק"ו. ונראה להסביר דתלי' אי נימא דעיקר האיסור משום דאסמכי אדרשה דקרא אוכל תשברו מאתם וגו' א"כ ודאי תליא בעיקר הבישול שהוא הנחה ע"ג האש בין להקל בין להחמיר. וכן לטעמא שפרש"י בגמ' ריש דל"ח ד"ה מדרבנן דגזרה שלא יהא רגיל אצל כותי ויאכילנו דברים טמאים. א"כ עיקר האיסור תלי' בתחלת השפיתה ולא ידע ישראל מהו שופת. אבל אי נימא דתלי' בטעם הגזירה משום חתנות ראוי יותר לאסור בסוף הבישול דעיקר חתנות בי' תלי' וקרובי דעתא בעובדי כוכבים במקרבי הנייתא תלי'. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל הטעם שמלאכת נשים הוא ואיכא בהנאת המאכל קרובי דעתא להו. ובהא פליגי ס"ד דשמעתתא ורנב"י בסברתייהו. ובזה יבואר פרש"י שפי' במשנה טעם על שלקות משום חתנות. ובגמרא פי' רש"י משום שלא יהא רגיל במאכל כותי' והלא דבר הוא. אלא ס"ל לרש"י ז"ל דהש"ס דקיי"ל דגזרו על פת משום חתנות כדאיתא דל"ה ב' מה ראו חכמים כו' משום חתנות א"כ שלקות ג"כ מהאי טעמא אסור. ואין אנו צריכים להסמיך על דרשה דקרא ביחוד בפת ותבשיל אלא הרי זה בכלל ושמרו את משמרתי שלמדו מזה ביבמות פ"ב שניות לעריות. אבל ר' יוחנן דאסמיך על קרא דאוכל תשברו וגו' ש"מ דלא ס"ל משום חתנות כלל. ולפי סוגית הש"ס משמע דלא קאי ר"י אלא על שלקות. ופת ג"כ ס"ל כגניבא משמי' דרב בדל"ו ב' דאמר כולן משום עבוד' כוכבים גזרו בהן. ומפרש הש"ס פתן ושמנן משום יינן ויינן משום בנותיהן ובנותיהן משום עבודת כוכבים והיינו דוקא פת דמצוי אצל יין מה שאין כן תבשיל מש"ה ע"כ מטעם אחר אתינן עלה והיינו שלא יאכילנו דברים טמאי' אבל אנן קיי"ל דהכל משום קרובי דעתא וחתנות דבנותיהן משו' דמלאכת נשים הוא. וא"כ פת ותבשיל חד מילתא וחד טעמא הוא ואין אנו צריכים לאסמכתא דקרא ביחוד על תבשיל. ובזה ניחא הא דפרש"י על חמין וקליות בדל"ח ב' משום שלא נשתנו ע"י האור משמע דבעינן דוקא נשתנו ע"י האור והפוסקים לא הזכירו כלל זה התנאי כמש"כ הר"ן. אלא דוקא לר"י דע"כ ס"ל טעם הגזירה שמא יאכילנו ד"ט וזה לא שייך אלא בנשתנה צורת המאכל והישראל א"י אופני מלאכתו ונכשל משא"כ כשהדבר בעין ה"ה רואה ונזהר. אבל לטעם חתנות כל שנגמר הכשר אכילה ע"י כותי יש זה החשש מש"ה רש"י פי' כפי הסוגי' דדל"ז ב' שמביא זה הברייתא והתני' חיטין ועשאן קליות וכבר כתבנו שהוא טה"ד וצ"ל החמין והקליות. והיינו הך דזו הברייתא. ומפרש שם הגמ' הטעם משום שלא נשתנו. אבל לפי הפסק לא זהו טעמו של הגזרה אלא משום חתנות וא"כ הא דחמין וקליות מותר ג"כ לא משום שלא נשתנו אלא משום שאין מזמנין על קליות כמש"כ הרמב"ם ז"ל וליכא חשש חתנות. כ"ז לפרש"י. וצ"ל דהאי אסמכתא דקאמר ר"י רק על תבשיל ולא על פת וכמשמעות הסוגי' מש"ה פי' בהא דגזרה משום שלא יאכילנו ד"ט כמש"ל דאינו אלא בתבשיל. אבל רבינו בריש השאילתא מפרש האי אסמכתא גם על פת כמש"כ באות א'. א"כ אפילו למסקנא שהטעם משום חתנות אסמכינן אקרא. וכי מסיק הש"ס מדרבנן ג"כ היינו משום חתנות:


###### Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 141:8:1
[Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 141:8:1](https://torahapp.org/share/book/Haamek%20Sheilah%20on%20Sheiltot%20d%27Rav%20Achai%20Gaon/r/141:8:1)

**וא"ל אמר רבב"ח כו'.** לפנינו אי' וא"ל א"ר אחא בב"ח אר"י. ונזכר עוד במנחות דל"א ב' אבל נוס' רבינו וא"ל היינו דאיכא אמוראי אחריני בינייהו. ובכת"י אי' ואמרי לה א"ר אמי אמר ר' פדת אר"י. והכי נראה עיקר הנוס' דרבב"ח תלמיד ר' יוחנן הוי ולא אמר בשם ר"א:


###### Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 141:9:1
[Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 141:9:1](https://torahapp.org/share/book/Haamek%20Sheilah%20on%20Sheiltot%20d%27Rav%20Achai%20Gaon/r/141:9:1)

**הלכך האי ריפתא כו'.** בגמר' אי' הילכתא כו' וברי"ף אי' אמר רב אחי ג' מלאכות יש בפת הילכך האי ריפתא כו'. וא"כ לא שייך כלל להא דלעיל בתבשיל. ומש"ה יש מחלוקת בין הראשונים ז"ל אי מהני חתוי מעט של ישראל או בעינן מעשה גמורה כמו בתבשיל. אבל רבינו גריס הילכך כו' על הא דתבשיל. מבואר דבעינן מעשה גמורה כעין היתר תבשיל שיהי' קרובי אפיה ע"י חתוי של ישראל ולטעמי' קאי דפת ותבשיל חד ביקתא נינהו כמש"כ באות א'. מיהו יש להקשות א"כ שגר ישראל ואפה כותי מ"ש דשרי בפת הא תבשיל כה"ג ודאי אסור כמו ישראל שהניח ע"ג גחלים ואי לא הפך בה לא הוי בשיל ואתי כותי והפך בה דאסור. וכש"כ דעשה ישראל מדורה וכותי שפת קדרה. וכן הקשה הר"ן על הרמב"ן שמחמיר בזה ומדמה פת לתבשיל בחתוי דלא מהני א"כ אמאי מהני שגר ישראל. אבל הענין דשאני פת מתבשיל בטבע אפיה ובישול. דפת חום התנור אופה ומש"ה תני' בפסחים ד' כ"ו תנור שהוסק בעצי ערלה חדש יותץ דשבח עצים בתנור והתנור מועיל לפת. וא"כ במה שהסיק ישראל את התנור פעולתו ניכר ומועיל עד גמר אפיה. משא"כ תבשיל אינו מתבשל אלא באש הגחלים. ומבואר בברכות ד' נ"ג א' דאע"ג דאש ראשון ג"כ איתא. מכ"מ ניתוסף בכל רגע. ואי יסתלק האש של ישראל יתבשל באש המיתוסף ולא מהני מעשה ישראל. מש"ה בתבשיל בעינן שיהי' הנחתו ע"ג גחלים באופן שיתבשל מעצמו אבל בפת אע"ג דהאפיה תחלתו וסופו ע"י כותי הסקת תנור ש"י עולה עד סוף. ובאמת הר"ן בעצמו כ' הטעם דשגירת התנור אינו מועיל אלא בפת. משום דשגירת התנור מלאכה מיוחדת בו. וע' ט"ז סי' קי"ג סק"ז. וא"כ מאי מקשה על הרמב"ן דמחמיר בחתוי שאחר הסקה ובעי קרוב אפיה כמו בבשול. ומיקל בנתינת גחלים ואש בפת שהוא עיקר הסקה ומיוחדת בו וצ"ע: