## Keli Chemdah on Torah, Bechukotai

###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:1
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:1](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:1)

(כ"ז י') לא יחליפנו ולא ימיר אותו וגו' ואם המר ימיר בהמה בבהמה והי' הוא ותמורתו יהי' קודש. במס' תמורה (דף טו"ב ע"א) במשנה ר"י בר"י אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין ובגמ' מ"ט דר"י בר"י א"ק יהי' קודש לרבות שוגג כמזיד ה"ד שוגג כמזיד אמר חזקי' כסבר שהוא מותר להמיר גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי ועיי"ש בתוס' פלוגתת רבינו ברוך והר"ש ז"ל אי לקי בתמורה בשוגג דרבינו ברוך סובר דגזה"כ הוא דבתמורה לוקה גם בשוגג ועי' בריש תמורה בתוס' ד"ה הא גופא קשי'. ולכאורה תמוה לי טובא כיון דילפינן מדכתיב יהי' לרבות שוגג כמזיד א"כ מנ"ל דגם מלקות לוקה בשוגג דדלמא גלי קרא רק דבשוגג נתפסת התמורה ולא אמרינן דהקדש טעות אינו הקדש אבל מנ"ל שילקה ע"י השוגג מה שא"כ בכל התורה. ומה שנלענ"ד בדעת רבינו ברוך ז"ל עפ"מ דמבואר בריש תמורה (עמוד ב') בעי רמב"ח קטן מהו שימיר וכו' א"ד כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מתפיס את"ל קטן עביד תמורה דהא אתי לכלל עונשין עכו"ם מהו שימיר וכו' א"ד כיון דלא אתא לכלל עונשין כי עביד תמורה לא קדשה. וצ"ב מה ענין זה מה שהוא בר עונשין לענין שתהי' התמורה נתפס בקדושה ועי' ברש"י ז"ל משום דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר והי' הוא ותמורתו יהי' קודש דרשינן מאן דאיתא בלא יחליפנו ה"ה בכלל והי' הוא ותמורתו וגו' ומאן דליתא בלאו ליתא בוהי' הוא ותמורתו יהי' קודש:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:2
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:2](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:2)

אך לענ"ד צ"ע לפ"ד הר"מ ז"ל דס"ל דנהי דציבור ושותפין אין עושין תמורה מ"מ בלאו דלא יחליפנו ולא ימיר אתני' ולקי על התמורה א"כ הרי מוכח דלא דרשינן דמאן דאיתא בתמורה ה"ה בלאו ג"כ א"כ גם להיפך מנ"ל למדרש דתמורה יהי' תולה בלאו:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:3
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:3](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:3)

אך באמת קשה על הר"מ ז"ל מהא דמבואר בסוגיא דתמורה שם דמקשינן ובין ר"מ ובין ר"י טעמא דרבי' קרא לאשה הא לא רבי' קרא הוה אמינא כי עבדה תמורה לא לקי' והאמר ר"י אמר רב וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אצטריך מד"ת הנ"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הציבור והשותפין עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ"ל. ומבואר מזה דציבור ושותפין אינן לוקין על התמורה ודלא כדעת הר"מ ז"ל. הן אמת שבפשיטות י"ל דהנה רש"י ז"ל הביא גירסא מהו דתימא הנ"מ לאו שיש בו מעשה אבל לאו שאב"מ כגון תמורה דבדיבורא תלי' מילתא אימא לא חלקו קמ"ל. וצ"ב במה פליגי הנך שני גירסות. ונראה פשוט דזה תלי' בפלוגתת התנא וריו"ח בטעם דלוקין על התמורה דלפ"מ דתני תנא קמי' דריו"ח דהכא גזה"כ דעל לאשאב"מ ג"כ לוקין א"כ שפיר י"ל דהו"א דוקא באיש הלל"מ דלוקה על לאשאב"מ משא"כ באשה אבל לריו"ח דאמר לתנא לא תתני מימר משום דבדיבורא אתעבד מעשה א"כ הוה תמורה בכלל לאו שיב"מ א"כ ל"ל דצריך קרא לרבות אשה דאל"ה הו"א דא"ל מצד דהוי לאשאב"מ לכן צריך לומר דהו"א משום דאינו עונש השוה בין ביחיד בין בציבור כיון דציבור אינן לוקין:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:4
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:4](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:4)

ומעתה א"ש דברי הר"מ ז"ל דהרי ז"ב דדברי הר"מ ז"ל לא יתכנו אלא אם נימא דתמורה גזה"כ דלוקה אע"פ שאב"מ אז שפיר אמרינן דגם בציבור ושותפין אע"ג דאין עושין תמורה לוקין משא"כ א"נ כריו"ח דהטעם דלוקה משום דבדיבורא אתעבד מעשה א"א לומר שציבור ושותפין ילקו על תמורה דהוי לאשאב"מ ומעתה א"ש מאוד כיון דגירסת הגמ' מוכרחת דהוא אליבא דריו"ח דתמורה הוי לאשיב"מ שפיר אמרינן דציבור ושותפין לא לקי וא"כ אינו עונש השוה בין ביחיד ובין בציבור:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:5
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:5](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:5)

אך אכתי קשה על הר"ם ז"ל כיון דחזינן דסתם גמרא תופסת גירסא זו וס"ל דציבור ושותפין לא לקי על תמורה והא דיחיד לוקה היינו משום דהוי לאשיב"מ דבדיבורא אתעבד מעשה אמאי פסק הר"ם ז"ל להיפך כמבואר מדבריו בריש הל' תמורה. לכן נלענ"ד בדעת הר"מ ז"ל דהי' קשה לו לשון הגמ' מד"ת הנ"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור אבל הכא כיון "דעונש שא"ש בכל הוא" דציבור ושותפין אין עושין תמורה וכו' וקשה אמאי נקט הא דאין עושין תמורה הו"ל למנקט דציבור ושותפין לא לקי ונהי דלריו"ח תלי' זה בזה מ"מ הו"ל למתפס העיקר דאיירי בי' דהיינו בעונש מלקות לכן ס"ל לר"מ ז"ל דפירוש הגמ' הוא דזה דתמורה נתפסת בקדושה הוא ג"כ בגדר עונש ובאמת להלכה דקיי"ל אעל"מ בכל התורה בודאי הוא רק בגדר עונש דגלי קרא דהכא מהני והתמורה קודש ופירוש הגמ' כך הוא דלכן צריך קרא לרבות אשה דמד"ת הנ"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור בזה גם אשה נענשת אבל עונש דליתא בציבור כיון דציבור ושותפין אינן עושין תמורה א"כ אשה ג"כ אינה נענשת וא"כ אשה שממירה אינה נעשית התמורה קודש כיון דעונש זה שיהי' נעשית תמורה אינו שוה בין ביחיד ובציבור וכיון שכן דאשה אינה עושית תמורה שוב כי עבדה תמורה נמי לא לקיא משום דהוי לאשאב"מ ולא הקשו אשה לאיש ואע"ג דעונש מלקות שוה ביחיד ובציבור כדעת הר"מ ז"ל מ"מ שוב לא לקי כיון דהוי אב"מ לכן צריך קרא לרבות אשה דהוי בכלל תמורה הן לעונש מלקות והן לעונש תמורה ומבוארים שני הגירסות בגמ' ומוכרח כדעת הר"מ ז"ל דציבור ושותפין לוקין על התמורה וזה נכון מאוד בעזה"י בישוב דעת הר"מ ז"ל. ומעתה א"ש מה שהקשינו לדעת הר"מ ז"ל מה איבעי' לי' לרמב"ח על עכו"ם וקטן ולהנ"ל הדברים כפשטן כיון דזה שהתמורה נתפסת בקדושה הוא ג"כ גדר עונש שפיר איבעיא לי' לרמב"ח על קטן ועכו"ם כיון דאינן בגדר עונשין ה"ה דאינן עושין תמורה ומעתה אתי שפיר דעת רבינו ברוך ז"ל דס"ל כיון דזה דהתמורה קדשה הוא ג"כ עונש ואעפ"כ גלי קרא דיהי' דשוגג כמזיד וקדשה התמורה בשוגג ג"כ אע"ג דכללא בכ"מ דאין עונשין על השוגג מ"מ הכא יש עונש על השוגג ג"כ ה"ה דיש עונש מלקות ג"כ בשוגג ושפיר ילפינן מיהי' אף לחיוב מלקות בשוגג אמנם הר"ש ז"ל ס"ל דאין למדין מלקות מקדושת תמורה כיון דגזה"כ בכ"מ דמלקות גם במזיד לא לקי בלא התראה א"כ בשוגג דליכא התראה ל"ש חיוב מלקות וז"נ בביאור הענינים לענ"ד:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:6
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:6](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:6)

שו"ר בר"מ ז"ל סוף הל' תמורה שכ' להדיא דענין העשה דוהי' הוא ותמורתו יהי' קודש הוא מצד קנס שקנסה אותו תוה"ק על שהמיר וא"כ דברינו בשיטת הר"מ ז"ל נכונים. אמנם בעיקר הדבר יש להעיר שתליא בפלוגתת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל אי עריפת פט"ח הוי מצ"ע שדעת הרמב"ן ז"ל דמה שהוא בגדר קנס אינו מצ"ע אמנם הר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דאע"ג דהוא קנס שקנסה אותו תורה מ"מ הוי מצ"ע וגדולה מזו מבואר ברש"י סנהדרין (דף ס"ג ע"ב) ד"ה לומר שאין לוקין עליו בזה"ל דמשמע שזה עונשו של לאו שאם הותירו ישרפנו ויפטר עכ"ל נראה דס"ל דהטעם דא"ל בלאו הנל"ע כיון דיש עליו העונש העשה שוב לית בי' מלקות. אך באמת ד' רש"י ז"ל צ"ע טובא דהרי נותר אסור בהנאה וא"כ אין השרפה עונש כלל ועוד מוהנותר ממנו עד בוקר דרשינן ליתן בוקר שני לשרפתו וא"כ כבר אסור בהנאה מאתמול ואיזה עונש יש בשרפתו וכן לראב"ע דמחצות ולמעלה הו"ל נותר ובלא זה קשה לדעת רש"י ז"ל דהוא מצד קנס שקנסה אותו התורה אמאי הוי גזל לאו הנל"ע אטו נוכל לומר דזה שמחויב להשיב להבעלים את אשר גזל הוי עונש והארכנו בזה במק"א אמנם בתמורה הסברא נותנת כמו"ש הר"מ ז"ל דהוא מצד קנס שקנסה אותו התורה והוי בגדר עונש:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:7
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:7](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:7)

ובדרך פלפול י"ל בזה מה שיש לדקדק בסוגיא דאעל"מ דמקשינן על רבא דס"ל אעל"מ מתמור' דאמר רחמנא לא יחליפנו ולא ימיר אותו ותנן לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את ארבעים וצ"ע למה מביא הגמ' בקושי' הך דסופג את הארבעים הרי הקושי' הוא מהא דאם המיר מימר אמנם להנ"ל י"ל דהמקשן בא להזהיר בזה שלא נימא דהכא להכי מהני כיון דהוא עונש זה שמהני כיון ששניהם קדושים לכן הביא הגמ' הא דסופג את הארבעים וא"כ מוכרח דאין זה מתורת עונש דאל"כ נימא קלבד"מ וממונא משלם מלקא לא לקי וע"כ דהוא מצד דאע"מ וע"ז תרצינן בגמ' שאני הכא דגלי קרא והי' הוא ותמורתו יהי' קודש וכבוד ידידי היקר הרבני החריף מוה' מרדכי מענדיל נ"י מפ"ק העיר די"ל באמת משו"ה דסופג רק ארבעים ומתו' קושית התוס' דיהי' סופג שמונים ויש לדחות כמובן ואכמ"ל יותר כי לא באתי בזה אלא להעיר ראשי פרקים בענין תמורה אם הוא מטעם עונש וקנס או לא:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:8
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:8](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:8)

איברא בעיקר איבעית רמב"ח אי קטן ונכרי עושין תמורה כיון דלאו בני עונשין הן לולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דבר חדש בפירושא דסוגיא ונקדים לבאר ד' התוס' שם בד"ה קתני מיהת אין עושין תמורה שהקשו דילמא לר"י קבעי דאמר בכולן להחמיר וכתבו בתי' הב' דע"כ לר"י לא אפשר לאוקמי האיבעיא כיון דר"י ס"ל דעושין תמורה דאפי' את"ל דהיינו ע"י ישראל ומיבעי' לי' לרמב"ח אם העכו"ם עצמו אפשר לעשותה הא לא מצית אמרת דע"כ אם ישראל מתפיסה צריך שיאמר העכו"ם כל הרוצה להמיר יבוא וימיר ואם העכו"ם עצמו אינו עושה תמורה איך אפשר לעשות שליח עכ"ל ותמוה מאוד הא זה מוכרח דהא דכל הרוצה להמיר אינו מצד שליחות דא"כ למ"ד דאשלד"ע המעשה בטל מא"ל ואיך משכחת לה תמורה בשל חבירו וע"כ דהוא רק מצד גילוי דעת בעלים דאינו מקפיד יכול לעשות תמורה כל מי שירצה אם כן מה בכך דאיהו לא מצי עביד כיון דאינו בגדר שליחות וכבר תמהו בזה האחרונים ועי' במנ"ח מצות תמורה שג"כ נתעורר בזה לכן נלענ"ד דאיבעית רמב"ח הוא כיון דקיי"ל דהקדיש להתכפר בו אחר המתכפר עושה תמורה ולא המקדיש וכן פשיט לי' רבא לרמב"ח לקמן (ד' י' ע"א) עיי"ש היטב וכתב הר"מ ז"ל בפ"א מהל' תמורה הטעם דאינו שלו של המקדיש והכונה כיון דתמורה צריך בעלים דוקא א"כ בכל מקדיש לאחר שהקדיש ה"ה אינו שלו ושוב אינו בעלים אך כיון דקני' לי' לכפרה כדידי' דמיא וא"כ בהקדיש להתכפר בו אחר הרי באמת אינו שלו כלל אלא של המתכפר לכן המתכפר עושה תמורה ולא המקדיש:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:9
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:9](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:9)

ומעתה נראה דזה איבעית רמב"ח קטן אי עושה תמורה דקטן אינו בר עונשין א"כ ממילא אינו בר כפרה וא"כ נהי דגלי קרא דמופלא סמל"א יכול להקדיש מ"מ לאחר ההקדש ה"ה אינו שלו כיון דאינו בר כפרה ושוב א"י לעשות תמורה וע"ז אמר את"ל דקטן עושה תמורה כיון דאתי לכלל עונשין והיינו כיון דרואין אנו דבאמת מצווה הוא על התורה רק דקטנותו גרם לו שחס עליו רחמנא א"כ בעצם הוא בר כפרה גם בקטנותו ושוב יש לו זכות בהקרבן ושוב עושה תמורה עכו"ם מהו מי אמרינן כיון דעכו"ם נו"נ כישראל עושה תמורה א"ד דעכו"ם כיון דלאו בר עונשין הוא וא"כ אינו בר כפרה כלל בקרבן א"כ אע"ג דיכול להקדיש אבל שם בעלים אין לו על הקרבן וא"כ הוי אינו שלו וא"י להמיר דמנ"מ את נתנו לאחר להתכפר בו או שהוא אינו בר כפרה בלא"ה ג"כ אין לו זכות בהקרבן שלו וע"ז אמרינן בגמ' ת"ש מהא דמבואר דקדשי עכו"ם אין עושין תמורה ר"י אומר בכולן אני רואה בהן להחמיר עכ"פ מבואר דקדשי עכו"ם אין עושין תמורה ושפיר כתבו התוס' דאא"ל דאיבעית רמב"ח בעכו"ם ור"י דס"ל דבכולן אני רואה להחמיר היינו דישראל יכול להמיר בקרבן עכו"ם ז"א דא"נ דמודה ר"י דעכו"ם בעצמו א"י להמיר והיינו משום דאינו בר עונשין אינו בר כפרה והוי הקרבן אינו שלו ואינו בעלים א"כ פשיטא דגם הישראל לא יכול להמיר כיון דכ"ז דיכול להמיר בשל אחרים הוא משום גילוי דעת דבעלים והכא כיון דהוא בעצמו א"י להמיר ע"כ דאינו בעלים כלל וא"כ פשיטא דל"מ גילוי דעת שלו שיהי' ישראל יכול להמיר וע"כ דס"ל לר"י דעכו"ם בעצמו יכול להמיר וא"כ ליכא למימר דאיבעית רמב"ח אליבא דר"י וע"ז תי' בגמ' דרמב"ח לא איבעיא לי' כלל דעכו"ם בעצמו יהי' יכול להמיר כיון דהוי אינו שלו כנ"ל רק דשאלתו בהקדש עכו"ם להתכפר בו ישראל אם ישראל יכול להמיר כיון דהוא של ישראל וע"ז שפיר מקשינן ותפשוט לי' מר"א אמר ר"י דס"ל כן דמתכפר עושה תמורה כיון דהוא שלו א"כ מה בכך דהמקדיש הי' נכרי וע"ז תרצינן דאיבעית רמב"ח כיון דהמקדיש אינו בר תמורה שוב גם המתכפר לא יוכל לעשות תמורה כן נראה לי ביאור הסוגיא:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:10
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:10](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:10)

ועפ"ז אשכחנא פירוקא לד' מרגא הכסף משנה ז"ל בפ"א מהל' תמורה הל"ו על מ"ש הר"מ ז"ל דאם הקדיש עכו"ם בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה העכו"ם הר"ז ספק תמורה שתמה הראב"ד ז"ל הא בנכרי אינו ספק כלל שאינו עושה תמורה רק השאלה בהקדיש עכו"ם שיתכפר בה ישראל והמיר ישראל וכתב הכ"מ ז"ל שכונת הר"מ ז"ל על תמורה מדרבנן דמדרבנן יכול להמיר ותמה הלח"מ דאמאי לא כ' כפשוטו דהרי לשון האיבעיא מורה דהמיר עכו"ם קמספקא לי' ומה שתמה הראב"ד ז"ל הא עכו"ם לא עדיף מישראל וכיון דישראל קיי"ל דאזלינן בתר מכפר ומקדיש אינו מימר כלל איך נוכל לומר דעכו"ם מימר תי' הלח"מ דכונת הר"מ ז"ל באומר ישראל המתכפר כל מי שירצה יבוא וימיר אתד"ק:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:11
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:11](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:11)

ולענ"ד ד' מרן ז"ל ברורין לפי פירושינו דמוכרח כהראב"ד ז"ל דשאלת רמב"ח לפי המסקנא בהקדיש נכרי שיתכפר בה ישראל והמיר הישראל דנכרי פשיטא דא"י להמיר כיון דאינו שלו ומ"ש הלח"מ דמשכח"ל באומר כל מי שירצה להמיר תמהני מאוד דא"כ יצמח מזה דה"ה בקרבן של ישראל לגמרי אם אומר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר יוכל נכרי להמיר ויהי' עכ"פ ספק וזה ברור להיפך דהרי מבואר לקמן בש"ס דילפינן מקראי דבני ישראל יוכלו להמיר ולא עכו"ם וזה כולל בין בשלו בין בשל חבירו ועוד דא"נ כן הו"ל לר"מ ז"ל לומר סתמא דבהקדיש ישראל יכול הנכרי להמיר מספק אם אומר ישראל כל הרוצה להמיר וע"כ דבזה מודה הר"מ ז"ל דאין הנכרי יכול להמיר דנתמעט מקרא וא"כ איזהו עדיפות יש אם הוא קרבנו של נכרי כיון שהקדישו שיתכפר בו ישראל א"כ הוא אינו בעלים כלל כיון דאינו שלו ומצד כל הרוצה להמיר אין נכרי בכלל כמו דא"י להמיר קרבנו של ישראל וע"כ כמ"ש הכ"מ ז"ל דכונת הר"מ ז"ל רק מדרבנן והסברא נראה נכונה כמ"ש דהעכו"ם אע"ג דהוא בר קרבן מ"מ אין הקרבן מכפר עליו כלל ומה"ט קיי"ל דנודרים רק עולות לדורון אבל אינו מכפר ומרצה כלל אצל העכו"ם וכיון שכן לאחר שהקדישו פסק כח הבעלים ממנו ושוב א"י להמיר ונראה דמה"ט נתמעט העכו"ם מסמיכה דדרשינן בנ"י סומכין ולא העכו"ם כיון דסמיכה ג"כ רק בבעלים וכיון דעכו"ם לאו בר ריצוי הוא כלל ל"ש בעלים עליו ול"ש בי' סמיכה ועי' בתוס' מנחות (דף צ"ג ע"א) ד"ה לפי שהקשו באמת דלמה לא ילפינן סוף שחיטה מתחילת שחיטה לענין עכו"ם ג"כ ועיי"ש מה שתירצו אמנם לפי האמת נראה דחד טעמא אית להו לתרוייהו כנ"ל ועי' זבחים (דף מ"ה ע"ב) אלא אמר ר"א אמר קרא לרצון להם ועכו"ם לאו בני הרצאה נינהו ונראה שזה הענין דס"ל לר"ש במשנה שם ופסקה הר"מ ז"ל דקדשי עכו"ם מה"ת מותרין בהנאה דלא תפסו בקדושת הגוף כלל ודוקא קדשי מזבח אבל קדשי בדה"ב מועלין בהם משום דקדשי בדה"ב הרי אינו משייר לעצמו כלום רק מקנה אותן להקדש והרי היא ככל קנין שמקנה לחבירו ואין נפ"מ בזה בין נכרי לישראל משא"כ בקדשי מזבח דאינו בגדר הקנאה להקדש אלא שמקדישו להקריבו עבורו כמבואר במס' ב"ק (דף ע"ו ע"א) מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ועיין בתוס' שם בד"ה והשתא מבואר כן א"כ בנכרי שאין לו ריצוי הרי אינו בכלל קדשי ד':


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:12
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:12](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:12)

הן אמת שבפלפול התלמידים אמרתי עפ"ז להיפך מדברינו הנ"ל ונקדים לת' קושית המנ"ח ז"ל על התוס' שנראה מדבריהם דס"ל דכל הרוצה להמיר הוא מצד שליחות א"כ איך כ' הר"מ ז"ל בהקדיש עכו"ם להתכפר בו ישראל אם המיר העכו"ם הר"ז ספק וקשה איך העכו"ם יכול להמיר כיון דגם בישראל אזלינן בתר מכפר והמקדיש א"י להמיר ואין לומר כמו"ש הלח"מ דמיירי באומר הישראל כל הרוצה להמיר ז"א הא אין שליחות לעכו"ם וא"כ בכה"ג אין הנכרי יכול להמיר ובאמת בלא"ה ד' הלח"מ צ"ע שאם כונת הר"מ ז"ל באומר הישראל כל הרוצה להמיר הו"ל לפרש ועיקר חסר מן הספר:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:13
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:13](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:13)

לכן נראה שא"צ לזה רק דהר"מ ז"ל לשיטתו דבקדשי עכו"ם ל"נ רק מדרבנן וע"כ דמה"ת לא תפסי בהם קדושה כלל וכיון דנכרי ליתא בבל יחל א"כ נראה בהקדיש שיתכפר בו ישראל אע"ג דישראל הוא בר כפרה מ"מ ההקדש שלו בקדשי מזבח לא אלים למתפס בו קה"ג מה"ת ויכול לחזור בו ודוקא בקדשי בדה"ב דהוא קנין להקדש אין נפ"מ בין עכו"ם לישראל משא"כ בקדשי מזבח י"ל דכ"ז שלא נקרב לגבוה יכול העכו"ם לחזור בו מן ההקדש וכיון שכן עדיין שם בעלים עליו אפי' בהקדישו שיתכפר בו ישראל ושפיר י"ל דברי הר"מ ז"ל כפשטן דס"ל דאע"ג דעכו"ם אינו עושה תמורה ה"ד אם לא הקדישן שיתכפר בו ישראל ועכו"ם לאו בר עונשין הוא משא"כ כשהקדישו להתכפר בו ישראל כיון דיש בקרבן זה ישראל באמצע שהוא בר עונשין וקרבנו מיתפס בתמורה גם העכו"ם יכול להמיר ועדיף מישראל המקדיש כיון דיכול לחזור בו כנ"ל ואפי' לפמ"ש כאן להסביר הדברים דקדשי עכו"ם אין מועלין בהם היינו משום דאינם בני הרצאה א"כ נראה דאם הקדיש עכו"ם שיתכפר בו ישראל הוי הקדש גמור ונתפס בקדה"ג לגמרי מ"מ כיון דאינו קנין להקדש אכתי יכול לחזור בו ונראה דזה הוא איבעית הגמ' דאע"ג דס"ל לר"ש דקדשי עכו"ם אין עושין תמורה י"ל דה"ט כיון דאין בהם מעילה ואינן בכלל קדה"ג לכן אין עושין תמורה וגדולה מזו דעת הר"מ ז"ל פ"ד מה' ק"פ ה"ו דאם הקה"ג שבו אינו נקבעה בו בבירור עוד לשם מה הוא כגון פסח שנאבד ונמצא קודם שחיטת הפסח שהפריש תחתיו דיכול להקריב איזהו שירצה לפסח או לשלמים אינו מתפיס בתמורה קה"ג להיותו קרב בעצמו אלא ירעה א"כ מכ"ש קדשי עכו"ם שהקדישו למזבח שאין בהם קדושה כלל מה"ת דאין עושין תמורה כלל אבל במקדישו להתכפר בו ישראל שנראה שחל ההקדש לגמרי וא"כ י"ל דאינו בכלל קדשי עכו"ם וגם העכו"ם יכול להמיר אמנם בכ"ז לקושטא דמילתא כיון דמסקינן לקמן בסוגיא דאין העכו"ם יכול להמיר מטעם דכתיב בנ"י בריש הפרשה א"כ נראה פשוט דעכו"ם ליתא בתמורה כלל ומוכרחין ד' הכ"מ דהר"מ ז"ל שכ' דהוי ספק הוא רק מדרבנן:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:14
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:14](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:14)

היו"ל מזה שכתבנו דזה בודאי א"א לומר כהלח"מ דטעם כל הרוצה להמיר יהי' מהני גם בעכו"ם דא"כ הי' לו להר"מ ז"ל לפסוק סתמא דעכו"ם בשל ישראל הוי ספק אם אומר הישראל כל הרוצה להמיר א"ו דל"ש בעכו"ם דין כל הרוצה להמיר אמנם בזה יש מקום לומר כהלח"מ דאיבעית רמב"ח היינו על העכו"ם והיינו כיון דהקדישו להתכפר בו ישראל אינו בכלל קדשי עכו"ם ויכול להמיר בו ובעלים הוי עדיין משום שיכול לחזור מן ההקדש כיון דקדשי מזבח אינן בכלל קנין להקדש יכול העכו"ם לחזור כיון דאינו בבל יחל. אך בכ"ז למסקנא דילפינן מבנ"י דאין העכו"ם יכול להמיר א"כ החסרון מצד העכו"ם שהוא אינו בגדר זה וא"כ שוב אין נפ"מ וצדקו ד' מרן הכ"מ ז"ל והארכנו עוד בזה בפלפול התלמידים יצא לנו להיפך ממ"ש לעיל דעכו"ם א"י להמיר מצד שאינו בעלים ואדרבה העכו"ם יש לו שם בעלים על הקדשו יותר מישראל כיון דאכתי ברשותו הוא רק דהוא הנותנת דמש"ה אינו יכול להמיר כיון דאינו החדש ועי' היטב בכ"ז:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:15
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:15](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:15)

אך באמת לדינא אני נבוך מאוד בהקדיש עכו"ם שיתכפר בה ישראל אם נפיק מכלל קדשי עכו"ם לענין מעילה ובר"מ ז"ל ובנו"כ וכן במנ"ח לא מצאתי כלל דין זה דבכה"ג יהי' בו מעילה ולומר דזה משנה שא"צ לא מסתבר כלל כיון דחזינן דלענין תמורה נשאר הגמ' בספק. הן אמת שי"ל דלפ"ד הלח"מ בדעת הר"מ ז"ל י"ל דהגמ' לא נשאר בספק אלא על הנכרי. אבל הישראל פשיטא דיכול להמיר כיון דהוי קדשי ישראל וממילא ה"ה לענין מעילה. אך הד' צ"ע לדינא בפרט א"נ כמו"ש דהעכו"ם יכול לחזור בו נראה מסברא דל"ש בו מעילה וא"נ להיפך דהר"מ ז"ל ס"ל בהקדיש עכו"ם שיתכפר בו ישראל העכו"ם א"י לחזור בו והוי הקדש גמור לצורך ישראל א"כ הד"ל קושית הראב"ד ז"ל איך העכו"ם יכול להמיר הא הוי של חבירו ותי' הלח"מ מצד כל הרוצה להמיר כ"כ שצ"ע דא"כ גם בהקדש ישראל דינא הכי דיכול העכו"ם להמיר ולומר דדעת הר"מ ז"ל להיפך דזה בודאי דבקדשי ישראל ואומר כל מי שרוצה להמיר בודאי יכול העכו"ם להמיר רק בהקדש עכו"ם ומתכפר ישראל בזה ספק הוא כיון דמכח עכו"ם קאתי אם יכול להמיר זה א"א דא"כ אמאי הספק על העכו"ם יותר מעל הישראל והבן הצעתי בזה כל הסברות שיש לומר בענין זה מפני שלא מצאתי מבואר למי שיבאר הד' על נכון אמנם יותר נראה כמוש"ל דעכו"ם א"י להמיר מצד דאינו בעלים כיון דאם הוא הקדש הרי א"ל זכות כלל בו ותמורה הוא רק בשל הקדש לזאת מה שיכול להיות בו בעלים אם יחזור מההקדש זה אינו מאלים זכותו שיהי' בכלל בעלים וראי' לזה מהא דקיי"ל דמתכפר עושה תמורה ולא המקדיש וקשה אמאי לא יהי' המקדיש בגדר בעלים מצד הואיל אב"מ עלי' דפשיטא דלענין שאלה אזלינן בתר מקדיש א"ו דזה אינו בגדר בעלים לענין תמורה דצריך שיהי' בעלים אם הוא הקדש ולא במה שבידו לבטל ההקדש:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:16
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:16](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:16)

ובני היקר הב' המופלא חו"ש חתן תמים למעלות כמ' ישראל נתן שיחי' אמר עפ"ז לת' ד' התוספתא ריש תמורה ופסקה הר"מ בפ"א מהל' תמורה דאיתא שם בזה"ל הממיר אפי' בשבת הר"ז מומר וסופג את הארבעים עכ"ל ותמי' מאוד דמה זה רבותא דמהני תמורה בשבת ואמר דהכונה לפי מה דמבואר דדוקא מתכפר עושה תמורה ולא המקדיש משום דאינו שלו הרי כ"ז דהוא שלו הוא רק משום זכות הכפרה שיש לו בהקרבן ומעתה י"ל לפי מה דמבואר בפסחים (דף כ"ט ע"ב) באוכל חמץ של הקדש דלמ"ד דבר הגורל"מ לאו כמ"ד א"ח מטעם מעילה כיון דהשתא אינו ממון אע"ג דלאחה"פ שוה ממון א"כ ה"נ י"ל דבשבת כיון דקרבן יחיד א"ד שבת וא"א להקריבו בשבת הרי בשבת אין לו בו זכות הכפרה ואע"ג דלאחר שבת יהי' לו זכות הקרבה מ"מ עתה אינו יותר מגול"מ וכיון דקיי"ל דלאו כמ"ד א"כ יש מקום לומר דבשבת אינו בעלים על הקרבן וא"י להמיר דהוי כמו שהמיר בשל חבירו וקמ"ל התוספתא דגם בשבת יכול להמיר ואע"ג דקרבן יחיד א"ד שבת מ"מ כיון דעבר וקרב הר"ז מרצה הוי גם בשבת בעלים של הקרבן:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:17
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:17](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:17)

ובאמת בצל"ח פסחים (דף צ"ו ע"ב) כתב להעיר מטעם אחר דממיר בשבת לא תהי' התמורה נתפסת בקדושת תמורה [אלא תרעה והוא עפ"ד הר"מ ז"ל שפסק דאם המיר את הפסח קודם חצות כיון דא"ר להקרבה התמורה תרעה וא"כ מכ"ש בשבת די"ל כן כיון דא"ר להקרבה בכל השבת אך החילוק ג"כ כיון דבדיעבד הקרבן כשר עיי"ש וכבר ראיתי להגאב"ד מלאסק שיחי' בספרו שכ' עפ"ז לפרש ד' התוספתא אך באמת מלבד שאם זה היתה כונת התוספתא עיקר חסר מן הספר דהר"ז דמומר א"ז רבותא דהרי אפי' מימר בע"מ בתם הר"ז מומר ועיקר הרבותא דקריבה בעצמה למזבח וזה אינו מבואר בתוספתא מלבד זאת מה יענה לד' הר"מ ז"ל דהשמיט הא דקתני בתוספתא הר"ז מומר וכתב רק דאפי' המיר בשבת לוקה מ' וקשה הא זה אינו רבותא כלל דאפי' א"נ דאינה קריבה היא עצמה ותרעה מ"מ פשיטא דלוקה מ' כמו בהמיר בפסח קודם חצות אמנם להנ"ל א"ש מאוד דהו"א דבשבת כיון דאין לו עתה בו זכות הקרבה לא חשיב בעלים כלל וא"כ באמת הו"א דאינו לוקה ג"כ והרבותא על המלקות וע"כ הטעם משום דבדיעבד ראוי וממילא נשמע דעושה תמורה ג"כ:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:18
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:18](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:18)

אמנם מה דיש להעיר בזה דא"נ כן דבשעה שא"ר להקרבה ואף בדיעבד פסול ל"ח בעלים וא"י להמיר א"כ למ"ד לילה מחוסר זמן וכ"נ דעת הר"מ ז"ל כמו"ש במק"א לא יהי' יכול להמיר בלילה כיון דעתה אין לו זכות בהקרבן כלל דגם בדיעבד פסול כששוחטו בלילה (ויש להעיר בזה דלפ"ז נשים לא יעשו תמורה כיון דמצ"ע דוהי' הוא ותמורתו יהי' קודש הוי מצ"ע שהזמ"ג דאינו נוהג בלילה הגם דהלאו גם אינו נוהג בלילה מ"מ כשאנו דנין לענין העשה הוי זמ"ג וי"ל דזה הטעם דצריך לרבות אשה דלוקה בתמורה כיון דאצל נשים הוי תמיד לאשב"מ כיון דל"ש בהו העשה דהוי עשה שהזמ"ג א"כ ל"ש בדיבורא אתעביד מעשה ויש לדחות בכמה גווני וכתבתי רק לעורר לבב התלמידים) וכן יש להתפלא על הצל"ח ז"ל דמה יענה למ"ד לילה מחוס"ז נימא דאם המיר בלילה יהי' התמורה תרעה כיון דאינו זמן הקרבה אין בכח ההקדש להתפיס קדה"ג בתמורה להיות קרב על המזבח והר"ז דומה ממש לפסח קודם חצות ואולי י"ל כיון דקיי"ל דהקטרת אימורין כשרין כל הלילה א"כ אם הי' הקרבן נשחט ביום הי' יכול עתה להקטיר האימורין וזה אחת מחלקי ההקרבה א"כ הוי בלילה בגדר ראוי להקרבה ודוקא בפסח קודם חצות שאין שום מציאות בשום חלק הקרבה עתה לא לשם פסח ולא לשם שלמים משא"כ בלילה יש מציאות להקטרת האימורין אם נשחט ביום וי"ל דמה"ט חשיב יש לו זכות בהקרבן בלילה וא"ד לשבת דאין עולת חול קריבה בשבת משא"כ בלילה הוי בגדר בעלים על קרבנו כיון דבלילה ראוי להיות קרבנו נקרב ע"ג המזבח אם נשחט ביום אע"ג דעתה שלא שחטו ביום הרי אין לו בו שום זכות בלילה זו להקריבו וגם בדיעבד יהי' פסול ומכ"ש כשהקדישו בלילה דבודאי יש לעי' כנ"ל מ"מ יש קצת מקום לומר כן וצ"ע בזה:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:19
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:19](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:19)

יהי' איך שיהי' אם זה כונת התוספתא הו"ל למנקט הדין אפי' המיר בלילה ואפי' א"נ דהתוספתא ס"ל דלילה לאו מחוס"ז אבל על הר"מ ז"ל יקשה דאיהו ז"ל פסק דלילה מחוס"ז א"כ הו"ל לומר ואפי' המיר בלילה לוקה מ' דהוי רבותא יותר משבת לזאת נראה עיקר בפירש התוס' והר"מ ז"ל כמו"ש בספרי חמדת ישראל דיני שבת דהו"א דבתמורה כיון דבדיבורא אתעביד מעשה ולקי מטעם זה והוי בגדר לאו שיב"מ ה"ה לענין שבת הוי איסור תורה כיון דעושה מחולין קודש ע"י מעשה הוי בגדר מלאכה ואם כי לא נוכל לומר דהוי מלאכה שיש בה חיוב מיתה כיון דלא עשה מלאכה בידים מ"מ כיון שיש בו סרך מלאכה דאורייתא הוי בגדר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו ואם כי הקדש בשבת והפרשת תו"מ הוא רק דרבנן כ"כ בספרי שם ההבדל בזה ובלבד זה י"ל דהקדש ותרו"מ כיון דמהני מחשבה ג"כ ל"ש לומר דבדיבורא אתעביד מעשה כיון דל"צ הדיבור כלל משא"כ בתמורה דלא מהני במחשבה כיון דהוי מחשבת איסור וצריך דיבור דוקא וכיון דבדיבורא אתעביד מעשה אמרינן דעקימת שפתיו הוי מעשה והוי איסור תורה בשבת והו"א דאינו לוקה משום תמורה ולזאת קמ"ל התוספתא שאינו כן דאפי' המיר בשבת לוקה מ' דבאמת לא ס"ל כלל הא דבדיבורא אתעביד מעשה שיהי' חשיב מעשה עיד"ז והא דלוקה בתמורה היינו משום דגזה"כ בתמורה דגם לאו שאב"מ לוקה:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:20
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:20](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:20)

אמנם בעיקר הדברים דתמורה ל"מ במחשבה אם כי מוכרח מד' השטמ"ק תמורה כמו"ש בספרי חמדת ישראל חלק הלאוין אות עיי"ש דס"ל כן דאם הי' מהני במחשבה לא הי' שייך לומר היכא דמימר בדיבור שיהי' לאו שיב"מ מצד דבדיבורא אתעביד מעשה אמנם מד' החי' הר"ן ז"ל סנהדרין (דף ס') בהא דאמרינן בגמ' שאני מגדף הואיל וישנו בלב נראה מבואר להדיא דאע"ג דמהני במחשבה מ"מ היכא דהוי בדיבור י"ל דהוי מעשה מצד דבדיבורא אתעביד מעשה ואמרינן עקימת שפתיו הוי מעשה רק דאעפ"כ פטור מגדף מקרבן כיון דמשכח"ל שלא ע"י מעשה אין סברא לומר דפעמים חייב קרבן ופעמים פטור מקרבן לכן פטרה אותו התוה"ק לגמרי אתד"ק מבואר מד"ק דזה דמהני גם במחשבה אינו מבטל את עקימת השפתים שלא יהי' חשיב בגדר מעשה ובמק"א העירותי שנראה שזה מקור דעת הרא"ה ז"ל בס' החינוך דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אינו לוקה אע"ג דעתה עושה מעשה שלמד כן מסוגית הגמ' הנ"ל וס"ל כפי' הר"ן ז"ל כנ"ל וכיון דאמרינן כן לענין קרבן ה"ה לענין מלקות והוא נכון לענ"ד. ועי' תוס' שאנץ בשיטה מקובצת ב"מ (דף מ"ג ע"ב) בסוד"ה ביתר כ"ע לא פליגי שכ' להוכיח מהא דמקשינן על לאו דלא יחשב בפיגול דהוי לאשאב"מ דמוכרח מזה דפיגול מהני במחשבה דאל"כ נימא דבדיבורא אתעביד מעשה וקשה הא אף דמהני במחשבה מ"מ כיון דמלקות לא משכח"ל אלא ע"י דיבור וא"כ הוי לשיב"מ וצ"ל כד' השטמ"ק תמורה הנ"ל או דס"ל כדעת הרא"ה ז"ל הנ"ל. ויש לעי' הרבה בזה ואכ"מ רק מפני שלא ראיתי עוד מי שיבאר זה כתבנו ראשי פרקים להעיר לבב המעיין:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:21
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:21](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:21)

ודע שאני מסופק בהא דקיי"ל דאין תמורה אלא בבהמה אבל לא בעופות ובמנחות אם הפי' רק דמלאו ועשה נתמעט אבל איסור תורה איכא כיון דממיר דבר קודש א"ד דגם איסורא ליכא ובאמת לדעת ריו"ח דאמר לתנא דל"ת מימר משום דבדיבורא אתעביד מעשה י"ל דרק מעשה נתמעט אבל בלאו אתני' והא דאין לוקין היינו משום דהוי לאשאב"מ אך אפי' לפ"ד הר"מ ז"ל דס"ל להלכה דהלל"מ היא בתמורה דלוקין על לאשאב"מ י"ל דס"ל דהלל"מ הי' רק בתמורת בהמה דאיירי בי' קרא אבל בעופות ומנחות כיון דאין עושין תמורה ממילא אין לוקין ג"כ אבל איסורא להמיר איכא כיון דבמשנה מבואר הלשון דאין עושין תמורה משמע דאיסורא איכא וכמו"ש הכ"מ ז"ל פ"א מהל' תמורה סוף הל"א לענין ציבור ושותפין ועי' בלח"מ ובמנ"ח שנתעוררו קצת בזה אמנם לפ"מ שכתבנו א"ש קושית המנ"ח עיי"ש ותבין דברינו עכ"פ נראה דלפ"ד הכ"מ ז"ל באמת הדין כן דאיסורא להמיר איכא בכל דבר קודש רק דעשה ומלקות ליכא אלא בבהמה. והבאנו לזה מה שאני מתקשה זה זמן רב בד' רש"י ז"ל סוכה (דף ל"ה ע"ב) בד"ה הרי יש בה היתר אכילה שכ' בזה"ל לכהן וישראל וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן אבל פדיון אין לה להיות נתרת באכילת ישראל והאומר כן רשע הוא עכ"ל. ותמי' לי מאוד מה כונת רש"י ז"ל בזה שהאומר כן רשע הוא לכן עלה בדעתי שכונת רש"י ז"ל שהאומר כן דהיינו שהאומר שתרומה זו יהי' מחולל על זה הוא רשע דהוא ג"כ בכלל איסור תמורה שכל דבר שנתקדש בקדושת הגוף שאין לו פדיון והוא רוצה לחללו מקדושתו ע"י חילוף ותמורה עושה איסור ואפי' ע"י פדיון יש איסור בקדה"ג שאין מועיל בו פדיון ודוקא בבע"מ ליכא איסור אלא בלשון תמורה כיון שמהני בו פדיון אבל בקדה"ג איכא איסור גם בלשון פדיון וס"ל לרש"י ז"ל דה"ה בתרומה כיון דקדוש קדושת הגוף ואין לו היתר בפדיון האומר שיתחלל על דבר אחר ה"ה רשע שנכשל באיסור תמורה:


###### Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:22
[Keli Chemdah on Torah, Bechukotai 3:22](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Bechukotai/r/3:22)

אמנם אחר העיון הדבר קשה בעיני להעמיס כן בכונת רש"י ז"ל אפי' א"נ דבקדשים איכא איסור תמורה בכל דבר מ"מ כיון דמבואר בקידושין (דף מ"א ע"ב) דתרומה הוי חול אצל קדשים ולא ילפינן מיני' א"כ אין לדמות תרומה לקדשים בזה לכן נראה יותר דכונת רש"י ז"ל דהאומר שתרומה יש לה פדיון וכונתו שקה"ג הוא קדושה עצמיות ואין לה פדיון וי"ל דכונת רש"י ז"ל דכמו דישראל שנקראין תרומה שנאמר קודש ישראל לד' ראשית תבואתו אין לו שום אופן שיתחלל מקדושת ישראל אע"פ שחטא ועבר על כל התורה כולה ה"ה ישראל וברגע אחת שישיב להקב"ה נעשה צדיק גמור כיון דעצם לא יוכל להשתנות בשום אופן כן תרומה עצמה לא משכח"ל השתנות לכן האומר שיש לה פדיון וס"ל שתרומה יכולה להתחלל הוא רשע. וי"ל יותר דרש"י ז"ל לשיטתו דס"ל דתרומת פירות דרבנן ועי' במל"מ רפ"ב מתרומות ומ"ש שם עה"ג וימצא אחד שיאמר דחכמים אין להם כח לקדש התרומה בקדושת הגוף שלא יהי' לה פדיון לכן כ' רש"י ז"ל דזה ג"כ הוי בגדר רשע דכמו דתרומה דאורייתא קדוש בקדה"ג כן יש כח ביד חכמים מה שהם אומרים שהוא תרומה ויש בה קדושה עצמיות ולא מהני לה פדיון שהתוה"ק נתנה כח לחכמים שהם ג"כ יכולים לקדש בקדה"ג וי"ל דזה מרומז במקרא כתרומת גורן ויקב כן תרימו גם אתם היינו שגם אתם יש לכם אותו כח לעשות בשאר עיני פירות כתרומת גורן ויקב ועי' בא"ב להג' מקאליש ז"ל בדיני תרומות ומעשרות ס"ב בשם הראב"ד ז"ל ובס' חמדת ישראל קונטרס תורה אור אות מ"ז מ"ש בזה ואכמ"ל יותר: