## Kedushat Levi, Exodus, Yitro ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 1 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 1](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/1) וישמע יתרו את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו כו' (שמות יח, א). פירוש זה שעשה נקמה במצרים לא היה מחמת שעברו על רצון ה' יתברך רק מחמת משה וישראל עמו. וזהו כי ה' נלחם להם במצרים, להם דייקא: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Exodus 18,1.**“Yitro, the priest of Midian, heard all ‎that G’d had done for Moses and His people Israel, etc.”** ‎What Yitro had “heard” was that what G’d had done to Egypt had ‎not been triggered by the Egyptians having transgressed G’d’s ‎will, but for what they had done to Moses and the Israelites. Proof ‎of this is found in the words uttered by the Egyptians on the ‎point of death (Exodus 14,25) ‎אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם ‏במצרים‎, “I will have to flee on account of Israel for *Hashem* ‎is battling on their behalf against Egypt.”‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 2 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 2](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/2) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח, יא). והנראה, דהנה יש נצחון למלכות במלחמה נגד אנשי מלחמתו אשר נושע ברב חיל והורג בשונאיו הרג רב ובזה יצא טבעו בעולם שנוצח כל המלחמה. אכן מכל מקום לא ניתוסף למלכותו וממשלתו יותר ריבוי עם ממה שהיה לו מקודם. אך יש נצחון אחר והוא כאשר יהרג לאיש ריבו לבד, היינו להמלך המנגד ויתר העם חיילותיו יקח חיים למדינתו תחת ממשלתו וימלוך עליהם נמצא במדריגה זו יותרת הכבוד יש לו ממה שהיה לו מקדם, כי עכשיו ימלוך על רבוי עם ומיושב מדינתו מעם. והנה כאשר רצה הקדוש ברוך הוא להציל את ישראל מיד מצרים שדמו לאבדם במים כפירש רש"י בפרשת שמות היה יכול להביא אש וליבש המים ולבטלו אך לא היה ניכר גבורת ממשלתו על המים, כי צריך לסור למשמעתו ולשמוע בקול דברו. אך כאשר פעל ועשה באותו דבר בעצמו, דהיינו למים צוה למידן ביה ית מצראי, ושמעו לקול דברו וטבעו את מצריים ובזה ניתוסף לו משרתיו עושי רצונו כמו מדריגה ב' הנ"ל. וזו גדולתו יותר שאשר היה כח המצריים במים מהכוחות עליונים שרים שלמעלה לשלוט בישראל, ונהפוך הוא לא זו בלבד שמבטל הקדוש ברוך הוא את כחם גם את זה עשה אלהים ליטול הכוחות מידם ולהביא תחת ממשלתו אשר ישלטו אלו הכוחות בעצמם בציווי הבורא ברוך הוא לעשות נקמה במצרים. וזהו שאמר הכתוב כי גדול ה' מכל אלהים, כי המ"ם של מכל במקום מן, רצה לומר מן האלהים, דהיינו מהם ניתוסף גדלות, וכיצד היה זה, לזה אמר כי בדבר אשר זדו עליהם נתהפך: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Exodus 18,11. **“now I know that *Hashem* is ‎greater than any deity, by reason of His making the ‎punishment fit the crime.”** We have to try and understand ‎what precisely Yitro meant with these words. When war is fought ‎and one party is victorious, the victory may become manifest in a ‎number of ways. In one type of war the victorious side merely ‎killed a great number of the troops of the opposing armies ‎without there being any changes in the boundaries between the ‎two kingdoms that fought one another. In the eyes of the world ‎the victor has not become mightier by reason of his victory. Both ‎Kings remain on their respective thrones. In a second scenario, ‎the victor may capture the opposing king and his armies, and ‎annex the lands of his former opponent. This type of victory is, of ‎course, more imposing and enhances the stature of the victor ‎considerably.‎ When G’d wished to save the Israelites from the yoke of the ‎Egyptians, He chose to defeat them by means of water, as ‎‎*Rashi* explained in *Sh’mot*, G’d could have used fire in ‎order to dry out the water. Had He done so He would not have ‎demonstrated His superiority over water, [only fire’s ‎superiority over water] as it would not have ‎demonstrated how the waters first obeyed the command to split ‎and provide passage for the Israelites, and, subsequently, how ‎they reverted to their normal condition and in the process ‎drowned the Egyptians. Not only did G’d thereby impress all those ‎who saw it or heard about it, but He also made the point that the ‎Egyptians who had considered the waters, i.e. the river Nile, as a ‎kind of deity, and their special god as it provided them with their ‎economic well being, that water had now become their undoing, ‎much more so than when the waters turned into blood for a ‎week.‎ When Yitro correctly realized that *Hashem* is more ‎powerful than any other force in nature that has been deified, the ‎word ‎מכל‎ is of special significance, i.e. that it is appended to the ‎word ‎כל‎ instead of Yitro saying: ‎מן כל‎. Had he said: ‎מן כל האלוקים‎, ‎‎“more than any other deity,” we would have understood this ‎quantitatively, i.e. other deities are able to lift weights of 500kg, ‎whereas G’d is able to lift weights of a ton. By saying: ‎מכל האלוקים‎, ‎Yitro made clear that he referred to G’d’s qualitative superiority, ‎His being in a class by Himself. Being able to turn what the ‎Egyptians had believed to be the source of their blessings, water, ‎into the source of their destruction, demonstrated to one and all ‎the nature of *Hashem’s* power.‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 3 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 3](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/3) ויבא משה ואהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלהים (שמות יח, יב). בשכר שאמר יתרו קראן לו ויאכל לחם (שמות ב, כ) זכה שיכתוב בתורה לאכול לחם לפני האלהים: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Exodus 18,12. **“Aaron and all the elders of Israel joined ‎in breaking bread with Yitro, etc.”** At this point G’d’ ‎rewarded Yitro for inviting Moses into his house (Exodus 2,2) and ‎offering him a meal. He was doubly rewarded as he enjoyed eating ‎a meal in the presence of G’d, ‎לפני האלוקים‎, (verse 13)‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 4 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 4](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/4) מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך גו' ויאמר משה כי יבא אלי העם גו' ויאמר נבל תבול גו' (שמות יח, יד-יח). לכאורה אינו מדוקדק דמתחילה שאל לו מה זה שכל העם נצב עליך ואחר כך אמר לו כי כבד ממך הדבר פתח בדבר אחד וסיים בדבר אחר. אך יש לומר הפירוש, דהנה האדם צריך להיות הולך ממדריגה למדריגה ולא להיות נצב על מעמד בחינה אחת. והנה כשצדיק מדבר עם אנשים פחותים מערך שלו אז הם מבלבלים אותו אך מי שהוא צדיק גדול יכול לעלות אותם על ידי הדיבור אך שהוא עבודה גדולה. לזה שאל לו מתחילה מה זה שכל העם נצב עליך, שהם בבחינת נצבים במעמד אחד והיה קשה לו על משה שידבר כל היום עם האנשים אשר הם נצבים במעמד אחד. אז השיב לו משה הם באים אלי לתקנם ואני מעלה אותם בדיבור. אז אמר לו אם כן כבד הדבר הזה עליך והוא עובדא גדולה לעלות אנשים פחות מערך שלך: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Exodus 18,14. **“why are you alone seated while all the ‎people have to stand in attendance in your presence?”** ‎Moses explains to his father-in-law what his function is, i.e. to ‎arbitrate quarrels and to teach G’d’s laws.‎ Yitro explains that he objects to the manner in which Moses ‎carries out his duties, saying that it contributes to both his ‎becoming tired and the people becoming frustrated. He points ‎out that the present arrangement is counterproductive on both ‎counts. Our author may also have hinted at a metaphysical aspect of ‎the spectacle he had witnessed. Man, whether Israelite of high ‎caliber or of modest stature, must constantly; strive to advance ‎spiritually, and come closer to the highest level he is capable of ‎attaining considering the attributes that had been granted to him ‎at birth. By referring to Moses “sitting” and the people ‎‎“standing,” Yitro hints that the present arrangement interferes ‎with the people concerned being able to progress spiritually ‎through this tiresome arrangement. Moreover, if the ‎‎*tzaddik*, righteous, spiritually superior person, conducts ‎himself in a manner that shows that he considers himself ‎superior, the people on a lower level will only confuse him as they ‎resent such behaviour. When someone is an outstanding ‎‎*tzaddik* towering far above his peers, he may succeed in ‎elevating his peers to his level by speaking to them in the ‎appropriate manner. Yitro was under the impression that Moses ‎had initiated this system, thereby causing resentment. Moses ‎explained that the opposite was the case; the people had come to ‎him begging him to adjudicate their problems. By using words ‎judicially, he, Moses was doing his best to elevate them ‎spiritually. Upon hearing this, Yitro told Moses that in his ‎opinion Moses was assuming a greater burden than he would be ‎able to carry single-handedly.‎ ‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 5 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 5](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/5) בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני (שמוית יט, א). דהנה ידוע דרב יוסף נקרא סיני מחמת שהיה בקי בהלכות והיה כולל כל השמעתות ומסכתות וכינו אותו בשם סיני. והא חזינן דתיבת סיני, הוא מורה על כוללות הכל ששם נכללו כל התורה והדיבורים. והנה ידוע דקול הוא בחינה כוללת מכמה בחינות מאש, ורוח, ומים. והנה דיבור אלהים אין לשער מה שיכול לכלול ואצלו יתברך אין חילוק בין קול לדיבור, כי יכול לכלול בדיבור כל הענינים כמו ששמענו בהר סיני אנכי ולא יהיה לך ושני דיבורים אלו כללו כל התורה מה שאין הפה יכול לדבר, אבל דיבור הגשמי אי אפשר לכלול זולת דיבור אחד. אמנם כשאדם מאמין שכל הבלים והדיבורים היוצאים מפיו הם הכל כח וחיות הבורא ורוח ה' דיבר בו ואז כשמקשר הדיבור בקול והקול במחשבה בשורש הרוחני וחיות אלהות אז אף על פי שאין הדיבור יכול לכלול כמה דיבורים יכול הוא להיות מכמה ענינים וכמה שכליים והדיבור מתפוצץ לכמה חלקים כיון שהוא דיבור אלהים, כמו שאנו רואים בתורה כל דיבור של משה שכתוב בתורה כל תיבה כלול מכמה ענינים בדילין ומתפרשין לכמה גוונין לכן דברי התנאים ואמוראים כל דיבור כלול מכמה ענינים מחמת שהיה דיבורם נקשר בשורש וכוחות אלהות. והנה כתיב (תהלים קכה, ב) ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו, דירושלים הוא כנסת ישראל ששם נכללו כל הדברים והוא מסובב מן ההרים ואין הרים אלא אבות, ששרשי הקדושה ברוחניות בעולמות העליונים מסבבים הכנסת ישראל וכל אחד מישראל צריך שיהיה דבוק בהשורש ויהיה השורש מאיר להענף בלי שום מסך ובלי שום תערובת רע חס ושלום. וכל אדם צריך לדבק במידותיו הקדושים וצריך האדם להיות עושה חסד בעולם. אך העיקר שיהא החסדים טובים שהם החסדים מן השורש חסד עליון ולא יהיה בו חלק רע, כי אף על פי שהחסד הוא טוב מכל מקום לא יהיה מעורב בו רע כמו שאמרו חכמינו ז"ל (קהלת רבה ז) כל הנעשה רחמן על האכזרים וכו', וצריך להיות החסד כולו טוב. וכמו כן הגבורות מה שצריך האדם להתגבר על יצרו ולהכניע כל חלק הרע לשעבד תחת הטוב ואז כשבא האדם לעבודה אמיתית ומדבק את עצמו בשורש האמת ששם כלול כל הגוונין ואדם צריך להתדבק בכל המדות בחסד וגבורה שלו ורחמנות שלו כשהוא באמת ואז הוא כלול מג' קווין, כי במדת האמת כלול הכל. וזה בחינת שי"ן הכלול מג' קווין. וזהו בחודש השלישי, שהוא בחינת האמת שהוא השי"ן שהוא משולש מחסד וגבורה והתפארת כשאדם מגיע לבחינת האמת אז הוא יוצא מכל חלקי הרע ומכל המצירים. וזהו שכתוב לצאת בני ישראל מארץ מצרים, שהם יוצאים מכל ענפי השיעבוד תחת הרע ונהפוך שכל החלקי הרע נכנעים תחת הטוב והאמת. וזהו שכתוב ביום הזה, בבהירות זה שהוא עצם הקדושה. על ידי זה באו למדבר סיני, יכולים לבא לבחינת הדיבור של סיני שהוא כולל כל הדיבורים וכל ענינים. וכמו שאדם מדבק את עצמו במדה הכוללת, כמו כן הדיבור שלו נעשה סיני וכולל הכל ויכול לפעול בדיבורו כל מיני השפעות טובות לכנסת ישראל כל מיני חסדים וישועות לזרע ישראל אמן: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Exodus 19,1. **“In the third month after the Israelites ‎having departed from the land of Egypt, (on the first of the ‎month), on this day, they came to the desert of Sinai.”** ‎You may be familiar with the “nickname” given by his ‎contemporaries to Rav Yoseph, who called him ‎סיני‎, Sinai. ‎‎(*B’rachot* 64) The reason why this Rabbi was given this title, ‎was that he had a photographic memory concerning ‎‎*halachot*, and could recall them at will at any time. A closer ‎look at the word ‎סיני‎ reveals that it is a term used for expressing ‎the entire range of the Torah in all its ramifications. According to ‎our author we are all aware that ‎קול‎, “sound,” is a composite of ‎several components, i.e. fire, water and wind, (air). When ‎speaking of ‎דבור אלוקים‎, “G’d’s speech,” or utterance, this is ‎something beyond man’s ability to define and analyze. The terms ‎קול, דבור‎, “sound” and “speech” respectively, are indistinguishable ‎when applied to G’d. The two commandments at Mount Sinai, ‎אנכי‎ and ‎לא יהיה לך‎, which the entire Jewish people heard with ‎their ears directly from G’d’s ‘mouth,’ actually combined within ‎them the entire Torah, something that the mouth of a mortal ‎person is certainly unable to express simultaneously. Our limited ‎powers of perception do not even enable us to express two ‎different subjects simultaneously, how much less so the entire ‎Torah. Studying the written Torah handed down to us by Moses, ‎shows us [according to the popular expression:‎שבעים פנים ‏לתורה ‏‎, “the written Torah comprises 70 facets.” Ed.] that ‎something similar is true of the sayings of our sages in the ‎Talmud, i.e. every saying has more than one meaning, the reason ‎being that the root of all these sayings is based on the Torah. We read in psalms 125,2: ‎ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו‎, ‎‎“Jerusalem is enfolded by hills, and the Lord enfolds it.” The word ‎ירושלים‎ there is a simile for the collective soul of the Jewish ‎people, known also as ‎כנסת ישראל‎. The words: ‎וה' סביב לעמו‎, mean ‎that seeing that everything in the universe revolves around the ‎Jewish people, *Hashem*, naturally, is intimately involved in ‎the fortunes of this people. The ‎הרים‎, hills, mentioned in that ‎verse refer to the three patriarchs, who personify the roots of ‎holiness in the celestial regions. These patriarchs “surround” the ‎collective soul of the Jewish people. It is therefore incumbent ‎upon every individual Israelite to attach himself to this “root” of ‎holiness. The function of this “root” is to illuminate the path of ‎the “branch,” (the descendants) without any screen being ‎interposed, or intervention by any spiritually negative, sinful ‎forces. Man’s function in this world, *vis a vis* his fellow man, ‎is to dispense loving kindness; however, the most important ‎aspect of this “doing good,” is that it be based on the spiritual ‎values of the “root,” the patriarchs who have shown us the way. While it is clear that doing kind deeds is morally positive, the ‎definition of what is a good deed is not up to man, but up to G’d ‎and His Torah. Unfortunately many people, including leaders of ‎the Jewish people, have failed in this regard, performing what ‎they thought were “good” deeds, expressions of pity and mercy, ‎but wasted on unworthy individuals. Our sages on *Kohelet ‎Rabbah* 7,16 ‎אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר‎, “do not be ‎overly righteous, and do not try to be too smart,” have said in ‎explaining this: ‎כל הנעשה רחמן על האכזרים‎, ”showing mercy to the ‎cruel people,” suggest that what Solomon had in mind was King ‎Sha-ul who, when asked to wipe out Amalek including children ‎and livestock, questioned G’d’s instructions (through the prophet ‎Samuel) by asking what the children had done wrong and how ‎the livestock had sinned. As a result of his misguided sense of ‎when to practice mercy and when to be steadfast, he allowed the ‎king of the Amalekites Agog to survive with historically terrible ‎consequences for the Jewish people, whereas he killed a city of ‎Jewish priests, Nov, merely on suspicion and the accusation by a ‎single prejudiced general. He, personally, paid for it with not only ‎his own life, but the lives of three of his sons. Leading the kind of ‎life the Torah has taught us, requires among other virtues, that ‎one does not allow one’s personal prejudices to influence one’s ‎decisions. When one reaches such a level one is surrounded in all ‎three dimensions by the protective emanations of the patriarchs, ‎first and foremost among their virtues being the virtue of ‎אמת‎, ‎truth. Making truthfulness, also versus one’s own self, the focus ‎of one’s virtues, enables a person to distance himself from nearly ‎all evil influences.‎ When the Torah stresses the fact that the month when the ‎Children of Israel entered the desert of Sinai was the “third” ‎month after they had left Egypt, the number “three” symbolizes ‎‎“truth”, as it does in the letter ‎ש‎ which has three “lines” ‎symbolizing the emanations ‎חסד, גבורה, ‏‎ and ‎תפארת‎, harmony.‎ When a person has attained the domain, environment, of ‎אמת‎, truth, and made it his permanent spiritual abode, he has ‎truly left behind ‎יצא‎, all aspects of evil, ‎רע‎, as well as the seducers ‎luring him into committing evil. The Israelites in the desert at ‎this point had finally graduated from their slave-mentality, and ‎all the temptations that are part of the daily lives of slaves. The ‎Torah emphasizes this aspect by repeating: ‎ביום הזה באו‎, on this ‎day they “had arrived.” The Torah’s choosing to refer to this day ‎as ‎יום הזה‎, “this day”, rather than ‎יום ההוא‎, “that day,” proves how ‎completely clear the experiences about to be accumulated by the ‎people were to them. Coming back to the word ‎סיני‎ also being a ‎word describing someone’s perfect memory, (page 413), the ‎arrival in the desert called [afterwards, I presume, ‎Ed.] “Sinai,” was given this name as the Israelites’ ‎memory absorbed all the lessons they were going to learn ‎‎(revelation, Moses’ ascending the Mountain and returning with ‎the Tablets, etc.) while around that area and around Mount ‎Chorev which dominates that area. Everything experienced by ‎the Israelites during their stay in that area for over eleven ‎months, had to be internalized and to be imprinted on their ‎memory. The vast majority of their experiences in that region ‎were connected to the spoken word, words which had to be ‎committed to memory.‎ ‎ ‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 6 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 6](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/6) ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט, ג). הנה יש לדקדק. א', מה זה הלשון כה תאמר, הוה ליה למימר לאמר לבית יעקב. ב', למה הזכיר הקדוש ברוך הוא יתברך שמו יציאת מצרים יותר מכל המעשים שברא. ג', המאמר והייתם לי סגולה מכל העמים וכי בשביל זה אוהב הקדוש ברוך הוא אותנו מכל העמים הלא חס ושלום אפילו אם אין אנו עושין רצונו יתברך גם כן אנו טובים מן כל העמים והוה ליה למימר והייתם לי סגולה מכל המלאכים, כי כשאנו עושים רצונו של הבורא יתברך אנו במדריגה יותר גדולה ממלאכים. ונראה לי כל הפירוש כולה, הנה כתיב במדרש כשעלה משה רבינו למרום בא לרקיע אחד וראה כמה אלפים רבבות מלאכים וכמה כיתות שרפי קודש שעומדים באימה וביראה בקדושה ובטהרה ונפל עליו אימה ופחד ורעדה גדולה עם מי הוא הולך לדבר אשר כל המלאכים ושרפים וחיות הקודש עומדים לפניו ביראה גדולה עד שפירש הקדוש ברוך הוא מזיו שכינתו יתברך עליו. והנה מצינו בנביאים בעת שדיבר הקדוש ברוך הוא עמהם היו עומדים באימה ויראה כל כך עד שנתבטלו כמעט ממציאותם. כי רש"י ז''ל פירש בפסוק (ויקרא א, א) ויקרא אליו מאהל מועד וגו', יכול מפני שהוא קול נמוך תלמוד לומר (במדבר ז, פט) את הקול הידוע קול ה' שובר ארזים כו' (תהלים כט, א). והנה אם אדם זוכה שומע בכל חג השבועות את הקול שמכריזין אנכי ה' אלהיך, נמצא איך צריך האדם להכין את עצמו בהכנות רבות שיזכה לשמוע דיבור הקדוש ברוך הוא שכמה אלפים רבבות מלאכים ושרפי קודש אוחזים חיל ורעדה ורתת וזיע מאימתו יתברך ומכל שכן אנחנו בני אדם ולא סגי בג' ימים לבד ואפילו אם יכין את עצמו כל השנה לא סגי. והנה משה רבינו עליו השלום הכין את עצמו הכנה רבה ועצומה מאוד שידבר הקדוש ברוך הוא עמו במדריגה גדולה שלא יבין שום אדם ואמר לו השם יתברך שלא תעשה הכנה זאת כל כך כמו שאתה רוצה כי לא תוכל ללמוד עם בני ישראל: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Exodus 19,3. **“meanwhile Moses had ascended to G’d, ‎‎[lowest of the celestial domains, Ed,],** and *Hashem* ‎called out to him from the Mountain, saying: ‘thus you shall ‎speak to the house of Yaakov and tell in detail to the Children ‎of Israel.’”‎ We need to analyze a number of points in this verse ‎‎(paragraph). 1) What precisely is the meaning of the word ‎כה‎? ‎Why could the Torah not simply write: ‎ויקרא אליו ה' לאמור לבית ‏יעקב‎, “*Hashem* called to him to say to the house of Yaakov, ‎etc.?” 2) Why, in verse 4, does G’d refer only to the Exodus from ‎Egypt as examples of what He had created? 3) What is the ‎meaning of the line (verse 5) ‎והייתם לי סגולה מכל העמים‎, “you have ‎become more precious to Me than any of the other nations,” after ‎the condition: "if you will surely listen to My voice and observe ‎My covenant?“ Are we to assume, G’d forbid, that if we had not ‎been given the covenant and had accepted it enthusiastically, ‎that we would not be superior to the other nations? Does G’d love ‎us only on account of our being loyal to the covenant? Moreover, ‎G’d should have said that if we observe the covenant we are also ‎dearer to Him than all the angels, as when we –who are free to ‎choose- observe the covenant, we are on a spiritually higher level ‎than the angels, even?‎ It appears to me that the answer to all these questions can be ‎found already in the *Midrash*. [I have not found this ‎‎*Midrash*. Ed.] which describes Moses’ reception in ‎the lowest of the seven layers of the celestial regions. When ‎Moses arrived at that level he found himself surrounded by many ‎thousands of different categories of angels, including the holy ‎‎*seraphim*, all of whom were standing in awe and reverence ‎‎[before the Lord, I assume, Ed,] so that he was ‎overcome by a great fright and was trembling not knowing with ‎whom he should commence to speak. He remained in this ‎condition until G’d Himself spread some of the brilliance of His ‎Presence over him.‎ We find numerous occasions when other prophets when ‎addressed by G’d, stood in awe and trembling before G’d so much ‎so that their normal senses became totally disoriented and ‎dysfunctional.‎ On Leviticus 1,1 ‎ויקרא אל משה אליו מאהל מועד‎, “G’d called to ‎Moses from the Tent of Meeting,” *Rashi* comments that the ‎words following: ‎וידבר אליו‎, “He spoke to him,” might be ‎understood as a repetition as at first G’d’s voice was not loud ‎enough, therefore the Torah writes both in Numbers 7,89 and ‎Deuteronomy 8,20, ‎את הקול‎, “the ‘well known’ voice.” G’d’s voice ‎was powerful but could not be heard outside the confines of the ‎Tabernacle. The Bible repeatedly refers to the powerful voice of ‎G’d being such that it felled cedars. (psalms 29) If a human being ‎is fortunate enough to hear the voice of G’d proclaim the words: ‎אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך וגו'‏‎, “I am the Lord your G’d Who has ‎taken you out, etc.;” each Shavuot, this is proof of how one must ‎prepare oneself in order to hear the Lord’s voice. [Alas, ‎none of us has been found meritorious enough to hear that voice. ‎Ed.] We have a tradition that the tens of thousands of ‎angels were overcome with trembling whenever they heard the ‎voice of G’d. How much more so must we mortal human beings ‎be overcome with such tremors if even the angels are described as ‎being in such a state of terror? The three days of preparation ‎described in the Torah as preceding G’d’s revealing Himself to the ‎people at Mount Sinai are totally inadequate. Even if we were to ‎prepare ourselves for a whole year this would not suffice for us to ‎tolerate G’d’s voice without becoming seriously disoriented. Our ‎verse indicates that although Moses had prepared himself for the ‎encounter with G’d that he would face, and he had assumed that ‎what G’d had to say to him was on a level that the people could ‎not comprehend, G’d told him that this was not necessary, as ‎what He had to say to him was intended for him to teach to the ‎people. ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 7 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 7](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/7) וזהו פירוש הפסוק ומשה עלה אל האלהים, רצה לומר שמשה רבינו הכין עצמו במדריגה גדולה עד אל האלהים, שיוכל לדבר במדריגה של האלהים אבל הקדוש ברוך הוא לא רצה כך בכדי שיוכל ללמוד עם בני ישראל כנ"ל. וזה ויקרא ה' אליו מן ההר (שמות יג, ג), רצה לומר במדריגה קטנה וכוונת הקדוש ברוך הוא לאמר לישראל עם קרובו. ואמר עוד כה תאמר, כלומר אם אני אדבר עמך במדריגה זאת תוכל לאמר לבית יעקב ותוכל להגיד לבני ישראל. וזה פירוש הפסוק הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, רצה לומר עב הענן, הוא לשון עביות במדריגה קטנה. אנכי בא אליך, בעבור שיבינו העם מה שאדבר עמך כנ"ל. והשתא נבא לבאר הפסוק אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים כר: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** This is the meaning of “Moses ascended to meet with ‎G’d,” (verse 3) as if that was to be an exclusive “summit meeting.” ‎G’d, however, preferred for Moses to remain on a level that ‎enabled him to speak to the people as if they were his equal. This ‎is why He immediately told him:‎כה ‏‎,‎תאמר אל בית יעקב וגו'‏‎ “thus ‎you shall speak to the house of Yaakov, etc.” When the Torah ‎writes: ‎ויקרא אליו ה' מן ההר לאמור‎, “*Hashem*” called out to ‎Moses from the Mountain,” this was a hint that instead of G’d ‎expecting the people to try and elevate themselves to His level, ‎He had decided to “lower Himself” to their level. When He ‎specified “the house of Yaakov,” G’d hinted to Moses that the ‎message Moses was to teach the people was one that even the ‎women would not have any difficulty in understanding.‎ When G’d tells Moses in verse 9: ‎הנה אנכי בא אליך בעב הענן‎ ‎בעבור ישמע העם בדברי עםך‎, “here I will come to you enfolded in ‎the thickness of the cloud so that the people will be able to hear ‎Me speak with you,” the term ‎עב הענן‎, is to be understood as ‎עביות‎, something gross, i.e. the opposite of a lofty level. G’d tells ‎Moses to what extent He will “descend” to the level of the people, ‎in order for the people to be able to hear Him speak with Moses.‎ Now we will explain the deeper meaning of the verse: (19,4) ‎אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו'‏‎, “you have witnessed with your ‎eyes what I have done to (for) Egypt, etc.”‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 8 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 8](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/8) כי הנה צריך לדעת שעינינו רואות לפעמים קשה מאוד לצדיק לעבוד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו, ולכאורה תמוה הדבר. והענין שדבר זה דומה למלך שיש לו עבד נאמן שעובד אותו בשלימות והמלך רוצה שיהיה לזה העבד תענוג גדול מראה לו מדריגה קטנה קודם למדריגה גדולה בכדי שיהיה לו בכל פעם תענוג יותר גדול כשיגיע למדריגה גדולה מזו, כך אצל הצדיק, הקדוש ברוך הוא עושה זאת בכוונה שלא יוכל לעמוד תיכף במדריגה גדולה בכדי שיהיה לו אחר כך תענוג גדול מעבודת הבורא ברוך הוא וברוך שמו כשיבוא למדריגה גדולה מזו ומשום הכי מסתיר הקדוש ברוך הוא את עצמו מעבודת הצדיק, כי תענוג תמידיות אינו תענוג והבורא יתברך עשה זאת בכדי שיבוא לצדיק תענוג גדול עד אין שיעור. וזו כוונת חכמינו ז"ל במסכת שבת (פח:) שאמרו כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נתמלא כל העולם כולו בושם. ומקשה הגמרא וכי מאחר שמדיבור ראשון נתמלא דיבור שני להיכן הלך. ומשני הוציא הקדוש ברוך הוא רוח מאוצרותיו והעביר ראשון ראשון. ולכאורה תמוה, ולפי דברינו הנ"ל מה מתקו מאד דבריהם. ידוע שבושם נקרא תענוג, ולכן מקשה אם בדיבור ראשון נתמלא כל העולם תענוג האיך יכולין לקבל התענוג שני, כי תענוג אינו רק בפעם ראשון. ומשני שהוציא הקדוש ברוך הוא רוח, פירוש נחת רוח היא התענוג מאוצרותיו שהיה טמון ונסתר. וזהו בחינות שהסתיר השם יתברך את עצמו לאוצר והעביר ראשון ראשון, רצה לומר מזה הפעולה שהסתיר השם יתברך התענוג מהם היה תמיד ראשון, דהיינו תענוג חדש. נמצא לפי זה הצדיק צריך ליפול לפעמים ממדריגתו בכדי שיבוא אחר כך לתענוג יותר גדול כנ"ל. אך לפעמים אין הצדיק צריך ליפול ממדריגתו בכדי לבוא לתענוג יותר גדול, והיינו בעת כשרואה מפלתן של רשעים אזי יש להצדיק תענוג גדול שהוא עובד להבורא יתברך ובא להתלהבות גדולה מאוד ותענוג גדול מאוד לאין שיעור ואין חקר מעבודתו יתברך שמו. ובמדרש מביא למה נקרא נשר מפני שבכל עשר שנה נופלים אגפיים שלו לארץ: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** We must not try and deny that sometimes our own eyes see ‎things that make it very difficult even for the righteous to serve ‎the Lord, things that causes many of us puzzlement, or worse.‎ We will try to use a parable in order to make this ‎phenomenon easier to understand. A king has a very loyal servant ‎who serves him with utter devotion. The king is desirous of ‎providing this servant with a special pleasure. He presents this ‎servant with a relatively minor task, before demanding of him a ‎more difficult task. The effect is that the servant derives repeated ‎satisfaction from having been able to carry out the task the king ‎has set him. If G’d appears to “test” the righteous person again ‎and again, His objective is to ensure that this person’s delight ‎after having performed the last “test” will be so much greater ‎than if his path had been smooth all the time. This is also a reason ‎why from time to time, G’d appears to “withdraw” from the ‎righteous, as a string of uninterrupted pleasures, i.e. feelings of ‎accomplishments, diminishes the value of each little ‎accomplishment.‎ This was also the point the Talmud *Shabbat* 88 was ‎trying to make when it stated that every utterance of ‎‎*Hashem* filled the whole world with a fragrant perfume. ‎‎[The subject is the Ten Commandments given at Mount ‎Sinai. Ed.] The Talmud there queries how this can be if ‎G’d had already filled the whole world with such fragrant perfume ‎at His very first utterance when He said: “I am the Lord Who has ‎taken you out of Egypt, etc.?” What happened with G’d’s second ‎utterance, where did the perfume have to go to? ‎‎[According to Rabbi Moshe Alshich this means that G’d’s ‎words spiritually purified the people and prepared their souls for ‎what was to follow.] The Talmud answers that G’d took ‎the wind out of His treasure chamber and made it blow, gradually ‎disseminating the fragrance. Anyone reading this statement by ‎Rabbi Joshua ben Levi must be somewhat puzzled, to say the ‎least.‎ According to our interpretation that the word ‎בושם‎ ‎‎“perfumed fragrance,” in the verse in Song of Songs quoted may ‎be understood as ‎תענוג‎, a pleasurable experience, the words in the ‎Talmud appear really inspired. The Talmud’s question if the world ‎was already filled with pleasure, what else could G’d add by ‎making further utterances, makes excellent sense, as does the ‎answer that these relatively minor pleasures were diluted when ‎the wind blew so that G’d had an opportunity to gradually ‎increase the pleasure of the righteous until at the end they ‎enjoyed a truly satisfying ‎תענוג‎, “pleasure.” The word ‎רוח‎, used in ‎the Talmud must be understood as ‎נחת רוח‎, pleasure of the soul, ‎the spirit. Seeing that the source of this spiritual pleasure had ‎been G’d’s treasure chamber, it is an especially cherished kind of ‎pleasurable experience. When we mentioned that the righteous sometimes ‎experiences difficulty in serving the Lord with a full heart, this ‎did not mean that every righteous person undergoes such periods ‎of puzzlement at G’d’s providence for him. The spiritual ‎development of the righteous varies from individual to individual; ‎some, in order to continue their development as something fresh ‎every morning, need to regress temporarily in order to recapture ‎the sensation of making spiritual progress, whereas others, ‎according to their temperament, do not need to experience what ‎seems like spiritual regression at all. Another factor influencing ‎this development of the righteous is that he sees the wicked ‎being punished for his wickedness. Such an experience can fill the ‎righteous with a great sense of satisfaction, pleasure. He will be ‎doubly happy that he has chosen to be a loyal servant of the ‎Lord, instead. He will be inspired by such experiences to redouble ‎his efforts at serving the Lord to the best of his ability.‎‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 9 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 9](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/9) וזו שאמר השם יתברך למשה אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים, רצה לומר אתם ראיתם מפלתן של רשעים ומה היה הפעולה שהראיתי לכם מפלתן ואשא אתכם על כנפי נשרים, בשביל שיהיה לכם תענוג גדול תמיד ולא תהיו צריכין ליפול ממדריגתכם בכדי לבא לתענוג גדול כי תהיו תמיד בהתענוג הגדול. וזו ואביא אתכם אלי, כלומר למדריגה שלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה מכל העמים, רצה לומר שתראו תמיד מפלתן של אלו שאינם עובדים את ה' כמו אנחנו עמו בית ישראל וממילא תהיו לי סגולה ויהיה לכם תענוג בלא נפילה ויהיה לכם עוד פעולה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שתמיד תהיו גוי קדוש, כי כשצדיק נופל לפעמים ממדריגתו אינו עובד ה' יתברך אבל עתה אין צריכים אתם ליפול ממדריגתכם ותעבדו את ה' יתברך תמיד בתענוג גדול מאוד ודו"ק: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Exodus 19,4. **“I carried you on the wings of eagles.”** ‎The author refers to a Midrash that claims that the reason that ‎the eagle is called ‎נשר‎ in Hebrew is that it sheds its wings every 10 ‎years, dropping them to the earth. [The root ‎נשר‎ does ‎refer to fruit falling from trees, of course, but I have not found ‎anywhere that eagles shed their wings. No doubt our author was ‎aware of this also, and that maybe why he preferred to ‎understand this *Midrash* which I have been unable to ‎locate, allegorically. Ed.] ‎ A different approach to the verse commencing with: ‎אתם ‏ראיתם אשר עשיתי למצרים‎, “you have seen what I have done to ‎‎(for) Egypt, etc.” At first glance the word ‎אתם‎, “you,” appears ‎superfluous as G’d, through Moses, was addressing the people ‎directly. A look at *Rashi* on this verse will show us that he ‎too tried to deal with the need for this word. He suggests that the ‎word was meant to emphasize the directness of the Israelites’ ‎experience in contrast with later generations who would only ‎hear about this second hand. Although the revelation at Mount ‎Sinai had not yet occurred, G’d had already brought the people ‎close to Him, i.e. ‎ואבא אתכם אלי‎, “I have brought you to Me.” ‎‎(Compare *Mechilta* on this verse)‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 10 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 10](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/10) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים גו' ואביא אתכם אלי (שמות יט, ד). ויש להבין תיבת אתם הוא מיותר. ועיין ברש"י שמדקדק גם כן זה ואביא אתכם אלי, לפירוש רש"י ותרגום עדיין לא קרב אותם עד במתן תורה. והנראה על דרך הפסוק (שמות יד, ד) וחזקתי את לב פרעה ורדף כו' ואכבדה. והנה בכל שירת הים לא הוזכר והוכפל רק אבדן מצרים ולא הצלת ישראל מן הים דזה היה עיקר הנס לא האריך בו כל כך. והנה אמרינן בגמרא (פסחים קיח:) ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו ואמרו כשם שאנו עולים מצד זה כו', קשה מהיכא תיתי לומר מקטני אמנה היו. ועוד מה הלשון כשם שאנו עולים. והנה יש שני מדריגות מענין האמונה. אחד, אמונה שלימה לידע את אלהי אביו לאהבה וליראה אותו. ומדריגה ב', שלא התעורר מעצמו להשיג רק אחרי ראותו גבורות ה' ניסים ונפלאות. ועיין שפתי חכמים פרשה זו על פירוש רש"י עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים, שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה עיין שם, והנה ישראל לא היו אז במדריגה הראשונה הנ"ל, רק מקטני אמנה היו, היינו מדריגה ב' הנ"ל שראו גבורות ה' ניסים ונפלאות שעשה ואז האמינו ומזה נתיראו ישראל שיקרה כה למצרים שיראו ויאמינו כמו ישראל, ואם כן יעשה להם גם כן ניסים ונפלאות כמו לישראל. וזה אמרם כמו שאנו עולים, כלומר יאמינו כמו שאנו מאמינים, אך באמת המצרים הקשו ערפם ולא האמינו גם אחר הראייה שראו כל המופתים, כי הקדוש ברוך הוא הכביד לבם כדי שיבחרו להם הבחירה לטבוע בים סוף כנ"ל פרשת בשלח על פסוק (שמות טו ד) ומבחר שלשיו כו'. וזה המופת יותר על כולם שערבב דעתם ונטל מהם הבחירה כדי שיבחרו לעצמם לרדוף אחרי בני ישראל ומכח זה נאבדו. וזהו שמדייק אתם ראיתם ולא המצריים, אף על פי שהיה יכול להיות גם כן להם זה האמונה על ידי הניסים והנפלאות, אף על פי כן חזקת את לב פרעה שלא יאמין ואביא אתכם אלי מכח המופתים שראו והאמינו ולא קודם לכן: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** We may understand the word ‎אתם‎ better when comparing with Exodus 14,4 **“I have ‎reinforced Pharaoh’s heart so that he will pursue you, etc.”** You will note that during the ‎entire song of thanksgiving after the drowning of the Egyptians, in spite of frequent ‎repetitions of the many aspects of this miracle, Moses did not for a single time refer to the fact ‎that the Israelites had been saved, although he extols the annihilation of Egypt’s armed might. ‎This was in spite of the fact that the major aspect of the miracle was the saving of the ‎Israelites who had been between a “rock and a hard place,” completely helpless before that ‎miracle. The Talmud in *Pessachim* 118 is at pains to point out ‎that the Israelites of that generation were very weak in their level ‎of faith in G’d, so much so that they reasoned that just as they ‎themselves had been able to climb out of the sea bed on one side, ‎the Egyptians might have been able to do the same on the ‎opposite side of the shore. Why would such a thought be ‎justification to describe the Israelites as lacking in faith? ‎Furthermore, what does the Talmud mean by the words: ‎כשם שאנו ‏עולים‎, “just as we climbed out, etc.?” How could they compare ‎their situation to that of the Egyptians? Besides when had they ‎posed a threat to the Egyptians? In order to understand this ‎better we must remember that there are two different levels of ‎faith. The first and highest level is called ‎אמונה שלמה‎, “absolute ‎unshakable faith.” It includes that one believes absolutely ‎without reservation in the G’d of our forefathers, reveres Him and ‎loves Him. The second level of “faith,” is not “self generated,” but ‎is the result of experiencing mind-boggling events, such as the ‎miracles the Israelites had experienced both in Egypt and in even ‎greater measure at the sea of reeds. A look at what the *Sifssey ‎chachamim* has to say on *Rashi’s* explanation of Yitro’s ‎words in Exodus 18,11 ‎עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים‎, “now I ‎know that *Hashem* is greater than any other deity.” ‎‎*Rashi* had interpreted this line to mean that in the past ‎Yitro had not left any religion untried until he had found it ‎wanting. The *Sifssey chachamim* points out that *Rashi* ‎had come to this conclusion from the apparent contradiction of ‎the word ‎עתה‎, ”now,” and the word ‎ידעתי‎, “I was familiar with,” in ‎the past tense. Yitro therefore meant that although in the past ‎he had been familiar with every deity, by now he had convinced ‎himself of *Hashem’s* absolute superiority.‎ However, the Egyptians, far from reacting positively to the ‎performance of G’d’s miracles reacted negatively by becoming ‎ever more obstinate. This is indicated clearly in Exodus 15,4 when ‎Moses describes the choicest of the Egyptians’ captains being ‎flung into the sea to drown. (15,4) The expression ‎ובמבחר‎, “and ‎from the choice(st)” instead of ‎ומטוב‎ “and from the best,” is a ‎double entendre, and hints at the choice the Egyptians had made ‎to rather drown than acknowledge the superiority of ‎‎*Hashem*. Watching G’d perform miracles had left open the ‎choice for them to do *teshuvah* even though G’d had ‎performed one or two acts designed to give them confidence that ‎they could defeat the Israelites and their G’d. The same miracles ‎which had brought the Jewish people closer to G’d, had the ‎opposite effect on the Egyptians, confirming them in the belief ‎that their deity *Baal Tzefon* had proved superior to the ‎Jewish G’d.‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 11 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 11](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/11) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שמות יט, ו). יבואר על פי מאמר רבותינו ז"ל (מועד קטן טז:) מי מושל בי צדיק עיין שם. ונמצא יש לישראל עמו כולם צדיקים מדת מלכות כביכו"ל להפוך הגזירה אשר נגזור למעלה לרעה חס ושלום להפוך להמשיך חסד לישראל. וזהו ואתם תהיו לי ממלכת, כלומר שאתם יש לכם כביכו"ל המלכות. לי, פירוש עלי להפוך ולבטל הנגזר למעלה אבל על מה יש לכם המלכות עלי כביכו"ל. ומפרש הכתוב כהנים מדת חסד בזה אתם ממלכת כנ"ל, אבל חס ושלום לבטל החסד הנגזר למעלה על ישראל בזה אין אתם ממלכת רק להמשיך חסד בזה יש לכם המלכות: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Exodus 19,6. **“and you will be for Me a kingdom of ‎priests.”** This statement can best be understood in ‎connection with a statement in the Talmud *Moed Katan* 16 ‎where the rhetorical question of: “who rules over Me, (G’d) is ‎answered with the word: ‎צדיק‎, “the righteous, the Just.” The ‎Talmud reveals that G’d’s people comprise people of the stature ‎of Royalty, people who are able by their very stature to overturn ‎evil decrees made by G’d in heaven and turn their effect into ‎blessings. [The major function of the priests is to channel ‎blessings to the Jewish people either by their words or by their ‎sacrificial service on behalf of the people. Ed.]. The exact ‎wording in the Talmud is: ‎לי דבר צור ישראל וגו'‏‎, “concerning Me ‎the Rock of Israel said, etc.” The Talmud understands the wordלי ‏‎: ‎there as ‎עלי‎, “over Me,” implying that someone has “power” to ‎overrule Gd. The word ‎עלי‎ implies overturning, superseding Me.” ‎Just as G’d’s function as Patron of the Jewish people is to ‎overturn evil decrees by the gentiles in our favour, so the ‎function of the righteous amongst us is to overturn G’d’s evil ‎decrees aimed at the Jewish people. The power of the righteous ‎does not extend however, to an ability to overturn G’d’s decrees ‎that are favourable to us. In other words, the concept of ‎ממלכת ‏כהנים‎, “a Kingdom of priests,” emphasizes the limitation of that ‎‎“kingdom.”‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 12 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 12](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/12) או יבואר, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, דהנה יש ג' כתרים כתר תורה כו' (אבות ד, יז) והנה כל הכתרים אינן בירושת אב חוץ מכתר כהונה הוא בירושה מן האב וזרעו מיוחס אחריו והנה ישראל יש להם קדושת אבות כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט) ובחר ה' בישראל מחמת כי יש להם ירושה קדושת אבות וזהו דאמר ממלכת כהנים: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Another way of understanding the verse: ‎ואתם תהיו לי ממלכת ‏כהנים‎. We have a tradition according to which there are three ‎‎“crowns” that can be worn by select people. (*Avot* 4,17) ‎They are: 1) the crown of the Torah; 2) the crown of the ‎priesthood. 3) the crown of kingship. The only one of these ‎‎“crowns” that can be handed down through inheritance from ‎father to son is the crown of the priesthood. In our verse the ‎concept of holiness through inheritance is expanded to include ‎the entire Jewish people as a whole. G’d assures Moses that as a ‎result of our performing His commandments we have all acquired ‎a hereditary claim to holiness. In Moses’ parting speech to his ‎people, Deuteronomy 32,9, he expands on this theme by saying: ‎כי חלק ה' עמו עקב חבל נחלתו‎, “for the Lord’s portion is His people, ‎Yaakov His own inheritance.” Moses implies that G’d has chosen ‎the Jewish people on account of the holiness transmitted to them ‎by their patriarchs which had become part of their genes. This is ‎the deeper meaning of the expression ‎ממלכת כהנים‎.‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 13 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 13](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/13) וישב משה את דברי העם אל ה' (שמות יט, ח). עיין באור החיים, שפירש דחס ושלום דלא בדרך תשובה החזיר משה דברי ישראל להשם, כי הוא יתברך אין צריך לתשובתו והוא יודע מלבות בני אדם, רק משה סיפר דברי ישראל לפני השם לחבבן לפני המקום וסיפר דבריהם האיך שהקדימו נעשה לנשמע. ויש לומר עוד בזה, דמשה הסתכל בתשובת ישראל דהקדימו נעשה לנשמע וזה דבר פליאה שאין בני אדם יכולים להשיגו זולת כח אלהים כמו דאיתא במדרש מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר (תהלים קג, כ) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושה דברו לשמוע כו', מעיקרא עושים והדר לשמוע. והם כוונו למטה בני ישראל אלו הדיבורים והבין משה שזה אין דברי עצמם אלא רוח ה' דיבר בם ומלתו על לשונם שהשכינה בעצמה היה מדברת מתוך גרונם של כל אחד מישראל תשובה זו נעשה ונשמע. וזהו שכתוב וישב משה את דברי העם אל ה', רצה לומר שהחזיר הדיבורים אל ה' שיחס הדיבורים הללו אל השם, רצה לומר שהשם בעצמו השיב זה ורצונו היה בכך שיקדימו נעשה לנשמע: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Exodus 19,8**“Moses brought back the people’s response to ‎G’d.”** A look at the *Or Hachayim* will show that the ‎author did not understand this verse to mean that Moses brought ‎G’d the people’s “answer,” as G’d was aware of this answer and did ‎not need Moses to report this to Him. Moses “told” G’d of the ‎people’s response in order to make them more beloved in His ‎eyes. He emphasizes especially that the people had not said: ‎נשמע ‏ונעשה‎, “we will listen to G’d’s commandments and then perform ‎them,” implying that they would listen conditionally, but that ‎they had said: ‎נעשה ונשמע‎, “of course we will carry out the ‎commandments, only let us hear them, so that we will know what ‎to do.”‎ Another aspect of this verse is that Moses in reflecting on the ‎people’s response, realized that this response must have been ‎forthcoming as the result of Divine inspiration as there are simply ‎no normal people who would write such a “blank cheque”, not ‎knowing the amount that would be filled in. This thought is also ‎expressed in the Talmud *Shabbat* 88 where the Talmud ‎reports that at the moment when the Jewish people said: ‎נעשה ‏ונשמע‎, a heavenly voice was heard asking: ‘who told these people ‎the secret of this formula that is reserved for the angels?’ ‎‎(compare psalms 103,20) where the psalmist quotes them saying ‎‎“Bless the Lord, all His hosts, His servants who do His will; etc.” In ‎that verse too the angels are described as doing G’d’s “word”, ‎עושי ‏דברו‎, before having heard G’d issue the command, ‎לשמוע בקול ‏דברו‎. The reason the angels did so was that they wanted to ‎parallel, to equal what the Israelites had done. Moses realized ‎upon reflecting on this that if the Israelites had responded with a ‎similar reaction to the message Moses had brought them from the ‎celestial regions, that they must have had a heavenly assist, i.e. ‎have been inspired by G’d to do so. The verse describing Moses as ‎‎“bringing the people’s response to G’d,” meant that he told G’d ‎that he knew that the people had been inspired by Him to ‎respond in the manner that they did. Expressed differently, Moses ‎told G’d that he was aware that it had been G’d’s wish that they ‎respond in the manner that they did.‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 14 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 14](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/14) וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט, ט). פירש רש"י גם בנביאים הבאים אחריך. ונראה בסייעתא דשמיא על פי דאיתא ברמב"ן ז"ל בפרשת משפטים (שמות כג, כ) הנה אנכי שולח מלאך לפניך כו' ועשית את אשר אדבר, דרצה לומר שלא תשמע למלאך רק אם ידבר את אשר אני אדבר, מה שאין כן אם יאמר לך לעבור על מצוה מהמצות אז לא תשמע לו עד כאן דברי פי חכם חן. וזהו שאמר הכתוב וגם בך יאמינו, דהוי ליה למימר וגם לך יאמינו. לזה רמז רש"י כוונת הכתוב דהנביאים הבאים אחריך אם יהיה בך בתוך תורתך אז יאמינו להם. ומדויק תיבת בך, רצה לומר אם יהיה בתוכך שלא יסירו מאתך. וזה שרמז רש"י ז"ל בתיבת אחריך, שהוא לשון עצתך כמאמר חכמינו ז"ל (ברכות סא.) וילך מנוח אחרי אשתו (שופטים יג, יא) אחרי עצתה, הרי דאחר הוא לשון עצה, ורצה לומר אם ילכו במצותיך שמצות נקראים בזוהר הקדוש עצות עיטין דאורייתא וכן מבואר ברמב"ם סוף הלכות תמורה עיין שם, שמביא ראיה מפסוק (משלי כב, כ) הלא כתבתי לך שלישים במועצות כו'. מה שאין כן אם יאמרו חס ושלום לסור ממצותיך לא יאמינו להם. ומתורץ בזה מה שקשה לכאורה למה לו הבטחה שיאמינו בנביאים הלא כל נביא ה' צריך ליתן אות, אם כן מחמת מופת שלו יאמינו לו. ולפי מה שכתבתי ניחא, דזהו ההבטחה שלא יאמינו במופת רק אם לא יסור הנביא מתורת משה, מה שאין כן בלאו הכי לא יועיל המופת כאשר הזהירה על זה התורה בפרשת ראה (דברים יג, ב) כי יקום בקרבך. ועל פי דרך חידוד אמת נבאר תיבת לעולם דחכמינו ז"ל אמרו (יבמות צ:) ומביא הרמב"ם בפסקיו (הלכות יסודי התורה פרק ט' הלכה ג') דאם נביא מצוה לעבור על דברי תורה לפי שעה שהוצרך לו כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בשעת איסור הבמות רשאין לשמוע לו, מה שאין כן אם מצוה לעבור על דבר מצוה של תורת משה לעולם אין רשאין לשמוע לו. וזהו שאמר הכתוב וגם בך יאמינו, רצה לומר אימת לא יאמינו בנביאים כפירוש רש"י רק אם הוא בך כפי תורתך כנ"ל. לעולם, רצה לומר מה שיצוה הנביא שינהוג לעולם היפוך מתורתך לא יאמינו רק אם יצוה כפי תורתך, מה שאין כן ציווי נביא שאינו לעולם רק לפי שעה שומעין לו אף על פי שהוא נגד תורת משה כיון שהוא לצורך שעה ודו"ק: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Exodus 19,9.**“and they will also have enduring faith in ‎you.”** *Rashi* understands the word: ‎וגם‎, “and also,” as ‎referring to the people having faith in the prophets in future ‎generations. I believe, that this conforms to what Nachmanides has ‎written in his commentary on *Parshat Mishpatim* on Exodus ‎‎23,20, commencing with:‎הנה אנכי שולח מלאך לפניך...ועשית כל אשר ‏דבר אליך‎, “Here I shall send an angel ahead of you and you shall do ‎all that I will tell you to do,” to tell us that “you must not listen ‎and do what the angel (prophet) tells you unless it conforms to ‎what I tell you,” i.e. you must not listen to prophets when they ‎tell you to violate any of the commandments G’d has revealed in ‎the Torah. The word ‎בך‎ “within you,” are the key to ‎understanding this verse. [The difficulty appears to be also ‎the word ‎לעולם‎, which normally is understood to mean “forever,” ‎but is a term that cannot be applied in that sense to mortal ‎human beings. Ed.] The Torah hints that if and when ‎future prophets will tell the people what to do and this conforms ‎to what Moses during his lifetime had told them to do, then the ‎people’s faith in such prophets will be not only justified but they ‎are commanded to obey such prophets. *Rashi* hints at this ‎with the word ‎אחריך‎, “after you,” which in his commentary is not ‎to be understood as a time frame, i.e. after Moses has died, but as ‎a reference to prophets who would “take after you,” i.e. teach the ‎same Torah without perverting any of it. The Israelites’ duty to ‎have faith in prophets after Moses’ death, is contingent on the ‎loyalty of these prophets to Moses’ Torah.‎ If we need to look for proof that this interpretation of the ‎word ‎אחריך‎, is linguistically correct, the Talmud *B’rachot* 61 ‎refers us to Judges 13,11 ‎וילך מנוח אחרי אשתו‎, normally translated ‎as “Manoach walked behind his wife,” instead it translates it as ‎‎“Manoach followed the advice of his wife.” Similarly, here, the ‎Jewish people are to follow that advice of their outstanding leader ‎Moses during all future generations, i.e. ‎לעולם‎.‎ Incidentally, we find that in the *Zohar* the ‎מצות‎ are also ‎referred to as ‎עצות‎ when the author speaks of ‎עיתין דאורייתא‎, “the ‎Torah’s suggestions.” [I have found ‎עיטין‎ in the ‎‎*Zohar* 7 times, only as describing either good or bad advice, ‎never as referring to the Torah. Ed.]‎ In Maimonides’ *hilchot Temurah*, near the end, the ‎author the author refers to his having interpreted the word ‎שלישים‎ in Exodus 14,7, normally translated as “captains” to refer ‎to advisors, experts, men who recognize the truth, ‎מועצות‎. ‎Prophets who do not hand down to their people their true ‎tradition and urge them to abandon some of the laws of the ‎Torah could certainly not qualify for the term “prophet.” What we have written answers the question asked by many ‎how a “prophet” who performs a miracle or more than one ‎miracle to legitimize himself in the eyes of the people could have ‎been allowed to do so by G’d? The answer is simple. The Torah ‎commands us not to believe the “prophet” on the basis of any so-‎called miracles he performs unless he does not suggest that the ‎people do anything that contradicts what is their collective ‎tradition since the time of Moses.‎ The Torah repeats this theme in greater details in ‎Deuteronomy 13,1-5.‎ The author proceeds now to explain the word ‎לעולם‎ according ‎to a method of exegesis he calls: ‎דרך חדוד אמת‎.‎ The Talmud *Yevamot* 90 states, and this is accepted as a ‎‎*halachically* valid conclusion by Maimonides in his ‎introduction to his monumental work *Mishneh Torah* in the ‎section entitled *yessodey hatorah*, “fundamental principles ‎of the Torah,” (chapter 9,2) that if a prophet commands violation ‎of a negative Biblical commandment temporarily, when ‎circumstance demand this, as for instance when the prophet ‎Elijah offered sacrifices on Mount Carmel after repairing a ‎defunct altar in violation of the commandment that the only ‎place where this may be done is in the Temple in Jerusalem, the ‎people are not only permitted to obey his command but are ‎obligated to do so on pain of the death penalty. The same ‎principle does not hold true when said prophet commands, even ‎temporarily, to violate a positive commandment of the Torah. ‎Positive commandments of the Torah are never to be abolished, ‎not even temporarily. This is what G’d had in mind when He had ‎Moses write in the Torah that the people would have faith in ‎Moses as a prophet, ‎לעולם‎, “forever,” (for want of a better word.).‎ ‎ ‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 15 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 15](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/15) ויאמר ה' אל משה רד העד בעם כו' ויאמר משה אל ה' כו' ויאמר אליו ה' לך רד (שמות יט, כא-כד). והנה רש"י ז"ל מפרש שמזרזין כו'. והנראה כך, דהנה משה רבינו עליו השלום היה מאמין בדברי הבורא יתברך באמונה גדולה ושלימה והיה מקיים דברי הבורא יתברך תיכף כששמע הציווי מפי הבורא יתברך בזריזות גדול. והנה משה רבינו עליו השלום היה סבור כמו שהוא מאמין לדברי הבורא יתברך ואינו עובר על דבריו כן האמונה וההנהגה בלב כל איש ישראל. ובאמת אין אנו במדריגה גדולה כמשה רבינו עליו השלום אשר ידעו ה' פנים אל פנים כו', והיה רואה תמיד כל עת גדולת הבורא יתברך שמו והיה לו אמונה חזקה לשמור הציווי אשר יצא מפי ה' ושלא לעבור חס ושלום על רצונו, כי היה תמיד דבוק בה' והיה במדריגה גדולה. וזהו הרמז בפסוק הנ"ל ויאמר ה' אל משה רד העד בעם כו' ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם לעלות כו' כי אתה העדותה וגו', כלומר משה אמר אל ה' למה אשוב לומר עוד להם כיון שצוית להם פעם אחד בודאי לא יעברו על דבריך, כי זה היה זר בעיני משה שיהיה אדם בעולם שיעבור על ציווי הבורא יתברך, כי משה היה במדריגה גדולה והיה סבור שאי אפשר לאדם בעולם שיעבור על ציווי הבורא יתברך. וזהו ויאמר אליו ה' לך רד כו', השם יתברך אמר למשה אתה במדריגה גדולה ואתה תמיד דבוק אלי לכך קשה לך איך אפשר לעבור אדם על ציווי שלי. לך רד, כלומר רד ממדריגתך ותראה שבמדריגה התחתונה יכול אדם לעבור על ציווי שלי ולכך לך פעם שנית והעד בם: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Exodus 19,21. **“*Hashem* said to Moses: ‘descend and ‎warn the people lest they break through towards G’d, etc.’” ‎Exodus 19,23: “Moses said to G’d: ‘the people cannot ascend ‎the mountain, etc.” 19,24: G’d said to** ‎[The reader will no doubt have noted when reflecting on ‎this dialogue between G’d and Moses that for Moses to –so to ‎speak- countermand G’d’s instruction to him- sounds mind-‎boggling. Ed.]‎ ‎*Rashi’s* commentary on verse 24, based on the ‎‎*Mechilta*, focuses on the word ‎‏ מזרזין‎, the urgency of ‎repeating warnings in order for these warnings not to be ‎ignored.‎ It appears to me that Moses had full faith in G’d’s words,-not ‎as it would appear at first glance- and seeing that he did, he ‎immediately carried out G’d’s instructions and descended. At the ‎same time, Moses took it for granted that just as it would not ‎occur to him to question G’d’s instructions, so it would not occur ‎to any member of the Jewish people to do so either. G’d corrected ‎him by explaining that not only must a warning be issued prior ‎to a prohibition, but it must be repeated at the time when there ‎is evidence that the prohibition is about to be ignored. Moses was ‎too humble to believe that seeing that he had merited to converse ‎with G’d on a “mouth to mouth” bases repeatedly, that this had ‎been possible only because his level of faith in G’d was high above ‎that of the average Israelite. Whereas the average Israelite did ‎have great moments of religious inspiration from time to time, ‎Moses was on that level on a 24/7 basis. Hence he was able to say ‎to G’d: “seeing that You have warned us once we cannot possibly ‎entertain the thought of ascending the mountain.” (verse 23) ‎When Gd repeated the instructions to Moses to descend forthwith ‎and to warn the people again this was a great compliment to ‎Moses, not an expression of G’d’s displeasure for Moses not ‎having carried out instructions.‎ ‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 16 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 16](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/16) פן יהרסו אל ה' לראות (שמות יט, כא). זהו הלא תעשה שאמר הקדוש ברוך הוא בשעת מתן תורה. הכלל, כי הרמב"ן פירש על הפסוק (שיר השירים ב, ז) אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, כשמגיע אל אדם אהבת הבורא או יראת הבורא ברוך הוא אזי תיכף יעשה מצוה ואז בזה מביא אהבה ויראת הבורא בצמצום, כי כל זמן שלא עשה מצוה יש לו מלחמות אבל כשעושה עם זה היראה ואהבה מצוה אזי מביא בצמצום ובטל ממנו כל המלחמות. והנה מצוה שעושה הוא כמו כלי שתנוח בו זה התעוררות שמגיע לו מלמעלה זהו עד שתחפץ כי החפץ הוא כלי עיין שם ברמב"ן. והנה ישראל במעמד הר סיני שם היה להם התעוררות מאהבת ויראת הבורא ברוך הוא וצריך להיות דבר שיצמצם בו התעוררות היראה ואהבה. והנה מבואר בגמרא (קידושין לט:) כל היושב ואינו עובר עבירה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצוה, והיינו כשמגיע לו איזה עבירה והוא אינו עושה ונמצא כיון ששמרו ישראל את המצות בשעת מתן תורה ולא נגעו בהר סיני אז צימצמו היראה ואהבת הבורא ברוך הוא שהיה להם בשעת מתן תורה, כי נחשב להם כאילו עשו מצוה, כי כל דבר צריך להיות לו צמצום העולם השרפים כמדריגתם ועולם החיות כמדריגתם וכן עד עולם עשיה. ועל זה אמר הקדוש ברוך הוא ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות כו'. ועל זה הטעם נקרא שבועות עצרת, כי האהבה ויראת הבורא זה השיגו קודם מתן תורה בערב יום טוב כמאמר חכמינו ז"ל וישב משה את דברי העם אל ה' כו' ויאמרו כל אשר דיבר כו'. והנה בשעת מתן תורה עצמו ששמרו המצוה כנ"ל צמצמו היראה והאהבה כנ"ל, ועל זה הטעם נקרא עצרת מלשון עצור. והנה יש כבוד נברא וכבוד נאצל. כבוד נברא, היינו מה שהעולמות משיגים גדולת הבורא ברוך הוא מהחלק שהוא מצומצם בעולמות, והיינו מה שהעולמות נותנים לו כבוד וגדולה ממה שמצמצם בעולמות. וכבוד נאצל, מה שהעולמות משיגים ונותנים לו כבוד וגדולה כביכו"ל ממה שלא נצמצם עדיין בעולמות. וזה באמת אי אפשר להשיג, כי אם ביום טוב ובפרט ביום טוב של עצרת שבו יש התגלות ממתן תורה כנאמר אתה נגלית בענן כבודך, כי זה שאי אפשר להשיג נקרא ענן לשון חושך, שאין שם התגלות בכל עת וזהו שהשמות מכ"ד קשוטי כלה שני אותיות אחד נקד בניקוד קמץ ואחד נקד בניקוד קבוץ שהוא נקרא שורק, כי שורק הוא לשון אשרקה (זכריה י, ח) אשר הוא מושג והוא הנקרא כבוד נברא מה שהעולמות נותנים לו כבוד וגדולה ממה שהוא מצומצם בעולמות. וקמץ, הוא לשון סתום הוא כבוד נאצל מה שלא נצמצם עדיין בעולמות והכל מושג לישראל ביום טוב זה של מתן תורה: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Exodus 19,21.**“lest some of the people will break through ‎in their intense desire to see and many of the people will fall ‎victim.”**This was the negative commandment G’d had ‎uttered in connection with the giving of the Torah. In his ‎comments on Song of Songs 2,7 ‎אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד ‏שתחפץ‎, ”do not wake or arouse love until it please!,” According to our author, Nachmanides comments that when ‎man attains the level of loving the Creator, or being in awe of ‎Him, he will feel the need to immediately express this by ‎performing a commandment. [None of the sources at my ‎disposal have this comment by Nachmanides, especially not in his ‎commentary on Song of Songs, annotated by Rav Chavell and ‎published by Mossad Harav Kook. Ed.]‎ As a result of this *mitzvah* performance by the person in ‎the grip of religious enthusiasm either through love for G’d or ‎through awe of Him and reverence for Him, G’d will practice ‎צמצום‎, a form of condensation of G’d’s Omnipresence to allow for ‎the creatures in the physical world to develop without ‎experiencing constant tension between the good and the evil ‎urge. The commandment performed by the person who had ‎experienced an overwhelming religious impetus may then be seen ‎as a vessel within which the awakening love for G’d reposes. The ‎Talmud in *Kidushin* 39 states that anyone sitting idle, ‎reposing, and not being guilty of committing a transgression of a ‎law in the Torah is considered as if he had performed a positive ‎commandment. What is meant is not idleness *per se*, but ‎idleness in face of the evil urge trying to get him to commit a ‎transgression. Seeing that during the days preceding the giving of ‎the Torah the Israelites all restrained themselves by not trying to ‎break down the fence, they acquired the merit of having ‎performed a positive commandment. This is also the reason why ‎one of the names of the *Shavuot* festival is ‎עצרת‎, “festival of ‎restraint.” The root of that word, i.e. ‎עצור‎, means to stop, restrain ‎oneself) (intransitively), There are two types of ‎כבוד‎, honour, ‎glory. One type is original, i.e. the honour bestowed on His worlds ‎by the Creator, and the reflected glory, ‎כבוד נאצל‎ the reflected ‎glory. The creatures, i.e. the universes who have had bestowed ‎glory on them by the Creator had received this from the Creator ‎in His capacity of limiting Himself, “downsizing” Himself in order ‎to give more “freedom” to them. כבוד‎, “honour or glory, exists on two levels. 1) It can be ‎‎“original” i.e. emanating from the Creator directly, or it can be ‎secondary, ‎נאצל‎, in the parlance of the Kabbalists. Original ‎‎“honour” is what the various “worlds” have received from the ‎Creator Who has already downsized Himself in order to give more ‎‎“freedom” to His creatures. This “downsizing” of G’d *vis a ‎vis* His creatures occurs both in the celestial spheres as well as ‎in the terrestrial regions. In the celestial spheres G’d did not ‎‎“downsize” Himself as much relative to the ‎חיות‎, the highest ‎ranking group of angels, as He did *vis a vis* the ‎שרפים‎, a ‎lower raking group of angels. Similarly, on earth, G’d’s ‎‎“downsizing” is more pronounced *vis a vis* the common ‎people, and least pronounced *vis a vis* Moses. This is why ‎we find the Torah (verse 24) allowing Moses to ascend the ‎mountain, the elders and Aaron to accompany him all the way to ‎the base of the mountain, whereas the people at large had to ‎stop a greater distance away from the mountain. Any “honour” ‎shown by His creatures to G’d during the weekdays is perceived as ‎directed at the part of the Creator which has voluntarily ‎‎“downsized” itself. Secondary “honour,” is the honour bestowed ‎by G’d’s creatures on Him on the Sabbath days or on the festivals ‎when it is aimed at the Creator in His more manifest glory prior ‎to His having downsized Himself. Due to our preoccupations on ‎weekdays with mundane tasks, unavoidably, we cannot bestow ‎the kind of “honour” or “glory” on the Creator that we are able to ‎on days when we are predominantly preoccupied with the needs ‎of ours souls, with spiritual concerns. On the day when G’d gave ‎us the Torah, we were able to give Him this “glory” more so than ‎on any previous or subsequent day, as through the three days of ‎preparation for that revelation we had been transported to a ‎higher spiritual level. This is the meaning of the opening line in ‎the section known as *zichronot* in the *Mussaph* prayer ‎on *Rosh Hashanah*, ‎אתה נגלית בענן כבודך‎, “You have been ‎revealed in the cloud of Your glory, etc.” The term ‎ענן‎, “cloud,” ‎describes something that cannot be found, as one cannot locate ‎something shrouded in darkness. ‎[At this point the author refers to a concept known ‎Iss ‎כ'ד קישוטי כלה‎, “24 bridal decorations.” (the “bride” alluding to ‎Israel as G’d’s bride when it received the Torah) The subject has ‎been written up by Rabbi Moshe Chayim Luzzato, Pdua, Italy, ‎‎(1707-to Acco, 1747) author of the world famous mussar ‎‎*sefer* ‎מסילת ישרים‎, “the path of the Just,” and many other ‎books. It appears that the well known book *Tikkun leyl ‎Shavuot*, read on the night of *Shavuot*, by many people ‎who spend the whole night studying in preparation for a re-‎enactment of the day the Torah was given, is patterned on this ‎concept. Briefly, it is a text comprising the first three verses of ‎any of the 24 books of the Bible, as well as the last three verses, ‎also the first and last *Mishnah* of each tract of the Talmud. ‎It also contains portions of the *sefer yetzirah* and the ‎‎*Zohar*. The number “24” does not only refer to the 24 books ‎of the Bible, but also to the Hebrew alphabet (22 letters) and two ‎vowels that are spelled in different ways, and accordingly may be ‎added as part of the alphabet. (if I understand correctly.) By ‎devoting that whole night to Torah study we are bestowing glory ‎on *Hashem* in the most appropriate and profound manner, ‎a ‎כבוד‎ that is comparable in quality to the ‎כבוד נברא‎, “the ‎original” glory bestowed by G’d on His creatures. For more on the ‎subject of these vowels and their deeper significance, see: ‎http://ramhal.net/]‎ Our author draws our attention to *Zecharyah* 10,8 ‎where he understands the words ¬‎אשרקה להם‎ as a derivative of the ‎vowel ‎שורוק‎, meaning calling out loudly to someone, whereas the ‎vowel *kametz,* would indicate the reverse, i.e. something ‎withheld, hidden, locked in.? Be that as it may, on the festival of ‎Shavuot, symbolizing the giving of the Torah the Jewish people ‎are on an abnormally high spiritual level, and they demonstrate ‎this by studying the entire holy texts in an abbreviated version.‎ ‎ ‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 17 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 17](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/17) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים (שמות כ, ב). עיין רש"י מבית עבדים. והנראה, כי זה שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל אחר יציאת מצרים ולא נתן להם התורה קודם ואחר כך יוציאם ממצרים, כי הכלל זה שעובד מיראה נקרא בבחינת עבד והעובד מאהבה נקרא בבחינת בן ונמצא אם היה נותן להם קודם יציאת מצרים אז היו ישראל מקבלים התורה מחמת יראה, כי אם חס ושלום לא יקבלו התורה לא יוציא הקדוש ברוך הוא אותם ממצרים והיה להם בחינות עבד לזה הוציא הקדוש ברוך הוא אותם ממצרים קודם ואחר כך קבלו התורה בוודאי קבלו ישראל התורה מאהבה והם בבחינת בן. וזהו אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ועתה אני נותן לך התורה. והוצאתיך מבית עבדים, שלא יהיה כבחינת עבד, כי אם בחינת בן: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Exodus 20,2 **I am the Lord your G’d Who has taken you out ‎of the land of Egypt from the house of slavery.”** On ‎the expression ‎מבית עבדים‎ “from the house of slaves,” *Rashi*, ‎quoting the *Mechilta*, says that it refers to Pharaoh’s palace ‎where they were slaves. The basis for this exegesis appears to be ‎that G’d did not give the Torah to the Jewish people until after ‎the Exodus from Egypt because there is a difference between ‎keeping the Torah out of fear (of punishment) and keeping the ‎Torah out of love for G’d. People who keep the Torah out of a ‎feeling of love for G’d are called: ‎בן‎, “son,” as in ‎בני ישראל‎, “the ‎Children of Israel,” whereas people keeping the Torah out of fear ‎are still considered ‎עבדים‎, “slaves.” Had the Israelites received the ‎Torah prior to their redemption from Egypt they would have ‎accepted it out of fear, so that G’d could not have taken them out ‎of Egypt legally, as they “belonged” to the Egyptians, having been ‎their slaves. Having received the Torah after the Exodus, when ‎they were free men, they certainly had not been under duress in ‎accepting it, but had done so out of love for the G’d Who had ‎redeemed them. G’d therefore is explaining in the verse above ‎that the time had come now when He was able to give them the ‎Torah in their capacity of their being His children.‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 18 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 18](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/18) אנכי ה' אלהיך. ואמרו רבותינו ז"ל (שבת קה.) אמירה נעימה כתיבה יהיבה. הכלל, כי צריך האדם לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד. והנה אי אפשר לאדם לדבק מחשבתו תמיד לה', רק הכלל הוא כשאדם עובד כדי לעשות נחת רוח ותענוג להבורא יתברך אז זה התענוג בעצמו מעורר אותו לדבק מחשבתו להבורא יתברך. והנה אמירה היינו דיבור והוא אינו תמיד, אבל מה שהוא כתוב בכתב הוא תמיד. וזהו הרמז אמירה נעימה מה שאדם עובד את הבורא יתברך כדי לעשות לו תענוג, כי נעימה הוא לשון תענוג כתיבה יהיבה זה הוא לו תמיד לעורר אותו בכל רגע לדבק מחשבתו להבורא יתברך: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Another angle of the words: ‎אנכי ה' אלוקיך‎. Our sages in ‎‎*Shabbat* 105 state: “the word ‎אנכי‎ in this verse is an ‎acronym, i.e. composed of the respective first letters in the ‎statement: ‎אמירה נעימה כתיבה יהיבה‎, “a pleasant and benevolent ‎utterance was enshrined in written form.”‎ We have a rule first postulated by David in psalms 16,8 that a ‎person should at all times consider himself as facing the Lord, i.e. ‎שויתי ה' לנגדי תמיד‎, “I am ever mindful of the Lord’s presence;” it is ‎difficult, or even impossible to formulate this rule as an ‎imperative, as it is impossible for mortal man to constantly live ‎up to such a lofty ideal. The rule of which we spoke therefore ‎means that when a person serves the Lord in order to provide the ‎Lord with pleasure and satisfaction, the fact that he has done so ‎awakens in him the feeling that G’d is all-present at all times.‎ The word ‎אמירה‎ we have quoted from the Talmud in ‎‎*Shabbat* 105 is another word for the word ‎דבור‎, speech, ‎word, which by definition is not something that is ongoing ‎without interruption, i.e. ‎תמיד‎. On the other hand, once words ‎have been written down they assume constancy as they are ‎constantly available to be referred to. This is what the Talmud ‎alluded to when saying: ‎אמירה נעימה‎, “the words spoken by people ‎worshipping *Hashem* are pleasant as they are intended to ‎cause Him pleasure;” the word ‎נעימה‎ being an alternate for the ‎word ‎תענוג‎. The words ”‎כתיבה יהיבה‎” that form the second part of ‎that saying, refer to the constancy of the impression left by these ‎words being due to their arousing the feeling in the worshipper ‎that G’d’ is all present at all times.‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 19 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 19](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/19) או יבואר, אנכי ה' אלהיך, עיין ברש"י ואיתא במדרש בים נגלה להם כבחור, ובמתן תורה נגלה להם כזקן. הכלל, על דרך משל אב אוהב את בנו וכשהאב עושה איזה דבר והבן אומר לאביו עשה למעני כך אז מחמת אהבתו את הבן מאוד עושה רצון הבן נמצא מחמת אהבה עושה את עצמו בבחינת הבן, דהיינו כמו שהבן רוצה אבל אם לומד עמו שכל בזה צריך לעשות כפי שכלו כדי שיבין הבן ולא כמו שרוצה הבן. כך הבורא ברוך הוא ברא הכל וברא את הים, אבל ישראל היו אומרים שצריך להם להיות הים יבשה והיה צריך הבורא ברוך הוא וברוך שמו להראות את עצמו כביכו"ל בבחינות בן כמו שהבן רוצה, והיינו מה שאמרו שנדמה להם כבחור, דהיינו בחינת בן. אבל בהר סיני כשעמדו ישראל במתן תורה היה צריך הבורא לתת התורה לישראל והיה צריך לעשות כמו שהוא רוצה כנ"ל, והיינו כזקן שנדמה להם כזקן ויושב בהוראה וקל להבין: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Another way of understanding the words: ‎אנכי ה' אלוקיך‎, can ‎be understood after a look at *Rashi*, who says that the fact ‎that G’d appears in different facets is no reason to assume that ‎each facet belongs to a different Being, (based on *Pessikta ‎rabbati* 21; where we are told that whereas when G’d appeared ‎to the Israelites as a Warrior battling the Egyptians, their ‎perception of Him was as His being a young man at the height of ‎His vigour, whereas at the revelation at Mount Sinai they ‎perceived Him as an aged scholar). The reason is that Torah ‎emerges from the mouth of the mature, as we know from Job ‎‎12,12, ‎בישישים חכמה ואורך ימים‎, “wisdom is in the aged and ‎understanding in the long lived.” Seeing that G’d was aware that ‎the Israelites at the bottom of Mount Sinai viewed Him from a ‎different perspective than how they had viewed Him at the time ‎of the Exodus, He reassures them by saying that He is the same ‎G’d Who had taken them out of Egypt.‎ However, when the father studies a subject requiring ‎intelligence with his son, instead of the father adjusting to his ‎son’s level, the father must try and raise his son’s level to that of ‎his own. The easiest way to achieve this is for the father to adopt ‎the mien of an aged experienced scholar, whose life experience ‎qualifies him to be the mentor of a son many years his junior. ‎This is what the author of *Pessikta rabbati* had in mind ‎when describing G’d as a young vigorous warrior at the time of ‎the Exodus, but appearing as an aged sage at the revelation at ‎Mount Sinai.‎ The above quoted statement that G’d appeared to the ‎Israelites as a young and virile warrior at the time of the Exodus, ‎whereas He appeared as mature sage at the time of the revelation ‎at Mount Sinai, can also be understood differently, in terms of the ‎different degrees of ‎צמצום‎ “downsizing,” that G’d resorts to ‎depending on which of His creatures He is dealing with.‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 20 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 20](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/20) ובאופן אחר יבואר מאמר חכמינו ז"ל בים סוף נגלה להם כזקן, דהנה השם יתברך מצמצם עצמו בהעולמות אמנם בים סוף שהיה שם שינוי הטבע ולא היה מתלבש אז בהעולמות וראו השם יתברך בלי שום לבוש ובמתן תורה התלבש השם יתברך עצמו כפי שיעור שהעולמות יהיה יכול לקיים. והנה לבוש מרומז בכתבי האר"י ז"ל בבחינות שערות וזהו בים סוף נגלה להם כבחור, בלא שערות בלא שום לבוש שהיה מתלבש בעולמות. ובמתן תורה נגלה כזקן, דהיינו שערות שנגלה להם בלבוש שהתלבש בעולמות. וזהו הרמז בדברי רבותינו ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, כי יחזקאל וכל הנביאים ראו השם יתברך כביכו"ל בהתלבשות בעולמות כפי שיעור העולמות ובים ראו כולם השם יתברך כביכו"ל בלא לבוש אמנם במתן תורה היה צריך להתלבש כדי שיבינו בני ישראל את התורה. וזהו אתה נגלית בענן כבודך, פירוש בלבוש וצמצום אורו הגדול, כי ענן הוא בחינות חשכות מורה על צמצום אורו ומבאר למה הוצרך לזה על זה אמר על עם קדשך לדבר עמם, רצה לומר שהוצרך לדבר עמהם שיוכלו אז להבין דבוריו הקדושים ודו"ק: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** At the sea of reeds, when G’d did not wrap Himself in ‎protective “clothing” in order for the brilliance of His ‎manifestation in the world not to become intolerable for His ‎creatures, the result was the destruction of Pharaoh and his ‎armies. This is usually the result when G’d works supernatural ‎miracles.‎ At Mount Sinai, during the giving of the Torah, G’d draped ‎Himself in “cloud” so as to ensure that the people present would ‎not come to harm through this experience. This interpretation is hinted at in *Mechilta B’shalach 2*, ‎when the author writes that while at the sea of reeds a lowly ‎maidservant was able to experience prophetic insights not ‎granted to one of the greatest prophets, Ezekiel. Clearly, the ‎implication is that Ezekiel and the elders of his generation were ‎only granted prophetic insights of the kind described by our sages ‎as seeing a manifestation of G’d through the prism of His worlds, ‎not directly. At the sea of reeds, the Israelites, all of them were ‎granted a glimpse of the glory of G’d while He was not wearing ‎‎“protective” clothing, to shield His subjects from coming to ‎harm. If G’d were to have appeared to the people in a similar ‎manner at the time of the revelation at Mount Sinai, they would ‎not have understood the words of the Torah. This is what the ‎liturgist had in mind when he wrote: ‎אתה נגלית בענן כבודך‎, “You ‎were revealed in a cloud masking Your glory.” [The ‎composer of this ‎פיוט‎, liturgical poem, lived before Maimonides ‎already as Maimonides knew it as an integral part of the ‎‎*Mussaph* prayer on Rosh Hashanah. Ed.]‎ ‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 21 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 21](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/21) או יבואר מאמר חכמינו ז"ל בים סוף נגלה להם כבחור ובמתן תורה כו', שמא תאמר כו' תלמוד לומר אנכי. להבין זה הכלל הלא מדת בחרות מורה על שקלי וטרי, כלומר שעדיין אין דעתו מיושבת במדה אחת. והנה בשעת קריעת ים סוף היה שם שני מדות. מדה של חסד על ישראל ומדה של דין על פרעה ועל עמו. ומדת זקנה מורה על דעה מיושבת במדה אחת במדת חסד. ובאמת במתן תורה לא היה שם רק חסד על ישראל ועל כל העולם כמאמר חכמינו ז"ל (שבת פח:) ונתמלא כל העולם כולו בושם. ובאמת מה שהקדוש ברוך הוא עושה דין ברשעים הוא רק בשביל לעשות ולהראות חסדו לישראל עמו. וזהו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אף על פי ששם היה דין אף על פי כן העיקר היה חסד. וזהו אנכי כו', אנכי היום בזה המדה אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי שם גם כן היה הכל חסד: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Another attempt at explaining the line commencing with ‎אנכי ‏ה' אלוקיך אשר הוצאתיך וגו'‏‎; when the Talmud compared G’d as in a ‎state of youth at the time of the Exodus and as resembling an old ‎man at the time o the giving of the Torah only seven weeks later, ‎the expression “youth,” may have been used to remind the reader ‎of when he himself was young, i.e. had not yet formulated for ‎himself a mature philosophy of life, vacillating between different ‎enticements life seemed to offer. At the time of the splitting of ‎the sea, G’d employed two different and opposing approaches to ‎man at the same time. He related to the Jewish people with ‎מדת ‏החסד‎, the attribute of loving kindness, whereas to the Egyptians ‎he related with His attribute of Justice. The attribute called ‎זקנה‎, ‎‎“old age,” is another name for the attribute we know as the ‎attribute of loving kindness, ‎חסד‎. At the time when the Torah ‎was being given to the Jewish people- according to the Talmud, ‎‎*Shabbat 88*, the entire universe is reported to have been ‎bathed in pleasant fragrances. G’d wishes us to know that even ‎when He was forced by circumstances to resort to employing His ‎attribute of Justice, as when He punished the Egyptians, this too ‎was an aspect of the attribute of loving kindness as when G’d took ‎the Jewish people out of Egypt. ‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 22 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 22](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/22) או יבואר, אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. הרמב"ן הקשה מפני מה לא אמר אנכי אשר בראתי שמים וארץ. ונראה לתרץ, דהנה זה הכלל גדול בעבודת הבורא יתברך שמו שאנחנו בני ישראל מחויבים להאמין בב' תורות בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה שכולם ניתנו מרועה אחד. והענין הב' תורות תורה שבכתב מסר לנו על ידי משה עבדו נאמן ביתו מכתב חרות על הלוחות באש שחורה על גבי אש לבנה, ותורה שבעל פה מה שנמסר למשה רבינו עליו השלום על פי פירושה כל שתלמיד ותיק עתיד לחדש. נמצא שעיקר תורה שבעל פה ניתנה לנו כפי מה שהצדיקים שבדור יפרשו את התורה כן יקום. וזה כח הגדול שמסר לנו הבורא ברוך הוא מחמת אהבתו ובחירתו לעמו ישראל וכפי רצונם מהתורה כך מתנהגים כל העולמות. וזהו מה שאמרו חכמינו ז"ל (מועד קטן טז:) הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והצדיק מבטלה. וזהו מי שעובד להבורא ברוך הוא וברוך שמו בגין דאיהו רב ושליט. וידוע מאמר חכמינו ז"ל שבמתן תורה נגלה להם כזקן, וביציאת מצרים נגלה להם כבחור. והענין הוא כך, ששני בחינות יש בעבדות הבורא ברוך הוא, יש מי שעובד להבורא ברוך הוא בגין דאיהו רב ושליט ואינו משים על לבו הטובות והחסדים מה שהשם יתברך ברוך הוא משפיע עליו, כי כל הטובות וכל התענוגים כלא נחשבו נגד תענוג עבדות הבורא ברוך הוא שהוא עובד למלך גדול ואדיר כזה אשר אלף אלפים ישמשוניה ואין שיעור למרכבות כבודו וזהו נקרא מוחין דגדלות שעובד להבורא ברוך הוא בגדלות השכל. ויש מי שעובד להבורא ברוך הוא מחמת שמשפיע עליו חסדים ושפע רב וזהו נקרא מוחין דקטנות שעובד להבורא ברוך הוא בקטנות השכל ולכן ביציאת מצרים שראו הניסים והנפלאות מה שעשה להם השם יתברך ברוך הוא שלקה להמצריים בעשר מכות ונס דים סוף וביזת הים אז עבדו להשם יתברך במוחין דקטנות. וזהו על הים נגלה להם כבחור בשכל קטן, ובמתן תורה שבמעמד הר סיני פסק זוהמתן, ולא היה נחשב אצלם שום תענוג עולם הזה עבודת הבורא ברוך הוא ועיקר עבודתם היתה להבורא ברוך הוא בגין דאיהו רב ושליט, וזהו מוחין דגדלות שעבדו להשם יתברך בשכל גדול. וזהו במתן תורה נגלה להם כזקן, שיש לו שכל גדול. ומטעם זה לא נכתב אות טי"ת בדברות ראשונות, כי אות טי"ת מרומז על טובות ובשעת דברות ראשונות היה נשמות ישראל זכים וברורים שלא היה נחשב לכלום שום טובות ותענוגים נגד תענוג עבודתו יתברך ויתעלה זכרו לנצח נצחים מפני שהיו בבחינת מוחין דגדלות וכנ"ל. וכל מי שעובד להשם יתברך במוחין דגדלות אין לו שום מורא ופחד מכל המאורעות שבאות עליו, כי אף על פי שלפי הנראה הוא צרה אך בתוך מחשבתו ולבו הוא אינו נחשב אצלו לצרה, כי לבו נכון ובטוח שבוודאי לא יגיע לו שום נזק אך בחוץ לפי הנראה הוא צרה. ומי שעובד להשם יתברך במוחין דקטנות אזי כשבא עליו איזה מאורע מן המאורעות אזי נופל עליו פחד גדול שאפילו במחשבתו ולבו האי גברא בהאי פחדא יתיב ועל ידי זה מתגבר עליו כח החיצונים שהוא תחת ממשלתם וכשהם מתגברים עליו אזי הוא תחתם: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Another exegesis of why G’d commenced the Ten ‎Commandments with the declaration that He had taken the ‎Jewish people out of Egypt, instead of first telling them that it ‎was He Who had created the universe, a question Nachmanides ‎has already raised. Perhaps the answer to this question is related ‎to the overriding rule governing Judaism is that we must believe ‎in two Torahs, the written and the oral Torah, the Torah that had ‎been communicated to Moses orally The written Torah was ‎transmitted to us by Moses, G’d’s trusted servant. It is referred to ‎by our sages as a “letter engraved on the Tablets in black fire on ‎white fire.” The oral Torah that had also been given to Moses is ‎comprised of the “explanatory notes” ‎ Any mature scholar who is able to “reveal” a new aspect of ‎the Torah, one that had been forgotten by one and all for some ‎reason, is entitled to feel that he has had a direct part in revealing ‎the Torah to our people. (Compare Jerusalem Talmud*Peyah* ‎‎2,6) This is a tremendous power that G’d has granted to us, i.e. ‎that the righteous people who will in different generations reveal ‎these “new” aspects of the Torah will become an integral part of ‎the Torah. The fact that G’d gave us (the representatives of Torah ‎exegesis ) this power is evidence of how much He loves His ‎people, according to the degree of love they have shown for His ‎Torah. This is also the meaning of the Talmud in *Moed ‎Katan* 16 where G’d is described as issuing various decrees, but ‎the *tzaddik* in his generation “annulling” such decrees. ‎There are two different categories of serving *Hashem*. One is ‎based on the creature being aware of the supremacy of the ‎Creator as alluded to by the *Pessikta rabbati* we quoted that ‎at the time of the revelation on Mount Sinai, G’d appeared to the ‎people as a venerable sage, whereas at the time of the Exodus He ‎appeared to them in the guise of a youthful but powerful warrior. ‎If one serves the Lord because of one’s recognition of His ‎superiority in all things, then any largesse of G’d one experiences ‎on earth is so meaningless to the servant of *Hashem* that it ‎does not influence the worshipper at all; this attitude is described ‎variously by our sages as serving and worshipping G’d with ‎מוחין ‏דגדלות‎, “a mature intellect.” The second category of servants of the Lord are the ones ‎motivated by awareness of G’d’s largesse for His creatures, by ‎proof of G’d’s rescuing His servants from dangerous and ‎intolerable situations. Examples of this kind of serving the Lord ‎are the Children of Israel at the sea of reeds, or whenever they ‎were in need of something that could be expected to be supplied ‎only by supernatural means, by a miracle orchestrated by the ‎Creator. People serving G’d from such motivations are described ‎as serving Him due to ‎מוחין דקטנות‎, “immature intellectual ‎development.” The interesting fact that during the entire ‎paragraph dealing with the giving of the Torah, the letter ‎ט‎, an ‎allusion to ‎טובות‎ G’d’s largesse, does not even occur once, serves ‎as a reminder of the lofty intellectual and spiritual level of the ‎people at that time, a level that enabled them to relate to their ‎Creator without the slightest concern for their physical needs. ‎Anyone serving the Lord based on ‎מוחין דגדלות‎, “intellectual ‎maturity,” also does not fear any phenomenon in the universe ‎considered threatening by other inhabitants of our universe. ‎Such people have so much confidence in their Creator that they ‎can concentrate exclusively on trying to please Him without ‎petitioning Him for anything. This is in total contrast to people ‎serving the lord based on less lofty motivations; such people, as ‎soon as they perceive any development in their habitat that ‎appears threatening to them personally, or to their families, ‎become filled with fear; as soon as they have given way to such ‎feelings, the evil urge can target them with a chance of success ‎seeing that they have not attained the spiritual level that would ‎make them immune to the efforts of the evil urge to make them ‎turn to more visible symbols of succor, although there are none ‎such unless they had been pointed as such by the Creator. ‎‎[If Esther and Mordechai turned to King Achashverosh for ‎help, they had prayed that this man would prove to be G’d’s ‎instrument of the Jewish people’s salvation. Ed.]‎‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 23 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 23](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/23) וזהו כוונת דוד המלך עליו השלום בהלל המצרי שאמר (תהלים קיח, י) כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם סבוני גם סבבוני בשם ה' כי אמילם, דקשה הכפל. ומה גם שבפעם השני אמר גם סבבוני מהו גם. אך לדרכינו יובן שפיר, שדוד המלך עליו השלום אמר כל גוים, כל המאורעות שבאו עלי. מן האומות סבבוני, הם היו רק סובבים אותי מבחוץ אבל במחשבתי לא היה לי שום מורא ופחד מזה, כי היה לבי נכון ובטוח שהשם יתברך יכרית אותם מעלי ויציל אותי מן המאורע. וזהו בשם ה' כי אמילם, כי דוד המלך עליו השלום היה תמיד עובד השם יתברך במוחין דגדלות אבל לפעמים כשנפל ממדריגתו ועבד להשם יתברך במוחין דקטנות אזי כשהיה בא אליו איזה מאורע נפל עליו פחד גדול גם במחשבתו. וזהו סבוני, לפעמים בא אלי איזה מאורע מן האומות גם סבבוני הסביבה היה בי ממש כי נפלתי ממדריגתי והייתי מרגיש הסביבה במחשבתי כי נפל עלי פחד ומורא. ואף על פי כן בשם ה' כי אמילם, בטחתי בחסד עליון שיכרית כל הקמים עלי ויוציאני מצרה לרצה. ומזה הטעם כתבו הפוסקים ששבת שלפני פסח קורין אותו שבת הגדול, על שם נס הגדול שנעשה בו שפסח מצרים מקחו מבעשור וקשרו אותו בכרעי המטה ושואלים המצריים למה זה לכם, והשיבום לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו והיה שיניהם קיהות על זה ששוחטין את אלהיהם. ולכאורה יש להבין מפני מה יחסו וקראו לזה הנס גדול יותר משאר ניסים, וכי לא היו ניסים גדולים יותר מזה הנס והא נס דקריעת ים סוף ושאר ניסים שעשה השם יתברך עם עמו ישראל היו יותר גדולים מזה הנס. אך רמזו לנו שישראל בעת הזאת עבדו להשם יתברך במוחין דגדלות וכל מי שעובד להשם יתברך במוחין דגדלות אזי אין לו שום מורא ופחד מכל איזה מאורע שבא עליו כאשר ביארנו למעלה ולזה קראו אותו נס גדול שנעשה בגדלות השכל שלא היה להם שום מורא ופחד מן המצריים אף על פי שהיו רוצין לשחוט את אלהיהם: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** When David in psalms 118,11, part of the *hallel ‎hamitzri*, repeats the words ‎סבוני גם סבבוני בשם ה'‏‎ “they beset ‎me, they surround me; by the name of *Hashem* I will surely ‎cut them down;” the word: ‎גם‎, “also,” seems problematic. ‎According to what we have just explained, David’s wording is ‎quite easily understood. When David (verse 10) first spoke about ‎all the nations surrounding him being his mortal enemies, he ‎dismissed this threat more or less, as it was only an external ‎threat; his own personality not having succumbed to fear. At that ‎point he had been certain that G’d would take care of him as he ‎had considered himself a loyal servant of the Lord. This is why he ‎had added the words: ‎בשם ה'‏‎, “by the name of the Lord;” he had ‎considered himself as having served the Lord with a mature ‎intellect. Upon reflecting further, he had realized that he had not ‎always served the Lord on such a lofty level, but from time to ‎time had had a relapse to a lower intellectual level, that of ‎מוחין ‏דקטנות‎. On such occasions he had experienced “real” fear. This is ‎what he had in mind when he repeated the words ‎סבוני גם סבבוני‎, ‎i.e. he had really filled encircled, not knowing how to escape the ‎fate that appeared to threaten him. If, as we see from the lines ‎following this, G’d had miraculously extricated him from all the ‎dangers threatening him, he realised that he had every reason to ‎be especially grateful for an escape that he may not have merited ‎due to his own accumulated merits.‎ The considerations just described may have provided the ‎background to a custom mentioned in *Shulchan Aruch Orach ‎Chayim* 430 that the Sabbath preceding the Passover festival is ‎called ‎שבת הגדול‎, “the great Sabbath,” in commemoration of the ‎great miracle that occurred during the four days between when ‎the Israelites set aside the paschal lamb in preparation of ‎slaughtering it on the 14th of the month, as per the Torah’s ‎instructions in Exodus 12,6. They had been instructed to keep ‎watch over each person’s lamb to be sure that it was not ‎physically blemished, but even more so to demonstrate their faith ‎in G’d that although slaughtering a lamb which was a deity for ‎the Egyptians and therefore a provocation of their “masters,” ‎they were not deterred by the physical danger they were ‎exposing themselves to by doing this. Each Jewish household tied ‎their respective lamb to their beds, daring the Egyptians to do ‎something about this after they had told the Egyptians who ‎enquired about the meaning of this that this lamb would be ‎slaughtered at the command of the Jewish G’d on the evening of ‎the 14th of the month. In the event the Egyptians gnashed their ‎teeth but did not dare to take any countermeasures. ‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 24 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 24](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/24) ובזה מתורץ דהאיך נטלו את הפסח בעשור לחודש וקשרו אותו בכרעי המטה והיו אומרים למצריים שהם רוצים לשחוט לשם פסח, דהא מקודם לכן אמרו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו (שמות ח, כב) לעיניהם דייקא, שהיה להם פחד מחמת השגחתם שהיו משגיחין עליהם וכפי מה שבארנו למעלה הוא נכון דכשנכנסו אחרי כן במדריגות מוחין דגדלות לא היו משגיחין על השגחתם, כי היו במדריגה שלא היו מתיראין משום דבר וממשלת מצרים וגבורתם כלא נחשבו. ואפשר לומר שמפני זה ציוה להם השם יתברך שיקחו את הפסח בעשור לחודש כדי להכניסם במדריגה במוחין דגדלות. ובזה נבוא אל כוונת הכתובים במה שאמר יתרו למשה רבינו עליו השלום ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים עתה ידעתי כי גדול ה' כו', ולכאורה יש לדקדק כפל הלשון אשר הציל אשר הציל, וכי ב' הצלות היתה והלא הכל הוא הצלה אחת. ועוד מהו עתה ידעתי כי גדול. ויתישב על נכון דכבר ביארנו, כל מי שעובד להשם יתברך במוחין דגדלות אזי אין לו שום מורא ופחד מכל המאורעות שבאות עליו ואינו נכנע תחת הסטרא אחרא, כי אדרבה הוא מתגבר עליהם. וזהו כוונת ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, כפשוטו על הנס הגדול שהוציאם מצרה לרצה. ואשר הציל את העם מתחת יד מצרים, מתחת דייקא שהבורא ברוך הוא וברוך שמו הגביר חסדו על יראיו בשעה שהיו ישראל במצרים השפיע עליהם שכל גדול ועבדו להבורא ברוך הוא במוחין דגדלות ובזה יצאו מתחת יד מצרים שלא היו נכנעין תחתיהם וכנ"ל ולא היה שום פחד מהם. וזהו עתה ידעתי כי גדול ה', שעבדו להבורא ברוך הוא וברוך שמו במוחין דגדלות: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** One may be tempted to ask what was such a great miracle ‎about this, so much so that a day has been “named” in ‎commemoration of it? How could this miracle be compared to ‎G’d’s splitting the sea to enable the Jewish people to traverse it ‎dry footed, whereas the Egyptians in pursuit of them were ‎drowned one and all? The answer is that on these four days the ‎Jewish people served the Lord from considerations that we have ‎described as ‎מוחין דגדלות‎, an intellectual maturity, i.e. totally ‎fearless, not motivated by selfish considerations at all, not like at ‎the sea of reeds when they were all afraid for their lives. If we ‎needed proof of the “maturity” of the Jewish people at that time ‎we need only look at Exodus 8,22 where Moses and Aaron in ‎response to Pharaoh expressing willingness to let the Israelites ‎sacrifice to their G’d inside Egypt, responded by saying: ‎הן נזבח ‏את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?‏‎, “Surely if we are to sacrifice a ‎deity of the Egyptian people before their very eyes they will stone ‎us to death?” Clearly, even Moses was convinced that at that ‎stage the Jewish people would not be prepared to follow such ‎instructions even if he -were to issue them, as they would fear for ‎their lives. We have proof of how much the people had matured ‎between chapter 8 when they had not yet experienced the ‎Egyptians undergoing one plague after another. Clearly, from this ‎verse it is evident that the Israelites at the time Moses had been ‎appointed felt that they were under constant supervision by the ‎Egyptians and they would not have dared to do what is described ‎in Exodus 12.‎ It is not unreasonable to speculate that the reason why G’d ‎commanded them to take the intended paschal lamb already on ‎the 10th of the month and to do so publicly, was to enable them ‎to acquire the merit of this lofty level of faith in G’d. This brings ‎us to a better understanding of the meaning of Yitro’s words ‎reported in Exodus 18,9-11 ‎ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' ‏לישראל אשר הצילו מיד מצרים.ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד ‏מצרים ומיד פרעה אשר הציל את‎ ‎העם מתחת יד מצרים. עתה ידעתי כי גדול ‏ה' מכל האלוהים כי בדבר אשר זדו עליהם.‏‎, **“Yitro rejoiced about all the ‎good *Hashem* had done for Israel, that He had saved them ‎from the power of Egypt. Yitro said:** “blessed the Lord Who has ‎saved you from Egypt and the hand of Pharaoh. Now I know that ‎‎*Hashem* is the greatest of all deities, as He punished the ‎Egyptians in a manner befitting their sins.” ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 25 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 25](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/25) והנה כבר ביארנו שכל מי שעובד להשם יתברך במוחין דגדלות אזי כל העולמות מתנהגין על ידו וממשיך השפע לכל העולמות וכשהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה יש בידו כח לבטלה להמתיק הדינין מצרה לרצה. וזהו כוונת רבותינו ז"ל (שבת קה.) אנכי, נוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית. וידוע שהנפש הוא הרצון כמו (בראשית כג, ח) אם יש את נפשכם כו', וזה אנא נפשי כתבית, אני כתבתי רצוני, זהו תורה שבכתב. יהבית, זה תורה שבעל פה. ומסרתי רצוני לכם, פירוש לכם רשות לפרש כפי רצונכם וכפי רצונכם יתנהגו כל העולמות. ואם תאמר שחס ושלום יש לו להקדוש ברוך הוא כביכו"ל צער מזה מה שמנצחין אותו, לא אדרבה יש לו שמחה ותענוג גדול מזה כמבואר בחכמינו ז"ל מה עושה קודשא בריך הוא קא חייך ואומר נצחוני בני. ועוד מצינו לחכמינו ז"ל שאמרו לא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מנצחין אותו כו', אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן מנצחין אותו והוא שמח, וידוע שלשון נעימה הוא מתוק. וזהו מה שדרשו חכמינו ז"ל עוד אמירה נעימה כתיבה יהיבי מה שמסרתי רצוני לעמי ישראל שכפי רצונם יתנהגו כל העולמות הוא מתוק אצלי שיש לי מזה תענוג כמו שיש להאב תענוג מהבן כשהבן מנצח אותו ובשביל זה הזכיר השם יתברך מיציאת מצרים ולא אשר בראתי שמים וארץ, כי הזכרת הבריאה הוא רק להודיע שהוא קדמון לכל הקדומים ושהעולם מחודש אבל בהזכרת יציאת מצרים מה שאמר אנכי אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ניכר אהבתו לעמו ישראל. ובזה לימד דעת העם בכדי להכניס בלבם התלהבות לעבודתו יתברך שמו ויתעלה איך שהוציאם ממצרים מחמת אהבתו ובחירתו לעמו ישראל ומסר להם הכח והיכולת להמתיק הדינין מצרה לרצה ושעל ידם יתנהגו כל העולמות, כי המה נקראו בנים למקום ועל ידי זה יתלהבו לבם לעבודתו וזה עיקר גדול בעבדות הבורא. וזהו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ולכאורה על פני אין לו ביאור. ולדרכינו יובן שפיר, כיון דכל כך גדלה האהבה עד שקראתי אתכם בנים כנ"ל נמצא שאני שוכן בתוככם שאהבתי דבוקה בבני ועיקר חנייתי אצל בני לכשתעשה חס ושלום אליל אזי הוא כביכו"ל על פני ממש וכו' ודו"ק: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Careful analysis of ‎Yitro’s words will show that he spoke of two separate acts of ‎‎“saving” the Jewish people. Yitro had heard not only about the ‎physical salvation the Israelites had experienced but also about ‎the manner in which the spirit of the Jewish people, a people ‎downtrodden by many years of slavery, had been transformed in a ‎short space of time to being the most steadfast people, afraid of ‎no human force on earth.‎ This brings us to another nuance in the exegesis in Shabbat ‎‎105 according to which the word ‎אנכי‎ is an acronym for the words ‎אנא נפשי כתבית יהבית‎, “I Myself have written it and handed it ‎over.” We know that another meaning of the word ‎נפש‎ is ‎רצון‎, ‎will, desire, as in Genesis 23,8: ‎אם יש את נפשכם‎, “if it is your desire, ‎etc.” The word ‎אנכי‎ accordingly sums up G’d’s message that by ‎committing the Torah to writing, He had expressed His will, and ‎desire. By handing over this document to the Jewish people, He ‎had authorized them to interpret it and to guide their lives by ‎means of these interpretations. Upon hearing this daring exegesis some people might ‎consider that G’d had taken a great chance that His people would ‎exploit this authority to pervert the Torah by “being victorious” ‎over Him. The reverse is true, however. G’d is pleased when as a ‎result of our delving more deeply into the hidden parts of the ‎Torah we discover heretofore unknown aspects of it. We have it ‎on the authority of *Baba Metzia* 59 where in a *halachic* ‎discussion among the various sages one of them called upon G’d ‎to demonstrate that his opinion was the correct one, and he ‎wanted the wall to collapse to prove this and the wall really began ‎to bend, that the opposing scholar quoted Deuteronomy 30,12 ‎where the Torah is described as not being a possession of heaven, ‎i.e. ‎לא בשמים היא‎, to stop the wall from falling. A heavenly voice ‎was heard by the people present exclaiming that ‎נצחוני בני מצחוני‎, ‎‎“My children have triumphed over Me, My children.” [Students ‎of that episode in the Talmud will find that that there are also ‎other interpretations of that episode. Ed.] Another quotation ‎from the Talmud *Pessachim* 119 reads as follows: the ‎opening words in psalms 4 ‎למנצח בנגינות מזמור לדוד‎, translated ‎literally, as “a psalm to the victor by David,” that the point David ‎is making is that whereas in interpersonal relations the loser in a ‎competition is downcast, not so when the contestants are man ‎and G’d respectively. It is G’d’s nature to rejoice in His children ‎having prevailed over Him.” As proof of this interpretation the ‎Talmud there quotes: psalms 106,23 ‎ויאמר להשמידם לולי משה בחירו ‏עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית‎, “He had already said that he ‎would destroy them, had not Moses His chosen, confronted Him ‎in the breach to avert His destructive wrath.” This reflects ‎another interpretation on Shabbat 105 where the introductory ‎words of the Ten Commandments are described as ‎אמירה נעימה ‏כתיבה יהבה‎, (compare page 431) When a son wins a game of chess ‎against his father for the first time, the father derives great ‎satisfaction of having taught his son so well. Similarly, if during a ‎discussion on the meaning of a certain verse in the Torah, the ‎‎“son,” i.e. one of the Torah scholars, has shown outstanding skill ‎and understanding of the Torah’s deeper meaning, the author, ‎G’d, derives great satisfaction from this.‎ Coming back to why G’d did not introduce the Ten ‎Commandments with reminding the listeners that He was the ‎Creator and therefore had preceded every other phenomenon in ‎the universe, but stressing that He had taken the Israelites out of ‎slavery in Egypt, G’d did so because he wanted to be on record ‎concerning His love for His people. He was certain that by doing ‎this He would reinforce the people’s enthusiasm to serve Him ‎rather than any other so-called deities. By using a play on words ‎‎[in the Hebrew language, Ed.] our author ‎considers the whole episode between slavery-physical ‎redemption, and now spiritual redemption of the Jewish people, ‎as turning ‎צרה‎ into ‎רצה‎, “suffering and distress into joy and ‎happiness.” Henceforth the Jewish people are always referred to ‎as G’d’s children [even when errant children, Ed.] ‎This factor is an overriding consideration in our relationship to ‎G’d. This also explains that G’d chooses to “live,” i.e. be at home ‎among the Jewish people after they build a Sanctuary for Him ‎here on earth. If, in spite of this, the Israelites were ever to turn ‎to idolatry, this sin would be ever so much harder to atone for.‎ ‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 26 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 26](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/26) או יאמר, אנכי ה' אלהיך, ודרשו חכמינו ז"ל לפי שבים נגלה להם כבחור ובמתן תורה נגלה להם כזקן מלא רחמים, ושמא תאמר חס ושלום שתי רשויות, לכן אמר אנכי, אני הוא שהייתי בים ואני הוא במתן תורה. והנה צריך להבין מה זה שבים נגלה להם כבחור ובמתן תורה נגלה להם כזקן וכו' שתי רשויות כו'. להבין כל זה על פי מה דכתוב בכתבי האר"י ז"ל בחג הפסח הוא מוחין דקטנות ובחג השבועות הוא מוחין דגדלות. ואבינה לכם דבריו מה זה מוחין דקטנות ומוחין דגדלות. כי יש שני מדריגות צדיקים, יש צדיק שעובד להבורא ברוך הוא בשביל עולם הבא וזה הנקרא בספר המדע להרמב"ם שלא לשמה. ויש צדיק שעובד להבורא ברוך הוא לשמה, היינו שלא לשם טובתו רק לשמח את הבורא ולעשות לו נחת רוח. ושמא תאמר שמדריגה הא' לאו כלום היא, אינו כן, כי מי שהוא חכם יכול לעבוד הבורא ברוך הוא בשביל עולם הבא גם כן ותהיה העבודה לשמה, כי למשל יש בן קטן שאין לו דעת כשעושה לו אביו בגד נאה כשבא אצל אביו אינו בא רק להתפאר ולא לנחת לאביו ובן גדול שיש לו דעת הוא מכוון לבא אצל אביו מלובש בבגדים שעשה לו אביו כדי לנחת אביו, כי יש לו תענוג גדול מזה. וכן בנידון דידן מי שהוא בן חכם יוכל לעבוד לבוראו שלא לשמה, היינו בשביל עולם הבא ויהיה לשמה מחמת שכוונתו בזה שרוצה עולם הבא שיהא מלובש בבגדים נאים ויהא נחת רוח ושמחה בזה לאבינו שבשמים, כי להיפך חס ושלום אינו יכול לסבול צרות בנו אוהבו. וזהו כוונתם שמתוך שלא לשמה בא לשמה, היינו שרוצה כל הטובות בשביל שיהיה נחת רוח להבורא בזה ונמצא זה שעובד לטובתו שלא לשמה זה נקרא מוחין דקטנות, רצה לומר קטנות השכל כמו הבן קטן דלעיל שעושה רק לטובתו ומי שחננו ה' בבינה ומעלה השלא לשמה גם כן לשמה כנ"ל הוא נקרא מוחין דגדלות כמו הבן הגדול הנ"ל שעושה זאת בחכמה נפלאה ונמצא מוחין דקטנות הוא לבוש למוחין דגדלות כי בלא קטנות אין יכול לבא למוחין דגדלות: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Yet another way of understanding the line ‎אנכי ה' אלוקיך וגו'‏‎, ‎also based on *Pessikta Rabbati*, 21 portraying G’d at the sea ‎of reeds as appearing to the people in the guise of a young ‎warrior, whereas portraying Him as an aged venerable scholar ‎seven weeks later, might have given rise to the thought that two ‎different deities had appeared to the people on these two ‎occasions. By emphasizing the word ‎אנכי‎, rather than what He ‎had done, G’d wants the people to know that He Who appears to ‎them at Mount Sinai is none other that he Who had taken care of ‎them at the sea of reeds.‎ This can be understood more easily by referring to the ‎writings of the *Ari z’al,* who writes that on (the original) ‎Passover the people related to G’d as immature intelligences, ‎מוחין ‏דקטנות‎, whereas at the revelation at Mount Sinai they already ‎related to Him with ‎מוחין דגדלות‎, mature intelligence. I will ‎endeavour to explain to you, the reader, what precisely is the ‎difference between these two kinds of intelligence.‎ There are two types of righteous, just people, both of whom ‎popularly referred to as ‎צדיקים‎. One type of ‎צדיק‎ serves the Lord ‎because he wants to assure himself of his place in the world to ‎come. This type of ‎צדיק‎ is referred to by Maimonides in his ‎ספר ‏המדע‎ as not serving G’d for its own sake. The second type of ‎צדיק‎ ‎is one who serves the Lord for its own sake, i.e. he has no ulterior ‎motives in serving the Lord at all, as he knows that the very fact ‎that he is free to serve the Lord is a wonderful experience and ‎opportunity. His purpose is to give satisfaction to the Creator for ‎having created the universe and the creatures therein, especially ‎the ones to whom He gave a free will.‎ In the event that you were to think that serving the Lord in ‎order to secure one’s place in the world to come is something ‎worthless, you would be quite wrong. It is possible to serve the ‎Lord for its own sake and at the same time consider that he ‎invests in his future life beyond the death of his body.‎ Let us look at a parable demonstrating the situation. A father ‎has a son, a minor; this son does not have much intelligence as ‎yet. When his father presents him with a smart set of clothes, he ‎will show off this suit to his father not because he wants to please ‎his father, but because he is vainglorious, feeling more important ‎now that he possesses fashionable clothing. The same father also ‎has an older son, one who has acquired more intelligence; when ‎this older son shows off his new suit to his father he has more ‎than one purpose in doing so. Of course he is proud of possessing ‎a new suit, but he also wants the father to enjoy that he is so ‎happy with this new suit. He is well aware that his father derives ‎pleasure from his son’s pleasure in the suit that he bought for ‎him.‎ In our situation of how to serve the Lord, there is a great is ‎similarity. A “smart” son is able to serve the Lord initially not for ‎its own sake, i.e. ‎לשמה‎, i.e. in order to secure for himself an ‎honorable place in the hereafter. This will still be considered ‎serving the Lord ‎לשמה‎, as his desire to earn a place in the ‎hereafter is motivated by his overriding desire to please his ‎Creator. He is aware that his Father in heaven would not want to ‎share the suffering of His children if they were condemned not to ‎have a share in the world to come.‎ This is the deeper meaning of the famous line: ‎מתוך שלא לשמה ‏בא לשמה‎, “through having initially done something good ‎accompanied by ulterior motives, eventually such a person will ‎continue to do good for the sake of its being good.” In other ‎words, G’d will endow people doing good even though their ‎intelligence is limited by expanding their intellectual horizons to ‎the point when they will do good for its own sake. [It may ‎not be too daring to suggest that it is in G’d’s own interest to ‎‎“assist” the person who starts out serving Him with an ulterior ‎motive to overcome this initial immaturity so that he will ‎eventually serve Him for the “right” reason. i.e. ‎לשמה‎. ‎Ed.]‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 27 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 27](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/27) וזהו כוונת האר"י ז"ל שכתב בפסח מוחין דקטנות, כי במצרים היו בקטנות והיו עובדין שלא לשמה כמאמר הכתוב (שמות ג, ז) שמעתי את צעקת בני ישראל מפני נוגשיו. וזהו גם כן כוונת בעל האגדה שמתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו במצרים , ובוודאי לא יעלה על הדעת חס ושלום שעבדו עבודה זרה ממש רק שהיו עובדין שלא לשמה וזה נקרא עובד עבודה זרה מחמת שעובד את עצמו ולא עובד להבורא ברוך הוא בגין דאיהו רב ושליט וזה מוחין דקטנות. ובחג השבועות הוא מוחין דגדלות אחר שקבלו התורה ואמרו נעשה ונשמע ובוודאי היו עובדין לשמה ולזה נקרא מוחין דגדלות. וזהו כוונת חכמינו ז"ל לפי שבים נגלה להם כבחור, רצה לומר בחור הוא לשון קטנות והיו במוחין דקטנות. ובמתן תורה נגלה להם כזקן, פירוש היו עובדין במוחין דגדלות בחכמה גדולה כזקן, והיינו לשמה. ושמא תאמר שתי רשויות, פירוש שתי מיני עבדות הן לכך אמר אנכי, אני הוא שהייתי, פירוש מי שהוא בן חכם אזי הן לו רק עבדות אחד, והיינו שמעלה השלא לשמה גם כן לשמה ומה שעובד או מתפלל לטובתו הוא גם כן בכוונה זאת שיהא נחת רוח להבורא ברוך הוא כנ"ל נמצא שאין ב' רשויות רק רשות אחד, כי מן השלא לשמה נעשה גם כן לשמה ודו"ק: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** The truth that service of the Lord by the Jewish people ‎commenced on the lowest of levels is clearly stated in the Torah ‎in Exodus 3,7 when G’d told Moses that He had heard the outcry ‎of the Israelites to Him, and that He kept in mind that it was ‎induced by their terrible state of suppression. The author of the ‎‎*haggadah shel Pessach* reflects the same sentiment when he ‎writes ‎מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו במצרים‎, “at the beginning ‎our forefathers were idol worshippers in Egypt, etc.” The author ‎did not mean to say that the Israelites had become ‎indistinguishable from idolaters who believed in the power of the ‎man made deities to whom they offered food, etc; he meant that ‎service of the Lord by the Jewish people did not begin with lofty ‎spiritual ideals, such as a recognition of the all embracing power ‎of G’d and His love for His creatures, but that they were ‎motivated by dreams of relieving their plight, i.e. their worship ‎was interwoven with self-serving interests. By the time the ‎redemption took place, they had already progressed somewhat to ‎the stage of what we called ‎מוחין בקטנות‎, whereas in the interval ‎between then and the revelation at Mount Sinai they could be ‎described as ‎מוחין בגדלות‎. When they proclaimed acceptance of ‎the Torah with the words: ‎נעשה ונשמע‎, “we will do, so let us hear ‎the details,” this proclamation came from the throats of people ‎who served the Lord without concern for personal advantage to ‎be gained through this.‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 28 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 28](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/28) ונמצא לפי דברינו הנ"ל יבואר שימי הספירה הם בחינות לבוש, כי מוחין דקטנות הם לבוש למוחין דגדלות כנ"ל. ומזה הטעם אסור לגלח השערות בימים ההם, כי השערות הם גם כן בחינת לבוש כידוע וכשמגיע יום המובחר אזי אנו זוכין למוחין דגדלות ואזי הוסר הלבוש ומסירין אנו גם כן השערות. לכן אנו מוזהרין להזהיר גדולים על הקטנים שלא לגדל שער שלהם הנקרא בייא האר, כי יהיו חס ושלום דבוקים בבחינה זו של השערות ויהיו להם יניקה ממקום המטונף הנ"ל. לכן מי שבשם ישראל יכונה יהיה זהיר במאוד שלא לגדל שער של התינוקת שלהם ולעשות להם בייא האר חס ושלום שלא להדביק אותם בסטרא אחרא ההיא חס ושלום רק להסיר מהם ע"י מוקדם בכדי שיהיו דבוקים לסטרא דקדושה ויטיב לו בזה השם יתברך יפתח לנו ולכל ישראל שערי תורה שערי קדושה שערי טוהר: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** From all the foregoing it follows that the 49 days of counting ‎the *Omer*, the days leading up to the revelation at Mount ‎Sinai and the giving of the Torah were in the nature of ‎לבוש‎, ‎‎“clothing” designed to hide the essence of the personality ‎underneath these garments. We may view them as the ‎מוחין ‏דקטנות‎, which hides the ‎מוחין דגדלות‎, the immature intellect ‎behind which is found the mature intellect. The process of our ‎intellect maturing occurred during these 49 days so that the ‎לבוש‎, the “clothing” or sheath, could be removed by the time the ‎Israelites stood at the bottom of Mount Sinai. The practice of not letting our children grow their hair ‎indefinitely, and what is worse, making plaits of it to show it off, ‎may have its origin in the awareness that hair is a cover hiding ‎the essence. By emphasizing the cover at the expense of hiding ‎the essence we provide the evil urge with a tool that makes it ‎easier for him to pervert our orientation which was toward G’d ‎the essence, and divert it to that which is ‎שולי‎, secondary, making ‎the secondary into the primary, or, in the words of our sages: ‎making the ‎טפל‎ into the ‎עיקר‎, the subordinate into the essence. ‎Ultimately, such an attitude will end up diverting the Jewish ‎people from pursuing the “gates” to holiness, and get stuck in ‎the “gates” of ‎טומאה‎, impurity. ‎ ‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 29 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 29](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/29) פוקד עון אבות על בנים כו' ועושה חסד כו' (שמות לד, ה). פירוש דכשהקדוש ברוך הוא נפרע מעון הוא מחסר העון על ידי זה שנפרע ממנו. וזהו פוקד, לשון חסרון, לשון ויפקד מקום דוד (שמואל א' כ, כה) שנעשה העון מחוסר, מה שאין כן כשמשלם שכר טוב עבור מצוה אינו מחסר המצוה אדרבא נעשה המצוה יותר גדולה, כי השם יתברך מענג בזה שמשפיע שפע ונמצא מה שגרם שמשפיע נעשה מצוה יותר גדולה. וזהו עושה חסד, אדרבא בשילום שכר נעשה החסד יותר גדולה: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Exodus 20,5. **“Who, while remembering the guilt of the ‎fathers to the children if the children continue to hate Him, ‎while at the same time showering thousands of generations ‎of those who have loved Him with His loving kindness.”** ‎The essence of these words is that on the one hand, by exacting ‎retribution for sins G’d minimizes the impact of these sins, i.e. the ‎residue of the guilt.‎ The word ‎פקד‎, in the sense of diminishing, is familiar to us ‎already from Samuel I 20,25 when on the occasion of the festive ‎meal on the New Moon David’s chair was vacant, and the King ‎remarked on this as something lacking. The opposite is the case ‎when people are rewarded for meritorious deeds by G’d. Paying ‎them a reward does not detract from the good deeds they had ‎performed, so that they should consider themselves as having ‎been “paid off,” but, on the contrary, is a stimulus to such people ‎adding more meritorious deeds in the future. This idea is expressed ‎by the words ‎עשוה חסד‎, i.e. G’d does not only “repay” the just and ‎the pious, but He adds a “bonus.,” known as ‎חסד‎.‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 30 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 30](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/30) זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ז). ובדברות אחרונות כתיב (דברים ה, יב) שמור את יום השבת לקדשו כאשר כו'. ודרשו חכמינו ז"ל (ראש השנה כז.) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. הענין, כל המצות שיש בתורה יש בה גוף המצוה, דהיינו המעשה וגם הטעם של המצוה רק שהטעם אינו מצוה רק גוף המעשה לבדו הוא מצוה. אבל מצות שבת גם הטעם הוא מצוה כמו גוף המצוה של שבת שצונו הבורא לשמור שבת, היינו קיום השבת ושמירתו כמי ששומר מצות המלך ומקיימו מבלתי ידיעת הטעם של המלך רק מאמונה וטעמו של דבר הוא כי ששת ימים עשה ה' את השמים. והטעם גופא צריך לאמונה שאיש הישראל מאמין בלבו בבורא שיש בורא שברא עולם בששת ימי המעשה וכלה מלאכתו ביום השביעי ונח בו. ונמצא הטעם הוא גם כן מצוה כמו עיקר השמירה ונכלל בתורה שמור את יום השבת לקדשו, והזכירה של מצוה זו של היום הקדוש הזה הטעם כמו שכתוב זכר למעשה בראשית, והיינו כנ"ל. ולפי זה בחינת הזכירה שהוא הטעם הנכלל במלת זכור את יום השבת הוא בסוג אחר, דהיינו רצה לומר שהזכירה הוא גם כן מצוה כעין השמירה עם שהזכירה הוא רק הטעם של דבר כי ששת ימים עשה וכו'. אך שהטעם גופא תלוי בעיקר האמונה כנ"ל שעליה נצטוינו בסיני אנכי ה' אלהיך, להאמין בבורא שהעולם מחודש שהשם יתברך קדמון לכל והוא חידש העולם יש מאין ובשביעי שבת וינפש: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Exodus 20,8**“keep remembering the Sabbath day to keep ‎it holy.”**In the review of the Ten Commandments by Moses ‎in Deuteronomy 5,12 the Torah writes: ‎שמור את יום השבת לקדשו‎, ‎‎“observe the Sabbath day to keep it holy.” ‎[Moses there adds the apparently unnecessary words: ‎כאשר צוך ה' אלוקיך‎, “just as the Lord your G’d has commanded ‎you.” Apparently, aware of the slight variation in the text from ‎our verse, Moses reassures the people that this is not a deviation. ‎Ed.]‎ ‎[Most students in elementary school are already familiar ‎with the line in the hymn of ‎לכה דודי‎ that ‎שמור וזכור בדבור אחד ‏השמיענו א-ל המיוחד‎, “*shamor* and *zachor* the One and ‎only G’d has let us hear as a single word.” Ed.] The source ‎of the words in the hymn are found already in the Talmud Rosh ‎Hashanah 27. The deeper meaning of this somewhat enigmatic ‎statement is that the commandments of the Torah may be ‎divided into two parts; 1) the actual physical performance of the ‎commandment; 2) awareness at the time of performance of the ‎underlying intention of the Creator when He gave us this ‎commandment.. The qualitative difference between these two ‎aspects of the commandment is that only the performance is of ‎the essence, the underlying intention of G’d when formulating ‎the commandment is secondary.‎ There is, however an exception to this rule, and this ‎exception is the commandment of keeping the Sabbath holy. In ‎this instance the Torah clearly spelled out what our thoughts ‎must be when observing the Sabbath properly, i.e. the fact that it ‎is a testimonial of G’d having created the universe in the 6 days ‎preceding the first Sabbath. When a Jew refrains from doing any ‎of the activities which are forbidden on the Sabbath but he fails ‎to reflect on the fact that the sanctity of this day is due to G’d ‎having bidden us to remember that he created the universe in the ‎‎6 days preceding the original Sabbath, such a Jew has not ‎observed the commandment of “keeping the Sabbath.” Seeing ‎that the ‎זכירה‎, “the remembering,” primarily by reciting the ‎‎*Kiddush* is an integral part of the Sabbath is cited first ‎shows that as opposed to the other positive commandments ‎where the performance by the body is the primary element, this ‎is not the case in respect of the commandment of the Sabbath. ‎The very expression ‎זכר למעשה בראשית‎, “in commemoration of ‎the process of creation,” (on several occasions (in both the ‎‎*shacharit* and *mussaph* prayers) is proof that our ‎sages viewed this element of the Sabbath day as an essential part ‎thereof, no less so than the abstention from the type of work that ‎G’d “rested” from, i.e. ‎וינפש‎, on the original Sabbath of creation. ‎The Sabbath is the symbol of our faith that G’d preceded the ‎universe and therefore is the only Being in the universe deserving ‎to be worshipped as Deity.‎ ‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 31 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 31](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/31) ובזה יובן מה שאומרים בתכנת שבת כו' צוית פירושיה עם סדורי נסכיה כו', היינו רצה לומר הטעם והפירוש של מצוה של שבת גם כן צוית והוא גם כן מצוה. ומה שכתוב שמור את יום השבת לקדשו, יובן גם כן. והוא באופן זה, כי בשני בחינות ברא השם יתברך את העולם בחינות אור ישר ובחינות אור חוזר. ובחינת אור ישר, הוא מה שנתפשט לתוך העולמות כל אחד לפי בחינתו כפי שהוא מושג לכל אחד כמו עולם השרפים ועולם החיות אינן משיגין יותר אלא עולם השרפים ועולם החיות וכן עולם העשיה אינו משיג יותר מעולם העשיה והוא מה שמושג בעולמות נקרא אור הישר. ובחינת אור החוזר, הוא בחינות אור שנשאר שלא בא לעולם מחמת שאין העולמות יכלו לקבל הבהירות והיה חוזר אל האין סוף ונתצמצם ובחינת הצמצום הוא אור החוזר והוא בלתי השגה לשום נאצל ונברא שאין שום חיה ושרף ואופן יוכל להשיג שם רק ישראל עם קדוש שהם למעלה מכל עולמות ואפילו מעולם השרפים הם גבוהים והם יכולין להתדבק ולהשיג אפילו בבחינות שבלתי השגה והוא בבחינת שאמרו חכמינו ז"ל (ראש השנה יז.) לשארית נחלתו (מיכה ז, יח) לאותן שעושין עצמם כשיריים. ואמר המנוח האלקי מורי ורבי מורינו דוב בער זצ"ל שקאי על הצדיקים שמתקדשין מאד בקדושה דמאריהון. ושורש הענין של קדושה רומז גם כן למקום הצמצום הנ"ל במקום שהוא בלתי השגה, והיינו כשישראל מקדשין עצמם במילי דרשות ופורשין עצמן מעולם הזה ומן התענוגים בטלים שהם הבחינות שבאו בעולמות ומושגים לברואים רק מדביקים עצמם למעלה מן העולם הזה והוא הבחינות שבלתי השגה הנ"ל שהוא האין סוף השיריים של האור שנתפשט לתוך העולמות והעולמות לא יכלו לסובלה וחזר לאין סוף ובחינת השיריים הוא בחינת אור חוזר הנ"ל. ולכך האומות עולם אין משיגין אלא הבחינה שבתוך העולמות המרומז כנגד ששת ימי המעשה שבהם כלה תכלית בריאת העולמות והוא בחינות התפשטות ואין להם השגה אלא בבחינות שבתוך העולמות ולכן בחרו להם אחד מימי המעשה לשביתה שהוא מבחינות שבתוך העולמות מפני שאין משיגין יותר אבל ישראל משיגין גם למעלה מהעולמות שומרים יום השבת שרומז כנגד בחינות הצמצום כנ"ל. ועל זה רומז ענין הקדושה שהוא הפרישה מן העולם הזה להתדבקות במלמעלה מעולם הזה והוא בבחינות בלתי השגה כנ"ל. וזהו שאמר שמור את יום השבת לקדשו דייקא, רצה לומר בבחינות הקדושה שיתדבקו במקום בלתי השגה על ידי שמירתה ומשיג משם כי ישראל הם למעלה והן מקבלין למעלה מהעולמות כנ"ל על ידי שהם מתדבקים בבחינות האין על ידי פרישתם מטבעיות לא כן חלק הגוים שהם בבחינות יש ואין להם חלק שם כלל: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** The author of the central paragraph in the *mussaph* ‎prayer on the Sabbath, which commences with the words: ‎תכנת ‏שבת ...צוית פירושיה עם סדורי נסכיה‎, refers to the fact that the Torah ‎in the Sabbath legislation not only spelled out the commandment ‎of how to observe this day with one’s body, by allowing the body ‎to “rest” (constructively), but also spelled out how to observe it ‎with our soul.‎ When referring to the creative acts that G’d abstained from ‎on the seventh day of creation on account of which we are asked ‎to sanctify the Sabbath, both in connection with the word: ‎זכור‎ ‎in our portion, and again in Deuteronomy 5,12 in connection ‎with the word: ‎שמור‎, we must remember that the “light” which is ‎described in the Torah as G’d’s first act of intervention in the ‎condition of the “world” before G’d created order from chaos, was ‎‎“direct” light, i.e. an emanation from the Creator, a light which ‎expands in all directions of the universe, performing its function ‎commensurate with the needs of the region or domain which it ‎reaches. It then assumes a character germane to that region or ‎domain. In other words, this ‎אור ישר‎, will assume a different ‎intensity in the regions inhabited by the highest ranking angels, ‎the ‎שרפים‎, from the intensity it assumes in the celestial regions ‎inhabited by a lower ranking group of angels known as ‎חיות‎. The ‎same is true when this ‎אור ישר‎, arrives in the regions of the ‎terrestrial parts of the universe, the region known as ‎עולם העשיה‎. ‎At the same time arrival of this “light” also resulted, as an ‎unavoidable consequence, in “reflected” light, a response by the ‎creature who had received it from the Creator. [Compare ‎pages 364/365 where this subject has been discussed previously. ‎Ed.] Each region of the universe receives the amount and ‎intensity of this ‎אור הישר‎ appropriate to its needs.‎ In kabbalistic parlance the nature of the ‎אור החוזר‎, the ‎‎“reflected light,” is perceived as the remnant of the original light ‎which did not remain in the universe as the various universes ‎were unable to ”digest” it so that they could not make use of it as ‎it was too intense and would have destroyed these worlds. Upon ‎the return of this “light” to the Creator, the ‎אין סוף‎, it will be ‎condensed, i.e. its power will be restrained, but in a manner that ‎in the words of Michah 7,18 make it “digestible” only for the holy ‎Jewish people-as described in connection with Exodus 14,21, see ‎pages (364-366).-‎ Our sages in *Rosh Hashanah* 17 alluded to this idea when ‎they explained the term ‎לשארית נחלתו‎, “to the remnant of His ‎inheritance,” (His own people) in Michah 7,18, as those Jews who ‎transform themselves into truly G’d fearing personalities. ‎Concerning these types of people my sainted teacher Dov Baer ‎has said that the expression ‎שארית נחלתו‎ applies only to those ‎צדיקים‎ who spend almost all of their lives trying to elevate ‎themselves to the level of sanctity of their Creator.‎ The root of the concept of sanctity, ‎קדושה‎, holiness, sanctity, ‎is found where the ‎צמצום‎, the voluntary restriction G’d imposed ‎upon His essence occurs, so that He would not be a destructive ‎force in His own universe. [If we in our parlance, following ‎‎*Rashi*, translate holiness as “something apart,” this is no ‎contradiction, but a reflection of the difficulty of translating ‎celestial terminology into language used in the terrestrial part of ‎the universe, the part we humans inhabit. Ed.] When the Jewish people sanctify themselves by means ‎permitted to them, and in that process separate themselves from ‎the pleasures of this terrestrial world, they do so because they are ‎aware that the so-called pleasures of this terrestrial world are ‎intrinsically worthless, so that they try to elevate themselves to a ‎region outside the domain of the terrestrial, physical universe. ‎These “regions” are beyond our ability to define and therefore we ‎are unable to describe them adequately. Seeing that the nations ‎of the world have none of them been found worthy of being ‎שארית נחלתו‎ “a residue of His inheritance,” it cannot be expected ‎of them to show the least bit of understanding of this subject.‎ Suffice it to say that the subject matter we called ‎אור חוזר‎ is ‎the unabsorbed part of the ‎אור ישר‎, the “direct” light that had left ‎the Essence of G’d and dispersed in different regions of His ‎universes, any “excess,” making a “return journey” in ‎preparation for further use by its Dispatcher, the Creator.‎ This inability of the nations of the world to comprehend the ‎nature of the Sabbath is the reason that while they understand ‎the concept of the Sabbath being a day that symbolizes that the ‎Creator had refrained from overt creative activity, they selected ‎for themselves on an arbitrary basis a different day of the week, ‎one that had not been sanctified by the Creator for that purpose. ‎When the Torah, both in our portion and in Deuteronomy, ‎stresses the element of the sanctity of this “Day of rest,” for the ‎Jewish people, it alludes to the unbroken connection between the ‎Jewish people and the celestial regions, in spite of the fact that ‎our bodies (and, temporarily our souls) inhabit the terrestrial part ‎of the universe. [I have used some of my own wording in ‎the foregoing, for reasons of simplicity. Ed.]‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 32 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 32](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/32) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת לה' אלהיך (שמות כ, ח). יובן על פי מאמר הזוהר ויברך ויקדש אותו ברכו במן וקדשו במן. הכלל, כי יש אחד שמדבר דבורים זה אחר זה בלי הפסק ויש שמישב עצמו בין דיבור לדיבור ונותן ריוח כדי לידע איזה דיבור לדבר. וכן ששת ימי המעשה מרמז בעשיה שכבר נתגלה הדיבור, ושבת מרמז על עולם המחשבה. ולכך לא ירד המן בשבת, כי שבת עולם המחשבה והוא טמיר וגנוז באין סוף ולא יכול להתגלות לאדם מחמת כי אי אפשר להתגלות בעולם העשייה רק בחול אז מתגלה עולם העשיה. אמנם אף על פי כן הכל הוא ממחשבה, כי המחשבה משפיע להדיבור ולכן בשבת הוא משפיע לששת ימי המעשה. וזהו ברכו במן וקדשו במן, משבת ירד הברכה להמן שירד בחול ולכך בחול שהוא בהתגלות בעולם העשיה אינו ניכר בו בחוש חלק האלהות, מה שאין כן בשבת שהוא טמיר וגנוז בהבורא יתברך שמו מפני שאז עולם המחשבה אז הכל דבוק בחוש בחלק אלהי ממעל. וזהו הרמז בפסוק ששת ימים כו' וביום השביעי שבת לה' אלהיך, שידוע ששבת אז חוזר הכל לעילת העילות וניכר בחוש שאז לית שום התגלות דבר גשמי רק טמיר וגנוז במחשבת הבורא ברוך הוא יתברך שמו: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Exodus 20,9.**“during six consecutive days you are to labour ‎‎, (in the mundane sense of the word) and carry out all your ‎activities, and the seventh day shall be a Sabbath for the Lord ‎your G’d;”** this verse may be understood best with the help ‎of *B’reshit Rabbah* 2,2 on the words: ‎ויברך ויקדש אותו‎ (Genesis ‎‎2,3) who explains the word ‎ויברך אותו‎, “He blessed it,” as referring ‎to the double portion of manna that descended on the eve of the ‎Sabbath, and the word ‎ויקדש‎, “He sanctified it,” as referring to the ‎absence of the manna on that day.‎ It is common knowledge that different people act differently ‎when they have something to say. Some, in order to get what ‎they have to say, “off their chest,” say whatever they have to say ‎without pauses, others insert pauses where appropriate during ‎which time they mentally phrase what they will say next. This is ‎reflected in how we relate to the 6 workdays of the week and to ‎the Sabbath. During the six working days we try to accomplish ‎whatever it is that we wish to accomplish without allowing for ‎pauses, which we consider a waste of time. Not so, on the ‎Sabbath, a day on which our “work” if it may be described as ‎such, is primarily performed by the mind, i.e. the formulating of ‎thoughts. This is why the manna could not descend to the ‎physical world, ‎עולם העשיה‎ on the Sabbath, seeing that the ‎Sabbath, intrinsically, is not part of that “world.” It is devoted to ‎maintain our unbroken connection to the ‎אין סוף‎ and with other ‎segments of the celestial worlds. The inhabitants of these regions, ‎by definition, cannot appear, i.e. reveal their true nature, in our ‎domain, so that even when an angel “visits” the terrestrial ‎regions, this is not to be understood as a ‎התגלות‎, revealing its ‎nature to us. These “semi-revelations can occur only on ‎weekdays.” On the Sabbath the means of communication with ‎the celestial domains is restricted to our brain, i.e. through the ‎appropriate thoughts. The statement quoted above i.e. ‎ברכו במן ‏וקדשו במן‎ “He blessed it through the manna and sanctified it ‎through the manna,” therefore must be understood as: the ‎blessing descending on the manna (which had fallen on the ‎previous day). The ‎מחשבה‎, thought, is the precursor of the ‎דבור‎, ‎the word, i.e. benediction recited over wine on the Sabbath gives ‎meaning to the manna on that day. Without it the manna on ‎that day would not be an expression of G’d’s blessing. The ‎Sabbath being “a Sabbath for the Lord,“ therefore means that we ‎His creatures give meaning to this day by sanctifying it. The ‎manna, i.e. the concept of manna, having been blessed by the ‎Jewish people observing the Sabbath by mouth and by deed, ‎prepares the conditions during the six days of the week for the ‎manna to descend on earth again as G’d’s expression of His largess ‎for His people. Proper observance of te Sabbath conveys to us ‎emotionally that the day is one on which we reconnect with our ‎spiritual origin, the ‎אין סוף‎, the eternal essence of the Creator.‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 33 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 33](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/33) כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים (שמות כ, טז). פירוש, כי זה שאמר הקדוש ברוך הוא בעצמו אנכי ולא יהיה לך, נרשם ונחקק בלב כל איש ישראל עד שאפילו הקל שבקלים מוסר נפשו על קידוש שמו יתברך וזה לבעבור נסות שתעמדו בנסיון: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Exodus 20,17. **“for G’d has come only in order to test ‎you.”** Moses refers to the reason why G’d decided to address ‎the first two Commandments to the people directly, not using ‎him as His intermediary. He intended to deeply engrave on the ‎people’s hearts and consciousness he fact that even the most ‎humble of them had heard these words directly from the mouth ‎of G’d so that should the occasion arise each one of them would ‎find it easier to offer his life for the sanctification of G’d’s name. ‎Having undergone the experience they had at Mount Sinai, would ‎make it easier for them to stand up to future tests.‎ ###### Kedushat Levi, Exodus, Yitro 34 [Kedushat Levi, Exodus, Yitro 34](https://torahapp.org/share/book/Kedushat%20Levi/s/Exodus,_Yitro/r/34) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי וכו' (שמות כ, יח). כלומר שהשם יתברך מנהיג עולמו בתפארת ישראל כמו שישראל רוצים כן השם יתברך כביכול מנהיג עצמו בתפארת ישראל במתן התורה. וזהו שהתחיל אנכי אף על פי שהתורה באמת יש לה צרופים אחרים גדולים יותר אף על פי כן לאהבת ישראל נתן התורה כפי שיכלו לסבול עולמות התחתונים ונמצא הקדוש ברוך הוא מתנהג כפי שישראל רוצים וסובלים. וזה מן השמים דברתי עמכם, בשכל שלכם דברתי התורה וכיון שכן לא תעשון אתי, כלומר לא תעשון אותי כיון שאני מתנהג כרצונכם ובשכל שלכם וזהו אתי, כלומר עמי כנ"ל: **Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk:** Exodus 20,19.**“You have seen that I have spoken with you ‎from the heavens. Do not make in addition to Me a deity of ‎silver, etc.”** G’d tells the people that just as He conducts the ‎fortunes of the universe by glorifying in His people Israel ‎exclusively, by having given His Torah only to them, after having ‎introduced the Decalogue with the words: “I am the Lord, your ‎G’d, etc.;” although the Torah could have found in the universe ‎complementary partners more outstanding than the Israelites, He ‎chose the Jewish people as the most appropriate partner for the ‎Torah to demonstrate His love for this people. One of the reasons ‎was that He had found in the Jewish people a nation yearning for ‎guidance from heavenly sources rather than from mortal human ‎sources. Seeing that this is so, G’d warns the people not to ‎commit a fatal error by treating any other deity as if it were on a ‎par with Him. It would be the greatest insult to *Hashem* to ‎be compared by His people to any other phenomenon in the ‎universe. ‎