## Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei

###### Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:1
[Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:1](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Ki%20Teitzei/r/1:1)

(כ"א י"א) וראית בשבי' אשת יפת וגו' ולקחת לך לאשה, הנה במצות יפ"ת כתבתי הרבה בחידושי ואסדר אותם הנה לתועלת התלמודים:


###### Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:2
[Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:2](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Ki%20Teitzei/r/1:2)

(א) וראיתי בספר בנין אריאל להגאון מאמ"ד ז"ל שכ' להעיר בפלוגתת הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל בהא דקיי"ל דאשתרי במלחמה דברים אסורים מדכתיב ובתים מלאים כל טוב דהרמב"ם ז"ל ס"ל דהותרה בין במלחמת מצוה ובין במלחמת רשות ולא הותרה אלא מדוחק כשאין להם מה לאכול והרמב"ן ז"ל ס"ל דהותר רק במלחמת מצוה ולא במלחמת רשות אמנם כשהותר' במלחמת מצוה הותר לגמרי שהרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל לשיטתם אזלי' דכיון דהרמב"ם ס"ל דהותר גם במלחמת רשות הוכרח לפרש דלא הותר אלא מדוחק רעב אמנם הרמב"ן דס"ל דלא הותר אלא במלחמת מצוה שפיר מצי למימר דהותר לגמרי והוא עפ"מ דמבואר בחולין מכדי כ"מ דאסר לן רחמוא כו' אסר לן א"א שרי לן יפ"ת מאן יהיב לן בשרא בחלבא וק' לכאורה הא דהותר ביפ"ת א"א היינו רק בב"ר בשעת מלחמה אבל לאחר שנעשה בה כל המעשים ונתגיירה ל"ה דומי' דא"א ול"ש לומר שרי לן כוותי' וכיון שכן מה דיקשה בב"ח הא בשעת מלחמה גם בב"ח מותר ואי שלא בשעת מלחמה גם א"א לא הותרה לכן הכריח הרמב"ם ז"ל מזה דשאר איסורין לא הותרו בשעת מלחמה כ"א מדוחק וא"כ א"ד לי יסור א"א דהותר לגמרי בשעת מלחמה וא"כ מצאנו איסור א"א שהותרה שפיר שאלה בעינן למיכל בשרא בחלבא משא"כ הרמב"ן ז"ל לשיטתו דלא הותרו אסורין כ"ח במלחמת מצוה וזה לא הי' אלא בשעת כיבוש ואינו הותר כלל אמנ' יפ"ת מותר בכל מלחמו' השכיחות תמיד וא"כ הוי בגדר הותר ולכן שאלה היתר גם על בב"ח וסיים ע"ז כנ"ל נכון וחזי מאן גברא רבה סהיד שהד' נכונים, והנה יען עם גאון גדול כמוהו ז"ל מדקדקין אף כחוט השערה לזאת תמהני עליו ז"ל מה היתה כוונתו בזה שעזב גרסת הש"ס דילן בחולין דק"ט ע"ב דמבוא' דנגד א"א איתא ההיתר דגירש' בח' בעלה ונגד כותית נקט יפ"ת ואם אמנם כי בתוס' שם הביאו בשם ר"א הקליר שיסד נגד א"א יפ"ת ונגד כותית לא פי' כלום והכל עפ"י הירושלמי עי"ש אמנם מפני מה עזב גירסת ש"ס דילן ונקט גירסת ר"א הקליר הלא ברור הדבר דכמו שדעת הג' ז"ל באיסור א"א ל"ש אלא בב"ר אבל אחר כל המעשים והגירות ליכא אי' א"א ה"ה באיסור כותית ודאי דליכא אחר גירות והוא כש"כ מאיסור א"א ואדרבה האיסור א"א יש מקום לומר להמ"ד בירושלמי דבב"נ ל"מ גירושין דגם לאחר ב"ר איכא איסור א"א כמו שיתבאר לפנינו בעזהי"ת אמנם איסור כותית לכ"ע ליכא כ"א בב"ר א"כ מה דוחקה להג' ז"ל לשנות מגרסת הגמ' ולכאו' עלה בדעתי דלשיטתו אזיל שכ' בדיבור הקדום דלכן פירש"י ז"ל אשת אפי' א"א סמוך להדיבור דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר משום דהי' ק' לרש"י ז"ל הא ביאת פנוי' מותר מה"ת בכותית וא"כ למה צריך הותר לכן פירש"י ז"ל אשת אפי' א"א דבזה שפיר אסור גם בכותית מה"ת וא"כ א"א לומר אסר לן כותית שרי לן יפ"ת כיון דכותית אינה אסורה מה"ת אך באמת אין זה מספיק דהרי י"ל דשאלת ילתה לר"נ הי' גם על איסורי דרבנן דגם רבנן לא אסרו דבר בהחלט שלא יהי' דבר המותר לנגדו וזה מוכרח לפ"ד הג' המחבר ז"ל דלדעת הרא"ם ז"ל דכותית אם אינה א"א ליכא איסור תורה ואע"ג דנקטה בלשונה כל מה דאסר לן רחמנא אין זה הכרח כ"כ ועי' בס' כלי חמדה פ' פנחס מ"ש בזה:


###### Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:3
[Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:3](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Ki%20Teitzei/r/1:3)

אמנם כדי לקיים דברי חכמים נראה דדבר גדול דיבר הג' ז"ל דהנה מעודי נתקשיתי על גרסת הגמ' דילן אסר לן כותית שרי לן יפ"ת בעינא למיכל בשרא בחלבא הא בכותית עצמו מוכרח דלאו בכל מילי התירה תורה כנגדו דהנה כשם שאסור לישראל לבוא על הכותית כן אסורה ישראלית להבעל לכותי ובזה לא משכח"ל שום היתר דבנשים להיות מותרת לכותי לא משכח"ל היתר ביפ"ת וא"כ מזה עצמו מוכח להיפך ומה זה ששאלה בעינא למיכל בשרא בחלבא ונראה דמזה ראי' לדעת הפוסקים דאע"ג דישראל הבא על הכותית קנאין פוגעין אבל ישראלית הנבעלת לכותי לא אמרי' קנאין פוגעין בה וכפ"מ שהסביר הדבר בת' נוב"י מהדו"ת חאה"ע סי' ק"נ דכל הענין דקנאין פוגעין בו מפני שהבן הבא מן הכותית אינו בנו וה"ה מוליד בנים לעכו"ם ולכן בכותי הבא על הישראלית דהולד כמוה ל"ש קנאין פוגעין בו ולפי"ז גם בפרהסי' אינו איסור תורה אם אינו דרך חיתון אלא דרך זנות ומעתה שפיר שאלה דגם מכותית מוכח דכל מה דאסר לן רחמנא שרי לן כוותי' דהתורה אסרה כותית דרך זנות בפרהסי' והתירה דיפ"ת אפי' בפרהסי' ול"ק דהרי בנשים לא התירה תורה ז"א דבנשים ל"מ כלל איסור תורה בכותי כנ"ל ולפ"ז מוכרח דשאלת ילתה לר"נ הי' רק מאסורי תורה ממש וכותית היינו בפרהסי' וכנגד זה יש היתר ביפ"ת בפרהסי' דא"נ דשאלתה הי' מאסור דרבנן ומכותית בצנעה א"כ הדר"ל קשיתינו הנ"ל דהרי בזה לא משכח"ל היתר בנשים כנ"ל ומעתה לפ"מ דמבואר ברמב"ם ז"ל דאע"ג דמותר ב"ר במלחמה מ"מ צריך שיהי' בבית דוקא היינו בצנעה וס"ל דלא הותר בפרהסי' וא"כ הדרק"ל הא בכותית לא התירה תורה כלל ולכן מוכרח לומר דגרסת הרמב"ם ז"ל היתה אסר לן א"א שרי לן יפ"ת ודו"ק היטב [ואם כי יש לדחות הא איסור א"א ג"כ ל"ל היתר בישראלית אך עכ"פ משכח"ל היתר א"א בנשים דגם ב"נ מוזהרין על איסור א"א משא"כ איסור כותית גם באשה מב"נ ל"ש איסור זה דאין איסור על הכותית להנשא לבן ישראל ויש לעי' עוד בזה אם נימא דאין אישות לב"נ וכל האיסור הוא מכח ודבק באשתו ולא באשת חבירו א"כ י"ל דנשים אינו מוזהרין באיסור, א"א אך דעת כל הפוסקים דגם אשה ב"נ מוזהרת באיסור א"א ובאמת גם באיסור כותית י"ל דגם היא מוזהרת שלא לבעול לישראל ועי' בתוס' יבמות כ"ה ע"ב ד"ה לימא כו' ובחידושי שם בשם הג' בעל בית מאיר ובעל חמד"ש ואכמ"ל יותר וכתבתי רק לפלפולא לקיים דברי חכמים]:


###### Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:4
[Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:4](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Ki%20Teitzei/r/1:4)

ובעיקר הדבר דפשיטא לי' להג' ז"ל דגם איסור א"א ל"ש כ"א בב"ר אמנם לירושלמי דס"ל דאין ב"ר מותרת אלא לאחר כל המעשים ל"ש איסור א"א הנה בס' חמדת ישראל בדיני ב"נ אות י' ואות י"ט כתבתי בשם הגאונים בעל פרמ"ג ז"ל ובעל שו"מ ז"ל שכתב להיפך דגם לאחר כל המעשים עדיין צריך להיתר א"א והג' בעל שו"מ כתב לפרש בזה מ"ש התוס' ונגד כותית ל"פ כלום והכל עשה עפ"י הירושלמי דהיינו ר"א הקליר ס"ל כירושלמי דאינו מותר ב"ר אלא לאחר כל המעשים ולזאת ליכא איסור כותית אלא איסור א"א דאיכא גם לאחר כל המעשים ואם אמנם כי בספרי שם כתבתי דאינו נראה כיון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי הרי ממילא פקע האישות וכמו דאמרת דליכא איסור כותית ה"ה דליכא איסור א"א אמנם שו"ר שיש מקום גדול לדבריהם עפמ"ש הראב"ן ז"ל דהא דאמרי' בגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ה"ד בזכרים אבל בנקיבות הבאין להתגייר לא אמרי' דהוי כקטן שנולד וראי' מדאסורה לכהן משום זונה ועי' בספר כלי חמדה בפ' תולדות אות ג'] וא"כ שפיר י"ל דנהי דהוי גיירת מ"מ למ"ד דבב"נ ל"מ גירושין וא"א להם להפרד זמ"ז גם לאחר שנתגיירה עדיין איכא איסור א"א ובאמת א"נ כן יתפרש כפשטא התיר לן א"א דה"ה ישראלית ואיכא אכתי איסור א"א ואעפ"כ התירה תורה ביפ"ת וא"כ משכח"ל בנשים ישראלית איסור א"א ושפיר אמרה בעינא למיכל בשרא בחלבא, ובעיקר קשיתינו הא דנשים לא הותר איסור כותית וא"א הערנו ח"א בדקדוק לשון ר"א הקליר שהובא בתוס' שכ' בזה"ל ונגד א"א יפ"ת לאיש דלכאו' הך לאיש מיותר אמנם י"ל עפמ"ש הרמב"ן ז"ל עה"ת בקרא דאם לא חפצת בה ושלחת לנפשה בזה"ל והנה כיון שהכתוב אומר ששלחתה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה בכסף כו' נלמד שא"צ ממנו גט אבל הכתוב עשה אותה כא"א בהיותה עמו וכאשר שנא אותה שלח אותה באונסה עכ"ל מבואר מד"ק דלמד הפי' בקרא דאע"ג דלאחר כל המעשים אמרה תורה והיתה לך לאשה וה"ה אשתו כ"ז שהוא אצלו ואם זינתה תדון כא"א כמ"ש הרמב"ן ז"ל בביאור יותר בקרא דאח"כ תבוא אלי' ובעלת ועיי"ש שכ' שהוא אשתו גמורה שהתורה הקנתה אשתו לו אמנם אעפ"כ חידשה התורה בזה דאם ירצה לשלחה א"צ גט וא"כ יש חדוש גדול ביפ"ת דהתירה בה תורה איסור, א"א אם בעלה ושלחה מביתו מותרת להנשא לאחר בלא גט וזה הפי' אסר לן א"א התיר לן יפ"ת ולאיש היינו שמותרת לינשא לאיש בלא גט ובזה הותר א"א באשה ישראלית שהיתה אשת ישראל וזה נכון מאד עפ"ד הרמב"ן ז"ל אמנם בעיקר ד' הרמב"ן ז"ל הנה מלבד שהרמב"ן ז"ל בעצמו אח"ז כתב בזה"ל ויתכן כי טעם הכתוב לומר שאם יחפץ בה תהי' לו לאשה כו' והכל תלוי בבעילה הזאת כי אם אחרי בעילתה תעמוד עמו ימים ויבוא עלי' עוד הפעם כו' כבר נעשית אשתו והנה הוא יהודית ומתגרשת בגט וא"כ נראה להדי' שחזר מדבריו הקודמים וס"ל באמת דאם אחר הב"ר שהיא לאחר כל המעשים אם בא עלי' עוד הפעם ה"ה אשתו גמורה וצריכה. גט לבד אם לא בא עלי' יותר מב"ר מלבד זאת הרי מבואר בספרי ושלחת לנפשה ושלחת בגט כדברי' ר' יונתן מבואר דס"ל דצריכה באמת גט לזאות קשה לומר שזה פירש הפייטן ומוכרח לומר כמש"ל:


###### Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:5
[Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:5](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Ki%20Teitzei/r/1:5)

ב) והנה כ"ז כתבנו לחיה"ק דברי הג' ז"ל אמנם כן בגוף דבריו שכ' לחלק בין יפ"ת דהוי בגדר הותרה משא"כ שאר איסורין כיון דאינם מותרין אלא מדוחק אינו בגדר הותרה ולענ"ד יש לעי' כיון דאמרינן דלא התירה תורה אלא כנגד יצה"ר ואינו מותר לבעול יפ"ת כ"א בשיצרו תקפו וא"כ ה"ה ג"כ רק בגדר כל אסורין שהותרו בהיותו אנוס ויש לתלות הד' בהא דאיתא בגמ' בקידושין (דכ"א ע"ב) בכהן ביפ"ת עי"ש בגמ' דשמואל ס"ל דביאה שני' אסורה וכתב הרשב"א ז"ל שם וא"ת א"כ מ"ט דשמואל דאסר י"ל דל"ד לאשת אח כו' אבל יפ"ת לאו מצוה היא שלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ול"ד אלא למי שאחזו בולמס שמאכילין אותו עד שיאירו עיניו ומשם ואילך באיסורו קאי וה"נ מב"ר ואילך דנתקררה הדעת אסור עכ"ל הרשב"א הרי מבואר דהרשב"א ז"ל מדמה לענין יפ"ת דלא הותר אלא ב"ר משום דיצרו תוקפו למי שאוחזו בולמוס וא"כ אם זה הוי בגדר הותרה ה"ה כל המאכלות אסורות שהותרו בשעת מלחמה מפני רעבון ה"ה בגדר הותרה והרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' מלכים ה"ד פסק כן דאינו מותר אלא בב"ר יעי"ש וא"כ נסתרו ד' הג' ז"ל מכל וכל ובח' למס' סנהדרין כתבנו בביאור ד' רש"י ז"ל בסנהדרין דנ"ט ע"א בד"ה לאו בני כיבוש נינהו שכתב בזה"ל לא נתנה ארץ לכבוש כ"א לישראל שאף לישראל לא הותר יפ"ת אלא במלחמה ע"י כיבוש עכ"ל ולכאו' צע"ג הא מבואר במס' גיטין דל"ח דעמון ומואב טהרו בסיחון ועי"ש בגמ' דילפינן מוישב ממנו שבי דעכו"ם קונה ישראל במלחמה וכבר נתקשו בזה האחרונים אמנם נראה ביאור ד' רש"י ז"ל דהנה ענין יפ"ת היינו משום דיצרו תוקפו והוי כאונס והתירה תורה כנגד יצה"ר אך לכאו' צ"ע הא עי"ז שהלך למלחמה הכניס א"ע לאונס וא"כ הו"ל כרצון ואמאי יהי' מותר אך באמת א"ש עפמ"ש הריב"ש בת' דאם זה שהכניס א"ט לאונס אינו איסור ואח"כ הוא אנוס הוי בגדר אונס אמנם אם הכניסה בעצמו ג"כ איסור הוא אף שנאנס אח"כ הו"ל רצון כיון דזה שהכניס עצמו לאונס ג"כ אסורא היא [ועי' בזה במ"ש בס' כלי חמדה פ' בהר בקרא דוהתנחלתם אותם וגו' אות ב' לבאר הד'] ומעתה א"ש מאד דברי רש"י ז"ל דאמת הדבר דגם נכרים המה בני כיבוש ואם עשו מלחמה קניתם את הקרקע מדין כיבוש מלחמה אך אין להם רשות ללכת למלחמה שלא נתנה תורה רשות לכבוש הארץ כ"א לישראל ולכן דווקא בישראל כיון דיש להם רשות עפ"י תורה לכבוש את הארץ כמו שמבואר בתוה"ק פ' עקב כל המקום גו' לכם יהי' וכיון דהמלחמה הוא רשות שוב מהני הא דיצרו תוקפו אח"כ להתיר לו יפ"ת משא"כ בב"נ דלא ניתן רשות להם לכיבוש ארצות נהי דאם עברו ועשו מלחמה קנאו בכיבו' מלחמה אבל היתר יפ"ת ל"ש בהו כיון דהוא רק מפני שהוא כאונס הרי הכנים עצמו לאונס וכיון דהכניסה לאונס הוי באיסור ה"ה כרצון והוא נכון בביאור דברי רש"י ז"ל ולת' הסגיות שלא יסתרו אהדדי ומבואר מזה דהיתר יפ"ת הוא רק משום דהוי כאנוס וכמש"ל מדברי הרשב"א ז"ל [ולכאו' עלה בדעתי להעיר עפ"ד רש"י ז"ל דס"ל דיפ"ת אינו מותרת אלא בשיש רשות לכבוש את הארץ א"כ לפ"מ דמבואר בספרי פ' עקב דאין רשות לישראל לכבוש בחו"ל קודם שכבשו א"י וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' מלכים ה"א ומטעם זה הוי כיבוש סורי' כיבוש יחיד כיון דכבשה דהע"ה טרם שכבש שבעה עממים א"כ לכאו' לא משכח"ל יפ"ת כלל לפ"ד רש"י ז"ל דבמלחמת ז' עממין כיון דכתיב בהו ל"ת כל נשמה לא הותרה יפ"ת רק במלחמת שאר עממין והוא בחו"ל ולזה הרי לא נתן רשות לישראל לכבוש את הארץ וא"כ איך משכח"ל יפ"ת ומבואר להדי' בש"ס שדהע"ה הי' לו ד' מאות ילדים מנשי יפ"ת ואמנון ותמר הי' מבני יפ"ת אמנם נראה דל"ק דאמת כן הוא דאין רשות לכבוש מדינות אחרות טרם כיבש א"י אמנם להוראת שעה עפ"י סנהדרין של ע"א מותר וכיון דבמלחמת הרשות אין יוצאין למלחמה בלי רשות הסנהדרי הגדולה וזה הוא רשות התורה שפיר הוי בגדר רשות התורה ואף כי לענין קדושת א"י אינה נתקדשה בקדושת א"י כ"ז שלא נכבשה כל ארץ ישראל אמנם לענין יפ"ת שפיר הוי בגדר רשות עפ"י תורה לכבוש את הארץ ועי' ברמב"ם ז"ל שם ה"ו שכ' בזה"ל כל הארצות שכובשין ישראל במלך עפ"י ב"ד הר"ז כיבוש רבים וה"ה כא"י שכבש יהושיע לכל דבר והוא שכבשו אחר כיבוש כל א"י האמורה בתורה עכ"ל מבואר מד"ק דרק לענין זה חילק אם הי' הכבוש קודם שנכבש כל א"י או אחר שנכבש כל א"י שאם נכבשה מקודם אין עלי' קדושת א"י אבל ז"ב דלהוראת שעה עפ"י ב"ד הגדול יכול ללחום גם קודם כיבוש כל א"י ודהע"ה כשכבש סורי' ג"כ עשה עפ"י דעת ב"ד הגדול שהרי דברו חז"ל על דהע"ה שלא עשה דבר שלא עפ"י תורה ולכן שפי' הותר' יפ"ת במלחמותיו וז"ב, ואם אמנם כי דעת הרמב"ן ז"ל סו"פ עקב אינו כן יבואר אי"ה בחי' טל הרמב"ן ז"ל בקונטרס המלואים ולפי שלא ראיתי למי שיבאר הד' רשמתים על הספר להעיר לב המעי']:


###### Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:6
[Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:6](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Ki%20Teitzei/r/1:6)

(ג) וראיתי להגאון בעל מנ"ח ז"ל מצו' יפ"ת שכתב לתמוה על הא דמוסכם בכל הש"ס שענין היתר יפ"ת הוא רק מפני שיצרו תוקפו ושלא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר מהא דס"ל לר"ש בן אלעזר במס' יבמות דמ"ז ע"ב דאע"פ שלא קבלה עלי' כופה ומטבילה לשם שפחות וחוזר ומטבילה לשם חירות ומשחררה ומותר בה מיד ע"ש וא"כ איך מפרנס רשב"א הא דלא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר והתירה איסור כותית לדעת פוסקים אפי' בפרהסי' או איסור א"א דאיכא איסור עשה דודבק באשתו ולא בא"ח הא איכא עצה לעשות בהיתר שיטבילה בע"כ לשם שפחות ואח"כ יטבילה בע"כ לשם גירות וה"ה ישראלית גמורה וכיון דאפשר בהיתר למה התירה תורה נגד יצה"ר והנה לכאו' לא אדע מה ק"ל הא אם מטבילה לשם שפחות אם משחררה עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו כיון דנעשית שפחה הרי צריך לקיים בה לעולם בהם תעבודו והקרא דוהתנחלתם לרשת אחוזה רק שנימא דמשום יצרו תוקפו מותר לעבור על העש' וא"כ א"ז בגדר אפשר לקיים שניהם ושפיר אמר' תורה דמשום יצרו תוקפו הותר לו איסור כותית וא"א אמנם לאחר העיון נראה דקושית הג' ז"ל משום דבעילת כותית וא"א גוף הביאה הוא עביר' משא"כ אם יכופה לעבדות ואח"כ לגירות נהי דיעבור בעשה אבל הביאה יהי' בהיתר ומוטב שיעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו ויהי' הביאה בהיתר משיעבור על ביאת איסור ויעבור על עשה דודבק איסור דביאת כותית בפרהסי' שהוא איסור תורה אמנם לקושטא דמילתא י"ל עפמ"ש הרלב"ג ז"ל מובא בפרשת דרכים דרוש י"ט שכתב דנהי דמתירין אסורין לחולה שיב"ס מ"מ היינו דווקא אסורין שהחולה צריך אותם שיתירו אותם עבורו אבל אסורים שאין המולה צריך בהן אע"פ שאם נעשה אסורים אלו יהי' בהם אותה התועלת להחולה אסורים אלו אינם מותרין לחולה שיב"ס וכתב בזה"ל ולזאת הסיבה מותר לכבות את הנר בשביל החולה שישן ולא יותר לטלטל הנר כיון דהכיבוי הוא צורך החולה אבל הטלטול אע"ג דעי"ז שנטלטל את הנר לחדר אחר ממילא יהי' חושך בחדר החולה מ"מ הטלטול אינו צורך החולה ועי"ש בפר"ד שחולק עליו מסברא ולא הי' צריך לחלוק עליו מסברא והי' לו להביא מפיה"מ להרמב"ם ז"ל במקומו במשנה שם שכתב דרק אם א"א לטלטל לחדר אחר מותר הכיבוי אבל זולת זאת אסור הכיבוי כיון דאפשר בטלטול הנר לחדר אחר אמנם בכ"ז נראה ד' הרלב"ג ז"ל נכונים דסתמא דמשנ' נראה דכיבוי מותר בכ"מ אמנם הרמב"ם ז"ל לשיטתו דס"ל דמלאכה שאצל"ג חייב מה"ת ולפ"ז כיבוי הוא מלאכה דאורייתא ושפיר קאמר דאם אפשר בטילטול הנר דמה"ת היתר גמור הוא ל"ש למשרי מלאכה, אמנם הרלב"ג ז"ל קאי להלכה דקי"ל מלאכה שאצל"ג פטור והוא רק שבות נהי דהוא שבות חמור בזה שפיר כתב הרלב"ג דאם עומדים לפנינו איסור כיבוי ואיסור טילטול הנר אע"ג דכיבוי הוא שבות חמור יותר כמ"ש הרשב"א ז"ל מ"מ כיון שהכיבוי הוא לצורך החולה והטילטול אינו צורך החולה מתירין איסור כיבוי וז"ב ומעתה ה"ה בנ"ד כיון דהכא יצרו תוקפו והוי כאונס על ביאת כותית וא"א אבל על העשה דלעולם בהם תעבודו אינו אונס לעבור א"כ אין זה בגדר קיל יותר שיכוף אותה לטבול לעבדות ואח"כ לשחררה כיון דעבירה זו אינו צורך האונס וזה דומה ממש לד' הרלב"ג ז"ל ולכן התירה תורה איסור דביאת כותית ולא התורה לכוף אותה לעבדות ולשחררה ודו"ק היטב והא דקאמר רשב"א דיכול לעשות כן צ"ל אחת משני אלה או דכוונתו רק דיכול לעשות כן אבל מודה דאינו רשאי מטעם העשה הנ"ל או דס"ל כר"י דלעולם בהם תעבודו הוא רק רשות אבל להלכה דקי"ל דלעולם בהם תעבודו היא חובה נהי דלצורך מצוה דרבים נדחה איסור דלעולם בהם תעבודו כמו דמצאנו בר"א ששחרר עבדו והשלימו לעשרה אבל להכנס לכתחילה לאיסור זה ולהיות נדחה מפני יצרו תוקפו אין שום סברא ולזאת שפיר התירה תורה נגד היצה"ר איסור דביאת כותית ול"ק קו' המנ"ח על דהע"ה אמאי לא עשה כן וז"ב בס"ד:


###### Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:7
[Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:7](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Ki%20Teitzei/r/1:7)

ובזה א"ש מה דיש להעיר להפוסקים דס"ל דמהני טבילה בע"כ לשם עבדות א"כ מוטב לכופה אותה לעבדות ולבוא עלי' כשהיא שפחה דאפי' א"נ דגם איסור שפחה היא מה"ת כדעת הת"א והרמב"ן ז"ל דאסור מה"ת משום לא יהי' קדש מ"מ בבא על שפחתו מקיים מצוה ג"כ דוהתנחלתם אותם לרשת אחוזה כיון דהשפחה הבנים כמוה וא"כ תמיד איכא מ"ע ואע"ג דלפי האמת עשה זו אינו דול"ת דהרי אסור לבוא על שפחתו לקיים עשה זו וע"כ אע"ג דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו מ"מ אינם חייבין לבקש טצדקי לקיים מצוה זו בכל האופנים וכמ"ש המל"מ בפ"ג מה' עבדים ה"ג מ"מ זה בודאי דאם בא על שפחתו והוליד ממנה בן נהי דעשה עבירה מ"מ מצוה קעביד ואינו בגדר מצהב"ע כיון דהמצוה הוא מה שנתרבו הולדות [ועי"ש במל"מ בשם בעל צדה לדרך שהק' על הר"א מזרחי ז"ל דמסופק דלדידן אם, אדניו יתן לו אשה יהי' בגדר חובה כדי לקיים קרא דוהתנחלתם דא"כ מה חידוש הוא שהתירה תורה לרבו למסור לעבדו העברי ש"כ הא בכ"מ דינא הכא דעדול"ת והמל"מ תמה עליו דע"כ לא קאמר המזרחי שהוא חובה על האדון כ"א לפי האמת דהתורה התירה ש"כ לע"ע אבל א"נ דאסורה ש"כ לע"ע מהכ"ת לומר שכדי שיקיים האדון מ"ע דוהתנחלתם יעבור העבד באיסור דלא יהי' קדש הא אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך וראיתי להג' בעל שעה"מ ז"ל שם שכתב על המל"מ שתמוה בעיניו הא קיי"ל דכל היכא דלא פשע אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך עי"ש ואני תמה על גאון כמותו שלא ירד לסוף דעת המל"מ וד' המל"מ ברורים כשמש דע"כ שייך לחלק בין אם פשע או לא אם א"א לחבירו לעבור בעצמו בשביל שיזכה כמו בח"ע וחב"ח שכופין האדון לשחררו כדי שיקיים העבד העשה דלשבת משא"כ הכא כיון דהעשה הוא על האדון ואיהו בעצמו יכול לקיימה מהכ"ת שנתיר לעבד לעבור על ל"ת בשביל שהאדון יקיים עשה ביון דהעבד ה"ה ככל ישראל ועובר בל"ת ועליו אינו מוטל כלל עשה זו כיון דאין השפחה שלו אמנם האדון בעצמו כשבא על שפחתו בודאי עשה מצוה כמ"ש בפנים] אמנם להנ"ל א"ש כיון דעתה אנוס הוא באיסור כותית אבל באיסור שפחה אינו אנוס לא היתר לנו לעשותה לשפחה ולהתיר לו איסור שפחה דיהי' קיל יותר דיהי' בו מצוה ג"כ דכללא דלא הותר כ"א מה שהוא אנוס לעבירה זו דוגמת מי שאחזו בולמוס כמ"ש הרשב"א ז"ל:


###### Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:8
[Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:8](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Ki%20Teitzei/r/1:8)

(ד) והנה בעמדי בענין זה ראיתי לרבינו הגדול בעל טורי זהב ז"ל בס' דברי דוד עה"ת בפ' מטות ובפ' תצא דברים שצריך לי עיון ואמרתי להעלות הד' עה"ס וזה יצא ראשונה בפ' מטות (ל"א נ') וכומז כו' לכפר על הרהור הלב התוס' פ' במה אשה הק' הא יפ"ת מותרת ות' דמ"מ אסורא איכא מדכתיב וחשקת בה ולא בה ובחברתה וכמדומה שיש כאן ט"ס בד' התוס' שהביאו מלימוד ולא בחברתה דזה לא למעוטא אלא שלא יקח שתי יפ"ת כדאיתא פ"ק דקידושין אלא צ"ל באשתו ולא באשת חבירו ושכ"כ ג"כ שם בקידושין דאמרי' אשת אפי' א"א וכתבו התוס' שם אע"ג דאין אישות לעכו"ם מ"מ אסורא איכא דכתיב ודבק באשתו ולא באשת חבירו עכ"ל הטו"ז ז"ל והנה לכאו' אין דה"ק מובנים כלל דהרי ד' התוס' ברור מללו שעל קושיתו דאיך שייך כפרה על ההרהור כיון דגם גוף הביאה מותר הרי אין כאן הרהור עבירה וע"ז ת' שפיר כיון דדרשינן וחשקתה בה ולא בה ובחברתה א"כ שתיים אסור לבעול וא"כ כשהרהר בשתי נשים הרי עושה איסור בהרהור וא"כ שפיר אמרו מידי הרהור לא יצאנו שהרהירו בשתי נשים כאחת ושפיר הוי הרהור עבירה וז"פ בכוונת התוס' ומ"ש רבינו ז"ל דכוונת התוס' לדרשה דבאשתו ולא בא"ח לכאו' אין לו מובן כלל דמה בכך דבכל מקום אסור א"א של עכו"ם הא עיקר קושית התוס' משום דבמלחמה מותרת יפ"ת אפי' א"א וא"כ אין תי' כלום וצ"ע ולכאו' עלה בדעתי שכוונת רבינו ז"ל דהנה לכאו' צע"ג כיון דבאמת ביאת כותית בצנעה ליכא איסור מה"ת וכל האיסור ביפ"ת שצריכה התורה להתיר הוא משום דגם בפרהסי' מותרת כמ"ש הרב בלח"מ ז"ל וא"כ זה שייך רק במעשה אבל הרהור לבעול את הכותית הא אינו הרהור עבירה כלל מה"ת לפי"ז יק' קו' התוס' אפי' א"נ דבמלחמת מדין לא הותרה יפ"ת מ"מ איך שייך בזה הרהור עבירה כיון דעצם הביאה אינה אסורה וע"ז שפיר תי' התוס' דנהי דביאת כותית אינה אסורה מה"ת ה"ד פנוי' אבל א"א אסורה מה"ת מכח עשה דודבק וא"כ שפיר הוי הרהור עבירה מה"ת אם מהרהר בא"א אך לפי"ז אין ענין ד' התוס' כלל לזה אם יפ"ת הותר במלחמה או לא והמעי' בד' התוס' ובד' הטו"ז יראה שא"א להעמיס זאת בכוונתם ובאמת נראה שהתוס' ס"ל דזה שאמרו מידי הרהור לא יצאנו היינו משום שהרהר גם בא"א של נכרים שזה אסור מה"ת והוי הרהור עבירה מה"ת אמנם קשי' להו ע"ז הא הביאה ג"כ מותרת וע"ז ת' דשתי נשים שהם א"א אסור לבעול מה"ת וא"כ כשהרהרו בשתי נשים שהם א"א הוי הרהור איסור תורה וצריך כפרה ואולי יש להעמיס זאת בד' רבינו ז"ל דכוונתו רק להורות לנו דאי' הרהור לא הי' מצד אחת ולא שתיים כ"א בהיותם א"א דזולת זה ל"ש על הרהור שם עבירה כיון דאין איסור אלא בפרהסי' לא יתכן שהרהור יהי' אסור וצ"ע עוד, עוד כתב רבינו ז"ל בזה"ל וכתב בס' צידה לדרך לחלוק ע"ד התוס' שמשמט מדבריה' שדין יפ"ת נוהג בבנות מדין שא"כ שאינו נוהג אלא אחר שכבשוה וחלקוה והביא גם מס' החינך שכ' שאין דין יפ"ת נוהג אלא בזמן שישראל יושבין על אדמתן כו' שאז יש להם רשות להלחם מלחמת הרשו' ולזה נתכוין החזקוני שכתב אבל בירושלמי אמרי' שאין יפ"ת מותרת אלא לאחר כיבש עכ"ל ואין בזה ממש לסתור ד' התוס' ובאמת אין רמז בגמרא לחלק בין הזמנים כו' וכן דעת הרמב"ם ז"ל ה' מלכים שלא זכר כלום מזה אלא כ' דין יפ"ת בסתם כו' עכ"ל של הדברי דוד ז"ל ואנחנו כבר ביארנו לעיל דזה ודאי אמת דהיתר יפ"ת לא הי' קודם שכבשו א"י לגמרי כיון דלא ניתן להם רשות לכבוש שאר ארצות מקודם שיכבשו כל א"י ואם המלחמה שלא ברשות תורה אע"ג דישראל קונים בכיבש מלחמה מ"מ לא הותר להם יפ"ת אמנם ז"ד מה שלא הי' ברשות התורה אבל המלחמה שהיתה ברשות התורה כמו מלחמת מדין וכיו"ב הארצות שכבש דהע"ה שהי' ברשות הב"ד הגדול היתה יפ"ת מותרת ואין מקום לקו' הצידה לדרך ול"צ לת' הדברי דוד ועי' היטב בזה. ותראה כי הדברים ברורין בס"ד:


###### Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:9
[Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:9](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Ki%20Teitzei/r/1:9)

וראיתי לרבינו ז"ל בפ' תצא הביא ג"כ קושית הצידה לדרך שהרעיש בקול רעש גדול על התופ' מטעם הנ"ל דלא הותר יפ"ת כ"א לאחר כיבוש וחילוק וסיים ומי שדעתו רחבה מדעתי ית' דברים וישא ברכה וע"ז כתב רבינו בזה"ל ואני חפץ בברכה ולת' קושי' החזקה בעיניו דענין מאנס הכותית יש בה שני טעמים א' מפני זנות השני משום גזל כו' ובזה ניחא החילוק של הירושלמי דאין היתר יפ"ת אלא לאחר כיבש בוודאי קשה מאי טעם יש לחילק זה דכיון דדברה תורה נגד יצה"ר לפני כיבש נמי אלא נראה דהטעם משום גזל ואמרי' בפ' הגוזל בתרא אר"ה מניין לגוזל עכו"ם שאסור מה"ת ואכלת את כל העמים כו' בזמן שהן מסורין בידך ולא בזמן שא"מ בידך וזה ממש החילוק בין לפני כיבוש ובין לאחר כיבש משום הכא גבי בנות מדין אין שם משום גזל דהא קרא התיר בהדי' מטעם כי צוררים הם לכם משא"כ בא"י קודם כיבש וא"כ כשבקשו ישראל כפרה על הרהור הלב מטעם זנות מקשין התוס' שפיר דמטעם זנות אין חילוק בין קודם כיבש לאחריו עכ"ל והנה הדברים דברי חכמה המה ויש להסביר בזה פ' הגמ' סנהדרין שזכרנו למעלה שהק' הא בכותי אסור ביפ"ת נימא מא"מ דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ות' משום דלא בני כיבש נינהו וצ"ע ההסבר ולדעת רבינו ז"ל מובן היטב דנהי דאיסור זנות התירה תורה משום דיצרו תוקפו והו"ל כאונס וכחולה שיב"ס דמתירין לו כל אסורין אך איסור גזל אינו מותר אף לחולה שיב"ס ואסור להציל את עצמו בממון חבירו אם לא ע"מ לשלם והכא ל"ש זה וא"כ דווקא ישראל דבני כיבש הם וליכא איסור גזל אלא איסור זנות הותר להם יפ"ת משא"כ נכרים דלאו בני כיבוש הם ואיכא איסור גזל ואיסור זה אינו מותר בשום פנים אמנם בעיקר הדברים יש לעי' הרבה א' במ"ש דלישראל הי' אסור משום גזל קודם כיבש הארץ צ"ע דגזל ל"ש אלא שלא בשעת מלחמה אבל ע"י מלחמה כיון דישראל קונה בכיבוש מלחמה אינו בגדר גזל והפי' בזמן שהן מסורין בידך הוא באמת בכל מלחמה כשכבשו את האומות וה"ה מסורין בידך אין בזה איסור גזל דהרי לדברי רבינו ז"ל לא הותר יפ"ת אלא לאחר כיבש וחילק ואיסור גזל גם בשבע שכבשו לא הי' שייך כלל דמה שכבשו אינו גזל וז"ב, ב' מלבד זאת י"ל החכ"צ בת' דאפי' למ"ד גזל נכרי אסור מה"ת אינו איסור עצם מצד שאסור לגזול את הנכרי אלא מצד כדי שלא ירגיל לגזול מישראל אסרה תורה לגזול גם מנכרי כ"ז שאינו מסור בידך א"כ כמו דאיסור זנות דיפ"ת הותר נגד היצה"ר משום דיצרו תוקפו ה"ה דאיסור גזל נכרי הותר ביפ"ת כיון דאינו מצד ממון חבירו ויותר נראה כמ"ש למעלה דמצד איסור זנות יש חילק בישראל בין שיש רשות במלחמה בין שהוא שלא ברשות דאם אינו ברשות התורה ל"ש להתיר נגד היצה"ר וכמ"ש למעלה אמנם הא דאמרי' בסנהדרין שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו יש לפרש משום איסור גזל ג"כ וכמ"ש רש"י ז"ל שם דנ"ז ע"א לפרש דלכן אסור בעכו"ם יפ"ת משום שהוא בגדר גזל שגוזל את אשתו של חבירו במלחמה ואע"ג דעכו"ם ג"כ קונה בכיבוש מלחמה כמבואר בגיטין דל"ח נראה דרש"י ז"ל אזיל לשיטתו שם בגיטין דנראה דס"ל דנכרי לא קונה בכיבוש מלחמה טרם שנתיאשו הבעלים וקונה בחזקה ועי"ש בתוס' שתמהו על רש"י ז"ל בזה ופרשו דהיינו משום כיבש מלחמת אמנם רש"י לשיטתו א"ש ועי"ש בהא דעמון ומואב טהרו בסיחון שפי' ג"כ מצד יאוש ועי'בתוס' רי"ד שם שנדמ"ח בש"ס ד' ווילנא שכ' ג"כ כדעת רש"י ז"ל וא"כ כ"ז שלא נתיאשו הבעלים יש איסור גזל במה שגוזל את אשתו ובעיקר סתירת הסגיות מגיטין לסנהדרין כבר האריכו בזה רבני בתראי וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ:


###### Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:10
[Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:10](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Ki%20Teitzei/r/1:10)

(ה) ובגוף קושית התוס' שהק' על הא דאמרו ישראל במלחמת מדין מידי הרהור לא יצאנו הא יפ"ת היתה מותרת להם ואין איסור בהרהור לענ"ד נראה דלא יתכן קשיתם כ"א לרב דס"ל דהותרה לגמרי וללישנא קמא במס' קידושין דכ"א ע"ב דס"ל לרב דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי אמנם לשמואל דס"ל דלא אמרי' הואיל ואשתרי וע"כ כמ"ש הרשב"א ז"ל דאין זה אלא כמו שנדחה איסור לחולה שיב"ס ומעתה י"ל לפמ"ש הר"ן ז"ל דאם בישל לחולה שיב"ס בשבת נהי דשבת נדחה אצל פק"נ מ"מ הוי בגדר חילל שבת ויש על התבשיל שם מעשה שבת ולמ"ד דמעשה שבת אסור מה"ת התבשיל אסור מה"ת משום מעשה שבת א"כ ה"נ הוי עבירה אלא שדחתה התורה במלחמה מפני שיצרו תוקפו ואע"פ שבכ"מ כללא הוא דגם אבזרי' דג"ע אינו נדחין מפני פק"נ כמו הא דאחז"ל דלא תעמוד ערומה אמנם במלחמה נדחה מפני זה דיצרו תוקפו עכ"פ הוי בגדר עבירה וצריך כפרה והרי דרשו חז"ל מסמיכת הפרשיות דסופה לשנאותה ולהוליד ממנה בן סו"מ הרי שאינו בגדר היתר ושפיר י"ל דצריך כפרה ואולי יש זאת להעמיס בת' שכתב דעכ"פ אסורא איכא מדכתיב וחשקתו בה ולא בה ובחברתה ולכאו' צ"ע לומר דהרהרו בנשים הרבה אמנם להנ"ל י"ל דכוונתם כיון דחזינן דיותר מאחת אסרה רחמנא וא"נ דהוי היתר גמור דבמלחמה הותרה יפ"ת אמאי לא יהי' מותרין הרבה ונימא גם לענין זה הואיל ואשתרי אשתרי א"ו דהוא רק דחוי' מפני יצה"ר ולכן הוי ע"ז שם עבירה והוי בגדר הרהור עבירה ויותר מזה כתבו האחרונים להוכיח מד' הגמ' פסחים דפ"ד ע"ב וברש"י דהיכא דהוא מצד דחוי' הוי בגדר פסח פסול עי"ש וא"כ הכא בוודאי יש סברא לומר כן, ואם כנים הדברים עלה בדעתי להעיר ענין חדש במחלוקת הפוסקים והוא מירושלמי אם ב"ר הותרה במלחמה או דאינה מותרת אלא לאחר כל המעשים וק' התוס' לפי"ז מתמר דאמרי' דהיתה בת יפ"ת ומותרת הי' לאמנון והא לאחר כל המעשים הוי גיורת ועי' בריטב"א שכ' דל"ה גירות גמורה ואין רצוני להאריך בזה מה שהאריכו כבר רבני בתראי ועי' במנ"ח מה שהאריך לברר הדברים, אמנם לענ"ד נראה להעיר לפמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ב מה' אי"ב ה"י דישראל הבא על הכותית אפי' הי' קטן בן ט' שנים ויום אחד אם בא על הכותית בזדון הר"ז נהרגת כבהמה ועי"ש בהרה"מ ז"ל מ"ש בזה וא"כ נראה דה"ה ביפ"ת כיון דהוי תקלה בעצם נהי דניתן לדחות מפני יצה"ר סוף כל סוף היא צריכה להיות נהרגת משום דבא לישראל תקלה על ידה וא"כ י"ל דזה הטעם דס"ל להפוסקים דב"ר אינה מותרת במלחמה אע"ג דביאת כותית רק מדרבנן בצנעה מ"מ כ"כ הרדב"ז בת' ח"ו ס"ב אלפים קל"ג דגם איסור דרבנן הוי בגדר תקלה והבא על הכותית אפי' בצנעה נהרגת וא"כ ממילא אסור ב"ר כיון דתהי נהרגת ואסור להציל עצמו בגוף חבירו אפי' היא נכרית ואם אמרה תורה לא תתעמר בה תחת אשר ענית מכ"ש אם תהי' נהרגת ע"י שיבוא עלי' לכן אסרו ב"ר ומעתה נראה דז"ד לאחר שגזרו בב"ד של חשמונאים על ביאת כותית והוי תמיד ב"ר תקלה ולכן אסור גם ב"ר במלחמה משא"כ בימי דהמ"ה דעדיין לא הי' אסור ב"כ בצנעה כלל ואע"ג דבא"א איכא איסור מצד ודבק מ"מ י"ל דסד"א מה"ת לקולא ובפרט באיסור עשה כ"ע מודים דספיקו להקל א"כ שפיר הי' מותר לדוד ולאנשיו לבוא ב"ר במלחמה בצנעה ושפיר אמרי' דתמר הי' מותרת לאמנון ודעת הרמב"ם ז"ל דפסק דב"ר מותרת במלחמה ואעפ"כ אינה נהרג' י"ל דמה"ט ס"ל להרמב"ם ז"ל דמתגלגל עמה י"ב חודש דצריכה לקבל עלי' שבע מצות ב"נ והנה הרמב"ם ז"ל פסק בפי"ב מה' אי"ב דבבת גר תושב בפרהסי' אין קנאין פוגעין בו ונראה פשוט דה"ה דהוא אינה נהרגת כמבואר למדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל בהל' אלו וא"כ מדצריכה לקבל עלי' דיני ג"ת והרי קי"ל דכ"מ היכא דאשתני דינא אשתני קטלא ולכן אינה נהרגת ובאמת אם לא רצתה לקבל ז' מצות פסק הרמב"ם ז"ל דנהרגת וזה נכון לכאו' ליתן טעם לפלגתת הפוסקים אי ב"ר מותרת במלחמה ועי' בכ"ז:


###### Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:11
[Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:11](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Ki%20Teitzei/r/1:11)

אמנם לא אכחד שגוף ד' הרדב"ז ז"ל דס"ל דגם בבא על הכותית בצנעה היא נהרגת צ"ע אצלי וממקומו היא מוכרע להיפך דהרי הרמב"ם ז"ל כתב שם בהל' ט' דעכו"ם הבא על בת ישראל אם א"א היא נהרג עלי' ואם פנוי' היא אינו נהרג ותמוה מאד אמאי לא יהי' נהרג משום דבא לישראלית תקלה על ידו ומה נפ"מ בין ישראל הבא על העכו"ם ובין עכו"ם הבא על הישראלית והוא תימה גדולה לכן נראה ברור דהרמב"ם ז"ל ס"ל דתקלה אינו אלא בבא על הכותית בפרהסי' דהוא איסור תורה דקנאין פוגמין בו זה הוא בגדר תקלה ולכן נהרגת משא"כ בכותי הבא על בת ישראל שכ"כ לעיל שנראה עיקר כדעת מרן הב"י ז"ל דל"ש בזה קנאין פוגעין בו ואפי' בפרהסי' הוא רק איסור דרבנן א"כ אינו בגדר תקלה וממילא אינו נהרג ותמהני שלא ראיתי עוד מי שנתעורר בדברי הרמב"ם ז"ל, ודרך פלפול יש לה"ר לדברינו דבצנעה אין הוא נהרגת מהא דמבואר בכתובות ר"פ אלו נערות דהבא על הכותית יש לה קנס וברש"י ז"ל דכותים גירי אריות הן ובתוס' תמהו בזה הא בכותית לית לה קנס עכ"פ דעת רש"י ז"ל כן הוא ועי' בהפלאה מ"ש לת' דעת רש"י אלא שנתעורר כיון דקנאין פוגעין בו אמאי לא נימא קלבד"מ וכתב דמיירי בצנעה ועי"ש מ"ש עוד בזה וא"נ דגם בצנעה נהרגת משום שבא לישראל תקלה על ידה א"כ למה דמוקי הגמ' המשנה באנוסה קשה אמאי בבא על הכותית יהי' חייב קנס הא היא יכולה להרוג אותו מצד רודף כיון דהיא ח"מ משום שבא לישראל תקלה על ידה [דז"ב דלדעת הרמב"ם ז"ל דה"ה כבהמה אפי' אם הוא אנוסה ה"ה נהרגת אם היא עובר במזיד] וא"כ אמאי יהי' חייב קנס נימא קלבד"מ א"ו דבצנעה ליכא מ"מ עלי' דאינו בגדר תקלה ויש לפלפל בזה בסוגי' שם ואכ"מ, אמנם אפי' לד' הרדב"ז שנראה מדבריו דאפי' בצנעה הוי בגדר תקלה מ"מ י"ל דיפ"ת מודה דל"ש לומר דהוא תהי' נהרגת משום תקלה ודאפי' בפרהסי' י"ל דאינה נהרגת לפ"מ שכ' הרדב"ז שם בזה"ל ומה שנ"ל בדעת רבינו דתקלה דאמרי' לאו דווקא מיתה אלא ה"ה חייבי מלקות דמלקות פלגא דמיתה הוא ואפי' הנך דמחייבי מכות מרדות תקלה היא ואיכא נמי קלון שאומרים זו היא הנכרית שנכשל בה פלוני וק"ו דמה בנות מדין שלא נבעלו אלא מפני שהי' ראויות לביאה אמרה תורה הרוגו וכ"ש זו שנבעלה ואיכא תקלה וקלון עכ"ל נראה מד"ק דזה מודה הרמב"ם ז"ל דאיכא הבדל בין בהמה לאדם דאע"ג דאסיקנא דתקלה לחודא סגי לח"מ מ"מ ז"ד בבהמה אבל באדם צריך תקלה וקלון דווקא ומעתה דיפ"ת דהותר מפני יצה"ר אפי' א"נ דהוי בגדר תקלה כנ"ל אבל בגדר קלון אינו ומעתה י"ל דאינה נהרגת לכ"ע, ודע שמדקדוק הל' ברדב"ז שכ' בזה"ל ואפי' הנך דמחייבי מכות מרדות תקלה היא ואיכא נמי קלון נראה לכאו' דקאי על בת גר תושב דבזה מבואר שם ברמב"ם ז"ל דמכין אותו מ"מ אך רחוק הדבר מאד לומר דגר תושב שאנו. מצווין להחיותו כישראל יהי' דינו כבהמה ותהי' נהרגת משום שבא לישראל תקלה על ידה לכן נראה דקאי על הבא על הכותית בצנעה דאיכא איסור דרבנן ומכין אותו מכות מרדות דזה הוא בגדר תקלה וקלון ונהרגת וע' היטב בכ"ז כי הד"ח ולא נתבארו עוד בד' רבותינו האחרונים:


###### Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:12
[Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:12](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Ki%20Teitzei/r/1:12)

(ו) ויש להעיר עוד בקושית התוס' ממלחמת מדין הא יפ"ת הותר להם לפ"מ שנראה מבואר מד' הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' מלכים דהשוה דין יפ"ת למאכלות אסורות דהותרו במלחמה וכבר העיר בזה הגאון בעל מנ"ח ז"ל ומעתה י"ל דכמו דמוכרחין אנו לומר דלא הותרו מאכלות אסורות במלחמת מדין מדצותה התורה הגעלה במלחמת מדין וכ"כ למעלה בפ' ואתחנן דאפי' לדעת הרמב"ם ז"ל דלא הותרו אלא מדוחק מ"מ מצות הגעלה לא היתה שייכת במלחמת מדין אם הי' מותר להם מאכלות אסורות ועכצ"ל משום דמלחמת מדין הי' לנקום נקמת ד' במדין ומטעם זה נבחרו שנים עשר אלף מבנ"י כולם צדיקים כמו שאמרו חז"ל ולכן לא הותרו כלל מאכלות אסורות אפי' מדוחק וצריך הי' שיהי' הכל בכשרות בתכלית ומעתה נראה דה"ה דלא הותר יפ"ת במלחמת מדין דדא ודא אחת הוא לדעת הרמב"ם ז"ל, וראיתי להג' המופלא בעל צפנת פענח שיחי' בפי"ב מה' אי"ב ה"ה בד"ה והבא על בת ג"ת בא"ד שכ' בזה"ל וגם נפ"מ אם בשעת מלחמה כבשה לשם קנין וא"כ הוי שלו ואז אסור לבוא עלי' דמדברי רבינו שם משמע דהוי כעין הך דחולין די"ז דאף אסורים הותר להם בשעת המלחמה וזה רק שלל דידהו כמבואר בחולין שם משא"כ בשכבשה וקנה אותה אז אסור בה עכ"ל והוא דבר חידש גדול למיסבר בזה דעת רש"י ז"ל שפי' הא דאמרי' בגמ' בשעת שבי' אם נתן מתחילה עיניו בה ולא שלקחה למכרה או לשפחה ואח"כ נתן עיניו בה והלח"מ פי' שגם כוונת הרמב"ם ז"ל כן הוא ופירש הרב שיחי' דהענין משום דלא אשתרי אלא שלל דידהו ולא שלל דידן אמנם לענ"ד הדבר זר מאד כי מלבד דהרמב"ם ז"ל גם במאכלות אסורות לא חילק כלל בין שלל דידהו לשלל דידן ומסתימת דבריו נראה דגם נו"ט דידן מות' מלב"ז א"א לומר דאינו מותר אלא קודם שזכה בהן אבל אחר שזכה בהן אסור לאכול מאכלות אסורות דא ודאי בדותא הוא דהרי אם כיבש בית וקנאו בחזקת כיבש מלחמה הרי כל השלל שבו ממילא נעשה שלו מצד חצר דקונה לו כל מה שבתוכו אם ישתמר לדעתו וכיון שאמרה תורה סתמא ובתים מלאים כל טוב ברור הדבר דאפי' אם נעשין שלו מקודם מותרין באכילה אם אין לו מה יאכל וד' רש"י ז"ל פשוטין המה דענין יפ"ת לא הותר אלא בשעת מלחמה אבל אם במלחמה לקחה לביתו להיותה שפחה אצלו או למכרה ואח"כ נתן עיניו בה אינו בגדר יפ"ת ועי' בח' הרשב"א ז"ל שכ' מקודם לפרש בשעת שבי' לאפוקי אם נתן עיניו בה מקודם המלחמה ואח"כ בשעת מלחמה הוא שובה אותה אינה מותרת לו ואח"כ הביא פירש"י ז"ל דאתי למעוטי אם בשעת שבי' לא חשק בה ולקחה למכרה ואח"כ חשק בה ושני פרושים אחת הן דלא הותרה יפ"ת כ"א במלחמה מה שבמלחמה בעת ראותה אותה חשק בה אמנם מה שחושק בה מקודם או אח"כ זה אינו בגדר הותר יפ"ת וברור הדבר דאם בשעת מלחמה הוא כובש הרבה מהאומות הן אנשים והן נשים בהיותם במקום אחד שקנאם ואח"כ כשרואה אותם רואה אחת שחשק בה מותר בה מדין יפ"ת אע"פ שקנאה מקודם:


###### Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:13
[Keli Chemdah on Torah, Ki Teitzei 1:13](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Ki%20Teitzei/r/1:13)

ובאמת נסתפקנו בעיקר דין זה דכביש מלחמה אם צריך כוונה לקנות כל דבר בפרט וצריך לעשות קנין בכל חפץ שרוצה לזכות בו או שבזה עצמו שכובשין העיר והורגין את האויב ונוצחים אותם עי"ז ממילא נעשה הכל שלהם הקרקעות והמטלטלין וכל מה שבתוכם ושמעתי אומרים בשם מרנא הגאון הקדוש מטשעכנאוו זצ"ל שאמר לת' קושית המפורשים אמאי לא נצטוו על טבילת כלים במלחמת סו"ע שבזה ל"ש תי' הרמב"ן ז"ל משום דהותרו להם מאכלות אסורות דהרי טבילת כלים ענינו משום שבא לקדושת ישראל צריך טבילה דנראה דהא דקי"ל דבקונה מן הנכרי צריך טבילה ה"ד אם בא מיד נכרי ליד ישראל דאז הכלים צריכין טבילה משא"כ אם הנכרי מת קודם וזכה בהן ישראל א"צ טבילה ומעתה דוקא במלחמת מדין דהחי' את הטף ואת הנשים א"כ כשמתו אבותם ירשו הם את אביהם נהי ישראל לקחו אח"כ מהם וקנאו בכיבש במלחמה הי' צריך טבילה משא"כ בסו"ע שהרגו כל נפש וממילא נשאר הכל הפקר כיון דלא נשארו יורשין וא"כ אח"כ כשלקחו ישראל הכל הרי זכו מן ההפקר ול"צ טבילה מה"ת אד"ק ודפח"ח, אמנם לענ"ד יש לעי' כיון דמלחמת סו"ע הי' מחוץ לעריהם ובעיירות נשארו רק נשים וטף וכיון שנצחו אותם ישראל מחוץ לעירות ואח"כ באו להערים וכבשו אותם וא"כ ממילא קנאו הכל קודם שהרגו את הנשים והטף וא"כ גם בסו"ע הו"ל בגדר בא מיד נכרי ליד ישראל דטרם שבאו להערים וכבשו אותם ולא הי' מי שיעמוד נגדם כמ"ש רש"י ז"ל בפ' חקת כ"א כ"ג א"כ ממילא קנאו הכל בעוד היורשים הי' חיים ונראה מזה דס"ל להגז"ל דצריך לזכות בכל דבר בפרטות וכיון שלא זכו בהבזה קודם שהרגו הנשים והטף בשום קנין לא הי' שלהם ונשאר הכל הפקר, ולענ"ד נראה פשוט דאם בשעת מלחמת באו לא' העיירות וכבשו את העיר הכל שלהם ול"צ קנין בפרטות בשום דבר ולא מצאתי מי שיברר הדברים [ובאמת עיקר ד' הגר"א זצללה"ה דאם הנכרי מפקירה וזכה בה ישראל ל"צ טבילה יש לדון עפ"ד הש"ך סי' קצ"ד שכ' דגם במטלטלין שקנאה מן הנכרי כיון דאמרי' דאין כסף קונה כ"א משיכה ונכרי מכי מטיא זוזי לידי' אסרינן לי' א"כ גם בקונה מטלטלין מן הנכרי ה"ה כהפקר כיון דישראל ל"ק קודם שמשך א"כ בטלה לה טבילת כלים בקונה מן הנכרי אם לא כשמשך הישראל טרם שנתן המעות ליד הנכרי, אמנם נראה דמודה הג' ז"ל דאם מפקיר הנכרי וזכה בה ישראל חייבת בטבילה כיון דעכ"פ בא לישראל מכח הנכרי ול"מ א"נ דהפקר הוי דעת אחרת מקנה בודאי כן הוא אך אפי', א"נ דהוא רק מסלק רשותי' וממילא הוא הפקר מ"מ כיון דהוא מכח הנכרי שמפקירו הו"ל כאלו בא מרשות נכרי לרשות ישראל ודוקא במת הנכרי וא"ל יורשין דנעשה הפקר ממילא ס"ל דל"צ טבילה ועי' מ"ש בדין הפקר דב"נ בס' חמדת ישראל דיני ב"נ אות נ"ה ואכמ"ל יותר]: