## Hon Ashir on Mishnah Demai Chapter 7

###### Hon Ashir on Mishnah Demai 7:2:1
[Hon Ashir on Mishnah Demai 7:2:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/7:2:1)

**מזגו לו את הכוס וכו'**. בשבת, הכי מוקים לה בירושלמי (עי' במלאכת שלמה). וה"ט דנקט הכוס, דיורה על הכוס הידוע, והוא של קדוש, ומשום הכי נקט השתיה, כי בשבת מסתמא היא קודמת לאכילה:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 7:2:2
[Hon Ashir on Mishnah Demai 7:2:2](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/7:2:2)

**מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס**. עם יציאתו מן הכוס יהיה וכו'. הכי מוקים לה בירושלמי (ה"ב ל.) כדי שלא יהיה מטלטל תרומה טמאה בשבת, ופי' הענין כך הוא, מעכשיו תהא תרומה, על מנת שאשתה ויצא השארית מפי הכוס, נמצא דבעודו שותה אינו שותה מדומע, דעדיין לא נתקיים תנאו שתהיה תרומה זו קדושה מיד, וטבל אינו שותה שהרי כשיגמור לקיים תנאו, דהיינו שיגמור לשתות ויצא השארית מפי הכוס, אז חלה עליו הקדושה למפרע, וכשחלה עליו הקדושה אין שם עוד חולין מעורבין בו:

**הא** למה זה דומה לההיא דתנן בפ"ג דקדושין משנה א', האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום, מקודשת לשני מפני שלא חלו קדושי השני עד אחר קדושי הראשון, שהוא אחר שלשים יום, וכל הקודם זכה, וכמו כן הכא אלו אמר תקדש התרומה הזאת אחר שאשתה, אין הקדושה חלה עליו כי אם דווקא אחר ששתה ולא קודם השתיה כלל, נמצא שאעפ"י שתקדש התרומה הזאת אחר שתיתו, מ"מ הרי הוא מפרישה על מה שכבר שתה, וזה אינו מועיל להוציאו מידי איסור שתית טבל, כי בעודו שותה הרי הוא כאלו לא אמר כלום, כאיש הזה שאין אמירתו שאמר קודם שלשים יום מועלת לאחר שלשים יום לבטל שתית כוסו אשר שתה האיש האחר בתוך אותו הזמן שקדש האשה הזאת, ואם אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ותו לא, אין ספק שנתקדשה מיד ואין שם מונע, וכמו כן הכא אלו היה אומר מעכשיו, תכף נתקדשה התרומה ונדמעה, דהרי היא תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה דלכ"ע מדמעת, אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום, הרי היא מקודשת ואינה מקודשת לשניהם, ואפילו לאחר שלשים יום, ואמרינן התם בש"ס דטעם הספק הזה הוא, משום דלא ידעינן האי ולאחר שלשים יום שאמר לה אי חזרה הוי ממה שאמר מעכשיו, או תנאה הוי ופירושו שהרי היא מקודשת מעכשיו אם לא יחזור בו עד לאחר שלשים יום, אבל אם יחזור בו קודם שלא תהא מקודשת, ואי חזרה הוי הרי היא מקודשת לשני כמו ברישא דמתניתין, ואי תנאה הוי בשנתקיים התנאי שלא חזר בו בתוך שלשים יום בטל קדושי השני, שהרי בקיום תנאו קדושים הראשונים תפסו למפרע קודם השני, מפני שאמר לה מעכשיו, ונמצא שלמפרע היתה כבר מקודשת כשקדשה השני, א"כ אפוא הכא דליכא למספקא בהא, דאנן מלמדין אותו לכתחילה שיאמר כך לתקנתו ולא לקלקלתו, ודאי לתנאה מכוין ולכן בקיום תנאו נתקדשה התרומה למפרע, ונמצא שמה ששתה היו חולין מתוקנים וכמו שכתבתי לעיל, ובזה נחה קושית הר"ש שכתב התי"ט:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 7:2:3
[Hon Ashir on Mishnah Demai 7:2:3](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/7:2:3)

**בפיו**. נלע"ד דדוקא הוא, שאין קביעות מקום כלל בכוס בצפונו או בדרומו, שהרי בנטייתו הכוס לשפוך ממנו, המשקה שבצפון הולך לדרום וכן להפך, מה שאין כן בפיו ובשוליו, שכששופך לאט יכול הוא לשפוך מה שבפיו לצד אחד, ומה שבתוכו לצד אחר, ומה שבשוליו לצד אחר, ואנן קי"לן דהפודה מעשר שני קודם שיפרישנו, אם לא קבע לו מקום אינו פדוי, כמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מה' מעשר שני, ואף כי בצפון או בדרום הכוס לכאורה קביעות מקום מקרי, מ"מ הואיל וא"א להפרישו כלו ממקום קביעותו, כי קצתו הולך לו ע"י השפיכה לצד האחר, הוי אינו ראוי לבילה ובילה מעכבת בו:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 7:3:1
[Hon Ashir on Mishnah Demai 7:3:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/7:3:1)

**פועל שאינו מאמין לבעל הבית**. נראה דלא תנן פועל חבר העושה אצל עם הארץ, אלא תנן פועל שאינו מאמין לבעל הבית, דמשמע שהוא אינו מאמינו דווקא, אבל לגבי אחריני נאמן הוא, לרבותא דאפילו בענין זה תנאי ב"ד הוא שיתן התרומות מעשר משל בעל הבית:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 7:3:2
[Hon Ashir on Mishnah Demai 7:3:2](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/7:3:2)

**באחרונה**. התי"ט טרח להביא ראיות על תיבת אחרון, שיורה אף על האמצעי, ושנקרא אחרון על כי קדמו אחר. ולנו ראיה ברורה לדבריו מדברי רז"ל הקדושים אשר כל דבריהם אמת וצדק, וז"ל הזהר הקדוש בר' ייבא סבא דמשפטים (דף קג.), אחרון, מקדמאה ואילך אחרון קרינן ליה ואחרון אקרי, תנינא [איהו ו]מיד אקרי אחרון, והכי קרי ליה קב"ה אחרון בגין דאתתקן למהוי אחרון, ולא יתוב כמלקדמין, תליתאה אוף הכי, וכן בכל זמנין מקדמאה ואילך הכי אקרי אחרון, והכי אצטריך למקרי אחרון, דאלמלא אתקרי מיד תניינא, הא פתיחו דפומא לאהדרא כמלקדמין וההוא בניינא אסתתר, מנ"לן מבית שני דכתיב (חגי ב, ט) גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, דהא מקדמאה ואילך אחרון אקרי, דהא לא יהיה פתיחו דפומא דההוא בניינא ינפול ויתהדר כמלקדמין, אוף הכי דא אחרון קרינן ליה, ובגין כך כתיב (דברים כד, ד) לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וכו' ע"כ:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 7:3:3
[Hon Ashir on Mishnah Demai 7:3:3](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/7:3:3)

**באחרונה**. התי"ט הביא נוסחת הירושלמי אחרונות, ונוסחת התוספתא (פ"ח ה"ו עיי"ש) הבאות אחריהן. ואני בעניי אי לאו דמסתפינא הייתי מקיים גירסת מתניתין בענין זה, והוא דהאי באחרונה, ר"ל עם האחרונה הבאה אחר התשע, ופירושו הכי הוא, זו ותשע הבאות אחריה וכו', זו עשויה וכו', ומעשר שני יהיה קבוע עם האחרונה הבאה אחר התשע, כי זה הוא שיעורו, שהרי תשעים גרוגרות הוא רוצה לאכול, והנה הם כלם טבולים למעשר שני, ולכן הרוצה לעשר עליהם צריך שיפריש עשר גרוגרות, כי יהיו בין הכל מאה, וכשיוציא עשר מהמאה למעשר שני ישארו תשעים, ולכן הוא קובע מקום לזה המ"ש, בתשע הגרגרות הראשונות אשר קבע בהם המעשר ראשון, כי מאחר שהפריש עליהם התרומת מעשר הרי הם שלו, ואינו צריך להפריש אותם כלל כמפורש בדין הלוקח (עם) [מן] הנחתום, ובגרוגרת הבאה אחריה, שהם בין כלם עשר.

**והא** דלא אמרינן הכי בככר ובכוס, י"ל דהתם דמי ממש למפריש מהפיטור על החייוב אם היה עושה כן, שהרי קובע המעשר סמוך לתרומת מעשר, ולכן אם היה רוצה להפרישו משם, אין תלוי ברצונו לשנות מקומו, כי מקומו ניכר, אע"ג שאינו מסמן אורך ורוחב מקומו כמו בתרומת מעשר, כמפורש בפרקין דלעיל, כי כבר אמר סמוך לו, ומשום הכי אינו יכול לשנותו אחר כך ולקרותו מ"ש, ומפני כך צריך לומר ומ"ש בצפונו או בדרומו בככר, ובפיו בכוס, אבל הכא הבאות אחריה, ברצונו תלוי להביא אחריה איזה גרוגרות שירצה, ולכן אף אם יראה הרואה שמפריש הבאות אחריה למ"ש, ויאמר לו הלא כבר אתה עשית אותם מעשר ראשון, הנה הוא יכול לומר לו אלו אחרים הם, כי הראויים לבא אחריה שקבעתי אותם למעשר ראשון הנחתים במקומם, כי כבר שלי הם ואיני צריך להפרישם עוד מאחר שקראתי שם לתרומת מעשר שעליהם, ופשוט הוא שלא נאמרה קולא זו אלא בדמאי, כי בודאי טענה זו בטלה, כי צריך להפריש המעשר ראשון כדי ליתנו ללוי:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 7:3:4
[Hon Ashir on Mishnah Demai 7:3:4](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/7:3:4)

**רבי יוסי אומר לא יחשוך וכו'**. וכותיה פסק הרמב"ם בפרק י"ט מה' מעשר, וטרח הכ"מ למצוא טעם למה לא פסק כרשב"ג בכלל דק"ל בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ וכו', או כת"ק, ולא מצא לו טעם כי אם שנגרר אחר פירושו שבמשנה דס"ל דלא פליג ר"י את"ק, ושפירוש חושך דת"ק אינו כמו שפירש הר"ב אלא להפך, ופירש כל המשנה על פי דרכו, וע"ש ותראה כי באמת פירוש דחוק הוא ולא יכלתי לירד לסוף דעתו הרחבה לפרש פי' דחוק זה דלא כפשטא דמתניתין, ולא כפשטא דתלמודא.

**ולכן** נלע"ד דבחיבורו חזר בו מפירושו, ושדעתו כדעת הרב, ופסק כר' יוסי מהטעם אשר אכתוב, והוא דבב"מ פ"ז תנינן, אוכל פועל קישות אפילו בדינר, וכותבת אפילו בדינר, ר' אליעזר בן חסמא אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו, וחכ"א מותר, אבל מלמדים את האדם שלא יהיה רעבתן ויהיה סותם את הפתח בפניו. ומסקנא דתלמודא הוא, דאיכא בין ת"ק לחכמים אבל מלמדין, דלת"ק אין מלמדין, ולחכמים מלמדין. ולכאורה קשה לת"ק, וכי מי סני ליה ללמד דרך ארץ לאדם להנאתו ולטובתו, דלא ס"ל מלמדין, והלא כתיב בתורה (משלי ג, יז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, אלא ודאי דברים בגו איכא, דחייש ת"ק דיהיה תקנתו קלקלתו, ולע"ד אינו אלא דחושש שאם ילמדו אותו כך ימנע עצמו מלאכול די צרכו, ובזה ימעט במלאכתו של בעל הבית ויצא שכרו בהפסדו, ומשום הכי קאמר דאין מלמדין אותו, וזו היא סברת ר"ג דהכא, וחכמים לא חיישי להא, והלכתא כרבים, וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות שכירות, ומשום הכי לא פסק הכא כרשב"ג אלא כר"י, משום דהכי איתא בירושלמי (ה"ג ל:) רב חייא בר אשי בשם רב, תניי ב"ד שתהא תרומת מעשר משל בעל הבית, ומעשר שני משל פועל. ואע"ג דאיתא נמי התם (ירושלמי שם) תני לא יחרוש וכו' לא ירעיב עצמו ולא יסגף עצמו מפני שהוא ממעט במלאכתו של בעל הבית, ואיתא נמי התם דה"ה למלמד תנוקות, והיינו כר"ג, מ"מ לא חש הרמב"ם להא ולא הזכיר דין זה לא בהלכות שכירות ולא בהלכות תלמוד תורה, על כי ס"ל דחכמים פליגי עלה וכמו שפירשתי לעיל:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 7:4:1
[Hon Ashir on Mishnah Demai 7:4:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/7:4:1)

**הלוקח יין וכו'**. כתב הר"ב ומתניתין כר"מ, דס"ל דאף בדאורייתא יש ברירה וכו'. ואע"ג דלפי פסק הרמב"ם אין הלוקח חייב לעשר אלא מדרבנן, עיין מ"ש בפרק ז' דאהלות משנה ג':


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 7:5:1
[Hon Ashir on Mishnah Demai 7:5:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/7:5:1)

**היו לו תאנים**. הא קמ"לן דאע"ג דלא צריך להם כיין לקדוש, יכול להתנות. בזה נחה קושית התי"ט שהקשה, הא שמעינן ליה ממתניתין דלעיל:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 7:5:2
[Hon Ashir on Mishnah Demai 7:5:2](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/7:5:2)

**והוא בבה"מ או בשדה**. הואיל ולא קתני סתם והוא במקום אחר, נראה דלא הותר לו לעשות כן אלא בזמן שהוא טרוד בדבר מצוה או רחוק מביתו, אבל אם הוא קרוב לביתו ואינו טרוד בדבר מצוה, צריך שיתקן במעשה:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 7:5:3
[Hon Ashir on Mishnah Demai 7:5:3](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/7:5:3)

**ומעשר שני בצפונו או בדרומו**. אע"ג דתאנים הם, הכא לא קבע מעשר שני במעשר ראשון, מפני שקבעו סמוך לו בככר וכוס, ומהטעם שכתבתי לעיל במשנה ג' בד"ה באחרונה התי"ט הביא וכו' ע"ש:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 7:6:1
[Hon Ashir on Mishnah Demai 7:6:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/7:6:1)

**הראשונה מעושרת**. לא ידענא אמאי הטריח התי"ט עצמו לתקן לשון הר"ב, שכתב בענין זה שהמפריש מן הפטור על החיוב, לא אמר כלום, כדי שלא תקשה עליו הא דתנן בסוף פ"ה בתורם משאינו נקוב על הנקוב, או מדמאי על הודאי, דהוי תרומה ויחזור ויתרום. דאין אנו צריכים לצדדים שצדד כלל, ועיקר, כי כללא הוא דכל היכא דהפיטור הוא חייב מדרבנן, כגון משאינו נקוב ודמאי, אז הוי תרומה ויחזור ויתרום, אבל אי הוי הפטור פטור אף מדרבנן, או שכבר נפטר מכל וכל כגון הכא, אז אין תרומתו תרומה, דהכי תנן בפ"א דתרומות משנה ה' אין תורמין מן הלקט וכו', ולא מן החיוב על הפיטור, ולא מן הפיטור על החיוב וכו', ואם תרמו אין תרומתן תרומה, וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מה"ת:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 7:7:1
[Hon Ashir on Mishnah Demai 7:7:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/7:7:1)

**מאה טבל תשעים מעשר וכו'**. ז"ל הירושלמי (ה"ז לג:) מה נן קיימין מאה טבל ותשעים מעשר, נוטל תשעים ושתים חסר עישור אחד, מאה טבל ושמנים מעשר, נוטל שמנים ושלש חסר שני עשרונים, מכאן ואילך על פי חשבון, ע"כ. ופירושו לע"ד הוא, שכשהטבל הוא מרובה על המעשר, לעולם אנו משוין אותו לו ומעריכים אותו לערך מאה ומאה, שהמעשר מפסיד אחד, אלא שהכא שהטבל מרובה, הטבל מפסידו, וכמו כן העודף על המעשר מהטבל כמעשר חשבינן ליה, ומשום הכי כשהם מאה טבל ותשעים מעשר, נוטל תשעים ושתים חסר עישור אחד, התשעים הם המעשר, ואוקמינן להדי תשעים מהטבל, ולערך אחד למאה אנו מוציאין ומוסיפין על התשעים של מעשר תשעה עשיריות, ואלו התשעה עשיריות אנו מוציאים אותם מהתשעים של טבל, ומפני שהטבל הם מאה, נותרו עוד עשרה מהטבל, ואלו אנו חושבים אותם כאלו הם מעשר, ומוציאים מהם אחד, ואחד ותשעה עשיריות הם שנים פחות עשירית, ואלו השנים פחות עשירית נתנים לכהן בתרומת מעשר. ובהיותם מאה טבל ושמנים מעשר, נוטל פ"ג פחות שני עשיריות, והוא ממש על פי ערך זה, כי נוקי שמנים דמעשר להדי שמנים דטבל, ולערך אחד למאה יוציא מהשמנים של טבל שמנה עשיריות, ולהיות כי של טבל מאה הם, ישאר עוד ממנו עשרים, וכאשר אנו חושבים אותם למעשר צריך להוציא מהם שנים לתרומת מעשר, ושנים עם שמנה עשיריות הם שלשה פחות שני עשיריות, והא דאמר מכאן ואילך על פי חשבון זה, שכל עוד שיוסיף הטבל על המעשר יותר, יפסיד הטבל, ועל פי זה האי לא הפסיד כלום דמתניתין, ר"ל המעשר לא הפסיד כלום, משא"כ במאה טבל ומאה מעשר, דהמעשר מפסיד האחד כמו שכתב הר"ב, והפסד זה ר"ל שצריך להוציאה מהלוי בעל המעשר וליתנה לכהן כתרומת מעשר.

**ואפשר** שזו היא פי' הירושלמי דגרסינן התם (שם) אמר ר' יונה כיני מתניתא כל זמן שהטבל מרובה על המעשר מעשר לא הפסיד כלום, ע"כ. ולפי זה האי טבל מרובה, ר"ל מרובה איזה רבוי שיהיה, הן רב הן מעט, לא הפסיד המעשר כלום, כי אם הטבל ע"פ חשבון שכתבנו לעיל, זה היה נראה לכאורה פי' משנה זו על פי הירושלמי, ומ"מ איני מחליט שיהיה כן, על כי לא נתישב בלבי טעם השינוי שיש בין כשהטבל ישוה למעשר לכשהוא מרובה, ועוד שלפי דברי המפרשים ז"ל בירושלמי הנ"ל כיני מתניתא וכו', האי מעשר לא הפסיד וכו', אינו כן, אלא נקודו הוא מעשר, ואפשר שנתעלם ממני פי' אמיתי לירושלמי הזה, אבל אף על פי כן לא נתקררה דעתי בפירוש המפרשים ז"ל כי לכולהו אית להו פירכא, ובפרט לשון הירושלמי שכתבתי בתחילה אינו סובל פירושם כלל, לכן בתחינה ובקשה אשאל מאת ה' שיאיר עיני בתורתו להעמיד דין אמת לאמתו אכי"ר:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 7:7:2
[Hon Ashir on Mishnah Demai 7:7:2](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/7:7:2)

**תשעים טבל ושמונים מעשר**. אצטריך לאשמועינן דמאה טבל ותשעים מעשר לאו דווקא הוא, ולמפרשים ז"ל דמפרשים מרובה מעשר יותר מתישב, דאתא לאשמועינן דלא דיינינן ליה כיש לו פרנסה ממקום אחר, עד שיהיה העדפת הטבל מגעת לעשרה דווקא כשני המנינים האלה, והא דלא סמך בבא זו לבבא דמאה טבל ומאה מעשר, והפסיק ביניהם במאה חולין מתוקנים, יש לומר משום דדמי לדסליק מיניה דנוטל, ומשום דהוא דומה לדסליק מיניה, איחר המעשר דוגמתו, אע"ג דבאותו ענין הוא הוא האוסר, ובזה נחה הרגשת התי"ט:


###### Hon Ashir on Mishnah Demai 7:8:1
[Hon Ashir on Mishnah Demai 7:8:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Demai/r/7:8:1)

**כדי וכו' מכל חבית וכו'**. במעשה דר"א די"ט (ביצה טו:) מצינו דחבית גדול מכד, והיינו דפתח בו באמירה, וסיים בה בעשיה, לרמוז אמור מעט ועשה הרבה (אבות פ"א מט"ו) ועיין מ"ש במשנה ד' פ"י דב"ק:

**דמאי** מתחיל בהא ומסיים בתיו, כי על היותו האדם, נוטה אחרי הבלי העולם הזה הנברא בהא (עי' מנחות כט:), נשאר עם הארץ מושלל מידיעת התורה כמשא"זל, וחייב מיתה כמשא"זל (פסחים מט:) עם הארץ מותר לקרעו כדג, ואי בעי חיי, בהחזיק ידי לומדי תורה, כדכתיב (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה (ועי' זוהר רע"מ צו כט.), וזהו תיו תחיה תיו תמות כמשא"זל (שבת נה.) על והתוית תיו (יחזקאל ט, ד):
**סליק** מסכת דמאי. למי היא לדא מאי:
**לושי** ועשי עוגות אמנם לא כאיש דמאי.
**כי** הוא כחציר גגות אוכל כל והוא דמאי: