## Hon Ashir on Mishnah Kilayim Chapter 6

###### Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:1:1
[Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:1:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Kilayim/r/6:1:1)

**נותנין לו עבודתו וזורע את המותר**. לשון הר"ב שאם יש ד' אמות מעיקר הגפנים לגדר שהן מודלות עליה, נותנים לו עבודתו ששה טפחים כמו שנותנים לגפן יחידית, וזורע את המותר עד הגדר, עכ"ל. ופירוש הענין הוא באויר שבין הזמורות שהם חוץ לעבודה, וכדתנן בסוף פרקין:


###### Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:2:1
[Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:2:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Kilayim/r/6:2:1)

**רבי אליעזר אומר**. מילתא אחריתי בדין מדרגה, הדומה לדין דרא"בי, שיש הפרש בין גבוהה לשאינה גבוהה, ומשום דהוי מלתא אחריתי, ולא קאי אמאי דאמר רא"בי דלא ראי זה כראי זה, לא קתני אמר ר"א. אע"ג דלפי פסק הרמב"ם שהביא התי"ט, לא פליג עליה רא"בי, או אפשר דפליג ואפילו הכי פסק כותיה, משום דבירושלמי קא מפרש אמורא למלתיה, וכן נראה עיקר:


###### Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:3:1
[Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:3:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Kilayim/r/6:3:1)

**אם הביא**. סירכא דלא יביא נקט, וכן במשנה ד' מותר להביא, ובריש פ"ד נתתי טעם ללשון לא יביא ע"ש, ועיין במשנה ח' דהאי פירקא פירוש נאה על משנה זו:


###### Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:4:1
[Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:4:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Kilayim/r/6:4:1)

**תחת קורה זו אסור וכו'**. אני מתמיה מהתי"ט שהעתיק התוספתא דמחשב ליה אילן סרק, שכתב ולהרמב"ם שמחשבו כאילן מאכל הוא הדין וכו'. וכי יש לו רשות להרמב"ם לחלוק עם התוספתא, היה לו בתחילה לראות אם התוספתא מתישבת על פי' הרמב"ם, ואח"כ לבנות עליו דייק ולומר הוא הדין וכו', ועוד שיש לנו עוד ראיה דלא מקרי זה אילן מאכל וכאילו אינו עושה פירות דמי, מדתנן בריש ערלה הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה, דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל והאי לאו עץ מאכל מקרי, וסדן של שקמה מסתמא לקורות בעי ליה, כי לא לחנם קצצו ועשאו סדן אלא כדי שיגדלו קורותיו ויתעבו, וכמ"ש הר"ב בשביעית פ"ד משנה ה', וא"כ הוא לאו עץ מאכל מקרי, ואינו מהטעם שכתב התי"ט בפי' התוספתא שלא מקרי עץ מאכל על כי פירותיו הם מדבריים, שאין זה טעם הגון להוציאו מהכלל שכלל הת"ק במשנה דלקמן דהלכתא כותיה, דכל שאינו עושה פירות דווקא מקרי אילן סרק, מכלל דכל שעושה פירות בין שהם מדבריים או ביתיים אילן מאכל מקרי, אם לא שיצא מהכלל על כי לא בעי ליה לפירות אלא לקורות, וכההיא דערלה, דבכי האי גוונא כאלו אינו עושה פירות דמי כנלע"ד, ומ"מ אני מודה דכל הבד אשר הדלה עליו אסור באילן מאכל, כפסק הרמב"ם, ואף כי אין ללמוד כן ממשנתנו לפי מה שהוכחתי דבאילן סרק קיימינן, מפני שכל מה שאסרו חכמים בכלאים באלו הדקדוקים לא גזרו אלא מפני מראית העין, וכדתנן בפ"ג משנה ה', ואין לך מראית העין גדול מזה שיראה תחת הבד עצמו אשר הגפן נדלית עליו זרעים זרועים, שאין הרואה מבחין כל כך בקל אם הזרע הזה הוא תחת חלק הבד אשר עליו הגפן, או חוץ ממנו, משא"כ מן הבד ולחוץ:


###### Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:5:1
[Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:5:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Kilayim/r/6:5:1)

**חוץ מן הזית ומן התאנה**. לא זו אף זו קתני, דתאנה אינה חשובה כזית, ואפילו הכי אינה אילן סרק, ומש"ה לא הקדים תאנה לזית כסדר הכתוב:


###### Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:6:1
[Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:6:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Kilayim/r/6:6:1)

**אם יש שם שמנה אמות וכו'**. גרסינן בירושלמי (ה"ד ל:) לית הדא פליגא על ר' זעירא, דר' זעירא אמר שמנה חוץ ממקום כרתין, פתר לה שמנה אמות וכל שהוא, ולמה לא תניתה, ולא תסבור כההיא דאמר ר' יוחנן כל מדות שאמרו חכמים ועוד טפח, וההן ריבה ציבחר, לפום כן לא תניתא, ע"כ:

**והנה** אנכי לא מצאתי מען לפרש הירושלמי זה כי אם הכי, והוא דדעת הירושלמי היא דמדה זו של פסקי עריס היא עם המקום כרתין, ודייקא נמי דקתני הכא אם יש שם שמנה אמות וכו', ולא קתני אם יש ביניהם כדקתני (פ"ד מ"ח) בנוטע שתי שורות אם אין ביניהם וכו', דאפשר דמדקדוק זה למד ר' זעירא התם דחוץ ממקום כרתין קאמר, אבל הש"ס לא נחית לדקדוק זה וס"ל דשייך שפיר למימר ביניהם אף אם המקום כרתין נכלל באותו הבין, ומשום הכי מקשה דמשנה זו פליגא אר' זעירא, דהכא אמרינן דדוקא הכא בעינן שמנה ועוד עם המקום כרתין, ולפי דברי ר' זעירא התם נמי בעינן שמנה ועוד עם המקום כרתין, שהרי אמר שמנה חוץ ממקום כרתין, ומשיב נמי דהין הכי נמי דבעינן התם עם המקום כרתין שמנה וכל שהוא, והא דקאמר הוא שמנה חוץ ממקום כרתין, ר"ל דיהיו כל השמנה אמות חוץ ממקום הכרתין, שלא יהיה המקום כרתין מכלל השמנה, דאע"פי שעם המקום כרתין שמכאן ומכאן הוא יותר משמנה, אם האויר שבין השורות הוא פחות משמנה לא יביא זרע לשם, שאין המקום כרתין משלים לשמונה, ומקשה תלמודא דאם כן הוא, למה לא נשנה נמי התם שמנה אמות ועוד כמו הכא, ואדרבא הכא מפקינן כל שיעורים דכרם מהאי ועוד, ומשיב דמשום דאמר ר' יוחנן שכל ועוד הוא טפח והתם בשתי שורות דלעיל לא בעינן טפח יותר משמנה אלא כל שהוא משום הכי לא קתני התם ועוד, ואם כן הוא אין הפרש בין הכא לדהתם אלא בהאי ועוד, דהתם די בשמנה ומשהו, והכא בעינן שמנה וטפח, ובין הכא ובין התם עם מקום כרתין קאמרינן, ואין ספק דכמו דהתם בעינן שלא יהיה האויר פחות משמנה כמאמר ר' זעירא דכמו כן הכא, וכל שכן הוא, דהכא חמיר טפי מדהתם, דהתם לכ"ע עדיין לא הגיעו לכלל כרם והכי הלכתא משא"כ הכא, ולפי זה הכא בעובי המקום כרתין הכל תלוי, דאם אין בעובי השני כרתין טפח דיהיו עם האויר שביניהם שמנה ועוד, לא יביא זרע לשם, משא"כ לעיל בשני השורות דכל שאין השני מקום כרתין נכנסים בכלל השמנה אמות אף אם לא היו כי אם משהו מותר להביא זרע לשם, ובאמת טעם לזה אין לי אבל גם פי' אחר לירושלמי לא מצאתי כי אם בדרך זה:


###### Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:6:2
[Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:6:2](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Kilayim/r/6:6:2)

**ועוד**. הרמב"ם פי' עשירית טפח. והר"ב והר"ש פירשו טפח. וכתב הכ"מ (כלאים פ"ח ה"ה) דפלוגתא זו תלויה בגירסת התוספתא, דהר"ב והר"ש גריס התם אחד מששה באמה, והרמב"ם גריס אחד מששים. ובמשנת הנוטע ירק (פ"ה מ"ג) כתבתי שכותיה מוכח, וטעמא דידי הוה מדלא תנן וטפח בפירוש, שאין בו אריכות לשון כלל דארבע אותיות הוא כתיבת ועוד, ש"מ דהאי ועוד לאו טפח הוא, אבל בראותי עתה הירושלמי שכתבתי לעיל, מוכרח אני לומר דהדין עם הר"ב והר"ש דפירושו טפח, ועל פי מה שכתבתי לעיל דהאי ועוד תלוי בעובי הכרתין משא"כ השמנה אמות שהם באויר שביניהם, אתי שפיר שינוי לשון זה ולא זכרון טפח בפירוש כזכרון שיעור השמנה אמות. ויש לי עוד תמיה על הרמב"ם (בפיה"מ) שכתב שהטפח הוא ארבע אצבעות בגודל, או שש באצבע אשר תחת הגודל. דלא כמ"ש רש"י בבתרא דף י"ד שהוא חמש באצבע שתחת הגודל, ושש בקטנה. שהרי עינינו רואות דכן הוא שהזרת אינו רחב כשאר האצבעות, ועוד גמרא ערוכה היא במנחות דף מ"א ע"ב אמר רב פפא טפח באורייתא, ד' בגודל, ו' בקטנה, ה' בתילתא:


###### Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:7:1
[Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:7:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Kilayim/r/6:7:1)

**עריס שהוא יוצא מן הכתל וכו'**. כזה כן הוא פירוש הרמב"ם, וכך כתב בחיבורו (כלאים פ"ח ה"ט), והכי משמע לישנא דמתניתין:


###### Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:7:2
[Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:7:2](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Kilayim/r/6:7:2)

**מתוך הקרן**. ז"ל הירושלמי (ה"ד לא.) והוא שיהיה בקרן זוית ארבעה טפחים כדי מקום, ע"כ. ונראה לי דהכי פירושו, שאפילו לתנא קמא לא שרי אלא אם כן עומדים הכתלים בזווית מרווח בענין שהקרן זוית המחזיק העריס יש בו כדי מקום, דהיינו שטח של ד' על ד' טפחים, ואם עומדים בזוית חד כזה צריך שיהיו עיקרי הגפנים ששם סוף העריס רחוקים מן הקרן הרבה עד שיתפוס העריס מקום ד' על ד', דבלאו הכי יבא מקום הזרע בין הכתלים במקום צר עם הגפן וזה אינו נכון, ור"י ס"ל דבעינן שיהיה אותו מקום ד' אמות, וכן פי' הרמב"ם:


###### Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:8:1
[Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:8:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Kilayim/r/6:8:1)

**הקנים היוצאים מן העריס וכו'**. הנה משנה זו צריכה ביאור רחב על כי קשה לי בה למה נצרכה, דהא ענין זה לכאורה הוא הענין עצמו הנזכר במשנה ה' המדלה את הגפן על מקצת אפיפריות, וא"כ הוא למה לא עריב ותני דין זה התם המדלה את הגפן וכו' וחס עליהם לפסקן מותר, עשאן כדי שיהלך עליהם החדש לא יביא זרע וכו', ואם הביא וכו'. וליכא למימר דהתם בגפן יחידית איירינן והכא בכרם ואין דיניהם שוה, דלא שייך חילוק זה אלא בדבר חומרא, אבל בקולא כגון הכא דחס עליהם לפסקן מותר, אין ספק דאם איתיה בעריס החמור כ"ש דאיתי בגפן יחידית הקל, ואין לומר דמהאי טעמא דווקא שנאו הכי גבי עריס כדי שילמוד הגפן יחידית בק"ו מיניה דאילו הוה תני ליה גבי גפן יחידית לא הוה אתי עריס מיניה, דא"כ הוא סיפא דתני עשאן כדי שיהלך עליהן החדש אסור למאי קתני לה הלא אתי בק"ו מגפן יחידית, וכי היכי דשתיק מרישא בגפן יחידית משום דאתא בק"ו מעריס הוה ליה לשתוק מסיפא בעריס משום דאתא מק"ו דגפן יחידית, אלא ודאי דלא ראי זה כראי זה ושהם שני עניינים וכל אחד מהם שייך בין בגפן בין בכרם:

**ולהבין** זה צריך אני להקדים מאי דאיתא בירושלמי על האי מתניתא (ה"ג ל.) דהמדלה את הגפן על מקצת אפיפריות, והוא דגרסינן התם, חזקיה אמר משלשה ועד ארבעה היא מתניתא, פחות משלשה כסתום, משלשה ועד ארבעה משלים, ארבעה נחת הוא לה, עד היכן, ר' יעקב בר אידי בשם רשב"ל עד ד' אמות, ר' אחא ר' חיננא בשם רשב"ל עד ו' אמות, א"ר מנא אזלית לקסרין ושמעית ר' הושעיה בר שימי בשם ר' יצחק בר אלעזר אם היו שתי פיפירות מותר, אמר ר' חיננא ותני ופליג אם היה דרכו לפסע אסור, ותני כן רשב"א אומר אם היה דרכו לפסע בין פיפור לפיפור כפיפור א' הוא, ע"כ:
**ופירושו** לעד"נ דזה הוא, חזקיה אמר דדין אפיפריות הנזכר במתניתין אינו אלא בהיוצא מן הגפן משלשה טפחים ועד ארבעה, דפחות משלשה הוא כסתום מן הגפן, והזורע תחתיהם קדש כמו תחת הגפן, אבל משלשה ועד ארבעה אינו כסתום, ומ"מ לא יביא זרע לשם אע"פ שהוא רחוק מעיקר הגפן שיעור הראוי, משום דאמרינן משלים, פי' דכוונתו הוא להשלים ולהדלות הגפן על פני כלם, ומ"מ הואיל ועדיין לא השלים אם הביא לא קדש, והיינו מתניתין. ארבעה נחת הוא לה, פי' כי אפיפירות אלו הם ארוגים שתי וערב כמו שפירש הר"ב וכמעט כל המפרשים, ושמם מוכיח עליהם כי אפיפירות הוא נוטריקון אפי פירות, דפירושו הוא פה וחורים, מלשון לחפור פירות [ו]לעטלפים (ישעיה ב, כ), שע"י אריגה זו הם עשוים חורים חורים, וקצת מהאריגה הזאת היא הנותרת ויוצאה חוץ מן הגפן כדי להשלים, אבל מארבעה ולמעלה אמרינן נחת הוא לה, דאין כוונתו לדלות עליו הגפן, אלא שארגו כדי לעשות נחת לכרם, שישבו הקנים אשר היא מודלית עליה תכופים וסמוכים, ושלא יתרחבו זה מזה יותר מן הראוי מחמת נענוע הכרם מהרוח וכיוצא בו, ומשום הכי מארבעה ולמעלה יהיה מותר לזרוע תחתיהם, ועד היכן אמרינן שכוונתו היא כך, מר אמר עד ד' אמות, ומר אמר עד שש אמות, אבל כשאורך אריגה זו אשר עליה מודלית הגפן היא יותר משיעור זה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אז לא אמרינן דהיה כוונתו במותר ההוא אשר הניח לעשות נחת לה, דאיננה צריך נחת כי הרבה קנים יש לה באורך אריגה זו לרחבה המעמידים אותם, ולכן יהיה דינו אז כמג' ועד ד' דאמרינן דכוונתו להשלים, ומשום דמתניתין סתם קתני ולא קא מחלק באורך העריס, משום הכי אוקמוה בג' ועד ד', דאין שיעור אורך העריס מעלה או מוריד בשיעור זה, א"ר מנא וכו' אם היו שתי פיפירות מותר, פי' האי דאמרינן מג' ועד ד' בכל עריס, וכן מד' ולמעלה בעריס שאריגתו ארוכה, שכוונתו להשלים, אינו אלא כשאין שם חוץ מהגפן כי אם פיפיור אחד, פירוש שורה אחת של חורים, דאין שם לרוחב העריס כי אם קנה אחד, אבל אם היו שתים דהיינו שני שורות של חורים שיש שם שני קנים, אז מותר להביא זרע אל תחת הפיפיור השני, משום דאמרינן דודאי להחזיק סכך העריס נתכוון ולא להדלות עליו, אמר ר' חנינא ותני ופליג, אם היה דרכו לפסע אסור. פירוש שלא היו כל הזמורות מודלות על הפיפירות מלמעלה, אלא הרבה זמורות היה מורידם תחת חור אחד ומעבירם תחת הקנה ומעלה דרך החור האחר ואז מעבירם על הקנה האחר, וזה הוא פירושא דלפסע, מלשון פוסע על ראשי עם קדש (עי' מגילה כז:), דאף הדלית הזה אינה מתוחה כלה על הקנים כאדם רבוץ על דבר מה, אלא היא עשויה פסיעות פסיעות כאדם הפוסע, אסור, אע"פ שהם שני אפיפירות, דאמרינן דלעולם כוונתו להשלים, והא דהניח שנים, והיה די לו באחד, הוא משום דרוצה לפסע להעביר הזמורה תחת אחד כדרכו בכל הדלית, וצריך לו אחר להעמידה עליו בסופה, ותני כן רשב"א אומר אם היה דרכו לפסע בין פיפור לפיפור כפיפור אחד הוא. פי' ותני כן וכו' שאף אני מודה בזה וכו'. או אפשר דאף אלו הם דברי ר' חנינא דמוסיף ראיה לדבריו, וזה נראה עיקר.
**והר"ש** גריס בירושלמי זה ששה טפחים, במקום שש אמות. ולא מצא לו תקומה עם הירושלמי המובא בפ"ז משנה ג' בענין אלו אוסרין ולא מקדשין וכו' מותר אפיפריות וכו'. אבל על פי מה שפרשתי יותר מתישבת הגירסא שלפני והיא שש אמות, ואף אם נגרוס ששה טפחים מ"מ פירושי עולה יפה עם אותו הירושלמי דפ"ז, משום דאין ענין ו' טפחים דהכא כענין ו' טפחים דהתם, דהכא בשיעור סכך העריס איירינן, והתם בשיעור עבודתו, כמו שפירש הר"ב והרמב"ם והר"ש עצמו. מכל זה יצא לנו דהאי מתניתין דאפיפירות איירי שהנותר מהגפן הוא ארוג באפיפיור אחד או יותר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, משא"כ במשנה זו דקנים דהם לבדם יוצאים שלא ע"י אריגה, ומשום הכי הכא דווקא כשחס עליהם לפסקן מותר, דכ"ע ידעי דמשום הכי הניחם ולא להדלות עליהם, משא"כ כשהם ארוגים דאף אם כוונתו משום דחס ושארגם כדי שלא ישברו, מ"מ הבני אדם הרואים כן אינם יורדים בקל לסוף דעתו, כי אומרים דאדרבא כוונתו הוא להדלות עליהם, שאם לא הניחם אלא משום דחס לא היה טורח לארוג אותם, וכל מה שאסרו חכמים לא גזרו אלא מפני מראית העין, ומהאי טעמא נצרכה הסיפא לומר עשאן כדי שיהלך עליהם החדש אסור, דלא תימא הואיל ואינם ארוגים אין בו משום מראית העין כל זמן שלא הלך עליהם החדש, משום דכ"ע סברי דמשום שחס עליהם הניחם כך אע"ג דאנן סהדי דלא היה זה כוונתו ויהיה מותר, או אפשר לומר להפך דקמ"לן דדוקא אם עשאן דהיינו שארגן דגילה דעתיה דלהדלותן בעי להו וכדתנן בפיפירות, אבל אם לא עשאן אף אם דעתו לכך שרי משום דאין בו משום מראית העין כמ"ש, וזה נראה עיקר.


###### Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:8:2
[Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:8:2](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Kilayim/r/6:8:2)

****ומ"מ אין לדקדק הכי בעשאה דמשנה ט', ולומר דבעי דבר אחר מלבד הספוק, דהתם תיבת עשאה אתי שפיר על הספוק עצמו, משום דקתני נמי ספקה, משא"כ הכא דברישא קתני הקנים היוצאים דמשמע מעצמם, וה"לל הניחם כדי שיהלך וכו', ומדקתני עשאם ש"מ שעשה בהם איזה פעולה והיינו האריגה כמ"ש, והא דלא נאסרו כי אם ע"י מעשה והכא נאסר ע"י המחשבה לבד, הוא משום דהכא הספוק עצמו עשוי לכך ולכך בלי מעשה אחר, משא"כ התם בקנים דמן הסתם אינם מדלים עליהם אלא אם כן יארגו אותם:


###### Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:9:1
[Hon Ashir on Mishnah Kilayim 6:9:1](https://torahapp.org/share/book/Hon%20Ashir%20on%20Mishnah%20Kilayim/r/6:9:1)

**בחבל או בגמי**. הגמי דומה לזמורת הגפן, ואפילו הכי מותר, ולא חיישינן למראית העין דנראה כאילו הזמורה עצמה היא המגעת מאילן לאילן ושהזרע תחתיה. והחבל משונה הרבה מזמורת הגפן, ואפילו הכי אסור לזרוע תחתיו כשכוונתו היא שיהלך עליו החדש, משום הכי תרוויהו אצטריכו: