## Hon Ashir on Mishnah Demai Chapter 1

###### Hon Ashir on Mishnah Demai 1:1:1
[Hon Ashir on Mishnah Demai 1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/1:1:1)

דמאי

 דמאי יש בה ז' פרקים. לפי עניינה. יש ליתן טעם. על פי פשוטה. כי עיקרה מדברת בעם הארץ, שהוא כגולם בלי צורה, ותנן (אבות פ"ה מ"י) שבעה דברים בגולם, ומצינו למימר נמי כי מורה מקום העם הארץ, אשר הוא בעשייה כמ"ש בעל מאורות נתן, אשר שם מקננת מלכות בית דוד, יום השבעי. ומצינו נמי למימר כי שמה מוכיח עליה, כי דמאי בגי' נ"ה הנ' היא נ' שערי בינה והה' היא ההא ראשונה של שם שבה כידוע כל זה ליודעי חן, אשר עליה נאמר דא מאי, דהיא היא דקיימא בשאלתא, כדאיתא בזהר דהיא מעלמא דאתכסייא, והנה הוא לאה, אשר ילדה ששה בנים ובת אחת דינה שמה, כי דינא דמלכותא דינא, בין כלם שבעה:




**והחומץ שביהודה**. פי' החומץ הרגיל ביהודה, והוא של תמד, וה"ה אם הוא חוץ מיהודה, וכן כתב הרמב"ם בפ' י"ג (ה"ב ועי' בכס"מ שם) מהלכות מעשר, וכן החומץ העשוי מן התמדים פטור מן הדמאי. והטעם הוא בירושלמי (ה"א ב.) דלא היו החרצנים חשובים בעיניהם, ומסתמא מפקירים אותם, אבל אם אינו מהחומץ הרגיל ביהודה, אלא שהוא של יין, בין שהוא מיהודה, כגון שהחמיצוהו ע"י שעורים, בין שהוא מכל מקום, ובכל מקום, חייב בדמאי, שלא נפטר אלא החומץ הנעשה מהתמד שלא מצא בו אלא כדי מדתו, ואין הפרש בין יהודה לשאר המקומות, אלא דביהודה היה של תמד מן הסתם, ואינו צריך לשאול עליו אם הוא של יין, ובשאר המקומות מן הסתם הוא של יין, ואם א"א לעמוד עליו ולידע ממה הוא, כגון שהמוכר מת או הלך לו למדינת הים, חייב לעשר דמאי מספיקא, משא"כ ביהודה, ומשום הכי תנן החומץ שביהודה, עם אותם הדברים דמסתמא לא הוו הפקר, אלא ביהודה, ומפני זה אין להקשות אמאי הפסיק ביהודה בין חומץ לכסבר, הואיל וכסבר נמי ביהודה איירינן כדמוכח בירושלמי (שם), כמו שהקשה התי"ט, וכמו כן אין לומר דהאי שביהודה מיותר הוא, הואיל וביהודה קיימינן, שהרי האי שביהודה, הוא שם לווי לאותו החומץ הנעשה מתמד, על כי הרבה ממנו נמצא ביהודה יותר מבכל מקום, ועל פי זה נמצא היות לכל הנוסחאות הכסבר נמי ביהודה דווקא, כפשט הירושלמי, דיהודה שאחר החומץ לגופיה אצטריך, דאי תנן חומץ סתם, איכא למטעי ולומר דאפילו חומץ של יין, ביהודה פטור מן הדמאי, ולא מטעם הפקר, אלא מטעם אחר כגון ששם אותו של חוצה לארץ מתרבה עליו, או שהייתי מבקש טעם אחר כיוצא בו:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 1:1:2
[Hon Ashir on Mishnah Demai 1:1:2](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/1:1:2)

**והכסבר**. התי"ט הרגיש על הרמב"ם (ה' מעשר פי"ג ה"א), שמנאו בין הדברים אשר הם הפקר בכל מקום, שהוא נגד הירושלמי (הנ"ל), וראיתי אני כי כמו כן עשה בחומץ, שלא הזכיר מה היה דינו בזמן שהיו מביאים נסכים, אלא סתם דבורו, וש"מ שלא חש הרמב"ם לאשמועינן בבירור, כי אם הנהוג בזמן הזה, ושאלתי על הכוסבר, ואמרו לי שעתה נמצא בגליל ממנו מן ההפקר הרבה מאד, ואפשר שכמו כן היה בימי הרמב"ם, ולכן פסק לרבותא, שאף הכסבר לעת עתה הרי הוא כשיתין ודומיו, אשר מסתמא הם הפקר בכל מקום, וראיה לדברי שהרמב"ם ז"ל לא פסק דינו כי אם על הנמצא לעת עתה, שלא הזכיר האוג שביהודה לפטורא, וגם כן לא הזכירו בין המופקרים בכל מקום, וש"מ דבכל מקום הוא נשמר, וזה הוא הפך מתניתין, אלא ודאי דמהחומץ שביהודה למד הרמב"ם לשנות הדין כפי הזמן, ולעת עתה האוג נשמר בכל מקום מחמת מעוט היין, כי בו עושים משקה לשתות, ולא היה האוג הפקר ביהודה אלא בזמן שהיו מביאים משם נסכים, שבזכותם היה יינם מתברך, ולא היו צריכים לאוג, אבל במשך הזמן נתמעט אף יינם מידי שנה בשנה, עד שהוצרכו אח"כ לשמור האוג לעשות ממנו משקה לשתות, נמצאו היות דברי הרמב"ם מיוסדים על אדני פז, על המשנה והתלמוד ירושלמי:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 1:2:1
[Hon Ashir on Mishnah Demai 1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/1:2:1)

**הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור**. האי תרי אין לו, משום דזוטרי מילייהו הקדימם, ומחללים אותו כסף על כסף וכו' שנאם בסוף, משום דהוצרך להאריך באותו ענין בפלוגתא, ונאכל לאונן, הוא בירושלם, ודומה לביעור שהוא בירושלם, ולא נשנה בסוף אחר ויאכל כנגדו, משום ומאבדין את מעוטו הצריך להיות קודם ונותנו לעם הארץ וכו', הוא חדוש יותר מנאכל לאונן, ונכנס לירושלם ויוצא מעשיו הם מאוחרים למאבדים את מעוטו בדרכים כמו שאפרש, ואעפ"כ לא שנאו אחריו, משום ונותנו לעם הארץ הצריך להיות סמוך למאבדים את מעוטו כמ"ש לקמן, ולשנותו אחר ונותנו לעם הארץ אינו נכון, שהרי ונותנו לעם הארץ הוא לאוכלו בירושלם, נמצא שהוא מאוחר לנכנס לירושלם ויוצא:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 1:2:2
[Hon Ashir on Mishnah Demai 1:2:2](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/1:2:2)

**ומאבדים את מעוטו בדרכים**. פי' כשהוא דבר מועט יכול להניחו שילך לאיבוד ולא יביאנו לירושלם, שלא להוציא עליו הוצאת הדרך, ובדרכים ר"ל בשביל הוצאת הדרכים, כן משמע בירושלמי (ה"ב ג. ועי' ברידב"ז שם) וכן יש לפרש לשון הרמב"ם בחבורו (ה' מע"ש פ"ג ה"ט) וכן בפירושו, והר"ב ז"ל שהעתיק לשון הרמ"בם לא העתיקו מלה במלה אלא הוסיף בו ביאור משלו, ובזה יצא לנו קושיא גדולה דהיכי קאמר מה שאין כן בודאי, שצריך שיעלהו כלו או דמיו, ולא יפסד ממנו כלום בדרכים. דמשמע דאם אירע לו דומיא דדמאי שנאבד ממנו מעט בדרך שחייב באחריותו, והלא בפ"ב דבכורים משנה ד' תנן יש בבכורים מה שאין כן בתרומה ומעשר, שהבכורים וכו' וחייב באחרייותן מכלל דמעשר אינו חייב באחרייותו, והאי מעשר הוא מעשר שני, כדתנן התם במשנה ב' יש במעשר ובכורים משא"כ בתרומה שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום וכו', אלא ודאי פי' משנה זו הוא כמ"ש, דבדמאי נפטר בטענה זו להיותו דבר מועט שלא להביאו בירושלם, משא"כ בודאי דאינו נפטר בטענה זו אף אם הוא דבר מועט, וצריך להביאו כלו או דמיו הן מעט הן הרבה, אבל אם נאבד או נגנב ממנו בדרך, או קודם צאתו מביתו, אינו חייב באחרייותו כלל ועיקר:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 1:2:3
[Hon Ashir on Mishnah Demai 1:2:3](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/1:2:3)

**ונותנו**. מלשון זה נראה דאף במתנה יכול ליתנו לו, משא"כ בודאי שאסור ליתנו במתנה ממש, למאן דס"ל דמתנה כמכר, ומ"ש הר"ש כההיא דמשנה ג' פ"ג דמ"ש, דהיינו ע"י חילול, אינו מוכרח, ועיין לקמן.


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 1:2:4
[Hon Ashir on Mishnah Demai 1:2:4](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/1:2:4)

**ונותנו לעם הארץ**. האי מיעוט הנזכר, אבל הרבה אסור ליתנו לעם הארץ, זו היא דעת הרמ"בם בפ"ג מ"ה מעשר שני, ואף הראב"ד מודה לו בזה וכדבריו הוכיח הכ"מ, והכי משמע לישנא דמתניתין דלא קתני ונותנין אותו, כדקתני ומאבדין את מעוטו, ומחללין אותו, אלא קתני ונותנו, דמשמע דמאותו מועט הנזכר לעיל סמוך לו קאי, וזה המועט הוא דשרי ליתנו לעם הארץ אפילו במתנה, אבל כשהוא מרובה אינו יכול ליתנו לו במתנה אלא ע"י חילול, כדתנן במשנה ג' פ"ג דמ"ש מי שהיו לו מעות בירושלם וכו', ולא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמאי. והיינו דפסק הרמב"ם בפ"ח מה' מ"ש כלשון אותה משנה ממש, ולא חילוק בין מעט למרובה כמו שחילק הכא, וזה הוא דלא כהר"ש שכתב דהאי ונותנו הוא כההיא דתנינן במשנה ג' פ"ג דמ"ש, שכתבתיו לעיל בדבור הנ"ל. ולפי הנראה הר"ש ס"ל דהאי ונותנו לא קאי אמיעוט דרישא, אלא אפילו מרובה שרי ובדרך חילול כההיא דמ"ש, ולא כן נראה מלישנא דמתניתין כמ"ש, ועוד קשה דתרתי למה לי, ולכן מחוורתא כהרמב"ם ז"ל, כ"ש דאי אמרינן בההיא דמעשר שני, יאכל כנגדו, כנראה מדברי הר"ש, לא הועילו רז"ל בתקתנם לזה האיש כלום, ועיין מ"ש במעשר שני:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 1:2:5
[Hon Ashir on Mishnah Demai 1:2:5](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/1:2:5)

**ויאכל כנגדו**. כתב התי"ט ז"ל כיוצא בזה בסוף פ"ק דמ"ש וע"ש, עכ"ל. והנה ראיתי שם והנה טעמא דהתם הוא משום קנסא, ועל פי דרכנו אין טעם זה שייך לכאן, דהכא לכתחילה שרי לעשות כן ליתנו לעם הארץ על תנאי זה שהוא יאכל כנגדו, וזה לשון הרמב"ם בפ"ג מה' מ"ש, והמפריש מ"ש של דמאי פחות מכגרוגרת, הרי זה נותנו לעם הארץ ואוכל כנגדו, אבל לא יפרישנו לכתחילה לאבדו, שאין מפרישין לאבד. ומלישנא דמתניתין נמי יש להוכיח כל זה, דלא קתני ומפרישין את מעוטו, ומאבדין אותו בדרכים, אלא ומאבדין אותו לבד קתני, דמשמע שכבר נפרש שלא על מנת כן, ובעם הארץ לא קתני ואם נתנו לעם הארץ יאכל כנגדו, דמשמע אם עבר ונתנו, אלא ונותנו לעם הארץ קתני דמשמע לכתחילה, ואע"ג דעדין לשון הרמב"ם צריך ביאור קצת, מ"מ לא אאריך בזה, כי על המצטרך לישוב לשון ומשמעות המשנה באתי, ולא על דבר אחר:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 1:2:6
[Hon Ashir on Mishnah Demai 1:2:6](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/1:2:6)

**ובלבד**. הר"ב לא גריס ליה, וכן נראה, כי על פי פירוש התוספות שכתב התי"ט, לשון המשנה הוא בדוחק גדול:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 1:3:1
[Hon Ashir on Mishnah Demai 1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/1:3:1)

**שמן לסוך בו את הכלים**. הוא עב מאד עד שאינו ראוי לנר, משום הכי לא כללם בשמן אחד:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 1:3:2
[Hon Ashir on Mishnah Demai 1:3:2](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/1:3:2)

**מכזיב ולהלן וכו'**. הפסיק במקום הפטור, בין הדברים הפטורים, לגלות טעם הפיטור של השנויים אחריו שהם כמהו, שלא גזרו עליהם, וכר' יוחנן דירושלמי (ה"ג ד:) ופסק הרמב"ם כמ"ש התי"ט:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 1:3:3
[Hon Ashir on Mishnah Demai 1:3:3](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/1:3:3)

**מכזיב ולהלן**. וכזיב בכלל, הכי איתא בירושלמי (שם):


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 1:3:4
[Hon Ashir on Mishnah Demai 1:3:4](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/1:3:4)

**חלת עם הארץ והמדומע**. החלה שכיחא יותר מהמדומע, משום הכי הקדימה:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 1:4:1
[Hon Ashir on Mishnah Demai 1:4:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/1:4:1)

**הדמאי מערבין בו**. כתב התי"ט ז"ל ומצאתי בליקוטי מהרי"ל, שאמר מימי תמהתי על מערבין בדמאי, אמאי היא נשנית כמה פעמים בש"ס משום משנה ע"כ. ואני הצעיר שותיה דמר לא ידענא, דא"א דכוונתו לומר דהכא תנן הדמאי מערבין בו, ובש"ס נשנה כמה פעמים בשם משנה מערבין בדמאי, ואין זה לשון המשנה, דהא משנה שלמה היא בערובין פ"ג ומערבין בדמאי וכו', ולכן נלע"ד דצריך למחוק תיבת משום, ופי' דבריו, שתמא על שנשנה דין זה כמה פעמים בשיתא סדרי משנה:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 1:4:2
[Hon Ashir on Mishnah Demai 1:4:2](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/1:4:2)

**ומברכין עליו ומזמנין עליו**. יותר מתיישב פי' רש"י (שבת כג.) דמברכין ר"ל המוציא, מפי' הר"ב והר"ש שפירשו בה"מ, מדהקדים מברכין למזמנין. והר"ש עצמו פי' נמי פ"א כפירוש רש"י, וכתב דהכא קמ"לן דפוטר בברכת הדמאי, לאחרים האוכלים ודאי, בין בתחילה בין בסוף, והביא כמה ראיות על זה ונכון הוא:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 1:4:3
[Hon Ashir on Mishnah Demai 1:4:3](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/1:4:3)

**הא**. ממאי דתני שמפריש אותו בין השמשות, ולא חייש למתקן מנא, ש"מ דהוי כמתוקן כבר, ולכן אם הקדים מ"ש לראשון, שצריך להפרישו להוציא ממנו תרומת מעשר, ונמצא דיש בו חלק תרומת מעשר, אין בכך כלום, כיון דמתוקן ועומד הוא מעיקרא, ולפי זה אין אנו צריכים למ"ש התי"ט. זה היה נלע"ד אבל ראיתי להרמב"ם שכתב דצריך שיפריש אף המעשר ראשון על המ"ש שכבר הפריש, וזה כתב בפירושו. אבל בחיבורו (ה' מעשר פ"ט ה"ו) פסק כמ"ד דירושלמי (ה"ד ה:) דשרי להקדימו לכתחילה, ולא הזכיר התם כלל חייוב זה, א"כ מוכח דאינו צריך, ויש לזה קצת הוכחה בירושלמי: